גלידין
(וראה גם 166 "קרח מוצק")
פתחנו ונסיים ב"מצבי צבירה": המלים והלשון נמשלים ע"י ח.נ.ב למים בשלושת מצבי הצבירה שלהם:
האדים – מצב ה'טרום-מלה', השועה (העולה כאד עד כסא הכבוד כשעערי המלים ננעלו), מלות התדהמה, "מין הברה פראית" (22), "מעין שאגת חיה", "גרגר המלה העתידה" (28), צקון-הלחש, המלה העננית, המשתנה, המלה ב'מצב הצבירה' הגבוה, כשהאדם "מֻכה תמהון ואחוז חרדת אלוהים', מלת ההתגלות, המלה האלוהית, המלה כעובּר ברחם-המחשבה, ענן הקיטור, אד העולה מן הארץ ורוח אלוהים מרחפת על פני המים – עוד רגע יוולד 'המאמר' ויברא את העולם.
המים – המלים בשטפן, עולות ממעיינות תהום, ניתכות או רועפות כרביבים משמיים ("יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי"), מלים יורדות בפלגים שוצפים מראש "הררי אֵל" או במזנקי הגלים אל הצוקים – המלים במצבן השירי. ולפעמים – במקום אל הים הגדול או אל בריכה נסתרת – הן הולכות אל בִּיצה מרופשת והופכות למֵי-אפסיים...
ומלים גם קופאות לקרח. מתאבנות בשגרתן. יפהפיות שנרדמו למאה או לאלף שנה. אולי מתו מקור. מלים שנחתמו, שנאטמו, שהתכסו בחשרת שיכחה על המדף, בתוך ספר – מצפות לשעתן, מלים כ"קרח מוצק" על המצולה הגועשת תחת... כמו המים – גם המלים משנות את מצבן: מאֵד למים ולקרח – ושוב נמסות ומפשירות ומתאדות בקיץ. מלים שהתעוררו מקפאונן מתעוררות פתאום לחיים חדשים: תקופה חדשה, גילויי אלוהים מתחדשים, מפיחים בהן רוח. כמחזור המים בטבע הן 'מתהפכות בתהפוכותיהן', עולות מן התהום, זורמות כנהרות, מתאדות ויורדות כגשם – ושוב מחלחלות תהומה, נקוות במאגרים התת-קרקעיים של השפה – מחיות כמעיינות או מאיימות כמבול – וחוזר חלילה עד קץ הימים...
לפי משלו של ביאליק קיים מצב צבירה רביעי: "גלידין של קרח". המשורר בוחר – מתוך "גריַת היצר של הרגשת האחריות" – לחצות את הנהר דווקא בשעת ההפשרה האביבית המסוכנת, והוא מתהלך על פני תהומות, מדלג ב"רגל מתמוטטת" ממלה למלה – "כשבין הפרצים מהבהבת התהום".