באר ענין הירא' ומאמר וכי יראה מלתא זוטרתא היא. ויבאר כי היראה סוד האמונה ויסוד כל התורה.
ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך וגו': And now, what does G'd ask of you?"
בפרק אין עומדין (ברכות ל"ג:) ובסוף מגלה (כה) א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו' אטו יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא משל למלך שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו כגדול: The Talmud Berachot 33, states in the name of Rabbi Chaninah, that everything is in the hands of Heaven except fear of Heaven. The scriptural proof cited is the verse "for now, what does the Lord your G'd ask of you except to fear the Lord etc." (Deut 10,12) The Talmud asks: "is fear of the Lord then such a minor matter?" The answer given is that from Moses' vantage point it was indeed a minor matter, an insignificant request. It is like someone requesting from the king one of the king's instruments. As long as the king owns the instrument requested of him, the request appears minor since it can be fulfilled easily; if the king does not own such an instrument however, the request looms as very major indeed.
*וכן דעת הרב ז"ל הוא, הנה היראה היא על ב' פנים, הא' יראת היכולת, ר"ל הפחד אשר יפחד החלש מהחזק ממנו. והיא בעבור זה רק הרגש נפש החיונית, המכרת ויודעת חולשת גופה וחוזק זולתה. אשר ע"כ תמצא גם בשאר בע"ח כי תפעול בהם אימת הגבור והאמיץ על החלש ורפה כח, כמו שנראה שיגורו הצאן מהכלב השומר אותם, וכל חייתו שדה מקול שחל וליש גבור בבהמה, והב' היא יראת הכבוד והרוממות, כאשר יכיר איש ד"מ מעלת הגדול ממנו בחכמה ובדעת ויירא אותו, והיא רק פעולת הנפש המשכלת היודעת לבחון מעלת זולתה, וע"כ לא תמצא כי אם רק בבני אדם שהם בעלי דעת והשכל ולא בשאר בע"ח, ועוד הבדל אחר יש ביניהם, כי בבחינת הרשעים ופועלי עון יש רק יראת העונש. כי כל זולתם יגורו ויפחדו מהם בהיותם גבורים ועריצים, רק בעבור תקפם וגבורתם שלא ירעו להם, אבל אין אפשרות ליראה אותם יראת הרוממות והכבוד, אחרי כי אין להם שום מעלה מוסרית, ולא נאוה להם כבוד, וגם הם לא ויראו את זולתם יראת הכבוד והרוממות אחרי כי כאין וכאפס נחשבה כל מעלה ומידה טובה בעיניהם, ורק יראת העונש אימתה ופחד יש להם מהתקיף מהם, ועליה יאמר הכ' ג"כ "מגורת רשע היא תבואינו" כי הרע אשר יגורו יבוא למו כגמול ועונש מעשיהם הרעים, ורק אצל הצדיקים עושי הטוב והולכים בתום לבם, נוכל לאמר כי זולתם יראים אותם יראת הרוממות בעבור היותם בעלי מידות ומעלות טובות, ואם הם גם בעלי כח ועוצם גופני ייראו זולתם מפניהם גם בעבור יכלתם, כמו שנמצא שני מיני יראה אלה יחד באומה הישראלית יראת יכלתם במאה"כ "פחדכם ומוראכם יתן ה"' וכו' ויראת הרוממות במאה"כ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" וכן היתה יראה כפולה זאת גם לשאול מפני דוד, כי בעבור שהלך דוד תמיד בדרכי ה'. ושאול עבר על מצותו ביד שמואל הרואה, ירא ממנו יראת הרוממות כמא"הכ "וירא שאול אשר הוא משכיל ויגר מפניו, ועפ"ז מבאר הרב ז"ל עוד כמה פסוקים, (עיין בפנים,) ורק אנשים שלימים כמוהו יש להם מזולתם יראה כפולה יראת היכולת בהיותם חזקים ועצומים מהם, ויראת הרוממות בהיותם בעלי מוסר ומישרים יותר מהם כי הם מכירים מעלת זולתם ומיקרים ומכבדים אותם בעבור זה, ונמשך מזה כי גם בבחינת הי"ת יש ב' מיני היראה אלה משתי מחלקות בני אדם, כי הבוערים בעם אשר השם ה' חכמה ולא חלק להם בבינה להשכיל ולהשיג מעלתו ית', הם יראים ופוחדים ממנו רק יראת היכולת פן יפגעו בחרב או בדבר או בשאר מקרה ופגע רע המשולחים מאתו עלי ארץ ביכלתו העצומה מאוד, ובידו אשר בכל משלה, כמאה"כ "ממנו יגורו כל יושבי תבל" (ר"ל אף הכסילים והבוערים אשר אין להם יראת רוממות מהי"ת, בכל זאת יש להם מגור מפניו ויראת היכולת, יען כי גם הם יכירו עכ"פ יכלתו העצומה כי הוא) כונש כנד מי הים" וכו', ומאה"כ המקביל לזה הוא, "אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול הים" ורק על יראת וחרדת אנשים כאלה מפני יד ה' אשר הוא יכול להניף עליהם יאמר ג"כ הכ' "כהמס דונג וכו' יאבדו רשעים מפני' ה'" אמנם השלמים ההולכים בתום לבם אין פחד אלהים כזה לנגד עיניהם, אחרי כי נודע להם כי טוב ה' ומיטיב לכל, וחסדו גבר על יראיו אשר הם תמימי דרך, וכי לא מלבו יענה בני אדם לדכא איש תחת רגליו, בלכתו בדרך המוסר והמישרים, ורק יראת הרוממות יש להם ממנו אחרי שהם מכירים ומשיגים עוד יותר מזולתם כבוד ומעלת הי"ת הרמה והנשאה על כל, ורק על יראה כזאת אה"כ "יראו את ה' קדושיו" וכן "יראי ה' הללוהו," ואחרי ההצעה הזאת, הלוא יקשה לנו לדעת על איזה מין מב' אלה מיני היראה כוון הכ' באמרו "מה ה' שואל ממך כי אם ליראה" אשר עליו אמרו חז"ל "אטו יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה" וכו' ? כי אם נאמר שכונתו על יראת היכולת (ואף שהיא בהשקפה ראשונה רק התפעלות טבעית הנולדת בקרב איש ולב עמוק מעצמה, ואין אדם שליט עליה לעורר אותה, או להסירה מעליו אם מעצמה תולד בקרבו בכל זאת הלוא כבר נודע מדברי השער הקדום כי באמת גם אנחנו נוכל לעזור מאוד להוליד היראה והפחד בקרבנו או להסירם מתוכנו, ע"י פעולות הזכירה ושומנו על לבנו כל הדברים אשר הם יכולים לסבב היראה והפחד או מניעתם, באופן שכונת הכ' יוכל להיות שנשים תמיד לנגד עיננו יכולת הי"ת הגדולה והעצומה, וכי הוא אל קנא ואש אוכלה הוא לכלות ולהשמיד כרגע כל המורדים והפושעים בו, אשר ע"כ מפניו יחילו וירגזו כלם בקומו לערוץ ארץ. כי אז הלא מהר חיש ועל נקלה תפול עלינו אימתה ופחד מכעסו ומחרון אפו עלינו.) הלוא יקשה בעיני כל משכיל להבין כי יחפוץ הי"ת בעבודה בלתי שלימה ותמימה כזאת המסובבת רק באונס והכרח מפני יד ה' אשר הוא מניף עלינו תמיד ? כי רק עשיית הטוב ומניעת עשות הרע בבחירה חפשית, תחשב לנו לצדקה, אבל לא בהיות כל אלה רק מפני היראה והפחד אשר גדל כחם כל כך בלב האדם עד שהורשה לו לפעמים לעשות בעבורם גם מעשים אשר לא יעשו (כנודע מדחז"ל יומא דף פ"ב ובשאר מקומות "שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. חוץ מע"ז וג"ע וש"ד") ואף כי לדבר דברי כזב אשר לא יתכנו למען הנצל עי"ז מהרעה הנפחדת, מלבד כי על יראה זאת לא יתכנו גם דחז"ל שאמרו שרק לגבי משה היא דבר קטן, אחרי כי מפני פחד ה' ומהדר גאונו הלוא יחילו כל הארץ, וגם המון העם מבני ישראל ? ואם כונת הכ' על יראת הרוממות אשר היא השלימה והאמיתית אשר לא תהיה לאדם למנה כי אם אחרי אשר התבונן זמן רב בגדולת הבורא ית', וחקר לדעת כפי יכלתו האנושית את כבוד מעלתו ויקרתו ית', או כנוח עליו רוח הנבואה להודיעו כל אלה, כמו שנראה שרק אחרי אשר כבר זקן אברהם ועברו רוב שנותיו אשר בהן חקר ודרש להכיר את בוראו, ונגלה אליו ה' כמה פעמים נאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ורק אחר התגלות ה' על הר סיני לעיני כל ישראל עד שהגיעו אז כלם למדרגת הנבואה נאמר מהם" מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וכו' הלוא יקשה להבין כי אחרי שיראה אמיתית כזאת לא דבר רק וקטן הוא גם בבחינת משה, איך יאמרו עליה חז"ל "לגבי משה מילתא זוטרתי היא" ? ועכ"פ יקשה להבין מדוע הקטין הכ' מעלת השאלה הזאת, כי אחרי שהיראה לבדה נתונה הוא בבחירתם החפשית כמאחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מי"ש" הלוא כל אשר בידם בקש מהם ? והר"ן רצה לבאר זה באמרו, כי היראה את ה' היא קלה לאדם מצד שכלו, כי מדי ישים על לבו מעלת ויקרת כבוד הי"ת יירא ויפחד ממנו לשמע בקולו וללכת בדרכיו. אך מצד תשוקת האדם החמרית היא קשה עליו. כי היא תאלצהו לעזוב לפעמים יראת שדי, וללכת אחרי שרירות לבו הרע, וע"כ רק בבחינת שכל האדם אה"כ "מה ה'" וכו' כי דבר קטן וקל מאוד הוא באמת ליראה את ה' מצד השכל, ולמען כבוש והכניע גם את תשוקתו החמרית אשר תניא לבב האדם מאחרי ה', הרבה גם להזכיר פה לפניהם העונשים הגדולים והעצומים אשר בעקב העון והפשע, באו לכל האנשים החטאים בנפשותם, כמו שאמר "וידעתם כי לא את בניכם וכו' ואשר עשה לדתן" וכו' ובעבור כי משה הכניע מנעוריו בקרבו כל תאוה ותשוקה גופנית, עד שכמעט נהיה רק לעצם שכלי לבד, ע"כ היתה היראה דבר קל מאוד בעיניו, ושאחז"ל "אין לגבי משה וכו'" אפס דבריו אלה לא ישרו בעיני הרב ז"ל, בעבור שחבר יחדיו ב' מיני יראה אשר באמת הם שונים ונבדלים מאוד זה מזה, כי היראה המסובבת מרוממות הי"ת הנקראת גם בשם "אהבת ה"' ונקנית לאדם רק מצד שכלו, תנוח רק בלב החכמים האמיתים, וגם הם לא ישיגוה על נקלה, כי אם אחרי התבוננות ועיון רב כמש"כ כבר למעלה, ולהם אין פחד ומגור מהעונש הגופני והסרת אשרם הזמני שהיא יראת היכולת, אחרי שכל קניני הגוף ומחמדי התבל הזמניים רק כאפס וכאין נחשבו בעיניהם, תחת כי בהפך יראים המון העם השקועים רק בתשוקתם החמרית רק יראת העונש, אשר על ידו יוסרו מהם כל קניניהם הארציים, ומיראת הרוממות שהיא עצם האהבה לא ידעו מאומה כמאחז"ל "אין לך אהבה במקום יראה" וכו' ועוד הרבה להשיב על דבריו (עיין בפנים הספר,) ואחרי שהראה כי גם בפי' הרמב"ן ז"ל לבדו לא יבוארו עוד כראוי כל הערותיו ע"כ פנה דרך לבדו לבאר כל זאת באופן אחר, והקדים תחילה הקדמה אחת, והיא. כי היראה והפחד הוא רק מפני הרעה אשר היא רק אפשרית לבא אלינו אבל מפני הרעה המחויבת ומוכרחת לבוא עכ"פ, לא נירא ולא נפחד עוד כי אם נתאבל ונתעצב עליה, (עיין ביאורי בראשית דף י"ב ע"א) ד"מ כי תצא אש ברחובותנו כל עוד לא אחזה גג בתנו נראה ונפחד ממנה אך כאשר כבר את שתי קצותיו אכלה האש ותוכו נחר לא נירא עוד, כי יהיה כולו למאכולת אש אחרי כי אין מציל עוד לו מרעתו זאת? כי אם נתעצב עליו, וכן לא יירא איש מהמיתה הטבעית המעותדת לו אחרי שהיא הכרחית לכל חי, גם לא יפחד החולה מביאת השמש בערב אשר לרוב יכביד חליו עליו בעבור קור הלילה, יען כי הוא דבר טבעיי המחויב בהכרח, כי אם יתעצב על כל זה, ונמשך מזה כי החושב שכל מקרי העולם נהוגים תמיד רק על פי חקי הטבע אשר לא ימושו ולא ישתנו לעולם, לא יירא ולא יפחד מפגעי הזמן ומקריו הרעים, כי אם יתאבל ויתאונן עליהם, אחרי כי לדעתו אין מנוס ומפלט מהם לעולם, והם מחויבים ומוכרחים לבוא תמיד כל עת תקדם להם השיבה הראויה המחייבת אותם ד"מ כאשר תחייב לפעמים סיבה טבעית (הנעלמת מאתנו בתחילתה ונודעת לנו אח"כ ע"י המסובבים שלה, כי יעלו נשיאים מקצה הארץ במספר יותר רב המנהג הרגיל תמיד, ויתקבצו עי"ז באויר חלקי מים רבים מאוד, ויהיו לעבים ולעננים אשר יריקו מטר סוחף עלי ארץ, הלוא בהכרח ישטפו ממנו בתנו ושדותנו כרמינו וזיתינו, וכן כאשר יתקבצו במעבה האדמה עפ"י סיבה טבעית קדומה להם, חלקי זפת וגפרית והאש אשר מתחת לארץ ויתחברו אליהם גם חלקי מים אשר מחום האש הזה יהיו לאידים ולקיטור עשן אשר יתפשטו מאוד אנה ואנה, עד אשר צר להם להשאר עוד סגורים ועצורים בבטן האדמה. אז תבקע הארץ ופצתה את פיה ובלעה כל הבתים אשר עליה וכל בני אדם אשר ישכנו בהם, וע"כ נראה כי הפיליסופים היונים אשר האמינו בקדמות העולם, והיותו נמשך תמיד בהכרח ממציאות הי"ת, ואשר חשבו בעבור זה גם כן כל מקרי התבל ופגעיו נמשכים תמיד רק על פי חקי הטבע אשר לא ישתנו לעולם. באופן שעל ידם יבואו תמיד בהכרח כל המסובבים מסיבתם הראויה שקדמה להם, ואין מי אשר יוכל לעצור בעדם ולמנוע זאת היו תמיד ג"כ אמיצי רוח וחזקי לב אשר לא פחדו ולא יראו מכל רע [כנודע מכח הפילוסופים הנקראים] אפס המאמין בחידוש העולם ומאמין בעבור זה גם בהשגחת הי"ת הפרטית על בני אדם וביכלתו לשנות חקי הטבע כרצונו בכל עת שירצה באופן שיוכל להציל את יריאיו ממקרי הזמן ופגעי הטבע גם באופן נסיי, כאשר נודע לנו ג"כ ע"י קירות אבותינו מני עולם המסופרים בתורתנו הקדושה, וע"י האותות והמופתים אשר עשה הי"ת להם בכל העתים והזמנים, ברעב פדם ממות, ובמלחמה מידי חרב, והכל באופן נסיי, כיבימי המבול נסחו רק הרשעים מני ארץ, ונח ובניו נצולו ובהפכת סדום ועמורה נמלט לוט ושתי בנותיו על פי ה' בזכות אברהם, ועל פי משה עבדו נבקעה הארץ ובלעה עדת קרח לבדה, וכל העם הנשאר היה לפליטה [וכאשר יורה גם הנסיון בכל הזמנים והמקומות. כי לפעמים יציל הי"ת בהשגחתו הפרטית איש אחד מני אלף באופן שהוא ג"כ כעין נס, בשלחו ד"מ מתוך המהפכה ע"י שיעירהו רוחו בקרבו לעזב בית מושבו רגע אחד לפני הנתצו, או שיפדהו מרעב בהמציאו לו די מחשורו באופנים ודרכים שונים אשר שערם בתחילה, או שירפאהו מחליו עפ"י מקרה אשר יקרה לפניו לפתע פתאום רפואת תעלה, או רופא מומחה אשר לא ידעם, אף שכל אלה האמצעים הם רק דברים טבעיים, בכל זאת אחרי כי רק דרך מקרה והזדמנות באו לאדם באותו העת והרגע אשר הצטרך להם, הלוא אות ומופת הוא לו, כי רק מיד ה' והשגחתו הפרטית באו לו, וכנס נכתר (אשר לא יכירהו כל איש למראה עיניו כמו שהוא בשינוי כטבע שהוא נס נגלה ונודע לכל) יחשבו לו] ונמשך מזה כי בחיק המאמין האמיתי הזה לבדו תנוח היראה והפחד, כי גם בהיות הצרה כבר קרובה לבוא עליו עד שכמעט אין מנוס ומפלט עוד ממנה, לא יאמר עוד נואש אחרי כי נודע לו, כי עוד יש ביכולת הי"ת להצילו מרעה, כמשאחז"ל (ברכות י' ע"א) "אפי' חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" והנה מכל האמור עד הנה נמשך כי התורה הקדושה המלמדת אותנו עיקרי אמונה אלה, כי הי"ת ברא את התבל ומלואה מאין. ומנהיג אותה לא לבד בהנהגה טבעית עפ"י חקים קבועים אשר לא ישתנו, כי אם גם בהנהגה נסיית ושינוי חקי הטבע לפעמים עפ"י השגחתו הפרטית על בני אדם, לתת להם כדרכיהם וכפי מעלליהם הטובים או הרעים. היא תלמדנו ג"כ ליראה את ה', יראת יכלתו, אחרי שבכחו לשלם לנו גמול הטוב והרע גם נגד מה שיחייבו לנו חקי הטבע ובזה יבואר גם מעצמו מאה"כ "ועתה ישראל מה ה' אלהיך וכו' ר"ל בבחינת היותך ישראל אשר נתנה לך התורה האלהית למורשה, הלוא נקל הוא לך ליראה את ה' אלהיך יראת היכולת ולבלתי היות כאחד התועים לחשוב שכל מקרי העולם מהגים רק עפ"י חקים קבועים, אשר ע"כ אין מקום ליראה ופחד מעונש הבא בעקב החטא, כי כמקרה הרשע כן גם מקרה הצדיק, כי אם להאמין תמיד שכפי מעללי איש ואיש כן גם ישולם להם, וע"כ הולך הכ' ומכפר אח"כ לא לבד בחירת הי"ת את אבותינו והטוב והחסד אשר עשה להם בעבור לכתם בדרך הישרה והנכוחה, כי אם גם האותות והמופתים אשר שם בארץ חם להענישם על אשר הרעו להם, וגמול הרע אשר השיב גם בראש קרח ועדתו, אשר מכל זה יבורר ויודע לנו היטב הנהגת הי"ת ההשגחיית שהיא מקור היראה ופחד אלהים, וע"ז אמרו גם חז"ל "אין לגבי משה" ר"ל בבחינת משה וישראל אשר קבלו את התורה תהיה היראה באמת נחשבת רק כדבר קטן, כמו ששואלים ממנו דבר גדול ויש לו שנדמה לו לקטן, כי אף שהיראה קשורה ותלויה בעקרים יקרים ונכבדים, אשר בבחינת עצמותם כדבר גדול יחשבו, בכל זאת קלה וקטנה היא מאוד לכל מי שנודעו לו העיקרים האלה כבר ע"י התורה המלמדת אותם, והנה היראה הזאת המבוקשת פה בכ' היא ממוצאת במדרגת מעלתה, בין יראת הרוממות אשר ממנו אמרנו כבר למעלה כי רק בחיק החכמים היותר שלימים או הנביאים ואנשי רוח. תניח. ובין יראת היכולת אשר להמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו מאומה ממנהג הטבע וחקיה, כי היראה הנזכרת פה בכ' היא נכבדת מאוד ממנה והיא אותה אשר תהיה למנה גם לכל יודעי חקי הטבע הנוהגים תמיד, ובכל זאת ייראו את ה' בעבור שקנו להם הידיעה האמיתית שהוא הי"ת יכול לשנותם ולשלם לאיש איש כדרכיו עפ"י הנהגת השגחתו, וממנה לבד אמר גם התנא "אם אין חכמה אין יראה" וכו' ואמרו ג"כ "אין בור" (ר"ל איש נבער מדעת עיקרי האמונה האלה על אמונתם,) "ירא חטא" (בבחינה האמיתית הזאת) וע"כ אמר הכ' ג"כ "אשרי אדם מפחד תמיד" וכו' כי בזה הלא יורה לכל שהוא בעל האמונה האמיתית וע"כ ישתדל תמיד גם להיישיר דרכו למען היטב בזה גורלו ומנת כוסו עלי ארץ, תחת כי המקשה לבו, בעבור שיחשוב כי חקי הטבע קבועים ולא יוכלו להשתנות לעולם, ואין מקום ליראה ופחד מפניהם, כי אם לעצב ותוגה, כמו שהארכנו בזה כבר למעלה, הוא יפול ברע המוכרי, כי יאמר "שוא עבוד אלהים למען היטיב גורלי" וילך בעבור זה תמיד רק אחרי שרירות לבו הרע, ועי"ז יסבב לו ג"כ גמול ועונש רע, ומרה תהיה לו באחרונה. המפורסם שיאמר מענין היראה הוא שתאמר על שני מינים. האחד על הפחד והמגור אשר הוא הפעולות הנפש החיונית מפחד אויב או מפני עקת רשע שנאמר כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו' (בראשית ל"ב) כי ירא לאמר אשתי (שם כ"ו) ודומיהם והשני אשר הוא מפועל הנפש הדברית מפני הכרת מעלת הזולת כמו שאמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה (במדבר י"ב) ומורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד.) ואם שהראשונה היא מיוחדת אל הרשעים ואל פעולותיהם הרעות שהכל מתפחדים מהם גם הם לא ישתתפו בזולתה כמו שאמר מגורת רשע היא תבואנו (משלי י') אמנם באנשים השלמים ישותפו שניהם שכבר יהיה מוראם על הבריות מצד מעלתם ופחדם ואימתם מצד יכולתם וכמו שאמר להלן לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ היה הפחד מצד עוצם יכולתם המפורסם אשר עליו נאמר שמעו עמים ירגזון חיל אחז וגומר. אז נבהלו אלופי וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ויהיה המורא מצד האלהות הנכר בהם שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳.) וכבר נמצא זה הענין מבואר בין שאול לדוד נאמר ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדור ובקיר ויסוב דוד מפניו פעמים ויירא שאול מלפני דוד כי היה יי' עמו ומעם שאול סר ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף ויצא ויבא לפני העם ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו (שמואל א י״ח:י״ד-ט״ו). יש לשאל מה טעם אמר ויאמר אכה בדוד ובקיר ועוד למה לא נפטר דוד מפניו לנוס ולהמלט כמו שעשה אחרי כן שנאמר ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר ודוד נס וימלט (שם א' י"ט). ועוד מה טעם נאמר ודוד מנגן בידו כיום ביום והחנית ביד שאול וכן בפעם השנית נאמר וחניתו בידו ודוד מנגן ביד והלא הוא ידוע שבידו הוא מנגן שלא היה מנגן ברגלו ועוד למה נאמר בפעם השנית ויך את החנית בקיר מה שלא נאמר ראשונה. אלא פתרון הענין הזה כי הנה בהיות דוד מנגן ביד בפני שאול אצל הקיר הנה הוא היה מתנכל אליו בהטיל החנית אל הקיר סמוך אליו פעם אחר פעם ואמר הלא מצחק אני כדי שתדחה ידו פעם אחת להכות בדוד ובקיר להמיתו והנה הוא בהיות עיניו בידיו במלאכת עיונו לא היה מסתכל בשאול ולא היה רואה מה הוא עושה במה שהוא מטיל החנית ומוליך ומביא באויר כי לא היה מכה לגמרי. והנה נזדמן כי בשתי פעמים שכוון להעיל החנית אל דוד הנה הוא הסב עצמו מפניו שלא מדעתו ונצול ולא הכיר בנסו ובזה ידע שאול כי יי' עמו ולא עזבו בידו והוא לא רצה לעשות ביד רמה ולזה מהיום ההוא והלאה נהג בו יראת כבוד ואלהות ולא רצה להשתמש בו כמה שהיה נוהג עד הנה והוא אמרו ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף וגו'. ועוד נאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו כי מטעם שהוא משכיל לנצוח אויביו ולהפילם לפניו היה ירא מפניו כמפחד אויב אמנם מפני האלהות ייחד לו היראה שזכר ראשונה כי ראה שהיה יי' עמו להצילו שלא מדעתו תדע שכן הוא שהרי בפעם השנית שהרגיש דוד במעשיו וכשנפטר מפני שאול הכה החנית בקיר מה שהיה רוצה להכות בדוד לפי שאז מלאו לבו להטיל החנית לגמרי הנה אז לא נאמר שנתיירא מפניו כי לא היה שם מופת אלהי והנה זה ענין נכבד יש בספור ההוא כשיושקף ענין דבריו כהוגן. ועוד יש לי שם ענין כדומה לזה מחוייב מענין הכתובים בטוב הבנתם והוא מה שאמר שם וירא שאול וידע כי יי' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד (שם א' י"ח) וזה כי כשהגידו לו שמיכל בתו אהבתהו אחר שארש לו את מירב בתו הגדולה נאמר ויישר הדבר בעיניו ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום (שם). ויש לשאול מה המוקש הזאת אשר לא דברו ראשונה כשאמר לו את בתי הגדולה מירב אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל וגו' (שם) ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים. אלא שהוא חשב עליו מחשבה רעה והיא שאף על פי שאירס לו את מירב ראשונה לא ימנע עצמו מלקיחת מיכל אשר אהבתו ולזה היה הדבר ישר בעיניו ולא עוד אלא שפתח לו פתח התר באומרו בשתים תתחחן בי היום וזה כדי שיהיה לו זה האיסור למוקש ולמכשול עון ויפול ביד פשעו לפני פלשתים ואל תרחק זה שהרי רעה מזה כתובה להלן ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים (שם א' כ"ה) ורבו הדעות במעשה הרע ההוא והמחוור שבכלם ואשר הסכימו בו חכמינו ז"ל (סנהדרין י"ט:) שהיה בעבירה אלא שפלטי בן ליש כבש את יצרו יותר מיוסף ומבועז ושם חרב בינו לבינה כל הזמן ההוא שהיתה עמו ושלא הלך אחריה הלוך ובכה אלא מפני הזכות שנסתלק ממנו ומאן דעביד הא ודאי נפיל בהא. והנה דוד גם כן כוון לעשות על פי דבורו לראות מה יהיה באחריתו שהרי הביא מאתים ערלות פלשתים מאה לכל אחת כי כן נאמר לו אין חפץ למלך במוהר כי אם מאה ערלות פלשתים (שמואל א י״ח:כ״ה) וכן אמר הוא על מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. והנה לא כוון לקדשם בהם שהרי המקדש אחת משתי אחיות אינה מקודשת כי קדושין שאינם מסירין לביאה אינם קדושין (קידושין נ"א.) כ"ש שתיהן יחד שאינם תופשין מן התרה והרי הוא התחכמות נפלא. והנה הוא יתעלה סבב פני הדברים שנשארה לו האחת אשר אהבתהו בהתר כמו שאמר סמוך למאמר את בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה יאמר כי עם שהיתה משודכת לדוד ימים רבים הנה לעת קץ המיועד להכניס' לו לחופ' והיא נתנה לעדריאל וגו'. ואולי כי כשהרגיש' באהבת מיכל אחיתה בדוד ובלבול דעת אביה בענינם מיאנה בדבריו והיא מעצמה נתנה לעדריאל לאשה והנה נשארה מיכל באהבתו יחידה והיא כשרה ובזה ידע כי מה' היתה לו כי לא יאונה לצדיק כל און והוא מה שנאמר וירא שאול וידע כי ה' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד והיא היראה האלהית שאמרנו , אמנם ממה שראה שכל אלה הם סבות חזקות למלוך ולהשליכו מלפניו היה יגור מפניו ויהי שאול אויב את דוד כל הימים. הנה שהיה לו לשאול עם דוד אלו שני מיני היראה שאמרנו היראה הדברית אשר מצד המעלה וההפחד ההפעלותיי אשר בנפש החיונית לתקות דבר רע. ושתים אלה נמצאות באל יתעלה משני מיני האנשים כי הנה האנשים החסרים יפחדו מפניו ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו וכמו שאמר יראו את ה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל כונס כנד מי הים וגו' (תהלים ל"ג). האותי לא תיראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו'. (ירמי' ה') כלומר שהוא נקל לשלחו על פני הארץ. ונאמר כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים (תהלים ס"ח). אמנם השלמים אין פחד אלהים נגד עיניהם מזה המין אבל יש להם היראה השכלית מפני מעלת רוממותו כמ"ש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו (שם ל"ד) רוצה ה' יריאיו (שם קמ"ז) יראי ה' הללוהו (שם כ"ב) ורבים מאד משני המינים ויבאו מהם קצת במה שיבא מהדברים הנמשכים אל הכוונה. והנה אחר שנמצאו פה אלו שני מיני היראה על הדרך שאמרנו יש לשאול ולדרוש לאי זו משתיהן היתה הכוונה במאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וגו'. אם לראשונ' אשר הוא הפעלות הנפש החיונית או אל השניה אשר הוא פועל הנפש השכלית או לשתיהן יחד מי יתן ואדע. כי אם נאמר שכיון אל המין הראשון והוא ההפעלות אשר בכח החיוני ונאמר שאע"פ שהוא הפעלות טבעי תוכרח בו הנפש החיונית לתקות דבר רע שלא תמנע המצוה מהגיע עדיו כשנתחכם אליו בזכרון הענינים המבהילים ושומם על לבו תמיד וכמו שאמרו פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים מי יגור לנו אש אכלה מי יגור לנו מוקדי עולם (ישעיהו ל״ג:י״ד) ונאמר מפני פחד יי' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ (שם ב') והדומים להם ותהיה עקר המצוה הזאת הזאת זכירת הדברים האלה ושומם על לבו תמיד שהוא ביד האדם ובחירתו ומהם תמשך היראה והפחד מזה המין בלי ספק כמו שהיו המעשים תחבולת הזכרון והזכרון תחבולת הבטחון כמו שכתבנו בפרשת שמע שער צ'. וכבר תהיה השאלה הזאת שיעשו המצוה האלהיות מתוך פחד ומגור חמת המציק וזה מגונה מאד כי הנה המעשים הנעשים על זה האופן לא יבחנו בין טוב לרע לא במאמרים ולא במעשים לפי שהדבר הראשון ממשיגיה הוא שבה יתחלפו השקר לאמת והרע לטוב. וזה שכבר הותר וגם הוכרח מפניה לשנות דבורם ולשום כזב מחסם ואעילו השרידים שבאנשים. אמר אברהם והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את (בראשית י"ב). יצחק כי אמרתי פן אמות עליה (שם כ"ו). שרה לא צחקתי כי יראה (שם י"ח) והשבטים נשתמשו הרבה באותה מדה בעמדם לפני יוסף גם הרבה מעשים רעים נעשו לטובים מפני היראה הזאת כבוחרים ברע במיעוטו שכתב החכם *שסופר על אלימון צ"ל על אלקעמאן Alhamon כי ממנו יסופר שהי' בן אמפיארויס Amphiaraus ויען כי צותה ערפהילע eurphyie אמו להרוג את אביו זה במרמה בלכתו למלחמה נגד יושבי עהעבען, הבטיח אביו אשר בקש זאת ממנו במותו. כי יקח נקמתו אשר ידה היתה במעל הזה, וע"כ מלא עצמו כמוכרח למלאות הבטחתו זאת ולהרוג את אמו, אך אח"כ הכה לבו אותו על הרעה הגדולה הזאת אשר עשה, ויען כי אמו קללה וארדה כצאת נפשה את כל ארץ ומדינה אשר ישב בה בנה הרוצח הזה מכה אמו, לא מצא גם מנוח לכף רגלו בכל מקום אשר הלך שמה, עד אשר ישב באי אחד אשר מחדש עלה ממי הנהר אנעלאאס, ויקח את בת מלך האי הזה לאשה, אחר אשר גרש את אשתו הראשונה, אך לא ארכו לו ימי מנוחתו גם שמה, כי כאשר לקח בערמה נזם זהב אחד מיד חותנו הראשון למלאות בו חפץ אשתו, חרה אפו בו, וישלח את בניו אחריו להרגו באכזריות חימה, ובזה שבו דמי אמו אשר שפך בראשו. שסופר על אלימון שהוכרח להרוג אמו. *והנה אהרן וכו' ר"ל גם הוא עשה את העגל רק מפני היראה ופחד המות שימיתוהו העם אם ימאן לעשותו, כמו שהמיתו את חור, ואף שאין פיקוח נפש דוחה איסור ע"ז כמ"ש למעלה בתוכן השער, בכל זאת הלוא כבר נודע מה שכ' הכוזרי, (עיין ביאורי למעלה במדבר ב' ע"א,) שישראל לא בקשו, תחילה עשיית העגל למען עבוד אותו כאלהים, כי אם רק שיהיה הוא להם אות וסימן מורגש אשר יזכירם תמיד באלהים אמת, וע"כ חשב אהרן שאיננו מחויב למסור נפשו למען מנוע אותם גם מזה, ורק אח"כ יצאה מזה המכשלה הרעה, כי האספסוף אשר בקרבו השתחוו ויזבחו לו, ואמרו "אלה אלהיך ישראל". והנה אהרן עשה עגל מסכה ליראתו פן יהרגוהו כאשר הרגו את חור (סנהדרין ז'.) ומה לנו ולהם והנה התורה התירה המעשים האסורים וחשבתם לטובים במקום הסכנה ואיך יתכן שישאל השם יתעלה זה המין מהעבוד' אשר לא יבחן בה בין טוב לרע אחר שהכוונה בה עשה כך וכך ואם אין אתה עושה דע כי מות תמות וכיוצא והרי אמרו במסכת שבת (פ"ח.) א"ר אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז) *מלמד שכפה עליהם וכו', עיין מכתב שומר ציון הנאמן סי' מב' ממחברת הראשונה מה שכתבתי לבאר המאמר. מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לתורה וכבר נתבאר מאמר זה שם במקומו מ"מ קשיא. וקשה עוד מזה אומרו בכאן וכי יראה מילתא זוטרתי היא והנה היא באמת זוטרתי וזוטרתי אפילו לגבי כל ישראל כי אריה שאג מי לא יירא ולא הוצרך לומר אין לגבי משה וכו'. ואם תאמר שהיראה השלימה אשר בנפש הדברית שאמרנו היא אשר שאלה מהם הנה באמת הקשה לשאול שהרי הוא מבואר שהירא' השלימה הזאת אינה מטבעה להמצא כי אם בלב הפילוסוף התורני האלהי מחמת מה שהשיג בעוצם חקירתו או לנביא השם יתעלה במה שהושפע עליו מנבואתו הלא תראה כי נאמר לאברהם אחרי זקנתו ואחר עקידת בנו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב) ובמעמד הר סיני כשהגיעו אל המדרגה ההיא הנפלאה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי (דברים ה׳:כ״ו) כולי האי ועדין הך יראה בעיא צלותא לפי שהוא קרוב לנמנע שישתתפו כלל העם בה וכ"ש שלא יאמר עליה מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כאלו שואל דבר נקל דכגון דא אפילו לגבי משה לאו מילתא זוטרתי היא וכבר שובח בה שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג׳:ו׳) ואם היראה הזאת אינה משותפת לכלל העם אשר להם אמר ועתה ישראל וגו' והראשונה אינה הגונה להם *הנה שכלנו משתיהן, יען כי יראת הרוממות איננה ביכולת רוב העם, ויראת היכולת לבד, כפי מה שהיא אצל ההמון אינה הגונה ונאותה לעם קדוש אשר לו אלהים קרובים אליו, הנה שכלנו משתיהן בין שתהיה כל אחת מהן או שתיהן יחד ועל כל פנים יש לתמוה אם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והוא אומרו מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' והלא כל אשר בידם שאל מהם ומה יש להם עוד. והנה באמת השאלה היא קשה גם מאמר חז"ל עליה: It is well known that the meaning of the word yir-ah, is twofold. One meaning is the instinctive unreasoning fear of a physically stronger phenomenon, a fear common to both man and beast. Jacob, fearing defeat at the hands of Esau, prays to G'd for help, lest Esau smite both him an his family. (Genesis 32,10-13) Isaac, who is afraid to be murdered on account of his wife, indulges in a white lie. (Genesis 26,7) Another kind of fear is that which recognises superior moral or intellectual qualities in someone whom one confronts. In effect, this fear is reverence. When Miriam and Aaron discussed Moses' marital relationship, (Numbers 12,2) G'd takes them to task for having failed to display that degree of reverence that is due a prophet of Moses' calibre. The Mishnah in Avot 4,15, urges that reverence for one's teacher should be on a level similar to that accorded the Almighty Himself. Whereas the former kind of fear is common both to the sinner and the devout person, the latter, i.e. reverence is a form of fear that sinners do not know. Proverbs 10,24, states: "the fear of the wicked, it shall come upon him, but the desire of the righteous will be granted." The thing that the wicked is afraid of will happen to him, the pious however, will not be denied, since his adversary can sense his moral superiority. G'd promises that the Canaanites will be awed by the Jewish people in this fashion when the latter are about to invade their land. "The fear of you and the reverence for you, the Lord will implant on all the face of the earth." (Deut 11,25) The most interesting example we find of this phenomenon is the account of Saul, who tries to kill David. (Samuel I chapter 18) He tried to make David's death (intended) appear like an accident, and that is why David did not run for his life at once. Twice, during the playing of the harp, David had turned his head at the precise moment Saul had thrown his spear at him. Saul, who realised that David's escape was not accidental, had previously only feared David as a formidable warrior. Now, however, he also developed reverence for him, seeing G'd had so obviously protected him. (verses 12-15) Verse thirteen refers to the reverence, verse sixteen to the fear of an adversary of known superiority. Saul had experienced similar feelings when his efforts to trick David into being killed by the Philistines had failed. At that time he had let it be known that he would give David his daughter in marriage in return for a dowry of one hundred Philistine foreskins, (ibid, especially verse nine) Other examples of fear and terror are found in Psalms 33,8 and 9. Psalms 68,4, and Jeremiah 5,22. On the other hand, the reverence of the righteous is not based on terror. Compare Psalms 34,10 as well as Psalms 145 and 147. The yereyim are not full of terror, but await G'ds kindness with confidence. We must now examine what kind of fear is referred to in our Parshah in chapter 10,22. It is unlikely that Moses would refer to the fear common to man and beast, since one would then have to assume that G'ds main purpose is for man to relive experiences that would remind him of moments of fear and terror. His service of the Lord then would be based only on man's terrifying awareness of G'ds superior power, His ability to punish man. When under the influence of such terror, truthfulness can easily be turned into falsehoods told because one hopes to escape detection of one's sins. Such untruths would then not even be sinful. We find Abraham calling his wife his sister. Isaac does so likewise, each one having feared for his life at the time. (Genesis 12,10 and 20,6) Joseph's brothers told him of a supposed statement by their father Jacob. They too had been motivated by fear that Joseph would revenge himself now that their father had died. Aaron had agreed to make the golden calf after having seen Chur killed. (Sanhedrin 7) It is therefore quite unthinkable that this is the kind of "fear" that G'd asks of the Jewish people. In fact the whole concept of free will would be demolished if that were to be the basis of our relationship with G'd. The statement of Rabbi Abdima ben Chana (Shabbat 88) that G'd had threatened the Jewish people with annihilation should they fail to accept the Torah at Mount Sinai, is used as evidence that contracts entered into under duress are not binding. Also, it would not make sense if the Talmud in Berachot 33, had described the attainment of fear as a minor accomplishment for the likes of Moses. Surely, any person could possess that kind of fear without even half trying. One certainly would not have to be a Moses to live in terror of G'ds power. On the other hand, if what is meant in our Parshah is reverence inspired by awareness of G'ds many attributes, then such a demand would seem to be the ultimate demand that can be made of any human being. Certainly such a demand ought not to be described as a very modest request. Intellectual awareness of the need for such reverence vis a vis G'd and all He stands for, may indeed be relatively easy to attain, but a lifetime filled with constant awareness of this reverence seems more than can be reasonably expected from any individual. Even of Moses himself it is said: "He turned his face away since he was afraid to look upon G'd." The Torah compliments Moses on this yir-ah, reverence. If a Moses deserves special mention for displaying such reverence, it cannot be come by easily by lesser mortals. (Exodus 2,6)
אמנם הרב רבינו נסים ז"ל השתדל מאד בדרשותיו לבאר זה המאמר ולהמתיקו במליצת דברים בשאמר שהשאלה הזאת כשיושקף ענינה השקפה שכלית תמצא שהיא קלה מצד וקשה מצד. קלה מצד הכח השכלי המחייב עליה חיוב מוחלט. וקשה מצד הכח המתאוה הדוחה האדם מתשוקת שכלו בכל עוז. אמנם לפי שחוברו ביראת הש"י ואהבתו שני דברים. האחד מה שיחייבהו הכח השכלי והוא מפאת עצמו מעלתו היותר גבוה גבוה לבלתי תכלית. והשנית מה שהוא ידוע שימשך מהרע והעונש אל אשר יסור מעליו וימרה את דברו עד בלתי השאיר לו נין ונכד בעמו לעזוב לו את רוב עשרו אשר מכר בעדו כל שלמות שכלו אשר אליו יחרד ויבהל הכח החמרי הנה מעתה שאלה כזו היא קרובה אל האדם בבלתי מוחה חלק מחלקיו. והנה על הבחינה השכלית אמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו וגו'. שהוא דבר נקל מאד בעיני השכל הישר. ואם בבחינת החומר המעכב הזכיר להם העונשים המגיעים אל הרשעים במה שאמר וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר יי' וגו'. ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים וגו'. ואשר עשה לדתן ואבירם וגו'. כי כל זה הוא מה שיחריד ויחליש הכח החמרי לבלתי גברו על השכל הישר. ומשני הענינים תושלם היראה והאהבה מאד והיה זה הענין מוכרח בעיניו ממה שהזכיר בכאן הדברים המפחידים והמאיימים תחת אשר היו לו להזכירם עניני מעמד הר סיני וכדומה גם לבלת הזכירו לקרח עם דתן ואבירם שיראה שהכוונה לו להפחיד במי שנשרשו מעל פני האדמה מבלי השאיר שרש וענף להנחיל להם נכסיהם כנזכר ואמר שלפי שכבר נצח משה בשכל הטוב והישר את כחותיו החומריות אמר דלגבי משה מילתא זוטרתי היא משל למי שלמד מלאכה שנראית קשה ומצאה קלה שהוא אומר ליתר האנשים אשר יחשבוה לכבדה דעו שהיא מלאכה קלה וכו'. זה הוא תורף דבריו בהתר קושיא זו ואם לפי דרכו באו מאד בארוכה: (At this point the author explains why he finds RAN's treatment of this question unsatisfactory, and why the Ramban skirts the issue)
ואני באמת לא מצאתי בם ארוכה למחלה זו כלל לא בהכרת מין היראה אשר יבקש מהם ולא בכוונת מאמרם ז"ל כי הנה הרב ז"ל עשה היראה החמרית אשר מפחד העונשים הכרח לבא עמה אל היראה השכלית השלמית ודבריו תמוהין מאד בעיני שהוא מבואר ששני מיני היראה אלו אינן נכנסים תחת סוג אחד. ואין איש אחד שולט בהם כי בעל השכל השלם אשר יש לו היראה השכלית אינו מפחד ממגורות העונשים והבהלות כלל והאיש החמרי אשר היא יגור מהעונשים הנה אין לו מבא ביראה השכלית כלל כי כמו שאמרנו האחת היא מפועל הנפש השכלית והשנית היא הפעלות הנפש החיונית. והוא מבואר כי יראתו של משה רבינו אינה משתתפת עם דבר של אותו פחד ומגור כלל כי יראת האיש השלם היא עצם האהבה השלמה וכמו שאמר אין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהב' אלא במדת הקב"ה בלבד (ספרי פ' ואתחנן) והנה שלא נשתתפה יראתו עם יראת ההמוניים כמו שלא נשתתפו ההמוניים ביראתו ולא ביראתו של אברהם אבינו וכיוצא ואם כן הדרא קושיא לדוכתה כי אם הוא שואל יראת ההמוניים ודאי מילתא זוטרתי היא לגבי כולי עלמא ואיננה כדאי אשר בעבורה תיעשנה המצות כמו שאמרנו ואם היראה השכלית השלמה אטו מילתא זוטרתי היא ואף לגבי משה ואף שתהיה מילתא זוטרתי לגבי דידי' לא תקן כלל ממאמרו דמ"מ קשיא כי מה לי שיהא קל הלמוד מחכמה או ממלאכה איך נאמר לאדם המתקשה בה מה המלאכה הזאת ומה קושי יש בה שהרי בצלאל ואהליאב למדו אותה היטב או אל האיש הירא ורך הלבב לא תירא מרבבות עם שהרי יואב בן צרוי' הוא עורר את חניתו על שלש מאות חלל וכיוצא. ובאמת אם תגבורת יד השכל והתשת הכחות החומריות הוא מילתא זוטרתי לגבי משה מילת' רבתא הם אצל כל אדם ועוד כי שאר הענינים אשר נעזר מהם הנה אינם מוכיחים על הדבר באמת כי מאמר וידעתם כי לא את בניכם וגו' הוא מופלג משאלה זו ויש ביניהם הרבה ענינים מפסיקין הסדר. גם מאמר ואשר עשה לכם במדבר עד בואכם אל המקום הזה פשוטו לפי ענינו לזכור הטובות שעשה אתם לא הרעות כי אין מדרך התורה לאיים עוברי המצות במה שעשה לחיל פרעה וגומר ואשר הציף וגו'. כי כל זה מפרסום עוצם גבורתו ויכלתו אשר הפליא בהם לעשות עמנו את כל החסדים ואת כל האמת. וגם למה לא יזכור ענינו של קרח להחריד הכח החמרי שאבד עשרו בענין רע ומבהיל. גם יש לדקדק לפי הפירושים האלה כי לא היה לו לומר רק מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם לאהבה אותו בכל לבבך ובכל נפשך והכל בכלל כי מתחבולות הרופא למעט מספר הלקיחות הקשות ולמה יאריך ליראה את ה' אלהיך בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואחר שכל זה בכלל השאלה איך אמרו אטו יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה וכו'. והלא לאו יראה גרידתא קא תבעם. עוד יש דקדוקים אחרים בקשר הכתובים וסדרן:
והנה הרמב"ן ז"ל כתב מה יי' אלהיך שואל מעמך הכל נמשך אל לטוב לך כי יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהי' לצרכו אלא לצרכך כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב ל״ה:ז׳) רק הכל הוא לטוב לך והטעם כי ליי' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וכלן נותנין כבוד לשמו איננו צריך לך רק באבותיך חשק יי' וגומר. כמו שהוא בפירושיו והוא פי' נכון לענין סגנון השאלה אבל לא פירש לנו מהותה רצוני תוכן הירא' וענינה גם לא נמשך אל כונת המאמר הזה ולא דבר בו כלל:
אמנם הנרא' אלי בזאת השאלה יתבאר אחר שנתעורר על ספק יותר דק ויותר קשה במציאות הירא' ומהותה. וזה כי היראה בטוב הבחינה אינה נופלת רק בדבר שהוא אפשרי להיות ואיפשר שלא להיות אבל במה שהוא מחוייב או נמנע יפול עליו צער או עצב לא יראה כי אנחנו לא נירא מהזקנה או מהמיתה הטבעית או משקיעת השמש או עלייתו אף על פי שיגיע לנו נזק ממנו אבל נצטער או נתעצב. והנה אחר שכל הדברים ההיווים במציאות מאי זה מין שיהיו מציאותם הוא מחוייב מצד סבותיהם הנה הירא משום אחד מהם לא מחכמה ויושר הדעת הוא ירא רק מסכלותו תוכן הסבות ההנה וסכלותו בהן אם ימצאו או לא יחשב לו לענין אפשרות בדבר ואינו כן כי על דרך האמת כמו שיחוייב אל שטף הנהר לסחף זה השדה או להרוס זה הבית כן יחויב השטף לסבות הקודמות אליו ואין הפרש ביניהם רק בשאחרית הדבר הוא נודע ונראה לעין כל. והסבות הקודמות הם נסתרות מההמון אבל היודע ומתבונן בהכרחיות הסבות בענינים הנה הוא לא יירא מהם בשום צד רק יחרד או יתעצב מאשר אין לו המלט מהם כנזכר. ובאמת זאת הגזרה קיימוה וקבלוה עליהם להכרחית כל האומרים בקדמות העולם וחיובו מחיוב מציאותו יתעלה. ומזה הטעם היו כל חכמי הפילוסופים היונים וזולתם אשר מעולם קשי הרוח אמיצי הלב לא פחדו ולא יראו לנפשם לשום ייעוד מיעודי התורות או החוזים בככבים אבל יתעצבו מהרעות הטבעיות ההכרחיות ויקבלום למחוייבים: It is important to appreciate that the term yir-ah is one that applies only to events which may or may not occur. One can worry about an impending earthquake, since one does not know if it will occur. Whenever there is certainty about a disaster that is about to happen, one may feel a sense of hurt, resignation, frustration etc. but not one of fear. Man is not afraid of the sunset or sunrise, natural death or old age, since all these are bound to happen. Since all natural phenomena are bound to happen as a result of natural law, anyone who is afraid of these phenomena is merely being foolish. Fear,- in the sense of worry,- is completely misplaced in such instances. Efforts to escape the impending disaster are quite natural and permissible, however. True, there are a limited number of natural disasters the causes of which are known but to a few. These few, knowing these disasters to be inevitable, will not experience fear of them. The multitude, being unaware of the inevitability of these impending events, will fear them. All Greek philosophers were fatalists, knowing for certain that certain events were bound to happen, and that it was therefore useless to be afraid of these events, though one might grieve over their impending occurrence.
ראה זו רעה חולה ומכה בלתי סרה כי אם באור התורה האלהית השמה ראשיתה יראת יי' בהניחה תחלת דבריה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ שהכוונה שחדשו בחפץ ורצון אחר שלא היה אשר זה יחייב שכמו שהיה העולם בכללו אפשרי בראשונ' כן היא וחלקיו תמיד אצלו יתע' אפשריית לשימשכו על מציאותם זה או על זולתו כפי מה שיצרהו בוראו יתעל' כמו שכתבנו שם בשער הראשון וזה מה שיוכרח להיות עולמו בידו כפי מה שיאות להנהגתו כמו שנתבאר ממעשה הנסים ופליאותם ועל הדרך שכתבנו שם בשער ט"ו כי הנה באמונה האמתית הזאת באמת היו כל הדברים אפשריים מצד סבותיהם כי אפשר שיהיו הסבות ההנה ושלא יהיו. ועל זה האופן תפול עליהם היראה והפחד לכל בעל שכל ואפי' היותר רחוקי המציאות *ומזה הצד וכו'. ר"ל שהכונה במצות היראה היא רק שיתבונן האדם תמיד בדרכי הנהגת הי"ת לדעת ולהכיר מהם, כי ביכלתו הוא גם לשנות כרצונו חקי הטבע, ולהשיב עי"ז גמול הטוב והרע אל חיק בעליו גם באופן נסיי. והשגחה פרטית. (ולא יהיה כאותם רבים שחושבים, כי רק מה שיחייבו חקי הטבע להיות בכל המקומות והזמנים, הוא שיהיה ועליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע, ויתרון מעלת הנביאים הוא רק שידעו מקודם את מה שיחייבו אח"כ חקי הטבע, ויגלו אותו לבני אדם גם לפני בואו עוד, וכבר בטל הרב ז"ל הדעה הזאת בשערים הקודמים, (ועיין מזה גם ביאורי בראשית דף קט) וע"כ אחז"ל גם כן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי היראה הזאת הבנויה רק על התבוננות האדם בדרכי הי"ת ואמונתו בהשגחתו הפרטית היא תלויה ביד האדם, אפס רק האיש ההולך בתום לבו ברוב דרכיו, ורק לפעמים יחטא ואשם ראוי להתנהג מהי"ת בהשגחה פרטית ובהנהגה הנסיית הזאת אבל האיש השקוע כבר במצולת העון והרשעה עד לאין מרפא כאחר וחביריו הוא משולל כבר לצמיתות מהשגחת אלהים הפרטית, ונמשל רק כבהמות ושאר בע"ח הנתונים רק תחת ממשלת ההנהגה הטבעית המחויבת רק לפי חקי הבריאה, ולו אין עוד אימתה ופחד ממקרי הזמן ופגעיו, כ"א תוגה ועצב, אחרי שידע אל נכון, שבעבורו לא ישתנו עוד חקי הטבע, ולא יחדל עוד מבוא עליו, מה שמחויב ומוכרח לבוא על פיהם, וע"כ לא תוכל ג"כ להיות עוד יראת אלהים על פניו כמו שהיה הענין באמת אצל אחר, כמסופר ממנו, ונמשך מזה ג"כ, כי אחרי שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, לולא המציא הי"ת הסליחה והכפרה על עון בני אדם, לא היה מקום עוד להתנהג עם בריותיו בהנהגה נסיית, וגם לא היה מקום עוד ליראתם מפניו, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי עמך הסליחה למען תורא" ומאה"כ "אתה תשמע השמים וסלחת וכו' למען ייראוך כל הימים". ומזה הצד ולא מזולתו שמה התורה האלהית היראה למצוה ולעצה טובה ונכונה אמרה את יי' אלהיך תירא כי ודאי יש בידו לעשות ולמנוע מעשות וההפחדה בצרות ותלאות מבהילות עשאם האלהים כדי שייראו מלפניו כמו שסופרו בדברי הברית והתוכחות לא כמו שחשבו רבים אפי' מבני עמנו שהם ענינים מחוייבים יגלו הנביאים מציאותם טרם בואם ואם יש הרבה מזה המין כמו שכתבנו פרשת פקודי שער נ"ו אבל על כל פנים הוא מחדש בכל יום ביכלתו העצום מה שירצהו בשינוי מנהגו של עולם וכנגד טבעו כי על כן יראוהו כל חכמי לב וזה עצמו בצורתו מה שאמר המשורר בדבר יי' שמים נעשו וגומר. כונס כנד מי הים וגומר. יראו את יי' כל הארץ וגומר. כי הוא אמר וגומר (תהילים ל״ג:ז׳) אמר שהיראה נמשכת אל היותו יתעלה בורא עולם בחפץ ורצון ואל היות מנהגו תמיד נמשך אל רצונו וכן אמר האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) והכוונה שהוא נקל בידו לקיימו ולבטלו כמו שנתבארו אלו הענינים משלם בספור המבול שער שלשה עשר. הנה שהיראה היא מחוייבת מאותו האדון אשר הכל בידו לעשות כרצונו להרע או להטיב. וכמו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וגומר (דברים ל״ב:ל״ט). והנה לפי שאם נניח שבהכעיס האדם את אלהיו ברוע מעשיו שוב לא ינתן למחילה הנה כבר יחזור הענין אל צד החיוב ונסתלק ממנו היראה שכבר יחשב הרע אליו מחוייב ולמה יירא ממנו. כמו שאמר אלישע אחר כבר שמעתי מאחרי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר וכו' (חגיגה ט"ו.) שכבר נסתלקה היראה ממנו אם שא"א שלא יתעצב על הענין מאד והיתה הגזירה הזאת מתפשטת בכל האנשים אחר אשר הוחלט המאמר כי אין איש בארץ אשר לא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) עד שכבר לפי זה כמעט נסתלקה ושבה להפסדה. הנה לזה המציא האל יתעל' הסליחה הכפרה אשר בם ישיב הדברים אל אפשרותם והיראה תשוב אל קיומה והוא עצמו מה שאמר המשורר אם עונות תשמור יה יי' מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהילים ק״ל:ג׳-ד׳). ירצה אם העונות תשמור יה הנה באמת לא תמצא היראה אבל הבריחה מהרע הוודאי כי מי יעמוד לפניך מעוז אפך אבל עמך הסליח' למען תורא מצד האפשרות הנופל בדברים לפי מדות חסידותך. והוא עצמו שאמר שלמה בתפלתו אתה תשמע השמים וסלחת וגומר. וסמיך ליה למען ייראוך כל הימים אשר הם חיים (מלכים א' ח') וזהו ענין נכבד מאד נותן טוב טעם ודעת בשאלה שאנחנו עליה ובמאמר המצורף אליה. ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך כי וודאי זהו סוד האמונה אשר לא באו בה כל הפילוסופים וכל החכמים אשר מעולם אבל נמסרה לעם יי' אלה בראשית דבריה כמו שאמרנו ומכחה קבלו כל המצות התלויות בירא' כמו שכתוב בהרבה מהן בפרט ויראת מאלהיך אני יי' (ויקרא י״ט:י״ד) ועל זה אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (נדה ט"ז:) כי באמת האמונה בו יתעל' על זה האופן היא ביד המאמין בו ולא בו. ועל זה נאמר באברהם אבינו והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראש' ט"ו) כי היא לבדו מכל הפילוסופים אשר לפניו בא אל זאת האמונה ועליה נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (שם כ"ב) והוא ענין נכבד מאד ויסוד תורניי נפלא ביאר אותו שלמה החכם ושם אותו פרי כל חקירתו בספר קהלת בשחתם סוף דבר הכל נשמע האלהים ירא ואת מצותיו שמור וגו'. כמו שזכרנו קצת זה בשער ל"ג וס"ד ונתבאר עוד ענינו בשער השלישי מחבור קטן שתקנתי קראתיו חזות קשה שהכוונה בו לעורר רוח קנאה על התור' ועל היראה ועל העבודה. ומעת' יודע ונשכיל מין שלישי מהירא' ממוצע בין שני המינים שזכרנו ראשונ' והוא ענין הרגש וידיעה נתאר אותה בצורתה כשנאמר בגדרה שהיא הפעלות אשר לתקות רע נמשך מחסרון זריזות המקבל ואמרנו מין ממוצע לפי שאם זו אינה היראה השלמה השכלית הנטיעה בלב האלהיים או הנביאים לפי השגתם ברוממותו יתעל' כמו שאמרנו הנה היא קרובה אליה ונמשכה ממנה אחר שבאה מכח הישרת התורה האלהית המודיעה אופיה של אלהיה וגם אינה משוללת מפחד הרעות והנזקים ומגורתם אלא שאין בה האונס וההכרח שהנחנום ראשונה. *וזה כי הבדל וכו'. ר"ל כי היראה ההמונית, אשר ממנה אמר למעלה, כי לא נאוה לישראל עם קרובו, היא בעבור זה פחיתת הערך, יען כי בעליה יחללו על ידה כבוד הי"ת שהוא עצם הטוב והמטיב לכל, במה שמדמים אותו בדעתם הנפסדה למושל עריץ (ית' מזה עילוי רב,) אשר רק באונס יכריח את עבדיו לתת לו מה שיחפץ, באמור להם ד"מ "אם לא תתנו לי בתיכם זיתיכם וכרמיכם אהרוג אתכם באכזריות חמה," אבל היראה האמיתית הבאה לאדם רק בעבור הודעו, כי ההולך בדרכי ה' יונהג מאתו בהנהגה השגחיית להצילו לפעמים ממקרי הזמן ופגעיו אף באופן נשיי, תחת כי הבלתי שומע בקולו מלבד שהוא נתון תמיד רק תחת ממשלת חקי הטבע ומקריו הרעים, יבוא לו ג"כ העונש הראוי על פעולותיו הרעות, הלוא בעליה ידמו את הי"ת רק ליועץ חכם המלמד דעת לזולתו, ואומר לו ד"מ "בני שמע בקולי ולך קח לך בר ולחם בעת השובע למען לא תמות כאשר תבוא מהר שנת הרעב," או "קח לך סמי מרפא אלה, למען לא תגוע בדבר אשר באופל יהלוך" כי הוא מירא ומבהל אותו רק במה שהוא מחויב לבא בהכרח על פי חקי הטבע, וע"ז רומז גם מאה"כ אל תיראו וכו' ובעבור תהיה יראתו וכו' אשר בהשקפה ראשונה מתנגד סופו זה לתחלתו, כי הכונה רק "אל תיראו" יראת ההמון מוחרדת הקולות והברקים. לאמר אח"כ כי אנוסים הייתם בקבלת התורה רק מיראת הנזק הבא ברצונו המשולח, ולא עפ"י משפט הצדק והמישרים, "כי לבעבור נסות" ר"ל להרים אתכם במעלתכם על כל העמים כנס וכדגל "בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו", (האמיתית הנולדת מהאמונה בו וביכלתו לשנות חקי הטבע, ומהידיעה הנכונה כי משלם הוא גמול הטוב והרע בצדק ובמשפט אל חיק פועלו.) "על פניכם לבלתי תחטאו". וזה כי הבדל עצום יש בין שיאמר לך המושל העריץ תן לי ביתך או כרמך ואם אין אהרגך ובין שיאמר לו היועץ החכם והאוהב קנה לך בר ולחם ומזון למכלת ביתך או כך או כך סמים לבריאותך ואם אינך עושה דע כי מות תמות ברעב או בדבר כי הנה הראשון והדומה לו יקרא תכלית האונס. והענין השני והדומים אליו הם ענין ההרגש השכלי והידיעה הנאותה והמחוייבת לכל בעל דעת. והנה הראשון יקרא שוטר ומזגם. והשני מלמד ומישיר כי אין חכמה גדולה כהיות האדם חושש אל הנולד והיותו ירא וחרד מן הרע המעותד לפי אפשריתו ומשתדל על תקונו וביטולו כי על זה אמר החכם אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד) לפי שהפחד הזה אינו רק הרגש וידיעת דבר שהוא נעלם מזולתו והוא המקשה לבו באומרו הגזירה אמת לפי טבעה ואם כן החריצות שקר כי על כן יפול ברעה אבל האיש הירא יניס עצמו מהרע האפשרי בטוב הרגשו עליו תמיד או שיתחדש אליו לשעתו. הלא תראה נאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגומר. (בראשית כ״ח:י״ז) הורה שענין יראתו לא היה רק שהגיע עדיו הרגש ענין נפלא שלא היו חושש אליו מתחלה כמ"ש בפי' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (שם) וכן ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (שמות ב') בא לכלל דעת בא לכלל יראה. וזהו שהפליגו חז"ל לומר אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה (אבות פ"ג) כי מי שאינו יודע וחושש אל הענינים האפשריים איננו ירא מהם והנה יראתו אותם היא ראיה מופתיית לידיעתו אבל אם אינו ירא היא ראי' עצומה שאין בו חכמה וכמו שהחליטו המאמר אין בור ירא חטא (שם פ"ב) ומזה חוייב שתפול היראה על העדר הטובות ממנו במניעת הבנים והצלחת הנכסים ההכרחיים ואין צ"ל מניעת הצלחת הנפש כי הכל הוא יראת רע אפשרי ומעותד עליו. ומזה הוא מבואר שהיראה אשר מהמין הזה תפול על הכרחיות העולשים והקנסות המושמות בדת האלהית לכל עוברי דרך וגלוזים במעגלותם כמ"ש אוי לרשע רע כי גמול ידיו יטשה לו (ישעיהו ג׳:י״א) כי הוא האונס את עצמו ומי שלא נמנע מעשות הרעות לזולרו מפאת עצמו ראוי שימנע מפני היראה ואין בזה שום אונס כי לא יתכן שיקרא האנס אנום כשיאנס שלא יאנום ולא העושק עשוק כשיוכרח שלא יעשוק. ומזה גם כן שאשר תמנעהו הדת שלא לעשוק את עצמו במדות ה פחותות ובפעולות הנשחתות כי תשים עליו משמר בעונשים ומלקיות וארבע מיתות אינו אנוס בלי ספק כמו החולה הפתי שימנע ממנו הרופא הנאמן הדברים המזיקים שלא יקרא אנוס אף כי יסרוהו על זה ויכפוהו בעל כרחו ואין הפרש בין זה הענין והקודם כשהראשון הוא בדבר מפורסם וזה בלתי נודע עקרו רק אל הרופא החכם היודע טעמי המצות וסגולתם ותועלתם כי על זה הענין בעצמו נאמר אה שמוע תשמע לקול ה' וגומר כל המחלה וגו' כי אני יי' רופאיך (שמות ט״ו:כ״ו) כלומר אני הוא היודע שזאת רפואתך. סוף דבר הירא' הממוצעת הזאת אינה יראה ומגזרת האונם ההכרחי הבא מהזולת כלל אבל היא הגעת ההרגש והדעת אשר בו ידע להזהר מהרע האפשרי והמזומן אליו לבא על המותרי' והעומדי' מפי התורה ובלתי נזהרים בה. וזה ההבדל בעצמו אמרו משה אדוננו בפי' ביום המעש' הנורא ההוא אמר אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו וגו' (שם כ'). כי לכאורה גראים מאמרים סותרים אמנם ירצה בו אל תיראו מן הירא' אשר הוא פחד ומגור הרע והנזק ההכרחי המקווה מבהלת הקולות וחרדת הלפידים והברקים אשר ראיתם עד שתאמרו שאתם אנוסים מפאת הנזק הבא מהרצין המשולח מהזולת או מעניך שהוא הכרחי מצד סבותיו שאינו כן כי לבעבור נסות אתכם והרים דגליכם בידיעה והרגש מכל העמים בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם רצוני אמונתו כי הירא' והאמונה האמיתית בו הם השמות נרדפים כמו שביארנו שמעולם לא נזכרה שום אמונה בשום פילוסוף כלל כי באמונת היראה הזאת תוכל להזהר והשמר מהרעות העוטרות האנשים חסרי הדעת וההרגש לבלתי תחטא במצותה ותקבלו עונש ממנו יתברך והיא עצמו אשר נתפארו כלם עליו באומרו על השגתם שם הן הראנו יי' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הנה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה׳:כ״א) אמרו כי השיגו בכבודו וגדלו מצד מה ששמעו בקולו מתוך האש את עשרת הדברים אשר בהם נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגוער. וגם נאמר זכור את יום השבת וגומר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגומר. אשר זהו עקר ושרש האמונה האמתית שאמרנו הנה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם דבור נפלא ומועיל שמוציא את האדם מכלל בלתי מרגיש או מת לכלל החיות והדעת כענין והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) אשר כל זולתנו מהרבעים הם פגרים מתים וכמ"ש חז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח:) והיראה הזאת היא משמחת את בעליה כמו שמשמח הדעת את הנפש היודעת כי על זה נאמר וגילו ברעדה (תהלים ב') כי במקום רעדה ההרגש שם תהא גילה ושמחה (ברכות ל':) והוא עצמו מה שאמר הנביא שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי וגו'. כי תאנה לא תפרח וגו'. ואני ביי' אעלוזה אגילה באלהי ישעי אלהים ה' חילי וגומר (חבקוק ג׳:י״ח-י״ט): ירצה הנה בתחלה כשצללו שפתי דברי הנבואה המעידים מאלו הרעות העתידות לבא מהגדודים העולים על הארץ ומהשחתת המזונות שמעתי ותרגז בטני. אמנם בסוף מצד שהוא גלוי אזן אנשים בתוכן האמונה והביאם לכלל דעת והרגש להנצל מהם אני ביי' אעלוזה אגילה וגומר. כי בזה היה אלהים ה' חילי וישם רגלי כאילות לברוח ולהנצל מהרעות כצפור נמלטה מפח יוקשים ולזה ראוי לנצח על הנגינות. וזה עצמו מה שיראה מכוונת חז"ל אמרו בפ' רבי עקיבא (שבת פ"ח.) מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים ע"ו) אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא כדר"ל דאר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א׳:י״ג) מלמד שהתנה הקב"ה תנאי עם מעשה שמים אם ישראל יקבלי את התור' מוטב ואם לאו הרי אני מחזר אתכם תהו ובהו. ויש לתמוה שהרי מיד שדבר עליהם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות י״ט:ח׳) ומאי יראה איכא כשהשמיע דין משמים. אלא שכוונו לזה שאמרנו כי מצד שבאו במעמד ההוא לכלל דעת הארץ יראה ממה שלא היתה מרגשת עד הנה והיא היה הסבה ששקטה ושמחה בידיעתה וכמ"ש בתחלת יראה ולסוף שקטה. ועתה ראה כי ביראה הזאת אשר כן תארנוה ואשר אמרו עליה א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכמו שביארנו יצדק מאד מה שאמרו אטו יראה מילתא זוטרתי היא שעליה יאמר מת יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך והלא הידיע' הזאת לא הגיעו אליה כל החקירות שבעולם וכלם נבוכו בה והעולה מכלם הוא ענינים מסופקים מאד כמו שכתבם הרב המור' בפרק י"ג י"ד ט"ו מהחלק השני. אמנם היתה התשובה נכונה מאד אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא שכיון שהגיעה לו זאת הידיע' בהשגת הנבואה והוא השרישה בעקר מעקרי תורתנו ושמה לאמונה שלימה לכל בני בריתה הנה מעתה מילתא זוטרתי היא לכל הבאים מכחו זה בלי ספק עד שכבר נאמר שאפי' השאלה בה היא מותר ודבר שאינו צ"ל עליו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה שיראה ששואל דבר ראוי שישאל ואם אינו גדול מאד. ולזה בא המשל למי ששואלין כלי גדול ויש לו דומה לקטן כי עם היות דבר גדול בערך החוקרים כלם כיון שהגיע לו למשה בנבואה הרי הוא כקטן. אמנם מי ששואלין ממנו דבר קטן והוא המסור לו בתורת אמונה ואין לו מפני שהוא מחוסר אמנה ומפקפק בו הרי הוא כגדול ולזה יפול עליו השאלה וגם שמחזיקים טובה ושכר על ההודאה. וזה הפי' הוא נכבד ומוכרח בעיני שאם לא כן למה להם להחליף הכלים במשל היה להם לומר משל לעשיר ששואלין ממנו ויש לו דומה לקטן לעני ואין לו דומה לו לגדול: The story of Creation teaches that belief in fatalism is wrong. Since the Creator was free to create at that time, He will forever remain free to change His world and its laws whenever it pleases Him. (compare chapter 1 and chapter 15) Fear then is predicated on the assumption that what is dreaded need not necessarily happen, or need not necessarily fail to happen, since the ultimate decision is within the province of G'ds will and Power. We are therefore asked by the Torah not to relate to anything from a fatalistic point of view. We are asked to fear Him, just because He is able to either halt or precipitate the very events which we dread. Fear is the opposite of resignation then. If one were to assume that misconduct by man would inevitably result in retribution by G'd, then fear, which is the catalyst of repentance, would be replaced by resignation, and repentance would become almost impossible. (Chagigah 15, telling about the apostate Elisha ben Avuyah is a prime example of this approach). The latter had heard that the gates of repentance would be closed to him, and had therefore lost his incentive to do penitence, and to re-acquire the yir-ah expected of us. In his prayer, during the inauguration ceremonies of the temple, king Solomon used this very argument, lema-an yira-ucha, in order that they may fear You as long as they live on this earth." (Kings I 8.37-40) Concerning this "fear,"- which is identical with faith,- Rabbi Chaninah proclaims that whereas all is within the power of Heaven, imbuing someone with this faith is not within the power of Heaven, but is solely up to the believer himself. For this reason, Abraham was given credit for having believed in the promise that he would sire children. "He believed G'd, and He considered it an act of righteousness on Abraham's part." (Genesis 15,6) This faith could not have been supplied by G'd, but had to be an act of willpower on the part of Abraham himself. He was the first philosopher who found his way to this yir-ah/emunah, as is recorded of him after the akeydah, the binding of Isaac. (Genesis 22,12) "For now I know that you are G'd fearing." After all, this is the goal of all our striving, as Solomon proclaims at the end of his book Kohelet: "In conlusison, after all is said and done, fear the Lord, observe His commandments because this is the sum total of being a human being " There is a third variety of fear that is composed of an intelligent awareness of the fact that if one does not take adequate precautions against known dangers, disastrous consequences may result. This fear, while recognising the dangers of inaction or lack of preparedness, is nevertheless not due to a fatalistic outlook. It is therefore fear, not resignation. The intelligence involved stems from the recognition of a free G'd as the ultimate cause of events, events which He can control, but that man can influence directly. If a king threatens a subject with jail unless said subject carries out certain orders, such conduct is autocratic and deprives the subject of any meaningful choice. If, on the other hand, the king points out that strike action by the subject would result in his losing income, his family going hungry etc., this would not really be called putting the subject under duress. A person doing the right thing under such circumstances falls into the category of "who is clever? he who can foresee the consequences." (Tamid 32) The fear experienced by such individuals is based on an intelligent appraisal of the options open to them in the long run. When Moses realised that his killing of the Egyptian had been witnessed, (Exodus 2,14) he became afraid, not resigned, and took action to escape the consequences. When our sages in Avot 3,21, say "where there is no wisdom, there is no fear, and where there is no fear, there cannot be any wisdom," this is what they had in mind. He who is intellectually unaware of what the future may hold, cannot relate to it with fear. On the other hand, he who is insensitive to what the future may hold, is obviously devoid of wisdom. Fear of the type described, is fear of becoming the architect of one's own misfortune, seeing that the Torah tells us that we will be punished for our sins. Since no one is completely free from sin, no one should be completely free from this fear. Just as an invalid whose doctor prescribes abstention from certain foods to avoid harming his condition, will not consider himself under compulsion, so a Jew whose Torah forbids matters which would endanger his physical and spiritual survival cannot consider himself as observing Torah under duress. In this way we understand Moses' address to the people at the time of matan Torah, the giving of the Torah, (Exodus chapter twenty) when he said "do not be afraid; in order to test you did the Lord come; and in order that the fear of Him shall be upon you so that you will not sin." (verse 17). Although, at first glance these lines seem self contradictory, the fact is that they are exhortations not to relate to G'd with the wrong kind of fear. The result of the revelation was that Israel realised that it was possible to witness the glory of G'd and yet to remain physically alive. We were elevated from the purely instinctive, animalistic dread. Our concepts were raised to a level that afforded us an inkling of His grandeur, not like the beasts around us. This kind of fear fills one with a degree of joy, as David expresses it in Psalm 2,11, "serve the Lord in fear, rejoice even while trembling." With this thought one can also resolve the contradiction in Psalm 76,9 "from the Heavens you have heard judgment, the earth was afraid and calm." How can calmness be a product of fear or vice versa? As long as the earth had not heard that Israel had accepted the Torah, she had been concerned about her own future. Once she heard that Israel had spoken the words "We shall do and we shall listen," the earth became calm, knowing her own future was assured. In other words, joy is the product of the right kind of fear at the right place at the right time. Going back to our opening Midrash, we can appreciate now how the attainment for the kind of fear we have described was truly a minor accomplishment for Moses. The Torah has taught us this concept meanwhile in so many ways, that we can no longer claim that the attainment of such "fear" as Moses achieved without the help of the Torah, is really such an unattainable goal for the Jewish masses who enjoy the benefit of Torah and its teachings.
והנה אחר שהקדמנו מה שראינו להקדים בזה הדרוש המעולה נבא אל ביאור הענין מתוך הפרשה. ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' ירצה ועתה ישראל אחר שעברו עליך כל הדברים ההמה אשר הוכחתיך עליהם בדברים הראשונים מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם שתבא בלבך היראה הזאת שאמרנו מה' אלהיך לא שתיחס לעצמך האהבה הפילוסופית אשר הם האוהבים אמנם לדעתם הוא אינו אוהב אותם כי לא יתבונן בהם ובעניניהם וגם לא היראה והפחד מחמת הצדיק ברצון משולח ואין צ"ל שאין לך לירא מן המקרי' המחוייבים מצד סבותיהם כמו שאמרנו רק שתבא אל היראה הזאת שאמרנו שאתה יוצא בה מכלל בלתי מרגיש ובא אל גדר החשד והחשש ממנה כי בה לבדה תספיק ללכת בכל דרכיו לאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' ואת חקתיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. והנה זאת היראה היא המותרת אבל המחוייבת בכל העבודות כמ"ש עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה כי היראה הזאת אינה מזקת ואינו גורמת עצב ודאגה בדברים הנעשים מחמתה כמו שכתבנו בפ' עמלק שער מ"ב אבל היא המביאה שמחה ושלמות במעש' כמו שאמרנו ראשונ' ועכ"פ היתה השאלה הזאת התעוררות נפלא וגלוי דעת נמרץ להשיג השלמיות המיוחדים אל האומה הזאת אשר זכרם בכתיב ההוא המסיים לעבוד את ה' בכל לבבך ובכל נפשך היא מעלה נפלאה יכריע לב האדם לכל קרוב אליה. והוא ע"ה המציא תחבולה גדול' אמשול אליה משל הלא אם יעמוד לפניך מגדל גבוה וראשו בשמים ושעריו סגורים מפה ומפה ואין פותח ויאמרו לך מהרה חושה עלה על ראשו הלא תשתומם כי לא תדע שום אפשרות לעלותך שמה היה שם פקח אחד ואמר אליך למה תשתומם כי לא אמרו לך לדלג ולקפץ על ראשו בפסיע' גסה אחת אבל הרשות בידך להמציא לך המצאות קרובות או רחוקות בם תוכל לעלות אל קצהו הלא יקריב לך אפשרות העליה ותתן לבך לעשותו ואם יוסיף עוד ויראה לך סולם מוצב ארצה וראשו מגיע אל סוף קצה המגדל אשר היה נעלם ממך הנה אז תהיה העליה נקלה מאד ותשמח מאד בעצתו וענין המשל הזה הוא אשר אמרו משה ע"ה באומרו כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וגו'. ולא מעבר לים וגו'. כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' (דברים ל'). יראה שהדבוק האלהי המוזכר בתורה במעשה מצותיה אינו כאומרו עלה לרקיע או עבור לים בקפיצ' אחת. אמנם *כמו שיש וכו', ר"ל שכונת הכ' היא, כמו שלא תוכל לעלות בקפיצ' אחת לשמו קורה כ"א ע"י התחבול' שתעלה עליה לאט לאט, במדרגות ההולם אשר מוצב ארצה וראשו מגיע שמה [ובזמנינו אלה המציאו התחבול' לעלות גם בגובה האויר. כי אחרי שידעו בחכמת הטבע כי גם אויר הנשימה, יש לו כובד מה כי משקל כל רגל מעוקב ממנו ג' לאטה ומעט יותר, המציאו כדור עשוי מבגד משי אשר לא יעבור הרוח בו, ויוציאו מממ אויר הנשימה הכבד שהיה בו בתחילה וימלאוהו באויר אחר שהוא קל מאוד, ובשולי הכדור הזה מתחתיו מחובר ספינה אחת קטנה אשר בה נתון גם חול הרבה למען יהיה לו כובד מה ולא יעוף למעלה יותר מרצון בעליו, וכאשר ירצה לעלות ינתקו החבלים אשר בה הי' קשור בתחילה על פני הארץ ואז יגבה הכדור הקל יותר מהאויר אשר עליו מלמעל', וסביבותיו, כמו שיצוף השמן אשר יתן אל כלי המלא מים, בעבור שהוא קל יותר מהמים אשר ע"כ יעלה עליו למעלה כנודע. ולפי מה שיקל האדם את הספינה יותר ע"י השליכו החול אשר בתוכה מעט מעט ארצה כן יעלה הכדור והוא עמו יותר למעלה וברצותו לרדת ארצה יפתח מעט מעט פתח הכדור אשר הושם בצדו להכנים בו אויר הנשימה היותר כבד וירד על ידי זה מטה מטה, ובז' לחודש יאנואר תקמ"ה לפ"ק היה בלאנשארד Blanchard הצרפתי הראשון אשר עבר בכדור כזה בגובה האויר מענגלאנד לפראנקרייך על פני המים אשר בלשון הים המבדלת ביניהם, ואלו הית' התחבולה הזאת נודעת כבר להרב ז"ל לא הי' צריך לדחוק ולפרש מאה"כ "לא בשמים הוא" כעין רמז על שמי קורה, כ"א על גובה האויר כפשוטו.] וכמו שלא תוכל לעבור מהר חיש אל ארץ אשר מעבר לים היא, כ"א באמצעות אניה אשר לאט לאט תוליכך שמה על פני המים, כן לא תוכל להשיג גם הדבור האלקי, אם תשתוקק נפשך אליו מהר חיש ובבת אחת, כי אם בעלותך בסולם השלימות הנפשיית מעלה מעלה ממדרגה למדרגה, והמדרג' הראשונה היא הירא', והשני ההליכה בכל דרכי הי"ת, והשלישית לאהבה אותו והרביעית לעבדו בכל לב ונפש, וע"ז רומז לדעת הרב ז"ל מאה"כ "ועתה ישראל" וכו' (עיין בפנים). כמו שיש כמה תחבולות והמצאות לעלות לגובה שמי קורה או לעבור הימים הגדולים כן הוא הענין בזה הוא קרוב אליך בשתעל' במעלות התלויות במאמר ובלב אשר עשאם האלהים לעלות אליו אלא שסתם שם גרם המעלות במה שסמך על מה שזכרן הנה כשראה לפניהם ענין גבוה ותלול מגדל וראשו בשמים והוא ההפרד מהענינים הזמניים לעלות אל הדבקות האלהי לאהבה אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש שזהו תכלית שלמות האדם והבנתו וראה שערי המגדל סגורים לפני המון העם ואופני התחבולות נעלמים מעיניהם מה שיביא אותם אל יאוש ההשגה ודרישת ההשתדלות ע"ד שאמר החכם ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיו (משלי כ״ד:ז׳) עמד עליהם ואמר שמע ישראל אם ישאל אלהיך מעמך שתדבק בו לאהבה אותו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך כמו שיאהבוהו ויעבדוהו הנבדלים או הנביאים או החכמים האלהיים מבלי שיוקדמו אליך או שיוכנו לפניך הזמנים ודרכים מביאין אל זה הנה באמת דבר זר וקשה ועוב אמור לך עלה השמימ' או עבר לים בלי שום תחבולה אמנם כאשר יזמין לפניך סולם נכון בו תוכל לעלות ממעלה אל מעלה בנקלה הנה השאלה אינה קשה בשום צד והנה אנכי מראה לכם דרך ישר וסולם נאות בו תוכלו לעלות יפה. והנה הראשונה והעקרית ממדרגותיו היא היראה שזכר על האופן עצמו שפירשנו כאן אין היראה אין שום מקום למעשה. ואם שעל כל פנים העבודה מיראה היא החסרה שבעבודות שאף כי ידע שהוא יתעלה רצה בטוב ומואס ברע ומשכיר ומעניש עליהם מ"מ כיון שעושה מחמת יראת העונש הרי הוא שוה לתינוק שלמד פרקו מיראת רצועת רבו וכיוצא ולזה קראוה עבודה שלא לשמה. אבל אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה (הוריות י'.) שכבר תועיל לו הדעות בהשגחת רבו ויראתו אותו בתחלתו לכשיעסוק אח"כ מזולת הבחינ' ההיא ולזה השליכה מהסולם הראשונ' היא היראה והיא נקלה עליו גם היא מחוייבת לו לפי טבעו כי מי יחיה משומו אל סערת ה' על ראש רשעים שכבר אמרנו דלגבי משה והנמשכים אחריו מילתא זוטרתי היא וכמ"ש ראשית חכמה יראת ה' (תהילים קי״א:י׳). והנה באמת המדרג' השנייה והסמוכ' אליה היא קבלת המצות וההליכה בדרכיו כי מפני היראה הזאת תקבל להפרד מקצת דרכי העולם ללכת בדרכיו. וכמ"ש אשרי כל ירא יי' ההולך בדרכיו (שם קכ"ח) והנה אין ספק שהמדרג' הזאת תביאך אל מדרגה שלישית ומעולה ממנה והיא עבודת האהבה אשר עליה אמר לאהבה אותו וכבר תהיה מבני ביתו של מלך שנאמר עליהם לאוהביו ולשומרי מצותיו (שמות כ׳:ו׳). אמנם כשתרגיל עצמך להיות במדרגת האהבה עמו הנה באמת קרוב אליך הדבר להיות מבני המדרגה העליונה לעמוד לשרת לפני ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וזה לא יהיה רק בהפרד עוד מהענינים הזמניים עד שלא תעבוד עבודה כ"א בכל לב ובכל נפש וכבר עם זה תהיה מבני עלייה המתפרדים לגמרי לעמוד על משמרת מצות יי' אלהיך ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום והוא יהיה העסק הנכסף אליך והנדרש ממך לטוב לך כי לא תצייר טוב אחר זולת זה והוא תכלית המעלות כלן: The "fear" described in our Parshah is not only permissible, but leads to "love." To illustrate the meaning of G'ds request, let us employ a parable. A person was asked to scale a skyscraper whose doors were all locked at the bottom, and which appeared impossible to enter. When the person reacted with resignation, throwing up his hands in despair, it was pointed out to him that the request had not been accompanied by a time limit, nor had it specified the means of entry to be used or the manner in which the skyscraper had to be climbed. By using an extension ladder, the task could be accomplished one section at a time, without undue hardship for the climber. This is exactly what the Torah means (Deut 30,12-13) "She is not in Heaven, not too difficult for you to achieve, but close by, attainable." It can be accomplished gradually, step by step. If G'd had asked us for angel like, immediate and total achievement, it would indeed have been difficult; but as it is, we are not asked to perform any task that we are not equipped to handle. The ladder that the Torah provides for climbing the skyscraper has several rungs. The "fear," without which no further ascent is possible. Even if one performs the mitzvot only because of fear of punishment, one is no worse than small children learning obedience. However, even this has ethical merit since it will lead to performance based on loftier motivations. Horiot 10, teaches "doing the right thing for the wrong reason, will eventually lead to doing the right thing for the right reason."
והנה אתר שהציב זה הסלם המעולה אשר היתה היראה ראשית דרכו ופגת יסודו כמו שאמרנו הנה לא סר מהראות להם אמתת היסוד ההוא ולבארו על הענין ההוא אשר אמרנוהו ראשונה והוא אומרו בסמוך הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה אמר תדע לך שהאלוה שזוכרון אותו כל חכמי העכ"ום ופילוסופיהם אין ברשותו לא השמים ולא הארץ כי הוא אינו יכול לשנות סדרם ומערכותם בדבר גדול וקטון כלל ולזה אינן נקראין שלו ואינן קנינו אדרבא הוא קנינם והם משתמשים בו במה שהוא מעמיד ומקיים אותם ולזה אין שום יראה בלבם ואין פחד בכליותם אמנם לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה לעשות מהם כמו שירצה וכמ"ש אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך (דברים ג׳:כ״ד) וכמ"ש המשורר כל אשר חפץ יי' עשה בשמים ובארץ (תהילים קל״ה:ו׳) וכמו שנתבאר ממעשי האותות והמופתים בפרעה וגו'. כמו שנאמר להלן וזה ממש היסוד האמתי הקובע היראה האלהית כאשר הונח. ואם תאמר אם הכל שלו מה לו אצלנו יותר מכל הנמצאים כלם לזה קשר ואמר רק באבותיך חשק יי' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים וגו'. יראה אבותיך התחילו בזאת הקדוש' כי לזכות לבותם וטוב פעולותיהם חשק בהם לאהבה אותם והיא היתה הסבה שעם שאתם אינכם שלמים כמותם הנה בחר המיוחדים שבזרעם מכל העמים אשר על פני האדמה וכמו שאמר כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (שיר השירים ב׳:ב׳) לומר שבחר אותה עם שאינה שלימה כמי שבוחר השושנה מבין החוחים שהם פחותים לגמרי והוא טעם אתה בחרתנו מכל העמים וגו' כמו שכתבנו זה בהקדמת מועדי יי' שער ס"ז. והנה אחר שהוא יתעלה אדון הכל ועושה בו כרצונו והוא חפצו ורצונו שתהיו עמו וצאן מרעיתו מכל זולתכם הזהרו מאד בנפשותיכם ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד לומר לא נעלה ודעו וראו לפני מי אתם עומדים ועתידים ליתן דין וחשבון על כל מעשיכם כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד כי הנה באמת בענינים האלו ישארו הדעות הפילוסופיות קיימות כי אין מטבע האלהות בכל יכלתו וגבורתו לעשות דבר בלתי ישר כלל לא למשוא פנים של מלכים ויועצו ארץ ולא עקב שחד העשירים כלל כי הוא יתעלה לא יתואר ביכולת על זה כמו שאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול (דברים ל״ב:ד׳) עושה משפט יתום ואלמנ' במקום גבורתו מצינו ענותנותו יאמר כי יי' אוהב משפט ועושה אותו בכל מקום שיצטרך ואפילו שיהיו הצריכים אליו תשושי כח הוא מיפה את כחם ומחזיקם ואוהב גר אשר אין לו עוזרים לתת לו הדברים ההכרחיים כי על כן מצוה עלינו בכל מקום ואהבתם את הגר כי גרים הייתם וגו'. והוא שמטיל צרכם עליכם וכל זה מטוב ההשקפה וההתבוננות בפועל ידיו מה שלא יגזרו כן שאר החכמות וכל זה מה שמחזיק היסוד ההוא הראשון שהנחנו מהירא' והוא מה שסמך את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע כלומר סוף דבר זהו תואר הסולם שהעמדתי לפניך בגרם המעלות שזכרנו לא פחות ולא יותר כי את ה' אלהיך תירא הוא אומרו כי אם ליראה את יי' אלהיך אותו תעבוד הוא מה שאמר ללכת בכל דרכיו וראה ששניהם באים בלא וא"ו העטוף ובו תדבק הוא ממש ענין האהבה שנא' לאהבה אותי ובשמו תשבע היא העבודה אשר בכל לב ובכל נפש אשר נאמר עליה לעבוד את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך כי האוהב מלב ונפש הוא אשר נשבע עליו והוא מה שביאר בסמוך באומרו הוא תהלתך והוא אלהיך אשר עשה לך וגו'. יאמר שלא הותרה השבועה בשמו רק בג' פנים שזכרם הנביא באומרו ונשבעת חי יי' באמת ובמשפט ובצדק' (ירמיהו ד׳:ב׳) כי אשר נשבע על דבר אמת הוא הלול ושבח לנשבע שמראה שהוא אהוב וקרוב לאלהיו כמנהג לקרובי המלכות שדרכן לישבע חי המלך וכמ"ש יוסף חי פרעה (בראשית מ״ב:ט״ו) אך כמו שפירשתי במקומו וגם הוא הלול אל הש"י שמקיימים האמת בעוצם אמתתו וזה טעם הוא תהלתך יראה מה שאמרתי ובשמו תשבע יהיה באופן שיראה שהוא תהלתך וכמ"ש ויתברכו בו גוים ובו יתהללו (ירמיהו ד׳:ב׳). והשני על דבר המשפט כמ"ש שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כ״ב:י׳) וזאת השבוע' אין מדרכ' לשבע אותה כי אם במלכו ובאלהיו שהוא יגור מפניהם שאם נמצא נשבע לשקר יענש עונש גדול ולזה אמר הוא אלהיך כי היא שבועה אלהות ואמר ועל דברת שבועת האלהים חי אלהיך. וכן אמר לא תשא את שם יי' אלהיך (שמות כ׳:ז׳). והשלישי בכל מה שיזכור בה מעשה השם יתעל' וצדקותיו אשר עשה עם הנשבע או עם כלל האומ' חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת (ירמיהו ל״ח:ט״ז) חי יי' אשר פדה את נפשי מכל צרה (שמואל ב ד׳:ט׳) והוא אומרו אשר עשה לך את הגדולות ואת הנוראות האלה ואמר בע' נפש וכו'. כי הוא מהענינים הגדולים הנזכרים בענין הזה וכמ"ש חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים (ירמיהו כ״ג:ז׳) ואחר הכל אמר ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו וחקיו וכו'. יאמר כי עם זה יושלמו מעשיכם בתכלית השלמות וזה כי כשתגיעו אל שיעור זה מהאהב' כבר תשמרו משמרתו בעצם וראשונ' לא משמרת העובד לבד גם תשמרו חקיו ומשפטיו ומצותיו כלם רצוני לומר אף מצות עשה שלא ייעד על עזיבתם עונש לא כעושים מיראה שישמרו במצות לא תעשה לפי שבאו בהם העונשים גם שיהיה המשך העבוד' לכל הימים לא כעוש' מירא' שהוא עליו לטורח ומניחו והולך. ועל שלשה אלה הענינים נאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים. אמנם הענין זה בשלימותו נכתב בפרשת עמלק שער מ"ב והוא ממש כנגד מ"ש למעל' על מעלות הסולם לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך ואחר שהתר' אותם דרך כלל הוסיף לזרז אותם על יסוד הירא' מדברים פרטיים אשר לא יוכלו להכחישם ולעקפק בהם בשום פנים ואל תהיה הקפיד' הגדול' הזאת קלה בעיניך כי האמונ' הזאת בזמן ההוא כל זולתנו היו כופרים בה כמו שאמרנו. ולזה היה קובע בה כמו מסמרות ולזה אמר וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר יי' אלהיכם את גדלו ואת ידו החזק' וזרועו הנטוי' ואת אותותיו ואת מעשיו וגו'. ואשר עשה לחיל פרעה וגו'. ואשר עשה לכם במדבר וגו' ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו'. הנה שהזכיר להם כל אותם הענינים הנפלאים שנתברר בהם היותו הוא יתעל' בורא עולם ושליט עליו לעשות כרצונו להיטיב את אוהביו ולזעום את אוביו אשר הוא ולא זולתו הוא ענין היראה שאמרנו ממש. ולזה זכר עם אבדן המצריים ע"י הפלאים ההם אבדן דתן ואבירם ועדתם אשר היה ענין נפלא מאד לעיניהם אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם בקרב כל ישראל. ומה שלא הזכיר קרח בדבריו בעיני היה דרך מוסר וענוה בטבעו לפי שקרח היה לוי ולא נענש רק בהיותו חולק עליו ועל כהונת אחיו כמ"ש להם ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:כ״ד-כ״ה) ולא רצה שיאמרו לכבודו הוא דורש אבל הזכיר דתן ואבירם שהיו משבט ראובן ולא חלקו כי אם על הלויה בכלל. ולזה אמר דתן ואבירם בני אליאב בן ראובן כדי להטעים ענין חטאם להרחיק עצמו מן החשד כלומר אלו לא נחלקו עלי כמו שנחלקו הלוים אבל מחלקתם היה על הלויה להיותם משבט אחד , והנה הרמב"ן ז"ל והרא"בע חתרו טעמים אחרים לבלתי זכרו את קרח כמו שהם בפירושיהם ואינן עולים יפה וכבר כתבתי מה שכתבו הר"ן ז"ל. זהו הנראה בעיני שעולה יפה בעומק שאלה זו ובתכונת היראה הזאת וסודה ואשר הטיבו אשר דברו דלגבי משה מילתא זוטרתי היא (ברכות ל"ג:) וביישוב הכתובים כלן וטוב סדרן ונתבאר מאד טוב טעם ודעת בשאלתו יתעל' היראה מעמנו עם היות שאין בידינו זולתה כמ"ש רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים במה שהיא לנו מעמו חסד גדול וצדק' עצומה בהביא אותנו לכלל דעת והרגש איך הוא יתעל' אינו רוצה להתירא להיותו רוצה ומואס על הדברים והשכיר והעניש עליהם מטעם היותו בורא עולם אחר שלא היה בחפצו המוחלט והיותו יכול לעשות בשלו כאשר חפץ מבלי שום מונע לא הודיע כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וא"כ באמת השואל היראה הזאת אינו שואל כלל מיד הנשאל אבל הוא מרבה להיטיב עמו. *וכמה הפליג וכו', ר"ל על ידי שהעמיד בעל הטעמים אתנח המפסיק מאוד במלת "מעמך" ואח"כ במלות "היום" מורה שכל המאמר שביניהן הוא מוסגר ומלות "לטוב לך" מוסבים למעל' כאילו כתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך לטוב לך,. ור"ל במה ששואל מעמך הירא' אינו שואל ממך שתחסר דבר מקנוניך לתתו לו ככל שואל מרעהו כסף או כלים ודומיהם, שהנשאל צריך לחסר דבר מה מקניניו, כי אם הכל לטובתך כי בכל זה תרבה ידיעתך משלמותך המוסרית, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר. וכמה הפליג בעל הטעמים להמליץ זה הענין הנפלא בכתוב השאלה הזאת שהיתה העמיד' עליו וזה בהטעימו מלת מעמך באתנח וגם מלת היום הקודמת לטוב לך וכיון בזה לומר שהכוונה לו ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך וגו' כלומר והלא אינו שואל מעמך שום דבר כלל כי אם אמר לך ליראה את ה' אלהיך אשר הוא לך היסוד ללכת בכל דרכיו ולאהב' אותו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור את מצות יי' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך הנה האמיר' ההיא לא היתה אלא לטוב לך ולמען הודיעך כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה ויכול לעשות בהם כרצונו וחפצו כי זה הוא טעם הירא' וסודה אשר לא ידעוהו גדולים החוקרים כמו שביארנו היטב והנה גם כי יחובר טעם מאמר לטוב לך עם לשמור את מצות יי' וגו' הוא ביאור טעם השאל' וסודה על הדרך עצמו שאומרנו עם המשך הכתובים הבאים אחריו אחשוב שאלו היה. ונופל הרמב"ן ז"ל על השקפת אלו הטעמים באלו המלות שאמרנו היה שמח מאד עליהם למה שלכאור' יורו על מה שאמר שהכל נמשך אל לטוב לך כמו שזכרנו אלא שהחלוף הוא נפלא בינינו בכוונות כי הוא אומר מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך ללכת וגו' ולאהב' ולעבוד ולשמור לטוב לך כי לטוב לו ולצרכו אינו שואל כלום כי הן ליי' אלהיך השמים ושמי השמים וגו'. והנה לפי דבריו בין לצרכו או לצרכם על כל פנים הוא שואל. אמנם לדברינו הנה אינו שואל כלל אבל הוא חונן ונותן. גם לפי דבריו היו לו לומר וללכת בכל דרכיו בוא"ו העטף אכן בואו בלא וא"ו יורה מאד על אמתת הכוונה עם מה שנמשך הדבור עד אומרו את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד כי לפי הפירושים כלם הוא כפל ומותר גמור. ואם באנו למצוא טעמים על שאלת המצות ואשר הם הראוי והנכון כבר נוכל לסמוך באלו המאמרים אותם הטעמים עצמם שהזכיר' אסתר בחכמת' להפיק רצון המלך לעשות חפצה ולמלאת שאלתה באומר' אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו יכתב להשיב וגו' (אסתר ח׳:ה׳). רצה כי כשיתחברו כל הענינים האלה והם היות הדבר הנשאל טוב ומועיל למי ששואלין ממנו רצוני שהודאתו עליו תהיה לו טוב ומועיל גם שהשואל הוא מי שהוא נרצה לנשאל ובעל חן בעיניו והדבר הנשאל הוא כשר בעצמו ולא נמצא בו גנאי ודופי גם שהשואל הוא טוב בעיני הנשאל אם שלא יחשדנו שהוא מבקש בעבור דבר רע הנה באמת אין טעם לסרב על השאל' כלל. והנה יהיה בכאן מאמר ליראה את יי' וללכת בכל דרכיו ולאהב' אותו ולעבדו ככל לב ובכל נפש וגו' הוא כנגד מה שנאמר שם וכשר הדבר בעיני המלך כי איזה דבר יכשר בעיני אלהים ואדם יותר מזה. ומאמר לטוב לך הוא עצמו אם על המלך טוב. ומאמר הן ליי' אלהיך השמים וגו' רק באבותיך חשק וגו' הוא כנגד ואם מצאתי חן בעיניו כי הוא ראוי שימצא חן בעיניך לעשות מצותיו כמו שמצאתם אתם חן בעיניו לחשוק באבותיכם ולבחור בכם מכל העמים. ומאמר כי יי' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' האל הגדול וגו' עושה משפט וגו' כנגד וטובה אני בעיניו כי זה אלהים אלהינו הוא הטוב המוחלט אשר כלנו חייבים לעשות רצונו מפני גודל טובו ומעתה מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם דברים שהם ראויים לעשות אותם מכל הצדדין הרי זה הלוך נאות ונכון לקצת אלו הכתובים אבל אין טעם לקשר הדברים הנמשכים אחרי כן עם שעל כל פנים אין טעם לישאל אותה בנקל' כי השקפת הצדדים ההם לאו מילתא זוטרתי היא ואף כי לגבי משה תהיה מילתא זוטרתי לא היה לו לשאול מהם כפי מה שאמרנו. אמנם מה שאמרנו ראשונה הוא הנכון והטוב בעיני בכל הפרש' ההיא. ואולם אחר שסיים ענין השאל' הזאת ועמידתם עליהם כפי הנזכר נעתק לזרזם ולהזהירם במה שנתחייב מידיעת הירא' הזאת מענין השכר והעונש אשר הוא תכלית המאמר כלו. ואמר ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשת' וגו' כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא כו' ירצה דעו גא וראו כי לא בכחך ועוצם ידך תעשה חיל בארץ ההיא כי כל עבודת' אינה רק המצות האלהיות אשר אנכי מצוך היום כי לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק כלומר שאין עיני יושביה תלויות לשמים להוציא צמחה אמנם הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשת' ארץ הרים ובקעות היא למטר השמים תשתה מים ולא ממקום אחר ואתה צריך להיות עיניך ולבך שם כל הימים כי הוא ולא אחר הדורש אותה תמיד בעיני השגחתו מראשית השנה ועד אחרית' ירצה שאפילו בימות הגשמים שהוא ראשית השנה והגשמים יותר טבעיים הוא משים השגחתו בה על ירידת הגשמים בה כמו שהוא בימות הקיץ שאינן כל כך מצויין בדרך הטבע וכמו שביאר הענין יפה ואמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את יי' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם כמו שיתחייב מהודעת היראה שהקדמתי לך ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש כי הוא שני עניני ראשית השנה ואחרית' כמו שאמרנו ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך וכו' כי על זה האופן תעבד הארץ הזאת ולא באופן אחר. וזה ענין קדושת' כמו שכתבנו בפ' מרגלים וזולתה ולזה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו'. וחרה אף יי' בכם ועצר את השמים כי לפי שצורך גשמי הארץ ההיא כלם לתבואת האדמה הנה בזמן הגשמים שהם באים בטבעם אז בשפע אמר שישגיח עליהם לעצור בהם ולמנעם ואף אחרי כן בימות הקיץ שהגשמים הצריכים אל פירות האילן ולהשקות המקוה ולהגביר הנחלים והמעינות הם באים על הרוב בטוב ההשגחה לא יהיה מטר. ועם זה והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר יי' נותן לכם וזהו תכלית כל הפרשה כלה והודעת היראה וכמו שאמרו בספרי (פ' עקב) ר"ש בן יוחאי אומר ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים אמר להם אם את התורה תקיימוה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות היכן פירושו של דבר אם תאבו ושמעתם וגו' ואם תמאנו ומריתם וגו' (ישעיהו א׳:כ׳). רבי אלעזר המודעי אומר ספר וסיף ירדו כרוכים מן השמים. אמר להם אם עושים את התורה הכתובה בזה הרי אתם ניצולים מזה ואם לאו אתם נלקים בו היכן פירושו של דבר ויגרש את האדם וגו'. ואת להט החרב וגו' (בראשית ג׳:כ״ד). ר"ש בן יוחאי אומר שהטוב מטבעו לא יותן לשום אדם כי אם לפי הגמול. ולזה חוייב שיהיה המקל כרוך בככר. אמנם ר' אלעזר המודעי אומר שכבר נלמוד דבר זה מהכתובים הבאים על זה תמיד המזהירים על היראה ולפי כן הספר והסיף כרוכין יחד. והנה שם בספרי השתדלו ג"כ לפרש פרשה זו כלה בשבחה של ארץ ישראל כמו שכתב רש"י ז"ל בפירושיו אבל הנראה הטוב והישר לפי פשט הכתובים וקשר הפרשיות הוא מה שכתבנו בלי ספק והיא אמתת שבחה לפי האמת כמו שאמרנו כי לא תכיל כי עם נשוא עון ולפי שהארץ עדין לא נכבשה לפניהם שתף עניניה בזה היסוד ואמר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם היום וגו' והוריש יי' את כל הגוים האלה מלפניכם וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם כל המקום וגו' לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן יי' אלהיכם וגו'. יאמר כי כמו שהצלחת הארץ לא תעשה בכל העבודה אשר יעבדו בהם הגוים את ארצות' רק ע"י המצות כמו שאמרנו כן מלחמותיה לא תעשינה על ידם כי בשמור משמרתו בהם הוא יתע' ילחם לכם ואתם תבאו ותירשו ארצות מלחמתו ואפילו צער לא יגיע לכם כי לא יתיצב איש בפניכם. ולא עוד אלא שפחדכם ומוראכם יתן יי' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם. וכבר כתבנו על ומוראכם וחתכם שער ט"ו כי באותה בחינה עצמה שנאמר אל המין האנושי ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה וגו' (בראשית ט׳:ב׳) בה נאמר לישראל פחדכם ומוראכם יתן יי' אלהיכם על פני כל הארץ והוא ענין נכבד מאד מהכרת מדרגות הנמצאות כי על כן נאמר ואכלת את כל העמים יאכל גוים צריו (במדבר כ״ד:ח׳) כי לחמנו הם (שם י"ד) וזולתם כמו שנאמר היטב בפ' המן שער מ"א. והנה נמצא כי לבלתי עמדם על משמרתם באלו המצות החליפו קצת הגוים ההם כח לעמוד בפניהם בתחלה כמו שנזכר מפורש בספר שופטים (ג') וכאשר נתייעד בפרשת מסעי שער פ"ו ואין צ"ל שנתבאר שהיא הסבה שתשש כח האומה לסוף בפני מלכי האדמה והיה מה שהיה מחרבן ארצה וגלותה עד ישקיף וירא יי' משמים כאשר דבר ושב יי' אלהיך וגו'. אם יהיה נדחך וגו'. והביאך יי' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך ומל יי' אלהיך את לבבך וגו' (דברים ל׳:ה׳-ו׳). כמו שאמר למעלה ומלתם את ערלת לבבכם כי הוא תכלית היראה האמורה וזה פריה וזה מה שרצינו ביאורו בזה החלק: "Behold the Heavens, and the Heavens of the Heavens, belong to the Lord, the earth and all there is therein." (10,14) This points out the difference between G'd and any other deities. Since the latter, not even laying claim to own the universe, cannot inspire "fear" as we have defined it, they are also unable to elevate man. G'd, by reason of His ownership of the universe, can claim obedience of all creatures. Should we ask that since He owns it all, what difference can one nation's claim to consideration by G'd make?, the answer given is "He only took a liking to your ancestors, to love them and their seed after them." (10,15) Even though the Jewish people are far from perfect, "like the lily amongst the thorns," G'd chose Israel because of its relative merit. By the time you have realised and appreciated the meaning of your national history, says Moses, you will have arrived at the stage of love for G'd. At that point performance of the mitzvot will no longer be an act of obedience, but an expression of your love for G'd the Lawgiver. Reviewing the whole chapter, one is forced to conclude that far from making impossible demands upon us, G'd is in fact granting us privileges. The etnachta, tone sign under the words "from you" in verse twelve, as well as under the word "today" in verse thirteen, supports our view that the lines between have to be read as if in parenthesis. The verse then reads "and now Israel what is it that the Lord asks of you this day; in order that you will be well off?..except to..." After all that, the passage describing the land of Israel as one that needs rainfall, as distinct from Egypt, is a reminder that even after attaining their reward and successful takeover of the land of Canaan, Divine help will continue to be needed. The land will only deliver its bounty to Israel when such Divine help is forthcoming. The second paragraph of the keriyat shema which follows, spells out the conditions for such Divine help, and the consequences should Israel fail to meet these conditions.