יבאר שהתור' ועבודת האדמה הם כשתי צרות. האחת צנועה. והשנית פרוצה. ודבר המלך שלא ליקר הפרוצה על פני הצנועה:
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו'. "All the commandment which I command thee this day" etc.
במדרש (דב"ר פרשת עקב) אמר להם משה כשאתם עוברים את הירדן הזה דברים אחרים יתחדשו לא תהיו סוברים בעצמכם כשם שהיתם במדבר והייתם חוטאים והייתי מבקש עליכם רחמים אמר לם כשעשיתם אותו מעשה ובקש הקדוש ב"ה לכלות אתכם לא התפללתי עליכם ובקשתי סניגוריא מנין שכן כתיב ואתפלל אל יי' ואומר יי' אלהים אל תשחת עמך וגו'. Midrash Rabbah Deut. 11, reports Moses as saying to the Israelites: "when you cross the Jordan things will be different from now. Do not imagine that when you sin there will be a Moses to intercede for you with G'd as I have done in the desert all these years. When you committed the sin of the golden calf, and the Lord wanted to wipe you out, did I not pray for you and act as your advocate?"
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שנתבאר כבר בשערים הקודמים. כי השתדלות האדם עלי ארץ צריכה להיות בבחינה כפולה. האחת, לקנות אשרו הזמני והגופני ע"י מעשים גופניים ועסקים זמניים, והשנית, לקנות אשרו המוסרי והרוחני ע"י העיון וההשכלה בדרכי הי"ת, ועשות המצות והמעשים הנרצים בעיניו, יאמר עתה, כי בעבור זה ידמה האדם ג"כ לאיש אשר לו שתי נשים, האחת יפה התואר והמראה, רבת פעלים להכין ולתקן כל צרכי הבית, וצופיה תמיד כל הליכותיו, אבל היא עקרה אין לה ולד, באופן שיושלמו על ידה רק כל מאוייו ומחסוריו הגופנים לפי שעה, אבל לא יוכל לקוות ממנה שעל ידה יבאר גם שמו וזכרו עלי תבל, כאשר ילך בדרך כל הארץ, גם לא יוכל להיטיב ולתקן מידותיו ומעלותיו השכליות על ידה, אחרי כי היא חסרת כל אלה וה' השה אותה חכמה אמיתית, ואין חלק לה בבינה ובמעלות מוסריות, והשניה היא עצלה ורפת ידים בבחינת כל מלאכת עבודה, אבל היא מגזע ישרים טובת שכל ובעלת שאר מידות יקרות, ורבת בנים, באופן שאף שעל ידה לא יתוקנו צרכיו הגופניים ומחסוריו הזמניים, בכל זאת לא לבד שישאר על ידה שמו לעולם, וזכרו לא יסוף מזרעו, כי אם גם מיטיבה דרכיו ועלילותיו, ומיישרת מידותיו ומעלותיו, ונותנת לו עצה ראויה ונכונה, איך יפעול כל פעולותיו המוסריות, והנה האיש הישר הולך יכבד תמיד את שתיהן כראוי, אחרי כי כל אחת מהנה מסבבת לו אך טוב תחת כי השקוע רק במצולת התאוה החמרית ותשוקתו הגופנית, יאהב ויכבד את הראשונה, יותר מהשניה, ולהזהיר על מעשה עול זה ירמוז גם מאה"כ "כי תהיינה לאיש שתי נשים וכו' לא יוכל לבכר את בן האהובה וכו," וכמו כן יחטא גם האיש אשר ישתדל תמיד רק להמציא לנפשו צרכי גופו הארציים, ומן מחסורי נפשו המוסריות יסור לבו כל הימים, אף כי שמלאותו צרכי גויתו מסבבת לו רק הנאה גופנית לפי שעה אבל אינה מסבבת לו ההשארה הנצחיית, תחת כי קנין המעלות והמידות המוסרית מסבב לו שלימות, נפשית והשארה נצחית בעולם הרוחני, והנה בצאת ישראל ממצרים והלכו במדבר ארץ ציה ושממה, ארץ אשר תחסר כל בה, היו כאלו לוקח מהם אושר חייהם הגופניים, ונשאר להם רק ההשתדלות לקנות אשרם המוסרי על ידי לימוד התורה והמצוה, כמא"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים" וכו' ובמרה שם שם לו חוק ומשפט, ובסיני נגלה להם ה' לתת להם את תורתו, ורק כאשר חסרו להם שם הרבה פעמים גם מחסורי גויתם היותר הכרחיים, שמע ה' לקולם, וימטר להם שאר, ולחם משמים השביעם, ומצור החלמיש הוציא להם מים לרויה, וכל זה עשה להם ג"כ רק בעבור שהחזיקו בקנין השלימות הנפשית, אף כי כמה המרוהו במדבר והעציבהו בישימון, ורק כאשר שלם עון האמורי באה העת להנחילם את ארצו, אשר בו ישבו שלוים ושקטים, כל טוב זמניי ואושר מדיני יהיו להם עתה למנה, ומעתה היה מקום לחוש ולדאוג, כי מאהבת ההנאות הגופניות האלה אשר לרוב תפעולנה עתה בגורלם, יעזבו שמירת התורה והמצוה, וישכחו כי רק בעבורה לא עזבם ה' בכל הדרך אשר הוליכם במדבר, ורק בעבורה ייטיב להם גם עתה הטוב הגדול הזה, להנחילם ארץ חמדה, ורחבת ידים, וע"כ הזהירם הכ' לא לבד לזכור תמיד את כל החסד אשר גמל עליהם בלבתם במדבר למען השריש בקרבם עי"ז תמיד ידיעת ה' האמיתית, והחפץ לשמור מצותיו, כמ"ש "וזכרת את כל הדרך" וכו' כי אם גם לשמור ולעשות תמיד כל אשר צום, כמאה"כ "שמור ושמעת את כל אשר אנוכי מצוך וכו'" ונדמו ישראל בכל זה לאיש אשר לקחו גדודי אויב את אשתו אשר היתה אהובה לו מאוד בעבור יפי מראה ותארה, ובעבור שחייתה אתו בפועל כפיה, ורק בגלל אשתו האחרת הנשארת לי אשר הית' חכמה וטובת שכל מאוד, עד שהמליצה בעדו אל מלך הארץ כלכל אותו ואת ביתו זמן רב, אף כי עבר הרבה פעמים על רצונו בריבו עם אשתו היקרה הזאת ואח"כ השיב המלך לו גם את אשתו הראשונה אשר לקחה ממנו, וישלחם כלם מאתו בשמחה, אך הזהירו אז מאוד, שלא יטה עתה לבו ביותר אל האשה האהובה הזאת, השבה אליו משדה אויב, עד שיקל בעבור זה בכבוד צרתה אשתו הצנועה הזאת, אחרי שכל הטוב אשר עשה הוא לו מאז בא לחסות בצלו עד עתה ששלחהו בשלום, רק בעבורה היטיב לו, ורק בגללה השיב לו גם את אשתו השניה האהובה לו ביותר. ובמשל נחמד זה באר הרב ז"ל הרבה כתובים בפרשתנו (עיין מכל זה בפנים הספר,) וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו, "אמר להם משה כשאתם עוברים וכו' דברים אחרים יתחדשו ר"ל כי כל עוד היו במדבר חסרי התענוגים הגופניים היו מוכרחים להתעסק רק בענינים רוחניים, ואף שבכל זאת חטאו לפעמים, בכל זאת לא היה לבם עוד נשחת לצמיתות, באופן שהיה עוד הכח והיכולת בידו להוכיחם ולהיטיב דרכם ולסבב להם עי"ז הסליחה מהי"ת, אבל עתה בשבתם על אדמתם, ויתענגו ברוב שלום ואושר מדיני, הלא יוכל לשכוח על נקלה להשתדל גם בקנין השלמות הנפשית בעבור התעסקם תמיד רק בקנין אשרם המדיני, ועי"ז יפתה גם לבם להרע גם את מעשיהם מאוד, באופן שלא יוכל עוד שום נביא ומוכיח בשער להשיבם מדרכם הרע, ע"כ הזהירם מאוד, ואמר להם שימו לבכם מאוד על דרכיכם, וזכרו תמיד כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום, למען תשמרו תמיד מחטוא ומנפול ברשת העון. לפי שנתבאר בכמה מקומות כי החיים הנפשיים והגופיים הנה הנם כשתי צרות בבית אחת אשר אי אפשר לו לאדם לפטור אחת מהנה. כי האחת היא יפת המראה רבת פעלים בכל מלאכה להכין צרכי הבית ופרנסתו אבל היא עקרה לא תלד. והשנית אם היא עצלה ושפלת ידים באלו המלאכות הלא היא בת טובים ובעלת שכל ורבת בנים ולכן האיש הנלבב חייב להשתדל בכל עוז לפשר בין שתיהן לתת לכל אחת די מחסורה ולהשלים חוקה הראוי לה כמו שבכדומה לזה אמרה תורה כי תהיין לאיש ב' נשים האחת אהובה והאחת שנואה וגו' לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' (שם כ"א). וכבר בא בענין זאת הפשר' פרשה שלימה באומרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' (שם ל'). כי הפירו' הנכון שעל שני מיני החיים הכתוב מדבר כמו שיתבאר שם שער ק"א ב"ה. גם בפרשת המן שער מ"א ובפרשת מרגלים שער ע"ז גם בפ"ז משער ס"ז דברנו בזה הרבה. לכן הרהורי לבי ורעיוני עלו לפני שהפרשיות האלו אשר זכרנום הם רומזים זה הענין הנכבד באופן צח ומועיל במשול העם ההוא אשר עמהם ידבר משה בעת ההיא לאיש קשה המזג ורע התכונה אשר היו לו שתי נשים כמו אלה. ויהי הוא נוסע מממלכה לממלכה ותפול שבא ותקח מאתו האשה היפה הרוכלת ורבות הסחורות ויתעצב עליה מאד כי היא האהוב' אליו והנותנת לפניהם בר ולחם ומזון ובהעלותה יסעו ולרש אין כל וישאל את נפשו למות ויהי הוא יושב וזעף בירכתי הבית ותקם האשה הנשארת בטוב שכלה ותבא לפני המלך ותספר לו על אודות בעלה ואת כל אשר קרהו ותתחנן לו ישים עינו עליהם לראות בענים ולחצם וחיתה נפשם לפניו. והמלך היה איש חכם ורב חסד ואמת ותשא האשה חן וחסד לפניו ויקרא לאישה ויאמר לו אל תירא ואל תחת רק כל מחסורך עלי מלחמי תאכל ומכוסי תשתה ומגז כבשי תתחמם ותהיה עמי כאחד מבני הבית עד אשר נדע מי האנשים אשר לקחו את אשתך עם סחורותיה ואקח אותה אליך ושלחתיך והלכתם בשלום והי שם ימים רבים ויעש המלך כאשר דבר אתו לא נפל דבר גם כי חטא ואשם על רצון המלך בריבו תמיד עם זאת האשה הנשארה אל הלקח צרתה על לא חמס בכפיה. ויהי מקץ ימים רבים ושנים הוגד למלך כי האשה היא ביד גדודי החיל אשר במדבר וירק את חניכיו ויצא וילחם בם ויהרגם ויקחה מאתם וישיבה אל בעלה ואל כל אשר לה וישלחם מאתו בשמחה ויהי הוא טרם ילך מאת פני המלך הלא הוא אמר לו אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתך וכי שמעתי בקול האשה הנצבת עמכה בזה ונשאתי פניה ומצאת חן בעיני וכל הימים אשר ישבתם פה היטיבותי עמך בעבורה וכמה פעמים הכעסתני בדברי ריבות אשר בינך ובינה ועם כל זה לא חסרת דבר ועתה כי ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך ירא אנכי כי בסתר פנים שכוח תשכח טובת האשה הזאת וחסדה ותזלזל בכבודה כי יטה לבך אל יופי האשה השנית ואל רוב תועלתה ותקבע דירתך עמה ואם הבנים שמחה תהיה עגונה אבל העדותי בך היום כי אם כה תעשה דרוש אדרשנו מעמך: As mentioned elsewhere, man having a spiritual side as well as a physical side, can be viewed as having two wives. One wife is beautiful, diligent, keeps house in an exemplary fashion, but, alas she has no children. The other wife, while lacking the many virtues of the first wife, bears numerous children for her husband, is of good character and intelligent. Because of the relative merits of the two wives, their husband strives constantly to maintain a degree of tolerance and peace between them. After all, they are both indispensable to him, each in her own way. He tries to please both of them, and take care of their respective needs. In fact it is incumbent upon him not to show preference to either one of them, just as in the case of the father who must not show preference for the son of the wife he loves better, if the one he loves less is the mother of his first born son. (Deut. chapter 21) When the Torah states (Deut. 30,15) "I hereby offer you this day life and goodness, or death and evil," the reference is to two different lifestyles, as will be explained in chapter one hundred and one. We have also discussed this problem in chapter forty one, in connection with the manna, and in chapter seventy seven and sixty seven. The reason Moses touches on this problem at this juncture, when a totally new lifestyle for the people is imminent, is perfectly logical. A parable may illustrate the husband's dilemma. A man has two wives, one beautiful, the apple of his eye, the other plain looking but the mother of his children. One day the beautiful wife is abducted while her husband was away on business. Thereupon wife number two appeals to the king for assistance in locating and freeing the wife who has been abducted. The king is impressed with the plain looking wife who is so concerned about her better looking competition. Since he is of a kindly disposition, he not only promised to help locate the abducted wife, but assures the family of his financial support until the whole family would be reunited, the husband had returned and the captive wife freed. After a while, news of the whereabouts of the abducted wife is received, and the king sets out to free her and succeeds. He then calls in the husband, being aware that the latter had always displayed a preference for the wife who had been abducted. He warns the husband not to neglect or maltreat his other wife since it was she who had been instrumental in the family surviving and being reunited. The king threatens punitive action should the husband fail to treat the second wife fairly.
והנה הוא מבואר כי בצאת ישראל ממצרים נמצאו כאלו לוקחו מאתם חיי העסקים הזמניים כי לא נשאר בידם רק עסק החיים האלהיים בלמוד התורה והמצות כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג') ובעברם הים מיד קבלו שבת ודינין במרה (סנהדרין נ"ו:). והנה בידם אין לחם ואין שמלה כמו שהתלוננו שם באומרם מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר וגו' (שמות טז). והנה המלך כי שמע לקול האשה אילת אהבים ויעלת חן אשר ארשה להם מצאו חן בעיניו וספק צרכה משלחן גבוה כל ימי עומדים שם כי לא שלם עון האמורי אשר בידם האשה השניה כמו שנתבאר זה מספוק המן והבאר והשלו גם נאמר שם לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעליך והקיפם בענני כבוד ושמרם כאישון עינו כמו שכלל ואמר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר ואף על פי שחטאו לפניו במדבר כמה פעמים על אודות עסקי האשה השנית ורכולות סחורותיה לא מנע מאתם לא נטשם ולא עזבם: When the Jews left Egypt, deprived of their physical comforts and the kind of freedom they had phantasized about after being freed from slavery, they are described as if their wife number one had been abducted. The Jewish soul, i.e. wife number two in our parable, appealed to G'd, and G'd provided sustenance during all the years in the desert. This proved that wife number one was still missing, since otherwise the Jewish people would not have had to rely On G'ds sustenance, i.e. supernatural help. They would have been able to manage like every other nation. At Marah, G'd had responded to the pleas of the Jewish people, introducing the daily ration of manna pending return of "wife number one."
והנה עכשיו בעמדם על הפרק כי בא מועד לקחת מיד מלכי כנען את ארצם לתת להם נחלה כי היא האשה אשר הוכיח ה' לענין הספוק והפרנסה כמו שהוכחנו בשערים הנזכרים טרם ילכו שמה הזהיר להם מאד על אודות האשה הצנועה המיוחסת אם הבנים ותולדתן של צדיקים מעשים טובים ועל דרך שאמר אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כ"א) ולזה אמר כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון וגו'. בשער י"ז ובשער פ"ג כתבנו טעם נכבד למאמר כל המצוה ולא אמר כל המצות אמנם עתה לפי דרכנו יראה כי אף על פי שהמה פונים היום אל עסקי הארץ ההיא וכבר התחילו קצתם להאחז בה כמו שהיה הענין בבני גד ובבני ראובן הנה לפי זה לא יסורו מהמצוה הזאת רצוני כלל המצות הכתובות בתורה כי הוא העסק אשר הוא להם העקר ואשר בעבורו ישא חן וחסד לפני אלהיהם לחיות ולבא ולרשת את הארץ ההיא ולהתקיים בה. ואם תאמרו אם אנו מתעסקים בה תמיד מה נאכל ומה נשתה ובמה נסתפק כל צרכנו לזה אמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וגו'. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו'. שמלתך לא בלתה מעליך וגו' , ירצה זכור תזכור את אשר התענית במדבר ארבעים שנה לא מקום זרע תאנה וגפן אשר היה זה כדי לעשותך בעל נסיון ושתבא לכלל דעת אשר בלבבך היום מהמדע בענין שאלת התשמור מצותיו אם לא כי מאז ראו עיניך ופתחה אזניך לדעת שעל ידי שמירת התורה והמצות תצליח בכל דרכיך מה שלא ידעת כן בראשונה שלא הייתי מלומד בכך וכמ"ש בדבריו האחרונים ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה שהכוונה שכל הטורח ההוא הוצרך להודיעם את אשר בלבבם מהמדע היום ומלת לדעת כמו לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות ל"א) כלומר שיבא לכלל דעת ופירש הענין הנודע וסבת ידיעתו ואמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך וגו'. וזה שהביאך לידי הענוי ההוא המכונה בלקיחת האשה הסוחרת ממנו למען הודיעך כי לא על הלחם הקנוי בהשתדלותה לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' בעבור האשה הצנועה וטובת שכל יחיה האדם כמו שראית כל הימים אשר נסתפקת מן המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך וגו'. גם שמלתך לא בלתה מעליך וגו'. שכל הדברים ההם היו מתנות אלהיות בעבורה ובפ' המן נזכרו ענינים אלהיים מזה המין ונתבאר עוד שם הכתוב הזה לכן וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך מיסרך. ירצה לכן שמור ושמעת את כל אשר אנכי מצוך היום משמירתם בכבוד ומורא התורה והמצוה ולא יטה לבבך אל עבודת האדמה אשר אתה בא שמה עד אשר תעשה קבע ממלאכתך ותשאר התורה מקופלת ומונחת בקרן זוית ואם תשכיל ותדע אם לבבך תכיר כי כאשר ייסר איש את בנו האוהב אותו ומדריכו בדרך ישרה בטוב לו יי' אלהיך מיסרך כי הוא הדבר אשר יעמידך חי וישאירך על פני האדמה ולא זולת ולכן שיראה חיים טובים ונכוחים עם האשה התמימה משיבת נפש אשר נתן לו גם רמז לו כי מעתה ידע כי כל נזק ופגע שישיגוהו לא יבאו עליו רק בעלבונה וכמו שאמר בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות פ"ו) ושהוא יכיר זה בבא עליו תמיד הרעות מדה כנגד מדה וכמו שאמר כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ וכו' (שם) והוא מה שיכוין גם כן באומרו וידעת עם לבבך וגו'. וזה כאשר יגיעו עליך ייסורין רעים מפאת מעלה אתה תדע סבתן עם לבבך מבלי שאלת פי חכם וחוזה למה שמדתו יתע' ליסר אותך כאשר ייסר איש את בנו שדרכו להודיעו על מה הוכה כדי שידע ויוסר שהרי לא בא עליו בתורת נקמה והוא טעם מה שמודד השם יתעלה תמיד מדה כנגד מדה כדי שתיסרהו רעתו ומשובותיו יוכיחוהו אם יש לו דעת כלל. ולזה נמצא תמיד רוב הייסורין והרעות שהמה באופן שבא עמם היראתם שבאו על ביטול התורה והמצוה. והנה אחר שהקדים לפניו זאת האזהרה דרך כלל לא סר מהכין לפניו את הדרך הנכונה ולומר לו באר הטיב איך יהיה מנהגו עם שתי הנשים האלו בענין שלא תהינה צרות זו לזו כי הוא ענין נכבד מאד להעמיד ולקיים שלום הבית וטוב מצבו ואמר ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. הנה הפרשה הזאת כלה נתבארה יפה בשערים הנזכרים ראשונה בכל אחד הראוי לו לפי הכוונה. אמנם מה שראוי שיאמר כאן בקישור הדברים ההם וחבורם אל מקומם זה המיוחד וביאורם עוד הוא *שהמבואר שהמזון וכו' להבין דבריו אלה (עיין ביאורי בראשית דף רנ"ד ע"א. ושמות דף ע' ע"א) ופה אוסיף רק לאמר כי בעבור היות הגוף כלי המעשה של הנפש, כי רק על ידו תפעול פעולותיה עלי ארץ, ורק על ידו יובלו לה השגות החושים מכל סביבותיה עלי תבל, ע"כ רק כל עוד יהיה הגוף ניזון כראוי וכוחותיו עי"ז גם בריאים ושלימים, תתקיים הנפש אצלו שכונת מציאות, אפס ע"י העדר ומניעת לקיחת המזון ההכרחי לו, יוחלש הגוף וכל איבריו וכחותיו, ולא עוד תוכל הנפש לשכון אצלו ולפעול פעולותיה עלי ארץ באמצאותם, וע"ז רומז גם הכ' שאמר בתחילה "ושמרתם את מצות ה' אלהיך" וכו' כי מזון וחיי נפש אלה (כמו שאמר למעלה "כל המצוה וכו' תשמרון לעשות למען תחיון" וכו') הוא העיקר, ואח"כ אמר בבחינת מזון הגוף ההכרחיי גם כן לאדם, "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וכו'," שהמבואר שהמזון החמרי לא יתהפך אל נפש המשכלת אבל יתהפך אל הגוף שהוא הניזון ממנו בעצם וראשונה ונשמת האדם תיזון בו במקרה והוא במה שימצא הגוף ניזון ובריא כי בזה תתקיים הנפש אצלו שכונת מציאות. אמנם התורה והמצוה הוא מזון הנפש בעצם וראשונה שבשני חלקי העיון והמעשה היא מתעצמת עמה להיות ענין אחד כי על כן תארה החכם נר מצוה ותורה כמ"ש נר יי' נשמת אדם וגו'. (משלי כ') והתורה בעצמה ביארה זה באומרו למעלה למען הודיעך כי לא על הלחם וגו' כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם: וכמו שאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח) ותרגם אנקלוס לחיי עלמא. אמנם מפני שאין לעמוד לנפש בזה המציאות כי אם בקיום הגוף והזמנת ספוקו בלחם לאכול ובגד ללבוש היתה מהחכמה האלהית להמציא להם המצות המעשיות ולהכניסם לארץ הצבי המיוחדת להם יהיו עקר מעשיהם מזון הנפש בעצם וראשונה כמו שאמרו אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג') וזולת זה ואגבן ימצא ספוק ומזון ההוא על מכונוי במקרה ובשניה והוא מה שנתבאר בכאן יפה יפה באומרו ושמרת ועשית את מצות יי' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי המזון המיוחד לכם ומלאכת האשה ההיא האלהית אשר תחיה בעליה כמו שאמר למעלה כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון כי הוא עקר חייך ואורך ימיך כי לענין הספוק הגופיי הנה יי' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות וגו' ארץ חטה ושעורה וגו'. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה וגו' והכוונה שהיא ארץ מוגבלת ומשוערת החיים על דרך הספוק ולא על דרך המותרות המטרידות לאנשים מהחיים הנפשיים האמתיים והוא העסק בכבוד וקיום האשה יראת יי' המהוללת כמו שנתבאר זה יפה בשבחה של ארץ ישראל בפרשת מרגלים אשר בשער ע"ז הנזכר. ולזה מה שהזהיר עליה ואכלת ושבעת וברכת כי יראה שהאכילה וההנאה מהאשה הרוכלת יהיה כדי הספוק לבד באופן שתמשך משם הכוונה התכליתית שתודה את ה' המביאך שמה ותברך את שמו על הארץ ועל המזון וכמו שאמר הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל (ברכות ל"ה.) ואמר השמר לך פן תתחזק בעסק מלאכת עבודת האדמה ותיגע להעשיר עד אשר תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקיו אשר אנוכי מצוך היום: וביאר אופן השכחה ומציאותה באומרו פן תאכל ושבעת ובתים טובים וגו'. ובקרך וצאנך וגו'. ורם לבבך ושכחת וגו' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים המוליכך במדבר וגו'. המאכילך מן וגו' עד להיטיבך באחריתך. *יראה וכו' (עיין ביאורי למעלה במדבר דף מ"ג). יראה שלא יהיה העסק בה כדי לאכול ולשבוע ולברך אלא כדי לאכול ולשבוע ולשכוח וכמו שאמר וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב) ותהיה סבור שאין שום מקום לשפע ההצלחות רק בעסקה על האופן ההוא ולא תזכור מה שהיה ראשונה כשהוציאך ממצרים ערום ועריה והוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ובעבור התורה והמצוה האכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך וכל זה עשה למען ענותך לנסותך להיטיבך באחריתך והוא שתדע מדת העינוי ותהיה בעל נסיון כי בזכות עסק התורה יגיע לך די ספוקך. וזה כדי להטיבך באחריתך בהיות לך זה אות ומופת לכל עת וזמן שלא תחטא בזה ואתה לא תעלה על לבך דבר זה אבל תאמר כחי ועוצם ידי על צד ההשתדלות הגופיי עשה לי את החיל הזה כי תראה בעיניך שאתה בעצמך ובחייליך תעשה חיל. אני לא אכחיש זה לגמרי אבל הסכת ושמע וזכרת את יי' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה ירצה שהוא אשר יעשה תמיד עמכם כאשר עשה יום הזה וכאשר אמרנו. והיה אם שכוח תשכח אם ה' אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון כגוים וגו'. ירצה והיה אם לא תשמע אל דברי להתנהג אישות שלימה את האשה האלהית בשארה כסותה ועונתה ועם צרתה תייחד דירתך ללכת אחרי המיית הענינים המדומים אשר בעבורם יעבדו הגוים האלה את אלהיהם העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון כגוים אשר יי' מאביד אותם מפניכם לבלתי היות להם חלק ונחלה בתורת אלהי ישראל. והנה אחר שגמר את דבריו ביאר לו מה שאמר כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולפי דרכו הזכיר את אשר הכעיסו כמה פעמים במריבת האשה התמימה והטהורה על עסקי צרתה ואמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק והוא מבואר כי אין בכחך לעשות חיל עמהם כלל אבל תשכיל וידעת את לבבך בלי שום ספק כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר יי' לך. ואם תאמר אם כן נתבאר שהיה זכותי גדול אשר למעני עשה והרי זה כח יפה מהראשון אל תאמר בלבבך בהדוף יי' אות' מלפניך לאמר בצדקתי הביאני יי' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה יי' מורישם מפניך. והכוונה שצדקו יחדו משפטי השם יתעלה בגרש גוים חטאים מן הארץ ולהביא צדיקים תחתם כי באמת לא בצדקתך ויושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם ואם שאינו עושה עול להם כי ברשעת הגוים האלה יי' אלהיך מורישם מארצם. אמנם אתה נכנס במקומם למען הקים את הדבר אשר נשבע יי' לאבותיך. וכבר נתברר זה הענין מאומרו כי לא שלם עון האמרי עד הנה (ברא' ט"ו). הנה שנתברר שלא באת בכחך לרשת את ארצם לא בכח הגופיי ולא בכח הנפשיי הנכבד ממנו ולאמת מה שאמר מחוסר כחו הנפשיי אמר וידעת כי לא בצדקתך וגו'. זכור אל תשכח את אשר הקצפת את יי' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם יי' ובחורב הקצפתם את יי' וגו'. בעלותי ההרה וגו'. כל הפרשה וגו'. הנה שזכר לו את הראשונות אשר הכעיסו על דברי התורה והמצוה ובירר לו בהם מיעוט צדקתו ויושר לבבו. והודיע אותם כי לא יהיה כן תמיד. רצוני שיעבור השם יתעלה על חטאים גדולים כהם ונסלח להם כמו שהיה במדבר כי הנה הוא היה מצוי שם ונתחזק מאד בפניהם גם שלא היה אז להם עסק האשה ההיא השלטת כי איננה. ולזה היתה התשובה מחטאם הנקלה. אמנם אחרי כן בהתחדש להם מציאותה ונטות לבם אחריה לגמרי יהיו חטאיהם יותר חזקים ותשובתם יותר כבדה ויותר קשה והנביאים אשר ימצאו ביניהם לא יספיקו להוכיחם ולמנעם ויהיה אבדנם הכרחי. והוא מה שאמרוהו חז"ל במדרש ההוא שזכרנו ראשונה אמר להם משה כשאתם עוברים את הירדן דברים אחרים יתחדשו והם התחזקם בעסקי' המדומים והחלישם בנפשיים כמו שאמרנו ולזה לא תהיה סבורים בעצמכם כשם שהייתם במדבר חוטאים ואני מבקש עליכם רחמים. כי אחר שלא הייתם מוטבעים ומושקעים ביתר העסקים אפילו על אותו מעשה של עגל אשר היה מהראוי לכלות אתכם בקשתי סנגוריא על צד היותר שאפשר ואתפלל אל יי' ואומר יי' אלהים אל תשחת עמך וגו'. ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש מי שימסור נפשו עליכם כמו שמסרתי אני בכל אשר הייתי לפניכם עד אשר לא חסרתם דבר ברוב פשעיכם שפשעתם לפניו. והוא מה שיתבאר יפה כשנתבונן בכוונתו בפרשה הזאת אשר היא באמת קשת הביאור לפי מה שבאו דבריה לכאורה מבולבלין ובלתי שומרים סדר מציאותם גם בזכור ענינים שאינן נראין מענינם ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים ז"ל שיחוש לזה ואני אזכרם אחד לאחד: Now that the land of Canaan, -i.e. wife number one,- is about to be restored to the Jewish people, normal economic factors will provide the people's sustenance, instead of the miraculous help from the king. Israel is warned not again to neglect its soul, the unseemly wife, while enjoying the companionship of wife number one, delighting in her physical endowments. Moses' warning about the need to observe all the mitzvot now that Israel is about to enter the holy land, is a reminder that the period of dependence on the king's largesse is drawing to a close. The king warns that neglect of the rules He had laid down would be viewed as a serious act of ingratitude for past favours. Such ingratitude could lead to Israel forfeiting the land itself. Should the nation ask how they could ensure their economic survival if they had to be constantly occupied with spiritual matters such as studying the Torah, they are reminded that they had learned during forty long years that the pursuit of material values is not the only way to ensure one' economic success in the world. "Remember the way your Lord guided you,...He fed you the manna...your clothing did not rot..." The whole purpose of allowing wife number one to be kidnapped, was to demonstrate that survival is possible without all these accoutrements. On the contrary, harm and failure will result from neglect of our spiritual equipment, rather than from our neglecting our business in favour of Torah study and mitzvah performance. We find this type of warning in Avot 6,2, "woe to the creatures because of the insult they heap upon Torah." Neglect of Torah spells retribution according to the midah keneged midah, measure for measure principle. "He who tries to divest himself of the yoke of Torah has the yoke of government and bureaucracy imposed upon him." (Avot 3,5.) If one encounters certain difficulties in life, one often does not have to search very far for the reasons. It is usually due to an imbalance in the way one has handled one's priorities. Torah study, mitzvah performance, have to be given equal time with the pursuit of one's economic goals. Nourishment of the soul is not provided by the same source as nourishment for the body. A healthy body is needed to enable the souls to function at full capacity. For that reason, all reasonable efforts have to be made to provide the body with proper sustenance. We know that Torah and mitzvot are the primary food for the soul from Solomon (Proverbs 6,23) "for the mitzvah is like a candle, whereas the Torah is like light itself." In the Torah (Deut 8,3,) we are told "man does not live by bread alone, but by everything which emanates from the mouth of G'd does man live." Onkelos renders Leviticus 18,8, as follows: "You shall observe My statutes and My social laws so that man ensures eternal life for himself when he carries them out." The expression "to live thereby," accordingly refers to sustenance for our spiritual half. All the commandments that become applicable upon entry into the holy land, give sustenance to the spiritual part of the Jew. The land is described as one in "which you do not eat bread therein out of scarceness" (Deut 8,9). It is a land that does not demand so much physical labour that its inhabitants cannot find enough time to devote themselves to their spiritual tasks. Verses 11-14 are the warning not to immerse ourselves too deeply in the effort to acquire material riches. This could lead to forgetting G'ds goodness and the purpose for which we travelled forty years through the desert. Whereas, notwithstanding G'ds generosity, our own contribution to econonmic stability is required, or at least permitted, we must never forget what it is that gives us the strength to perform economic miracles. Should we fail to remember, our fate will be the same as that of the nations whom we are replacing in Canaan. If any reminder were needed as to by whose grace conquest of the country was accomplished, reference is made to the relative physical and numerical strength of Israel vis a vis the nations it has conquered. Those nations had inspired such awe in any would be conquerors, that to credit our success merely to our own strength would be sheer lunacy. G'd is also anxious to disabuse us of the thought that it was our moral superiority that led to our successful conquest. He points out that it was the wickedness of the land's inhabitants that caused them to be dispossessed. Already at the time of Abraham, G'd had promised that fulfilment of G'ds promise to him had to await the inhabitants' cumulative level of sin reaching a stage that would give G'd legal justification to dispossess them. (Genesis chapter 15) Israel's own waywardness is recalled, to remind them further that it was not their righteousness that led to the conquest of the land of Canaan. Precisely because G'd had forgiven so many of their past misdemeanours in the desert, they had to be warned now that they could not count on G'd being indulgent with them in the future. Also, the argument which Moses had used successfully up to now, namely that demise of the Jewish people would be interpreted by the nations at large as the Jewish G'ds inability to make good on His promise to his people, would no longer be valid. Once Israel had conquered the land of Canaan, G'd would have demonstrated His ability to deliver on His promises. The difficulties in this Parshah stem from the apparent lack of logical sequence in which it is written.
א כי אחר שנאמר בעלותי ההרה וגו' ויתן יי' אלי את שני לוחות האבנים וגו'. למה יחזור לומר ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן יי' אלי את שני לוחות האבנים. ב כי אחר שסדר עמידתו בהר וקבלתו הלוחות ומה שנאמר לו קום רד מזה וירידתו ושבירתו הלוחות והתנפלו שנית לכפר עליהם ותפלתו גם על אהרן חזר ואמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש והרי לא עשה זה אלא קודם שיעלה להר להתפלל. גם יש לדקדק בטעם ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי כי היה לו לומר ואת העגל. ג למה הכניס בתוך ספור זה ובתבערה ובמסה ובקברת התאוה וגו'. ועוד הזכירו ובשלוח יי' אתכם מקדש ברנע וגו' ותמרו את פי יי' והלא בתחלת הספר הוכיח על דבר המרגלים ויותר מדאי. וגם יש לדעת למה הקדים תוכחת מרגלים לתוכחת העגל: ד חזרתו אחר כך לסדר התפלה שעשה מתחלה באומרו יי' אלהים אל תשחת עמך וגו' זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב וגו'. ולמה לא סדרה במקומה קודם שירד מן ההר ולא יבלבל הסדר: ה מה טעם שיזכור הנה קבלת הלוחות השניות והלא אין להם בהם עון של תוכחה ואין לומר שכבר נסתלק מהתוכח' שהרי לסוף נאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' וישמע יי' אלי גם בפעם ההיא לא אבה יי' השחיתך ויאמר יי' אלי קום לך למסע וגו': ו מה טעם הכניסו בתוך דברים אלו ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן כי מה ענין זה לתוכחה ולא עוד אלא ויכהן אלעזר בנו תחתיו: ז הזכירו בתוכחה בעת ההיא הבדיל יי' את שבט הלוי וגו'. גם אומרו על כן לא היה ללוי חלק ונחלה. וכל זה בלבול מפורסם ממה שנאמר אחר הכל ואני עמדתי בהר וגו'. וישמע יי' אלי וגו' כמו שזכרנו בספק הה': ח ואם אינו מבלבל בלבול הסדר הוא מה שיראה שנשתבח בו בהפך דברי השם יתע' במעשה הלוחות והארון. ודברי חז"ל (ברכות נ"ה.) ידועים אבל יראה שכיון שהכל גלוי לפניו אין לו לשנות מדבריו: 1) When Moses says he climbed the mountain to receive the tablets, (9,8-10) he repeats in verse 11, that G'd gave him two stone tablets. Why? 2) After reviewing the whole golden calf episode, including the time spent on the mountain to obtain forgiveness, Moses suddenly refers to "your sin which you committed, I took and burned it in fire." (9,21) Why this chronologically misleading verse at this point? He had burned the golden calf immediately he had come down from the mountain! 3) Why does Moses inject the sin of the spies in the middle of the account of the golden calf? (9,23) This had been dealt with in chapter 1, 22-46! 4) Why does Moses wait till verse twenty five to relate the forty days of pleading he did for his people? 5) Why is the giving of the second set of tablets reported prior to the report about obtaining forgiveness? 6) Why does Moses refer to the move to Masserah and Aaron's death in the middle of this report, an event which occurred thirty nine years later? 7) Mentioning the special function of the tribe of Levi, and the fact that they would not participate in the sharing out of the land, seems quite out of place here?
אמנם פתרון כל הספקות האלה ותקון בלבולן יהיה כפי מה שאומר וזה כי הנה הוא ע"ה ייסד תוכחתו זאת על יסוד נכון וחזק והוא כי המרד ההוא העצום שנפלו בו במעשה העגל הנה יחייב אותם בג' מיני עונשין או לפחות באחד אחד מהם אם שיעבירם מעל פניו לגמרי כמו שאמר הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל"ב) ואם ישא להם זה שיענישם בעונש או עונשים ניכרים ונשאר רשמן לעד אצלם ולפחות שיאבדו כל הזכות והתוחלת הטוב שהיו מיחלים לחסדו לעתיד. משל לבן בית המלך החוטא למלכו שכבר יתחייבו את ראשו ואם המלך יעבור על מדותיו לתת לו נפשו לשלל כבר השיגו הרע המגיע לו בפגעו בו במאסר או במלקות או בלקיחת ממונו ואין צריך לומר שיאבד כל החסדים והאמת שכתב לו מתחלה וחתם בטבעתו שהרי לא כתב על מנת שימרוד. והנה הוא ע"ה סדר תוכחתו על ב' עמודים אלו. הראשון בהגדלת החטא ההוא מכל צדדיו. והשני בהראות שלא נענשו בשום עונש מהשלש' הנזכרי'. ובהשקפת זה הסדר יתבארו דבריו על נכון והנה לזה אחר שאמר ובחורב הקצפתם את ה' וגו'. בעלותי ההרה וגו'. ויתן יי' את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר יי' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל. כי בזה ספר שבחם וגודל ערכם. הנה להפליג בעוצם חטאם בא עליהם בששה בחינות שבכל אחת מהם כ"ש בכלן יגדל העון מאד: (1) In order to understand the sequence of Moses' address, one must bear in mind that the sin of the golden calf really made Israel liable to three distinct kinds of punishments, or at least to one penalty, if that meant the destruction of the nation that had been disloyal. If the sentence were to be commuted, at least some of the privileges enjoyed prior to that sin would be revoked, in addition to any penalties imposed. In our case, the fact that G'd did not decree loss of favoured nation status, heavy financial penalties, or deprivation of freedom of movement when He commuted the death sentence, is proof of the extraordinary degree of pardon granted. When viewed in this light, Moses' points will appear quite logical in their sequence. Moses who had first described Israel's greatest hour, and had complimented them, now had to contrast this with their sin. By mentioning that G'd did indeed give him the set of tablets at the end of forty days on the mountain, Moses proved that G'd had thereby given evidence that His original plan to provide visible evidence of His nearness to the Jewish people, had not been aborted. At that point G'd had to tell Moses to rush back to the people quickly in view of what was taking place within the camp.
האחד מזמן עשייתו (א) ועליו אמר ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן יי' אלי את שני לוחות האבנים לוחות הברית כי היה המרד ההוא ביום האחרון של הארבעים בסוף טרחו וגמר מלאכתו ושכבר היו הלוחות שלימות ומסורות בידו והיה החטא הנופל בענינם אז קשה מאד וכמו שדרשו קצת על זה (שבת פ"ח:) עד שהמלך במשבו נרדי נתן ריחו. (שה"ש א') הב' בא הוראתה מצד מה שגיזם הקדוש ברוך הוא עליו מאד באומרו אלי קום רד מזה כי שחת עמך וגו'. סרו מהר מן הדרך וגו'. עשו להם עגל מסכה (שמות ל"ב) אמנם הג' הוא מצד העונש המופלג שהיה גוזר עליהם כי גודל העונש יעיד על עוצם החטא כמו שאמר גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי וגו' (בראשית ד') כמו שנתבאר שם ולזה אמר ויאמר יי' אלי לאמר ראיתי את העם הזה וגו'. הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך וגו'. כלומר לא היה לו מונע שכבר היה מוצא פתח לשבועת האבות בשיתקיים הדבר בי. הד' מצד החרדה והצער הנפלא שנגעו בלבו עליו כי על זה אמר ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי וארא והנה חטאתם ליי' אלהיכם עשיתם לכם וגו'. וסרתם מן הדרך וגו'. כלומר שכאשר שמעתי מפי הגבורה כן ראיתי ושלא נאמר לי לגזום והפלגה כמו שכתבנו שם בשעת מעשה. ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם יורה כי לעוצם ההפעלות למרא' עיניו הרע תפש בהן והשליכן בחזק' לשבר אותם לעיניהם לא שנפלו מידיו לחולשת כח: הה' הוא מצד צורך ההשתדלות הנמרץ שהוצרך להשקיט חרון אף ה' היוצא לכלות אותם כרגע ולזה אמר ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתיכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם יורה הפלגת אריצותו וגודל צרכו כי אף על פי שכבר השקיט קודם רדתו קצת הכעס כמו שאמר וינחם ה' ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות ל"ב) עם כל זה על ההשארות הנמצאה נזדרז כל זה השיעור: (2) After that, Moses refers to the severe nature of the sin as evidenced by the type of punishment decreed. The sin is described in six stages. A) At the end of forty days on the mountain, at the very moment when my stay on the mountain was being crowned with success by my receiving the tablets, the most grievous sin was committed. B) The people not only worshipped a golden calf, but they had fashioned it themselves; it had not even existed previously. C) The punishment decreed, collective destruction, indicates how seriously the sin was viewed. D) The facts, when I saw them, were every bit as terrible as what G'd had told me while I was still on the mountain. I smashed the tablets; they did not drop from my hands. E) The effort needed to obtain forgiveness, included forty days without food or drink.
ובמדרש (דברים רבה פ' עקב) אמר רבי חייא בר אבא כיון שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה ברקיע קום רד מהר שמעו חמשה מלאכי חבלה ובקשו להזיק לו ואלו הן. אף. וחמה. וקצף. ומשחית. והשמד. כיון שהזכיר משה זכותן של ג' אבות דכתיב זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות ל"ב) ברחו השלשה שהם הקצף והשמד ומשחית *נשתיירו שנים הקשים וכו' לדעתי צ"ל שנים הקלים וכן נראה גם מדברי הרב ז"ל לקמן בשער הזה ד"ה והבונה שלא בקש לבד על ההשמד וכו' שמזה נראה שהשמד קשה מכולם, שכולל השחתה כללית, ואחריו "משחית" הכולל רק השחתה חלקיית, וכונת חז"ל פה היא לפי"ז, כי חמשה מדרגות כעס יש, זו למעלה מזו אשר על ידן ישלם ה' גמול רע לעושי הרשעה, והם אשר כנו חז"ל ד"מ בשם חמשה מלאכי חבלה אף וחימה וכו', והנה בזכות ג' אבות שהזכיר משה בתפלתו, סרו השלשה היותר קשים "קצף משחית, והשמד," ונשתיירו רק השנים היותר קלים "אף וחימה," כמאה"כ "כי יגורתי מפני האף והחימה" ומדרגת אף השיב הי"ת מעצמו, כי אחר שהתפלל משה "למה ה' יחרה אפך" וכו' שוב מחרון אפך וכו' "נאמר" וינחם ה' וכו' ועל הסרת מדרגת החימה עמדה להם זכות משה כאשר התנפל לפני ה' וזשא"הכ "לולא משה בחירו וכו' להשיב חמתו מהשחית" וזשא"ל "עמוד אתה באחד ואני באחד" וע"ז יורה גם מאה"כ לדעתם "קומה ה' באפך "ר"ל עמוד אתה נגד אפך לכבשו בבחינת ישראל. "והנשא בעברות צורריו" ר"ל רק לצוררי המעיקים לי תשוב גמולם הרע בראשם. נשתיירו שנים הקשים אף וחמה אמר לו משה רבינו רבונו של עולם הרי הזכרתי ג' וברחו ג' עמוד אתה באחד ואני באחד מנין דכתיב קומה ה' באפך (תהלים ז') הרי שעמד הקדוש ברוך הוא באף ומנין שעמד משה בחמה דכתיב לולי משה בחירו וגו' להשיב חמתו מהשחית (שם ק"ו) וכל זה מה שיעיד על עוצם החטא אם מהפלגת הרתיחה והכעס עליו אם מעוצם החריצות אשר הוצרך עליו המליץ הטוב ע"ה. ומזה יראה שלא היה לו שום מקום לזכור בכאן מה שהתפלל בהר ראשונה למה ה' יחרה אפך וגו'. שוב מחרון אפך וגו' אם לפי שהיא היתה תפלת שעה אשר נאמר שם מיד וינחם ה' וגו' (שמות ל"ב). וכוונתו היתה להורות קושי ההשגה כמו שהיה הענין בהתנפל עליו ארבעים יום וארבעים לילה תדע כי גם כשיזכרה להלן יסמכה אל ההתנצלות הזה כמו שיבא. והשני שאין כוונתו עכשו להגיד להה מה שנשתדל אז להצלתם ולהשיבם לקדמותם באומרו אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וגו' ואת הארץ הזאת אתן לזרעכם וגו' (שם). רק מה שהוצרך להעביר פני הזעם אשר היה עליהם להשחית ולכלה המו שביאר באומרו על כל חטאתכם אשר עשיתם וגו' כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם וגו' כנזכר והתפלה הזאת היא מה שסופר שם ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ואמר אנא חטא העם הזה וגו'. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' (שמות שם). יגיד כי הימים ההם היו ימי כעס ואשר הוצרך להתחבט עליהם הפלא ופלא עד שכבר נתרצה לבקש על נשיאות חטאם לבד כיון שראה שאי אפשר לעמוד על מחילתם לגמרי כי לזה אמר ועתה אם תשא חטאתם ולא אמר אם תסלח כמו שכתבנו שם על מאמר נושא עון ופשע והיתה התשובה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי (שם) והוא מה שנאמר בסמוך ויגוף ה' את העם וגו'. אמנם שמע אלי אז אל נשיאות החטא ואמר לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וגו'. וביום פקדי וגו' (שם) ירצה שכולי האי ועדין נשארו ליום פקודה והוא מ"ש עכשו וישמע ה' אלי כלומר אחר כל זה הצער וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. והנה הרמב"ן ז"ל פירש כמו בפעם הראשונה קודם שירד מן ההר והוא נכון לפי דרכנו ואפשר שיוסב גם זה למה שנאמר אחר כך וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבא ה' השחיתך ויהיו שניהם כמו גם אתם גם בני ישראל (שם י"ב) גם לי גם לך (מלכים א' ג') והכוונה גם בפעם ההיא שבקשתי על הכל כמו ששמע אלי בפעם האחרונה שבקשתי על החלק כמו שיבא. ועדין יש בחינה ששית שתורה על גודל חטאם והיא מה שיראה הרע בעבורם לזולתם להתקרב אליהם בו ועל זאת אמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ירצה לפי ששמע אליכם ונתעסק בחטאתכם אם שהיתה כוונתו רצויה כמו שנתבאר שם יצא הקצף להשמידו ואיך השמד אלא כלוי בנים כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פ' אחרי) ואף על פי שהתפללתי עליו כבר היה מה שהיה מחציים עוד מעט (ב) וכדי לברר להם שהיה לו זה בעבורם ולא בעבור היותו בכלל החטא אמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי וגו'. לומר להם שכבר בדק אותם כשהשקם מי עפרו ונמצאו הם החוטאים כסוטות וכמו שאמר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל (שמות ל"ב) והוא מה שרמז להם באומרו ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר. ומזה תדע שלא היה לו להזכיר זה אלא בכאן. וטעם ואשרוף אותו כתבתי במקומו. ובתבערה ובמסה וגו'. ירצה ואם תפקפקו בדבר זה לאמר שאהרן הוא שגרם בכם (יג) הנה חזקתכם תעמוד ותמיד בפניכם שאתם הייתם החוטאים כמנהגכם בכל המקומות שלא היה יד אהרן עמכם שהייתם מקציפים את ה' ולא עוד כי גם בשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו ואין עגל גדול כזה אשר קבעתם בכיה לדורות בשובכם מאחרי ה' ובאמת לא היה שבט לוי עמכם. סוף דבר ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם. ועתה בידוע שאין תולין הקלקול כי אם במקולקל. (ג) והנה עם זה נראה שלא נזכר בכאן ענין המרגלים רק דרך העברה עם חביריו אלא שספר בקצרה להוכיח על דבריו כי שם בתחלת הספר היתה עקר תוכחתו עליו ומכל מקום עד כאן מה שראהו לזוכרו להם מהבחינות להראות גודל חטאתם ועוצם חומרתו והוא הענין האחד. ונעתק להזכיר השלשה ענינים שהועילה להם תפלתו על הסדר ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואתפלל אל ה' וגו'. (ד) לפי שרצה לזכור עכשיו מה שהתפלל עליהם בהר קודם שירד פעם ראשונה ולהודיעם כח תפלתו ומה שהועילה להם לסלק הכילוי לגמרי כמו שאמר וינחם ה' על הרעה וגו' (שמות ל"ב). והיה מה שבקש מזה הענין נגמר ממה שהתפלל הארבעים יום השניים לזה זכר שני הענינים יחד ואתנפל וגו'. ואתפלל וגו'. ירצה כי בסוף מה שהתנפל לפני ה' את הארבעים היום ואת הארבעים הלילה אשר זכר נענה לגמרי ממה שהתפלל תחלה את כל התפלה והתחנה הזאת אשר יזכור אותה באומרו ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך וגו'. זכור לעבדיך וגו'. והכוונה שלא בקש לבד על ההשמד כי גם על ההשחתה יראה שאפילו השחתה בקצת ענינים חלקיים והכוונה שכיון שתמחול המחיה וההשמד בזכות האבות ועל דבר כבוד שמך הגדול פן יאמרו הארץ וגו'. הוא ראוי ונאות לכבודך שתשאירם בכבודך באופן שיראה מהם שהם עמך ונחלתך אשר הוצאת וגו'. (ה) ואמר כי נענה בזה גם כן כי בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לחות אבנים כראשונים ועלי אלי ההרה וגו'. כי אחר התפלה והתחנה אשר בארבעים יום השניים אשר זכר הוסיף לו על מה שנאמר בתפלה הראשונה וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו'. והוא מה שאמר ויחר אפי בהם ואכלם כמו שאמרנו. ואמר פסל לך שני לחות וגו' ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת לומר שלא אבד מהם הטוב ההוא הגדול אשר חננם השם יתעלה ונשברו לעיניהם לגודל חטאם. ואעש ארון וגו' ואפסול שני לחות אבנים כראשונים ואעל וגו' ואפן וארד מן ההר ואשים שם את הלוחות אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה' ומעתה לא חסרתם דבר כאלו לא נשברו ולא נאבדו מכם וכל שכך לפי מה שאמרו לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (כ"כ י"ד:). (ח) אמנם במה שעשה הארון תחלה נראה לי שלא שנה כי הנה האל יתעלה דבר אלי כיועץ והוא עשה כאומן. *וזה כי היועצים להבין דבריו אלה עיין ביאורי בראשית שער כ"ע דף רל"ב ע"א, כי שם כ' כי הלקוח בעצה ראשונה וכו' ע"ש ר"ל שהתכלית אף שהוא ראשונה במחשבה יוצאת בכל זאת רק באחרונה אל הפועל, והפעולות שהן אמצעיות לה אף שהן מאוחרות במחשבת האומן והפועל הן מוקדמות בכל זאת להעשות תמיד לפני צאת עוד התכלית על ידן אל הפועל, ור"ל פה כי בעבור שתיקון הלוחות אשר עליהם היו כתובים עשרת הדברים שהם עיקרי ויהודות דת ואמונת ישראל האמיתית, הוא התכלית הנרצה מהי"ת, כי על ידם תפקחנה עיני העברים לדעת את ה' ללכת בדרכיו, לעשות הפעולות הנרצות לו, ולחדול מעשות כל תועבה אשר שנא, ע"כ הקדים הי"ת לצות את משה תחילה על מעשה הלוחות באמרו "פסל לך וכו'" ורק אח"כ על מעשה הארון באמרו "ועשית לך ארון עץ שהוא רק האמצע לשמור בתוכו את הלוחות, ככל יועץ חכם המצוה תחילה על התכלית ואח"כ רק על האמצעים אשר על ידם יושג התכלית ההוא, אבל משה הקדים תחילה ככל פועל ואומן, הכנת האמצע אל התכלית, וע"כ עשה תחילה הארון, ואח"כ הלוחות למען יוכל להשימם אל הארון מיד כאשר יוגמרו, ולא יצטרכו להשאר אף רגע אחד מבלי שמירה מעולה הראויה לדברים קדושים כאלה. וזה כי היועצים יבאו מתכלית הענינים אל ראשיתם. אמנם הפועלים הם בהפך. וכבר דברנו על זה יפה בעצת יוסף שער כ"ט ובסדר מלכיות וזכרונות שער ס"ז פ"ה: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם (ו) ירצה גם מה שהתאנף על אהרן בגללכם והיה מגיע לכם הפסד גדול אם תגרמו מיתתו בהסתלק ענני הכבוד אשר היו בזכותו וזולת זה הנה לא מת עד שנת הארבעים בערבות מואב כי במוסרה מת ושמה נקבר וזכר להם ענין הקבורה לזכור מעשה על ידו כמו שכתבנו שם כספור מיתתו. (ו) ולא עוד אלא שהכהונה שהוא צורך הרבים ותפארתם במקומ' עומדת שכבר כהן אלעזר בנו תחתיו שהי' כדאי למלאת מקומו כדרך העולם ומצאתם סימן טוב בזכותו כי משם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים ויש שם נחת רוח. וגם מה שהיה ראוי שתאבד משם העבודה לגמרי כי המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כמו שאבדה מן הבכורות (ז) גם בזה לא בחר ה' אבל בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת וגו'. והנה בזה לא אבדתם דבר אבל נחלף ענינה מהבכורות אל הלוים והוא דבר יותר נאות להם ולכם (ז) כי על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו ירצה הם יקבלו שכרם מאתכם והיה להם למנה ואתם כשתשלמו שכרם מעלה עליכם כאלו עשיתם. והנה אחר שגמר לזכור מה שחזרו כל הדברים למקומן נעתק לומר להם שאפילו הטובות המיועדות להם ממנו לזכות אבותיהם חזרו בתפלתו ולזה אמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'. וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך ויאמר ה' אלי קום לך למסע אמר כי באותן ארבעים יום השלישיות שבהם נתנו לו הלוחות השניות הוסיף לעמוד על בקשה זו רצוני שישובו חסדי האבות וזכותם לקדמותם ושלא יאבדו מהדברים אשר נשבע להם דבר וששמע אליו ולא אבה השחיתם גם בזה ולזה נאמר לו קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם עד כאן המשך דבריו בענינים האמורים ההם אשר הגיעתהו כוונתו בהוכיחו אותם על אודות האשה הצנועה והתמימה אשר לקחו מיד האלהי' ובהזהיר אותם שלא יחסרו את חקה להשלים עסקי האשה הזרה ההיא אשר נתחדשו להם בבואם לארץ כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה (דברים רבה פרשת עקב) ויזכרו המעשה הרע ההוא אשר חטאו וגו'. כמה מצאו מן התלאה בעבורה ושלא יסמכו על הנס בכיוצא בזה כי לא על יד כל נביא ומליץ שיזדמן להם יעשו כן כל שכן כשסבות החטא יחזקו עליהם בהיותם בארץ כמו שזכרנו שהנביאים והמוכיחים לא יחשבו בעיניהם כמו שהיה הענין להם אחרי כן כפי מה שנתפרסם מדבריהם. והנה אחר שגמר התוכחה בהזכיר כמה גמלם מהטובות וכמה גמלו אליו רעה תחתם עד שהיה ראוי שישארו נזופים ושנואים ממנו נעתק לפייסם ולדבר על לבם לאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. והוא להודיעם סוד היראה וסדר העבודה הראויה כאב לבנים יודיע דרכיו ואשר ירצה בו אמנם לפי שיש עיון הרבה בכוונות המאמר הזה והסמוכים אליו קבעתים שער בפני עצמו וחתמנו בזה החלק: F) G'ds anger extended even to Aaron, who, though pure in motivation, had allowed himself to become the tool that brought that calf into existence. (3) Concerning Aaron, Moses uses the term le-hashmido, G'd wanted to wipe him out including his children. Moses then states "your sin which you committed, the calf that I took," in order to state clearly that Aaron's death or the death of his two sons was not due to his having personally participated in the sin of the golden calf. Aaron's innocence had been clear to Moses already at the time he smashed the tablets; therefore it had to be mentioned at this juncture. If further proof were needed of the people's frequent disobedience, the attempt to enter Canaan despite G'ds warning not to do so after the return of the spies, is ample evidence. There can be no greater kind of disobedience than that. Disobedience does not require some tangible symbol, or some leader around whom the people would gather and whom they would hold responsible for failure to implement their wishes successfully. (4) Moses demonstrates the power of prayer, which began before his descent the first time. At that time he had succeeded in preventing hashmadah, the wholesale destruction of the people, (see Exodus 32,14, "G'd comforted Himself regarding the evil He had said He would do to His people") Moses wanted to show that he had prayed in three stagess, and that his prayers had been accepted progressively. He had addressed himself to three problems. 1) hash-madah 2) hash-chatah 3) i.e. "do not turn to the obstinacy of this people and its sin." Item one is immediate death of the entire nation. Item two is the eventual demise of the whole nation. Item three would cover the long term effects in the disturbed relationship between Israel and its G'd. (5) The proof that all of Moses' prayers had been accepted, is found in the command "carve out yourself, two stone tablets." Once the original tablets have been replaced, this is proof that the status of the Jewish people had not undergone a change. G'd suggested that an ark be made to house the tablets. Moses acted like a craftsman and constructed the ark first. (10, 1-6) (6) Aaron's death was delayed till the fortieth year in order to preserve the ananey hakavod, the clouds indicating G'ds presence and the pillar of fire at night, all of which were due to his merit. (7) G'd continued to accept service by the priests and Levites despite the fact that the people had served the golden calf. Since the Levites lost their share in the distribution of the land due to the fact that they had replaced the firstborn as the natural priests, they were entitled to some form of compensation for the services they were rendering for the nation from then on. Restoration of wife number one to the husband mentioned in our parable at the outset, is completed herewith. Therefore, Moses emphasizes at this point that wife number two is not to be treated with disrespect again, nor is she to be deprived of her legitimate rights. Basically, this is the conclusion of Moses' speech, commenced in Parshat Devarim