יבאר איך היו כל ישראל מושבעים בשמירת התורה. והלא אין אדם מוריש שבועה לבניו. On the legality of committing unborn generations to a code of conduct adopted by their ancestors. ("Not with you alone do I conclude this covenant etc." (Deut 29,13)
ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית וגו': "Neither with you only do I make this covenant"
במדרש תנחומא (פ' נצבים) כשבקשו ישראל לפרוק עול בימי יחזקאל מה כתיב שם ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשר לחדש באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את יי' וישבו לפניו (יחזקאל כ') ואמרו לו כהן הקונה את העבד מהו שיאכל בתרומה אמר להם אוכל. אמרו לו אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו אמר להם הן. אמרו לו אף אנו כבר יצאנו מרשותו ונהיה כאומות עכו"ם אמר להם יחזקאל והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם יי' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם וגו' (שם) כי בשבועה אתם עמדי ולכך נאמר למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת אלא אף הדורות העתידין לבא היו שם באותה שעה כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום רבי אבהו בשם רבי שמואל בר נחמני אומר למה כתיב כי את אשר ישנו פה ואומר ואת אשר איננו פה עמנו לפי שהנפשות היה שם וגוף עדיין לא נברא ולפיכך לא נאמר בהם עמידה כל אלו דברי המדרש: Midrash Tanchuma on Parshat Nizavim states: When the Jews at the time of Ezekiel wanted to divest themselves of the yoke of the Torah, they approached the prophet on the anniversary of the temple's destruction and asked him: "Does a slave purchased by a priest have the right to eat terumah, tithes reserved for the priest?" The prophet replied that such a slave may indeed eat terumah in the house of his master. They then asked if the slave may continue to eat such terumah even if he has left the domain of the priest, such as when the priest has sold him? Ezekiel answered that in that case the relationship has ceased and the slave may not eat terumah To which the people replied: "We too have left the domain of G'd, our former Master, who has sold us." Ezekiel said to them: "The thing that is on your mind, namely to become like the other gentile nations, will never come about. G'd has sworn an oath that even if He has to rule over you with force and fury, you belong to Him by reason of that oath." That is why He maintains you as a nation even to this day ,”...quoting the above verse from Parshat Nitzavim regarding the as yet unborn generations. Rabbi Shemuel bar Nachmeni added: "Why are the as yet unborn generations not described as not yet standing here this day, but rather as simply not present? Because, though their bodies are not yet part of the Jewish people entering the covenant, their souls are present already this day."
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שעיקר האדם ועצמותו הוא נפשו המשכלת נשמת חיים אשר נפח ה' באפיו, הלא נמשך מזה, כי כל אדם הוא עצם בפני עצמו, ואין קשר והתחברות אמיתית בינו ובין נפש אבותיו. כמאה"כ "הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן" ר"ל לכולן יש עצמות נפרדת וכולן רק ממני נתונות, באופן שלא יוכל איש לחשוב שנפש הבן אצולה מנפש האב עד שתחשוב בעבור זה כחלק ממנה. ונמשך מזה ג"כ כי אף שיוכל כל אדם לקבל חוב מה על נפשו, בכל זאת לא יוכלו לקבלו גם על נפש בנו, אחרי כי קיום כל חוב תלוי רק ברצון הנפש. ונפש הבן היא נפרדת מנפש האב. והוא בעבור זה גם עצם נפרד בעל רצון וחפץ חפשי בפני עצמו ואף כי שבבחינת הגוף נוכל לחשוב הבנים בבחינ' מה כעין חלקי גופות אבותם, אחרי כי מחלציהם יצאו, וכמחז"ל בנידה דף ל"א ע"א "שלשה שותפין באדם" הקב"ה, אביו ואמו." בכל זאת מלבד כי כפי מה שאמרנו כבר תלויה קבלת החוב והשלמת' רק בנפש שהיא עיקר, ולא בגוף שהוא רק כלי מעשה הנפש המונהג על ידה, הנה גם כח גופני זה של האבות הראשונים מתמעט והולך מדור לדור, עד שכמעט לא נחשב כבר למאומ' בדור רביעי או חמישי, ואף כי בדור אחרון [כאשר נראה גם לענין פסול הקרובים שהאב כשר להעיד עם בן בנו (עיין ב"ב דף קכ"ח ע"א, ובח"מ סי' ל"ג] ואחרי ההקדמ' הזאת הלא יקשה לכל משכיל להבין דברי הכתוב "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית וכו' כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה ? ומאחז"ל בהרבה מקומות בש"ס שכל ישראל מושבע ועומד מהר סיני לעשות כל דבדי התורה הזאת ? כי איך היו האבות הראשונים יכולים לקבל חוב זה לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת גם על בניהם אחריהם עם נולד כי יבא ? ואף שנרא' מדחז"ל שרצו לבאר ספק זה באמרם שגם נפשות הדורות האחרונים היו שם במעמד כריתות הברית הזה, גם בזאת לא יונח עוד לנו. כי אחרי שהנפש מצטרכת גם אל הגוף בעשות' אחת ממצות ה' כאשר יורה על זה מאה"כ במצות "אשר יעשה אותן האדם" (ר"ל העצם המחובר מגוף ונפש) א"כ הלא תשאלנו נפשנו לדעת איך יכלה הנפש מבלי הגוף לקבל על עצמה חוב זה ואף כי אחרי שהגוף עם כל נטיותיו ותשוקותיו החמריות מתגנדים מאוד לשמירת המצות אשר תשימנה מתג ורסן להן ואין חביב לאדם שלא בפניו ? וקצת החכמים, רצו לאמר כי בשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ונשים אשר היו במעמד ההוא, היו כבר כלולים צורת ותבנית כל האישים הפרטייים מבני ישראל עם שנויי תכונות נפשותם וגופיהם האפשריים עד סוף כל הדורות. באופן שבדורות הבאים לא היה ולא יהי' עוד שום איש מישראל אשר כדמותו וצלמו לא הי' כבר בתוך האישים הנמצאים אז במעמד ההוא, ונמשך מזה כי גם אין אחד מהדורות האחרונים יוכל להצטדק ולאמר. כי לפי תכונת ומהות נפשו וגופו השונה מבני הדור הראשון לא יחפוץ לקבל עול התורה עליו אחרי שכבר קבלו עליו איש אחר כמוהו שהי' דומה לו בצלמו ותבניתו ובתכונת נפשו וגופו לצמיתות (אשר ע"כ צוו חז"ל גם את הרואה ששים רבוא מישראל לברך "בא"י חכם הרזים" יען כי במספר גדול כזה מישראל יוכללו כבר כל האישים הפרטיים האפשריים להיות בעם הנבחר הזה בכל הדורות עם כל שינויי דמותם ותכונותיהם הגופניות השונות זו מזו, וזאת היא גם דעת המקובלים בגלגול הנפשות) אפס גם בזה לא נחה עוד דעת הרב ז"ל כי בכל זאת הלא נחשב כל אדם אשר לו דעת ורצון חפשי המשתנ' תמיד לפי שינוי יתסי הזמן והמקום אשר הוא נמצא בתוכם לעצם אחד נפרד בפני עצמו אשר איננו מחויב עוד לשמור ולעשות כל אשר קבל על נפשו איש אחר כמוהו באלה ובשבוע'. אף כי דמה אליו בכל שאר הבחינות הנפשיות והגופניות ? ועוד ספק אחר מעיר הרב ז"ל על ענין וחומר השבועה והאל' הזאת אשר קיומה הנצחי מבואר בכ' "אם ימושו החקים וכו' גם זרע ישראל ישבתו" וכו' כי אם נאמר שהכונה שלא יהי' האפשרות ביד ישראל לעולם לעבור ברית ה', יקשה כי לפי זה תבטל מהם כבר הבחירה החפשית אשר היא העיקר והפנה אשר עליה נוסדו כל לימודי התורה, ושכר וגמול הטוב והרע?, ואם נאמר שאף שאינם רשאים לעבור על השבועה והאלה הזאת ונחסרה מהם היכולת המוסרית לזה יש להם בכל זאת היכולת הגופנית לזה, הלא תבטל עי"ז בהשקפה הראשונה הבטחת הכ' שלא ישבתו מהיות עוד גוי לפניו ? אחרי שאינו נמנע מהם בכל זאת לעבור את בריתו ? מלבד כי כאשר יסופר לנו מפי הנביאים ואנשי הרוח, וכאשר יורה גם הנסיון עברו ישראל כמה פעמים כבר את הברית, והפרו את החוק האלהי, גם לא נוכל לאמר שכונת הכ' רק שתמיד נשאר הכח והמשפט ביד הי"ת להכריח את ישראל להקים דברי הברית אשר כרת עמם בעבור השבועה שהשביעם על זה ולהענישם בעבור זה גם בעונש יותר גדול אם יעברו עליו, כי כמו שלא יצטרך אדוני הארץ המושל בארצו כחפצו ורצונו להשביע את עמו שיפרעו לו המסים אשר הם מחויבים לתת לו בכל שנה ושנה, אחרי שגם מבלעדי השבועה הזאת יש כבר כח ותוקף בידו להכריחם לזה, כן לא יצטרך גם הי"ת לזה אחרי שיחסו לישראל כיחס האדון אל עבדו הנתון תחת ידו ומחויב לשמור מצותיו אף שלא נשבע עליהן ? ועוד ספקות אחרות העיר הרב ז"ל על כל זה (עיין בפנים,) ע"כ פנה דרך לעצמו, ואומר כי השבועה והאלה הזאת, היא רק כעין ענין וחק טבעיי, אשר הטביע ה' בקרב לב כל ישראל מאז היה לגוי עד סוף כל הדורות, להדבק תמיד בה' אלהי אמת, ושלא לעבור בריתו כולם גם יחד, באופן שאם גם היה לפעמים ויהיה עוד עד דור אחרון, שיתעו מהם רבים או מעטים לעבור בריתו ולזנות אחרי אלהי נכר, בכל זאת הוא כעין נמנע קיים, שיהיו כלם סרים מאחריה' ועוזבים אותו, ונדמה זה לחוק טבעי אחר שיסד ה' בטבע בעלי חיים, שישתדלו תמיד לא לבד לשמור את נפשם, ולהשאיר גופם כל הימים הקצובים להם פה עלי ארץ לפי טבע כחותיהם וליחותיהם הגופניות, ויחסי מקומם וזמנם, ושלא לאבד עצמם לדעת לפני בו קצה זה, כי אם גם לפרות ולרבות בארץ למען השאיר מינם עלי ארץ גם אחרי אשר יעלה המות כבר בחלונם להכרית אישיהם הפרטיים, וברית טבעיי זה נשאר תמיד קיים לעולמים, באופן שאם גם ימצאו לפעמים אנשים מעטים אשר במר נפשם על קשי גורלם ישלחו ידם להמית את עצמם, או אשר יחדלו בעבור סיבות שונות מהתקשר בעבותות אהבה עם חברם ואשת בריתם לפרות ולרבות ממנה, בכל זאת הוא נמנע קיים שיעשו כן כל בני אדם או שאר בע"ח גם יחד להחנק ד"מ כלם ביום אחד, או לחדול תמיד מנגוש אל אשה, כי הרגש והתפעליות טבעם אשר לא יוכלו להיות מגורשים מקרב לבם לצמיתות, יאלצו ויכריחו תמיד את רובם לבלתי עשות ככה כן הוא הענין גם בבחינת ישראל אל הי"ת, כי בעבור שהכירו אבותינו הראשונים אותו ועבדוהו בלב שלם, הבטיחם שכל עוד שיחזיקו זרעם אחריהם בתומתם, ייטיב להם לתתם עליון על כל גויי הארץ, אפס אם יעזבו את בריתו, וחקיו לא ינצורו, יסיר חסדו ואמתו זה מהם המובטח להם רק בתנאי שישמרו את בריתו, (כאשר באר הרב ז"ל כל זאת במשל נחמד עיין בפנים,) ובהסתירו באופן זה את פניו מהם, יהיו לאכלה לבז ולמשיסה לכל עמי הארצות, לא לבד בעבור עונש סורם ממנו, כי אם בעבור שהם המעטים והחלשים מכל עמי הארצות אשר סביבותם, כאשר ירמוז על זה גם דברי חז"ל שאמרו ד"מ "מלמד שכפה עליהם ההר כגגית וא"ל אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לא שם תהיה קבורתכם" כי באבדן מעלתם המוסרית הם באמת גרועים מכל משפחות האדמה, אשר יוכלו אז לכלותם ולהשמידם על נקלה (ועיין מזה גם ביאורי למעלה במדבר קכ"א ע"א) ועי"ז הטביע הי"ת גם בלב האומה הישראלית ההרגש הפנימי כי לא תסכים לעולם בכללה להפר ברית ה' לסבב בזה כליונה המוחלט, כי זה הלא היה דומה להסכמת כל בני אדם יחד לסבב ברצונם החפשי אבדן נפשותם בשלוח ידם אל עצמם ואל בשרם, או אבדן מינם מעל פני האדמה ע"י שיחדלו כלם יחד בבחירתם החפשית מהשתדל לפרות ולרבות בארץ מה שהוא באמת נמנע קיים לעולם כמו שכתבנו כבר למעלה, וע"ז מורה גם מאחז"ל "כבר קבלוה בימי מרדכי" ר"ל שגם אז ראו כי כפסע היה בינם ובין המות ואבדן כל האומה הישראלית ע"י הצרים אשר קמו אז עליהם מסביב לכלותם. לולא ה' שהיה להם להצילם מידם בעבור שבכללם שמרו בכל זאת את תורתו והחזיקו בדתם ואמונתם האמיתית, ואלו עלה אז על דעת כלם לפרוק עול התורה והאמונה מעל שכמם היו כלים ועובדים כרגע, ושפטו מזה בצדק כי חייהם ואורך ימי עמם עלי ארץ תלוים רק בשמירת התורה והאמונה אשר ע"כ קבלוה עליהם, ואמתת משפט זה יכירו וידעו גם כל ישראל עד סוף כל הדורות, אשר ע"כ תשאר כללותם לעולם אחוזה דבוקה בה' ואמונתו האמיתית, ורק זאת היא לדעת הרב ז"ל עצם השבועה וברית האלה הנכרת עם כל נפשות ישראל בערבות מואב מני אז עד סוף כל הדורות אשר היה שם ואת אשר לא היה, וע"ז רומז גם מאה"כ "אם ימושו וכו'. גם זרע ישראל ישבתו" וכו', כי כמו שאף שהוא ביכולת הי"ת לבטל חקי הטבע אם ירצה בכל זאת, כפי מה שיסד בעולמו אשר הוא חפץ בקיומו, לא ימושו החקים האלה לעולם, כן הדבר גם בבחינת ישראל כי אף שבלתי ספק יהיו בהם בכל הדורות והזמנים יחידים רבים או מעטים אשר ימירו חקי דתם ואמונתם ויחלפו תורות, ויענשו על זה, בכל זאת לא ישוער, שתסכים לעולם כל האומה הזאת בכללה להמיר דתה ואמונתה להפר חוק ולעבור ברית, לסבב בזה שביתתם הכללית, מהיות עוד גוי לפניו, אף שגם זה איננו בגדר הנמנע המוחלט, וע"ז רומז גם מאמר המדרש שהחל בו הרב ז"ל "לפי שהנפשות שם היו וגוף עדין לא נברא" וכו' ר"ל שאף שגופי הדורות האחרונים לא היו אז עוד נבראים בכל זאת החוק הטבעיי שהטביע ה' בנפשות כל האומה הישראלית מני אז עד סוף כל הדורות שם היה, באופן שכל הנפשות ההן כמושבעות מסיני הנה. להיות מבואר שאין אדם מוריש לבניו ולזרעו אחריו חובת נדר ושבועת איסור לדורות עולם באופן שלא יוכלו למחות בה כל זמן שלא קבלוה עליהם בהגיע לפרקם אם בהודאה או בשתיקה שזה לא יתכן מן הדין דמהיכא תיתי לא מצד הגוף ולא מצד הנפש. כי הנה גופי הבנים העתידים לא היו ולא נמצאו בעת השבועה כי אם בכח רחוק והוא מבואר כי לא בכח זה יגבר איש להשביע את בניו וכ"ש מצד הנפש הדברית שהוא ידוע שאין לו לאב בה שותפות ושום הקשר שהיא ידוע שאינה נדונית על פי שבועתו ואיסרו אשר אסר על נפשו. וכמו שבא מבואר בדברי יחזקאל הנביא מה לכם אתם משלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר אבות יאכלו בסר ושיני הבנים תקהינה חי אני נאם ה' אלהים אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה בישראל הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות (שם). יורה באמת שאין הקשר אבות ובניות בין נפש האב ובין נפש הבן ושהם אצלו ית' בשוה מבלי שתוף כלל ולכן הנפש החוטאת היא תמות בעונה ולא בעון אבותיו. וכמו שתורה על זה כל הפרשה כלה. וגם ירמיהו אמר דברים כאלה והוא עצמו בעיני מאמר החכם שלמה באומרו יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו וגו' ולמי אני עמל וגו' (קהלת ד') כי על החלק השכלי שבאדם ידבר שם כמו שביארתי והוכחתי במקומו. והנה אחר שלא יושלם שום עונש לנפש הבן ממעש' האב איך יתפש בדברו וילכד במאמרו וכ"ש שימשך זה עד סוף כל הדורות כמו שיראה מהכתוב האומר כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יי' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום ובכל מקום שנמצא בפי חז"ל (שבועות כ"א:) שכל בר ישראל הוא מושבע ועומד מהר סיני על כל דברי התורה הזאת. אמנם יראה שזה מה שכוונו חז"ל התרתן במה שאמר במאמר שזכרנו ובזולתו שהיו כל הנפשות העתידות נמצאות במאמר ההוא והמה קיימו וקבלו עליהם להשלים ולקיים עד סוף כל הדורות. אבל עדין יש במאמרם זה עיון רב לדעת איך היו הנשמות שם בלי גופות כי חבור הנפש והגוף מהכרחיות האדם הנמצא אצל המצות הוא ומעצמות מהותו. וכמו שבא בתורה בפירוש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח) ירצה שאין חובת מעשה המצות נמשכת רק בהיותו אדם כלומר מחובר מגוף ונפש ובהפרדם זה מזה אינו אדם ואינו בכלל וחי בהם כי במתים חפשי וכמו שאמר החכם באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז') וכמו שיבא בנעילת השערים ב"ה. ועוד שהרי הוא מבואר שהתורה והמצוה חובת הגוף הם וגופא ודאי בהפקרא ניחא ליה ומן הדין אין חבין את האדם שלא בפניו והיה הוא צריך להיות שם לקבל עליו וכבר אמרו כתובות (י"א.) קטן שנתגייר מטבילין אותו על דעת ב"ד ואם הגדיל יכול למחות וכ"ש כשלא היה שם כלל. גם מה שאמר שהיו שם אוכלוסא כוללות כל הדורות וכל הפרצופין כי על כן אמרו כי הרואה אוכלוסא שיש בה שש מאות אלף רגלי יברך בא"י חכם הרזים (ברכות נ"ח.) כי מעתה א"א להמצא שום אדם בדורות הבאים שלא היה שם בדמותו וצלמו בגופו ונפשו ושלזה אין בשום אדם יכולת למחות במה שקבלו כלם בהר סיני באלה ושבועה. הנה אלה גם הם דברים קשים על השכל לקבלם והנם חלושים לתלות בהם שאלה כזאת אשר בה ועליה תלוי קיום ועמידת הברית והשבועה אשר לו יתעלה עמנו תחת שבועתנו זאת שאנו מושבעים עמו דהא בהא תליא וצריך קיום וחזוק גמור שלא יופרו לעד לעולם כמו שאמר אם ימושו החקים האלה מלפני נאם יי' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים: ואולם אנכי מעורר על חומר השבועה הזאת והנחתה ספק עצום שזה תארו. שבועה זו שאלו הנשבעין מושבעין ועומדין בה לא ימנע משיש בידם יכולת בחיריי לעבור עליה או לאו. ואם נאמר שאין ביד בחירתם יכולת לעבור עליה הנה כבר תתבטל פנת הבחירה אשר עליה העולם עומד וצורך כל התוכחות והמוסרים הכתובים בתורה שכלם לא נאמרו אלא לבלתי עשות את כל המצות והפר בריתם. והנה על כרחינו אנו צריכים להודות שהם יכולין לעבור על השבועה מכח אפשרותה אע"פ שאינם רשאים מפאת שבועתם. והנה כאשר יונח האפשר ההוא נמצא הרי יקרה מהנחתו בטל והוא ביטול כל הכתובים המעידים שלא יתבטלו חומרות השבועות הללו לעולמי עד ושלא ישבתו העם הזה מהיות גוי בפניו כל הימים. וקשה עוד מזה מה שנתבאר מפי כל הנביאים ומפאת הנסיון שכבר עברו כלם לעבור אלה והפר ברית. והנה אם כן לפי המונח בטלה ג"כ שבועת האלהים הסמוכה עליה וכבר אבדה התקוה ח"ו. ואם תאמר אין מצורך הקיום הנצחי שמירת השבועה כי אם מציאותה לבד כי אחר שנשבעו לו כבר זכה עליהם בכח שבועתם לכוף ולהכריח אותם על קיומה כמו שאמר על יד יחזקאל (כ) חי נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם מה שלא יעשה כן זולתה. הנה זו באמת קשה מן הראשונה. כי יש לשאול אם יש לו יתברך עליהם דין שבועה זו או לאו ואם תאמר שיש לו עליהם דינה כלומר שהם חייבים לשמור ולעשות את כל דברי התורה מעצמם ושבועה זו חומרא יתירה היא כמי שמשביע לחבירו לפרוע לו חובו הנה השבועה הזו אצלו יתעלה היא שבועה בטלה כי ההכרח ההוא שיש בידו לעשות להם מכח השבועה הוא עצמו יכול להכריחם מבלתה כי מה טעם שישביע אדוני הארץ אחד מעבדיו שיפרע לו חובו כדי שיוכל לכופו על פרעונו כי הנה בזולת השבוע' יוכל להכריחו אדרבה מוטב שיכריחם בלי שבועה ממה שיכריחם אחר עבור אותה. ואם נאמר שאין לו עליהם דין שבועה זו הנה באמת השבועה עצמה היא תחלת האונס ועקרו כי הוא יתעלה בקש אותה מידם וע"י נביאו השיא ופתה אותם עליה ומה טעם שיכריחם לעשות דבר שהוא הכרח ופתה אותם להשבע על עשייתו אם יתיר לעצמו האנסות על השבועה יתירהו בלא שבועה דמאי דעביד הא נפל בהא: ועוד שאם כן אין לו עליהם רק דין השבועה לבד לא עקר התורה והמצוה. שאתה אם יש מחברך אצלך מנה ונשבעת לו לפרעו ביום פלוני הנה כשעברת על השבועה יש לו עליך שני דינין. האחד חיוב הממון עצמו והשני חיוב השבועה. אמנם אם נשבעת לתת לו דבר שלא נתחייבת לו הנה כשתלקה על השבועה שעברת ודאי תפטר מן הממון וכן ג"כ כשנענש דין עוברי שבועה לבד כבר נפטר מהתורה והמצוה ואין לו עלינו שום חיוב עליה כמו שיראה מהכתובים שזכרנו ראשונה ומה זה שאמר יחזקאל אחר המאמר הנזכר והבאתי אתכם אל מדבר העמים וגומר. והבאתי אתכם במסורת הברית (שם כ'). עוד אמר במקום אחר ועשיתי אח אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם (שם ל"ו) והנה מכל אלו הצדדים יראה בבירור שאפילו יניחו שהיה ביד האבות כח להשביע לבנים לא היה כח בשבועה ההיא להמשיך בחבלי מציאותה ובעבותית קיומה הדבוק הנצחי ההוא שרצו שיתלה בה: It is logical that a person cannot impose on untold numbers of future generations, obligations that he himself had only assumed by a voluntary vow. Such a vow can obligate those descendants who agree to continue to honour it. Although, biologically speaking, the son is of the flesh and blood of the father, such bonds tend to grow weaker from generation to generation. When applying this comparison to the relationship between the personalities of parents and their children, not only are there dissimilarities already in the first generation, but within a few generations it will be impossible to trace such a personality likeness at all. Ezekiel makes it plain in chapter eighteen, that if parents eat unripe grapes, the children cannot be expected to suffer the consequences. Kohelet 4,8, is at pains to explain the uniqueness of each personality. If children cannot be held responsible for the sins of their progenitors, how could fathers impose their will on subsequent generations? Whenever our sages tell us that unborn generations were bound by the oath mentioned in our Parshah, they are careful to emphasize that the souls of those generations had in fact been present at the time the oath was pronounced, and they became committed due to their souls having been present. However, this concept requires clarification, since the obligation to perform mitzvot requires both body and soul. The Torah was given so that "Adam" should be able to live by it. "Adam" in this case is synonymous with "Man." (Leviticus 18,5) The term "Adam" is only applicable to a being possessed of both body and soul. Since halachah, Jewish law, teaches that obligations cannot be imposed upon anyone unless he is present and expresses his consent, and that even the conversion of a minor to Judaism under the auspices of a proper Bet Din, Jewish Court, has to be reconfirmed upon that minor attaining the age of thirteen, (Ketuvot 18) how much more would the consent of someone be required that had not even been born at the time the obligation had been imposed upon him? The Talmud in Berachot 58, rules that when one finds oneself in the presence of six hundred thousand people, one needs to recite a benediction. The reason seems to be that when in the presence of such a large gathering, all possible permutations of both body and mind must be present, so that one has viewed all mankind, so to speak. If this is so, then the two occasions when the Jewish people accepted G'ds covenant made it impossible for a Jew of a subsequent generation to argue that his exact counterpart had not already accepted that very same covenant he was now being asked to live up to. The problem with this kind of reasoning need not be elaborated. Another difficulty surrounding our subject is verse thirty five in Jeremiah chapter thirty one. "If these ordinances ( sun as a source of light by day, moon and stars as sources of light at night) depart from before Me, says the Lord, then the offspring of Israel shall also cease from being a nation before Me, forever." The reading of that chapter suggests that only a complete suspension of all the laws of nature could sever the bond that exists between Israel and its G'd.
האמנה כי לדעתי אין דבר השבועה הזאת כמו שחשבו רבים ואין קיום ונצחיות ברית השם יתעלה ואהבתו עם האומה הזאת תלויין בחומרתה אבל הוא קיום ודבוק טבעי הכרחי גדול וחזק ממנו לא ישוער בטולו בשום צד וענין בעולם. והוא מה שיחייב חק וטבע כל נמצא שלא להפרש מחייו ומה שישים ברית כרותה לכל ב"ח שלא יאבד את עצמו שזה אם ישוער באחד מעיר וברוב הימים להפסד דמיונו יעבור החוק ההוא ויאבד את עצמו הנה באמת לא ישוער אפשרותו על כל אישי אותו המין וכמו שאמר בטלה דעתו אצל כל אדם (פסחים מ"ד.) וכן על זה האופן עצמו לא ישוער אפשרות הנזר האומה הזאת מאלהיה וממצותיו וחקיו בשום פנים כי הוא חק מוטבע בהם יותר חמור ויותר חזק משבוע'. וכדי שיתבוננו בו רבים נעריך עליו משל נאות ומסכים לפי ענינו. הרימותי בחור מעם פקח ובעל זרוע בפקחותו עקב אנשים ובאונו שרה על נגידים על כן שנאו אותו שרים רבים וישטמוהו בעלי חצים ולא מצא מנוח לכף רגלו עד שבא להסתופף בחצר בית המלך לחסות תחת כנפיו וישנס את מתניו להתחזק בעבודתו ושמירת ביתו ועשה כרצונו והצליח עד שנשא חן בעיניו ויט אליו חסד ויאמר לו עמוד על משמרתך והזדרז על עבודתך ואשימה עיני עליך להצילך מכל אויביך הקמים עליך ועוד אתן לך עושר ונכסים לרוב ואגדיל את כסאך למעלה וכבוד על כל השרים ואתנה בריתי על כל הדברים האלה ביני וביניך ובין זרעך עד עולם רק אם ישמרו בניך את דרכם ללכת אחריך בכל עבודת הבית ומשמרתו והשבע על הדבר הזה. וישמע הבחור וייטב בעיניו וישתחו לפניו וקבל עליו עבודת המלך ופקידות ביתו עם כל תנאיו ויעבוד אותו הוא ובנו ובן בני והצליחו בעבודתו ויגדלו עד מאד ובנו ערים וישבו והרבו עבדים ויקבצו עושר וכבוד ונכסים עד כי חדל לספור. ודור רביעי או חמישי כאשר שמנו עשתו מאסו בעבודת המלך ומשמרת ביתו מיאנו בשירותו ויפרו בריתו ומיחו במה שעשה אביהם הראשון מקבלת עול מלאכת המלך ושבועתו ופקפקו בה לאמר מי נתן כח ביד אבינו למכור אותנו ביד המלך לצמיתות הלא לנו ולבנינו רשות ויכולת לשוב מאחריו ולעזוב עבודתו והיינו נקיים מאלתו. ויאמר להם המלך עתה כדבריכם כן הוא אמנם אם הנקה תנקו מהיות עבדים לפני גם אנכי נקיתי הפעם מכל מה שהבטחתי לכם בנדרי וכל מוצא שפתי וילכו לדרכם גם המלך נסתלק מעליהם ויעבור כרוז בכל מלכותו כי האנשים ההמה אינם תחת משמרתו ושלא יטלו עוד פרס מאתו גם העביר מהם כל כבודו וישמעו כל השרים אשר היו אויביהם מלפנים ויקומו עליהם ויהרגו אנשיהם וילחמו בעריהם ויקחו את כל ארצם מידיהם ויבוזו את כל שללם עד אשר אבדו מן הארץ ורובם גועו והנשארים בהם דלו מאנוש נעו ועתה האמור תאמר למלך בליעל לומר שהענישם כל זה העונש על שסרו מעבודתו בהיות לאל ידם לסור אחר שלא היה כח באביהם להחליט אותם לעבודה ההיא. ודאי לא. כי הוא לא הענישם על סורם מעליו כלל אבל אולתם תסלף דרכם בסורם משותפות המלך אשר יסד אותם אביהם כי הם פירשו ממנו והנה גם הוא פירש חסדו וטובו מהם. והנה לזה א"א לשער בשום בעל שכל שיסכים בדעתו לבטל החברה והשותפות הזה ולהפר בריתה בשום צד אבל חוייב שברית כזאת אם תהיה במציאות לא תופר לעולם כמו שהוא ברית כרותה על כל בעל שכל שלא יאבד נכסיו ושלא יהרוג את עצמו וכ"ש שיוחזק ויתקיים טבע זה הענין חזוק וקיום נצחי בהיות אנשי הברית רבי המספר מאד כעם גדול או אומה שלמה אחת וכן בעינו הוא ענין קורבת האומה הזאת אל האל יתעל' בלי ספק כי הנה יעקב אבינו בחור מהאבות מתחלתו עקב את אחיו שתי פעמים ובאונו שרה עם גדולים עד שנשטם מעשו ויברח שדה ארם ועם לבן גר ובו התקוטט ובשובו נעכר להבאיש ביושב הארץ הכנעני והפרזי ולא היה לו מנוח מפניהם כי אם בבוא לחסות תחת כנפי השכינה כמ"ש לאל הענה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בכל הדרך אשר הלכתי (ברא' ל"ד). והנה לפי שישרו מעשיו ועבודותיו לפני אלהיו הבטיחו לשמרו מכל אויביו ולהצליחו בכל דרכיו וכרות עמו הברית ואת בניו עמו לדור דור כמו שאמר והנה אנכי עמך וגומר (שם כ"ח) וכל הפרשה כלה תחלה וסוף. אמנם הברית הזאת טס כל תנאיו ביאר אותה באר היטב לבני בניו אם במעמד הר סיני באמרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגלה מכל העמים וגומר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגומר (שמות י"ט) ויותר מבואר בפרשיות הבריתות ובמה שנתבאר באומרו ויי' האמירך היום להיות לו לעם וגומר ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה וגומר (דברים כ"ו) סוף דבר כל התורה תבא ותעיד כי בהיות ישראל על משמרתם ומעמדם גם הוא יהיה בעזרם וישמור אותם וינשאם וינטלם עד העולם וכל זה בתנאי כפול וחזק מאד. אמנם אם ישוער שזאת האומה וכל אנשיה יחדיו יבערו ויכסלו לסור מאחרי יי' ולקרא תגר על האבות הראשונים אשר הביאום בברית הזאת וימאנו בו לאמר אי אפשנו בו ולא בתורתו ויען זאת יסלק השם מהם חברתו והשגחתי ויעזבו למה שימשך להם מהשנאה הקדומה מהתקוממות האויבים הרבים לאכול אותם בכל פה ואין עוזר כמו שאמר הכתוב בפירוש ויעזבו את ה' ויעבדו לבעל ולעשתרות ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שסים וישסו אותם וימכרם ביד אויביהם מסביב ולא יכלו עוד לעמוד לפני אויביהם (שופטים ב') והוא מה שיתמיד הוראתו בכל ספר שופטים. והוא אומרו ע"י ירמיה כי הנני קרא לכל משפחות ממלכות צפונה נאם יי' ובאו ונתנו איש כסאו וגומר (ירמי' א') כי אחר שהעביר כרוז שאינם תחת משמרתו הרי הם קרואים מעצמם וכח אין בידם לעמוד כי הנה הנם כעץ הגפן בין עצי היער כמו שזכרנו בשער פ"ד ובהרבה מקומות נמצא כזה וכזה. והנה כאשר ישמידום ויכלום לא יאמר ודאי שבעונש ההסרה מעליו הגיע להם כל זה השיעור מההפסד אבל חוייב להם זה מסורם מעליו בלי ספק. והיא הוא עקר הברית והאלה אשר לא תופר לעולם. כי לא ישוער לאומה שתבחר בסורה מעל אלהיה בשום פנים כמו שישוער שיבחרו כל אנשים ליחנק יום אחד ומה שאינו בחק טבע האדם לעשותו הנה הוא נחשב לנמנע גמור בחקו כמו שהוא ברית כרותה לעולם שלא יתבטלו אנשיו כלם מצד בחירתם בבטול פריה ורביה וכיוצא אע"פ שאפשר שאחד מעיר יבחר לעשות ולזה היתה הברית הכרותה בינינו ובינו ית' ברית עולם אשר לא תשוער הפרתו בצד מהצדדים. וכבר נמצא הענין הזה מוזכר בהגדה (שבת פ"ח.) במה שאמר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאוריתא והשיבו כבר קבלוה בימי מרדכי דכתיב קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וגומר. הלא תראה כי רב אחא בר יעקב הורה על ענין זה הערעור והפקפוק לא לבנים לבד מהטעם שאמרנו כי גם לאבות עצמם בטענת אונס והכרח שהוא ערעור יותר חזק. והיתה התשובה כבר קבלוה בימי מרדכי ירצ' שלא מכח השבועה ההיא עמדו עליה כי אם מהכרח חיותם שהיא חומרא יתיר' הימנה שאז ראו והכירו שאם ישוער להם לצאת מתחת ידו ומשמרתו יתעלה היו כלם נכונים להשמד להרג ולאבד רגע אחד. שהפורש ממנו הוא פורש מן החיים ולזה קיימו מה שקבלו הראשונים והכוונה אל השואל ואל המשיב להורות שברית התורה והמצוה לא תופר לשום טענ' בעולם שאם לא קובלה מהראשונים היה מן ההכרח לקבלה בכל דור ודור להכרחיות מציאותם ולפי ההוראה הזאת קיימו וקבלו היהודים עליהם בכל תוקף לעשות הימים ההם לעולם כי ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. וכבר נתבאר במאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים בשער פ"ט שהכוונה בו בהכרח להורות שמציאות התורה וצרכה לא היו בבחינת האנשים ההם שקבלוה מצד עצמם אבל היה צורכם מצד שהיו חיים לשעה ההיא וכן נמשך הכרחיותה לכל אשר ימצאו בחיים בכל זמן כי עץ חיים היא למחזיקים בה כמו שנתבאר זה שער פ"ט עיין עליו והנה אם כן כל מי שהוא בחיים בכל הדורות הנמשכים הם בכלל הברית הזאת עד עולם על הדרך שאמרנו והנה על זה האופן היה זה החבור והדבוק קיים טבעי אי אפשר להנתק לעולם כמו שהיה ענין הברית אשר כרת השם יתעלה עם העולם שלא להביא עוד מבול על הארץ כי שם באמת עקר הברית וקיומו על פי היושר האלהי היה לבלתי תמצא עוד הסבה אשר בעבורה היה ראוי להביא מבול לעולם כי הוא לדעתי אמתת סוד ברית הקשת הנרא' בענן ביום הגשם למבינים אותו כמו שכתבתי במקומו ולדמיון והקשר אלו שני הענינים אמר ישעי' הנביא כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח על הארץ וגומר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וגו' (ישעי' נ"ד). כמו שנתבאר זה יפה בסוף שער י"ד דרוש משם כי הוא ענין נכבד מאד ועל פי הענין הזה יהיה מאמר אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו וגומר (ירמיה ל"א). והכונה כי כמו שלא ישוער יכולת השם על ביטול חקי שמים וארץ לא מפני שאינו יכול אבל שלא ישוער ירצה בו בשום פנים. כן לא ישוער שתשבות האומה הזאת מהיות לפניו כל הימים לא מפני חומר השבועה והאלה אשר קיימו האבות הראשונים עליה כי אם מפני שלא יתואר אפשרות הסכמתם על ביעולה בשום פנים. ומזה הענין עצמו הוא מה שסמך לאמר (שם) אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה'. כי הנה באמת שמים לרום וארץ לעומק בעלי שיעור ומדה הם מפאת עצמם אבל יאמר שאין להם שיעור ומדה לפי שלא נמצא מי שישערם וימדדם על אמתתם כמו שכתבנו זה בסוף פרשת מילה שער י"ח. וזהו בלי ספק סוד מאמר את אשר ישנו פה עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום כי כמו שאמרנו ברית כרותה אל הכלל שלא יסכימו על הריגת עצמם שהוא ענין טבעי יותר חזק מחמרות השבועה אשר חשבוה כלל האנשים כי השבועה ההיא כבר היו אפשריים לעבור עליה וזאת לא סרה ולא תסור לעולם: If we interpret the above to mean that Israel will be physically unable to break the covenant of its forefathers, the fact that throughout the ages large segments of our people have always defied the rules of the Torah, is mystifying. Also, if we cannot contravene the laws of the Torah physically, what about the concept of free will upon which the entire system of reward and punishment is built? Again, if G'd feels compelled to threaten retaliation for nonobservance of His laws, there evidently cannot be a question of physical inability to transgress these laws! Furthermore, if G'd had the power to make us live up to the covenant, threats of chastisement seem pointless. From all the above, we feel that it is clear that the matter of the oath needs to be understood somewhat differently from the manner most commentators have presented it. We must also subscribe to the notion that the eternal existence of the Jewish people as well as their special status amongst the nations is not tied to the observance or non observance of the covenant, but rather that it is anchored in the very nature of this people, which will not change even when defying the covenant. Although the impulse for self-destruction is abnormal, unnatural, G'd has seen fit to legislate against the commission of suicide, assuming that such legislation might dissuade a few people bent on self-destruction. The rare phenomenon of wilful self-destruction does not undermine the will of the vast majority to remain alive. Similarly, the estrangement of the nation from its G'd cannot be brought about by the desertion of a few, since the bond tying it to its G'd is far too deeply rooted in history. The following parable will illustrate the whole subject more clearly. A certain highly intelligent and courageous young man who successfully confronted his less highly principled peers, became the object of his peers' hatred. They did everything to make the young man's life unbearable until the young man sought refuge at the King's Court. There he was placed under Royal protection. The young man thereupon concentrated his abilities and energies on performing a series of duties for the king, until the latter decided to grant him a special status in recognition of his selfless devotion. The king entered into an agreement with the young man whereby his special status would also extend to his descendants, on the understanding that such descendants would keep faith with the king, and would continue to perform the duties assigned to them. The young man was overjoyed by this generous offer, and accepted with alacrity. For several generations the descendants of the young man prospered and kept their part of their ancestor's bargain. The fifth generation, having become extremely wealthy, decided that the services rendered to the king had become too onerous, and refused to carry out the terms of the agreement their forefather had entered into. Their complaint was directed at their forefather, whom they accused of having committed them to a life of servitude to the king. They therefore claimed the right of self determination, and the freedom to decide for themselves whom they would recognise as their Master. The king was quite agreeable, pointing out however, that since the family's obligations were being terminated, so was his own undertaking to grant this family special protection against its natural enemies, and to ensure its continued affluence. As soon as all the former enemies heard about the changed relationship of that family and the king, they resumed harassing the family with devastating results. No one in their right mind would accuse the king of having punished that family. Everyone understands that whatever evil befell that family from that time on had been their own doing, that they had only themselves to blame. Applied to the Jewish people, the comparison is quite simple. Jacob, choicest of our ancestors, had incurred the wrath of Esau, the jealousy of Laban, the enmity of the Canaanites around Shechem, and had led a life of frequent upheavals, daily skirmishes until he took refuge under the wings of the shechinah. (Genesis 35,8) "The Lord who has answered me on the day of my distress." Because his way of life had found favour in the eyes of G'd, He assured Jacob of protection against his enemies, and this support continued throughout the generations, (see beginning of Parshat Vayetze) The promise was spelled out in detail at Mount Sinai, (Exodus 19,5) when the condition "now you must hearken to My voice and observe My covenant etc" was made a prerequisite for this continued protection and special status of the Jewish people. These conditions were further emphasized in Deuteronomy 26,15-19, when the reciprocal relationship between Israel and G'd is repeated in clear and unmistakable language. If subsequent generations would repudiate the deal made by their ancestors by worshipping idols and other acts of disloyalty to their erstwhile king, then the ill fate that would befall them could not be described as punishment by that king. On the contrary, they would be considered the architects of their own misfortune, especially, since G'd is on record as withdrawing the special status this people had enjoyed heretofore. The crucial aspect of the eternal nature of the covenant is, that just as mass suicide committed by a whole people simultaneously is unthinkable, so the alienation of the entire Jewish people from its Torah and its G'd simultaneously, is equally beyond the realm of possibility. When the Talmud in Shabbat 88, discusses the coercion used by G'd in order to get the Jewish people to accept the Torah at Sinai on pain of immediate burial under the Mountain, Rabbi Acha bar Yaakov raises the issue of the validity of acceptance under duress. This issue is raised concerning the people standing at the foot of the mountain. How much more would this question apply to later generations who had not even been present on that occasion! Those later generation who had not experienced liberation from bondage in Egypt, had far less reason to accept the Torah out of a sense of gratitude for their deliverance! The argument in the Talmud is turned aside by a reference to the Jewish people accepting Torah completely voluntarily at the time of their deliverance from the threat of extinction by Haman. That acceptance is deemed binding for all future generations. That so-called voluntary acceptance was induced by the realisation that if G'd were to forsake them, their very existence would come to an end, as had been demonstrated by their experience with Haman. The latter had almost succeeded in wiping out a nation that had considered itself both secure and emancipated. When the wording of the covenant in Parshat Nitzavim stresses that the covenant did not only apply to the generation of the Exodus, but to all subsequent generations, the reference to the generation of the Exodus teaches that even that generation did not have to accept Torah out of a sense of gratitude, but rather because Torah had become a natural habitat for the Jewish people, just as water is for fish or blood for the body. "She is a tree of life to those who support her." (Proverbs 3,18) Just as G'd had promised never to bring another deluge, since conditions would not be allowed to recur which would call for such mass extinction, so conditions allowing a total rupture between Israel and its G'd would also not be allowed to recur. This is what the oath in our Parshah wishes to convey. Jeremiah 31,16, quoted earlier, describes a situation which is possible in theory, since all physical phenomena have measurable finite dimensions. Since the effort in actually taking those measurements is mind boggling, so is the idea of G'd despising the entire Jewish people. Isaiah 54, 9-10, may be understood in a similar vein.
אך*אך אמנם וכו' תוכן דבריו בקוצר הוא, כי רק אצל יחידים רבים או מעטים מכלל האומה הישראלית הוא באפשרות שיעברו אלות הברית אשר כרת עמהם ה' בשני אופנים, הא' ע"י שיכחישו בה' או בתורתו המקובלת מאבותם, והב' שיודו בה' ובתורתו ובכל זאת יפתה לבבם לסור מחקי התורה בעבור נטיות לבם ותאותם החמרית, ועל כל אחד מאלה יענשו החוטאים בב"ד אם נודעה חטאתם, ואם לא נודעה חטאתם, או שיעלימו הב"ד עיניהם מהם, יענישם ה' על עונם כראוי, אפס בבחינת כללות האומה הישראלית תתכן רק האפשרות. שיעזבו לפעמים כולם חקי התורה ויחדלו לעשותם בפועל, בעבור נטית יצרם הרע, אבל לא להכחיש חלילה בה' ותורתו לצמיתות להפר בריתו אתם כמו שכתבנו כבר למעלה: וע"ז רומז גם מאה"כ "כל זאת וכו' ולא שקרנו בבריתך, לא נסוג אחור וכו' ר"ל אף שלפעמים נטתה אשורנו מני דרך הנכוחה והישרה בבחינת רוע פועל כפינו ומעשה ידינו, בכל זאת במצפון לבנו נשארה תמיד האמונה האמיתית בך, וזש"א ג"כ אח"כ "אם שכחנו וכו' ונפרוש" וכו' רומז הכ' בזה לדעת הרב ז"ל על אותם היהודים שהיו בזמנו (עיין תולדות הרב ז"ל) ואשר ישנם עוד עד עתה כמעט בכל הזמנים והמקומות, אשר רק בעבור אימתם ופחד המות, או בעבור חמדת ההון והרכוש ושאר קניני הזמן המירו דתם למראה עין, ופרשו כפיהם אל זר, ובכל זאת לא שכחו לקרוא במסתרים בשם ה' אלהים אמת, אמנם צריך שתדע כי עבור אלה והפר ברית יאמר בשתי מדות שהם ארבעה. אם שיהיו כלל האומה נסוגים אחור נסיגה כללית וכפירה מעקר לומר אי אפשנו בו ולא בתורתו והוא המיאון במעשה האבות כמו שכתבנו. או שיהיו בכללם בלתי שומרי תורה עם היותם מודים בה ובלתי כופרים בעקרה. או שתהיינה שתי חלוקות כאל' בעצמם באנשים מעטים ומתי מספר מהאומה. והנה החלוקה האחת היא אשר הארכנו בבירור היות להמנעות מציאותה טבע קיים כי שקר הוא שיאמר אפשרות בשהאומה בכללה תהיה כופר בעקר מה שהנחילוה אבותי' לגמרי מבלי השאיר לה שורש וענף ושעל זה נסמכו כל הכתובי' המקיימים הקשר האלהי. עמהם ברית מלח עולם. אמנם החלוקה השנית היא באמת אפשרית והיא מה שיצאה מציאותה אל הפועל בעונותינו ובעונות אבותינו ברוב הזמנים ועליה לא על זולתה נכרתו כל בריתות שבתורה וכל התוכחות שעברו עלינו מאז שגלינו מארצנו ונתרחקנו מגבולינו ובכל זאת לא אבדה תקותנו ולא נכזבה כי נסמכנו על רחמיו הרבים ישמור לנו חסדו ואמתו יען וביען לא סרנו מאחריו ליסוג אחור מהיות לו לעם תורתו בלבנו עם היות שלא שמרנוה כמשפט כמאמר המשורר כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך לא נסוג אחור לבנו ותט אשרנו מני ארחך (תלים מ"ד). והכוונה שלא נסוג לבנו מאחריך עם היות שאשורנו נטתה מני דרך במעשנו. וכן אמר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר (שם) שהכוונה אע"פ שבמעל ידינו פירשנו כפינו לאל זר והוא מה שסמך הלא אלהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב. וזה עצמו מה שהבטיח בסוף הברית ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם (ויקרא כ"ו) ונתן הטעם כי אני ה' אלהיהם ולא יעזבוני מלבבם ולא ימירוני באל אחר. וכן בפרשת כי תוליד אמר בסוף ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח וגומר (דברים ד') וכן בכל מקום ישים התחלת ועקר הישועה האחרונה קיום האלהות ושרש האמונה בלבם. הרי שהוא מבואר שאין שום מקום לפירוד החבור האלהי מהאומה הזאת בשום חלוקה מאלו השתים אשר הם בענין כללי וכ"ש שעל חטא היחידים בשום אחת משתי החלוקות האלה לא תזוז ממקומה אלא יעבור היחיד או היחידים ההם בשלח העונש הכתוב בתורה ונסלח לכל עדת בני ישראל. וזה שאם חטא יחיד או יחידים במין השני מהחטא רצוני בשיעבור או יעברו על אחד מכל מצות ה' או יותר בעודם מודים בתורה ובקבלתם ודאי זה יתחייב בעונש הכתוב בהעל החטא ההוא ע"פ הודאת עצמו כיון שהוא מודה בקבלת התור' ההיא אשר תניח העונש ההוא וזה בין שיהי' נודע לב"ד או לאו ואם נודע לב"ד כבר ידינוהו במשפט כתוב ואם לאו דינו מסור לשמים דכתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם וגו' (ויקרא כ') וכמו שאמרו אע"פ שד' מיתות ב"ד בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו (כתובות ל'.) אמנם אם היחידים הללו היו מהמין הראשון שזכרנו בהיותם כופרים בעקר התור' עצמה ויוצאים מכללה אם הדבר נודע לב"ד ישפטו ג"כ מדין התור' על ידם היותם חומסים ומעוולים את הרבים ופורצים גדר הכללות ובמשפטיהם ישפטוהו לפי שדין היחידים אצל הכלל כדין היחיד אצל עצמו וזה כי כמו שהיחיד המודה בכלל התור' יענש בעברו על אחת ממצותיה. כן קצת העם הכופר יענש על דברי התורה אשר יודו בה כללו כי הכלל כלו כאיש אחד. והוא עצמו משפט כל עובדי ע"א וכן עיר הנדחת הכתובים בתורה ומה שחשבו בני ישראל לעלות בעבורו לצבוא צבא על בני גד ובני ראובן כאשר חשבום לסרים מעל ה' אלהיהם ח"ו (יהושע כ"ב) וכל זה יתחייב מאמתת מה שאמרנו מהיות התור' כלה כענין אחד שלם ומהיות כל האומה בכללה כעצם אחד או איש אחד תמים כאשר נתבאר בפרשת שטים שער פ"ג. ואם לא היה הענין נודע לב"ד באמת דינם מסור לשמים מהטעם הנזכר: Denial of the covenant, or breaking the oath, can occur in different ways. If the entire Jewish people were to suffer a relapse and deny basic Jewish truths, rejecting G'd and His Torah in its entirety, this would be the event that we have described as impossible to occur in practice. Alternately, the entire nation might fail to observe the terms of the covenant, without however, rejecting it in principle or out of conviction. Again, similar distinctions can be made in the case of individual Jews failing to observe the covenant. Non observance may simply be due to the weakness of the flesh, not to any philosophical considerations. This latter kind of non observance has occurred throughout the ages. It has resulted in our national misfortunes, hence the classic warnings of the Tochachah, see Leviticus chapter twenty six. In that same chapter, G'd spells out the fact that in spite of all these dreadful prophecies coming true, He will not sever His covenant with the Jewish people. This is proof that there will be at all times at least some Jews who will return to the traditional observances and seek rapprochment with G'd. (Deut. 4,31) "For He will not forget the covenant with your fathers that he had sworn to them." This is a proclamation that this is an unalterable historical fact.
הנה אלה הם דרכי ה' וארחות תורתו הישרים אשר באורם נראה אור בענין השאלה הזאת שעמדנו עליה ועליהם תסובינה כל הפרשיות הנזכרות בתורה ובנביאים כל א' לפי דרכה וענינה ובהם תתבאר יפה הפרשה הזאת שאנו בביאורה עם המאמרים שזכרנו ראשונה כמו שאומר:
אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו'. לעברך בברית ה' אלהיך וגו'. למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך וגו': "Ye are standing this day all of you before the LORD your God" etc. "that thou shouldest enter into the covenant of the LORD" etc. "that He may establish thee this day unto Himself for a people, and that He may be unto thee a God" etc.
כי הנה אחר שגמר כל דברי הברית אשר כרת עמם בחורב וכל האלות הכתובות בו כמו שביארנו בשער הקודם אשר כבר הנחנו שהוא וכל הדומה לו לא יאות כי אם ע"פ החלוקה השנית שזכרנו רצוני היותם מודים באלהותו יתעלה ובקבלת תורתו ועושי' אינם אותה אמר עכשו כי ההתיצבות ההוא שעמדו לפני הש"י כללם ופרטם לקבל עליהם את כל דברי הברית ההיא הנה התכלית ההוא למען הקים אותם לו לעם והוא יהיה להם לאלהים כאשר נשבע לאבות לברית עולם. וזה כי כשיעברו על ד"ת אשר הם מודים בה ובעקריה הוא ייסר אותם בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וייסורין קשין ממרקין אותם ולסוף ישארו בברית עמו כמ"ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם (ויקרא כ"ו) כנזכר. וכן אמר לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך וגו' . והוא עצמו מה שאחז"ל במאמר ההוא שזכרנו שהשיב יחזקאל לאותם שדרשו מעמו משפט השאלה הזאת כי הנה באמת נאמר שם באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' ואמרו לו בן אדם כהן הקונה את העבד וכו' יורו הוראה עצומה שהם אינם כופרים בו יתעלה וממאנים באלהותו ומעררים על קבלת אבותיהם אבל לדרוש אותו הם באים וגם שמו ראשית הנחתם שקנה אותם הרב להיות לו לעבדים אלא שראו כי צורם מכרם ויי' הסגירם ביד אדונים זולתו ונסתפקו אם נשארו מכאן ואילך ברשות עצמם כעבד שמכרו רבו או הפקירו ומעתה יהיו משולחים ועושים כרצונם כאומות עכו"ם. ולזה השיב להם יחזקאל זו העולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוי' וגו'. לומר שאין הכוונה לו יתע' בשלוחכם על זה האופן אבל לקיים עול מלכותו עליכם ע"י יסורין שייסר אתכם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה על כל עונותיכם אשר הקשיתם עורף כנגדו באופן שעכ"פ ימלוך עליכם ולא יסתלק מכם לעולם כי כל זמן שאתם מודים באלהות הרי אתם בשבועה עמו והוא אומרו כי בשבועה אתם עמדי וכו'. וזהו מה שקיימו יפה במ"ש למען הקים אותך היום לו לעם כאשר נשבע לאבותיך שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם. והוא מבואר שאין מקום לשבועתו אלא כל זמן ששבועתם קיימת כמו שביארנו ושם (תנחומ') ביארו ג"כ שאמר להם שהוא יתעלה ג"כ לא מכרם בדמים כדי שיהא להם משפע העבד הנמכר שנאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו (ישעי' נ"ב). אמנם להיות ענין החלוקה הראשונה נמנעת בחקם רצוני שיסכימו כלם על החזרה והנסיגה ממה שקבלו אבותיהם מעקרו כמו שכתבנו. אמר ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יי' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום כי קשר אמיץ והכרח טבעי חזק יחייב אתכם לבלתי יסוג אחור נסיגה כללית שאין צריך לומר שתספיק לכם הנמצאים פה היום אלא שתספיק לכל דורות עולמים לפי שא"א לאומה בכללה שיפלו כלם בעצה נבערה לפרוש נפשם מהחיים כמו שנתבאר מטעם המשל ומהראיות הנלוות אליו. והיא תראה כוונת חז"ל שאמר בזה המאמר עצמו אף דורות העתידים לבא היו שם באותה שעה כלומר שכיון שא"א להתחדש דבר שיתן אפשרות לבנים העתידים לעורר ולפקפק על התורה ועל השבועה הנה באמת שם היו כל הדורות בנים יולדו עד סוף העולם. והוא מה שביארו רבי שמואל בר נחמני יפה באומרו לפי שהנפשות היו שם וגוף עדין לא נברא לומר כי אע"פ שהגופים עדין לא נבראו היו שם הנפשות בלי ספק וכמ"ש שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם וגו' כי לא דבר רק הוא מכם כי היא חייכם וגו'. והנה באמת חיי הנפשות היו שם לדורי דורות. ומעתה כבר הוא נמנע בחק הטבע הכללי למאוס בחיים והוא ענין אמתי מאד בלי ספק וכמוהו יהיה מה שאמר מהאכלוסא שא"א לצאת אל המציאות אומה שתשתנה מהכוונה ההיא מצד טבעה והרכבות חלופי מזגיה בשום צד. ומעתה עלה כלו כהוגן בענין שתי החלוקות הכלליות האלה ואופני נצחיותם עמו יתעלה עד עולם: The question posed by the Jews in the twentieth chapter of Ezekiel, was asked by believing Jews, since the parable they use begins with describing G'd as their Master, i.e. "they came to enquire from the merciful G'd." They wanted to know whether in view of their Master having sold them, the basic relationship between G'd and the Jewish people had undergone a change. It was this possibility that Ezekiel denied so vehemently. He explained that G'ds intent was merely to exercise His rule over them through making them suffer privations. Re-establishment of the former "loving care" relationship could begin only after repentance of their abominable deeds. The references in that chapter to what had occurred in the desert after the Exodus, are only to stress that just as at that time the eternal character of the Israel/G'd relationship had not been severed, so there would once again come a time when Israel would learn the error of its ways and then an in-gathering of the exiles could take place.
והנה אחר שסדר עניני הכלל על זה האופן נעתק לסדר עניני היחידים ואופני חטאם והסרתם מעליו. והתחיל ואמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים וגו' ותראו את שקוציהם וגו' פן יש בכם וגו' והיה כשמעו וגו'. הנה יהיה מאמר כי אתם התחלת דברים נמשכת טעמה להלן כמו כי תאמר בלבבך (דברים ז׳:י״ז) כי אוריש גוים מפניך (שמות ל״ד:כ״ד) ודומיהם. יראה לפי שידעתם את אשר ישבנו וגו' ותראו את שקוציהם וגו' לכן חושש אני פן יש בכם יחיד או יחידים אשר לבבו מהרהר היום שיש ממש בשום אלוה מאלהי העמים אשר ראיתם וידעתם אותם או בעבודה מעבודותם עם היות שמן המחשבה ההיא לא יצאו עכשיו הפעולות אבל אפשר שיהיה שרש מוציא צפע או ענף פורה ראש ולענה לדורות הבאים. והנה היה המשל הזה ודאי מליצה נפלאה נופלת יפה על הענין מאד כי הנה האדם עץ השדה ויש לו דמיון רב עמו כמו שדברנו בו בשער כ"ז. *והנה הוא מבואר, ר"ל כי כמו שבהיות ד"מ עץ תפוח, תאנה, ורמון השונים מאוד באיכותם ומהותם נטועים יחד בגן אחד, ישנו בכל זאת חלקי המים העפר והאויר אשר יכנסו אל תוכם בשוה, את טבעם ומהותם הראשונה להיות בכל אחד ואחד מהם לחלקי אותו הצמח המר או המתוק אשר יכנסו אל תוכו, כן גם לימודי התורה והמוסר אשר יכנסו בלב איש תם דרך יתהוו בתוכו לנצר נאמן עושי פרי תנובה המשמח אלהים ואנשים אף שבקרב איש הפכפך ופועל און יתהוו גם הם לשורש פורה ראש ולענה כמאה"כ פה פן יש וכו' ומאה"כ בהושע כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם. והנה הוא מבואר כי היותר מפורסמת מסגולות כל עצי השדה היא שהשפע היוצא מהאדמה מתהפך בו לפי טבעו ומזגו עד שרבים מהם יהיו שתולים בתוך הגן ויהיה פרי האחד מתוק והאחד חמוץ וזולתו מר והכל לפי מה שעבר בשרשי האילן ההוא או בכל צמח אשר זרעו בו למינהו וכן באמת הוא בכלל האדם כי שפע הלמוד היורד עליו מפאת מעלה או מן המלמד הנה הוא מתהפך בלב כל אחד כפי מה שהוא והאיש הטוב בעצמו כאשר ישמע דבר אע"פ שיקשה ענינו מתחלה הנה הוא ישמע ויוסיף לקח וימתיק הענין בלבו ויוצא פרך ויצץ ציץ ויגמול פרי יפה תואר. אמנם האיש הרע אע"פ שישמע הדבר הנכון הנה הוא מתהפך בקרבו לרע ומר ותעל צחנתו כל פרי רע ומר. ולזה אמרו חז"ל (חולין קל"ג.) שאסור ללמד אל תלמיד שאינו הגון שנאמר כצרור אבן במרגמה וגו'. והוא עצמו שאמר הנה פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה והיה בשמעו וגו' והתברך בלבבו וגו'. כי הנה דברי האלה הזאת יהפכו לברכה בלב השומע הישר והטוב כמו שנתבאר בפרשת הברית אמנם האיש הרע הזה הבליעל הנה הוא כעץ שיש לו שרש פורה ראש ולענה ויהפוך השפע היוצא מהארץ לפי רוע טבעו כי כן הוא בשמעו את דברי האלה הזאת יהפוך בלבו הרע הקללה לברכה ולסוף קללה כפולה תחשב לו. ואחר ששם המשל ביאר אותו ופירש ענין שיבושו ונגע הצרעת אשר בראש נגעו ואמר והיה כשמעו האיש ההוא את דברי האלה הזאת הכתובה למעלה על כל המודים בתורה ובלתי נזהרים בשמירתה והתברך בלבבו שמתחכם בעצמו לאמר אחר שהאלהות האלה לא ירעו ולא ישחיתו אלא אצל המודים בתורה ובלתי שומרים אותם הנה אם כן שלום יהיה לי ולא אירא מהם כי בשרירות לבי אלך לכפור בתורה מעקרה והכופר בכל פטור מה תאמר כי ישיגוני הרעות בסלק השגחת משמרתו מעלי כמשל הבחור שנזכ' הנך בתוך עמי אנכי יושב ובפקוד עליהם בטוב השגחתו והסתירם תחת כנפיו בקבלם את הטוב מאת האלהים גם לי גם להם יהיה והוא מה שיראה באומרו למען ספות הרוה את הצמאה והוא משל נמרץ לפי הכוונה כי האדם שיש לו שתי שדות סמוכות זו לזו האחת צמאה צריכה תמיד למים והאחת רוה בלתי צריכה להם כי בידוע כי בהשקותו הצמאה הוכרח להשקות הרוה אף על פי שלא יכוין או שלא ירצה בהשקותה וכן חשב זה הכופר שאע"פ שלא יכוין להשקותו משפע ברכותיו או שלא ירצה בו הנה יקבל הטוב וההצלה בתוך הכלל ויהיה מאמר שלום יהיה לי משמש לשני הענינים להוצאת עצמו מהכלל הנכנסים בברית האלה *ולהנצלו מטעם וכו' כצ"ל ור"ל כי יחשוב אם גם כל בית ישראל ישימו מתג ורסן לתשוקתם הגופנית, באופן שימנעו מהם כמה הנאות ותענוגי הזמן, אני בשרירות לבי אלך להנות מהם ככל אות נפשי ובכל זאת אנצל מהעונש ושלום יהיה לי כי בכל הטוב אשר ייטיב ה' לישראל, יטיב גם לי אחרי שאני פרטיי מהם ומחובר עמהם, ודומה אני בזה לחלקת שדה הרוה אשר לא תצטרך להיות משקה מידי אדם ובכל זאת ישקוה ע"י השדה הצמאה והעיפה הסמוכה לה כמאה"כ למען ספות הרוה את הצמאה, (נראה שהרב ז"ל מפרש פעל ספות מלשון חז"ל בכתובות דף ה' ע"א ספו ליה כתורא שהוא לשון אכילה ושתיה ויתורגם לפי"ז,): ולהנצלם מטעם היותו מחובה להם. ולפי שהיחידים הללו הם מורים לעצמם היתר וצד מחילה במה שיכולין לומר אי אפשנו במה שנחלו אבותינו כשירצו להשאר על אחריותם בענין סלוק השמירה מעליהם לזה כיון מה שאמר לא יאבה יי' סלוח לו כי אז יעשן אף יי' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה והעולה על רוחו לא יהיה לומר שהאלות האלה לא נכתבו אלא לבלתי כופרים בתורה וזה חוייב מן הדין כמו שכתבנו שהראוי שישמר עם הקצת דין הכלל אחר שהכלל עומד במקומו וא"א לזוז ממנו ולזה ירבצו בו כל האלות הכתובות על כל העומדי' בברית בעברו עליו ומזה יחוייב שימחה יי' את שמו מתחת השמים מה שלא ישוער כן בכלל. ולפי שהיחידים הללו חשבו שלא יוכלו להבדל מכלל האומה ושעל כל פנים יקבלו בתוכם את הטוב ואת הרע לא יקבלו אמר והבדילו יי' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. ירצה כי בכל מקום שיהיה בשבט מכל שבטי ישראל יבדילנו מהכלל לרעתו הפך מה שחשב והם יהיו שקטים ושלוים והוא יסבול כל אלות הברית וגו'. ואפשר שירצה כי בענין זה יבדל היחיד או היחידים מהכלל כי היחידים הכופרים בתורה בכלל יהיו תחת האלות הכתובות מה שלא יהיה כן בהתאסף יחד שבטי ישראל כי לא דבר הכתיב במה שלא ישוער מציאותו כמו שאמרנו אבל אלו יבושו ויבהלו עד שידעו ויכירו שיקרה אל זה החלק עם הכלל כמהפכת סדום ועמורה ממש. וזה כי כמו שאחר שהבטיח השם לעולם בכללו מהביא עוד מבול על הארץ הבטחה חזקה טבעית שלא תבטל לעולם כמו שביארנו הענין יפה בשער י"ד הנזכר הנה עם כל זה לא נמנע מהעניש הרשעים החלקיים ההם להבדילם מכלל העולם ולהפכם מהפכת זרים ושממות דור ודור. כן אע"פ שתהיה האומה בכללה בטוחה בברית עולם כיוצא בו כאשר זכרנו למעלה האיש או האשה המשפחה או השבט הכופרים בעקר התורה לא ינקו אבל ישמדו ויפסדו לעולם. ואמר הדור האחרון וגו' עד וישליכם אל ארץ אחרת וגו'. ירצה שישיג למקצתם עם התחכמותם בכפרם בכל מה שישיג לאומה בכללה כשיפשעו בסורם מעשות את כל מצות יי' אשר קיימו וקבלו עליהם והנה לא הרויחו בכפירה כלל אבל הפסידו כנזכר. והנה אחר שגמר זה הענין הנפלא אם מצד כללו ואם מצד חלקיו ביאר ההבדל שיפול בעניניו מצד היות החטא ההוא אשר בפרטי' בכל אחד משני המינים נודע לב"ד של ישראל או נעלם מעיניהם אמר הנסתרות ליי' אלהינו והנגלות לנו וגו'. ירצה הנסתרות ממנו הנה דינם הוא מסור ליי' אלהינו להפרע מהם בדיני שמים כפי מה שזכר. אמנם הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות בהם משפט כתוב ככל דברי התורה הזאת כי ב"ד של ישראל ישפטום ככל משפטי התורה כמו שכתבנו. והנה אחרי זה נמשך להבטיח בקיום האומה והשארותה עם אלהיה השארות נצחי לעולם כמו שיבא בשער הבא אחרי זה. ואולם נתבאר תוכן השאלה הזאת החמורה וטוב ענינה ונתבארה פרשה זו כהוגן וכתיקון עם הסכמ' המאמרי' שזכרנו. והנה בשער הסמוך בעז"ה אעבור עליה בהלוך אחר מבלי הפיל דבר מכל הנדבר הנה כלל כי הוא נכון בענינו ושריר וקיים בפשוטו אין שטן ואין פגע רע וזה מה שרצינו בביאורו בזה השער: Individual heresy, discussed in our Parsha also, (29,17 et al) may be understood thus. Man is compared to the tree of the field (Deut. Just as a garden may contain many trees, some bearing fruit though poisonous, although all are drawing their nourishment from the same brook flowing nearby, so the waters of Torah too, being the source of our sustenance do not produce the same results in all people. Where there is a rotten core, even the purest form of nourishment can become contaminated. Our Parshah deals with individuals who may have a rotten core, in whom even the study of Torah sooner or later leads to undesirable results. This is why the Talmud in Chullin 133, tells us that students of bad character should not be given instruction, as it would be foolish to accord honour to a fool, or worse still, to further heresy. The fool is he who professes to believe that the strictures we read in the Torah apply only to believers, to people who had first affirmed the tenets of the Jewish religion. They think that those who have never accepted the Torah as a yardstick for their personal conduct, are exempt from G'ds retribution. It is to such individuals that the Torah addresses itself in our chapter. Contrary to what they think, such people will be singled out for special attention. They would not even be able to enjoy the blessings bestowed by G'd on His people due to the people's overwhelmingly loyal adherence to G'd and His Torah. In verse eighteen, the thought processes of the evil hearted people are described. "In order that the well watered confer its benefit on the dry by mere proximity." The Torah describes the following scenario: Two fields thrive, due to the presence nearby of a natural water supply. A third field nearby requires artificial irrigation. The owner of the third field, relying on the proximity of his field to the other two which enjoy a natural source of water supply, neglects to irrigate his field by failing to install the necessary mechanism. The Torah, by describing the punishment of such a farmer as particularly harsh, i.e. "He will wipe out his name," (29,19) stresses that this kind of penalty is reserved for individuals. In exploding the myth that since the community will prosper, the individual cannot suffer regardless of his conduct, the Torah merely applies to Israel the promise of G'd after the deluge. Likewise, the destruction of Sodom and Gomorrah had taught this lesson about evil minded communities. The Torah completes the chapter by explaining that the function of the Jewish Court of Law is to act as G'ds representative for crimes committed publicly, but that transgressions which occur in private, and cannot be dealt with by the judiciary, will be taken care of by G'd personally.