"עוד לאלוה"
ח.נ.ב, מתי מדבר אחרונים: השימוש באותו מטבע לשון מחבר בין גו"כ ו"מתי מדבר". המלים נמשלו למִדבּר. "עוד לאלוה עולם גדול ורחב ידיים" – אלו הם הלשונות בלא מלים, הנגינה, הבכי והצחוק. כשם שממקום בו יכלֶה המדבר תתחיל הארץ היפהפיה, המובטחת – כך ממקום שתכלנה המלים תחל הארץ המובטחת של עולם הרוח: ה"לשונות בלא מלים", בהן יכול האדם, ה"חי המדבר", לזכות.
לשונות בלא מלים
בבלי ברכות: מיום שחרב המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים. המקדש, שהוקם על גבי התהום, מלמדנו שכשעם ישראל בארצו יש לו גם שמיים מעל וגם ברכת תהום מתחת. משחרב המקדש – פסק הקשר בין התהומי לארצי ובין הארצי לשמימי. מי התהום לא עלו, התפילות נעצרו וכל סדר העולם השתבש. אבל במקום שהמלים איבדו מכוחן והשערים ננעלו – באו הדמעות ופתחום.
בבלי מגילה: "לשונות בלא מלים" – אחת מהן היא השתיקה – אולי החזקה ורבת הפנים ומשמעויות מכולן. "לך דומיה תהילה" – הדומיה היא תהילתך, הדומיה היא תֶהִילֶיךָ.
בבלי גיטין: אבל הדומיה, שתיקת האלוהים מול שוועתו של האדם, היא גם עונש ואישור לעונש: "שתיקה כהודאה דמיא". "מי כמוך באִילמים" – מי כמוך בָּאַלִּימִים, בשתיקתך הנוראה. נורא הוא נשק השתיקה (ראה עמ' 63 קפקא: שתיקת הסירנות). אלוהים שותק לנוכח התפרצות כוחות ההרס ההיסטורי. כלָבָּה מתוך התהום הם "מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם" (195) ו"מוציאים (את העם, את המקדש, את קיומנו בארץ) מן העולם". אלוהים – אילם ושותק – נותן לכוחות ההרס לפעול. לא 'יצאנו בשלום' ולא 'נצא בשלום' אם לא נבין אותם לכל עומקם. הם עלולים להוציא הן את האדם והן את העם "מן הדעת או גם מן העולם". כשהם שהפרט – אם יציץ יפגע, כך העם: "גריַת יצר האריות והעמידה בנסיון" "על פני גלידין מתנדנדים" – זוהי נחלתם של יחידי סגולה, משוררים וצדיקי עליון. אבל עם שלם, המבקש לשרוד בתוך העולם – מצווה לסלול לו נתיבה היסטורית.
חנה סנש: "תפילת האדם" הנובעת מתהומותיו, היא אחת מה"לשונות בלא מלים" ומ"לשון המראות". מהו סוד קיסמו של השיר הזה שהפך אותו לאחד הנוגעים והמושרים ביותר ופתח בפניו את הדרך גם לסידורי התפילה? מהו כוחה של השירה כלל? באמצעות המלים וציורי הלשון מעלה השיר באוב את ה"לשונות בלא מלים" – החול והים, רשרוש המים, ברק השמים – וכך הוא שר "בשפת האלים החרישית", בשפה בה "יהרהר שר העולם את הרהוריו" ובה "יתוודע לבחירי רוחו" והם יתוודעו אליו.
זלדה, ריח טוב של מרחקים: מסע השירים, נהירת המשלים והאותות של כל עם ולשון, אל לבה של המשוררת אשר בוחר ב"יפה מכל השירים", ב"לך דומיה תהילה". כמו קודש-הקודשים הדומם והריק והמלא את נוכחות האלוהים – היא נמשכת אל מה שגדול ועצום מהמלים: אל הדומיה, אל הפרוכת הלבנה שרקום עליה בחוט לבן" (איזו ענווה, איזה שקט כפול ומכופל של לבן על לבן...).
בשירה של זלדה מופיע הפרדוקס שהדומיה (המובעת בשיר, במלים) היא "היפה מכל השירים". הקשר הפרדוקסאלי, הקוטבי והדיאלקטי בין קולות המזמור הרמים מחד, והדומיה מאידך, בין "לא ידום" ו"דומו סלה" – מופיע פעמים אחדות גם בספר תהילים: "למנצח מזמור לדוד שיר: לך דומיה תהילה (תהילים ס״ה:א׳-ב׳), "למנצח על ידותון מזמור לדוד / אך אֶל אלהים דומיה נפשי" (תהילים ס״ב:א׳-ב׳), "למנצח לדוד מזמור (---) כי אין מלה בלשוני" (תהילים קל״ט:א׳).