כלי ריקן מחזיק ומלא אינו מחזיק
בבלי ברכות: "מחזיק" – קולט בתוכו עוד. האדם מתמלא משום שהוא יודע וחש שהוא ריקן, אבל הקב"ה מצפה מהאדם שיתעלה לדרגת 'נברא בצלם': "אם שמוע – תשמע". שיחדל להיות "כלי ריקן" ויהיה "כלי מלא" שמתמלא עוד. בהשתמשו במאמר המדרשי שולח אותנו ביאליק ישירות למדרש ורוצה שנקשיב למשהו המשתמע ממנו, שאינו נאמר. התביעה האלוהית אומרת: אם אתה מלא – תתמלא עוד יותר. ביאליק אומר: "ריקן מחזיק ומלא אינו מחזיק" – רק אם המלים ריקות יש אפשרות למלאן. יש פה מרד במסורת השמרנית. כל דור ודור חייב למלא את שלו, והמלוי אינו נחות ערך. חוק הטבע של התרוקנות המלים הוא המאפשר חידוש ויצירה.
ח.נ.ב, דברים שבע"פ: "האילנות המסורבלים בפירות". ביאליק שואב פה מויקרא רבה (מרגליות) פרשה לו: "מה הגפן הזאת נסמכת על גבי עצים יבישים והיא לחה, כך הן ישראל, נסמכין בזכות אבותן, אף על פי שהן ישנים, "וזכרתי את בריתי יעקב" (ויקרא כו מב)".
דיאלקטיקה בין ישן לחדש: כלי ריקן זקוק לתוכן חדש – אבל תוכן חדש זקוק לסמוכות של פסוקים ומקורות. כלי שמתרוקן קורא ל"דורות העשירים ברעיונות חדשים" כדי למלא אותו – אבל דווקא המחדש זקוק ל"סמוכות בפסוקים ישנים שנתיבשו". פסוקים שתבוא להם עדנה ע"י שיבוצם ביצירה חדשה.
במאמר זה ביאליק הוא כביכול "כלי ריקן" בעיני עצמו. הוא התרוקן ומרד במסורת כדי להתמלא מחדש. אבל – בעינינו – מפני שהוא "מלא" ו"שומע" ויוצר – הוא בבחינת "כלי מלא מחזיק".