Akeidat Yitzchak 98:1

פרשת הברית כלה The covenant parasha

והיה כי תבא אל הארץ וגו': "And it shall be, when thou art come in unto the land"

במדרש (דב"ר פ' עקב) אמר רבי שמעון משל למה הדבר דומה למלך שנשא מטרונה והכניסה לו שני עריסין אף הוא זקף לה שני עריסין אחרים כנגדה אבדה המטרונה את שלה אף המלך נטל את שלו לימים עמדה המטרונה וכשרה את עצמה וחזרה אותם שני עריסין אף המלך החזיר את שלו אמר המלך אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשה של מטרונה וכן אתה מוצא שאברהם אבינו נתן לבניו שני עריסין צדק ומשפט שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י"ח) אף הקב"ה זקף להם שני עריסין כנגדן חסד ורחמים שנאמר ושמר יי' אלהיך לך את הברית ואת החסד (דברים ז') ונאמר ונתן לך רחמים ורחמך (שם י"ג) עמדו ישראל ואבדו שלהם. שנא' הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה (עמוס ו) אף הקב"ה נטל את שלו שנאמר אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים (ירמי' ט"ז) עמדו וכשרו את עצמן והביאו אותן שני עריסין דכתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעי' א') ואף הקב"ה הביא את שלו שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה' (שם נ"ד) כיון שהביאה שלהם והקב"ה נתן את שלו ואמר אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשה של מטרונה שנאמר וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים (הושע ב׳:כ״א) ׃ We find the following statement in Midrash Rabbah Parshat Eykev, concerning the covenant between G'd and Israel: Rabbi Shimon said "what is this subject comparable to? To the king who married a lady of aristocratic descent." She brought two irises with her into the marriage. Therefore, the king also gave her two irises. When his wife later on lost those flowers, her husband took his flowers back from her also. After a while , when his wife had regained her standing, she restored the flowers and the husband also gave her back his flowers. You will note that Abraham bestowed two qualities on his children, i.e "righteousness and justice." (Genesis 18,19) To match this, G'd had equipped Abraham's children with two qualities also, "loving kindness and mercy," as it is written in Deut. 7,9, "and He will preserve for you the covenant and the kindness. It is further written in Deut. 13,18 "He will give you mercy and have mercy on you." When Israel lost its distinctive qualities, G'd withdrew His contribution as we read in Amos 6,12, "you turned justice into gall and the fruit of the righteous into wormwood." So G'd says "I have withdrawn My peace from this people, and the loving kindness and mercy." (Jeremiah 16,5) When the Jewish people cleanse themselves, as is written "Zion is being redeemed through justice and its penitent sinners through righteousness," (Isaiah 1,27) G'd also restores kindness and mercy. We read in Isaiah 54,10, "even if mountains were to disappear as well as the hills be shaken, My kindness will not depart from you and My covenant of peace will not be shaken, says the Lord who has mercy upon you." Since Israel contributed its share, G'd contributes His own share, and places it on the head of His chosen lady, as is written "I betroth you unto Me through righteousness and justice, through loving kindness and mercy. (Hoseah 2,21)

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה ידוע, כי אהבת החופש הטביע הי"ת בלב כל בע"ח [עד שאמרו חכמי הטבע שנודע להם עפ"י הנסיון, כי כמה חייתו יער ופראים במדבר העורקים ציה, עליזים ושמחים, בכל זאת מדי יתפשו מבני אדם וינתנו בסוגר בחדים יתעצבו מאוד ועוז פניהם ישונה, אף כי יותן להם מאכלם למכביר, כי העדר החופש הטבעי תאדיב נפשם ותכאיב לבם, וקצת מבעלי כנף משמיעי רננות וזמר נעים כל עוד יעופפו כאות נפשם על פני רקיע השמים, מדי יושמו בכלוב יחשו וישתוקו, ולא ישמיעו עוד קולם הערב, או ישאו רק קול נהי ויללה על אבדן החופש' הקדומה להם וא"כ בבע"ח אשר השם ה' חכמה וחלק אין להם בבינה אף כי בבני אדם בעלי דעת והשכל ? כי כל הון ביתם ורכושם יתנו גם נפשם ישליכו לפעמים מנגד בעד החופש הטבעי, ואם גם בזיקי כסף וחבלי זהב יאושרו ונפשם תשבע כל מאכל תאוה, וכל אשר ישאלון עיניהם לא יאצל מהם בוז יבוזו לכל אלה, וטוב להם ארוחת ירק אם רק חופשה נתן למו, משור אבוס ושלחן ערוך לפניהם אם בבתי כלאים החבאי [כאשר הורה גם הנסיון בזמנינו, כי מלחמות רבות נעשו ודם לרוב נשפך מעמי ארצות שונות בעבור חשבם להשיג עי"ז החופש ממשא מלך ושרים,] אפס החירות והחופש האמיתי המסבב טוב לבעליו אינו כמו שיחשוב ההמון להיות חפשי מכל חוק ודת נגיד ומצוה לאמים, למען יוכל כל איש לעשות כטוב וכישר בעיניו, כי אז נתנה הארץ ביד רשע, והחזק והעריץ יבלע את החלש ממנו, באופן שרק התקיפים והעריצים הם אז חפשים וביכלתם יש להרע ולהרשיע לזולתם ככל אות נפשם כל עוד תעוז ידם על זולתם, אבל החלשים ורפי הידים המה לברות למו, ובסוף יהיו גם התקיפים האלה לבז ולמשיסה לכל החזק גם מהם, אבל החופש האמיתי לכל העם כלו, הוא רק בשמוע כל איש ואיש מיושבי המדינה לקול הדת והחוק אשר ינתן ממלך ישר וטוב המושל ביראת ה', השומע ג"כ בקול חקי הצדק והמישרים לעשות רק את הטוב והישר ולהתרחק כפי יכלתו מכל און ועולה ונמשך מזה כי השתעבדות המלך אל החוק המוסרי, והשתעבדות העם למלך צדיק כזה אשר יחוקק רק חקי צדק ומישרים לא בשם "עבדות והעדר החופש" כ"א בשם "חופש אמיתי" יקרא, כי יקר אף נעים היא לכל איש ישר דרך להכנס ולהשתעבד למי שראוי לו הגדולה והממשל' על זולתו וע"כ נראה כי השרים הקרובים אל המלך אשר עליהם לשמור משמרת פקודתו ולעבוד עבודתו תמיד יותר מכל זולתם, אשר ע"כ בשם "עבדי המלך" יקראו, נקראים בכל זאת לפעמים גם בשם "חורים" כמו "חורי יהודה" [בעבור שהיו חפשים מכל המסים אשר הושמו על שכם כל העם כלו כמו שהי' המנהג בימי קדם וכאשר יורה על זה גם מאה"כ "ואת ביתו יעשה חפשי בישראל" (שמואל א י״ז:כ״ה)] יען כי חובת עבודת המלך אשר בכתף ישאו לא תגרע עוד חירותם, כן יקרא גם המלך השומע אל דברי התורה לשמור מצותיה וחקיה בשם "בן חורין אמיתי" כמאה"ה "אשרך ארץ שמלכך בן חורין" וע"ז רומז גם המשורר האלקי באמרו "אנה ה' וכו' אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי" ר"ל כי ע"י היותי עבדך בבחינה שלימה בתכלית השיעבוד וההכנע' כיליד בית בן האמה הנשאר קנין עולם לאדוניו, פתחת למוסרי ונעשיתי בן חורים אמיתי, כי בהיותי נכנע לך ושומר פקודיך, הנני חפשי מעבדות יצרי אשר מבלעדי זאת לא הרפני עד בלעי רוקי, וע"כ נהיתה גם האומה הישראלית סגולה מכל העמים ונתנה עליון לכל גויי הארץ יען כי קבלה עליה עול מלכות שמים לעבוד את ה' בכל לב ובכל נפש כמאה"כ את ה' האמרת היום וכו' וה' האמירך וכו' ויען כי בזה קבלה האומ' הישראלית על עצמה ד' ענינים אשר הם קשים לרוב בני אדם לסבלם, ע"כ הי' גם שכרה על זה מהי"ת כפול ארבע, וד' ענינים אלה הלא הן, הא' לשום צוארו בעול זולתו ולהיות נכנע לאחרים אף כי שכל אדם משתוקק בטבעו מלידה ומבטן להיות תמיד חפשי מכל זולתו הב' לעשות מה שיצוה זולתו אף אם הוא באמת טוב ומועיל לו, כי בלב כל אדם הטבע' התשוק' לשמוע רק בקול רצינו ולעשות רק מה שירא' בעיניו ובלבבו יבין שהוא טוב לו [כאשר יורה הנסיון שכמה בני אדם יחדלו מעשות הטוב הנועץ להם מאחרים רק בעבור שלא הכירוהו הם עצמם מחילה והג' לעשות מצות זולתו אשר לא ידע ולא יבין סבתה וטוב תכליתה, והרביעי, והוא היותר קשה מכולם לעשות מה שיתנגד אל רצונו וחפצו, ואף כי אם יסבב לו עוד נזק והפסד.
וכל אלה הארבע' ענינים לא שמו ישראל אל לבם ביחסם אל הי"ת כי קבלו אותו לאדון עליהם, כמאה"כ את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים ונתרצו לעשות כל אשר יצוה אותם, כמאה"כ וללכת בכל דרכיו ולא לבד שמרו מצותיו אשר לא הבינו טעמם וסבתם כמאה"כ ולשמור חוקיו [כי שם חוק יורה על מצוה אשר לא נודעם סבתה] כי אם גם אותן המצות אשר יתנגדו אל נטית לבם ורצונם קבלו עליהם לעשות כמאה"כ "ולשמוע בקולו" ר"ל בכל האופנים, וע"כ הי' גם שכרם כפול ארבע כאשר יורה על זה מאה"כ וה' האמירך היום וכו' הכולל ארבע מתנות טובות מוסריות אשר חלק ה' לישראל חלף סבתם ד' ענינים אלה (עיין מזה בפנים הס') ועל אלה הארבע' רומזים גם ד' פרשיות התפילין, כי פרשת שמע כוללת מצות קבלת עול מלכות עלינו ופ' והי' כי יביאך הכוללת מצות פדיון בכור אדם וזביחת בכור בהמה לה', יען כי פדה ממות נפש כל בכור ישראל ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים מזכירנו החוב המוטל עלינו בעבור זה ללכת בדרכיו ופרשת קדש הכוללת מצות עשיית הפסח במועדו עם כל חקותיו תעיר אותנו לשמור תמיד גם את כל חקיו, כמו שתצונו פ' והיה אם שמוע וכו' לשמוע בקול ה' בכל האופנים אף אם יתנגד רצונו לנטיית לבנו וחפצנו, וע"כ הפליגו חז"ל במרי האיש אשר לא יניח תפילין, כי ינתק בזה חבלי אהבה הקושרים אותו באלקיו בעבור היותו מאומה ישראלית הנבחרת הזאת, וע"ד רמז לכל זה אמרו על רבי הונא, שבעבור שנפסק' לו רצועת התפילין יום אחד, (ר"ל שהסיר מלבו זמן מה ענין הקשור האלקי הזה) ישב בתענית מ' יום, ואמרו ג"כ שלא יחלוץ אדם תפליו לפני רבו כי בהיות רבו לנגד עיניו המלמדו דעת וחכמה אמיתית הלוא לעזות גדולה תחשב לו אם יסור מיתרי האהב' האלקית הזאת מעליו בהשליכו אחר גוו חובות כל איש ישראל לאלקיו, ועל שכר ישראל הכפול ארבע בעבור זה, רומז מאחז"ל שהקב"ה מניח תפילין אשר בכל אחת מד' בתיהם כתוב שבח והלול אחר לישראל, חלף כל אחד ואחד מד' ענינים אלה (עיין בפנים הספר) הנה לפנינו, כי רק כאשר יקבלו ישראל עול מלכות שמים שלמה עליהם ינטלם וינשאם לתתם עליון על כל גויי הארץ בבחינת מעלתם המוסרית, בזה מבאר הרב ז"ל גם מאמר המדרש שהחל בו "אר"ש משל למה הדבר דומה וכו'" שר"ל כי כאשר יקנו להם הישראל בבחירתם החפשית שתי מדות טובות אנושיות, מדת הצדקה שהיא להשלים נפשם ולמלאות חובתם המוטלת עליהם בבחינת עצמותם, ומדת המשפט שהיא להתנהג גם עם כל זולתם כראוי, אז יעלם הי"ת על במתי ההצלח' המוסרית, ויתנם לעליון על כל גויי הארצות וישלח להם להשלמת נפשם גם עזרו משורש ע"ד מאחז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" באופן שמידותיהם האנושיות תהיינם אח"כ דומות למדות אלקיות, כי מדת צדקתם תעלה למדת החסד, כי החסידות מדרגה יותר יקרה ממדרגת הצדק', ומדת המשפט נגד זולתם בבני אדה תעלה למדרגה הרחמים וזה שאמר, ד"מ שאברהם אבינו נתן לבניו שני עריסין רצוני לומר שתי אבנים יקרות, כי שתי אלה מידות טובות ויקרות מורשה לבני ישראל מאאע"ה אשר הי' הראשון ללכת בדרכי הצדק והמישרים והן הצדק והמשפט וה' זקף להם כנגדן ב' עריסין אחרים, שהן חסד ורחמים, ועי"ז יהיו גם סגולה מכל העמים ורק כאשר תאבדנה מהן מידותיהם הטובות האלה יסיר גם הי"ת אהבתו מהם לבלתי היותם עוד סגולה בעמים, ורק באחרית הימים כאשר ישובו עוד למעלתם הקדומה, כמאה"כ "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" יוסיף ה' לאהוב אותם כבתחיל' ולשים עטרת החסד והרחמים בראשם באופן שיתחברו ארבע מידות טובות אלה יחד והיו לאחדים בידם כמאה"כ "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים". אם החירות והחפשיות הוא דבר נאות ונכסף לכל בעל שכל. הנה ההשתעבד אל אשר יאות ההשתעבדות וההכנה אל אשר תחוייב לו ההכנעה הוא דבר יקר יותר המנו. If liberty and freedom are the goals desired by all intelligent persons, then subservience to those who deserve homage, and the humility displayed towards those entitled to subservience are an even more desirable objective.

והיה זה לפי שהחירות והחפיות האמתיים אינם רק ההשתעבד אל מי שיאות לו שעבוד טבעי ושכלי כי על כן אמר הכתוב אשריך ארץ שמלכך בן חורים וגו' (קהלת י') כי כשהמלך הוא נשמע אל דברי התורה האלהית והוא נכנע לפני אלהיו כמו שבאת עליו המצוה והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד לירא' את יי' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלת יסור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וגו' (דברים י"ז). יאמר בביאור כי כשיכנע לפני אלהיו לכל אלה הענינים וישעבד עצמו ונפשו לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו בהרבות סוסים ונשים גם כסף וזהב הנה בזה נגמרה שררת מלכותו וגדולתו וחפשיות מעלתו על כל ישראל ואז יהיה מלכם בן חורין בלי ספק כי היה הוא אצל אלהיו כענין השרים והעם אצלו. כי הוא מבואר כי היותר מעולה והיותר חפשי מהם הוא אשר ימצא יותר חזק ויותר תמידי בעבודות המלך. כי על כן נקראו תמיד השרים הגדולים הקרובים אליו עבדי המלך סתם בכל הספורים וכמו שאמר חושי לאבשלום והשנית למי אני אעבד הלא לפני בנו כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך (שמואל ב ט״ז:י״ט). ולזה נקראו השרים כאלה ג"כ בשם חורין חרי יהודה (ירמי' כ"ז) כמו שנמצא בכל מקום לפי שההשתעבד ההוא הוא עצם חפשיותם ושררתם על כל זולתם באמת. וזה הענין הוא עצמו מה שאמר דוד בעינו באומרו אנא יי' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי (תהלים קי"ו) ירצה הנה באמת בהיותי משועבד ונכנע לפניך במדרגת העבד בן האמה שהוא יליד בית לענין העבדות בטבע יותר מזולתו בזה פתחת למוסרי להיותי משוחרר ובן חורין אצל הכל. ולפי הענין הזה נשתבחה האומה הישראלית להיותה שרתי בגוים רבתי בכל האומות למה שקבלה עליה עול מלכות שמים בתורה ובמצוה יותר מכלן כמו שאמר מבואר את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגו' ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. יאמר שההתנשא וההשתרר על כל זולתם בכל הענינים אשר יספר היו להם מצד מה שנשתעבדו לקבל עול מלכותו בכל האופנים שהוא קשה על האנשים לקבלם. והם הד' אשר יספר. האחד כי האדם מטבעו יכסוף להיות פרא חפשי וימאן לתת צוארו תחת שום אדנות ואע"פ שידע שהאדון ההוא לא יכבד עליו עולו מכל מקום לא ירצה להיות תחת ממשלתו לכשירצה לרדותו ולזה היו תשוקת האנשים תמיד לפרוק מעליהם עול הזולת ולהדמות לעליון. כי לזאת אמר את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים כי מבלי שישוער לעשות שום דבר קל או חמור חוייב כל בעל שכל להיות נחת ונכנע ממוראה של מלכות שמים המוטל על כל נמצא. וכבר אחז"ל (ברכות מ"ג:) שההולך בקומה זקופה הוא דוחק רגלי השכינה והכוונה שידמה לו כאלו אין לי אלוה והוא מסיג בזה גבול השכינה שהרי אמתת מציאותה בכל מקום ולהכרת זה ראוי שיהלך כל בעל שכל שח ונכנע לפני אדוניו הרואה אותו והוא עצמו מה שקבלו עליהם במאמר להיות לך לאלהים. והשני שהאדם בלתי נאות להיות נמשך בכל מעשיו אחר זולתו עד שיאמר שכל מה שיעשה אותו רע וטוב אותו הזולת הוא העושה ולא לו יהיו לתפארת המעשים הטובים אע"פ שיעשה מחפצו ורצונו כי הוא דבר שיתעצב השכל בזה כמו שישמח וישכיל כשיעשה מעצמו כמ"ש החכם שמחה לאיש במענה פיו (משלי ט״ו:כ״ג) ומרגלא בפומיה בספר קהלת וראיתי אני ודברתי אני ואמרתי אני כי המה דברים שהוציא מעצמו ולא חכמת אנשים מלומדה וכמ"ש בפירוש ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה וגו' (קהלת א׳:י״ג). וזאת היתה תשוקת הרבים להיות הולכים תמיד בכל מעשיהם אחרי שרירות לבם וכמ"ש והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך (דברים כ"ט) כי יחשבו לברכת שלום מה שיוכל האדם ללכת אחר מחשבות לבו ובלתי נקשר וכרוך במעשיו אחר זולתו ולפי זה אמר בכאן ללכת בדרכיו כי לא קבלו מורא המלכות לבד כי אם שיהיה נמשך וכרוך אחר דבריו כי גם בדרך אשר ילכו בה ובמעשים אשר יעשון אחר יי' אלהיכם ילכו ואפי' הדברים הישרים והטובים אשר יגזור שכלם בחלוק הצדקה וכבוד ההורים והשבת החמס והדומה. לזה לא להם להתפאר עליהם ולהגבילם כאשר יראו רק שיעשו אותם באותה הגבלה והשערה שיצוה עליהם ולא באופן אחר וכמ"ש ושמרו דרך יי' לעשו' צדקה ומשפט (בראשי' י"ח) שאפילו בעשות צדקה ומשפט היו שומרים דרך ה' ואינן בוחרים דרך לעצמם וכמ"ש ז"ל אל תאמר אי אפשי באכילת חזיר ובלבישת שעטנז אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושי' פ"ט) וכן סדר בודוי מעשר שמעתי בקול יי' אלהי עשיתי וגו'. וכן אמר ככל מצותך אשר צויתני וגו'. והשלישי שלא יקבל הדעת לעשות דברים שלא ידע כוונת טוב תכליתם כי הנה באמת יעשה בעצב ובעצלה בשלא ידע מה יעשה וראיה מדברי יואב בן צרויה כאשר צוהו דוד מלכו למנות את העם והוא לא ידע שום תכלית טוב בפועל ההוא כמ"ש ויוסף יי' אלהיך אל העם וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ״ד:ג׳) הנה היה המעשה ההוא חסר מג' פנים. האחד במה שנתעצל בה וסרב לעשותה בטענת ויוסף יי' אלהיך וגו'. והב' במה שלא נגמרה דכתיב ולוי ובנימין לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך אל יואב (ד"ה א' כ"א) והג' שאפילו מה שעשה נשתבש בידו ולא נודע בירורו והוא מה שהורו עליו הכתובים יפה במה שנמצא סכום המספר ההוא מתחלף בב' ספרים כי בכאן בספר שמואל נאמר ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש שולף חרב ויהודה חמש מאות אלף וגו' ובדברי הימים נאמר ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ואיש יהודה ארבע מאות אלף ושבעים אלף וגו'. וכבר נדחקו הפירושים והמדרשות ביישובן ולא יכולו כמו שכ' רד"ק ז"ל. אמנם הנראה בזה שאלו הכתובים באו כענין זכור (שמות כ') ושמור (דברים ה') לגלות על חסרון המעשה הזה שהיה נתעב לעושה שעל כן נשתבש בידם במספר ישראל בטעות ג' מאות אלף איש יתר או פחית ומספר יהודה כשלשים אלף ויתכן כי מאמר כי נתעב דבר המלך הוא טעם לג' הענינים. ועל קבלת הדבר הזה אמר לשמור חקיי ומצותיו ומשפטיו יאמר שקבלו לעשות כל מה שיצוה להם בין שיהיה החקים שהם ענינים נעלמים לגמרי סבתם בין שיהיה ממין המצות שאע"פ שאינם מנגדים אל השכל כמו החקים אבל טעמיהן אינן מבוארות כהלכות טומאה וטהרה ומראות דמים ונגעים ושלוח הקן ואותו ואת בנו וכיוצא ובין שיהיו ממין המשפטים אשר בדיני ממונות שיש בהם כמה ענינים בלתי נודעי הסבה כמו שיהיה בתשלומי ד' וה' וכל הקנסות בכלן קבלו עליהן לשמור ולעשות בלי שום עצלה ופקפוק. והרביעי והוא היותר עצמות שהוא קשה מאד לאדם לעשות דברים שהם הפכיים לגמרי לחפצו ורצונו וכל שכן שאם יביאו עליו נזק או הפסד כי הוא עצמו ענין האדנות ובהא סלקי ונחתי כל המורדים והפושעים באלהים ובמלך וכבר ראית תשובת נבואת אל אחאב על שאלת כרמו אשר כתבנו בשער מ"ד ופ"ח. והנה על זה אמר ולשמוע בקולו כי הוא קבלת העול המוחלט לעשות כל אשר יצוה אף שיהיה כנגד רצונו או הפך תועלתו ואף שיהרג על קדושת שמו ואין צריך לומר להכניע תאותו ולחסום אותה מכל מה שיזהיר עליו. והן הנה הארבעה דברים אשר עליהם אמר את יי' האמרת היום כי האמירו אותו והמליכוהו עליהם בכל הענינים שבידיהם להאמירו ולהמליכו. והנה בד' אלה קבלו הם עצמם המלוכה כי הוא ית' המליכם על שאר האומות כלם כמו שאמרנו. והוא מה שאמר ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור את כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש ליי' אלהיך כאשר דבר. ראה כמה נתכוונו הדברים תכלית הכיוון. וזה כי כנגד מה שאמר שהאמירוהו להיות להם לאלהים אמר כי הוא האמיר אותם במה שיהיו לו לעם סגולה כאשר דבר. הנה באמת השבח והתפארת המגיע להם במה שלקח אותם לעם סגולה הוא יתר מאד מהטרח המגיע אותם בקבלת אלהותו עליהם והוא ההתפארות בזה מכל העמים כמו שאמר והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ה׳-ו׳) ואין צריך לומר שיהא השבח המגיע להם יותר מהשבח המגיע אליו מצדכם. וכנגד הענין השני שעליו אמר וללכת בדרכיו והוא קבלת הנהגתו אמר ולשמור את כל מצותיו יראה כי הוא המאמיר אותך באשר עשאך סוכן ושומר אוצרות מצותיו היקרות מזהב ומפז אשר תלכו בם מה שלא עשה כן לזולתכם כמ"ש מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהלים קמ"ז) ולפי שהסוכן ושומר העושר והנכסים הוא מוכן לקבל שכר גדול חלף שמירתם לפי יוקר הסגולות ההם לזה מה שאמר דוד עליו השלום הנחמדים מזהב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם י"ט) כי ידע בשמירתם יגיעו לו שכר הרבה מלבד הגדולה והכבוד העומדים לו מיד. וכנגד השלישי אשר אמר לשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו אמר שיקבלו עליהם שלשה כתרים גדולים מכוונים כנגדם והוא מה שכוין מאד באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה לשם ולתפארת כי כנגד מה שקבלו עליהם מעשה החקים הנעלמים לגמרי אמר שנתנם בזה עליונים על זולתם לתהלה כי באמת בזאת יתהלל המתהלל כאשר יעשה דברים עלומי הסבה והטעם לפי המנהג הטבעי ואשר ימשך לו מהם תועלות נפלאות ומפורסמית כענין הלול ושבח הרופא המרפא בדברים שאין בהם שום טעם לפי ההקש. וכן אמר משה רבינו על זה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳) והוא דבר התהלה בלי ספק. אמנם על קבלתם המין מהמצות אמר שנתנם עליונים על שאר האומות בענין השם כי בשכר המצות ההם הוא יתעלה עומד ומשגיח עליהם ויוצא ובא לפני מלכיהם לתת אויביהם לפניהם ולספק כל צרכיהם כי בזה יצא להם שם בגוים כי יש אלהים בישראל ממלא כל צרכיהם וכמו שאמר משה רבינו גם כן בסמוך ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו וגו' (שם). וזהו גדולת השם בלי ספק כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך כי באמת בזה יצא לנו שם גדול וקדוש בעולם. ועל המין מהמשפטים אמר ולתפארת כי תפארת משפטי התורה האלהית נכרת ונודעת על כל הדתות כאומרו משפטי יי' אמת צדקו יחדו (תהילים י״ט:י׳). ועל זה אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך (שם קי"ט) אמר כי בכל שעות היום שהוא מתעסק במשפטי העם היה מהלל ומפאר שם יי' על צדוק משפטיו ויושרם מכל משפטי הדתות האנושיות וכבר דברנו בשלמותם בפרשת משפטים שער מ"ו ולזה שבחם משה רבינו באומרו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת (דברים ד׳:ח׳) והנה בזה גמר מה שיקבלו ממנו חלף הענין השלישי והוא נכון ומכוון מאד. וכנגד הד' אשר אמר ולשמוע בקולו כמו שביארנו אמר ולהיותך עם קדוש ליי' אלהיך כאשר דבר. ירצה לא הגיעך נזק וחסרון במה שקבלת עליך לשמוע בקולו בכל אשר יצוה אותך להימין ולהשמאיל כנגד רצונך או תועלתך. אדרבא כי נעלית בזה והוספת כבוד מכל זולתך כי קדוש יאמר לך על כלם כשתפרוש ממעשה ההבל ומתשוקות התאוות הנפסדות ותחיה על חיות הטוהר והפרישות אשר בהן תהיה קרוב אליו ודבק עמו תמיד והרי זה ענין נכבד מאד לא נוכל להכחיש אמתתו במה שנראה כל הדברים מכוונים אחד כנגד האחד והשלישי שלש כנגד שלש: This reasoning is based on Kohelet 10,17. "hail to the country whose king is truly free," meaning that the king is obedient to the Torah's commandments, and humbles himself before G'd, as is explicitly required of him. (Deut. 17,18-19) "When he sits on the throne, he must write for himself a copy of the Torah, which shall reside with him, and in which he shall read throughout his lifetime in order to revere the Lord His G'd, to keep all the commandments of this Torah and all its statutes to carry them out, so that his heart shall not become haughty above his brethren and so that he will not depart from the commandments of this Torah either to the right or to the left; in order that his reign should be long; both his and that of his sons." In other words, the Torah tells us that the king is truly free when he does not give in to the temptation to amass women, money and horses. His freedom is due to his attitude towards his Master (G'd) being similar to the attitude of his subjects towards him. We find throughout the Bible that ministers are referred to as "servants of the king." The more dedicated to the service of the king, the more truly free is the minister in question. For this reason, alternate descriptions of such ministers are chorey Yehudah, "the freemen of Yehudah." (compare Jeremiah 27,20) This is also the meaning of Psalms 116,16, "G'd, when I am Your servant, I Your servant, the son of Your handmaid, then You have truly loosened my bonds." David says that his bonds have been loosened by his having become G'ds servant. The Jewish nation's stature as a princess amongst the nations of the world, flows directly from its subservience to its G'd. (Deut. 26, 17-18) "You have acknowledged G'd this day...and the Lord in turn has acknowledged you." Our greatness is due to our having enthroned G'd as our Sovereign. There are four areas in which subservience to G'd has to express itself. 1) Since everyone has a tendency to want to be his own master, irrespective of the benevolence of any authority he may find himself under, the Torah states that "you have expressed the wish that the Lord be with you." (26,17) 2) Man does not like to be thought of as a carbon copy of someone else, nor to imitate someone else, robot like. He feels that by doing that he deprives himself of all originality and that he will never be thought of as an independent individual. Man desires to receive credit for action stemming from his own initiative. The book of Kohelet is full of emphasis of the originality of its author's thinking. "I thought," "I did," I concluded" etc. The desire to "do one's own thing," is so natural that already the Torah refers to it. (Deut 29,18) "For in the autonomy of my heart I will walk." When these tendencies are given up voluntarily by our following the ways of the Lord, (26,17) this is a further expression of the true freedom found in disciplining oneself by recognising the superior wisdom of the Lord. It is not our task to boast about our own way of life, but we are to pursue a way of life in accordance with G'ds instructions. When we read in Genesis 18,18, about Abraham commanding his descendants to perform acts of righteousness, this transforms what would otherwise have been a spontaneous act, an impulsive gesture, into a way of life that serves as a model for the Jew. Denying oneself pork should not stem from a distaste for the product, but should be rooted in G'ds injunction. (Torat Kohanim 9, Parshat Kedoshim) Similarly, in the confession we recite when we offer the tithes for the poor, (Deut 26,14) we emphasize "I have hearkened to the voice of the Lord my G'd, and have done all You have commanded me." 3) It is natural for man not to accept suggestions, instructions etc., when these suggestions do not make sense to him. A classic example is that of Yoav, David's commander-in-chief, who was ordered to conduct a headcount of men eligible for army service. He reacted by demanding a reason for this order, (seeing it was contrary to Torah law) Yoav never carried out the full task, and was involved in what must be considered intentional inaccuracies, (compare different results given in Samuel II chapter 24 and Chronicles I chapter 21) Yoav also failed to count the tribes of Levi and Benjamin. Presumably, lack of adequate performance stemmed from lack of interest in a task that seemed senseless and even counterproductive in Yoav's eyes. When the Torah demands obedience also to statutes that defy our understanding, it says "and to observe His statutes, commandments and social laws," to emphasize that it is the source of the instructions that matter, not their content. 4) Lastly, there are things which run counter to human instinct, and which if performed are seen as inviting hazards to one's health or one's property. A case in point, is the outrage expressed by Navot, when king Achav wants him to trade his ancestral vineyard. In all such situations, the Torah stresses "and listen to His voice," meaning that even when the instructions are completely contrary to our instincts, our freedom expresses itself when we discipline ourselves to listen to G'ds wishes. In these four ways we crown G'd as king over ourselves. But, more than anything, in this way G'd crowns us as king over the remainder of the nations. "To place you supreme over all the nations." (26,17) This latter promise goes beyond the one when Israel became the Lord's "precious nation and holy people" at Mount Sinai. The part of the verse saying "to walk in His ways and to observe His statutes," is part of the covenant in return for which Israel was promised to be the highest ranking nation. This makes the Jewish people custodian of "the way of the Lord,," something not entrusted to anyone else. In Psalms 147,19, G'd is described as "He reveals His words to Jacob, His statutes and social laws to Israel,...He has not done so to any other nation." David described the nature of the mutual covenant there.

ועל זה הענין הנכבד אמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין כדגרסינן בפרק קמא דברכות (ו'.) אמר רבי אבין בר אבא אמר רבי יצחק מנין שהקב"ה מניח תפלין שנאמר נשבע יי' בימינו ובזרוע עזו (ישעיהו ס״ב:ח׳) בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו (דברים ל"ג) ובזרוע עזו אלו תפלין שנאמר יי' עוז לעמו יתן (תהילים כ״ט:י״א) ונאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלך תפלין של ראש. יאמר שכיון שנתבאר שהעוז שנתן הקב"ה לעמו הם התפלין שבהם נקרא שמו עליהם ויראו מהם הנה נתבאר שיש לו להקב"ה תפלין. והענין בהם הוא שביארו שם סמוך אמר ליה רב נחמן בר יצחק ובתפלי מארי עלמא מאי כתיב בהו א"ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (ד"ה א' י"ז) ומי משתבח הקב"ה בישראל אמר ליה אין דכתיב את יי' האמרת היום וגו' ויי' האמירך היום וגו'. אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אני אעש' אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. תינח בחד ביתא באידך בתי מה כתיב ואסיק אשריך ישראל מי כמוך וגו' בחד ביתא או הנסה וגומר בחד ביתא ולתתך עליון בחד ביתא כי מי גוי גדול ומי גוי גדול בחד ביתא הרי ארבעה וכלהו בדרעא: When the Talmud Berachot describes G'd as also putting on phylacteries, the obvious question asked was what could possibly be written on the parchment in the phylaceries of G'd? The answer given is that that scroll of parchment contains the line "and who is like Your people Israel, a unique people amongst the nations on earth!" Clearly, the aggadah in the Talmud reflects this mutuality that we have described as Israel enthroning G'd, and G'd in turn enthroning Israel amongst the nations.

א ולקחת מראשית וגו'. למה תהיה כזאת מלפניו להטריח בעלי הנחלות מארץ רחוקה עם דבר מועט. ומה כל החרדה אשר זכרו חז"ל (בכורים פ"ג מ"ג) שהיו חרדים לקראתם בכל עיר ועיר אשר היו מגיעים שם גם בירושלם עצמה כמו שיבא: ב בטעם ההגדה הראשונה שצוה שיאמר הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ וגו'. ומה בא להודיעו ולא ידע ודברי הרמב"ן ז"ל ידועים: ג באומרו ולקח הכהן הטנא מידך והניחו וגומר. ואחר נאמר וענית ואמרת ארמי אובד אבי וגומר. ולמה לא יאמר כל דבריו בתחלה. ועוד מה טעם וענית: ד אומרו אחר כן והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית וגו'. אחר שכבר נאמר בתחלה ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך: ה בדבור עצמו כי מה טעם אומרו ארמי אובד אבי וירד מצרימה כי באמת לפי פשט הכתוב לא בקש לבן לאבד את יעקב אבינו ולא לעשות עמו רעה אדרבא נתן לו את בנותיו ובביתו עשה עושר ונכסים וכבוד גם בצאתו ממנו לא עשה עמו מאומה רע ואף על פי שרדף אחריו לפי שנהג את בנותיו כשבויות חרב וגם כי נגנב אלהיו לסוף לא עבר את פי ה' ונתוכחו יחד ונפטרו בברית שלום וגם כי נניח שחשב לעשות עמו שום רע מה ענינו לוירד מצרימה ג"כ יכול לומר שאבימלך מלך פלשתים אבד את יצחק וירד מצרימה וכיוצא מאלו הענינים הרחוקים: ו מה שצוה לומר בוידוי מעשר כל פרטי המעשים אשר עשה ואשר לא עשה כי כאשר יעשה האדם המצוה כהוגן מה צורך שיאמר בפיו מה שעשה ממנה ומה שמנע מעשות ההפכה וזהו מה שקדם בסדר הפרשה אל הכתובים הנזכרים. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור: Some problems in the text of our Parshah. 1) Why does the Torah demand that even farmers who live a great distance from Jerusalem bring the bikkurim, first ripe fruit, all the way? Why all the attendant fanfare described in the Mishnah in tractate Bikkurim? 2) Why does the Torah speak about "you will reply" in the prayer to be recited when the bikkurim are offered? 3) Why do generations who had not actually "entered" the holy land but had been born there, describe themselves as "I have come to the land You have promised etc.?" (26,13) 4) Why is Laban's evil plan against an eventual Jewish future recited when nothing in the biblical narrative about Laban's conduct really supports that theory? 5) Why is this the only instance that one has to make a public declaration that one has fulfilled the commandment?

והיה כי תבא אל הארץ ולקחת מראשית וגו': "And it shall be, when thou art come in unto the land... thou shalt take of the first"

לפי שעקר קבלת האלהות אשר דברנו ממנו אשר בו ישתרר האדם על הנמצאות ועל יתר האומות הוא במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות כלם ושכחו ועוצם ידו לא עשו את החיל בשום פנים כי זה בכלל מה שאמרנו באומרו ללכת בכל דרכיו והמחשבה בחלוף זה הוא פריקת עול ומורא שמים מעליו אשר ימשכו לו כל הרעות המתרגשות על דרך העונש כנזכר (א) לזה הזהיר ואמר אחר שתבא אל הארץ ואחר שתירש אותה ימים ושנים רבים ונושנתם בה השמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה לפי שכבר ישכח מפי זרעך או זרע זרעך את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לך עד הביאך שמה על כן אתה צריך לעשות מעשה ולקחת עמך דברים המזכירים תמיד כי לה' הארץ ומלואה ומידו נתנה לך למתנה והוא המשפיע תמיד כל הצלחותיה ולזה ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך ירצה מאותה שאתה סבור שהיא ארצך ואינו כן כי ה' אלהיך נתנה לך ושמת בטנא והלכת אל המקום וגו'. כי באמת הבאת הבכורים וכל מנחת ראשית המובאות יורו על אדנות של אלהות ואינו לפי השיווי אבל לפי ההוראה על העבודה וההכנעה ולזה בחר בראשית דגן תירוש ויצהר ראשית עריסה ראשית פטר רחם באדם ובבהמה ראשית בכורי האדמה. (1+3) Since the one thing that distinguishes our people is our acknowledging G'd as the cause of all goodness, we are bidden to state again that our very presence in the holy land is due directly to G'ds doing. The more time that has elapsed since Israel has entered the holy land, the greater the danger that this fact may be forgotten. It therefore becomes progressively more important to remind ourselves of this. There is no better way than at the time when bikkurim; the first ripe produce of each category is being dedicated to G'd in Jerusalem. The more we take ownership of the land of Israel for granted, the greater the need for the ceremony attached to the bikkurim pilgrimage.

^*ואומר אני וכו' הנה ידוע כי כמו שאנו מתחילים למנות היום מתחלת הלילה כן מתחילים קצת העמים למנותו מתחלת היום עת צאת השמש על הארץ, והתוכניים יחשבו תחלת היום מחצות היום, ועמי אייראפא מונים תחלתו מחצות הלילה כאשר יורו ע"ז כלי השעות באיטאליען ובקצת משאר המקומות, אשר מספר השעות החקוק עליהם יחל בשעה א' אחר חצות הלילה ויכלה בשעת כ"ד שהוא חצות הלילה שאחריו, וע"כ יאמר הרב ז"ל מחויב האיש הישראלי לקדש כל תחלת היום השונה לפי דעת המונים השונים האלה, ביחדו אותו לעבודת הי"ת, ועפ"ז הוקבעו גם ד' זמני התפלות, תפלת השחר כזרוח השמש עלי ארץ, ותפלת מנחה גדולה אחר חצות היום, ותפלת הערבית כאשר תבוא השמש ותחלת חצות-הליל' לחסידים ואנשי מעשה הסומכים בזה עלמאה"כ "חצות לילה אקום להודות לך" וכו'. ואומר אני כי מזה המין נבחרו לבא להתפלל לפניו ית' השעות המיוחדות לתפלה. כי כלם מנחת ראשית תפלת השחר ראשית היומם וערבית ראשית הליל' וגם תפלת המנחה הגדולה זמנה מיד אחר חצות שהוא ראשית היומם למונין מחצות היום כמי חכמי הלוחות הכוכביות וגם מה שאמר חצות לילה אקום להודות לך (תהילים קי״ט:ס״ב) לפי שיש מונין מחצות הלילה לחצות לילה כמו שמונין האומות מספר ימיהם והתחלת מספר שעותיהם בכלי השעות תוכיח על שני אלו הענינים וכו'. ולטעם זה הוא דבר נאות מה שנוהגין בכל ישראל לקום באשמורת הבקר להרבות סליחות ותחנוניה בחדש אלול כי מלבד שהוא מזומן לכך להיותו קודם לימי התשובה והכפרה כמו שכתבנו בשער צ"ז. הנה הוא ראשית הזמן אשר יראה בו כבר אורך הלילות והעם מוסיפים מהם על הימים במלאכתם כמו שאמרו חז"ל (תענית ל"א.) מט"ו באב ואילך דלא מוסיף יסיף ומה טוב ומה נעים שיעבד האל יתע' מראשיתו לקדם פניו בשירות והילולים כדי שתבורך להם מלאכת הלילות כלם. ושמת בטנא שיהא הדורון מהודר על דרך ויכינו את המנחה (בראשית מ"ג) ותניא בתוספתא דבכורים אם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובת אלא שעורים מלמטה וחטים מלמעלה וזתים על גביהם ותמרים על גביהם ושיהא דבר אחד מפסיק בין מין ומין כגון הוצין ועלין וכיוצא בהן ומקיף לתאנים באשכולות ענבים מבחוץ. ועוד תניא (תוספתא בכורים) כשהיו מביאין בכורים היו מביאים בידם תורים ובני יונה תלויין מצדי הסלין מבחוץ כדי לעטר את הבכורים. ועוד תניא (שם) אלו שמן הסלים ולפנים פירוש כלפי גופו היו נותנין לכהנים ואלו שמן הסל ולחוץ היו קרבים עולה וכל זה אופני כבוד והדור מצוה לשם האדון אשר הובאת אליו. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אתה בעצמך מצוה מן המובחר כמי שמביא דורון לפני מלך גדול שאינו עושה שליח ק"ו לפני מלכו ואלהיו ב"ה. ובירושלמי (ביכורים) המפרש ביכורים להעלותם בירושלם לא ישלחם ביד השליח שכל הבכורי' שנראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה וכשהשליח מביא אין כאן קריאה לא בבעלים ולא בשלוחי' ועוד התם המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו ולקרובו בכל הדרך עד שיגיע להר הבית וכשיגיע להר הבית אז נוטל הסל על כתפו ואפי' היה מלך גדול בישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועוד הסל על כתפו שנאמר הגדתי היום לה' אלהיך ומוריד הסל מעל כתפו וכו'. וכמה מורה כל זה על מה שאמרנו את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים כי כל זה הוא מבואר שהוא ענין קבלת אלהות לא זולת (א) כי לזה תקנו הפרסום בזה הענין ושתוף העם בו עם הבעלים על דרך כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו (דברי' ל"ב) כדתניא התם עוד (בתוספתא דבכורים) כיצד מעלין את הבכורים לירושלם כל העיירות שבמעמד מתקבצות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך ובאים ולנים ברחובות של עיר ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה וכו'. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלם והם חוללים בכל הדרך ואומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלם ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותם ואם היה לח ויבש מראים את הלח מלמעלה והפחות והשרים והגזברים יוצאים לקראתם חוץ לירושלם ולפי הבאים הם יוצאים אם באו אנשים רבים יוצאים לקראתם רבים ואם מעט מעט וכשנכנסו כלן לירושלם התחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם ואומרין אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום והם מהלכי' בתוך ירושלם והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית נוטל כל אחד סלו על כתפו ואומר הללויה הללו אל בקדשו וגו' עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. והולכין בהר הבית וקורין עד שמגיעין לעזרה ושם אומרים הלוים ארוממך ה' כי דליתני וגו'. ועתה ראה איך סודרו כל הענינים האלו באופן שיוסב הכל בין עניני העוסקים במצוה בפרט בין הנטפלים עמהם לקרא כלם בשם ה' להודות לו האלהות ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה כמו שיובן ממעשיהם ומדברי שיריהם אשר יאות להיות בפומבי וברוב עם כי הוא יסוד הכל כמו שאמרנו. והנה אחר שזכרנו עניני ההבאה וקבלת האלהות בכלל נבא אל הענין או הענינים הפרטים אשר במצוה הזאת אשר על זה נאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום וגו'. (ב) וענין ההגדה הזאת הראשונ' הוא להודות ולהלל כי הארץ ההיא אשר הבכורים האלו באו ממנה לא בחרבם ירשוה ולא בקשתם לקחוה כי הוא יתעל' אשר עשה להם חיל לתת אותה להם ולהביאם שמה לשמרו ברית האבות ושבועתם והוא שמגיד עכשיו לבד על קרבן בכוריו להכרה וסימן כי לה' מצקי ארץ (שמואל א ב׳:ח׳) וענין ההגדה הוא הודאתו בדבר כי הוא מגיד דבריו ושיעור הודאתו שם לפני ה' (ג) והנה נתן הכתוב ריוח והפסק בין אלו ההגדות כדי שיובן הענין יפה ויתנו לב המגידים בדברי ההגדה וכוונתם בזה כי אחר שבאת ההגדה ודברי ההודאה בענין הארץ בכלל אמר ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. ירמוז לו בהנחתו זאת כי עדין יש לו להודות ענין אחר חלקי יצטרך אליו על כל פנים וזה כי אותו השפע המיוחד אשר הביא ממנו אלו הבכורים והוא הפרי היוצא שנה שנה מכרמו זיתו גפנו ותאנתו וכל תבואתו בהשגחת אישיית פרטית על כל אחד ואחד מישראל הוא בא חלף הודאתם באלהותו ואשר האמירוהו להיות להם לאלהים כמו שאמרנו (ג) ולרמוז אל הודאה זו הניח הטנא עם אלו הבכורים לפני המזבח כלומר מושפע הכל מאת יי' אשר המזבח הזה עומד לפניו ויאמר לישראל ויהודה לפני המזבח הזה תשתחוו. ולפי שמה שיאמר אחרי זה הוא תשובה אל זה הרמז הנכבד וכו' אמר (ג) וענית ואמרת לפני יי' אלהיך ארמי אובד אבי וגו'. כי הוא ישיב אמרים מכוונים לפי מה שנרמז עליו כמו שיבא וכמהו וענו ואמרו ידינו לא שפכה וגו' (דברים כ״א:ז׳) אמנם נוסח ההגדה הוא ארמי אובד אבי וירד מצרימה. כל ימי הייתי משתומם על זה הכתוב מהטעמים אשר זכרנו בספקות אמנם הנראה לי בו הוא כי רצה להגיד אמתת הענין והסבה הטבעית אשר הביאם למצרים ולומר כי לא מפי עליון יצא להם הרע ההוא כמו שאמר משה וירדו אבותינו מצרימה. ויהושע (כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרים וכבר כתבנו זה בשלמות בפ' וארא שער ל"ו. ומהידוע כי על ידי קנאת אחי יוסף ושנאתם אותו נתגלגלו הדברים וירדו למצרים והקנאה והמשטמה ההיא ודאי היו מדות פחותות בשבטים בלי ספק. והנה באמת לא היו להם כן מצד האבות הקדושים כי באברהם ושרה נאמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו' (ישעיהו נ״א:ב׳) ^*אמנם התכונות הרעות וכו' ר"ל כי בעבור שהיתה רבקה אחות לבן הארמי שם המורה בהפוך אותיותיו "הרמאי" על היותו מלא מרמה ותוך, ע"כ היו עוד קצת מידות ותכונות רעות מושרשות בלב בני יעקב, ורק מהן הית' נסיבה קנאת ומשטמת האחים וירידתם למצרים המסובבת מזאת. אמנם התכונות הרעות האלו היו להם מטבע אמותם שהיו שאר בשר ללבן הארמי כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו שנאמר בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי (בראשית כ״ה:כ׳) ויעקב העיד על עצמו כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא (שם כ"ט) וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. (ה) לזה אמר כי ארמי אבי אמם גרם נזק ואבדן בבית אבינו בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו אשר לסבתו ירדו למצרים. והנה א"כ הירידה לשם סובבה מרוע טבעם ובחירתם אשר ממנה נמשך מה שנמשך שהרעו אותנו המצריים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. אמנם היציאה מהגלות ההוא והגאולה ממנו הוא יתעלה עשאה ולא אחר מצד מה שצעקנו אליו וישמע את קולנו וירא את עניינו וגו' כמו שנתבאר בספורים ההם המגידים תוכן המעשה. ומזה נתברר לנו בלי שום ספק מה שאמרנו ראשונה בדרך כלל כי הוא יתעלה הוא המוציא אותנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה וגו'. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש והוא הודאה שלמה יותר מהראשונה. ועתה הנה הבאתי וגו'. אחר שהפליג בענין ההודאה הראשונה הכוללת מצד אותותיה ומופתיה החזקים ומצד עוצם הטבתו אותם אחר שהיו בתכלית השפלות והשעבוד נעתק אל הענין ההוא הפרטי אשר עליו הוא עקר ההודאה. ואמר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי יי'. והמאמר חוזר אל הפרי ההוא כי הוא הדבר הפרטי אשר בקשנו הודאתו עליו כי ידע ויודיע כי על השגחתו בו יתעלה תמיד דרך פרט הוא מביא בכורים ההם החלקיי' כי זה עקר הנבוא' התוריית בלי ספק. (ד) ולזה אמר והנחתו לפני מזבח יי' אלהיך כלומר כשתגיע לכלל הודאה זו כבר תניחהו אותה לפני המזבח בהכרה שלימה שמשם יצא השפע כמו שרמז לך הכהן ראשונה במה שהניחו הוא שם והשתחוית לפני יי' אלהיך השתחואה נכונה ומסכמת במעשה ולב שוים. ^*ושמחת וכו' כונתו, כי כמו שנשמח יותר בתת לנו ד"מ המלך או אחד משאר השרים היושבים ראשונה במלכות טבעת זהב ממולאה בתרשיש או שאר אבן יקרה. מאלו נמצא אותה רק דרך מקרה ברחוב העיר, כי תחת שבאופן זה נשמח רק על הטבעת לבד, נשמח באופן הראשון בכפלים, גם על הטבעת גם על החן והחסד אשר מצאנו בעיני המלך או השר, עד כי נשאת נשא לנו כן תגדל גם שמחתנו יותר בפרי מעשנו ובכל תבואת ארצנו, אם נחשוב כי רק מיד ה' האוהב אותנו נתן לנו כל זאת, מאלו נחשוב רק שבאופן טבעיי נהיו לנו כל אלה וזשאה"כ "ושמחת בכל הטוב" אשר נתן ה' אלהיך לך" ר"ל יען כי מידו לבד נתן לך כל זאת, רק בחשבך כן שרק הוא נתן לך כל הטוב ההוא תהי' נוטה יותר לתת ממנו גם לעניים ואביונים, למען תת בזה לו תודות על כל תגמולוהי עליך וזשאה"כ "אתה והלוי" וכו': ושמחת בכל הטוב וגומר. כאשר תדע כי הוא יתעלה החונן והנותן לך תגיל ותשמת בכל אשר יגיע לך מהטוב כמי שמקבל מתנת חנם וגם לא ירע לבבך במה שתתנהו לגר וללוי ולכל הצריכים כי משל השם יתברך אתה נותן ולא תתן לזרים כחך ויגיעך לנכרי. והיותר נכון שהכתוב הזה הוא ענין גמול המעשה הקודם ירצה כשתעשה זה בלב שלם ונפש חפצה ויגיעך מטוב ההכרה והודאת האמונה השלמה בו יתעלה ובהשגחתו הפרטית כל זה השעור שנזכר הנה הוא יתעלה ישמור בעדך וישלים לך השמחה והטוב אשר נתן לך באופן שיהיה מספיק לך וללוי ולגר אשר בקרבך. והוא ממש ענין זקיפת העריסין שזכרנו במאמר כי כשהביאה המטרונה הצדק בצדקת נפשה בדעות נכונות ושלמות כענין הנבואה גם הוא יתעלה זוקף מדת החסד כנגדה להרבות להיטיב ולפרוץ בכל אשר יפנו: It is part of civilised behaviour to giftwrap offerings. Already Joseph's brothers giftwrapped their father Jacob's gift at the time they had been invited to lunch with Joseph. (Genesis 43,25) "They prepared the gift until Joseph would arrive at noon." Therefore, halachah, Jewish law requires that when a variety of species are brought as bikkurim, they must be suitably separated and presented species by species. The basket itself is also an integral part of the whole offering. "And you shall proceed to the place" (26,2) indicates, that personal attention is preferable to despatch of a delegate to perform this mitzvah. Since the delegate could not have recited the whole passage of the prayer, (due to the nature of its wording) it is clear that the proper way to perform this mitzvah is by doing it personally. The whole procedure then is a practical demonstration of the "you have enthroned G'd" syndrome, a realisation of the verse "For I will proclaim the name of the Lord, render greatness to our Lord." (Deut.32,3) The processional described by the Tossephta, has great psychological significance then. When reading through the statement made on the occasion of presenting the first fruit, it becomes clear that possession of the land is not the result of military conquest, but that the land was a gift from G'd. The priest accepts the basket in the middle of the declaration, i.e. he interrupts the declaration, so as to show that our gratitude needs to be expressed both in general terms (possession of the land) and in specific terms (our personal share of the bounty G'd bestows on this land) (2) The "you will answer" is to be understood as the stage following deposition of the basket of fruit before the altar. At that time, the donor invites the people to acknowledge the gift of the land, after which he himself acknowledges the personally experienced bounty of the Lord. (4) The "confession" containing a reference to Laban, is to contrast our descent to Egypt with our Exodus. Had it not been for the fact that Jacob had married four daughters of Laban, and that he referred to himself as a blood relation of Laban "the brother of my mother," the hatred and jealousy that existed between the brothers (Jacob's sons and Joseph) could not have been accounted for. As it was, it may have been somewhat hereditary, maternally, since all the brothers were grandsons of the envious and jealous Laban. Had it therefore not been for that blood relationship, Joseph would not have caused his family's eventual bondage in Egypt. He would never have come to Egypt in the first place. Whereas the brothers' descent into Egypt then was caused in no small measure by their own inadequacies, their descendants' exodus had nothing to do with their abilities. However "the Lord took us out from there." It was all G'ds doing. (5) The admission that even the source of individual success flows from the altar, which far from consuming our wealth is its true source, is emphasized by the swinging over the altar of the bikkurim'm the various directions. The word arami, is the word rama-i reversed. Laban is called the arami, since a swindler "reverses" the truth. Just as one appreciates a precious stone more if it had been the gift of a high ranking person, its inherent value being enhanced by the recipient's knowledge that he is held in high esteem, so something similar occurs in the case of bikkurim. When the farmer's efforts are crowned with success, he feels as if he is a recipient of a gift from His Maker, the master of the universe. A gift which originates from on high, is doubly treasured. Harvests therefore are celebrated. Vesamachta bechol hatov, you shall rejoice with all the good. (26,11) The way this joy is expressed in practice includes the Levite, the stranger etc. whose status re ownership of the land precludes him from participating directly in this bounty. The generosity displayed at such a time by the Jewish landowner is described in our opening Midrash as the floral contribution made by the bride to the home she establishes with her groom. The groom will, of course, respond by further increasing and matching the gifts already contributed by his bride.

והנה אחר שקבע בלבם בזה המעשה עקר האמונה הנזכרת במאמר את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים סמך מה שיהיה מהמין השני והוא אומרו ללכת בכל דרכיו והוא ענין הפרשת המעשרות וודוים. כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי ולגר וליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו ואמרת לפני יי' אלהיך וגו'. ירצה שעם שנתינת המעשרות כבר תהיה תשומה אנושית שמוה נדיבי עמים לפרנס ענייהם בקרבם או המלמדים והמתפללים וכיוצא כי היא מדה טובה מוטבעת במעולים שבאנשים וכבר זכר זה הפילוסוף פ"ט מהמאמר הח' מספר המדות. ^*אמר כי הזבחים וכו' ר"ל אף שלפי דעת החוקר הי' כבר מימי קדם נהוג בין העמים להקהל יחד בימי האסיף, ולזבוח זבחי תודה ושמחה, ואז היו נותנים גם מעשר תבואותיהם לעניים, בעבור הרגש החמל' הטבעית עליהם בכל זאת צוה הכ' שיעשו גם פעולות אנושיות כאלה לא רק בעבור משפט שכלם ואהבת עמיתם. כי אם רק בעבור מצות הי"ת אשר ע"כ יאמר העשיר בעת שיבער הקודש והמעשרות מן הבית "עשיתי ככל אשר צויתני" וכו'. אמר כי הזבחים הקדומים וההקהלות יראה שהיו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות (י) מ"מ כוונת האל יתעלה היא שתיחס המעשים כלם אליו ושאין אתה עושה כי אם ללכת על פי יושר דרכיו והנהגותיו כמו שקבלת עליך במאמר וללכת בכל דרכיו וכאשר ביארנו. וכל זה מה שיבאר יפה בנוסח הוידוי מתחלה ועד סוף צוה שיאמר בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול יי' אלהי וגו'. הנה שזכר שלשה מצות עשה במעשר. האחד בערתי הקדש מן הבית. והשנית וגם נתתיו ללוי והוא ענין מעשר ראשון ולגר וליתום ולאלמנה מצוה שלישית במעשר עני. ועל שלשתן אמר ככל מצותיך אשר צויתני ואמר לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי להודות על מה שאמרנו כי הכל עושה מצד מצוה לא באופן אחר. ואחר כך ג' מצות לא תעשה. לא אכלתי וגו'. ולא עברתי וגו'. ולא נתתי וגו'. ולפי שלא תפול עליהם מלאכת מעשה נאמר עליהם שמעתי בקול יי' אלהי במה שמנעני לעשות. אמנם להורות על מה שאמרנו שלא היתה שם כוונה אחרת אמר עשיתי ככל אשר צויתני. והנה עם זה כבר היו אלו המצות עשה ולא תעשה הוראה על כל המצות כלן הנכללות בכלל עשה ולא תעשה והם כלל סור מרע ועשה טוב אשר בכלן יש להשמר ולהזהר על ההשקפה הזאת והוא הערים השני שקראו משפט והוא שנשמר ונזהר בכל מה שיש לו להשלים בו משפט זולתו באלו המתנות שזכר וכיוצא שהוא ענין שמתפשט אל רוב מצות התורה ולזה סמך בקשת זקיפת הערים אשר כנגדו אליו יתעלה והוא הרחמים ואמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו שתהיה תמיד כאשר נשבע לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש וכמ"ש ז"ל (מעשר שני פ"ה) עשינו מה שעלינו לעשות השקיפה וגו' וכבר נשלם ענין העריסין אשר זכרו חז"ל במאמר שזכרנו (דב"ר פ' עקב) בענינים מורגשים בצורכי החיים הזמניים אשר נתנה הארץ להשלים עמם ולמלאת די ספוקם כי הוא הכרחי לשלמותם האחרון. אמנם כשהשלים זה נעתק לדבר עמם מענין אלו העריסין מצד שהם ענינים שמעיים ומדעיים אשר הם דברים יותר מעולים הפלא ופלא מאותם אשר דבר בבחינת הגמול והעונש המגיע. ולזה אמר. היום הזה יי' אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. לומר כי לאשר ידבר עמהם מכאן ואילך צריכין לתת אליו לבם ונפשם לפי שהם יהיו ענינים שכליים מסורים לנפש המשכלת ואמר להם את יי' האמרת היום וגו' ויי' האמירך היום וגומר כפי מה שביארנו כי היא באמת הקדמה מחוייבת לכל אשר יזכור כמו שכבר הועילנו למה שקדם: The next paragraph deals with the declaration that all tithes have been duly set aside or paid to the various people entitled to them. This declaration is listed as part of the fulfilment of the injunction "to walk in all His ways." Since harvest festivals have been part of the farming community's way of life since time immemorial, the Torah elevates the practice by making it part of its legislative program.

ואחר שכבר ביארנו ענין ההקדמה נבא אל מה שרצה בענין המצות אשר ביארם להם מהמין השני המעולה אשר אמרנו והוא מה שזכר מצות הקמת האבנים ביום עברם את הירדן וכתיבת התורה עליהם והכרזות הלוים בהיות השבטים על ההרים ההם כמו שנודע. ואולם הספקות אשר יעמדו בזה הענין הם אלו: Some problems in the remainder of the Parshah.

א במצות המעשה הגדול ההוא שאחר שנאמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו' והקמות לך וגו'. אח"כ חוזר והיה בעברכם את הירדן תקימו וגו'. והרי כאן כפל ובלבול ועוד מה טעם ויצו משה וזקני ישראל וידבר משה והכהנים הלוים ומהיכן תהיה לשתף הזקנים או הכהנים עם משה בדבורים: ב מה נשתנו י"ב המצות ההם שנזכרו בהכרזות ההם בברכות ובקללות אשר בהר גריזים ובהר עיבל שיראה שלא היו כלן ראויות לכך מצד חומרתן מזולתן. ג מה טעם הפסיק בשוכב עם בהמה בין אשת אביו ואחותו וחותנתו. ד במאמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם כי מעתה כל מצות עשה הם בארור ואיך שאל החכם ומי ענשית אעשה והשיב בשעת ריתחא ענשינן (מנחות מ"א.): ועוד כל שאר הארורין למה לו. ה בסדר שברכות אשר זכרם משה בפרשה זו וקצת ייתורין וחילופין שנמצאו בתנאיהם כמו שיבא. ואחר זכרון הספקות נבוא אל הביאור: 1) Why does the commandment to erect memorial stones after crossing the Jordan seem to be repeated? ((27,2) 2) Why were only twelve commandments singled out for the ceremony of bestowing blessings resp. curses, at Mount Gerizim and Mount Eyvol? 3) Why is the prohibition to commit sexual acts with a beast placed between two kinds of incestuous relationships involving humans? 4) If "cursed be he who does not maintain the words of this Torah," is part of these twelve commandments, why are the other eleven listed altogether? 5) Why does the list of blessings not match the list of curses?

ויצו משה וזקני ישראל אל העם לאמר שמור את כל המצוה וגו' והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ וגו'. להיות המעמד ההוא תרומת ראשית אל בואם לארץ ראה יתעלה שיעשה שם רושם ופלא לשידעו ויכירו הכל התכלית המכוון להכנסם שמה כי הוא אינו רק שמירת המצוה האלהית על ידם בהיותם נזונים מפירותיהם ומתפרנסים בהצלחותיה כדי סיפוקם כמו שביארנו זה יפה בפרשת המן שער מ"א ובמרגלים שער ע"ז. והנה לזה כמו שבקש שישתתפו זקני כל עיר ועיר עם מביאי הבכורים לפרסם תועלתם כמו שאמרנו. (א) כן רצה שישותפו הזקנים בדבור זה הראשון והכהנים בשני כי הם אשר יאריכו ימים אחריו ואשר יעמידו העם על ידי זה בתועלת המעשים האלה גם המעשה ההוא היה נפלא וגדול למראה אי אפשר למחות זכרונו מנגד עיניהם ולבם והוא בהקמת האבנים הגדולות ההמה על מספרם ולכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת באר היטב והדבר הזה הטעומו יפה במה שאמר ראשונה והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות וגו'. וכתבת עליהן וגו'. למען אשר תבא אל הארץ וגו' (א) כי זה לא נאמר לענין עקר המצוה ואופן עשייתה אך לענין שצריכים לעשות מיד בבואם זכר נכר לתכלית בואם שם. אמנם אחר שדבר זה בבחינה זאת התחיל לבאר ענין המצוה הזאת ואופני עשייתה, ואמר והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום ושדת אותם בשיד ובנית שם מזבח וגו' וזבחת שלמים וגו' וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב ואלו הן פשוטן של דברים מבלי שיצטרכו שם רק אלו האבנים לבד. ומטעם זה נאמר וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך ושמעת בקול ה' אלהיך וגו'. יאמר כי במעשה הזה יקנו כח חזק והכנה גדולה להיות תמיד לעם לו יתעלה ולשמוע בקולו וגו'. וכמ"ש החכם ההתחלה הוא יותר מחצי הכל. ולהשלים הענין הזה צוה אותם ביום ההוא לאמר אלה יעמדו לברך את העם וגו'. ואלו יעמדו וגו'. וענו הלוים ואמרו וגו'. והוא מבואר שענין המצוה הזאת שיעשה בה פומבי גדול בו יעלו ששה שבטים על הר גריזים וששה על הר עיבל והכהנים הלוים בעמק אשר בין שניהם וארון ה' בתוכם והם אומרים הברכות והקללות בי"ב הדברים הנזכרים שם ואלו ואלו יענו אמן כי העונה אמן הוא שוה אל המדבר או גדול ממנו. וידוע כי כל זה לעוררם ולזרזם לדעת התנאים המיוחדים אשר עליהם הם באים לרשת את הארץ ההיא אשר הוא דבר שלא ישכח מהם לעולם: Crossing the river Jordan, and thereby commencing the conquest of the land of Canaan was such an important event that it had to be marked by a ceremony leaving an enduring impression, one that all those who had participated in the event would long remember. It was especially important that those who would one day become the elders of the people should be reminded already at this point that the purpose of crossing the Jordan was to enter a land in which all the mitzvot of the Torah could and would be fulfilled. Inscribing of these stones reflected the awareness of that purpose. Just as the elders of each city participated in the bikkurim ceremony of the town's farmers, so the elders of the people together with Moses commanded the people re the setting up of these stones. "In order that you come," (27,3) means "do it immediately" so as to speed up your arrival in the land G'd has promised you. Having said this, the Torah proceeds to give details how to treat those stones, building of an altar, what kinds of stones are to be used etc. Verse nine then tells the people that through this initial act they will acquire the strength to carry out all their subsequent tasks.

(ב) ואולם התיחדות אלו הי"ב דברים אשר עליהם באו ההכרזות ההנה משאר כל מצות שבתורה הנה לא כתבו בו הקדמונים טעם מספיק אמנם מה שעלה בלבי אומר אותו אתר שאציע הראוי להציע אליו והוא כי מהמלאכה ומהטבע גם מהתורה האלהית למדנו ^*כמה צריך האדם וכו' עיין מזה ביאורי למעל' במדבר דף נ"ו ע"א. כמה צריך האדם ההתחזק וההתאמץ בשמירת דבר מהדברים לאחד מב' סבות. הא' להיות הדבר ההוא חמור והחטא בו סכנה עצומה והב' להיות הדבר ההוא חלוש ועלול לקבל הנזק מזולתו להיותו חמור כמו שנראה מרבת המלאכות שתזדרז מאד על שמירת המלך ושר הצבא והטבע אצל שמירת הלב בגוף האדם והתורה אצל המצות הראשיות כמו שביארנו ענינם בראש שער ע"ח בפ' קרח. אמנם בחלושים יראה במלאכה ההיא כי מנהיגי הצבא מקפידים על האנשים החלושים המעותדים לקבל נזק מחמת זקנה או רכות הטבע כמו שאמר' התורה ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח׳:כ״ה) ונאמר מי האיש הירך ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו' (דברים כ׳:ח׳) והטבע גם הוא יקפיד בשמירת האיברים הפחותים והשפלים לחולשתם ולקלות התעתדם למקרים ^*כמו שהוא הענין בראשי האצבעות וכו' עיין למעל' בביאורי ויקרא דף ל' ע"א. כמו שהוא הענין בראשי האצבעות והעקב וביוצא באלו בשהגין עליהם בגרם הצפרנים וקושי העור וכיוצא. וכן התורה השגיחה על אשר הם בדומה במדרגתם כאהבת הגר ומשפט גר ויתום ואלמנה עד שגזר עליהם יותר באומרו אם ענה תענה אותו וגו'. וחרה אפי וגו' (שמות כ״ב:כ״ב). ועל זה ההקש בכל הענינים באו עליהם האזהרות הרביות אם לחומרתן וגודל סכנתן כמו שנתבאר שם ואם לחולשתן ועלילותם כמו שזכרנו. והנה כפי מה שאחשוב בהשקפה זו לוקחו אלו הי"ב דברים בהכרזות אלו כי הקפיד בהם על ב' מיני ההקפדה שאמרנו. הא' על ראשיות וחומר הדברים מצד חומרתן. והב' לקלות המצא החטא בהם אלא שהחלק הזה הב' חלק אותו לג' מינים הא' מה שיהיה החטא בו במצוי לחולשת מקבל העלבון והנזק. והב' לרוב הרגל האדם בדבר ההוא. והשלישי לקלות הנמצא בו מצד הפועל עצמו. הנה אם כן יהיו כלם ארבעה חלקים וכבר זכרם הרב המורה ז"ל פ' מ"א חלק שלישי לתת טעם לעונשי התורה בכללה כמו שתראה לשם. והנה לקח לכל חלק מאלו שלשה ארורים. המין האחד ארור אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ארור מקלה אביו ואמו וגו' ארור מסיג גבול רעהו וגו'. הנה שתפש שלשה עקרים גדולים אשר כל המצות תלויות עליהם האחד באמונה שהחטא בו הוא הגדול שבחטאים שאיפשר לחטוא לשמים. והשני הוא החטא היותר עצום שאיפשר לחטוא בו לזולתו והוא קרוב לחטאו לאלהים כי האב והאם שותפין עמו ביצירת הולד ולזה השתוף הושם כבד את אביך ואת אמך (שמות כ׳:י״ב) בלוח הראשון עם המצות האלהיות. והג' הוא היתד שכל החיות המדיני תלוי עליו וזהו כלל סדר נזיקין כמו שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושא הוא (שבת ל"א:) ולא אמר הרציחה כי אין האדם תאב אליה כמו שיתאב לגרום תועלותיו בענין הנכסים והממון אשר אין רוב ענינם ועסק השתדלותם רק להרחיב בו גבולם ולהשיג גבול זולתם. המין הב' החלק האחד ממנו ארור משגה עור בדרך וגו'. ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. ארור שוכב עם אשת אביו. כי העור הוא מעצמו מוכן לקבל זה הנזק רצוני מהשגות אותו האנשים בין שיהיה עור באחד הענינים אשר צריך שיפחתו עיניו בו כמו שאמרו (תו"כ פ' קדושים פ"ג) על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) למי שהוא סומא בדבר גם הגר היתום והאלמנה לשיטה הדיין המשפט לעזור ולהועיל לאשר כנגדם לפי שאין להם עוזר גם אשת האב אחרי מות אביו נשארה עגונה וכבושה תחת הבן למזונות ופרנסה וקרוב הוא שיכבשנה לשכיבה. ואפשר שעל דרך כינוי דברה תורה כעין הגם לכבוש את המלכה עמי בבית (אסתר ז׳:ח׳) וכמו שאמרו (שבת נ"ה:) על וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב) איפשר שהיה ראובן עומד על הר עיבל ואומר ארור שוכב עם אשת אביו והיה עושה מעשה כזה אלא שהוא כנוי אל בלבול היציע וכו' ואין לומר שאם כן בלבול היציע היה מכלל ארור שוכב עם אשת אביו ואיך עמד ראובן וכו'. שהרי מכל מקום על פשוטן של דברים אמרו כן מפני הגנות הגדול שיש בהן לא יחשד בחטא כזה אחד הרקים אמנם על הענין המכונה אפשר לחטוא ולעמוד בהר עיבל וכו' כמו שאין להפלא מהמשגה עור או מטה משפט גר יתום וגומר שיעמד בהר עיבל וכו' וכן אמרו חז"ל (פסחים מ"ט:) שעל בנות עמי הארצות נאמר ארור שוכב עם כל בהמה ולא עלה על דעת כי מפני זה ימנעו מעמוד בהר עיבל. והנה הפסיק שוכב עם כל בהמה בין שכיבת אשת אביו ואחותו וחותנתו יעיד דהאי שכיבה לחוד והאי שכיבה לחוד ואיך שיהי' נתבאר יפה החלק הראשון מהמין השני. והיה החלק השני ממנו ארור שוכב עם כל בהמה ארור שוכב עם אחותו ארור שוכב עם חותנתו. כי הוא מבואר שמצד ההרגל התמידי שיש לו עמהם הוא אפשר וקרוב לו לחטוא בהנה אם יתחיל רוע תכונתו להסיתו במין הזה מהחטא וכ"ש שישוו שתיהן ברצותן לחפות עליו כבהמה ולבו סמוך ובטוח שלא יגלו ערותו כמו שידע שהבהמה לא תגלה קלונו ובושתו וחרפתו. והחלק השלישי ארור מכה רעהו בסתר ארור לוקח שוחד להכות נפש וגומר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. ומהידוע ששני החטאים הראשונים יקלו בעיני האדם מצד שחשב שלא יודע הדבר ולא יורגש שעשה בו רשע וכל שכן למה שאמרו ז"ל (פר"א פ' נ"ג) שעל לשון הרע הכתוב מדבר שאין הכאה נסתרת מהמוכה זולתי זאת כי הוא בטוח שלא יודע הדבר גם שיחשוב עצמו גרמא לבד וכן הלוקח שוחד הוא מעור עיני שכלו ומראה פני יושר לעוותו ויאמר שאי אפשר לברר שעשה ברשע ומן המין הזה יש כמה אנשים שמראין עצמן בגלוייהן עוסקים במצות ועוסקים בתורה אמנם עקר כוונתם לעשות מהנה כסוי חטאה לרמות בני אדם שיחשיבום בעלי תורה ואנשי מעשה למנותם פרנסים על הצבור או להפקיד בידם נכסי היתומים וזולת זה ואלו הן באמת החנפים אשר לא יראו אל פני השכינה כי הם שנואים ומאוסים לפניו יתעלה כמו שאמר הכתוב כי לא לפניו חנף יבא (איוב י״ג:ט״ז) (ד) ^*ועליהם וכו' כונתו כי לא לבד עשיית הרע מתועבת בעיני הי"ת, כי אם גם עשיית הטוב רק למראה עין ולמען כחש והחניף בזה לבני אדם, להסתיר רוע המחשב' תחת מעשה טוב החיצוני, כאשר יורה על זה גם מאה"כ "אבן ואבן" וכו' כי מדרך הסוחרים הרמאים להנית בחנותם תמיד אבן ישרה למען יחשבו הקונים כי ישקלו להם כראוי, ובכל זאת בעת ימכר להם ישקלו להם באבן תסרה או יקנו מהם באבן יתירה, באופן כי האבן הישרה בעצמה היא להם רק האמצע להונות בה ב"א יותר על נקלה, וע"כ גה היא תועבת ה' כמי האבן החסירה או היתיר' וכן אמר גם מליץ אחד (שהביא הרב ז"ל לא נודע לי מי הוא) שמצות התורה "תחיינה את המהיר" לעשותן באמת ובתמים "ותספינה את היהיר" ר"ל שלפעמים תכשינה את פני איש יהיר אשר רעות במגוריו בקרבו. ובכל זאת יעשה המצות למראה עין לבד, למען כחש בזה לב"א החושבים בראותם זאת, כי הוא צדיק והולך מישרים וע"ז רומז גם הכ' פה שארור יהי' האיש אשר לא יקים דברי התורה לעשותם בתם לבו, כ"א למען הונות בהן את בני אדם. ועליהם אמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם כי מי שיקים דבר מדברי התורה חוייב שיכוון לעשות אותו בעצם וראשונה ולא שיראה עצמו עושה מצוה ויהיה הרמאות בה בעצם והמצוה במקרה כי הנה אז המצוה היא עמל וכעס בעיני המקום לפי שמאנה בה הבריות וכיוצא בזה אמר החכם אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם (משלי כ׳:י׳) כי המדה או האבן הישרה שמשכים עמה הגדולה או הקטנה גם היא תועבת ה' כמו היתירה או החסירה וכבר כתבנו זה בשער י"ז והעובר על זה ראוי לעמוד עליו בארור יותר ממשגה עור בדרך וחביריו ומעתה היושב ואינו מקיים את דברי התורה מהתרשלות ורפיון כח אינו עומד בארור אבל עומד בארור החנף ומרע שעושה אותה עטרה להתגדל בה שלא לשום שמים או קרדום לחתוך בה חתיכה דאיסורא וכמו שאמר המזהיר תחיינה מהיר ותספינה יהיר והוא פירוש יפה לפי הענין ולפי הכוונה. ובמדרש טרחו ומצאו מקום לארור זה במי שיש ספק בידו להחזיק התור' ואינו מחזיק גם על החזן שאינו מקים ס"ת כמו שכתב הרמב"ן ז"ל גם הוא אומר שלא יעמוד בארור רק כשיכפור במצוה ויבטלנה בלבו כמו שכתב בפירושיו ואשר כתבנו הוא נכון. והנה אחר שסיים באלו הענינים הנעשים להם בתחלת הכנסם לארץ אשר הם כלם קבלת עול מלכות שמים שלמה ומפורסמת מה שהיה במדרגת הבכורים שנזכרו אצל הענין הראשון נעתק אל מה שחוייב להם לעשות ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו מה שהוא במדרגת וידוי מעשרות בראשון כמו שנתבאר ואמר והיה אם שמוע תשמע וגומר בעבור העיון על סדר הברכות האלה ובהשקפת קצת פסוקים שבהם (ה) מצאתי ראיתי שכיון משה אדוננו להטעים אותנו טעם לשבח בבחינות המתחלפות הנמצאות בקיום המצות ובגמול הראוי והנאות בבחינה בחינה מהן. והנה העיון בהם הוא בג' מקומות. האחד אומרו ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך כי זה התנאי ודאי דברי מותר הוא אחר שכבר אמר והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך לשמור לעשות וגומר ונתנך יי' עליון וגו'. והב' בחזרתו באמצע דבריו יקימך יי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות יי' אלהיך והלכת בדרכיו כי יש המותר עצמו ועוד. והג' באומרו בסוף והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע אל מצות יי' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. הנה שהתמיד בזכרון דברים נוספים כראשונים והותר ולזה יראה שכוון לפרט בחינות המעשים כלן והשכר המגיע בכל בחינה ובחינה כמו שאמרנו. ^*וזה שבקיום וכו' ר"ל כי תחילה ילמוד האדם ממורהו לעשות הטוב' מבלי אשר יבין זאת עוד מעצמו ויעשהו ג"כ רק כמצות אנשים מלמדה, ואח"כ יקנה לנפשו ט"י הרגלו זה בעשיית הטוב, גם קנין מעולה ונטית עבעו אל הטוב, ולאט ולאט כאשר תגדל עי"ז גם הכרתי לדעת בעצמו כי ראוי ונכון הוא לפניו לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, יעשהו אז בלב שלם ובנפש חפצה ורק אז יחשב לו למעשהו האמיתי, כי רק מה שיעשהו האדם עפ"י משפט שכלו, ונטיית לבו יקרא "מעשהו" על צד האמת לא מה שיעשהו רק עפ"י מצות מורה ומלמד זולתו מבלי דעת והבין עוד תכליתו היטב, כמאחז"ל "גדול התלמוד שמביא ליד מעשה" (ר"ל לידי מעשה אמיתית, כי ע"י הלימוד התמידי תרבה דעת האדם לעשות אח"כ מעשה הטוב גם עפ"י משפט שכלו ותבונתו) (עיין מזה גם בשער מ"ז וביאורי שם,) ועי"ז רומז גם מאה"כ "והיה אם שמוע וכו' לשמור ולעשות וכו' כי השמיעה רומזת על הלימוד, והשמירה בלב על קנין המדות הטובות, והעשיה על מעשה הטוב, וזה שבקיום המצות האלהיות ימצאו השלשה גבולים אשר ימצאו בפעולות המעלות. האחד אשר יעשה האדם המעשה על פי מלמד ומישיר לפי שהוא לא ידע תוכן פעולתו. והב' הקנין אשר נקנה בנפש מהרגלו על זה הלמוד הנזכר. והשלישי הפועל המתוקן המסודר מזה הקנין אשר הוא המעשה על דרך האמת כמו שהמעש' אשר קודם הקנין נקרא מעשה בהשאלה או בשתוף ודברים אלו נתבארו יפה בפילוסופיא המדינית זכרנום יפה אצל מאמר נעשה ונשמע שער מ"ז. ואין ספק שדוגמת אלו הגבולין יעברום העוסקים במצות התוריות כי בתחלה ישתדל המשתדל לדעת אותם אם מפי סופר או מפי ספר. והב' מה שישתדל ללכת בהם ולהרגילם עד שיהיו לו לקנין נפשי. והשלישי מה שיזדרז אחרי כן להוציא המעשים המשובחים מהקנין ההוא המעולה כי אז הוא מעשה שלם וכמו שאמר שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ':) והנה באמת שלשה גבולים הללו כללם משה בפסוק ראשון ואחר כך חזר על פרטם בכתובים הנזכרים. כי הנה בפסוק ראשון אמר והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך הרי האחד. ועל הב' אמר לשמור לעשות את כל מצותיו וגו' כי השמירה הוא ענין הקנאת הקנינים הנפשיים כמו שאמר החכם על כיוצא בזה כי נעים כי תשמרם בבטנך (משלי כ״ב:י״ח) שמרם בתוך לבבך (שם ד'). וכן אמרו חז"ל (ספרי פ' ראה) ושמרתם זו משנ' והיא הענין הנשאר והנשמר בנפש ובמה שאמר לעשות. את כל מצותיו כיון אל הענין השלישי והוא המעש' המסובב מהקנין כי הוא הנקרא מעשה על דרך האמת ואין זולתו כמו שאמרנו. ואמר כי בשלשה אלה יושלם להם הענין להיות לו יתע' חטיבה בעולם ועם סגולתו מכל העמים אשר על פני האדמה והוא אומרו ונתנך יי' עליון על כל גויי הארץ והוא באמת ענין הבכורה והברכה שנאמר בה הוי גביר לאחיך וישתחוו לך וגו' (בראשית כ״ז:כ״ט). והרי בכאן ענין הערים שהזכירוה חז"ל במדרש שביארנו כי בהביא המטרונה הצדק והמשפט שלה באלו הענינים הנפשיים באמת הוא יתעל' יזקוף את שלו והם החסד והרחמים האלהיים אשר בהם יעלו מעלה מעלה על כל שאר העמים והנה אחר שהודיעם זה דרך כלל התחיל לפרט מתן שכרם מצד כל בחינה ובחינה שזכר כדי לקבוע שכר על כל חלק הפעולות כאשר לא יוכל המשתדל לגמור המלאכה כלה כמו אמר התנא לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה וכו' (אבות פ"ב). ועל מה שיגיע משכר השמיעה לבד אמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך ברוך אתה בעיר וגו'. ירצה בשכר מה שתכין עצמך לשמוע בקול יי' אלהיך ללמוד מצותיו לדעת אותם מפי חכם או סופר או ספר אני קובע לך כל הברכות האלה שתתברך בעיר ובשדה בפרי בטנך ופרי אדמתך שגר אגפיך וגומר ובטנאך ובמשארתך ובבואך וצאתך ויתן יי' את כל אויביך נגפים לפניך וגומר. לפי שכל אלה יאותו לאנשים המתעסקים בלמודם כדי שיהיו פנויים אל השמיעה והלמוד ההיא ולא יוכרחו להטרד אחרי ספוק צרכיה' או בשביל האויבים המעיקים. והבטיחם שלא יחיו על הצמצום אבל שיצוה את הברכ' באסמם ובכל משלח ידם בארץ ההיא כי על כן הביאם לתוכה כדי שתהא תורתן משתמרת ומלאכתך מתברכת וכבר כלל בזה השלשה ענינים שנזכרו בברכות הברית הראשונ' והם שלמות הגופי' ובריאותם והשלמת צרכיהם והסרת המונעים והמטרידים מחוץ כמו שנתבאר שם. ואחר שהזכיר השכר המתיחס אל השמיעה והלימוד נעתק אל השכר הנוסף על זה בבחינת הקנינים הנפשיים ואמר יקימך יי' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות יי' אלהיך ללכת בדרכיו יראה כי השכר הקבוע על שמירת הקנינים הנקנית מההליכה בדרכיו כאשר אמרנו הוא שיקימך יי' לו לעם קדוש ונבדל בתכונות ודעות מכל גויי הארץ כמו שאמר ראשונ' ונתנך יי' עליון וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך ובאמת כי לא נקרא שם בשלמות רק על מי שנפשו זכה המלאה לה קניני המדע והמדות ואמר עוד והותירך יי' לטובה בפרי בטנך וגומר. כי התמדת ההצלחות ודאי לא תמשך רק אל הקנינים הקיימים אשר בנפש אשר לא יסורו לעולם ואמר שיהיה כן על האדמה אשר נשבע יי' לאבותיך לתת לך להורות כי הוא סוף הענין כמו שעשה בראשון. ואחר כך אמר כי כשיחובר אל שני הענינים האלו הענין השלישי והוא הזירוז אל הוצאת המעשים השלמים מאלו הקנינים שיתוספו להם עקב זאת ברכות שלמות ומפורסמות יעלו בהם למעלה וכבוד על כל הגוים בפרסום נפלא לא יוכלו להכחישם. והוא אומרו יפתח יי' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו וגומר. והכוונה כי נוסף על מה שימצא לך די ספוקך והותר כאשר אמרנו יוסיף יי' לעשות עמך עוד טובה גלויה ומפורסמת במה שיודיע לכל עמי הארץ כי לך לבדך יפתת את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו עד שלא יוכלו להכחיש כי שם מי שהמפתח בידו נקרא עליך ומסר המפתחות בידך והוא הענין הנפלא אשר זכרו משה באומרו ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו בכל קראנו וגומר (דברים ד'). ויתברר להם זה מצד ראותם אותך תמיד במעלה ולא תקרה לכם ההשפלה כלל כמו שיקרה לאותם שהם תחת ממשלת הככבים והמזלות והוא אומרו והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה ושתהיה תמיד לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה והוא מופת חותך בלי ספק והנה חתם בהודיע סבת כל זה ואמר כי תשמע אל מצות יי' אלהיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות. הנה שלקח ראשונ' השמיעה ואחר השמירה ובסוף השמיעה והשמירה והעשייה יחד ואמר אח"כ ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם לזרזם שאם יסורו מעט להימין ולהשמאיל בכל אשר זרזם סופם ללכת לעבוד אלהים אחרים שהיא הקשה שבעבירות ולזה שיהיו התחלות החטא קשות מאד בעיניהם. כי מי שאינו מתחיל מובטח לו שלא יגמור. ועכ"פ כל מה שדבר עד הנה הוא ממין את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגומר ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגלה וגומר. וזקיפת השני עריסין האלהיים כנגד העריסין של המטרונה כי במציאות העריסין שלה ימצאו שלו בלי ספק: (2) Concerning the twelve mitzvot singled out for emphasis at the Mount Gerizim assembly, the following is worth noting. Whenever something is accorded special attention or protection, this may be due to either of two causes. A) the subject matter is so vital that its loss is irretrievable; therefore every effort must be made to protect it against loss or damage. Examples are vital human organs such as the heart, lung, liver all of which are surrounded by a protective ribcage as additional protection. B) The subject matter is so fragile and exposed, devoid of defenses that is must be defended from the outside. Examples are the fingers or toes which need nails and gloves to protect them against the cold; the heel has a tough skin to protect it where it treads. Similarly, the Torah has emphasized the protection of the weak, i.e. the stranger, the widow, the orphan. The Torah warns no less than thirty six times against abusing these weaker members of society. The selection of the twelve commandments in question seems to be motivated by similar considerations. 1) The severity of the sin itself. 2) The ease with which one falls victim to the lure to commit this sin. In the latter instance, there may be three immediate causes for a person to commit such a sin. A) The victim is defenseless; B) the sin is so commonly practiced that one does not feel embarassed when committing it. C) lack of self restraint on the part of the sinner. Each of these "groupings" is represented by three "curses." Category one comprises the making of idols, physical violence against one's parents, violating other people's property rights, in other words violating the principle of "love your fellow man as you love yourself." Murder is not mentioned, since it is not a crime that the average person is ever guilty of. The second category, -the naturally weak,- are represented by A) misleading the blind; B) depriving widows and orphans of their just deserts; C) taking advantage of the widow of one's father, who may not protest the rape, since for financial reasons she may be dependent on the very step-son who forces his attentions on her. Category three are three examples of sexual licentiousness due to proximity, i.e. easy availability or easily obtained consent by the partner. One example is sleeping with one's sister, the second one is sleeping with one's mother-in-law. The third one is sleeping with one's livestock. (3) The reason the latter example is positioned between the other examples of incest, is to indicate that the Torah assumes a different motive for sleeping with one's mother-in-law than for sleeping with one's widowed step mother. The last category that of 1) hitting a fellow human being when there are no witnesses, 2) accepting bribes to murder the innocent, and 3) failing to see to it that Torah legislation is observed, can be viewed in the following manner. The first two sins appeared inconsequential to the sinner since he feels protected by the secrecy surrounding his deed. Our sages even regard the instance of "hitting someone in a secret place" as referring to lashon hara, evil tongue. (Pirke de Rabbi Eliezer 53) In such a case, the perpetrator certainly does not realise the impact of what he has done. (4) At any rate, the perpetrator hides behind a facade of piety, wishes to be known as a pillar of society. Concerning all such people, the Torah comes out and says "cursed all those who do not maintain and support the words of this Torah." Whosoever occupies a position that enables him to strengthen Torah must do so personally, first and foremost. When we turn to the list of blessings promised for observing the commandments, we find three apparently superfluous comments by Moses, interspersed in the blessings cited. A) 28,2, "all these blessings will reach you as a result of listening to Me." B) 28,9, "G'd will establish you as a holy nation when you observe the mitzvot and walk in all His ways." C) 28,13, "G'd will make you top not bottom, when you listen." In view of the fact that verse one had already included all that is repeated in the three quotations just listed, the repetition may reflect that at that point a certain collective moral progress had been successfully completed. It is possible to absorb Torah teachings, live accordingly, without acting out of any deep seated conviction of the truth and validity of these teachings. This stage is concluded by what is said in verse two "having listened to the voice etc." Once one has adopted the Torah way of life, and the performance of good deeds has become habitual, such a lifestyle begins to influence the person living it, beneficially. This stage is concluded and rewarded by verse nine "as a result of your observing etc." The final stage in the progression towards becoming the personality the Torah wishes to shape, is when the student's personality is the result of having assimilated all the teachings and following same to elevate him to a level of perception of his purpose in life that he had not previously even dreamed of. At that point, as per verse thirteen, "G'd will make you head etc." When this development has been completed, Moses is able to say with confidence (verse 14) "you will not depart from all the things that I command you." The message of the blessing stands out clearly. A Torah personality does not mature overnight. It develops gradually. The help extended by Heaven along the way is roughly proportionate to the distance towards the objective one has already travelled. The way is paved initially by an easing of one's financial problems. (Verse two, the blessings that will be conferred are material) The second stage will be attended by spiritual blessings, (i.e. verse nine "a holy nation") The third and last stage will be reached when G'd fulfils the promise in verse twelve, "He will open all His store of goodness to you." When the nations of the world will witness the ongoing "boom" conditions in Israel, this will testify that the Jewish nation is "a great and wise nation," (Deut. 4,6) something that Torah quotes the gentiles as saying. The gentiles are impressed by an ongoing economic miracle, ascribe it to Israel's sagacity.

ומעתה נעתק אל מה שאמרו עליו במאמר אבדה המטרונה את שלה אף המלך נטל את שלו וזה במ"ש והיה אם לא תשמע בקול יי' אלהיך וגומר. ובאו עליך וגו'. וגם באלה יש לעיין בעיונים הנזכרים בברכות ויותר מהם וגם יש לעיין למה לא נזכרו בקללות הללו של משה שממות הארץ והרצאת השמטות וחרבן המקדש וסלוק השכינה כמו שנזכרו בברית הראשונה. וגם למה נזכר בו שני פעמים עבודת אלהים אחרים עץ ואבן ובפעם השני אומרו אשר לא ידעת אתה ואבותיך ולא בראשונה. וכן מה טעם אומרו מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב כי מהידוע שמה שצוה לכרות אתם בערבות מואב הוא זולת מה שכרת אתם בחורב. ועם זה נבא לביאורה: Should Israel choose to ignore the covenant, then, as in our opening Midrash when the mistress removes her dowry from the common treasury, the husband will be forced to take back his own contribution. The result will be tragedy. The remarkable thing in this admonition, as distinct from the one at the end of the book of Leviticus is, that Moses does not mention desolation of the land of Israel, respite of the land on account of the shemittah years not observed, the destruction of the Temple, or the removal of G'ds presence from the holy land. Also the repeated references to Jews, once exiled, as serving idols, are quite different from anything we have read in Leviticus. There is also the threat that Jews will only survive in small numbers.

^*ואומר כי וכו' ר"ל שכאשר ישחית איש דרכו המוסרי יהיה הדבר בהפך ממה שיהיה בעת אשר יחל להטיבו בתחילה, כי להטבת דרכי איש יצטרך תחילה לימוד המורה ואח"כ קנין המדה הטובה ואח"כ עשיית המעשים הטובים ברצון חפשי, כמו שאמרנו למעלה, אפס כאשר יתעה האדם מדרך השכל, ישחית תחילה את מעשהו, ויתעיב עלילותיו, אף שעוד נשארו בקרבו נטיותיו ומידותיו הטובות ואח"כ בהשחיתו גם את אלה יזכור בכל זאת עוד לימוד מורהו אשר למדו מנעוריו להטיב דרכו, ורק כאשר יהיה כבר נושן ברעתו, ישכח גם את הלימודים הטובים האלה, וע"כ סדר הכ' גם באופן זה זה העונש הראוי להם על כל אחד משלשה אלה, כי בתחילה אמר "ישלח ה' בך את המארה וכו' מפני רוע מעלליך וכו' ועל הסרת המדות הטובות גם מלבם אמר "ובאו עליך כל הקללות וכו' כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור" וכו', ועל שכחת לימודי ה' היקרים אמר אח"כ "ונשארתם במתי מעט וכו' תחת כי לא שמעת בקול ה' אלהיך ר"ל כי היית כאלו לא שמעתם מעולם לימודי תורת ה' אשר תכליתם היתה להיישיר מדותיך ומעלליך ׃ ואומר כי בידוע שמטבע השלמיות באנשים בהסתלקם מהם שלא יסעו כאשר יחנו וזה שכבר ביארנו שהלמוד בא ראשונה ומציאת הקנינים הנפשיים שנית ושלמות המעשים באחרונה. אמנם דרך הפסדם הוא בהיפך ראשונה יתקלקלו המעשים בידו או יעזב מהם אע"פ שעדין ישארו אצלו קניני הלמוד והידיעה כמו שנמצא באלישע אחר שאמרה בתו עליו רבי זכור תורתו ואל תזכור מעשיו וכבר נזכר בהגדה (חגיגה ט"ו) ובמדרשות כמה היה חכם אע"פ שהיו מעשיו מקולקלים עד שאמר לו ר"מ כולי האי חכמתא אית בך ולית את חוזר בך א"ל לית אנא יכיל לחזור כו' (שם). נראה בפירוש שנעתק ממנו תכן המעשים עם השאר קנין החכמה והמדע והיות זה הדרך הוא מבואר. והנה א"א כי אחר שירגיל עצמו בזה הקלקול שלא יפסד הקנין הנפשיי ואחר א"א שלא ישכח ממנו הלמוד הראשון לגמרי כי על כיוצא בזה אמרו הא אינו מתחייב עד שישב ויסירם מלבו (אבות פ"ג). והנה על זה הדרך אחר שזכר ראשונה כי בסורם לגמרי מהשלשה ענינים אלו רצוני מהשמיעה והשמירה והמעשה ישיגום הקללות ההם דרך כלל כמו שעשה בברכות וחזר ופרט להם איך ישיגים חבילו' חבילות מהעונשים בהשקפת החסרונו' אשר יתחדשו בהם בעבוד' האלהית מצד רוע הנהגתם והתחיל בארורי' ההם במספר הברכות שקדמו ובענינם וחתם בהם ישלח יי' בך את המארה וגו'. עד השמדך ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני. הנה שייחד העונשים הראשונים תחת קלקול המעשים או העזיבה מהטובים הבא ראשונה בטבע ולזה ישלח מארה ומהומה ומגערת בכל מעשה ידיך אשר תעשה מדה כנגד מדה. והנה העונשי' האלו ענינם הוא שיקבלו מכל מיני הרעות המתרגשות לבא בעונשי' המוזכרים בכתוב באומרו שלש אני נוטל עליך בחר לך אחת וגו' (שמואל ב כ״ד:י״ב). ואם שעדין לא הגיעה להם מכה שלמה מהן כמו שכן עשה בברית תורת כהנים כאשר כתבנו שם דרוש משם כי הוא ענין נאות ומסכים לכאן. כי אחרי זה התחיל במכות שלמות כמו שעשה לשם ויזכירם בזו אחר זו. ועל הראשונה אמר ידבק ה' בך את הדבר וגו'. יככה ה' בשחפת וגו' י ועל השני אמר והיו שמיך כו' יתן ה' את מטר ארצך וגו'. ועל השלישי אמר יתנך יי' נגף וגו'. והיתה נבלתך וגו'. ואחר פרט מכות חלאים רבים ורעים להחריד ולהפחיד במ"ש יככה יי' בשחין מצרים וגו'. יככה יי' בשגעון וגו'. והיית ממשש וגו'. אשה תארש וגו'. וכל יתר הקללות עד שאמר בסוף ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת וגו'. יאמר כי מכל אלו הרעות היו נשמרים בדרך ההשגחה כדי שיהיו פנויים ללמוד התורה ושמירתה על הדרך שהונח ואחר שכבר באו אל הגבול הב' והוא הבלי שמירת הקנינים כי הם לא שמעו לשמור בלבם ראוי שתסתלק השמיר' מהם וגם שתהפך ההשגחה כנגדם לבלע ולהשחית עד שהלב שהיה מקום שמירת אלו הלמודים וקניינם ראוי שיוטרד בטרדות ובהלות מהשגעון והעורון ותמהון לבב מכל התלאות הרעות שיזכור אחרי כן אשה תארש וגו'. שורך טבוח וגו'. בניך ובנותיך נתונים וגו'. פרי אדמתך וגו' והיית משוגע וגו'. יככה יי' בשחין וגו'. יולך יי' אותך ואת מלכך וגו'. ובאו עליך וגו'. והיו בך לאות תחת אשר לא עבדת וגו'. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל וגו'. וכל זה הוא העונש המיוחד אל הענין הזה השני כאשר ביאר אותו הכתוב כפי מה שאמרנו. וממה שיראה בטוב ההשגחה כי כל אלו התוכחות הנזכרות עד הנה כולם הם רומזות למה שישיגום מהרעות והעונשים בהיותם חוטאים על אדמתם בשני מיני החטא הנזכרים אם בקלקול המעשים כע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים כאשר נתבאר מפי כל הנביאים. ואם מבלתי שומעם תורה כדי לשומרה בלבם שכל זמן שהבית קיים היו שומעים תמיד את דבר יי' מפי כל נביא כל חוזה ושומרים אינם אותם עד שבאו עליהם כל הרעות ההם וכבר יצאו קצתם ומלכם לפניהם בגולה אל בבל כמ"ש יולך יי' אותך ואת מלכך וגו'. שבכל זה לא נעקרו ממקומם לגמרי אבל נשארו רבים מהם בארץ תחת יד מלך בבל כמו שאמר הכתוב עבדו את מלך בבל וחיו (ירמיהו כ״ז:י״ז). והשארית הזה בהיותם על רוע מעלליהם נתקלקלה ארצם בעבורם לבלתי תת פירותיה כמו שזכרו הנבואות האחרונו' על הימים ההם זרעאם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחום לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (חגי א׳:ו׳.) והרבה כיוצא בזה נמצא בפי הנביאי' האחרונים והוא מה שאמר הנה. והיית לשמה וגו' זרע רב וגו' כרמים תטע וגו' בנים ובנות יהיו לך וגו'. הגר אשר בקרבך יעלה וגו'. שכן היה באמת שהבבליים אנשיהם ועבדיהם היו מושלים עליהם בהיותם בקרב ארצם ולזה חתם ענינם באומרו כי לא שמעת בקול יי' כנזכר עם המשך מאמריו הסמוכי' והיו בך לאות ולמופת וגו' תחת אשר לא עבדת וגו' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב וגו'. יעיד כי האויב יהיה שלוח להם בארצם ושם יעבדוהו ברעב ובצמא וגו' תחת אשר לא עבדו את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל כי כל המבטל העבודה האלהית מעושר סופו לבטלה מעוני. ויתכן שהרעב והצמא והעירום וחוסר כל חוזרים לאויב כי זה סבה עצומה לשיתן עול ברזל על צואריך עד השמידו אותך כי יוכרח לעשות למלאת רעבונו ולכסות מערומיו. ועכ"פ על דרך זה בא כאן מה שקרה להם בגלות בבל ובנמשך אליו מזמן השתעבדם אל מלכי האומות עם היות שנתן להם רשות לעלות ולבנות את בית יי' מ"מ לא היה שם חירות ולא שלהונות. ובעיני הגלות ההוא תמיד נמשך עד עתה כמו שכתבנו בסוף מעשה המשכן שער נ'. והוא מה שהמשיך ייעודו בכאן באומרו בסמוך ישא יי' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר וגו'. גוי עז פנים וגו'. יאמר כי טרם יצאו משעבוד מלכי בבל והנמשכים ממדי ופרס ישא יי' עליהם גוי מרחוק יותר מאד כאשר ידאה הנשר גוי אשר לא תשמע לשונו ^*והוא לשון הפרסיים וכו', נראה לי שצ"ל לשון הרומיים (וכן הוא בדפי ויניציאה המגי') כי לשון בבל ופרסיים אשר בהיותן גם הן כשפת עברית לשונות בני קדם המדברות מעמים הקרובים אליהם היו נשמעות, גם לרוב מבני ישראל, ורק על הרומיים שוכני איטאליא הרחוקה מאוד מארץ ישראל, כי כל אורך הים האמצעי מבדיל ביניהם נאמר "גוי מרחוק" ורק על לשונם המערבית הרחוקה מלשון עברית ושאר לשונות׃ המזרחיות, כרחוק מזרח ממערב, נאמר ג"כ "גוי אשר לא תשמע לשונו," והנה ידוע ג"כ כי טיטוס שר צבא הרומיים דבר על לב ישראל שישלימו אתו ויביאו צוארם בעול הרומיים ברצונם החפשי, כי אז יניחם בארצם לעבוד עבודת בית ה' כבראשונה, והמה הקשו את ערפם לבלתי שמוע בקולו, ואף כאשר צוה טיטוס ליוסף הכהן אשר היה בתחילה שר צבא ישראל ונשבה אח"כ ביד הרומיים, לדבר על לב אחיו העומדים על חומת ירושלים, ולקרוא להם לשלום, כי ישלימו עמו, כי אז יחוס עליהם, על העיר ועל הבית, ולא יוסף עוד להלחם אתם, השליכו עליו אבנים מעל החומה, עד שהסבו בכל זאת, כי חרה אף טיטוס בם עד להשחית, ויהרוס אח"כ את העיר ואת בית ה' שרף באש כמסופר הכל בארוכה בס' יוסיפון לרומיים ולעבריים, וע"כ יאמר הרב ז"ל כי מאה"כ "והשיב בך את כל מדוה מצרים" רומז על קשי ערפם זה, אשר קרא בשם "מדוה מצרים" יען כי סבב להם כל הרעות האלה, כמו שסבב גם קשי לב מצרים להביא ה' עליהם את כל מגפותיו, והוא לשון הרומיי' ודאי אשר היו כן טיטוס הרשע ואוכלסיו הרבים כי ודאי לשון בבל ידוע הוא לרבים מישראל או לרובם כי קרובים המה וכמו שאמר דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו (ישעיהו ל״ו:י״א) ועליהם אמר גוי עז פנים וגו'. כי הוא ידוע שטיטוס וחייליו צררו להם כל זה השיעור אשר אמר בכאן בענינים ופנים שונים עד שהביאום לאכול בניהם ובנותיהם וכל מה שנזכר הנה מהאיש הרך בך והעונג גם האשה הרכה והענוגה אשר תרע עינה להעמיד בניהם ולהצילם מרעבונם גם מתת לנשארים מבשרם ומה שאמר כי תאכלם בחוסר כל בסתר. הכל אירע להם משלם כמו שמוזכר הכל באר היטב בספר יוסף בן גוריון. ועל היות זה להם ענין שני חזר לומר עליהם אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם וגו'. והם שני הענינים שזכר ראשונה שנסתלקו מהם בזמן העבר רצוני המעשה והשמירה שחזר להזהיר אותם עליהם ולומר שאף על פי שיארכו להם ימי הפקודה הזאת וימשכו דורותיה לא מפני זה נשתנתה התורה ולא קבלו דבריה שום חולשא ורפיון כי ככחם עתה כחם אז כמו שהשם הנכבד והנורא הזה הוא הוא אשר יהיה חי וקיים לעולם. והנה עוד נבא עליהם את אשר ישיגום מהמכות הגדולות והנאמנות מצד מה שישיב יי' בם את כל מדוי מצרים וגו'. והוא באמת קושי הלב העצום הנמצא בפריצי בני עמנו לבלתי תת עול הרומיים על צוארם אף על פי שטיטוס שאל בשלומם והיה נודר ומבטיח להם שישארו בארצם ונחלתם ובעבודתם בבית האלהים וימאנו ויקשו את עורפם עד שגרמו הריסת הבית ושריפתו כמו שמוזכר בספר הנזכ' בארוכה. והנה הפצר הפריצי' ופריצותם הביא עליהם גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בהמשך הזמן והנה אח"כ נשארו מתי מעט תחת אשר היו ככוכבי השמים לרוב וחתם לסוף כי לא שמעת בקול יי' אלהיך. אמר לא די שלא חזרת בך בהשיב השמירה והעשייה אשר אבדת למקומן כמו שהזהרתיך שנית באומר כי לא תשמור לעשות וגו'. אלא שהפסדת השמיעה שנשארה לך לבדה. והנה הדברים מסכימי' ומתאימים על הדרך שאמרנו ובקצת אלו המכות נתן הרב המורה טעם מדעות ^* הצא"בה שם נגזר מלשון צבא השמים בל"ע 4צאבאאיסמוס שטערנדינסט5, ונקראו בשם זה העמים הקדמונים אשר עבדו לשמש ולירח ולכל צבא השמים, ויען כי הם חשבו וכתבו בספריהם שע"י פעולות ועבודות ידועות ישמרו כל פרי וצמחי השדה מהנזקים הרגילים לבוא עליהם, ובני אדם ישמרו על ידן משן בהמות וחיות רעות, ע"כ אמר הכ' פה פירוש הפך כל זאת, "זרע רב וכו' כרמים תטע וכו' כל עצך ופרי אדמתך" וכו' ובדברי הברית הראשונים (ויקרא כ״ו:כ״ב) אמר "והשלחתי בכם את חית השדה" וכו' ואמר ג"כ "ושן בהמות אשלח בם" (דברים ל״ב:כ״ד) להורות בכל זה כי בעזבם את ה' אלהיהם לעבוד הבלי נכר יביא עליהם אותן הרעות אשר יחשבו להשמר מהן עי"ז (עיין מכל זה במ"נ ח"ג פ' ל"ז), הצא"בה פרק ל"ז ח"ג ומה טוב ומה נעים שיהיה מספיק לכלם ואמר כי אחר שאבדו ישראל העריסין אשר להם ונטל הקב"ה את שלו עוד יעמוד עליהם בביטול החסד והרחמים בכח גדול עד שישוב וישמח באבדנם ויפיצם בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ כיום הזה ועיניו רואות וכלות והוא מבואר שלא היה כן עד אחר חרבן בית שני ואמר ^*ועבדת שם" וכו'. הרב ז"ל רומז פה על הצרות הרבות והרעות אשר מצאו את היהודים שוכני ארץ שפאניען בימיו, כי בקצת המקומות הכריחו אותם תחילה להמיר דתם, ואח"כ העלילו עליהם כי לא באמת ובתמים ישמרו חקי הדת החדשה אשר קבלו עליהם, וע"כ הוכו זהומתו בעבור זה באכזריות חימה, ואף כי אחרי אשר נתחדש שם בשנת רמ"א לאלף הששי משפט חקירת הדת כי אז נשרף בגלוי ולעיני כל, כל מי שנחשד שאינו מאמין בדתו החדשה או שאינו שומר חקיה כראוי, עיין מכל זה מה שכתבתי בהערה י"ט לתולדת הרב ז"ל. ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן לדעתי אמר זה על מה שנתחדש אחר החרבן ולזה אמר אשר לא ידעת אתה ואבותיך כי באמת היה הדבר ההוא זר ונפלא באכלית הזרות עד שלא יאמן כי יסופר. אמנם בגלות הראשון לא נאמר רק יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן לפי שבעבודות הבבליים וענייני צלמיהם כבר היו ידועים להם בהיותם על אדמתם ועבדום הרבה שנים. אמנם זאת העבודה תהיה זרה להם בלי ספק. ואף כי בשניהם אפשר שיפורשו כתרגומם הנה באמת זאת העבודה השנית יתכן שיובן כמשמעה ושיאמר כן על מה שנמצאו בגלות הזה כמה אלפים ורבבות מישראל שהחליפו שיטתם והמירו דתם לסבת הגזרות אשר נגזרו עליהם על היוצאים מכללם אמר ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך שעל זה אמר הנביא כה אמר ה' בורא השמים הוא האלהים וגו'. לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני אני ה' דובר צדק מגיד מישרים הקבצו ובאו התנגשו יחדו פליטי הגוים לא ידעו הנושאים את עץ פסלם ומתפללים אל אל לא יושיע פנו אלי והושעו וגו'. בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב כי לי תכרע כל ברך וגו' (ישעיהו מ״ה:כ״ג). והכוונה כי עם שהענין הזה הוא היותר זר שבאפשרות מ"מ בדרך ההוא יבא הכל לתכלית ההכרה כי לסוף יבא כל בשר להשתחוות לפני וגו'. והנה על אלו המחליפים שטתם אמר ובגוים ההם אל תרגיע וגו'. והיו חייך תלואים לך וגו'. כי אף על פי שנתערבו בגוים ההמה לגמרי לא ימצא ביניהם מרגוע ומנוח לכף רגלם כי הם יחרפו ויבזו אותם תמיד ויחשבו עליהם מחשבות ועלילות מפאת דתם ותמיד הם חשודים בעיניהם למתיהדים ומגלגלים עליהם סכנות עצומות כמו שהיה בכל המשך זמן אלו החדושים ומה עתה בזמננו זה אשר עלה עשנן השמימה בכל מלכיות ספרד ובאיי הים שלישיתם שרף האש שלישיתם יברחו הנה והנה להחבא והנשארים בהם יחיו בפחד גדול ומורך נפלא מפחד לבבם וממראה עיניהם אשר יראו עד אשר יצדק עליהם כל אלו ההגזמות והותר. והנה באמת מה שאמר ובגוים ההם לא תרגיע וגו' והיו חייך וגו' עד סוף הוא צודק מאד בכלל גלותנו זה לומר שלא יקרה לנו בו כאשר קרה לעשרת השבטים אשר הגלו ראשונה בזמן מלכות בבל שאם גלו מארצם הנה לא נפזרו אלו מאלו ובארץ גלותם לא ישב זר בתוכם והם נושאים שם עול העבודה הרבה מהמס ושאר השעבודים אשר נותנים עליהם מלכי הארצות ההם אמנם אנחנו הגולים בתוך העמים שאנו נפוצים ומפוזרים בינותם והרשעים שבהם מצרים אותנו מכל הצדדים אין לנו שום מרגוע מכמה צרות וענוים שהם עויינים אותנו בהם בכל מקומות מושבותינו עד שאין עיר ומדינה שלא מגלגלין גזירות על גוליה משונות מחברותיה כמו שהוא נודע ומפורסם מגזרות הקהלות שהיו בארץ אדום וישמעאל עד הנה לולא רחמי ה' וחסדיו בלב המלכים ושרים ושאר אנשי האומות ההם והוא מה שקוננו ירמיהו באומרו גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה היא ישבה בגוים וגומר (איכה א׳:ג׳). יראה שכבר מסרה בת יהודה עצמה לגלות לסבול העוני ורוב עבודה שסובלין עשרת השבטים ולכן לא סבה מפשעיה כי לא היה הדבר קשה בעיניה לסבול אמנם לא היה לה כן כי היא ישבה בגוים בעריהם ובמושבותם לכן לא מצאה מנוח כי כל רודפיה השיגוה בין המצרים אשר הם צרים אותם לשכים בעיניהם ולצניני' מכל צדיהם והוא מאמר ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח וגו'. בבקר תאמר וגו'. יאמר שבשעת זריחת השמש יכספו עריבתו להסתר בו מפני המוצאים אותם שהם רודים בהם ומכים והורגים אותם ובשעת האופל יכספו אור הבקר לסלק מהם עירוב המראות המבהילות המתילדות בדמיונם ומבהילות אותם והוא מה שפי' על ראשון ראשון מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה או איפכא שיבקשו הערב לברוח ממראה עיניהם אשר יראו ביום ויתאוו אל הבקר מפחד לבבם אשר יפחדו בלילה ואיך שיהיה תשוקתם תהיה אל חלוף הזמן לא אל המשכו. והשיבך יי' מצרים באניות וגו'. וכן היה כי בהם שבו למצרים ולכל הארצות גם כל האיים הרחוקים אשר אנו מפוזרים היום ותגיעו לתכלית הבזוי והמיאוס שתתמכרו אל אדונים שיפרנסו אתכם תחת עבודתכם ושיגינו עליכם משאר האויבים ואין קונה שירצה שיקרא שמו עליכם וודאי זו מדה טובה אצלנו מכוונת מההשגחה האלהית כדי שלא ימכרו ממכרת עבד בין אויביהם עד שיעשה מהם סחורה כמו שעושים מהכושיים וזולתם מהעכו"ם ויוקבע עליהם העבדות העולמי אלא שישארו ביד מלכי האדמה ^*ויהיו עבדים למלכים וכ', הרב ז"ל רומז בזה על מה שהיה המנהג בימיו וגם זמן רב לפניו ולאחריו כי היהודים היו בכל מקומות מושבותם נקראים רק בשם "עבדי המלכות", ולא עבדים אל העם, שהם בעצמם עבדי המלך, ויאמר הרב ז"ל כי גם זה היה מחסדי הי"ת עלינו, כי תמיד נתן ה' רחמים עלינו בלב כל המלכים אשר כפלגי מים הוא בידו, אשר על כן הם גם בטבעם נוטים תמיד יותר אל הרחמים והחנינה על האומללים הנתונים תחתיהם מהמון העם אשר בהם תמיד פוחזים ורקים לרוב, ואלו נמכרנו להם חלילה לעבדים ולשפחות הלוא היה גורלנו רע ומר עוד יותר ? וכן הורה גם הנסיון בכל הזמנים והמקומות (ובעו"ה גם בזמנינו אלה), כי מדי סרה רק זמן מעט אימת המלך ושופטי הארץ מעליהם, קמו עלינו לכלותינו ולגרשנו מעל הארץ. לולא ה' שהיה לנו תמיד להצילנו מידם, אשר ע"כ מחויבים אנו ג"כ עפ"י דתנו הקדושה להתפלל תמיד בשלום המלכות והשרים שופטי ויועצי הארץ: ויהיו עבדים למלכים ולא עבדים לעבדים כמו שהיה הענין במצרים וכן היה הענין בכל המשך ימי גלותנו זה שהיהודים בכל ארצות נפוצותם הם סגולת המלכים והשרים אדני הארצות ברוך יי' אשר נתן כזאת בלבם: When man descends from a high ethical plateau, the descent is the reverse of his previous ascent. Since we have shown that the high moral level had been achieved only in stages, gradually, it stands to reason that the descent if and when it occurs, would also be gradual. At the beginning one still performs the ritual of tradition, but only because it is tradition. Its hold on the personality of the person performing it has already been weakened. Later on, one gives up habits which have become devoid of inner meaning. Finally, one abandons even the theory the "Jewish concept" that had once had the power to prompt one to perform mitzvot not only in spirit but in deed. Verse fifteen already states that Israel will experience full retribution. Verse sixteen begins by listing the calamities that will befall the nation following departure from the path of mitzvot. There are three groups of calamities. The first group begins with: "G'd will afflict you with cholera fever." (28,20) The second group begins with: "the skies will be leaden." (28,23) The third group begins with: "you will fall before your enemies." (28,25) After that there follows a long list of personal afflictions designed to frighten the reader. All this is to emphasize how many and varied are the catastrophies both on a national and on an individual level that the Jewish people had never been exposed to, due to G'ds Personal Providence. This Personal Providence had been extended in order to help them to observe Torah laws with minimal inconvenience and from sheltered conditions. The negative chain reaction works as follows. When mitzvot are neglected, Providence is withdrawn. This makes it harder to observe mitzvot, and increases the pressure of worldly affairs. This in turn leads to further neglect of Torah, resulting in people forgetting what they had once known. One will lose one's self esteem, become enslaved to others both spiritually and materially. All of this is due to the fact that one did not serve G'd joyfully, "with joy and good heartedness" (28,47). The "measure for measure" then is, instead of serving the Lord acknowledging Him as the source of our affluence, you will serve your enemies because you are completely destitute. Having undergone a number of indignities, (28,64) you will be scattered all over the earth. Since the return from Babylon had not really been a true redemption, real independence never having been achieved again, the tochacha, admonition only mentions interludes by again referring to "if you do not observe to carry out." (28,58) If during the many years of your stay in your own country, and despite the suffering absorbed, you continue in your obstinacy, you will wind up suffering the kind of plagues the Egyptians suffered. (28,60) The references to our present diaspora are clear inasmuch as they include subservience to a people of a completely foreign tongue, residing far away from the land of Israel. When the Torah talks about the original exile, it mentions only that our king would be taken captive together with us, to a place unknown to us where we would be forced to worship idols of wood and stone. However, when referring to the second exile, the description includes attempts to assimilate to the various host nations, endeavours which will not yield margoah, a sense of calm, but will eventually result in a return to our original values. Also, one of the features of the long exile will be the fear for our lives which will be constantly present, at least in some Jews in exile. (28,66) All this is in contrast with the ten tribes, who were able to either return or submerge and thus escape further persecution.

אלה דברי הברית אשר צוה יי' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב. לפי שכלל משה בדברי הברית הזאת כל המאורעות אשר ארעו להם לישראל מיום החלם לאבד העריסין שלהם אם בזמן גלות בבל ואם בזה הגלות כמו שאמרנו. והנה לא נזכר בכל זה שוממות הארץ והרצאת השמטות וחרבן בית המקדש וסלוק השכינה מעליהם כמו שנזכרו בברית הראשונה שהיו העקריים והקשים שבכלם ואמר בסוף כי זו היא הברית אשר צוה יי' לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד מה שישיגום מה שכתוב בברית אשר כרת אתם בחורב מכל אלו הענינים הנזכרים וכן מלבד עולת התמיד (במדבר כ״ח:כ״ד) מלבד חטאת הכפורים (שם כ"ט) וכל זולתם כיוצא בהם, ואולם שממות הארץ וסלוק השכינה לא יתחסו אל הגלות הזה השני שעל דרך האמת כבר היא יושבת ושוממת מעת הגלות הראשון וחזרת עולי גולה ובנינם הבית לא הוציאוהו מידי חרבן כמו שזכרנו בשער נ' הנזכר. לכן זכר הענינים האלו על זה הסדר מהכללות שיובן ממנו בבחינת הגלות הראשון מה שנכתב עליהם בברית הראשונה בעינו ובבחינת השני מה שיגיע לו ממנו בייחוד. ובזה נשלה מה שאמרו ז"ל אבדו הם את אשר להם והם הצדק והמשפט דכתיב הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה (עמוס ו׳:י״ב) נטל הקב"ה את שלו שנאמר אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים (ירמיהו ט״ז:ה׳) ומ"מ רוב התוכחות האלה ועוצם פרטיותם והשיג אותם הרעות הנמרצות בכל חלקי מעשיהם ועסקיהם כפי מה שנזכר בדברי הברית הזאת עם היות שלכאורה נראה אכזריות חמה ושטף אף, הנה באמת בטוב הבחינה הוא המורה תכלית ההוראה כי באהבתו ובחמלתו ינהלם בבוא עליהם בחכמה עצומה וכאב את בן ירצה להגזים על הקורות אותו ויפרט אותם דבר גדול ודבר קטון כי יצר לו מאד על כל דבר ודבר כנוגע בבבת עינו כי איככה יוכל ויראה בריו ופועל ידיו מתקללין על האופן ההוא מה שלא יורה זה אם היה מקצר ועולה בענינם: Since the land had basically been destroyed already after the fall of the first Temple, and G'ds presence had already departed in large measure, and whatever restoration had taken place had involved only a small fraction of the people, these factors are not listed again in this chapter.

ובמדרש (דב"ר פ' ראה) למה אין מפסיקין בקללות א"ר יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר הב"ה אני כתבתי על בכורי עמו אנכי בצרה אין שורת הדין שיהו בני מתקללין ואני מתברך כיצד אם יקראו התוכחות קריות הרבה אין קורא וקורא שאינו מברך לפניה ולאחריה שני פעמים אלא אחד קורא את כלן יראה שאע"פ שהאריך בזכרונם יותר מדאי אין נחת רוח לפניו בשיעמדו בהם ושיתברך מפיהם על רעותיהם אבל הכוונה כדי שיגיעו להם היותר מעט שאפשר. והנה לפי שכל הדברים האלה מהכריתות הם סובבים על שהוא יתעלה אשר יש לו ההשגחה והיכלת בהטיב להם כנגד טבעו של עולם ולספק כל מיני צרכיהם ולהרחיק כל מעיקיהם כי באלו הענינים סובבים הברכות והקללות כלן הנה קרא אותם בלשון ריצוי ופיוס והראה להם אמתת זה הענין. ואמר ולא נתן יי' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום כי עד היום ההוא מצד מה שראו אותו בחוש אמר להם אתם ראיתם את כל אשר עשה יי' לעיניכם במצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אשר הוציאך יי' אלהיך כן יעשה יי' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם אשר בהם נתברר לעיניכם בלי שום ספק כל מה שאמרנו מזה הענין ואמר ולא נתן יי' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה כי עד היום ההוא אשר עשה יי' ככה לעיניהם לא השלים מדע לבם והרגש חושיהם באותו שלימות המחוייב להם כי בראשונה כבר היו חסרי הדעת וההכרה כשאר העמים אשר לא ידעו ולא ראו. הוא מוכרח אצלי שלא יתכן שיאמר כן על היום ההוא אשר הוא בו בשנת הארבעים שהרי השם יתעלה כבר נתן ונתן ואם הם לא לקחו הי"לל ולא היה לכם לב לדעת וגו'. ועוד שחז"ל (במדבר רבה פ' י"ט) קראו אותם דור דעה ולא יתכן זה השם למי שלא היה להם לב לדעת ועינים לראות וכו'. ומ"מ נתבאר להם מדבריו היכלת האלהי ועוצם השגחתו בכל מה שיספר מה שהוליכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם וגו'. לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני יי' אלהיכם הרי הזמנת הספוקים על צד היותר שלם שאפשר וכנגד המנהג הטבעי. והנה על הסרת המעיקין אמר ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם ונקח את ארצם ונתנה לנחלה וגו'. והנה אחר שנתברר לכם כל זה למראית העין שימו עיניכם ולבכם על דברי ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם כי אין כוונת ייעודיו והגזמותיו לגזם ולאיים אתכם רק לעורר ולזרז למען תשכילו את אשר תעשון ובשער צ"א כתבתי פירוש נכבד על הכתוב הזה דרוש עליו. וגם יראה שכלל בכאן ד' דברים המטרידים והמונעים את האדם מהשגת שלמותו אשר זכרם המשורר במזמור כאיל תערוג והקרוב אליו כמו שיבא ביאורו בפרשת הקהל שער ק"ב ב"ה. ואחר שגמר ענין הדבור בעונשי העוברים דרך כלל והוא סילוק העריסין מצדם ומצדו יתעלה כמו שאמרנו נעתק אל הדבור כשיהיו העוברים חלקיים איש או אשה משפחה או שבט והוא מאתם נצבים עד הנסתרות ליי' אלהינו. אמנם משם ואילך ידבר במה שגמר המאמר באומרו לימים חזרה המטרונה והכשירה את עצמה וחזרה אותן שני עריסין אף המלך החזיר את שלו והוא מה שיראה אותו בפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך וגו'. כי שם נאמר והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יי' אלהיך שמה ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יי' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך יי' אלהיך ומשם יקחך. וזה השבת העריסין שלו ממש שהם החסד והרחמים ומה שאמר והותירך יי' אלהיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה. כי ישוב יי' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך הוא עצמו עצם סיום המאמר שיאמר אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשה של מטרונה שנאמר וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וכבר נשלם יפה ענין המאמר הנכבד הזה והמשכו אמנם יהיה שלמות שני ענינים אלו השתי פרשיות שזכרנו הנה כפי מה שיתבאר כל אחד מהם בשער בפני עצמו בזה אחר זה ודי עתה למה שכוונוה בזה השער: The fact that the entire lengthy chapter is read without interruption, i.e. no one is called up during the reading of it, indicates G'ds sorrow at what had to occur, and that He wants it completed without delay. Benedictions are not to be offered to Him at a time when the name of His firstborn people is being dragged through the mud. In this way, G'd manifests that as long as Israel is in exile, so is His holy Presence. The passage stating that Israel has not been given an understanding heart until that day, (29,3) seems to refer to G'd visiting retribution on all of Israel's enemies, in a manifestation that is clear to one and all. It is quite inconceivable that a generation referred to as "the generation of insight," did not mature until the fortieth year of their wanderings. In summation, the whole Parshah is an expression of the G'd/ Israel relationship described in our opening Midrash, listing the respective contributions made by each partner to this relationship.