יבאר תועלת תחבולת הזכרון אצל המצות התוריות. ויבאר שתי סגולות האחרות. "Hear O Israel the Lord our G'd, the Lord is One"
שמע ישראל יי' אלהינו וגו' The Talmud Berachot 15, states that if someone reads the keriyat shema in such a manner that he cannot hear himself saying the words, he has not fulfilled the commandment.
במדרש מהו שיקרא האדם את שמע ולא ישמיע לאזנו כך שנוחכמים הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא (ברכות ט"ו): Some human activities, though apparently not within our control, are nonetheless included in the commandments. Faith, memory and recognition, are examples of such mitzvot. Although it is clear that a feeling of faith, confidence is rooted in the psychological makeup of a person, -a strong personality may possess it, a weak one may lack it,- we are nonetheless commanded to possess such faith as if it were within our will power. Similarly, forgetting and remembering respectively, though apparently not subject to our control, are among the characteristics needed to observe certain commandments.
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי יש כמה פעולות אשר בהשקפה ראשונה נראה לנו, שעשייתן או מניעת עשייתן אינן תלויות ברצון איש, כי אם שהן טבעיות בו, ותלונות רק בחוזק או חולשות כחות ידועות של גופו או נפשו באופן שלא יוכל איש להיות מצווה לפעול אותן פעולות או לחדול מעשותן, ובכל זאת נמצא במקראי קדש צוויים והזהרות על פעולות כאלה, ד"מ פעולת ההכרה, להכיר או שלא להכיר איש אשר ראינו כבר פעם אחת זמן רב אחרי כן, תלויה רק בחוזק כח הראות והשמע שלנו, או בחולשתן, כי אם הזק כח הראות והשמע שלנו יחוקקו ציורי רשמי פני האיש וקול דבריו יותר ברעיונינו, באופן שכאשר נראהו פעם אחרת או שנשמע קולו נכירנו. משא"כ אם חלשים הם, ובכל זאת נמצא בכתוב מאמר "הכר נא הכתונת בנך היא",? כאלו היתה זאת תלויה רק ברצונו ? וכן פעולת הזכירה או השכחה אינן תלויות ברצון האדם, כי אם מסובבות הנה מיובש מוחו או לחותו, כי במוח יבש אשר לחיותיו מעטים ישאר הרושם הנעשה בו, מכל דבר המושכל בשכל או מורגש באחד מהחמשה החושים זמן יותר רב מהנעשה במוח איש שליחותיו רבים, אשר בעבור היותם כעין נוזלים, יעבירו מהר ועל נקלה רושם כל דבר המושכל או המורגש, (עיין מזה גם ביאורי במדבר דף פ"ה ע"א) ובכל זאת נמצא כמה מצות בתורה על הזכירה ומניעת השכחה, כמו במעשה עמלק שמירת השבת ובשאר מקומות, וכן מדת הבטחון או הפכו שהיא מורך הלב, תהיה לאדם למ#ה רק לפי טבעו ומזגו, חוזק לבו או רכותו, ובכל זאת באה המצוה על מניעת היראה והפחד, במאה"כ "כי תאמר וכו', לא תירא מהם" ? ולבאר כל זאת יאמר הרב ז"ל, הן אמת שכל אלה פעולות הטבע הן מושרשות כבר בטבע האדם מלידה ומבטן, אבל בכל זאת כמו שיוכל האדם בעבור היותו בן דעת והשכל, להטיב לפעמים מדותיו ונטיותיו הרעות אף שהן אחוזות ודבוקית בו, בעבעו ובמזגו מעת גיחו מבטן אמו (עיין מזה ביאורי למעלה במדבר דף פ"ה ע"ב,) כן יוכל להמציא גם תחבולות שונות להקנות לעצמו כשרון ההכרה, הזכירה. והבטחון, אף שאינם לו לקנין טבעיי, כאשר יורה גם הנסיון בבני אדם שכאשר יחסר להם כח גופני חיצוני או פנימי, ישתדלו למלאותו בתחבולות שונות, כמו שהמציאו במאה השניה לאלף הששי באיטאליען, כלי זכוכית שונות, לתועלת חוש הראות, כי כאשר תכהינה עיני האדם לראות למרחוק, יראה מתוך זכוכית אשר היא לטושה באופן שפניה שקועים, ואשר לא יוכל לראות בקרוב ישתמש בהפך בזכוכית אשר פניה בולטים. וכאשר יכבדו עיניו מזוקן ישתמש בזכוכית אשר תגדיל תבנית כל דבר, ותעשה תמונתו זכה ובהירה, באופן שייטיב אז לראות מתוכה גם דברים קטנים, וכמו כן יקשור לפעמים איש עור כלב בחבל אשר בידו, למען יוכל ללכת בטח אל כל מקום אשר יוליכהו הכלב הזה, מבלי יראה ופחד "יפול במהמורות, או ישים מקל בידו אשר ישלחנו תמיד אנה ואנה לכל הרוחות, למען דעת על ידו אם יש לפניו או סביבותיו מזיק או מונע, אשר יעצור בעדו בלכתו, והפסח ונכה רגלים ילך בחוץ על משענתו, למען לא יכשל בלכתו, וכמו כן השתדלו החכמים למלאות גם חסרון הכוחות הפנימיות בסמי מרקחות אי ברפואות תעלה, אם יחלש באדם דרך משל כח המושך והמעכל שלו, או כח הדוחה הנפסד מהמאכל לחוץ, גם להחזיק את כח הזוכר המציאו כבר הקדמונים תחבולה מה [וכאשר יספרו כותבי הדורות המציא התחבולה הזאת ראשונה המשורר היוני סימאנידעס, עפ"י מקרה במאה השלישית לאלף הרביעי, כי פעם אחת ישב בסעודת מרעים במשתה היין, ויקראהו איש לצאת החוצה, באמור לו כי שני נערים חפצים לדבר אתו שם, וכאשר יצא ויפן כה וכה וירא כי אין איש רצה לשוב עוד הביתה. ויפול הבית על כל המסובים יחד שם. וימות וימלט רק הוא לבדו, וכאשר רצו הקרובים לקבור איש איש את מתו לא נכרו עוד פגריהם, רק סימאנידעס זכר את מקום מושב כל אחד ואחד מהם, ועי"ז ידע והכיר ג"כ גופת כל אחד ואחד מי הוא לפי המקום אשר נמצא שם שוכב מת, ועי"ז בא לו הרעיון אח"כ כי נוכל לזכור המושגים השונים ע"י שנבחר אותם תחילה עם דברים גשמיים שונים העומדים יחד במקום אחד זה אחר זה,] ע"י שיבחר אדם מקום מוגבל ידוע. ד"מ בית או חדר אשר בו עומדים דברים שונים זה אחר זה, ד"מ מטה, כסא, שלחן, ומנורה, ואחר שחקק ברעיוניו מקום מצב כל אחד מאלה, אשר הוא דבר קל מאוד לזכרו, יחבר עם כל אחד ואחד מהם מושג ידוע, אשר ירצה לזכור באופן שסדר כל מושגיו יהיה מסכים עם סידור מעמד ומצב כל הדברים האלה, ד"מ למען זכור תמיד הרעיון, שראובן אמר לו, שיבקרהו מחר בהיכלו עם שמעון בנו, יחבר מושג "ראובן" שהוא הראשון במאמר זה עם ציור תבנית המטה העומדת ראשונה אצל הכותל, ומושג "האמירה לו" שהוא השני, עם הכסא העומד אצל המטה, ומושג "הביקור בהיכלו מחר" שהוא השלישי עם השלחן הקרוב אל הכסא, ומושג "שמעון בנו" עם המנורה העומדת על השלחן, ואז מדי יראה הדברים האלה יזכור ג"כ כל המושגים זה אחר זה, וכמו כן נוכל לעשות באילן שענפיו מרובים זה למעלה מזה, כי נוכל לחבר ד"מ מושג א בגזע האילן ומושג ב בסעיף התחתון. ומושג ג בסעיף שלמעלה ממנו, וכל כל המושגים שנרצה בשאר חלקי האילן הזה לפי סדרם זה למעלה מזה. כמו שכתב הרב בשם החכם בטבעיות, ויותר טוב ומועיל לזה הוא, אם יש דמיון ויחס מה בין המושגים השכליים ובין הדברים הגשמיים אשר יקבילו להם ד"מ אם היה ראובן במשל שלפנינו עומד תמיד אצל המטה באמרו זאת, ושמעון בנו אצל המנורה [ויען כי קשה למצוא תמיד דברים גשמיים כאלה המסכימים יחד עם המושגים אשר נרצה כי יציינום, השתדלו האחרונים למצוא תחבולות אחרות, וחכמה זו נקראת מנעמאניק געדעכטניסלעהרע, עראיננרונגסקונסט,] וכעין זה אמרו גם חז"ל על "וראיתם אותו וזכרתם" ראה מצוה זו וזכור אחרת, זו ק"ש התלויה בה וכו', כי בראותנו התכלת יזכירנו במצות ק"ש שזמנה משיכיר איש בין תכלת ללבן, וכן אמרו "וזכור מצוה אחרת הכתובה בצדה, זו שעטנז" כי ההזהרה על השעטנז ומצות ציצית סמוכים יחד בתורה, באופן שבין מצות ק"ש לציצית יש כעין יחס ודמיון ענין ובין ציצית לשעטנז יש שיווי ודמיון מקומיי, ורק עד"ז יאמר הרב ז"ל יורה מחז"ל "שתרי"ג מצות הן, בא דוד והעמידן על י"א" וכו', שאין כונתם בזה שהנביאים ואנשי הרוח האלה מעטו מספר המצות, כי אם רק שנתנו כללים מעעים, אשר על ידם יזכרו כל המצות כלם (כעין מה שהראה לנו בס' מאמר השכל שכל המצות כלולות בעשרת הדברות בעבור היות ענין קצתם דומה לענין דבור זה, ונכללים בו, וענין אחרים דומה לענין דבור אחר ונכללים בו באופן שכולם נכללים רק בעשרת הדברים ונזכרים על ידם,) ועפי"ז יבואר כל מה שהעיר למעלה כי במאמר בני יעקב אליו "הכר נא" כוונו רק שישתדל לראות אותה היטב למען ימצא בה סימנים ואותות להכירה, וכן בכל מקום שצותה התורה על הזכירה כונתה רק שנשתדל לעשות מעשה אשר יזכירנו תמיד בענין ההוא שצותה לזכרו, (עיין שער נ"א וביאורי שם), ובאופן זה צותה ג"כ על הבטחו ומניעת הפחד, כי אף שבהיות כבר סיבת הפחד והאימתה לנגד עינינו לא נוכל עוד לשלוט בפעולת טבענו שלא לירוא ולפחוד, בכל זאת הלא נוכל להסיר סבת הפחד בתחלה לפני בוא עוד כי אנו יכולים להרגיל נפשנו ולאמץ רוחנו לבטוח תמיד בה' אשר לו הכח והיכולת להצילנו מכף כל אויב וצר, כי אז לא יבוא עוד פחד בלבנו, כי כמו שהאיש החגור כלי מלחמה ושוכן בעיר מבצר חזק, או שיודע שאחד מגדולי הארץ ושריה יגן עליו מכל אויביו מסביב, לא יירא ולא יחת עוד מפני כל, יען כי כבר סרה ממנו כל סבת פחד ואימתה אף כי מי שהרגיל נפשו לשום מבטחו בה', אשר לו העוז והיכולת להציל גם חלש ורפה מיד חזק ממנו שלא יירא ולא יפחד מאומה. (וכעין זה אמרו גם חז"ל "הכל בידים שמים חוץ מצנים פחים," (ר"ל כי דבר זה תלוי בבחירתו שלא יכהו החום בקיץ והקור בחורף ובסתיו, כי אף שאין ביכולת האדם לעצור בעד השמש בימי הקיץ, שלא תשליך קרניה ממעל לראשנו כמעט על קו ישר, אשר בעבור זה גדול חומם מאוד, גם לא יוכל לכלוא את הרוח, ולסגור אוצרות שלג ברד וכפור אשר ישבבו קור האויר בימי החורף והסתיו, בעמוד השמש הרחק מגבול ארצנו לצד דרום, באופן שקרניה באים לנו רק על קו עקום ונוטה, ולא יובלו לחמם עוד את האויר כבימי הקיץ, בכל זאת הלוא היכולת והבחירה החפשית ביד האדם להשמר מהחום ע"י שבתו בצל עצי היער או בעלית המקרה אשר לו, כמו שיוכל להשמר מפגעי הקור בשבתו בביתו ולא יצא החוצה כי אם לבוש שנים ובגדים חמים.
והנה ידוע כי בטחון לבנו בה', יסובב לנו בזכרנו ובשומנו אל לבנו את כל הגדולות והנוראות אשר כבר עשה ה' לנו ולאבותינו להצילם מיד צר, כמו שאד"ה ע"ה "ה' אורי וישעי" וכו', ר"ל אחרי שכבר כמה פעמים היה אורי וישעי ומעוז חיי, ולא נתנני ביד אויב ע"כ "ממי אירא וממי אפחד" עוד בימים שיבואו ? וע"כ סמך גם הכ' בפרשתנו זכירת נפלאות ה' בימי קדם אל המצוה על העדר היראה והפחד, באמרו "לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה" וכו', והנה אחרי שכל איש ירא ה' יוכל להיות יותר בטוח מכל זולתו שלא יעזבהו ה' ולא יטשהו לעולם, ואף כי שלא יתנהו בכף כל אויביו ומבקשי רעתו, הלוא נמשך מזה, כי היראה בעצמה סבת מניעת היראה. ר"ל שיראת ה' תסיר מלב בעליה יראת בני אדם, כמו שהיה מרגלא בפי חכם אחד "את האלקים אני ירא ממי אירא?" ואחרי שיראת ה' ית' תלויה ברצוננו כמחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" גם מניעת היראה מפני שונאינו בידנו היא נתונה, ובזה מבאר והולך כמה כתובים עיין בפנים הספר. והנה במקום אשר המציאו חכמי העמים התחבול' להזכיר הענינים והמושגים ע"י קישורם וחבורם בדברים גשמיים כמו שכתבנו למעל', נראה שהשתמשו חז"ל בתחבול' אחרת, כי בעבור שהי' כל לימודם רק בעל פה. ע"כ ברצותם, כי יזכור התלמיד הלימודים והענינים השונים, שלמד מפי רב וחכם אחד, קשרו כל ענין וענין במלה אחת, וחברו אח"כ המלות יחד לעשותן כעין מאמר שיש לו קצת הבנה למען יהי' לאות ולסימן אל התלמיד לזכור על ידו הענינים, ד"מ למען זכור כל שלשת הדינים שאמר ר' מנשה בענינים שורם (עיין חולין דף ד' ע"א) עשו מהם מאמר "מכניס איזמל בזכרים" ר"ל מחתך ערלת הזכרים ע"י האיזמל, ועי"ז יזכור התלמיד הדינים השונים שאמר ע"ש, ומעתה יאמר הרב ז"ל, נוכל לומר, כי מלבד הטעם והכונה הפשוט' במצות ק"ש בכל יום נראה גם שכל מאמר וכמעט כל מלה שלה הוא אות וסימן להזכירנו בעיקרי אמונתנו האמיתית, או בסוגי מצות התורה השונים, כי המאמר הראשון "שמע ישראל" וכו' כולל שני העקרים היותר נכבדים הכלולים גם בשני דברות הראשונות שהן יסוד כל האמונ' (עיין מ"ש בשער הקדום) הלא הם האמונה במציאות הי"ת יכלתו והשגחתו על בני אדם, וההזהר' על השיתוף והעבודה לאל אחר, כי הוא אחד ואין בלתו, והוא לבדו מאחד גם כל חלקי הבריא' כלה להיות לעצם אחד יחד, בברית השלום והאחדות אשר כרת עמהם, כמלך המחבר ומאחד כל העמים הסרים למשמעתו להיות גוי אחד וחברה אחת וע"כ כמו שהוא "אחד" כן יקרא גם בשם "מלך כל הארץ" וכל המציאות כלה וע"כ נסמוך אל המאמר הראשון הזה גם מאמר "ברוך שם כבוד מלכותו וכו' ומאמר "ואהבת" וכו' מורה על האהב' האמיתית והשלמה אשר אנו מחויבים ליחד רק לו לבדו, (כמו שיבואר עוד לפנינו יותר) ומאמר "ושננתם לבניך וכו'. ודברת וכו' וקשרתם וכתבתם" מלבד שכל אלה הן פעולות גשמיות אשר יזכירנו תמיד בהעיקרים היקרים האלה, הנה כמעט גם כל אחד מהם מזכיר אותנו במין אחד מכלל מצות התורה כי מאמר "והיו וכו' על לבבך" מזכירנו בכל מצות התלויות בדעתנו ובלבנו נגד אלקים ואנשים, ומלת "לבניך" מזכירנו על כל חובות האב לבניו מיום הולדם, עד אשר יקחו להם נשים ויעזבו אותו לבנות להם בית בפני עצמם, עם כל משפטי הנחלות והירושות ומאמר "ודברת בם" מזכירנו בכל המצות התלויות בדבור, ומאמר "בשבתך בביתך" מזכירנו לא לבד בכל דיני שכונת הבתים והרחקת נזק איש מרעהו בענינים אלה, כי אם גם בכל עבודת בית הבחיר' והקרבנות, ובדיני השבת והעירובין והרשויות הארבע' ודין האבל והחתן אשר נאסר להם היציא' מביתם בשבוע הראשונה "ובלכתך בדרך" על כל המצות המזדמנות לאדם על הדרך, ומלת "בשכבך" מורה על כל שכיבות המותרות והאסורות, גם על איסור כלאים ובגדי שעטנז האסורים לנו אף להציעם תחתינו, כמו שיורה "ובקומך" על כל המצות המזדמנות לאדם כאשר יקום והתהלך לשאת ולתת עם עמיתיו. ומאמר "וקשרתם" וכו' מורה על כל איסורי המאכלות ושאר דיני טומאה וטהרה אשר על ידם נבדלנו מכל העמים זולתנו ונקשרנו יחד להיות לעם אחד, אשר חובה עליו להתקדש יותר מכל זולתם, ומלות על ידך רומזות על כל המצות התלויות בידנו כנתינת הצדק' ונטילת ידים, כמו שירמזו מלות "בין עיניך" על המצות התלויות בעינים שלא לתור אחריהם ולחדול מראות ברע, כי אם לעשות הטוב בכל מקום אשר נראה, ומלת "וכתבתם" על המצות התלויות בכתיב', כמו שירמזו מלות "על מזוזות ביתך" על רציעת עבד ושאר מצות התלויות במזוזות הבית וכמו שירמזו מלות "ובשעריך" על דיני השופטים היושבים בשער, וע"ז מורה מחז"ל שהחל בו "מהו שיקרא וכו'" שמלבד כונתו הפשוטית שצריך להשמיע לאזניו הדברים האלה, כ"א גם שיזכור בכל יום עי"ז גם כל המצות והמעשים אשר הוא מחויב לעשותן בכל מקום אשר יפנה, אשר בם יזכירהו כל מלה ודבור מפרשה זאת. קצת פעולות האדם או ביטולם עם שיראה מהם שאינם תחת יכולת האדם ורשותו נמצאו שבאו עליהם המצות כאלו הם תחת ידו הלא זה יראה מן ההכרה והזכירה והבטחון וכיוצא בהן והפכיכן?. כי הוא מבואר שהבטחון מהפחד הנגלה או הפכו הוא כח מוטבע בטבע חוזק לב האדם ורכותו וכן זכרונו בא לפניו או שכחתו מיובש מוחו או לחותו. וכן טוב ההכרה או הפכו מחבור כחות כמו חוזק הראות עם הטבת כח השומע או חולשתן. אשר לפי זה יתכן שלא יבאו עליהן אזהרות וצוויין כי האדם אינו מצווה על הדברים שאינם תלויין ברצונו. אמנם מצאנו הכר נא למי החותמת (בראשית ל״ח:כ״ה) הכר נא הכתונת בנך וגו' (שם ל"ז). שיראה שנשאלו מהאדם בבקשה. וכן כמה מצות באות על הזכירה זכור את אשר עשה לך וגומר (דברים כ"ה?) זכור אל תשכח וגו' (שם ט') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. וכן על הבטחון אמר כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגומר לא תירא מהם (שם ז') ורבים מכל מין וזולתם. אמנם היה זה לפי שלא נתנו תורה לחית השדה ולבהמת הארץ כי אם לאנשים בעלי דעת ומזימה אשר כח בהם לעמוד על עצמם להעזר מהרבה נכלים ותחבולות להטיב ולחזק כחותיו ולהשלים בערמימותם הרבה ממה שיחסר מטבעם. כי למה נגרע מעשות אי זה תקון שנצטרך בכחות הפנימיות כמו שנשתדל בחצונות הראית שהזקן כשחלשה ראותו הלא יבקש לו המראות הזכוכיות להטיב ראותי ובאין עינים יקשור כלב בידו ומקלו יגיד לו וכן הגדם הקטע וכיוצא וכן יעשה כל חכם לב באדם בהפקד ממנו כח מהכחות הפנימיית ישתדל תכלית מה שאיפשר לו אם יספיקו לו רפואות ואם אין ימציא לו תחבולות כמו שנמצא לחכמים מחכמי האומות המציאו תחבולה שפרסמו אותה להטיב כח הזוכר ולהשלים חסרונו והתחבולה אשר המציאוה בזה היא לחקות ולצייר בכח המדמה סימנים ידועים ומקומות מורגלים בהם יפקידו הענינים הנרצים לפי יחס או דמיון שיהיה לדבר המיוחד באותו מקום או זמן אשר נפקד אתו ואחרי כן בהעלות לפניו זכרון הסמנין והמקומות אשר הם קרובים אליו מאד יזכרו ויפקדו עמכם הדברים ההם הנרצים בלי ספק. וכבר כתב החכם על זה בטבעיות ז"ל ומטבע החקויים והדמות עד שכאשר חלק שכלך אל חלקי הדבר חקהו אילן בעל הענפים ואם סדר השכל דבר על מדרגות חקהו במעלות והשלבים ובו יזכור מה ששכח וגו'. הנה ביאר שתספיק התחבולה לא לזכור הדברים לבד אבל דרך חלוקן וסדרן וכל רז לא אניס מחכמינו האלהיי' שכבר קדמום בזה כדתני' במנחו' (מ"ג:) וראיתם אותו וזכרתם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ט). ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואי זו זו ק"ש דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן תניא אידך וראית' אותו וזכרת' ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הכתובה בצדה ואי זו זו מצות כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כ״ב:י״א) ובשער ס"ה כתבנו מה שכוונו בעקר מליצה זו. מכל מקום ראה כמה העירו אזננו על אופן התחבולה הזאת ובצדדי שמושה אה מצד יחס הסמיכות ואם מצד השייכות שהם עקרי המלאכה ההיא ומזה הענין יראה הוא מה שאמרו שהיו הנביאים כוללין כל המצות בכללים קצרים מעטי המספר: אמרו בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר מי יגור באהלך (תהלים ע"ו) בא ישעיהו והעמידן על שש שנא' הולך צדקות ודובר מישרי' (ישעיהו ל״ג:ט״ו) ושוב העמידן על שתים שמרו משפט ועשו צדקה (שם נ"ו). בא מיכה והעמידן על ג' שנאמר מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפע ואהבת חסד והצנע לכת וגו' (מיכה ו׳:ח׳) בא חבקוק והעמידן על אחת שנ' וצדיק באמונתו יחיה (חבקו' ב') כדאית' במסכתא מכות (כ"ד.). ואין ספק שהי' זה להם באופן מאופני החקוי והציור אשר הוא מפעולות המדמה והמחשב יחד על דרך החלוק והרושם בתלות במצוה אחת מצות רבות אם בסמיכות או בשייכות או בצד בהצדדים אשר הורגלו בתחבולה ההיא. ואולם זה הענין התחילה אותו התורה בלי ספק כי בכל מקום שצותה על שום דבר של זכירה צותה על מעשה מיוחד שתפקד אצלו ותזכר עמו יפה כמו שכתבנו זה בשלמות בתחלת שער צ"א. ועוד מצינו ענין נפלא מאד והוא מה ששמה התורה ענין הזכרון תחבולה לחזק הבטחון ולקיימה כאשר יחסרו כחו והוא באומרו להלן כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו'. (דברים ז') וזה כי כמו שלא תפול הזכירה תחת המצוה כי אם בשתוף מעשה בחיריי שיקשר אליו וימשך ממנו כנזכר כן הבטחון מהיראה והפחד יפול תחת המצוה כשישותף עמה דבר שיהא רשאי ויכול עליו שתחוייב ממנו כי כאשר ימשול על סבת הדבר כבר ימשול עליו בלי ספק כיעל זה הדרך אז"ל הכל בידי שמים חוץ מצני' פחים וכו'. ואמרו מאי צנים פחים קור וחום (כתובות ל'.) ואין ספק שהקור והחום הם מקרים זמניים חוץ מבחירת האדם אבל לפי שהוא רשאי ללבוש שנים ולשבת בבית החורף והאש לפניו מבוערת או ללבוש כלים קלים ולטייל במקום שהאויר שולט בו נאמר שהקור והחום הם בידו וכן הענין בעצמו לגבי היראה כי כאשר הוא ביד האדם לחגור כלי מלחמתו או לתלות עצמו באחד השרים מגדולי הארץ להניס משנאיו מפניו הנה בידו הוא שלא יירא ולא יפחד ואם באחד משרי בשר ודם כך קל וחומר במלך המלכים הקב"ה שאם יתלה עצמו בו ויתפקד אליו שיהיה סמוך לבו וכמו שאמר טוב לחסות ביי' מבטוח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים (תהילים קי״ח:ח׳-ט׳). אמנם כדי להטיב זה הבטחון סמך אותו אל הזכרון ואמר זכור תזכור את אשר עשה יי' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים וגו'. כן יעשה יי' אלהיך לכל העמים וגו'. וגם את הצרעה וגו'. לא תערוץ מפניהם כי יי' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא כי ודאי כשישים אל לבו כל הענינים האלו יתחזק בלבו הבטחון ולא יירא משום מורא ופחד וכמו שאמר דוד אדונינו ע"ה יי' אורי וישעי ממי אירא יי' מעוז חיי ממי אפחד עד אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח (תהלים כ"ז). הנה שנתבאר שכיון שהזכרון מאלו הענינים הוא ברשותו הנה הבטחון וסמיכות הלב הנה הנם ברשותו ועל זה האופן אמר להלן שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים וגו' וסמוך ליה וידעת היום כי יי' אלהיך הוא ההולך לפניך (דברים ט׳:ג׳). והנה באמת הוא מבואר שאם לא נתקיי' טוב הבטחון בידו שלא היה אלא לאשמתו וחטאו לבלתי קיימו ענין הזכרון אשר כבר עשה לו האל יתע' קיום וסמיכות במעשה המצות המיוחדות אליו בזמניהם ובקצת מצות תמידיות כמו שזכרנו בשער הנזכר. וכשנתבונן היטב תמצא כי הבטחון הגמור מהיראה הוא עצם היראה כלומר כי כשיתירא האדם לא יירא. וזה כי בהתחזק ביראת יי' ושמור מצותיו אשר מכללם לזכור את מעשה ה' כי נורא הוא כמו שהוא מזדכר ע"י מצות הציצית והתפילין וקדושי השבתות והמועדים וכיוצא בזה אשר נתנו לזכרון הנה ודאי יהיה עם הזוכרים והשומרים לא ירפם ולא יעזבם. והנה היראה הזאת היא בידינו ורשותנו כמו שאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) וכשנשלים עצמנו בה הנה לא נירא משום פגע ונזק וכמו שאמר משה חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי יי' אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך (דברים ל״א:ו׳). והנה בזה המין מהיראה האלהית יתיחד שער בפני עצמו בשער צ"ב ב"ה. אמנם מפני זה החוזק אמר ונשל יי' אלהיך את הגוים האלה מפניך וגו' (שם ז') כי לא די שלא תירא אבל שתנצח אותם ואם לא תוכל כלותם מהר כרצונך לא תחשוב שהוא תשישות כח בעזרך חלילה אבל הוא לטוב לך פן תרבה עליך חית השדה ויזיקו לך כשלא יגינו זכיותיך לשיעור שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) או למה שאמר על שחל ופתן תדרוך תרמום כפיר ותנין (תהילים צ״א:י״ג) כמו שכתב רש"י ז"ל או שיהיה לא תוכל כלותם על דרך לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) והוא עצה טובה אמנם לסוף ונתנם יי' אלהיך לפניו והמם וגו'. ונתן מלכיהם בידך וגו'. כי טוב הבטחון על האופן הנזכר יביאך עד הלום. והנה אחר שנתבאר כי זה הענין מהטבת הכחות הפנימיות ותחבולתן הנזכר מחכמי החקירה כמו שאמרנו הנה הוא כתוב ומקויי' מחכמי האמת ושנוי ומשולש בתורה ובנביאים הלא יראה שתועלתו נפלאה. אמנם שיעור דרישתו על כל אדם יהיה לפי צרכו אליו ולפי מה שהרגשתי בעצמי רוב תועלת התחבולה הזכרנית שאמרנו לפי גודל צרכי אליה ושמה שהגיע לידינו ממה שהמציאו ממנה חכמי הגוים ראיתיו בלתי מספיק לפי הצורך כבר פשפשתי בה ויגעתי ומצאתי כי נתן יי' אל לבי המצאה נפלאה ונקלה אחר חדושה ותספיק להיטיב מאד הכח הזכרני להזכיר כמה דברים על סדרן ומספרן בכל הצדדים אשר תחשוב אם בחלופן אם בדלוגן על אי זה סדר שתרצה גם יזכר הדבר בזכור מספרו או מספרו עמו ובכל ענין שתרצה מבלי שום טעות וכבר נסיתי בה כמה זמן ומצאתי תועלותיו ברוך המזמין האמתי. והנה לבי אומר לי כי עקר זה הענין הנכבד השרישו משה רבן של נביאים מפי הגבורה ושמו בפינו למען זכור את כל מצות יי' המוטלות עלינו ונוכל להעבירם בכל יום תמיד על רעיונינו במעט מהקושי והטורח. והוא במה שסדר לפנינו לקרוא פרש' קטנה בכל יום תמיד פעמים שלש כדי שתהא שגורה בפי עוללים ויונקים יועילו מאד דבריה וראשי פרקיה אם מצד הרגילות והבקיאות הנפלא בה ואם מצד היות דבריה ספור מקרים עוברי' עלינו תמיד להיותם ציונין מוצבים ומסמרות נטועי' במקומות נאמנים אשר לא יסורו לעילם ואע"פ שיהיה בדבר טורח גדול לא יכבד על ראש הנלבב בהשקפת עוצם התועלת הנפשיי שיש בו כל שכן דבר נוח לסבלו וכמ"ש הכתוב לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וישמיענו וגו' (שם ל'). ואז"ל שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה (עירובין נ"ה.) והדברי' עתיקים שאם לא כן מאי רבותיה שאינה בשמים הנה שצריכין אנו לעשות כל מיני תחבולת או ללמד אותם ולהרגיל עצמנו בהן כדי לתקן עצמנו לקבל את הטוב מאת האלהים. אמנם המתיאש מהטוב אין לו רק לחבוק את ידיו ולשכב בדמשק ערש כמו שאמר הרב המורה בכיוצא בזה בסוף פרק י' מהחלק השני וזה לשונו כן יבין מי שרוצה להבין חידות הנבואה ויעור משנת השכחה וינצל מים הסכלות ויעלה אל עליוני' אמנם מי שייטיב לו שישוט במי סכלותי וירד מטה מטה ולא יצטרך שיטריח גופו ולא לבו ינוח התנוע' והוא ירד למטה בטבע. והבן כל מה שנזכר והסתכל בו. אמנם היות זה הענין נמצא בפרשת המעולה הזאת רצוני פרשת שמע אזכרנו כשנבא על ביאורה ואז יתבאר יפה כמה צדקו חז"ל באומרם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו א יצא (ברכות ט"ו:) וטרם נבא אל הביאור נזכור הספקו' הנופלו' על זה החלק מהפרשה הזאת וזולתה שאנו בביאורו: Joseph's brothers say to their father: "recognise whether this is the coat of your son or not." (Genesis 37,32) We are told to remember what Amalek did to us. (Deut. 25,17) We are told not to fear nations surrounding us. (Deut 7,18-21) Since we are human beings, not just animals, it is expected that we can refine certain characteristics, are not limited to instinctive reactions. If one can learn to compensate for the weakness of certain of one's senses, then surely one can find means to reinforce certain character traits. A blind man develops a more acute sense of hearing. A shortsighted person can improve his vision by the use of spectacles. A person suffering from certain character weaknesses must also find means to compensate for this. Using one's power of imagination, one can imagine situations that make one's phobias seem unjustified and ridiculous. The process of thought association with specific objects is known to be an excellent memory jogger. These aids must be applied when we are asked to observe certain commandments involving remembrances. Seeing the tzitzit reminds us of other mitzvot such as kilayim, forbidden mixtures. This has been discussed at greater length in chapter sixty five. Awareness of the importance of memory joggers may have led some prophets to find common denominators for certain mitzvot, and thus make it easy for us to have these short summaries constantly at our command. Isaiah manages to condense Torah into two slogans, "observe justice and perform righteousness." (chapter 56) Chabakuk manages to sum it up in a single slogan, "the righteous will live by his faith" (2,4). No doubt the purpose of these apparent over simplifications is simply to provide a constant reminder, which when triggered will remind us of all the other mitzvot which are incumbent upon us to perform. When the Talmud (Ketuvot 30) tells us that all is in the hands of Heaven except the contracting of colds and heatstrokes, we know very well that both those phenomena are natural phenomena and as such not subject to our control. In fact, no remedy has yet been found for the common cold. Nevertheless, the sages are telling us that if one falls victim to those two ailments, this is due to negligence on the part of man, to wilful over-exposure etc, and cannot be blamed on outside forces. Just as one can control colds and heatstrokes, so, by employing memory properly, one can reinforce one's senses of trust and confidence in the help of G'd, no matter what the circumstances. This is what David said (Psalms 27,1) "The Lord is my light and my salvation; whom shall I fear?, The Lord is the source of my strength, of whom shall I be afraid?" He means that if his attitude is based on remembering G'ds many past acts of kindness and assistance, why would he be afraid of anyone in the future? In the same vein, Moses tells the people: "you are today about to cross the Jordan in order to dispossess people greater and more powerful than you etc." (9,1). This calls for faith and confidence based on the recollection of all the past triumphs achieved through Divine intervention. The foremost memory jogger is the keriyat shema, which for that reason has been included in our daily prayers three times. We will examine the passage in detail to gain a better understanding of its significance. The following questions suggest themselves:
א מה טעם שתהיה פרשת שמע ישראל נקראת פעמים שלש בכל יום ולמה אמר שהיא קבלת עול מלכות שמים יותר מפרשת אנכי יי' אלהיך וטעם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אז"ל שאמרו יעקב ולא משה ושעל כן נימריה בחשאי (פסחים נ"ו.). ב אומרו ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך וגו'. שהרי נתבאר בפרק שני מהמאמר הח' מס' המדות שהאהבה השלמה לא תמצא כי אם בשוים או בדומים גה שם נתבאר שקיומה צריך חזרת אהבה בדברים שוים וזולת זה שכל אלו הענינים נסתלקו מהאהבה אשר בינינו למקום גם בפרק ו' ממנו נתבאר שלא תפול אהבה כלל בין העומדים בתכלית המרחק ממעלה או שלטנות: ג הפלגת האזהרה בשיהיו הדברים על לבו בכל העתות אשר זכר והשנון והדבור בכל עת ובכל מקום והקשירה והכתיבה שיראה כי פשו להם אזהרות וזכרונות: ד מה טעם והיה כי יביאך וגו' לתת לך ערים גדולות וטובות וגו' אחר פרשת שמע. ומה טעם ובשמו תשבע הכתוב בה. ה מה טעם לא תנסו את יי' אלהיכם הכתוב בצדה. ו איך הסכימה תשובת הבן החכם עם שאלתו מה העדות והחקים והמשפטים גם עם מה שאז"ל בהגדת פסח אף אתה אמור לו כהלכות וכו'. ז באומרו לא מרבכם מכל העמים חשק יי' בכם וגו'. וכי עלה על הדעת שהיה צריך המון רבה לעשות מלאכתו או מלחמותיו. ח באומרו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו אל פניהם להאבידם היה לו לומר. ועוד מה טעם הכפל באומרו ולא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו: ט במאמר והיה עקב תשמעון וגו'. ושמר יי' אלהיך לך וגו'. ואהבך וגו' עד סוף. שנראה מיותר הכתוב לשום שכר הרבה עקב מעשים מועטים הפך מה שעשה במרה שנאמר אם שמוע תשמע וגו' והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו ולסוף כל המחלה וגו' (שמות ט״ו:כ״ו): והוא אחת מכל הנזכרות הנה בעד המשפטים לבד ויראה שהוא ראוי שיהיה בהפך להיות אז ראשית ענינם: י אומרו ברוך תהיה מכל העמים שיראה שהוא מיעד ברכה לכל העמים אלא שיתברכו מהם הפך מה שנאמר שם ואכלת את כל העמים גם מה טעם מאמר ואכלת את כל העמים וגו' לא תחוס עינך וגו' אצל זה. וטעם סמיכתו כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו'. וכבר נתבאר טעם לא תירא מהם זכור תזכור וגו'. ואחר אלו הספיקות נשוב להתחלת הביאור: 1) Why does this paragraph have to be recited two, respectively three times daily? How is it a better form of kabbalat malchut shamayim, acceptance of the authority of Heaven than say the recital of the first of the ten commandments? 2) Why do we insert the line "blessed be His glorious majesty," after the first verse? 3) Since "love" by definition seems to imply a reciprocal relationship between equals, how is such a relationship possible between man and G'd? 4) Why the emphasis on having "all these words" present in one's mind at all times? 5) What is the relevance of the next paragraph in the Torah to the keriyat shema? 6) How is the Torah's answer to the question of the son wanting to know the meaning of the commandments relevant? (6,20-25) 7) Why did Moses need to tell us that G'd did not choose or like us for our numerical strength? Who had ever thought that He did? 8) When discussing retribution for those who hate G'd, (plural) the Torah says that G'd will pay him back, not them? 9) When G'd promises that "you will be blessed more than all the nations," (7,14) the implication seems to be that the nations too will receive a measure of blessing from G'd, only a smaller measure; how can this be reconciled with the statement "you will consume all the nations...do not be concerned about them!" (7,16)
שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. כבר ביארנו בשער הקודם מעלת שני הדבורים הראשונים שבי' הדברים אשר בעבורה אז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום (מכות כ"ד.) ואשר היה זה להיותם קבלת עול מלכות שמים שלמות שהוא יסוד ושרש לכל הדברות ולכל המצות כלן. וזה להיות הראשון מורה על אמתת מציאות אלוה משגיח רוצה ויכול. והשני על ביטול אלוה זולתו והרחקת שיתוף העבודות כולן. והוא הטעם עצמו מה שעשה אותם פרשה בפני עצמה וצוה אותה בכל אופני החומרות שהזכיר בה (א) והכונה ועתה ישראל אחר שעמדת במעמד ההוא ושמעת מפי הגבורה אלו השני הדברות על האופן שנזכר שמע באזניך ובלבבך תבין וקבל על רצונך דכלהו איתנהו בלשון שמיעה כי ענינם הוא שיי' אלהינו כמו שאמר בבירור אנכי יי' אלהיך שהוא המנהיג בכוונה ורצון כמו שאמר יי' הוא האלהים והוא יי' אחד שהכוונה היותר מפורסמת בהבנתו הוא על דרך ההפרדה והחלוק כלומר הנמצא המיוחד והמופשט והמשולל מכל מיני רבוי וחבור בכל צד מהצדדים שאפשר ומזה חוייב הרחקת העבודות הנכריות כלן וכמ"ש זובח לאלהים יחרם בלתי ליי' לבדו (שמות כ״ב:י״ט) והוא עצמו מאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו' (דברים ה׳:ז׳-ח׳). כי שם הראינו לדעת כי יי' הוא האלהי' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד נמצא ראוי ליעבד ולירוא מפניו כלל. *אמנם עד סוף העמוד, להבין דבריו יותר עיין למעל' בביאורי לשער ס"ג ויקרא דף נ"ט ע"א ולשער פ"ח. אמנם כבר כתבנו בפרשת שטים שער פ"ג כי האחד יאמר גם כן על דרך ההכלל והשלמות כי אחד ושלם יאמרו בהרדפה כענין והיה המשכן אחד (שמות כו) ויהיה ענין האחד אשר יאמר בו ית' השלם הכולל כל השלמיות כלן אשר לא נמצא חוץ ממנו שלמות אמתי מכל הצדדים כלל ומזה הצד האחדות והמלכות הם דבר אחד בעצמו כי המלכות אינו רק ייחוד מעלה ושלטנות שכל השררות והמעלות נכללות בו וכמו שאמרו (פסחים נ'.) והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד (זכרי' י"ד) כי כשיהיה השם שלם והכסא שלם ולא יחסר דבר אז יגמר המלכות והאחדות שהם דבר אחד בעצמו ולזה תקנו שיהא פסוק שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עולה למלכיות (ר"ה ל"ב.) כמו שזכרנו שם וזה טעם מה שאנו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. האמנה כי למה שנתחלפו שתי הבחינות האלה אשר בהוראת מלת אחד במה שהראשון שזכרנו הוא המפורסם ואשר תכוון הבנתו בו אצל ההמון כמו שנזכר והמובן השני הנה יהיה ענינו יותר נשגב ונסתר כי הוא ענין נפלא מסור אל השכל המופשט רצוני הסכמת ההכלל והייחוד האמתי מכל צד אשר להזהיר על זה ולזרז בו נלאו כל פנות האלהיים חכמי הספירות כמו שנראה מכל ספריהם ומזה הטעם אמרו שקלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא מיוחד למלאכי השרת (דב"ר פ' ואתחנן) כי התאחדות המלכות והאחדות הוא ודאי שבח מיוחד להם ולהשכלתם כי לענין הבנת ההמון בו מהחלוקה וההפשטה לא שייך ביה ענין מלכות אבל שדוד ושלילת כל הדברים. (א) ולזה אמרו נימריה לא אמרו משה (פסחים נ"ו.) רצוני שעקר כוונתו בדברו עם כלל העם היה אל המובן אשר לא יפול עליו ענין ההכלל והמלכות כי אם אל המפורסם בו אל ההמון. לא נימריה הא אמרו יעקב וזה לפי שדבריו היו עם הבנים בניו מטתו שלימה כמו הם כמלאכי השרת קלסו בו באומרם שמע ישראל אבינו יי' אלהינו יי' אחד ולזה הסכים הזקן עמהם וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכמו שאמרו שם דענו מה בלבך כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד (שם) ירצו שעה שהם בחכמתם ובהשגתם ידעו ויכירו ברובי הנבדלים והכחות העליונים המאצילים והנאצלים משפיעים ומושפעים עם כל זה כבר ידעו והשיגו היות כלם תחת מלכותו ית' ובמציאותו העליון חוזר הכל אל אחדות פשוטה ושאין שום נמצא שיש לו יכולת כלל זולתו ולפי זה מה שאמרו במדרש (דב"ר פ' ואתחנן) פרשת שמע משל לבן בית של מלך שנכנס לתוך לפלטין וראה קוסמיטין של מטרונה וגנב אותה ובא ונתנה לבתו כו'. כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה אבל השם שאני נותן לכם ממה ששמעתי ומלאכי השרת שבו הם משבחים להקדוש ברוך הוא ונטלתי אותו מהם לכך תהיו אומרים אותו בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולמה אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא אלא שהם כמלאכים כו'. והנה ענין הלחישה הוא מבואר והוא כי מפני שלפי המובן המפורסם אין ענין לו להזכירו אמר שלא יפרסמוהו בקולם להשוות בו ובין מאמר שמע ישראל. אמנם לפי המובן השני הנעלם יש לאומרו בהסתר ובהעלם כמוהו. ואולם ביום המיוחד שהכל בו בתכסיסי שלימים יאמרו אותו בקול רם כיקלוסי היום ההוא קלוסי מלאכי השרת הם וכבר ביארתי זה הענין בעבודת יום הכפורים שער ס"ג בבחינות אחרות קרובות לאלו אבל זה יראה לי הטוב והנכון שיאמר מסכים בו אל אמתת ענין הייחוד וטוב טעמו. ועתה ראה כי במה שנאמר אמתת הייחוד על זה האופן (ב) *נתן שני מיני חיובים וכו', ר"ל אף שלרוב תמצא האהב' רק בין הדומים והשוים יחד (עיין מזה באורי למעלה בדבר ד' ע"ז) אשר ע"כ יקשה להבין בהשקפה ראשונה מצות "ואהבת את ה' אלהיך," אחרי שהמרחק גדול ורב מאוד בינינו קרוצי חומר העומדים בשפל המדרגה, ובינו י"ת הרם והנשא על כל כמו שהעיר הרב ז"ל על זה למעלה בסימן ב' בכל זאת יש עוד ב' מיני האהבה אשר יוכלו להמצאות גם בין הבלתי שוים האחת נקראת בשם אהבת המטיב, המועל, והמשנה, והב' אהבת המעולה והנכבד כמו שיאהבו ד"מ הבנים את אבותם אף שאינם הוים יחד בימיהם ושנותם ולפעמים ישתנו גם בתבונותיהם ודעותם רק בעבור שני אלה, כי הם מיטיבים להם מיום הולדם עד היותם לאנשים בלמדם אותו דעה ובינה והשכל ומועילים להם תמיד בהמציא להם לא לבד מחסוריהם ההכרחיים כי אם גם תענוגים והנאות גופניות לרוב יסבבו להם גם האבות הם לרוב חכמים ובעלי מידות טובות יותר מבניהם, כי בהיותם זקנים מהם לימים הם כבר מחוכמים ע"י הנסיון אשר נסו כבר באורך ימי חייהם, גם חום טבעם ודמם, נתקרר כבר, ופחיתיות הנוער והתפעליותיו כבר חלפו ועברו מהם, [ואפשר כי על שני אלה רומז גם מאה"כ (איוב י״ב:י״ב) "בישישים חכמה (ר"ל חכמה הנקנית ברוב הנסיון), ואורך ימים תבונה (ר"ל שאורך ימיהם מסבב להם חיי התבוננות בבחינת הנהגתם המוסרית, בעבור שכבר נתקרר טבעם וחום דמם חלף הלך לו,)] ואם כן הוא ביחס הבנים אל האבות אף כי ביחסנו אל הי"ת אשר רבו טובותיו עמנו עד מאד, כי הוא למדנו להועיל להיישיר שכלנו בדעות אמיתיות ונפשנו במידות טובות ונכוחות ולהדריכנו בדרך הישרה אשר נלך בה לטוב לנו כל הימים, וחסדיו אשר יגמול עלינו להמציא לנו תועליות והנאות לאין מספר לא יכלו ולא יתמו מעת צאתנו מרחם אמנו עד אשר לקברות נובל והוא גם נעלה ונשגב על כל זולתו במעלותיו ומידותיו הרמות והנשאות מאוד מאוד, הלוא מכל זה יחייב משפט שכלנו לאהוב אותו בכל לב ונפש וע"ז רומז גם הב' כי אחר שאמר תחילה "שמע ישראל ה' אלהינו" ר"ל המנהיג והמנהל אותנו תמיד הממציא לנו כל מחסורינו, ומרבה להיטיב עמנו בכל העתים והמקומות בבחינה גופנית ומוסרית, "ה' אחד" ר"ל הוא אחד ושלם בתכלית השלימות נעלה על כל זולתו ואין דמיון ואין ערוך אליו מכל הנמצאי' כלם יאמר אח"כ "ואהבת את ה' אלהיך" וכו', וע"כ אמר ג"כ "בכל לבבך" ר"ל בכח שכלך המכיר מעלת הי"ת הנשגב' והטוב המוסרי אשר המציא לך להיישירך בדרך נכוחה, ולהודיעך הדעות האמיתיות, "ובכל נפשך" החיונית והמרגשת אשר תכיר היטב בכל התענוגים והנאות הגופניות אשר סבב לך. "ובכל מאודך" (ר"ל לדעת הרב ז"ל בכל חפצך אל המועיל לך,) כי רק מידו לבד יתננו לך כל האמצעים האלה אשר יוכלו להועיל לך, גם על ענין אחר רומז הכ' בזה עוד, כי הנה החוקר אמר האהבה לא תוכל להיות שלימה כי אם בהיותה מיוחדת רק לאהוב אחד, אבל לא בהיותה מתחלקת בלב האוהב להרבה אהובים. כי מלבד שבאופן זה יוכל להיות על נקלה כי יקר המקרה שיתקבצו לפעמים שני הרגשים הפכים בלב האוהב ברגע אחד, ד"מ אם אחד מאוהביו שמח ועלז ביום חתונתו, והשני יתאבל אז על מת אשר לפתע פתאום ימות עליו, באופן זה לא יוכל האוהב הזה להראות אהבתו לאחד משני אלה, כי לא יוכל להתערב כראוי בשמחת אהובו זה, גם לא יוכל להתאבל עם האחר, ולנוד לו כראוי, כי כל אחד משני הרגשים אלה המתנגדים יחד, מחליש את רעהו, גם לרוב לא תשיג יד אוהב אחד לתמוך כראוי כל אחד מאהוביו הרבים בגופו או בכספו. ורק בהיות לו אהוב אחד לבד יוכל לחבר כל כחותיו יחד לעזרו כראוי, ואף כי כל זה לא יתכן לאמר בבחינת יחסנו אל הי"ת כי הוא נעלה ונשגב על כל מקרי ופגעי הזמן וחסרונות בני אדם: בכל זאת הרעיון אמיתי גם בבחינתו ית', כי רק כאשר ניחד אהבתו אליו לבדו שהוא אחד בתכלית האחדות תהיה שלימה ותמימה בלבנו ובנפשנו משא"כ אהבת המאמין באלהות הרבה אשר לא תוכל להיות שלימה גם לאחד מהם, בעבור כי חלק לבו ואהבתו תפרד והיתה לכמה ראשים וע"כ רק אחרי שאה"כ "ה' אחד" אמר "ואהבת את אלהיך בכל לבבך וכו'". נתן שני מיני חיובין אל האהבה עם היותה בין הבלתי שוים. האחד מצד היותו יי' אלהינו שהוא הטוב והמהנה והמועיל אלינו בכל צרכנו כמו שכתב החוקר פי"ג מאמר ח' מספר המדות. אמנה תהיה אהבת הבנים לאבות ובני אדם לאל יתברך כמו דבר טוב ומעולה כי עשו טוב גדול בהוייתם ובפרנסותם והם סבת היותם מלומדים. וכבר כתב בפ"ז ממנו שכבר תשמר האהבה בין הבלתי שוים שכשישמר ביניהם היחס אשר בין מעלותיהם. וזה כי היותר מעולה צריך להיות יותר נאהב ויותר נעבד וכאשר יקבל הקטון מהגדול הטוב או המועיל או המהנה או שלשתן והגדול יקבל ממנו תמורתם האהבה והעבודה והכבוד הראווי להם זאת תהיה השואת אהבתם בלי ספק. והמין השני הוא מצד היותו אחד וזה שכבר גזר הפילוסוף שלא יקרה להיות אחד אוהב רבים לפי האהבה השלימה כמו שלא יעשה לאהוב דברים הרבה יחד כמו שנתבאר זה לו בפרק ו' מהמאמר הח' ובפרק י"ב מהתשיעי מספר המדות זכרנום אצל את יחידך אשר אהבת בשער כ"א. והנה נתן לזה שני טעמים. האחד כי יחוייב כפי האהבה השלמה שיאהוב או שימצאו בו שני ההפכים יחד כשיקרה שאחד מאוהביו הוא שמח ונעלם בחופתו והשני עומד אז רגע אחד בתוך אבלו וזה מה שאי אפשר. גם שיצטרך לחזור אהבה לרבים ולא יספיק הזמן הממון. ולזה אמר שהי שראוי שתהיה למטע והאהבה היותר שלימה היה לאחד השלם. והנה עם זה נקשר בטוב: (1) Although we have pointed out that the first two of the ten commandments are in a class by themselves since they express the existence of G'd and the exclusive nature of His G'dliness, the shema yisrael expresses the link between that Oneness and the malchut, the majesty which is a manifestation of that Oneness. Our prophets view the messianic message as one in which "on that day G'd will be king over the whole earth, on that day He will be One and His name will be One." (Zachariah 14,9) (2) By this phrase the prophet expresses that Oneness is synonymous with Majesty. An ideal kingdom is one in which everything is based on a unified system emanating from a single source. This is the reason the sages inserted the line about G'ds Majesty in the recital of the keriyat shema. This is also the reason it is included in the Mussaph prayer on the New Year's day, when ten verses dealing with G'ds Majesty form the first of the three major benedictions of the amidah, central prayer. The paragraph commencing with the words "and now Israel, hear the statutes, social laws etc," (4,1) is to be understood thus. Since you have heard directly from Me the first two commandments about My nature, remember this as something you keep on hearing forever three times daily. Anochi and lo yihyeh, are not to be viewed as alternatives to the recital of keriyat shema, rather recital of keriyat shema is the insurance that you will not forget what you have heard at Sinai, and will ensure that lesson will stand you in good stead throughout future generations. Moses used the shema in a different context. He explained that what it represented had been revealed to Israel. The line of baruch shem etc. however, being something that he had overheard the angels use in Heaven, could only be whispered, since it had not been revealed. However, on the Day of Atonement when we are like angels, free from sin, we too can and must recite this line in an audible manner. (3) Although, generally speaking, love relationships exist between equals or at least between people who have a great deal in common, there are two love relationships that need not be affected by the similarities between the parties concerned. One is the love that the recipient feels for the one who endows him, keeps him alive, does undeserved favours for him, etc. Thus children love parents since the latter are providers. The greater the benefits received, the greater the love by the recipient for the donor. Since G'd is the great Provider, absolute love by us for Him is quite natural, and the word ve-ahavta, you shall love (Him) is quite in place. The second reason that true love for G'd is possible, lies in His very uniqueness. When someone owns a variety of artifacts, each similar in nature, it is difficult to love one of those artifacts especially, since it is not distinctive enough to evoke that special feeling of love. When, however, the object in question is absolutely unique, the affection one feels for it can be termed love, without such love having to be requited. (compare Aristotele's ethics, book nine)
שמע ישראל וגו'. ואהבת את יי' אלהיך וגו'. ירצה הסכת ושמע ישראל הוא הטוב והוא אלהינו המהנה והמועיל אשר אל שלש אלה חוזרות כל מיני האהבה ועוד שהוא אחד בתכלית הייחוד שהאהבה לו דבר טבעי ומחוייב לכן ואהבת את יי' אלהיך זה אשר אמרנו בכל לבבך והוא החלק השכלי והטוב שבך ובכל נפשך והוא הצד אשר בו תאוה נפשך המהנה והערב ובכל מאודך והוא הצד אשר בו תבקש המועיל כי בזה תמצא חזרת האהבה כפי כחך בכל מה שתקבל ממנו תמיד וגם תהיה מסכמת בכל חלקך מבלי חולק כי על זה האופן תהיה קיימת מאד כי על זה יתכן שכוון באומרו נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים (שמואל ב א׳:כ״ו) כמו שכתבנו בתחלת שער י"ב. והנה במה שאמרו חז"ל בכל נפשך *ואפילו נוטל את נפשך וכו' ר"ל כי הנה ידוע שהרבה סכלים בפרס ושנער אשר נמשכו אחרי אמונת צאראסטער ואף כי בימי הקיסר קאנשטאנטין כאשר התעם הסכל מאני בשנת פ"ה לאלף החמישי אשר ממנו כפר הרב ז"ל סיפור נחמד מאוד (עיין בפנים הספר,) האמינו בשתי התחלות ר"ל בב' אלוהות אשר האחד מהם פועל טוב והאחד פועל רע. והשיאם לזה מה שראו הרבה רעות נעשות עלי ארץ אשר לא רצו ולא יוכלו ליחס אל הי"ת שהוא עצם הטוב, בחשבם בדעתם הקצרה כי בזה ישימו תפלה לאלהים, כי לא שמו אל לבם לדעת כי גם הרע הפרטי מביא באחרונה עפ"י הנהגת הי"ת את התבל לטוב כללי ויסבב הרבה פעמים גם טוב בעליו הפרטי יען כי עי"ז ישוב ונחם על רעתו וייטיב דרכו המוסרי מלבד כי בראות כל אחרים זולתו כי הושב גמולו הרע בראשו יוסרו, ולא יזידון עוד להרע כמוהו (עיין מזה בהשמטות ביאורי לס' בראשית דף רס"ח ע"ב, ובביאורי להקדמת הרב ז"ל על מגילת איכה) ולהסיר הדעה הכוזבת הזאת מלבנו אה"כ "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע "ואיוב אמר דרך תמיהה וגערה אל אשתו "גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל" ? וכן הוא מחובת כל מאמין להאמין כי מיד ה' שהוא האחד בתכלית האחדות והעצם הטוב והמיטיב יצאו לפעמים בכל זאת גם רעות לפי שינוי המקבלים כחשר העירו ע"ז כבר חז"ל במאמר "לא כעולם הזה העוה"ב וכו' (עיין סוף שער נ"ט ויקרא דף פ"ט ע"ב וביאורי שם) וזה שאמרו גם חז"ל "ואפי' נוטל את נפשך", ר"ל גם במצאך הרע היותר גדול שהוא נטילת נפשך. לא תחדל מאהוב אותו ולא תסתפק באחדותו, כי אם תאמין שגם הרע הזה יוצא מאתו לבד, לטובתך ולתועלתך המוסרית בעולם הרוחני וזש"א ג"כ "אשרך ר"ע שיצאה נשמתך באחד. "ר"ל אשריך ר"ע שאמונתך חזקה כל כך שגם בצאתך נפשך ביסורים קשים מאוד, לא נסתפקת אף רגע אחד באחדות הבורא י"ת וכי גם הטוב גם הרע מאתו לבד יצאו: ואפילו הוא נוטל את נפשך (ברכות ס"א:) יראה שכוונו לענין נפלא והוא כי אף שירא' שמפי עליון תצא הרע עליו בעניניו ואפי' יגזרו עליו משמים המיתה או ההריגה יהיה האחדות הזה הנזכר אצלו בתקפו וקיומו ולא יעלה על לבבו דבר בליעל לאמר שיש שם שתי התחלות או יותר כפי התחלפות סוגי הדברים המושפעים מלמעלה כמו שסופר בספרי טארי"קי האומות שבימי קוסטנטי"ני קיסר עמד איש סכל מארץ שנער שמו מא"ני והיה מטעה העולם באמור להם שיש שני אלוהות הא' שולט על הטוב והאחד שולט על הרע ואסף אליו חיל כבד מאד ועל' בלבו לעלות ולצור על בבל בימי שבור המלך הז' וכאשר שמע שבור המלך את שמעו התחכם אליו והקדים לשלוח לו מלאכים מגדולי שריו לשאל לו בשלום ולכרות לו ברית ולהודיע שהוא מבני אמונתו ולחלות פניו שיבא אליו בבלה עם גדולי חכמיו להראות פנים עמו ולהעמידו על שלמות האמונה ההיא כי הוא יחזיק בידו להפוך העמים אליו והפתי האמין לדבריו ובטח בו ובא אליו בארבע מאות איש מגדולי הפלוסופים המחזיקים באמונה ההיא ויצא מלך בבל לקראתו ויביאוהו אל בית מלכותו ויושיבהו על כסאו ויצו להכניס כל הבאים עמו לאכל לחם בביתו ובבואם אל תוך הבירה הביאם זוגות לטייל בתוך הפרדס ושחטום ותלו אותם על העצים ואחר המשתה של שניהם אמר המלך למאנ"י קומה ונבואה אל הבית אשר אנשיך עומדים שם ושם נראה אמונת נבואתך ויושר דברך ובבואם אל תוך הפרדם אשר עמו תלויין בעצי ברושיו אמר אליו אתה אמרת שהאלוהות הם שנים והאחר מהם והוא המושל על הרע צוה עלי לשחוט את כל אלה ולתלותם להודיע לכל באי עולם שגדול כחו על האלוה השני המושל על הטוב. וכמדומה לי שמחלוקת גדולה נפלה ביניהם שזה רצה בשליחותך וזה לא רצה והעצה נכונה לאיש כמוך להיותך נתלה עם אנשיו המאמינים בו מפני המחלוקת הבאה בין שני האלוהות ויצו וישחטוהו ויתלוהו עמהם כן יאבדו כל אויבי יי'. והנה זה הסכל והפלוסופים אשר עמו נשתבשו במה שראו שהענינים ההפכיים חוייבו להמשך מהתחלות הפכיות אשר כנגדו וכנגד הסכלים אשר כמוהו אמר הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (דברים י״א:כ״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (שם ל'). ולדעתי על קביעות ירידתו הרע ממנו יתברך הוקבעה מגלת איכה אשר כל דבריה תעידנה על הענין ההוא המיוחד והוא הדבר שקלקלה בו אשת איוב כשאמרה עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות והיתה תשובתו גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל (איוב ב׳:י׳). אמנם תהיה כוונת המאמרים האלה כפי מה שביארתים בהקדמת פירושי לאיכה עם הכוונה הנזכרת יבוקש משם וכבר כתבנו בשער פ"ז כי השנוי וההתחלפות הנמשך באלו הענינים הוא לפי שנוי המקבלים והתחלפותם אמנם כשיוסכמו כל האנשים על הטוב הנה לא יקבלו מאתו יתעלה רק טוב כי על זה עצמו אמרו בהגדת פסחים (נ.) ביום ההוא יהיה יי' אחד וגו'. וכי עד האידנא לאו אחד הוא אמר ר' יוסי בר חנינא בשם רבי יוחנן לא כעוה"ז העוה"ב וכו' כמו שכתבנוהו בסוף שער כ"ט. וכל זה הוא מבואר שהוא בכלל מה שאמר ואפילו הוא נוטל את נפשך כי זה הענין לא יפסיד צורת האחדות כלל וזהו מה שאמרו אשריך רבי עקיבא שיצאת נשמתך באחד (ברכות ס"א:) לומר שאע"פ שסרקו עצמו במסרקאות של ברזל והיה עליו פגע המות רע ומר הנה תמיד עמד טעמו בו וריחו לא נמר. והנה אחרי שהשלים זה הענין מהייחוד ומהאהבה המיוחדת אליו כנזכר הפליג להחמיר בשיהיה תמיד ענינו נמצא בשכלי ובציורו ושלא יסור משם רגע אחד במה שאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך וגו' וקשרתם וגו'. וכתבתם וגו'. (ג) כי זו היא ראשית התחבולות שנהגה התורה להיטיב הזכרון על ידי מעשה מהמעשים כמו שכתבנו ראשונה. ולזה אמר שהענין אשר בו יהיו אלו הדברי' תמיד על לבבם ולא יסורו ממנו הוא כשיהיה השנון בהם לבניו והדבור בשבתו בבית ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו ובקשירה על היד והענינים ובכתיבה במזוזות בשערים כי אל כל אשר יפנה ישכיל בו. אמנם מה שיראה שכוונו עוד משה רבן של נביאים שיהיו כל מצות תורתו נזכרות ונעשות על ידי פרשה קטנה זו במה שיהיו כל דבריה כלם רמזים וסימנים מצויין ותקועים בלבנו לזכרם על ידם אם ירצה הזוכר להטות מחשבתו מעט כמו שאמרנו ראשונה וזה *כי באמרו וכו' ר"ל כי מאמר "והיו על לבבך" יורה לא לבד שיזכרם תמיד וישים עין שכלו והשגחתו עליהם, כי אם גם שיכבד אותם תמיד ויהיו לו יקרים נאהבים ונעימים כסגולה וכל הון יקר, כי שימת דבר מה על הלב שהוא מושב דם הנפש אשר ממנו תוצאות חיים לכל איברי וחלקי הגוף כנידע, היא אות וסימן להראות כי נאהוב אותו מאוד ומעלתו בעינינו יקרה היא מאוד כמאה"כ "שימני כחותם על לבך" וכו'. ומאה"כ "וישם דניאל אל לבו וכו' " יש לו גם כן הוראה כפולה זאת, ששם עין השגחתו על זה מאוד ורעיון מניעתו את להתגאל בפת בג המלך היה יקר ונכבד לו מאוד. כי באומרו והיו הדברים האלה על לבבך עם שהכוונה הראשונה יהיה לזכרון כאומרו ואין איש שם על לב (ישעיהו נ״ז:א׳) גם מענין יוקר וכבוד כאומרו שימני כחותם על לבך (שיר השירים ח׳:ו׳) עוד לקבלת המעשה כאומרו וישם דניאל על לבו (דניאל א׳:ח׳) דכלהו איתנהו ועל בלתי הזהר בכלם אמר מבלי משום לנצח יאבדו (איוב ד׳:כ׳) הנה ירמוז גם כן אל כל המצות המדעיות התלויות בלב הן בינינו למקום או למקדש או לבריות כמדות התכוניות והרי יש הרבה מצות עשה ולא תעשה בהם כמו שייחדם אל האבר הזה עצמו בעל ספר המצות הקצר הנקרא עמודי גולה ושננתם לבניך פירשוהו לשון משנה כתרגומו שיהיו סדורים לפניו בביאור כענין שהמשנה היא פירוש המקרא עוד אמרו (קידושין ל'.) מלשון שינון והוא פלפול וחריפת התלמוד והנכון שישנן הבנים אליהם כמו שמשנן הצייד הכלב אל הציד כלומר שיעירהו בזריזות לאמר קום מהר ועשה מצוה פלונית שיש בה כמה שכר וכיוצא והוא פירוש נאה ומועיל וירמוז גם כן אל כל המצות התלויות בבנים ושם מצות קדושין וחופה וכל דיני כתובות ומצות מילה ומשפט הבכורה בפדיון גם בנחלה וכל דיני ירושות ונחלות והדברים הנלוים אליהם. ודברת בם רמז אל כל המצות התלויות בדבור וענין ק"ש ותפלה הלל והודאות וכל סדר מאה ברכות וקריאות ספר תורה ומגלה ושאלת שלום ושאר המצות התלויות בדבור וכל מצות עשה ולא תעשה שבהם. בשבתך בביתך נוסף על מה שכוון אל הדבור המיוחד הזה כאשר אמרנו יכלול גם כן כל המצות אשר באו בתורה בדיני שכנות והרחקת הנזקים דהלכתא רבתי נינהו וגם כל המצות הבאות לבית הבחירה והקרבנות כי רבו מספור גם כל דיני שבת ויו"ט אשר נאמר עליהם שבו איש תחתיו וגומר (שמות י"ז) ודיני עירובין וגם דיני אבלות כמו ששנינו (מ"ק כ"ג.) אבל שבת ראשונה לא יצא מפתח ביתו וגם דיני החתן. ובלכתך בדרך רמז אל כל המצות המזדמנות לשם כשלוח הקן והשבת אבדה וטעינה ופריקה וזולתם ושם יוכללו על דרך הזכירה כל הלכות דרך ארץ שזכרום חז"ל בשהם מועילות הרבה. ובשכבך שם נזכרו מצות הבאות בשכיבות המותרות והאסורות אשר יכללו איסור העריות כלן ואיסור נדה וכותית וזבה וזולתם כמו כלה בלא ברכה (מסכתא כלה) וביאת הפקר ועונה הכתובה בתורה ובכלל כל מצות עשה ולא תעשה שבהם גם יכלל מצות איסור כלאים ודיני שעטנז שאסור להציעם תחתם ולהתכסות בהם. ובקומך שם נרמזו כל המצות אשר הם במשא ובמתן אשר יעשה אותו האדם כאשר יקום והתהלך בחוץ בין שאר האנשים מההלואות והשאלות והפקדונות וכל דיני מקח וממכר ודיני אונאות במדה במשקל ובמשורה וכל עשה ולא תעשה שבהם. וקשרתם לאות על ידיך כאן נרמז כל איסורי המאכלות והמשקים וכל הנגיעות הטמאות אשר נקשרנו ונאסרנו בהם משאר האומות להיות לאות בינו ובינינו שאנו עמו וצאן מרעיתו ומתקדשים בקדושתו. על ידך שם נרמוז כל המצות התלויות ביד כמתנות עניים ונטילת ידים והרבה מצות תלויות בהן כי עשר ידות להם בעשיית הטוב והישר בעיני אלהים ואדם אמנם לענין הדבר המיוחד אמרו במדרש אדם יוצא לדרך ובידו פרגמטיא והוא מתירא מן המוכסין אתם אין אתם מתיראין למה שקשרו של מלך עליך. ובשער צ"ח ב"ה אכתוב טעם הרבעת פרשיות של תפילין וקשירתם אגב מה שאמרו חכמינו זכרם לברכה שהקב"ה מניח תפלין ומאי כתיב בהו (ברכות ו'.). והיו לטוטפות בין עיניך בו נרמזו המצות התלויות בעינים כאומרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר ט״ו:ל״ט) כי עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי דברכות פ"א) וכן הם סרסורי דמצוה כי תראה ערום וכסותו (ישעיהו נ״ח:ז׳). לא תראה את שור אחיך וגו' (דברים כ״ב:א׳). וכתבתם בכאן יוכללו המצות הנכללות בכתיבה ככתיבת ספרים תפלין ומזוזות וכמו שאז"ל עושה צדקה בכל עם (תהילים ק״ו:ג׳) זה הכותב ספרים ומשאילן (כתובות נ'.) וגם דיני כתובות וגטי נשים ושחרורי עבדים והמצוה המיוחדת למלך וכתב לו את משנה ספר התורה הזאת וגומר (דברים י״ז:י״ח). על מזוזות ביתיך שם נרמזה מצות רציעת עבד עברי גם הכשר סוכה בדפנות וצורת פתח במזוזות וכל דיניה. ובשעריך בו נכללו דיני שופטים ומשפעים כי בשעריך שער שדנים בו הכתוב רומז גם מצות נרות חנוכה שהיא סמוכה אל השער וכל כייצא בזה. The call to love G'd is addressed to levavcha, the seat of your mind and goodness, that which appreciates all the good G'd does for us; nafshecha, the seat of your passions and urges, which appreciates whenever it is indulged; finally, me-odcha, the aspect of you that desires what is functionally good, useful and expedient. In these three ways, man can express appreciation of what has been done for him. Since he is being appreciative, his love is really of a reciprocal nature. When our sages (Berachot 61) say that the call to love G'd "with all your soul, includes preparedness for martyrdom, this appears to mean that even when it seems that G'd has decreed one's death, one should not reason that since G'd is the source of all goodness that such threat of death emanates from some other source, is the work of Satan. At such times, re-affirmation of the Oneness of G'd is required. This is the reason the sages praise Rabbi Akiva who died proclaiming the shema yisrael. (4) After the affirmation, the verse "these words shall be ..on your heart at all times," stress the need to jog one's memory at all times by remaining aware of these facts. The first action that will help memory to remain alert, is the recording of the relevant passages on a scroll and affixing it in a visible place on all one's doorposts. The word veshinantam, meaning to study, teach repeatedly, is also related to the root of the word "to sharpen." Constant repetition sharpens one's awareness. In addition it may refer to a method of study, to whet one's mind by presenting Jewish history in a challenging manner. "To your children," places special emphasis on those mitzvot that concern themselves with the growth of children into adulthood. (laws of circumcision, first born privileges, marriage laws etc.) "You shall talk about them," concerns all those mitzvot which involve dibbur, word of mouth, prayer, reading the Torah etc. "When you sit in your house, refers to those commandments that involve relationships with fellow human beings, your family who dwell with you, as well as your neighbours. "When you walk on your way," refers to mitzvot which normally present themselves for fulfilment when you are away from home, i.e. return of lost property, sending off the mother bird prior to pocketing the fledglings etc. "When you lie down," refers to laws governing permitted sexual relations with your wife, restrictions due to her menstrual cycle, the observance of the laws of impurity, etc. "When you rise up," refers to the hours of your business day when you are "up and about," active. All the laws pertaining to fair dealings with your fellow men must be remembered during that part of the day. "You shall bind them as a sign," are warnings to observe regulations about forbidden foods, reminders to limit our social contacts with gentiles. "They shall be as frontlets between your eyes." These are warnings not to be misled by what our eyes behold, to be led astray. Eyes may be employed constructively, i.e. when seeing a naked person we are to see to it that he is adequately clothed so as to protect him against heat or cold. Our eyes should not be employed to ogle nudity etc. "You will write them on the doorposts." This refers to all the commandments involving writing; i.e. marriage documents, divorce decrees, Torah scrolls, phylacteries etc. "And on your gates." This is a reference to mitzvot involving judges, since justice used to be practiced in public, at the entrance of the city where the elders would gather.
ועתה ראה כמה יועילו הכללים האלה להטיב הזכרון בכלל המצות למי שידרוש אותם בכל לב ובכל נפש כדרוש מבוקשיו ומאוייו הזמניים אשר יכתוב עליה' כמה זכרונות ויציין עליהם כמה ציונין כי כן יוכל על מה שכתבנו הנה לגמור ולהשלים הענין כלו על דרך החלוק והרושם כמו שאמרנו ראשונ' איש כמתנת ידו ויד אלהיו הטובה אשר עליו. וכמה רמזו אל זה חז"ל במה שאמרו באותו מאמר שזכרנו ראשונה מהו שיקרא האדם את שמע ולא ישמיע אדם לאזניו. והית' התשובה כך שנו חכמים הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא (ברכות ט"ו.) שעם פשוטן של דברים על שמע האזן נאמר כי אחר שהפרש' הזאת היא נאמרת לנו כמו שנאמר שמע ישראל ראוי שנשמענה ונשמיענה לאזנינו כאשר נקרא אותם בשם אלהינו כי אינה כתפלה שאנו מדברים בה עם אלהינו והוא היודע אשר במורשי לבבנו. ולכן אמרו כל המגביה קולו הרי הוא מקטני אמנה (ברכות כ"ד.) כמו שכתבנו זה בשלימות כשדברנו על התפלה שער נ"ח. הנה הוא ראוי שנבין מהם כוונה זו והוא שלא יצאנו ידי חובתינו במה שאנחנו אנשי בעלי ברית אלהינו כי אם כשנשמיע לאזנינו הדברים שאנו מוציאים בפינו באופן שיהי' הענין שנכלל בו היותר מועיל והיותר מהנה שאיפשר בהסכים מחשבותינו אל תשוקת האנשים השלמים אשר חתרו להיות כל מעשה המצות נזכרים ונכללים בכללים קצרים כמו שזכרנו ראשונ'. ולא במקום זה בלבד חייב אדם להשמיע לאזנו כי גם בהרבה ממעשי התור' והמצוה והעבודה. ועל זה הזרוז נמשכו החכמים האחרונים בעלי המשנה כשאמרו אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' (אבות פ"ב). וחמשה תלמידים אשר היו לרבן יוחנן בן זכאי שנתקרבו לכלול אותם במעט מהסימנין (שם) כמו שאמר הנביא וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳) אלא שהוא מבואר שכל עוד שיהיו הסימנים או הכללים יותר מועטים יהיה הזכרון אצלם יותר חזק אבל החלוף והחלוק יותר קשה ולזה ראוי לאיש הנלבב שיתחכם בזה בשיהיה משוה הטורח והקושי בענינים ההם כמו שנהגו תכמי התלמוד מסימניהם הידועים בסוגיות כי זה וכל אשר מימינו ימשך מכל איש אשר בו דעת ויראתיי': The statement of the Talmud quoted at the introduction to this chapter, should now be clear. Since a major function of reciting the keriyat shema is not what we address to G'd, but what we address to our own memory and faculties, unless we say it audibly, its purpose would remain largely unfulfilled. One would not discharge one's duty in such a fashion. On the one hand, it is not proper to raise one's voice, so as not to suggest that G'd is hard of hearing. (Berachot 24) On the other hand, one must arouse one's own senses sufficiently so that what the lips are saying accomplishes its purpose to remind one of the mitzvot.
עוד מצאתי ראיתי בראשי פרקי הפרשה הנפלאה הזאת ואחריה רעותיה אשר אנו קורין אותם בכל יום פעמים בברכותיהן ציונין נכבדים רומזים אל האהבה הזווגיית אשר בינינו ובינו יי' והדברים המיוחדים במינן מצדם אשר יעשו מתקני התפלות מהם רמז נפלא בשבעה ראשי פרקים שכלם מתחילים ואומרים בהם אמת ויציב אמת אלהי עולם מלכנו וכולי ועד סוף שנאמר אמת ממצרים גאלתנו *והוא ענין נכבד וכו' עיין גם ביאורי שם ויקרא דף י"א ע"ב. והוא ענין נכבד כתבתיו בשער התפלה הנזכרת עיין עליו שהכל הוא בכלל הקורא את שמע חייב להשמיע לאזניו והשומע ישמע ויוסיף: (5) Since keriyat shema stipulates that the relationship between Israel and its G'd is akin to the bond of love between a man and his wife, the obligations of each party are referred to in the following paragraph.
והיה כי יביאך אל הארץ וגומר לפי שפרשת שמע הנזכרת איך שתובן תורה על היותו הוא יתברך לנו לאלהים ואנחנו לו לעם אשר זה ממה שנתחקה בכל התורה והנביאים לענין אישות וקורבה זווגית כי על כן אמר ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך כי הוא המחוייב מאהבת נשים על שלשה דברים שאדם חייב לאשתו שאר כסות ועונה (שמות כ"א) כמו שכתבנו הענין יפה אצל מעשה המשכן שאר מ"ח. (ד) ולזה מה שסמך והיה כי יביאך יי' אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק ליעקב לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח וגומר. ירצה שהוא הזמין לפניה מה שראוי שיותן לה בכתובתה ומתנתה ושכבר יתן לפניה הארץ ההיא הטובה והרחבה אשר תשב בה ותאכל ותשבע ותותר כמו שנרמז זה כלו במה שאמר והנה יי' נצב עליו ויאמר וגומר הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך (בראשית כ״ח:י״ג) וכמו שכתבנו שם ולכן שלא תשכח את אשר הוציאה מעבדות מצרים להיות מטרונה גדולה בביתו והזהירה על היראה והעבודה וכמו שאמרו אלו מלאכות שהאשה עושה לבעל' ואפי' מכנסת כמה עבדים אינה יושבת בטלה שהבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נ"ט:) וזה במה שאמר את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד (ד) ובשמו תשבע הוא הכבוד כי הוא יהי' דרך כבוד כמו שיתבאר בשער צ"ב ב"ה. והכוונה כי אם אמר בראשונ' ואהבת את יי' אלהיך לא תמנע מהיראה והעבודה והכבוד והזהירה ביותר מהניאוף כמו שאמר לא תלכו אחרי אלהים אחרם וגומר. כי אל קנא יי' אלהיך בקרבך. לא תנסו את יי' וגו' שמור תשמרון וגומר. (ה) לפי שהאשה האהובה בסמכה על אהבת בעלה וחשקו אליה לפעמים תרבה עליו געגועים לנסות הישנו אוהב אותה בכל לבו ובכל נפשו וכבר יהיה הנסיון הזה סכנה ובלבול באהבתם כמו שהיה להם במסה כשאמרו היש יי' בקרבנו אם אין (שמות י״ז:ז׳) רק שמור תשמרון את מצות יי' אלהיכם ועדותיו וחוקיו אשר צוך ועשית הישר והטוב וגומר כלומר עשה אתה מה שעליך לעשות והוא יעשה מה שעליו בלי ספק. כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות וגו'. ואמרת לבנך עבדים וגו'. זאת השאלה יחסו חכמי ההגדה אל הבן החכם (ו) והנה טוב טעמה ותשובתה על ידי הכתובים הנמשכים עד וצדק' תהיה לנו כי נשמור וגומר גם אומרם ז"ל אף אחה אמור לו כהלכות הפסח וכו'. כתבנו יפה בפרשת לקיחת הפסח שער ל"ח: כי יביאך יי' וגומר. ונשל גוים רבים מפניך וגומר. החרם תחרם אותם וגומר. ולא תתחתן בם וגומר. כי יסיר את בנך מאחרי כי אם כה תעשו וגו'. כי עם קדוש אתה וגומר. אחר שהחמיר על אזהרת עצמם צוה אותם שישתדלו בכל עוז להסיר המכשולות מהבנים וזה במה שיחרימו כלה לכל הגוים ההם ולכל אלהיהם ובתי עבודתם וכו'. ולפי שיראה שיש בזה אכזריות גדולה סמך ואמר כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגומר. והכוונה שתהיו מופרשים ומובדלים במדותיכם עד שלא יהיה הרחמנות והאכזריות המפורסם לעיני הכל רק אשר יסכים בו הדעת האלהי כמו שנתבאר יפה אצל מעשה שכם שער כ"ז ויבא עוד זכרונו בדין עיר הנדחת וכמו שאמר להלן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וגומר כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך ובך בחר וגומר (דברים י״ד:ב׳). והענין בכל זה שלא כרת עם ישראל ברית ולא קרבם אליו להיות להם תכונות ומדות אנושיות כשאר העמים רק על מנת שיבדלו מהם ויתקדשו בם בכל אשר ימשך משם שום דבר בחלוף עבודתו ונתן דוגמת זה במה שאמר לא מרבכם מכל העמים חשק יי' בכם וגו'.(ז) ירצ' הלא תראו שאם היה חשקי כחשק מלכי האדמה לא הייתי חושק רק בעם היותר גדול והיותר עצום מכל העמים ואשר יהיו לו ממלכות רבות ועצומות אשר יתבצר בהם ויתר הדברים אשר יכללו תשוקות המלכים וחמודותם והנה לא עשיתי כן רק אתכם אהבתי עם היותכם המעט אשר על פני האדמה ולא היה לכם חלק ונחלה בארץ כשאר העמים אשר נאחזו בתוכה בכח ידם אלא כי מאהבת יי' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא יי' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים. והנה מזה תדע נאמנה כי יי' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור בין שתהיינה מצותיו מסכימות אל דעות האנשים ומחשבותיהם ובין שתהיינה בלתי מסכימות והנה מאמר לא מרבבם והסמוך אליו נתבארו גם כן יפה בשער נ"ו עיין עליו. ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגומר. הנה בזה ירא' שהודיע אותם כלל גדול מדרכי הנהגתו בשלומת רשעים וענשם ואמר שינהג עמם על שני דרכים לפי ענין האנשים החטאים (ח) וזה כי כשיהיו הרשעים הרבה הנה אז יחייבו הסבות הרבות להאריך להם ואם לא בזכותם וכמו שאמרו להודיע כמה ארך אפים לפניו וכו' (אבות פ"ה) וכבר כתבתי טעם האריכות הזה בפירוש בעשרה מאמרות נברא העולם בשער ג' ובספור המבול שער י"ג אמנם כאשר יהיה הרשע ביחיד או יחידים מעטים הנה אז ימהר יחיש פורענותו כי אין לו אותם הסבות על מה שיסמוך ולזה תמצא מפורש שעקר תרעומת האריכות בהם הוא בלשון רבים כמו שאמר המשורר כי קנאתי בהוללים וגו'. כי אין חרצובות למותם וגו'. בעמל אנוש אינימו וגומר. וסוף אמר הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל (תהילים ע״ג:י״ב) וכן אמר הנביא מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד (ירמיהו י״ב:א׳). וחבקוק אמר על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפע כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפע מעוקל. וכן אמר למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו (חבקוק א׳:י״ג) כי הנה הוא הפליג התלונה לסבול הצדיק העול ההוא מהרשע אבל לא התלונן מאריכות הרשע ההוא אבל אמר המשורר ראיתי רשע עריץ וגומר ויעבור והנה איננו וגומר (תלים ל"ז) ולפלא אמר שלמה המלך עליו השלום ויש עושה רע מאת ומאריך לו אבל סמוך אמר כי גם יודע אני וגומר וטוב לא יהי' לרשע ולא יאריך וגומר (קהלת ח׳:י״ג). הנה שזה יהיה על הרוב ויחוייב מזה שהנהגתו ית' עם הרבים היא נפלאת מעיננו כי לו לבדו ידועות הסבות אשר בם יתקיימו ואיך ובמה תתמלא סאתם וכמו שביאר המשורר עליו השלום מה גדלו מעשיך יי' מאד עמקו מחשבותיך איש בער וגו'. בפרוח רשעים כמו עשב וגומר (תהילים צ״ב:ו׳-ז׳)אמנם הנהגתו עם היחידים היא יותר גלויה ומפורסמת מצד תכיפות פורענותם לחטאתם על הרוב וכמו שאמר ראיתי רשע עריץ וגומר ויעבור והנה איננו וגו' (שם ל"ז). והוא מה שהודיעם שיתנהג עמם על אלו האופנים כדי שלא יבטחו הרבים על אריכותם ושיפחד היחיד מתכיפות פורענותם והוא כלל גדול לחיים והוא אמרו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לומר כי כשהשונאים רבים הם משלם להאבידו אותם כאשר יעלה הרצון לפניו או שיראה לפניו שהגיע קץ פורענותם כי הוא נעלם מכל זולתו וכמו שאמר מאד עמקו מחשבותיך (שם צ"ב). אמנם כשיהי' הרשע יחיד הנה לא יאחר לשונאו (ח) כי אל פניו של שונא ולדעתו ואל פני רוב העולם תהיה נכרת שלימות רשעתו. והנה זהו פירוש נכון בשמירת גבולי הלשון ומועיל מאד בידיעת דרכי ההנהגה ידיעה אמתית ונכונה ודרך התרגום הוא ידוע ונכון בתקון הלשון. והנה אחר כן אמר ושמרת את המצוה והחקים והמשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותה שהכל מוטל עליך מחברת הזווג שאמרנו מדרך המוסר. אמנם היות *שהענין הזיווגי וכו' ר"ל יחס הזיווג אשר בין בני ישראל ובין הי"ת דרך משל. שהענין הזווגי על הדרך הנזכר יחייב שמירת כל אלה הדברים הנרדפים שנמשכו זה אחר זה אחר פרשת שמע עם כל זה הרבה להתחבר עמה ולהרבות מתן שכרה תחת אהבתה ויראתה ועבודתה אל בעלה המחוייבים אליה ועל דרך שאמר המשורר ולך יי' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (שם ס"ב). וכי אחר שהאדם חייב לעשות כל מלאכותיו לו ולעבודתו הנה מה שמשלם לאיש שכר טוב כמעשהו היא חסד גמור וכבר בא זה אצל ויחשביה לו צדקה שער י"ז והנה לזה חזר ואמר והיה עקב תשמעון וגומר. ויתכן שכל מה שאמר עד הנה מעבדים היינו לפרעה וגו' הוא תשובת הבן החכם על העדות והחקים לבד כי על החקים אמר ויצונו יי' לעשות את החקים האלה לטוב לנו כל הימים וגומר וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגומר: ונמשכו הדברים עד כאן בהסיר המכשולות מלפניהם ופקפוק הבנים אם מטבעם ואם מחמת המונים בהם כמו שאמר על החקים דבר שהשען ואומות עכ"ום ת משיבן עליהם (יומא ם"ז.) ובתת סדר הנהגתו בשכרם ועונשם ועכשיו מסיים הענין בת טעם אל המשפטים ששאל שהוא הספק היותר עצום למה שנרא' החלק הזה מהמשפטים אשר בין העם בעניני הממונות ודיני חבלות וקנסות הוא מותריי בתורה אחר שכל העמים אשר על פני האדמה יש להם חוקים ומשפטים יחיו בהם וכמו שכתבנו בשער הנזכר במקום השאלה ונוסף עוד בפרשת משפטים שער מ"ו: ואמר A husband is obliged to provide his wife with three basics. They are food, clothing, and conjugal rights. We therefore read in that passage first about G'd fulfilling His "duties," i.e. the duties of a husband. (6,10-11) At the same time, in keeping with the dictum that "indolence leads to immorality" (Ketuvot.5 9), the love relationship between husband and wife notwithstanding, the spouse's duties do not cease. "You shall revere the Lord your G'd, fear Him and serve Him." The need to accord glory to the beloved is not diminished by the intimacy of their relationship. Familiarity must not be allowed to breed contempt. Since it is in the nature of a woman to test her husband's love from time to time, in order to receive psychological reassurance, the Torah tells us "do not test the Lord your G'd." We must not conduct ourselves in such immature fashion. When the sages describe the passage commencing with the words "when your son will ask you," (6,20) as the question of a clever son who wants to understand the rationale of Torah observances, they did so with good reason. We have explained this in detail, in chapter thirty eight. (6+7) After having concluded the instructions how to insure our loyalty to G'd after we have taken possession of the land of Israel, the last part of our Parshah deals with ensuring that also our children will remain loyal to the covenant. At first glance, the demand for isolation from gentile society may sound harsh. Therefore, the Torah explains 1) the need to remain a holy nation. 2) The reminder that if G'd had wanted us to be similar to other nations, He would have chosen a numerically much stronger nation for His pilot project. (8) When the Torah threatens prompt retaliation to the wicked person, the switch from the singular to the plural may mean that when the wicked become numerous, G'd may have to delay application of retributive acts in order to demonstrate His patience, as discussed in chapter three. However, as long as the number of the wicked is few, of no sociological consequence, immediate retribution is in order. This is necessary to prevent sinners from relying on the patience of G'd and the delay of retribution. The correct meaning of the whole verse (7,9) then is as follows: "when there are many enemies, He will pay them back to their face, to result in the sinners' destruction. When there are only a few individual sinners however, He will not delay before paying him back." It is clear from Jeremiah chapter twelve and Psalms chapter seventy three as well as from Chabakuk chapter one, that the conduct of G'd towards a group of people is not necessarily subject to our evaluation and comprehension. (since we lack too many facts in the total equation.) Psalms ninety two, states so explicitly. (6) The fact that our duties in the marriage contract are spelled out, does not mean that we are entitled to a reward because we have lived up to our undertaking. If the Torah nonetheless begins the next paragraph with a list of promises based on our fulfilling our contractural duties, this is an act of kindness on the part of G'd, not something that we could claim as a right. Just as Abraham considered G'ds promise to grant him children and to give the land of Canaan to them as an act of kindness by G'd, (Genesis 15,6 and our discussion of this in chapter seventeen) so it remains for all time. The answer that the clever son receives may be divided into two parts. Up to the end of Parshat va-etchanan, he is told about the chukkim and eydot the laws that seem to lack rationale and the laws that demonstrate our testifying to the Torah's and G'ds historic truth. In Parshat eykev, he is told about the mishpatim, the social laws of the Torah. Since mishpatim are universally accepted phenomena and no special Torah is needed to assure a nation's establishing standards of social behaviour, the Torah explains the superiority of its legislation to the clever son.
והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו' "And it shall come to pass, because ye hearken to these ordinances" etc.
הודיעם (ח) מעלת המשפטים האלה על משפטי כל העמים וזה שהם יספיקו להעמיד האהבה ביניהם ולהרבות השלום ולקיים ההצלחות הזמניות מפרי בטנם ופרי אדמת' ובהמתם אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותם ככל משפטי העמים והותר אבל שיספיקו עוד למה שלא יועילו משפטי העמים ונמוסיהם להושיעם מהרעות הטבעיות כמו העקרות והחלאים הרעים המתרגשים או ההתגברות על השונאים ונצחון מלחמותיהם והוא מה שאמר ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך והסיר יי' ממך כל חולי וגומר. לא יחסר מהם במה שיאהבך ויברכך וירבך ובירך פרי בטנך וגומר אבל יוסיף מהם במה שברצון השם והשגחתו עקב אשר שמעת בקולו לעשות אותם שיסיר ממך אלו המקרים והפגעים הטבעים ונתנם בכל שונאיך. ולא עוד אלא ואכלת את כל העמים אשר יי' אלהיך נותן לך וגומר. ואף שיהיה לך לזרות נפלא כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם אבל תשיב אמריך לך ממה שתזכור המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגומר. על הדרך אשר כתבנו ראשונה שהזכרון הוא תחבולת חוזק הבטחון וכבר ביארנו כוונת הפרשה ובזה תוכל להאמין שיש כדאי בשכר מצותיו אשר בם תעשה וגם תוכל והנה בלשון ואכלת את כל העמים כתבנו דבר נכבד מאד ממדרגת זאת האומה על כל האומות עד שיאמר כי לחמם הם והנה הוא בפרשת המן שער מ"א דרוש אותו משם וייטב לך: Observance of Torah legislation brings in its wake a freedom from natural disasters such as sterility, disease, etc. and will establish the Jewish nation as number one in the world. Should any one doubt this effect of Israel observing Torah laws, the power of our collective memory is called upon to reinforce our belief in the effectiveness of Divine guidance. (verse 18)
ובמדרש (ד"ר פ' עקב) ברוך תהיה מכל העמים א"ר חייא בר אבא אין שבחה של מטרונ' בשעה שמתברכ' מן קרובותיה אלא בשעה שמתברכת מן צרותיה (י) הורו כי שלימות הברכה הוא שיבורכו יותר מן העכו"ם הצרים עליהם ושתוכר להם מעלה יתירה עליהם לא לקצתם על קצתם. ואם כוונו לשיהיה מאמר מכל העמים כאלו יאמר מפי כל העמים ירצו שתהיה הברכה הזאת גלויה ומפורסמת עד שתפול בה הודאת בעל דין והכל ענין אחד והוא מה שאמרנו. ועתה ראה כי נמשך בייעודים האלה למה שהוא נמצא על הדרך הטבעי הנכון בענין הרפואות בתקוני הגופים *וזה שהגוף וכו' ר"ל איש בריא וחזק בטבעו אף כי יחלה לפעמים דרך מקרה ע"י שינוי האויר או היבה אחרת הלוא על נקלה ישוב ורפא לו לצמיתות, אף גם בקחתו רק תרופה אחת פשוטה אפס כאשר יחלה איש חלש ורפה הטבע, גם ע" הרבה תרופות ומורכבות לא יוכל לשוב עוד אל איתנו ובריאותו השלימה כי אם ישאר תמיד חלש וידוע חולי. וזה שהגוף הבלתי מוכן אל הבריות הנה הוא ברפואות רבות יקבל מעט מהתועלת. אמנם הגוף המוכן הוא בהפך שיקבל תועלת גדול בתרופה מועטת. (ט) ועל זה הסדר קודם מתן תורה בהיותם במרה כי מרים הם ובלתי מוכנים נאמר אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו ולסוף כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שמות ט"ו) הנה שהיו התרופות רבות וחזקות והתועלת מועט והוא שמירת' מחולי מיוחד אמנם אחר מתן תורה נאמר ועבדתם את יי' אלהיכם ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא את אימתי אשלח וגו' (שם כ"ג). הנה היו תועלות רבות בתרופה אחת אבל להיותם אז קרוב למתן תורה ועדין לא הורגלו כל כך עדין הוצרכה התרופה להיותה מורכבת באומרו ועבדתם את ה' אלהיכם שהעבודה האלהית תכלול ענינים הרבה עם שהיא לקיחה אחת בשם אבל עכשיו שכבר התמידו בלמוד התורה זה ארבעים שנה כבר הוכנו הכנה שלימה עד שתרופה אחת פשוטה עשויה כתקנה והיא שמירת המשפטים כהוגן תועיל להם לכל התועלות הגדולים והרבים שזכר שם בלקיחת המורכב ויותר מהמה. והנה עם זה נתבארו אלו הענינים יפה ונשלם מה שרצינו אליו בזה החלק: (9) There is a difference between people who are basically healthy, and people who have a basically weak constitution. The former respond to a minimal amount of therapy when struck with some disease, and are easily restored to full health. The latter who lack natural resistance, require greater dosages of medication, a longer period of recovery etc. Prior to the revelation at Mount Sinai the Jewish people belonged to the latter category of people. The Mount Sinai experience changed all that. Formerly, a great number of mitzvot would be required to heal them of even a minor ailment. Now, however, a relatively small amount of Torah observance suffices to overcome even major disorders in their physical well being.