יבאר במאמר כי אהבת יי' ית' לצדיק קודמת לצדקתו קדימת סיבה. הוא אמת מצד כלל הבריאה. אך שקר מצד חלקיה:
עשר תעשר את תבואת זרעך וגו' "You shall surely tithe"
בהגדת מסבת (מכות כ"ג:) שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם בית דין של מעלה מקרא מגלה והבאת מעשר ושאלת שלום בשם. מקרא מגלה דכתיב קיימו וקבלו היהודים עליהם (אסתר א') קיימו למעלה מה שקבלו למטה. הבאת מעשר דכתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר וגו' (דה"ב ל"א) וכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וגו' (מלאכי ג׳:י׳) ושאלת שלום בשם דכתיב ויאמר בועז לקוצרים יי' עמכם ויאמרו לו יברכך יי' (רות ב׳:ד׳) ויאמר יי' עמך גבור החיל (שופטים ו') מאי ואומר וכי תימא בועז מדעתיה קא עביד ומשמיא לא אסכימו על ידיה ת"ש יי' עמך גבור החיל: The Talmud Makkot 27, relates: The Sanhedrin, Supreme Court, made three decrees which were approved by the celestial Court subsequently. 1) Public reading of megillat Esther on an annual basis. It says in Esther 9,27, "the Jews confirmed and took upon themselves," meaning their observance was approved from on high, because they had accepted it down below. 2) The giving of tithes of such products as vegetables. This law was not written in the Torah which requires tithes to be given only from dagan, cereal products, grapes and oil. We read in Chronicles II 31,5, "in accordance with the king's urgings, the Israelites brought large quantities of their grain, wine and oil tithes." In Maleachi 3,10, we read "bring all the tithes to the treasure house, and it shall be food in My house." 3) The use of the Lord's name in greeting between people. (Ruth 2) "Boaz would say to the harvesters "may Gd be with you," and they would reply "may the Lord bless you." We read in Judges 6,12 "and the angel of G'd said to Gideon "may the Lord be with you, man of valour." Why did the book of Judges have to report this greeting by the angel? In case we thought that Boaz had acted without Heavenly approval in using the name of the Lord, this shows that Heaven approved his conduct.
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי הן אמת שלא היה באפשרות איש להיות צדיק בארץ אם לא הקדים הי"ת לתת לו הכח השכלי להכיר בוראו, והרצון השכלי לבחור במה שנראה לו טוב וישר, ורק ע"ז רומז מאה"כ באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו'", וכן מאה"כ בירמיה "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ובבחינה זאת נוכל לאמר בצדק, כי אהבת הי"ת אל האיש השלם קודמת ליציאת שלמותו אל הפועל, כי לולא הראה לו הי"ת תחילה אותות אהבתו בתתו לו הכשרון בכח לקנות חכמה ודעת צדק משפט ומישרים, לא היה ביכלתו לעולם להשלים נפשו בפועל, וע"ז רומז גם מאה"כ "מי הקדימני ואשלם" אפס כשרון זה להשלים נפשו נתן ה' גם בכח כל אדם כצדיק כרשע, כמו שהטביע גם בלב כלם גם יחד הכח והיכולת לעשות הרעה, באופן שתהיה הבחירה החפשית ביד כל אדם להרע ולהטיב כי אלו הסיר ממנו היכולת להרע, הלוא היתה מעלת עשיית האדם את הטוב נגרעת מאוד אחרי שרק בהכרח טבעו, ולא עפ"י בחירתו החפשית יעשה אותו, וע"ז רומז לדחז"ל גם מאמר הי"ת "ואשר הרעותי" (מיכה ד') כי אחרי שנתן לאדם גם היכולת לעשות הרע הוא ית' ג"כ כעין סבה לזה, אם אח"כ ירע מעשהו, אף שבאמת רצון הי"ת וחפצו הוא רק שיעשה האדם טוב, והרע שיעשה באמת משובב רק במקרה מאתו ית' בעבור שלא מנע ממנו היכולת להרע, ונמשך מזה כי בתחילת בריאתם שוים כל בני אדם יחד, כי לכלם נתן הכשרון לקנות השלמות המוסרית, ומכולם לא נמנעה גם היכולת להרע באופן שבעת הולדת כל אדם, לא נוכל לאמור עליו עוד, שהוא אהוב או שונא לה' ורק עפ"י מעשיו הטובים או הרעים שיעשה אח"כ יקרא בשם "אהוב וידיד ה'" או בשם "שנוא ומתועב לי" באופן שלא נוכל לומר בבחינ' זאת שאהבת ה' נפלאתה לאדם אחד כבר בתחילת יצירתו במדרג' יותר גדולה מלזולתו, בטרם התהלך עוד לפניו בדרך צדקה ומשפט ומה שנאמר "אברהם אוהבי" "ועבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" תואר זה לא נקנה להם מלידה ומבטן, כי אם לאחר שהוציאו שלמותם המוטבעת בקרבם בכח אל הפועל, ודברי החושב בהפך, כי אהבת הי"ת צריכה להיות קודמת לכל איש צדיק מלידה ומבטן, כי רק על ידה יוכל לזכות ארחו ולהטיב פעלו ידחה הרב ז"ל בשלש תשובות, הא' כי לפ"ז יהיה אשר אהבת ה' הזאת היתה לו למנה מני רחם, מוכרח לעשות הטוב, ואשר מנעה ממנו מוכרח לעשות הרע, והוא סותר לא לבד מה שכ' החוקר, כי האדם רצוניי על כל מעשיו אם טוב ואם רע, [והתורה הקדושה קוראת ג"כ באזני כל איש מישראל לאמר "ובחרת בחיים, מאמר המורה כי גם עשיית הטוב וקטן החיים המוסריים המסובב מזה, גם מניעת עשותו תלוים רק בבחירת כל אדם כצדיק כרשע,] כי אם יהיה גם עול בחיק הי"ת, כי הפליא אהבתו רק לקצת בני אדם ונתן להם עי"ז לא לבד הכשרון, כ"א גם כעין סבה מכרחת, להטיב דרכם, ומנעה מקצתם והסיר מהם עי"ז הכשרון והיכולת להטיב דרכם, הב', כי לפ"ז לא היה באפשרות שהצדיקים בעלי אהבת ה' הזאת שקדמה להם יהפכו לרשעים, או כי הרשעים אשר לא חלק ה' להם אהבתו זאת מני בטן ייטיבו בכל זאת אח"כ את דרכם להיות צדיקים והולכי נכוחה, ובכל זאת יעיד הנסיון על מציאות שני אלה גם יחד והג', כי כמה כתובים יורו על ביטול דעת זו כמאה"כ "מה ה' אלקיך שואל ממך, כי אם ליראה" וכו' ואם היתה היראה והמעשים הטובים המסובבים ממנה הכרחיים למי שהקדים לו הי"ת אהבתו כבר מני רחם, ונמנעים ממי שמנע אהבתו מהם, הלוא היתה השאלה הזאת מצד אחד למותר, ומצד אחד לריק וללא הועיל, כי האהוב לה' מני בטן יירא אותו וישמור חוקיו בהכרח והשנוא לו הוא חסר ידו קצר היכולת לירוא את ה', ולשמוע בקולו? מכל זה נודע לנו בבירור, כי הדבר הוא בהפך, כי כל אדם נוצר מתחילת בריאתו להיות ראוי להשלים נפשו, ובזה לא יבדל איש אחד מזולתו, ורק כאשר ישלים אח"כ את נפשו בפועל ימציא לו הי"ת את אהבתו באותה מדרגה הראויה לו לפי ישרו ותומתו וע"ז רומז גם מאה"כ "אמת מארץ תצמח" ר"ל אם יעשו בני אדם בבחירת החפשית רק טוב ואמת עלי ארץ, אז "צדק משמים נשקף" עליהם כי יאהב ה' אותם כאשר יאהב איש את בנו הישר הולך, עד שנפשו קשורה בנפשו, (ועיין מזה גם ביאורי לשער ד' מס' חזות קשה,) ונמשך מזה כי לכל איש שלם יהיו למנה מהי"ת ב' מיני אהבה וחסד, הא' הוא החסד הכולל כל בני אדם יחד בתתו להם מלידה ומבטן הכשרון להשלים נפשם, והב' הוא החסד הפרטי מה שנהיה לו לבדו למנה רק אחרי שהיטיב דרכו ומפעליו יותר מכל זולתו, וע"ז רומז גם מאה"כ "אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך לפניך וכו' ותשמור לו את החסד הגדול הזה וכו', והנה המעשים הטובים אשר יעשה אותם האדם, יחלקו בכלל לג' מחלקות, הא' בבחינת גופו והוא שישים מתג ורסן לתשוקותיו, ויחדל מכל הנאה גופנית האסורה לו, או העוברת את גבול וגדר השיווי והראוי, ובשכר זה יתן לו הי"ת גם חיי גוף בריאים וחזקים וישמרהו מכל חולי ומדוה כמו שנראה באבותינו בימי המן שחטאו לפי דחז"ל ע"י שנהנו מסעודת אחשורוש, והטיבו אח"כ את דרכיהם ושבו לכבוש את יצרם ותשוקתם הגופנית ע"י הצומות שקבלו עליהם, וה' שלח עזרו מקודש להם לשמרם מחמת המציק המן הרע הזה והפיר את עצתו אשר בקש להשמידם, הב' הם המעשים הטובים אשר יעשה אותם האדם ע"י המידות והתכונות הטובות אשר יקנה לנפשו ע"י ההרגל התמידי, ד"מ מי שירגיל עצמו לרחם על אחיו האביון, ולתת מהונו תמיד צדקה, לכל איש עני ומסכן, יקנה עי"ז לנפשו מדת החמלה והחנינה היקרה מאוד בעיני אלהים ואדם לקנין עולם, והי"ת יגמלהו ג"כ כצדקו לתת לו תמיד הון ועושר שהם האמצעים אשר על ידם יוכל איש להטיב לעמיתיו, כאשר ירמוז על זה מאה"כ בצדקה "עשר תעשר" "נתן תתן" "פתח תפתח" שחברו המקור עם הפעל מורה תמיד על התמדת הפעולה וההרגל התמידי בה ואמרו גם חז"ל על מאה"כ עשר וכו' "בשביל שתתעשר, ר"ל אם תעשר תחילה בטוב לבך ובבחירתך החפשית, מהמעט אשר חנן ה' אותך בו ירבה אז הולך לרוב עד שתוכל אח"כ לעשר ממנו עוד יותר הרבה בעבור מדת טובך אשר נשרשה כבר בקרבך והג' הן פעולות האדם והשתדלותו להקנות לנפשו המשכלת ע"י הלימוד, העיון והתבוננות בדרכי הי"ת, שלימות מעלת שכלית ונפשית ואם יעשה האדם זאת בתחילתו בבחירתו החפשית יטה אח"כ הי"ת עליו חסדו ויעזרהו על ככה למען יוכל להוסיף יום יום חכמה ודעת עוד יותר, הנה לפנינו כי בכל ג' מיני טובות אלה צריך האדם תמיד לעשותן תחילה, ורק אח"כ יהיו לו אהבת הי"ת ועזרו מקודש למנה, לא כדעת החושב בהפך, שאהבת ית' היא קודמת לצדקת וזכות האדם, ועל כל זה רומז לדעת הרב ז"ל מאמר חז"ל שהחל בו" ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה, מקרא מגילה" שהיא ההילול וההודאה על ישועת ה' בבחינה גופנית שהיתה להם למנה, רק אחרי שובם אליו בכל לב ובכל נפש, "והבאת מעשר, ר"ל היכולת להביא תמיד המעשר אל אוצר ה', אשר תהיה לאדם כעין שכר וגמול רק אחרי שהביא אותה תחילה רק בטוב לבו בבחירתו החפשית, ושאלת שלום בשם" המורה על קנין השלימות השכלית בידיעת הי"ת, אשר גם בה החוב על האדם להחל בה תחילה, ורק אח"כ יעזרהו גם הי"ת לזה. כשאהבת הש"י אל אוהביו היא הקודמת אל צדקתם קדומת מציאות וקדימת סבה הנה הוא אמת מצד ושקר מצדדים. הצד אשר הוא אמת הוא כשיוקח המאמר דרך כלל כי באמת לא יצדק אנוש עם אל אם לא מפני שהקדים לו בטבע הוייתו זה הכח השכלי אשר בו מכיר את בוראו והשכל הרצוני או הרצון השכלי אשר בו יבחר לעשות הטוב והישר כי בזאת ההתחלה אשר נמצאת באברהם אבינו הגיע למה שהגיע מהשלמות ויסבול שיאמר זה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. (בראשית י"ח) ירצה כי ידעתיו במין לברוא אותו באותה צורה ותכונה למען אשר יהיה בטבעו לציוח את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'. ומזה המין אומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' (ירמיהו א׳:ה׳) ודאי על זה הענין צדק המאמר וכמו שנאמר מי הקדימני ואשלם (איוב מ״א:ג׳). ואין לומר שמזה הצד שנאת הש"י לרשע תחייב רשעתו ועל אודות אשר בראו על הטבע הזה אשר בראו ושאור העיסה אשר שם בבשרו וכמו שאמרו חז"ל ואשר הרעותי (סכה נ"ב:) לפי שהעקר המכוון בבריאה לא היה כי אם אל הטוב והיושר שבה. ואולם אפשרות הרע היא בא במקר' כדי להמציא מציאות טוב הבחירה כמו שביארנו יפה על מאמר לא טוב היות האדם לבדו שער ח'. והנה לפי זה מפי עליון לא תצא הרעות כי אם במקרה ובכח אמנם הטוב הוא המכוון בעצם ובפועל: While it is a truism that G'ds love for man preceded man's love for Him,- since without the ability to recognise certain truths man could never hope to become a servant of the Lord,- such demonstration of G'ds love for man did not prejudice man's freedom of choice. When we read in Genesis 18, 18, "I have loved him...so that he will command his sons and his household after him to observe the way of the Lord to do righteousness and justice," G'd means that He has created man in a manner that would insure that man would instruct his offspring to observe traditional values. By the same token, however, man has also been equipped in a manner that enables him to reject the ways of G'd so that he can enjoy true freedom of choice.
ואולם כשיאמר המאמר ההוא על זה האיש החלקי הרמוז ועל אהבתו המיוחדת כמו שתאמר אברהם אבינו או אי זה מהאבות והנביאים עד שנאמר שהאהבה אשר עליה נאמר אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳) או עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) היא קדמה למעשה צדקתם ושלימותם ושלא יאהבו בם לזכותם אבל שזכותם נמשך מהאהב' ההיא הקודמת הנה זהו שקר גמור מכמה צדדים. האחד למה שכבר יהיה האדם הכרחי על הטוב ורצוני על הרע וכבר נתבאר בפ"י מהמאמר הג' מס' המדות היות האדם רצוני על כל מעשיו אם טוב ואם רע ואם נזכרה שם סברא בהיות האדם בלתי רצוני בקצת מעשיו הנה היתה הפך הנאמר וזה היותו רצוני על הטוב ומוכרח על הרע ואף על פי שיהיה עול בחקו ית' כי אשר לא אהב יי' תחלה אי אפשר להיותו טוב ואחר כך הוא מוכרח להיותו בלתי טוב ואין עול גדול מהיותו אוהב קצת ובלתי אוהב קצת. הב' שאם כן אי אפשר שיהפך צדיק לרשע ורשע לצדיק כי אחר שקדמה אהבת הש"י לצדיק ואהבת הש"י לא תסור כי לא אדם הוא להנחם הנה א"א שיהפך רשע והנה אם לא קדמה אהבתו את הרשע קודם שירשע איך אפשר שיאהבנו ברשעתו ומשלא קדמה לו אהבה אי אפשר שיצדק הנה אם כן אי אפשר לרשע שישוב בתשובה ויעשה צדיק והנה שני הענינים נמצאו בטלים לפי המציאות. הג' מפני הכתובים המכחישים זאת ההנחה בפורוש אמר הכתוב ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך וגו' (דברים י׳:י״ב). מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וגו' (שם ה'). ואם כן מהו שואל דבר ממי שאין בידו כלל לעשותו אם לא שתקדם לו אהבתו יאהבנו וינתן לו שאלתו וכן בכיוצא באלו יש הרבה מאד. אלא שהאמת הברור כי האלהים עשה את האדם ישר מתחלת בריאתו ראוי ומוכן להשלים עצמו בדעות ומעשים וזאת ההכנה שמה בשוה בכל איש ממין האדם ההיא תקרא בשם הטבה או אהבה או כמו שנרצה ומנהו והלאה לא יעשה יי' אלהים דבר יתרון לשום איש מהאישים על זולתו רק מצד מה שימצא תחלה מהטוב והיושר בשלימותו הראשון מזולתו. והנה בהוסיף האדם בשלמות יוסיף האל ית' באהבה וכן עד שיגיע לאותה מדרגה שעליה נאמר אברהם אוהבי רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם (דברים י׳:ט״ו) ואוהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳) וזולתם וזה ממה שיאות ע"ד שאמר הכתוב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה) הנה הכרת האמת תחוייב שתצמח מארץ כלומר מיושבי הארץ הלזו ההיולאניים ועם זה צדק משמים נשקף. וזכר ראיה גדולה תחלת דברי פיהו של שלמה עם אלהיו אמר אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך ותשמור לו את החסד הגדול הזה ותתן וגו' (מלכים א' ג'). הנה שזכר ב' מיני חסדים הראשון הכולל אשר בעבורו היה בכחו לעשות צדקה ומשפט והאחרון אשר היטיב אליו בעבור צדקתו והוא ענין אמתי מאד. ובפרשת לך לך שער י"ו נתבאר יפה למה הקדים הכתוב לספר אהבת הקב"ה עם אברהם אל הגדת זכיותיו שלא כמנהג בשלמים עיין עליו. והנה זה הענין שאמרנו מהקדים זכות האיש תחלה אל קבלתו הטובות המיוחדות מאת האלהים יצדק בכל סוגי הטובות הן גופניות הן נפשיות בלי ספק כי בכלן מטיבין מלמעלה לפי המעשים שמקדימין המקבלין מלמטה ולא באופן אחר וכבר יחדתי בזה הענין השער הרביעי בחבור קטן שקראתי חזות קשה על סדר הויכוח שהיה לי בזה הדרוש עם חכם אחד מחכמי נכרים. והנה לפי שסוגי הטובות הם שלשה. אם טובות גופרות ממש כעין חיי הגופות וקיומם. או טובות נפשיות אשר יחלקו לתקוני הפעולות המעשיות ושלימותם. ואם אל שלמות המעלות השכליות האלהיות. לזה מה שיראה שכוונו חז"ל (מכות כ"ג:) במאמר שזכרנו ראשונה אל הדרוש הזה עצמו אשר אמרו ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה והיא מליצה נכבדת להיות התחלת הדברים מתעוררות משלמות משפט האנשים וגמר שלמותם בא אליהם מפאת מעלה ואמר שהם מקרא מגלה והבאת מעשר ושאלת שלום בשם. והנה במקרא מגלה כוונו אל הענין הראשון כי באמת ישועת הגופים והצלתם היה ליהודים אז מגזירת המן הרשע נתפרסם מאד היות על זה האופן כמ"ש אסתר לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו ג' ימים לילה ויום וגו' (אסתר ד׳:ט״ז) והוא מבואר כי בכל עיר ועיר מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ומספד עם תשובה וזעקה גדולה היו ליהודים וכמ"ש גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל וכו' (מגילה י"ד.) והנה לענין התשובה עצמו כך הוא כמ"ש שיתעורר אדם עליו מהכח הכולל הנתון בו בשעת הבריאה כמו שאמרו ז"ל (פסחים נ"ד.) שהתשובה היא מהדברים שקדמו לעולם. ואחר התעוררותו מחזיקין ידיו מלמעלה וכל עוד שיתחזק עוד משלימין ענינו בה והוא דבר שנתבאר מאד בפ רש' התשובה בסדר אתם נצבים כי שם נאמר ראשונה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ואחר נאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ואחר נאמר ואתה תשוב ושמעת וגו' ואח"כ אמר והותירך ה' אלהיך וגו' (דברים ל׳:ח׳) כמו שיבא ביאורו בשער ק'. ולזה אמר שקיימו למעלה מקרא מגלה והוא הלילה של ישועה מצד מה שקבלוה למטה והוא ענין נכבד ומבואר מאד מצד עצמו. ועל הענין השני אמר והבאת מעשר כי הנה הוא מבואר שהוא ענין שנופל תחת הפעולות המדותיות והנה המדות כך הוא ענינם בלי ספק. וזה שכבר נתבאר בתחלת המאמר השני מספר המדות *שהמעלות וכו' ר"ל כי הפעולות יחלקו בכלל לג' הא' פעולות טבעיות שאין ביכולת האדם למנעם, כמו כל פעולות החושים, שכל עוד שלא יעצים האדם ד"מ עיניו מראות, או יאטים אזנו בשום דבר, יראה בהכרח מה שעומד לנגדו וישמע קול מדבר אליו, אף אם לא ירצה לשמוע אותו, וכשרון עשיית הפעולות הטבעיות האלה מוטבע באדם מלדה ומבטן, מבלי שיצטרך תחילה אל לימוד והרגל, כי מדי תפקחנה עיני ואזני הנער יראה וישמע כל הדברים הנראים, והקולות הנשמעים, והב' הם פעולות שהן חוץ לטבע, ד"מ עלית האבן וכל דבר כבד למעלה היא פעולה המתנגדת אל הטבע ואין האדם יכול לעשותה כלל, כי אם גם הרבה פעמים ישליכם למעלה בכל מאמצי כחו. בכל זאת הלוא מהר חיש ישובו לרדת עוד למטה, ומעתה יאמר החוקר כי המעלות והמידות טובות הן הפעולות הממוצעות בין שתי אלה כי אינן טבעיות לאדם עד שלא יצטרך לקנות אותן בלימוד והרגל, גם אינן הפכיות לטבעו עד שנוכל לאמר ממנו שיעמול לריק לקנותן, כי אם נקנות הם לו ע"י לימוד והרגל תמיד. שהמעלות אינם לאדם בטבע ואינם חוץ מהטבע. אינם בטבע עד שנפעל אותה בזולת למוד והרגל. לפי שאינם לנו כמו החושים שאנו משתמשין בהם לפי שהם נמצאים בנו. אמנם המדות נמצאות בנו לפי שנפעלם. ואינם חוץ מן הטבע עד שלא נוכל לקנותם שאם היו הפכיים בעבע לא היו הן בקנין והרגל כי לא תעלה האבן מאליה למעל' אע"פ שנשליכה לשם פעמים אין מספר וכן האש למטה ואנחנו נראה כי האנשים מצד ההרגל יקנו הרבה מהמדות או ימנעו מאשר להם. אבל נקבלם בטבע ויהיו שלמים בהרגל כלומר שהטבע הוא מוכן לקבלם וההרגל ישלימם. והנה הוא מבואר שכל זה אינו רק מה שאמרנו שהתחלת המדות המעשיות הן ביד האדם כשירגילם ע"י למוד. אמנם אחר שישלים ההרגל יקויימו עליו מלמעלה כשאר הצורות המושפעות לפי שהקנין השלם הוא כעין הצורה אל הכח אשר בו ולזה נתבאר במאמר ההוא איך יהיו הפעולות סבת הקנינים כמו שביארנו אצל נעשה ונשמע שער מ"ז עד שכבר חודשה שם שאלה לומר כי במה נדע ונכיר בין הפעולות הקודמות אל הקנין ומהווה אותו ובין אותם שנמשכים ממנו באותן מעשים שאינם נכרים מצד עצמן כמלאכת הכתיבה והניגון וכיוצא שהפועל מיד בעצמו אם הוא מאומן בקי או ממתלמד. *אמנם במעשה הנדיבות וכו' (עיין מזה ביאורי לס' שמות דף ע"ז ע"א,) אמנם במעשה הנדיבות מי יודע אם זה שנתן מתנה עשה כן לפי הקנין אשר בו או בעבור קנות הקנין ואמר החכם שהכרת פניו תענה בו כי העושה הוא שמח בפעולתו כמי שפועל הדבר הטבעי והנאות לו אמנם העושה בזולת הקנין הוא עושה בעצב הפנים מצד מה שפועל כנגד רצונו וטבעו. ולזה הפועל בשמחה ובטוב לב הוא הנדיב אמנם העושה בעצב יקרא נותן לא נדיב. והוא הדבר עצמו אשר ביארו גדול המתנדבים אדוננו דוד על אותה נדבה שהתנדב הוא ושרי המלכות לבית יי' כמ"ש וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך וגו' (ד"ה א' כ"ט). אמר כי מה שהוא התנדב בוחן לב וכליות יודע שהיא נדבה ודאי כיון שביושר לבבו התנדב כל אלה ירצה השלשה אלפים זהב מזוקק וז' אלפים כסף מזוקק על מה שנאמר ראשונה והנה בעניי הכינותי לבית יי' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל (שם א' כ"ב) שאע"פ שהנדבה היא גדולה מרוב נדבת לבו היה הכל מעט בעיניו וכמו שאמר בכאן ועוד ברצות בבית אלהי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לבית הקדש ועתה עמך הנמצאים המתנדבים בעם עם שאין אלהים אני לדעת את אשר בלבבם הנה באמת הכרת פניהם ענתה בם שהם ג"כ באו אל המעשה בתורת נדיבות שלימה במה שראיתים בשמחה להתנדב לך כי השמחה היא סימן הקנין השלם בלי ספק וכן העיד הכתוב עליהם וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו ליי' (שם) הנה שהודה על מילתא בטעמא ולזה אמר יי' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב וגו' (שם) ירצה שישמור תוכן לבבם זה שיהיה להם לזכות לעמוד עליהם בכל שעה שיחטאו מצד יצר מחשבות לבבם. והנה סוד כל הענין הזה נזכר בחלק אשר לפנינו מפורש באומרו להלן נתן תתן לו ולא ירע לבבך (דברים ט״ו:י׳). ירצה שיהיה שיעור ההרגל במתנות אשר יתחיל בהם לקנות מעלות הנדיבות עד שירגיש בעצמו לפחות שלא ירע לבבו ולא יתעצב בנתינה כמו שהיה ענינו בתחלה ויגיע משם לשישמח שמחה גמורה כמו שיבא אחר כך בביאור ומזה הענין מה שאמר בראשיתו עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (שם י"ד) ויהיה כפל מאמר עשר תעשר כענין נתון תתן לו כי בהתמדת הפעולות מלמטה במעשים הגופיים יתחזקו ויתקיימו הקנינים למעלה בנפש וכמו שאמרו הבאת בשנה זה תביא באחרת (תנחומא פ' תבא) ולזה מ"ש שהבאת מעשר היא מהדברים אשר עשו בית דין של מטה וקיימו אותו ב"ד של מעלה וזה שהם התחילו להביא אותו מעצמם שנאמר וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן ותירוש וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳). וכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר (מלאכי ג׳:י׳) וזה כי מעצמם התחילו לקבל טורח ההבאה שהתורה לא צותה רק שיתנהו בגרנות ואחר נקבע להם לקנין ולזה אמר הביאו את כל המעשר שלא יורו הוראה לעצמם ליקח מקצתו בשביל טורח ההבאה. ומאמר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח וגו' (שם) הוא מה שיורה על שלימות הקנין בהרגל שהוא דבר מנוסה בלי ספק כי כל עוד שירגילו מלמטה בפעולות יקיימו מלמעלה בקנינים עד שעל זה האופן ייטיבו הפעולות יותר ויהיה השפע מתרבה והוא ענין נכבד מאד כתבתיו בשלמות בשער מ"ז הנזכר עיין עליו. ובמדרש רות (פ"ג) מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזר' ובשחרית מצאוהו חתום בחותמו של הקדוש ברוך הוא ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת הה"ד ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים (נחמי' י') כתוב אחד אומר על החתומים (שם) וכתוב א' אומר ועל החתום (שם) אלא החתומים זה בית דין של מטה ועל החתום זה ב"ד של מעלה: The references to man as beloved of G'd do not mean that the love of G'd was demonstrated before its recipient had demonstrated some personal accomplishment in the field of yir-at shamayim, fear of Heaven. All men are created with equal opportunity in this respect, though G'd provides blandishments to attract those who choose His way, whereas no incentives are provided for the potential sinner. The fact that we find ba-aley teshuvah, repentant sinners on the one hand and on the other hand one encounters people who have lived a devout life most of their years only to suddenly forsake that path, shows clearly that we are all free agents in this respect. The initial amount of Divine love each person is endowed with at birth, is augmented as man pursues the path of righteousness. emet me-eretz titzmach, truth grows from the earth. (Psalms 85,12) This means the recognition of truth is rooted in our world. "Righteousness however, is subsequently looking down from above." Solomon's prayer at the beginning of his career, (Kings I 3,6) is the best illustration of our contention. Solomon said: "You have done great kindness with Your servant David my father, when he walked before You in truth and righteousness and with upright heart; You preserved this kindness for him, and gave him a son who sits on his throne as of this day." Solomon talks of two acts of kindness by G'd. The first is the kindness extended to all men at birth, the second that which accrued due to David's personal conduct. In chapter sixteen we have explained in detail why in the case of Abraham, G'ds special love is reported before we know of Abraham's good deeds. The initial endowment of man by G'd at birth can be divided into three categories. 1) The physical aspect; the gift of life, a sound body. 2) Endowment with certain character tendencies that will help to smooth his path in life. 3) Endowment with certain intellectual powers. When we quoted the Talmud in Makkot at the outset, the three types of decrees the rabbis instituted may reflect these three categories. (1) The reading of the megillah annually, is an act of appreciation that our physical lives had been preserved at the time of Haman. When Jews found that this basic gift of G'd had become endangered, they did penitence, a gift G'd had granted mankind prior to man having been created. This act therefore awakens the bond that links man to G'd. By fasting, i.e. denying oneself the needs of the body, Jews atoned for having indulged their bodies at the feast of Ahasverus some years previously. (2) When the Rabbis expanded the tithes legislation, they imposed restraints on certain character traits, primarily greed. The giving of alms is proof that one is able to restrain one's natural greed. Once man makes a move in this direction, he can be sure that G'ds kindness will respond in equal or even far greater measure. Also, the dispensation of alms, tithes, on a regular basis, eventually results in such acts of kindness becoming part of our very nature. When one observes good deeds being performed, one cannot always be sure of the motive of the person performing such good deeds. It may be an outgrowth of a mature personality, or it may still be motivated by ulterior considerations. The only criterion that offers guidance in this respect is the donor's facial expression at the time he performs the deed of kindness. If he seems to genuinely enjoy performing the deed, we can be sure he has attained the personality level when this mitzvah has become a natural for him. Such a person is called nadiv, generous, the other kind is merely called noten, a donor. David expressed this thought very clearly in Chronicles I 29,17. After having acknowledged that all the silver and gold man has amassed is in truth G'ds, he continues "and I am aware my Lord that you examine the heart, that you are desirous of uprightness; I have donated all these items from the uprightness of my heart; and now Your people present here, I have observed that they donate for You joyfully." G'd can tell motivation by examining the heart. David only has the venue of watching people's faces when they make their donations to tell how genuine their motivation may be. The verse commencing with the words asser te-asser, tithe repeatedly, (14,22) just like the words naton titten, give repeatedly, (14, 10) reminds us that only repeated action of that kind leads to generous gestures becoming second nature to us. Alternately, the repetition could mean that for every act of generosity we perform, a compensating act is performed in Heaven.
ואולם הענין הג' והוא שאלת שלום בשם הוא היותר מבואר כי זה מה שיכוונו בו אל השלמות השכלי והדבקות הנפשי אשר הוא שלום בין פמליא של מטה ובין פמליא של מעלה והוא מבואר שלא יושג זה השלום אם לא בשיקדים התלמיד שלום לרב וכמ"ש ז"ל אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לו רבש"ע וכי יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני (שבת פ"ט.) וכבר ביארנו ענינו אצל ברכת כהנים שער ע"ד ולזה אמר שזה הענין עשו אותו בית דין של מטה וקיימוהו ב"ד של מעלה וראיתם מבועז שאמר לקוצרים יי' עמכם ויאמרו לו יברכך יי' (רות ב׳:ד׳) כי הנה הוא דבר לקוצרים מאותו דבקות עצמו באומרו יי' עמכם. ולפי מדרגתם ראוי שתהיה הכוונה בשידרשו הדבקות וירגילוהו אמנם הם ענו אותו יברכך יי' כי לפי מדרגתו כבר קויים בו זה הענין האלהי עד שראוי שנבקש מאתו יתעלה עליו תוספת טובה על מה שנקנית בו ולפי שהקוצרים עם שנזרקה בפיהם תשובה ראויה לבית דין של מעלה והוא הפך מדרגתם עמו לזה אמר ואומר יי' עמך גבור החיל שכיון שהיו כן דברי המלאך כדבריהם נראה שמאמר בועז ותשובת הקוצרים הסכמת בית דין של מעלה עם בית דין של מטה היא ודבריהם באים בדיוק בלי ספק. והנה אחר שהקדמנו זה הענין הנכבד בביאור זה המאמר הנפלא לסבת הויית הקנינים המשובחים שבו אשר ידבר בענינם בזה החלק ובפרט במה שיהיה מהם אצל הוצאת הממונות שהוא דבר קשה על האדם ורבים אשר חביב עליהם ממונם מגופם ואין צ"ל מנפשם אשר לא ירגישו במציאות' אשר לזה הרבתה התורה לזרז ולהוכיח באופן קניית המעלות בהן נבא אל ביאור הכתובים במה שנעורר תחלה קצת ספקות שראוי שנתבונן אליהם: (3) Offering greetings by using the name of G'd, indicates man's intellectual awareness that without the blessing of G'd and our proximity to Him, all our intellectual powers would be to no avail. Here too, once the recognition and practical expression of this truth has been demonstrated by man, Heaven in turn, responds and ensures that man will not lose that awareness, but will feel ever closer to G'd. The reply by Boaz's farmhands "may the Lord bless you," then expressed their wish that Boaz who had displayed this awareness by his own initiative, would be granted further blessing by hashem as a result.
א טעם אומרם ז"ל (תענית ט'.) עשר בשביל שתתעשר שאם מטבע הדבר הוא נראית בהפך ואם מדרך ההשגחה יראה שאינה עצה נכונה והרי אמרו לא יאמר אדם הריני לומד תורה על מנת שאעשיר (נדרים ס"ב.) והוא הדין לכל שאר המצות בלי ספק: ב בנגוד הכתובים האומרים אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. כי לא יחדל. ג מה שנראה שתלה הכתוב מתנת הצדקה באומרו כי לא יחדל אביון וגו' שנראה שאם יונח שנאמר שיחדל בשום זמן שלא יצוה עליו אפילו בזמן שימצא עד שהוצרך רש"י ז"ל לומר לכך אני משיאך עצה טובה שגלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנ"א:): ד אומרו והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן ודרך כל המפרשים ז"ל ידועה: ה אומרו כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים ודרך המדרש (קידושין ט"ו.) ידועה ג"כ יענינים אחרים יתבארו לפי דרכנו: Some problems in the text of our Parshah. 1) How do we explain the statement in Taanit 9, that the meaning of asser te-asser is "give tithes in order that you will be enriched?" This statement seems completely at variance with our outlook, when the same Talmud in Nedarim 62, teaches "man should not say that he is studying Torah in order to become rich," and the same no doubt applies to the performance of other mitzvot? 2) If the Torah says on the one hand "so that there will not be a destitute amongst you" (15,4), and in verse eleven of the same chapter the Torah says "but the destitute will not cease in your land," how does one reconcile these two statements? 3) Verse seventeen states "and he shall be your servant forever, and also to your servant maid you shall do likewise." This line needs elaboration. 4) What is meant in verse eighteen by the words "for he has served you twofold during the six years?"
עשר תעשר "You shall surely tithe"
פרק קמא דתעניות (ט.) רבי יוחנן אשכחיה לההוא ינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר אמר ליה פרוש לי מר מאי עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. אמר ליה עשר בשביל שתתעשר אמר ליה ומי שרי לנסויי והא כתיב לא תנסו את יי' אלהיהם וגו' (דברים ו'). אמר ליה הכי אמר רבי אושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר י' צבאות אם לא אפתח וגו' אמר ליה אי מאטי להתם לא איצטריכנא לך ולרבי אושעי' רבך: (1) The Talmud in Taanit 9, relates that once, when Rabbi Yochanan met the young Rabbi Shimon ben Lakish, he asked him what verse of scripture he had learned that day. The boy replied "asser te-asser.” The boy then asked Rabbi Yochanan to explain the verse to him, and the latter explained asser bishvil she-titasher, give tithes in order that you may become rich. Thereupon the boy asked Rabbi Yochanan "who has given permission to put G'd to the test"? Rabbi Yochanan told him in the name of Rabbi Oshiyah that this instance is an exception. The prophet Maleachi declares in the name of G'd: "bring all your tithes to the treasury of G'd, and if you try Me in this way, watch if I will not open for you all the windows of heaven and pour out a blessing of infinite dimension." (Maleachi 3,10) The boy said: "if I had already studied this verse, I would not have needed Rabbi Oshiyah to explain this to me."
*מה שלא יצדק וכו' תוכן דעתו שאף שבדרך הטבע יחשבו קצת בני אדם בהפך שע"י נתינת המעשר ימעט הונם ורכושם, ורק דרך פלא ותמיהה אמר החכם כי לפעמים "יש מפזר ונוסף עוד" גם אסור לאדם לעשות פעולה טובה רק בעבור נסות בזה השגחת הי"ת ולראות אם יגמלהו כצדקו וירבה עי"ז הונו ורכושו אשר מכל זה היינו יכולים לשפוט שהנסיון בנתינת הצדקה להרבות הונו על ידה, אסור מכש"כ, אחרי שהוא מתנגד גם אל הטבע, שע"י חסרון ההון ירבה ההון ? בכל זאת אחז"ל "חוץ מזו" ר"ל שבפעולות הצדקה הדבר בהפך, כי המרגיל נפשו לעשר תבואתו והונו ולתת צדקה ממנו, ומקנה לו בזה מדה ותכונה טובה יעשרהו הי"ת בשכר זה, להרבות לו תבואתו ורכושו באופן שיוכל אח"כ לתת עוד, שיעור יותר גדול, מה שלא יצדק נפרד באלו הענינים יצדק מחובר. וזה כי אם בקבוץ הממונות בדרך הטבעי יש מפזר ונוסף עוד וגם בדרך ההשגחה הנסיון אסור. הנה בהתחבר שני הענינים יחד רצוני הטבע וההשגחה יצדק מאמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר והוא על הדרך שזכרנו בתולדות הקנינים על הדרך הטבעי והוא כי כל עוד שירגיל אדם עצמו בפועל יתחזק בו הקנין ויעשה יותר בשלימות וכל עוד שישלים מעשהו יהיה השכר מרובה יותר בהצלחת הקנינים וכל עוד שיצליחו יותר יוסיף הוא בשפע וילך כן בסבוב עד לאין מספר (א) ועל זה האופן יצדק יפה עשר בשביל שתתעשר כלומר עשר כהוגן כדי שתתעשר על ידי שכר ההשגחה ותוכל לעשר שיעור גדול יתר מאד. ועל זה הענין יהיה בהפך בחולשות הפעולות עד שיהיה בעל הבית הוא הכהן כמו שאמר (ברכות י"ג.) ואיש קדשיו לו יהיו. וכבר כתבנו זה על הדרך אשר זכר אותו החוקר בפילוסופיא המדינית בשער מ"ז הנזכר דרוש אותו משם אם תרצה. והוא טעם זה המאמר בשם רבי אושעי' חוץ מזו כלומר שהנסיון סכנה אצל השם יתע' בשכר המצות חוץ מזו שהיא בנתינת הממונות שיתחייב שמנתינת הממון תמשך הנתינה עוד בשפע וזה דבר שנתן לבחינה ולנסיון בלי ספק והוא מאמר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות ולזה אמר התינוק שאלו הגיע להערת הכתוב בזה היה מבין מדעתו ולא היה צריך לו ולר' אושעיה רבו והוא ענין נכבד מאד יועיל אל הישרת קבוץ הממונות ולהודיע כי לא יועיל עוצר היד בהם במה שראוי אך למחסור. ובמדרש פ' עקב מעשה בר' פנחס בן יאיר שהלך לעיר אחת והיו העכברים הולכים בתחומה של עיר באו ובקשו ממנו א"ל ר' פנחס בן יאיר אומר לכם מפני מה הם מצויין מפני שאין אתם מוציאין מעשרותיכם כראוי אמר להם ר' פנחס בן יאיר מבקשים אתם שנערוב אתכם שאתם מפרישים מעשרותיכם אמרו לו הן ערב אותם הלכו העכברים ולא נראו עוד הרי הלכה למעשה לנסיון הנזכר. ואמר למען תלמד ליראה את יי' אלהיך וגו'. כי נתינת המעשרות הוא באמת יראת אלהות כמו שכתבנו אצל וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שער כ"ה וכאשר נתן סדר אכילת מעשר שני והפרשת מעשר עני בשנה הג' וכל ענינם שכלם הם דברים שצריכים למוד והרגל מפני שטבע האנשים מנגדתן בקצת נעתק לענין שהוא יותר מנגד מזה. ואמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו והוא דבר קשה מאד בעיני האדם שילוה מממונו לחברו ושימתין לו עליו עדן עדנין ואחר שיעבור עליו השמטה לא יהיה לו בו רשות לשואלו: את הנכרי תגוש וגו'. לפי פשוטו כנגד יצר הרע מדבר כלומר אם תאוה נפשך לנגוש על הממון ולתבעו ולמשכן עליו כי זה מין מתשוקות ההתיהר את הנכרי תוכל לנגוש ובו תראה כח יכלתך אמנם מאשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך וכיוצא בזה אמר להלן כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כמו שיבא אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. ירצה זה שצויתי לך שלא תנגוש את אחיך ושתשמט את ידך ממנו לא יהיה דבר גדול ולא תצטרך אליו הרבה כי לא יהיה בך אביון באופן שיצטרך אל ההלואות מהעשירים וימתין שישמטו בשביעית כי ברך יברכך ה' וגו'. רק אם שמוע תשמע וגו' והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים לרדות ולנגוש אותם על מה שתלוה אליהם ובך לא ימשולו ולא תשמע קול נוגש כי באמת כאשר ינהגו בני ישראל שררה זה על זה אינו אלא לסבת חטא ולזה היה מתפלל עליו כהן גדול באותה תפלה קצרה שהיה מתפלל בבאו אל הקדש ביום הכפורים. וכבר כתבנו בפ' בהר סיני שער ס"ט התועלות הגדולות הנמשכו ממצות השמטה והיובל בזירוז ולמוד אופני עסקינו בעולם המביאין אותנו אל תכלית שלימותנו והנה כאשר הזהיר על זה הענין מהשמטה נעתק אל דבר יותר זר ויותר קשה בטבע האנשים והוא שיתן ממנו תחלה ע"מ שלא ישוב אליו עוד ואמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר יי' אלהיך וגו' פתוח וגו'. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו'. ירצה אם יגרום החטא שיהיה בך אביון מאחיך וגו' לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ ידך מאחיך האביון אבל פתוח תפתח ידך הרבה פעמים לפי צרכיו. והעבט תעביטנו הוא פי' הפתיחת יד שזכר שאם לא רצה לשם מתנה יהי' לשם הלואה ושיהי' בה כדי לספק די מחסורו אשר יחסר לו ואפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו לפי הדרש (כתובות ס"ז:) אמנם פשוטו הוא כדי צרכו ולא יותר. ולפי קושי זה הענין בעיני האדם אמר השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגומר. באחיך האביון וגומר. כי האביון יצטער מאד מגודל צרכו ומתוך הדוחק יצעק וישוע לפניך אל יי' עם היות שאין אתה חייב לו כלום והוא חוטא למסור דין על מי שאין לו עליו מן הדין והחטא הזה יהי' מוטל עליך וזהו אומרו והיה בך חטא כי את חובו מידך יבקש או שירצ' שבעבורך יקרא תגר אל יי' ויהרהר אחר מדותיו לאמר שאיני מצדיק מדותיו לתת עושר וכבוד לאיש כמוך ויבא לספק בהשגחתו יתעל' והיה בך החטא הזה שהרי שם שמים מתחלל על ידך. והנה לפי שכל זה שמזהיר עליו הוא כנגד טבעו של אדם וכבר חשבו קצת שלא יגונה האדם על הפחיתיות הנמשכות מתכונותיו הנקנות לו כפי טבעו ומזגו לפי שאינו מושל בדמיונותיו אשר לפיהן יפעל וייחסו אותו אל המזל אשר נולד בו כאשר נתבאר בפ"י מהמאמר הג' מהמדות וזכרנוהו בשער כ"ב הנה נתן לו עצה נכונ' מאד והיא עצמה אשר הסכים עליה החכם בספר ההוא במה שביאר בפרק ההוא שאין המזל מושל ע"ז האופן על טבע האדם עד שלא יהא הרשות בידו לנטות אל מה שיחפוץ אבל שהכל יהי' לפי הלמוד וההרגל כמו שביארנו בהקדמה ושנקבלם בטבע ויהיו שלמים בהרגל והוא מ"ש נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגומר. והכוונה שיהי' שיעור ההרגל במעשי הנדיבות עד שלא תעצב במתנות מצד היותה כנגד טבעך ותלך בהם מעלת השלימות והקנין אלא שהוסיפה תור' במאמר זה במה שהגבילה זה ההרגל מה שלא הגבילהו החכם והוא מסכים למה שאמרו בכל מקום בתלתא זמני הויא חזקה (בבא בתרא כ"ח.) ואמר כי כשיתן פעם אחד וישנה בה הנה כשיחזור ויתן שלישית כבר יצא מידי רוע הלב וייטיב לו המעש' ההוא. והלשונות דוקא הן כי הראשון לא ייחשהו אל הפועל לפי שהוא פועל במקרה גמור ולא להתיחס אליו ולזה אמר נתון שם המקרה. אמנם השני בא המקרה עם הכנוי ואמר תתן אבל לא אמר שנתן כהוגן. אמנם בשלישית אמר ולא ירע לבבך בתתך לו כי הוא הנותן ויודע למי ורוצ' בו וכל עוד שירגילוהו יוסיף שמחה וחדוה כמ"ש וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו ליי' (ד"ה א' כ"ט) וכאשר פירשנו למעלה. ועל היות הענין הזה כולל כל המצות אמר דוד נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה (תהילים קי״ט:קי״א) כמו שביארתי אצל בגדי כהונה שער נ"א. והוא למוד נפלא מאד ולפי שבשיעור הזה מההרגל כבר יקנה האדם שתי שלמיות. האחד שלמות המעש' הנעשה על ידי גשם טבעי כליי. והשני הקנין אשר בנפש שהוא ענין נכבד ממנו לזה אמר כנגדן כי בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך כי המעשים המחיחסים לו סתם הם הקנינים המעולים אשר הם פעולות הנפש באמת והמשימים המעשים מעשים בעצם ועליהם אמר בכל מעשיך ואמר ובכל משלח ידיך על המעשים הנעשים בשלוח היד המסודרים מהקנינים. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וגומר. לפי שכבר יהיו האנשים הולכים אחר שרירות דמיונם שמתכבדים בהמצא אנשים שפלים ודלים כי בערכם יחשבו הם גדולים ונכבדים כמו שאחשוב קצת החשובים שמחים באיש משתגע לפי שהחסרון שכלם של אלו יעיד על שלמותם בערכם לא כן משפט השלמים מאד כי הם יקוצו בהם וימאסום תכלית המיאוס וכמ"ש איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת. (משלי כ״ט:ט׳) (ב) ולהוציאו מזה הדמיון המשובש אמר נתון תתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ולא ירע לבבך בתתך לו לאמר איך אעניק את פלוני העני או אחזיק בידו ואם כן במה יודע איפה מעלת העשיר על העני ובמה יוכר שוע לפני דל (ג) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ לדמיון זה רצוני משאר העמים שתרא' כל היום עניים ומרודים ותכיר מעלת עשרך בהם אם תאוה נפשך החסרה בכך על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך השיאו עצה נכונה שלא ירצ' בזלזול אחיו ענייו או אביונו אשר בארצו אשר עליו אמר בתחלת הענין כי יהי' בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך. וזה אחר שאפשר להמצא עניים ואביונים שלא יהיו אחיו וענייו ואביוניו כאשר בארנו. וזה הפירוש הוא נכון ומתיר שני ספקות שנזכרו בו ואחר שזירז בזה הענין על האופן הנזכר נעתק לאחר זר ממנו ואמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגומר וזה שכבר ימכרו לו העברי או העבריה בכדי דמיהם ושלא יעבדו עמם רק שש שנים ואותם שלא יעבוד בהם עבודת עבד אבל כימי שכיר יהי' עמו ועוד עמו במאכל עמו במשקה (קידושי' ט"ו.) שלא יאכל פת נקייה והעבד פת קיבר הוא יין ישן והעבד חדש ושלא ישכב הוא על גבי מוכין והעבד על גבי תבן שנאמר כי טוב לו עמך וגם שיפרנס אשתו ובניו אם יש לו ולא די לו כל זה אלא שהוא צריך להעניק לו בצאתו מצאנו מגרנו ומיקבו שיעור רב לרבי מאיר ט"ו סלעים לרבי יהודה שלשים לר' שמעון חמשים (שם י"ז.) ולפי הקושי הנמצא במצוה זו הוצרך לומר וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום. ויש בזכרון זה שני טעמים: האחד שקנאו ופדאו מבית עבדים והעבד שכך ענינו הוא חייב לעשות כל מה שיצוה עליו רבו בין שקשה עליו או שיקל. והשני כי מתוך כך ידעת את נפש העני אשר הוא עבד תחת יד זולתו כי הוא צריך להטבה זאת כלה ועוד. ולענין השני חוזר ואומר על כן אנכי מצוך וגומר. והנה לקרב דעתו ולהשיאו לנהוג בו מנהג אהבה וקלות העבודה אמר והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך כלומר מאחר שטוב לו עמך סוף שיאמר כן ויסבול באהבתו אותך חרפת העבדות והרציעה כמו שאמר ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי והגישו אדוניו וגומר ועבדו לעולם ואומר ואף לאמתך תעשה כן (ד) לומר שאע"פ שלא יקווה כי בהטיבו עמה תרצע להיות לשפחה עולמית שהרי עבד נרצע ואין אמה נרצעת מכל מקום אל נא תמנע מהטיב עמה כמו שזרזתיך על העבד כי טוב לו עמך ואיך שיהי' לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך בסוף ולא ירצע כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים חכמינו ז"ל אמרו מכאן שהעבד עברי עובד את רבו בין ביום ובין בלילה (שם ט"ו.) ומהו עבודתו שרבו מוסר לו שפחה כנענית והוולדות לאדון והוצרכו לומר זה לפי שלא עלה על דעת שיהי' לו רשות לרדותו בפרך עד שיעבוד אותו בלילה כמו שעובד ביום שהרי אמר כי טוב לו עמך זה שוכב במוכין וזה בתבן אסרה תור' כל שכן שיהי' זה שוכב על המטה וישן שנת מנוחה וזה עומד ועובד בליל' לראש אשמורות. והרלב"ג ז"ל כתב ואפשר שהיה הרצון בזה כי ימי השכיר הם ג' שנים באומרו שלש שנים כשני שכיר ולזה יהי' זה שעבד שש שנים עובד משנה שכר שכיר עד כאן. ואני קודם שראיתיו בפירושיו עלה כך בלבי אלא שלא מצאתי בו טעם פיוס שכבר יוכל לומר ג"כ כי שש פעמים כשכר שכיר עבדך שש שנים שכן כתיב ג"כ בעוד שנה כימי שכיר (ה) ואשר יראה לי בזה יותר נכון הוא שהשכיר ששוכר עצמו בכל יום הרי הלילות הוא ברשות עצמו לגמרי כשאר בני חורין אמנם העבד הנמכר לשש הנה העבדות חל עליו בכל הזמן עבד יקום מהמטה בבקר ועבד ישוב שם בלילה ואף כי ינום ויישן לא יסור עבדותו ממנו והוא מעותד לכל עת שתצוה אותו דבר שיקום עמך לעשותו ולא יסרב דבריך והרי עם זה שיש בעבודתו משנה עבודת השכיר באלו השש שנים עד שראוי שתחשבם לי"ב שנים גם כי בגלל הדבר הזה שתוותר עמו יברכך ה' בכל אשר תעשה. ואחר כל זה אמר כל הבכור וגומר להזהיר על לא תעבוד ולא תגוז שהם דברים שבנקל יכשל האדם בהם וגם התר בעל מומו ואיסור דמו כדרך בשר של חולין שלא יחשב יצא מכללו. שמור את חדש האביב וגומר. כבר כתבנו בפרשת בא אל פרעה שער ל"ח מה שראינו בפרשת זו גם בפרשת כהנים שער ס"ז כתבנו מה שבידנו בספירת שבעה שבועות ובחג השבועות עצמו ובשאר המועדים כלם כל אחד בפרשה בפני עצמו אשר בכללם נתבאר ענין חג הסכות וכל מצותיו ושמחתו על נכון הוא אשר חתם בו פרשה זו שנאמר ושמחת בחגך וגומר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך וגומר. עד והיית אך שמח ומלת אך יורה על הפשרת השמחה עם היראה אשר כתבנו שם והזהירם על עליות הרגלים שלש פעמים בשנה לשלש תועלות גדולות. האחד משום מה שהם חייבים לעלות להודות לפניו על יציאתם ממצרים שהוא דבר מיוחד להם גם שהם בזמן הקציר והאסיף שהם טובות משותפות לכל באי עולם ולהם לבדם נתן להודות לו ולברכו על הכל כי בשבילם נתברכו כלם כאשר אמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) והוא השבח המיוחד על זה הענין בהלל לא שהגוים עצמם והאומים ישבחוהו ויהללוהו כי הוא יתעלה אינו חפץ בקילוסן וכמו שאמר בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתקדש וכי'. וכבר כתב החכם בספר המדות מה ששמע או קבל מאלו העולות והקרבנות הנקרבים באלו הזמנים המיוחדים ונתן טעם לנתינת המעשרות ולהיות האנשים בטלים כמו שכתבנו בפרשת משפטים שער מ"ז. אמנם התועלת השני כי בעליית רגלים אלו יתקיימו ביד כללותם תמיד החקרים התוריים הרמוזים והמסומנים בכל הרגלים כמו שכתבנום אחד לאחד בשער ההוא ויתקיים בידם היכולת האלהיי הנסיי ממרא' עיניהם אשר יראו שם בניסים התדירים במקדש. והתועלת השלישי שתתקיים ההכרה והאהב' ביניהם ויהיו מזומנים להשלים אלו עם אלו צרכיהם מאשר יצטרכו קצתם לקצתם וירבה השלום וטוב המצב כמו שיבא בפרשת וילך שער ק"ב ב"ה. לפי שאמר ולא יראו פני ריקם שהכוונה אפילו דבר מועט לשם הראי' כמו שאמר הראיה מעה כסף (חגיג' ב'.) לזה חתם איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך יאמר זה כמדבר עם החולק על המיעוט הזה וירצ' כל זכר מהם שיביא לשם איש כמתנת ידו ואם הוא מעט הוא מקובל לפניו יתעל' כברכת יי' אלהיך אשר נתן לך ואתה מקריב אותה לפניו ואמר זה לחבב ולהקל העליה בעיניהם כדי שיעלו שם לאלפים ולרבבות לקבל התועלות הנזכרות וכ"ש במועד שנת השמטה בבוא כל ישראל לראות וגו'. אשר שם יקרא המלך באזניהם את דברי התור' הזאת כמו שיתבאר בשער הנזכר וזה מה שרצינו ענינו בזה השער: Something which appears impossible when viewed within a narrow context, may nevertheless be found possible when viewed within a larger context. Although in Proverbs 24,11, Solomons states "sometimes dispersal may result in additional accumulation," meaning that even in accordance with natural law, there can be results which seem quite the opposite of what the original action had called for, we need to approach the problem on a different plane. Although according to the ways of providence, i.e. hashgachah peratit, the trial method is forbidden, when one combines both principles known from natural law and principles of hashgachah peratit, the statement of our sages will be seen to be correct. Remembering that deeds performed on a regular basis, make such deeds second nature to the one who performs them regularly, i.e. they become natural and therefore evoke responses from G'd as a kind of encouragement, the receipt of ever increasing quantities of G'ds largesse will not be seen as something unusual. It is essential that the primary motivation for performing the good deed, i.e. tithing, had not been the reward expected. The result of generous behaviour then is the exact opposite of the miser described in Berachot 3, who became progressively more impoverished until he was described as kohen, i.e. the recipient of hand outs instead of remaining a donor. The Talmud based this interpretation on the verse in Numbers 5,10, "a man's holy things will remain his." The child in our story had already recognised that in money matters, the apparent paradox is true., i.e miserliness results in loss of one's wealth. Generosity to the poor, on the other hand will result in increasing wealth. It is the acquisition of the good and moral characteristics that result in G'ds response, not the experiment to test G'ds keeping His promise. It also teaches that trying to hold on to one's money is no insurance against loss. The Midrash in Parshat Eykev describes Rabbi Pinchas as getting rid of the mice in a mice infested town by persuading the inhabitants to give their tithes. -lema-an tifmad le-yir-ah, in order that you may learn to fear. This mitzvah is designed to implant true yir-at shamayim, since the giving away of hard earned produce needs disciplining oneself, something that man can only achieve through steady habit. When the unexpected result is increased wealth instead of impoverishment, true faith in G'd will be acquired. The shemittah legislation (law to let your field lie fallow every seven years) follows, as well as the laws about not demanding repayment of overdue interest free loans which have been cancelled by the advent of the shemittah year. These are all additional demands made on the Jew to train him in the habit of foregoing what he might rightfully have considered his. Permission to charge gentiles interest on loans extended to them, and not to release overdue loans in the shemittah year, is a concession to our natural instincts. Only in this way can one prove one's restraint in money matters when dealing with a fellow Jew. There is, however, a proviso. Should you be afraid that the calls on your willingness to extend interest free loans will become too frequent, and will occur at times when the borrower can easily avail himself of the shemittah year cancelling his indebtednes to you, the Torah assures the potential lender "there will hardly be a destitute person since the Lord will bless you collectively." No one will be that destitute that he has to default on loans extended to him. Therefore, you will not really face any losses due to this legislation. In effect, therefore, what sounds at first glance like a colossal demand on our generosity, will in fact prove to be quite minor and insignificant. Therefore, the Torah continues "if you will listen," you will be in a position to extend loans to many nations, have spare capital that you can employ profitably. (2) "There will not cease to be destitutes in the land" This refers to gentiles, the ones to whom you can lend charging interest. . However, there will not be destitutes amongst you, meaning your own fellow Jews. "You will rule over many nations, and they will not rule over you." (15,6) If you have to assert your authority over your own people instead of asserting it over other nations, that is a tragedy, not a blessing. U-vecha lo yimsholu. The meaning of these words is "no overlordship of one Jew over another Jew." This is also the subject matter of the High Priest's prayer on the Day of Atonement when he enters the sanctuary. Details about the character building properties of the shemittah legislation, have been discussed in chapter sixty nine. All the examples the Torah lists in the event ki yihyeh becha evyon, if there is a destitute in your midst, are based on the assumption of ki yihyeh becha chet, if sin is rampant amongst you, if you are remiss in some way. Economic hardship amongst you is evidence of social wrongs being committed within your society, such as non observance of the shemittah legislation or the ma-asser legislation. Should you fail to respond to the request of the poor,- though he may not be in a position to demand something from you legally,- and should he complain to G'd about your attitude, about G'd having granted wealth to such tightfisted people, his plea will result in ve-hayah becha chet, sin will be found in you. You will then be to blame for the chilul hashem, desecration of the Lord's name by causing the poor to question G'ds justice! Therefore, the Torah urges you not only to give, but to give gladly! When the Torah says al yera levavcha betitcha lo, do not be displeased when you donate to him, this refers to those people to whom "giving" has not yet become a habit. After the third time, one establishes a habit, i.e. chazakah. The Talmud on this matter can be understood quite literally. The first donation, being an exceptional act, hardly counts in establishing a pattern of giving. The second donation may arouse feelings of displeasure. Only by the time one donates a third time, can the act be construed as truly positive, from a character building point of view. From that point on, the satisfaction felt when giving increases. See Chronicles I, 29, 9, "the people rejoiced when they donated." Since these actions are character building, the Torah says "for the sake of this thing the Lord will bless you in all your undertakings." (15,10) The word ma-assim, unless applied to specific actions, always means deeds that are character building, ki lo yechdal becha evyon, "for there will never be an absence of destitutes." The presence of the destitute enables the wealthy to improve his character. We observe many people who feel superior when they see a poor man in tattered clothing; people feel superior when they encounter someone of unbalanced mind. This is wrong, of course, and one way of curing a person from such a distorted viewpoint is to enjoin him to help the destitute in such manner as to bring him up to his own socio economic level. (dey machsoro, verse 8) One's attitude should not be one of revulsion at having to help an inferior person, and by so doing wiping out the social gap between him and you. The destitute gentile in your country then will be the catalyst that ensures that you do not allow a fellow Jew to fall into economic distress. If a situation has arisen however, when a fellow Jew has been sold into service to you, your treatment of him must demonstrate that you do not view him as inferior to you in any way. (Kidushim 15) He does nof receive inferior food, perform menial tasks, have inferior bedding, or even drink poorer quality wine. You also provide him with capital so that he can establish himself independently once his years in your employ are over. Since all this sounds quite demanding, the Torah adds a rationale. "Remember! you yourself used to be a slave in Egypt; the Lord your G'd freed you. Therefore, I can command you this matter this day!" (verse 15) The recollection of the Jewish experience in Egypt serves two purposes. 1) G'd who became your Master is entitled to order you to do the things that are easy as well as the ones that seem hard on you. 2) Your experience enables you to feel empathy with slaves and to understand their despair. This will help you to do what is asked of you. (3) If you treat the servant in the manner the Torah prescribes, he may at the end of the term of service have grown to love you, and be anxious to remain your servant for the rest of his life. If this thought prompted you to treat him so, remember you have to treat a servant maid in the same manner, although in her case, continued service in your household under such conditions is not permitted. (4) Whichever way things turn out, the end of the term of service should not become a source of bad feeling for you. Since a day labourer hires himself out only for the daylight hours, the night being completely his own, the situation of the servant who must remain in service during six years makes him subservient to you at nightime also. Should his employer call on him to perform certain tasks at night, the servant is obliged to do so. In this way the servant really rendered the master double the service of a hired hand, mishneh sechar sachir, that an ordinary labourer would render for that amount of pay. The passage commencing with verse nineteen, warns against abuses of the firstborn that can occur easily through oversight. Either the priest works the animal before he slaughters it, or the owner has worked it before handing it over to the priest. Other aspects of this passage have been dealt with on the occasion the subject had first come up. Ve-hayita ach sameach, be only joyful. The word "only" reveals that joy must not replace "fear," reverence, but that the two have to go hand in hand. The expression ach is always a limitation of some kind. The commandment of the pilgrimage to Jerusalem is to accomplish three purposes. 1) To thank G'd for our liberation from Egypt. 2) Renewed experience of the miracles constantly occurring in Jerusalem, which strengthen one's faith. 3) Strengthening the feeling of brotherhood among the entire nation. Socialising on joyous occasions helps reinforce this bond. This occurs in even greater degree every seven years at hak-hel, when not only the males but the entire nation meets in Jerusalem for the festival of sukkot, Tabernacles.