Akeidat Yitzchak 87:1

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו' "THESE ARE the words which Moses spoke unto all Israel"

במדרש (איכה רבתי פ"א) אמר רבי לוי שלשה אמרו בלשון איכה. משה. ישעיהו. ירמיהו. משל מה הדבד דוה למטרונה שהיו לה ג' שושנינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה. ואחד ראה אותה בניוולה , כך משה ראה אותן בשלותן אמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. ישעיהו ראה אותן בפחזותן אמר איכה היתה לזונה וגו' (ישעי' א') ירמיהו ראה אותה בניוולה אמר איכה ישבה בדד (איכה א'): Midrash Eychah Rabbati 1, relates in the name of Rabbi Levi: "Three people used the term eychah, Moses, Isaiah and Jeremiah." This could be understood by the following parable. A lady of substance had three intimate friends. One of the friends knew her when she was at the height of her beauty and wealth. The second friend knew her while she was committing all manner of excesses, over indulgence etc. The third friend knew her only when she had already fallen into disgrace. Thus, Moses saw Israel at peace, and at a high level spiritually. Yet he proclaimed "How can I alone carry the burden of your quarrels etc." (Deut 1,12) Isaiah, who knew Israel at a time when she committed all kinds of excesses, proclaimed "how has she become a harlot." (Isaiah 1,21) Jeremiah who knew Israel in disgrace proclaimed: "How lonesome and isolated has she become!" (Lamentations 1,1)

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מציאות וקיום כל הדברים למקטנם ועד גדולם מסובבים ותלוים הם, מחיבור ענינים רבים ומקיום השלום והאחדות בינותם, ובהעדר שני אלה: ר"ל כאשר יתפרדו או שלא יסכימו ויתאימו עוד יחד. יכלו ויסופו כרגע. כי גם החומר הראשון אשר לדעת הקדמונים בראו ה' בתחיל' מן האין המוחלט וממנו נתהוו אח"כ על פיו כל הברואים התחתונים כלם, עיין בראשית י"ט ע"ב) הי' ג"כ מדי צאתו לאור ההויה מחובר ממציאות וההעדר. (ר"ל הכח והכשרון לקבל צורות שונות בזו אחר זו, כי הוא נקרא בפי הרב ז"ל בשם "העדר) אשר ע"כ קראו הנביא בשם "יעף" יען כי מדי יצא אל הפועל הי' משתוקק לקבל צורות שונות. כאיש יעף אשר נפשו תערוג אל אפיקי מים. וממנו אה"כ לדעת הרב ז"ל "נותן ליעף כח", (עיין מזה בראשית כ"א ע"ב, ובביאורי שם עוד טעם אחר לקריאתו זאת) והיסוד הפשוט [כן נקרא לדעת הקדמונים (עיין רמב"ם סוף פ"ג מה' יסודי התורה שקראו בשם גולם) היסוד אשר ממנו נתהוו אח"כ לדעתם הארבע היסודות] הוא מחובר מחומר וצורה, כי חלק העליון ממנו קבל צורת האש, וחלק שאחריו צורת האויר, והשלישי צורת המים והרביעי צורת העפר (עיין רמב"ם שם,) וכל המינים השונים שנתהוו מהם דומם. צומח. חי. מדבר. הם מורכבים מחלקים שונים, אשר רק כל עוד יתחברו ויתאחדו ויחדיו יהי' מציאות לעצם שהורכב מהם, אבל בסור האחדות והשלום מביניהם יעלה בתהו ויאבד, אשר ע"כ בצדק אמרו המחקרים שכל הויה הוא חיבור וקיבוץ, וההפסד הוא פירוד ופירוק [ומה שכ' הרב ז"ל "שכבר גזרו קצת" וכו' רומז על הנמשכים אחר דעת עפיקור אשר הכחיש באמונת חידוש כל ברואי תבל עפ"י רצון הי"ת, וחשב רק כי לפני הבריא' היו משוטטים באויר העולם עצמים קטנים פשוטים, אשר לא יוכלו להחלק עוד, לאין מספר ורק עפ"י מקרה והזדמנות נתחברו יחד, והיו לברואים שונים, וכאשר יתפרדו עפ"י מקרה באחרית הימים ישובו עוד הברואים כולם לאין, והיו כלא היו וע"ז אומר הרב ז"ל "שלא צדקו במהות העצמים ההם" מלבד מה שסתרו הפילוסופים האמיתיים כבר דעה נפסד' זאת, גם במה שאמרו, כי כמו שלא יוכל איש משכיל לחשוב שכאשר ישפך דרך מקרה דיו או שאר סמנים על הנייר ירשמו בו ציורים שונים נאים ויפים, כן לא יוכל גם להעלות על דעתנו שרק ע"י חיבור וקיבוץ אלה, דרך מקרה נתהוו הברואים השונים למיניהם הנאים והמהודרים מאוד ומתוקנים כולם כראוי להשגת תכליתם ותעודתם עלי ארץ, (ועיין מזה גם בדברי הרב ז"ל בשער א' ובביאורי דף ח' ע"א שם) ועל כל האמור עד הנה רומז גם הכ' יווצר אור" וכו', כי בשם "אור" יכונה המציאות כאשר יצאה בתחיל' מהאין אל היש, והעדר הצורה אשר הי' עוד אחוז בו נקרא בשם חושך. ולהורות כי הוית כל הברואים השונים למיניהם הית' אח"כ. ע"י שחבר הי"ת חלקי היסודות יחד, וסבב ג"כ שיסכימו ויתאימו יחדיו, באופן שיעשה שלום ביניהם, אמר "עושה שלום" ועל מה שהטביע בכל אישי ברואי עולם התחתון שיתפרדו חלקיהם כבוא עתם, ויפסדו באופן שרק מיניהם קיימים תמיד אבל אישיהם יבלו אמה"כ "ובורא רע" וחז"ל קראו את הי"ת המעמיד עולמו ע"י השלום והאחדות הזאת אשר ישכן תמיד בין כל חלקיו, בשם "מלך שהשלום שלו" אפס אם כן הדבר בכל הנמצאים עלי תבל שהשלום והאחדות מצטרכים לקיומם ואף כי במין האדם שהוא הנבחר מכולם, כי מלבד שחלקי כל אדם פרטיי הגופניים, צריכים להיות מסכימים ומתאחדים יחד, אם יוכל לעמוד ולהתקיים עלי ארץ וגם נפשו המשכלת צריכה להיות מסכמת עם שאר צורות השכל אשר ממקור מחצבתם חצבה גם היא, ואליהם תשוב עוד אחרי הפרדה מהגוף להיות צרורה עמהם בצרור החיים הנצחיים הנה גם כל קיבוץ בני אדם יחד בחברה האנושית לא יתכן מבלעדי ההסכמה וההתאחדות בינותם, אשר ע"כ הוצרכו ג"כ להיות בכל מדינה ומדינה חוקים ומשפטים אשר על ידם יתקיים השלום והאחוה בין כל בני החברה יחד, ואף כי באומה הישראלית העם הנבחר הזה שלא יושג האושר המוסרי המכוון והנרצה מקיבוצם יחד, בהעדר השלום והאחוה ביניהם (עיין מכל זה בביאורי במדבר כ' תוכן שער ע"ד), גם כאשר נעזוב ברעיונינו את ארצנו ומקום שבתנו עלי אדמה, ונשא עינינו השמימה. נראה ג"כ בעין שכלנו כי השלום הכרחי לקיום כל צבא מרום במרום כי לא לבד חוברו בכל אחד כמה ענינים ד"מ חמרו (שאינו מיסודות ברואי מטה, כי אם מטבע אחר אשר ע"כ קראוהו הקדמונים בשם גשם חמישי להבדילו מד' היסודות,) ותבניתו הכדוריית, ונפשו ושכלו (לדעת הקדמונים החושבים שיש להם נפש משכלת או התשוקה וההתאותות הטבעית לדעת הרב ז"ל להתנועע רק על אופן ידוע. עיין מזה ביאורי למעלה תחלת שער ב') ובין כל אלה הענינים יש יחס והסכמה ראויה, באופן שאלו ישוער שתבטל ההסכמה הזאת שביניהם תבטל גם מציאותם על אופן שהם עתה, וע"כ נוכל לומר גם על ענין זה מאה"כ "שלח ידיו בשלומיו" וכו' ר"ל לו ישלח הי"ת ידיו לבטל השלום בין הענינים האלה השלמים יחד בנבראים השמימים הלוא אז יחולל גם בריתו אשר הקים עם חקי מציאות השמים והארץ ביום הבראם וא"כ הדבר בכל אחד ואחד מכוכבי השמים וכסיליהם האלה בבחינת עצמותו לבד. ואף כי שיתחייב להיות יחס והסכמה בין כל ברואי מרום אלה השונים יחד. אחרי שעל פי מצות בוראם הם גבוהים קצתם איש על רעהו, וקצתם מתנועעים כמעט זה בגבול רעהו וכולם פועלים זה על זה עפ"י כח המושך שלהם, (עיין מכל זה ביאורי לשער, ב' ובמבוא לשער ל"א), כמו שנמצא גם בדחז"ל, כי להורות שהשם יתברך שם חוק וברית לא יעבור לשמש ולירח. שיהיה כל הימים יחס והצטרפות אחת ביניהם, באופן שיהיה הירח גוף עכור בעצמותו ומואר תמיד רק מקרני השמש אשר יפלו עליו. אשר בעבור זה מחויב ג"כ שכל עוד ישאר היחס וההסכמה הזאת ביניהם צריך שיהיה החלק המואר מהירח תמיד לצד השמש, והחלק הבלתי מואר ממנו תמיד לצד אחד שכנגדו אמרו ד"מ "שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה," מפני דרכי שלום. (עיין מזה ביאורי למעלה שמות מ"ב ע"א.) גם בעולם המלאכים אף שלא ימצא שם הריבוי כמו שנמצא בעולם הגלגלים, וברואי העולם התחתון יען כי הם עצמים פשוטים ובלתי מרכבים, בכל זאת ימצא הריבוי ביניהם בבחינת שינוי מדרגת השכלתם, כי כל אחד מהשכלים הנבדלים משכיל עצמו ומשכיל סבתו, ואחרי כי גם השכלים הנבדלים הם במדרגות השכלתם זה למעלה מזה, ותמיד מסובב התחתון מהעליון שעליו. הלא נמשך מזה, כי בשכלים היותר תחתונים הרחוקים ביותר מהי"ת שהוא סבתם הראשונה יתרבו עניני השכלתם ג"כ יותר, כי מלבד שהם משיגים עצמם ואת סבתם הקרובה להם הלוא ישכילו וידעו ג"כ, כי לסיבתם יש סיבה אחרת ואחרת לאחרת, עד הגיעם באחרונה אל הי"ת שהוא הסיבה הראשונה לכולם, ואחרי שגם אצל השכלים העליונים האלה יש רבוי בבחינה מה, צריך להיות גם ביניהם יחס והסכמה ראויה אם ישארו תמיד בשלמות מציאותם, כמו שתקנו בתפלה ע"ז "כולם אהובים וכו'. ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם" ובו' וגם בבחינת השכלתם בעצמה יש כעין רבוי. כי ישתמשו בו בפעולת הציור וההצדק. כי תחילה יציירו כל מושכל ואח"כ מצדיקים אותו, ר"ל מביאים עליו מופת, אם הוא צודק או לא ופעולות אלה אשר על ידן תגבהינה על בהשכלותיהם תקראינה לדעת הרב ז"ל בפי הנביא בשם כנפים ויען כי השכלתם והשגתם את הי"ת היא משולשת שהם יודעים ומשיגים שהוא ית' נשגב מהמלאכים שיש להם התחלה צוריית, ונשנב מעולם הגלגלים שיש להם גם התחלה חמרית, ואף כי מעולם התחתון אשר ההעדר התמידי אחוז בו, ע"כ יחס להם הנביא שם שש כנפים שתים לכל השגה והשגה. (עיין למעלה שער ס"ו) ואחרי כי גם בין הנמצאים העליונים האלה יש כעין רבוי בבחינות שונות צריך ג"כ להיות אחדות והסכמה ביניהם, ולהורות על כל זה. ר"ל שהשלוה מצטרך להיות בין ברואי עולם העליון התיכון והתחתון כוונו חז"ל באמרם "חביב השלום הקב"ה נתנו לציון, שנאמר שאלו שלום ירושלים" וכו' רמזובבזה לדעת הרב ו"ל על עולם המלאכים קרא בפי חז"ל בשם "ירושלים של מעלה" המכוונת כננד "ירושלים של מטה, (אשר בזה רצו רק להורות שהשפע העליון יורד משם במדרגה יותר גדולה על המקום הנבחר הזה, אשר בחר ה' בו לשכן שמו שם כמא"הכ מכל ארץ ישראל כלה "עיני ה' אלקיך בה" וכו' ואף כי בירושלים עיר הקודש, ובאמרם "חביב השלום שנתנו הקב"ה לשמים" רמזו לעולם התיכון, מקום הגלגלים והכוכבים, ועל העולם התחתון שהוא מושב בני אדם בעלי נפש משכלת הקרובים במדרגת שלמותם למלאכי מרום, ומשכן בע"ח ושאר ברואים העומדים בשפל המדרגה בבחינת שלמותם הרחק מאוד ממדרגת מעלת העליונים אמרו "חביב השלום שנתנו הקב"ה לקרובים ולרחוקים, שנאמר בורא ניב שפתים" וכו' ר"ל הי"ת שברא את האדם בכשרון הדבור ע"י השפתים שהם כלים גשמיים באופן שנהיה עי"ז עצם מחובר מגוף גשמיי ונפש רוחנית, נתן לו בעבור זה גם מדת השלום בבחינה כפולה וזש"א "שלום שלום לרחוק ולקרוב" ר"ל הסכמה ואחדות בין איברי וחלקי גופו, שהוא בבחינת טבעו ועצמותו רחוק משלמות מוסרית ומעלת המלאכים הרוחנית, והשכמה ואחדות בין כוחות וכשרונות נפשו המשכלת הקרובה במעלתה אל השכלים הנבדלים, ועי"ז ירפא האדם גם מכל חלאי גופו וחסרונות נפשו, וזשאה"כ, אמר ה' ורפאתיו" והנה איש שלם כזה היה פנחס אשר בקרבו שכן השלום בבחינה כפולה, כי הוא קנא לאלקיו בנפשו הטהורה, ובזרוע כח גופו לקח נקמתו מעושי הרשעה, למען לא תפרוץ הזמה והנבלה בקרב כל ישראל תחת כי זמרי והאנשים אשר אתו, אשר בנפשותם הרעה התמכרו לעשות כל תועבה אשר שנא ה' ובתשוקתם הגופנית פרצו הגדר ועברו חוק המוסר ולא נתנו מתג ורסן לתאותם החמרית הם היו חסרי שלום גופם ונפשם וזש"א המדרש "חביב השלום שנתנו הקב"ה לפנחס" וכו' "חביב הוא השלום שלא נתנו הקב"ה לרשעים שנאמר אין שלום אמר ה' לרשעים" והסרת שלומו מהם הוא העונש היותר גדול להם כי עי"ז ינתקו מיתרי הקישור בינם לבין אלקיהם, ויסכרו מעיינות השפע הטוב היורד עליהם מלמעלה, תחת כי בני ישראל השלמים, ההולכים בתום לבם, שלום אמת יתן להם ה', ועי"ז יריק להם ברכותיו עד בלי די כמו שאחז"ל "חביב הוא השלום שבקש הקב"ה לברך את ישראל" וכו' (ועיין מכל זה גם ביאורי למעלה שער ע"ד במדבר דף כ') וע"כ כאשר חטאו ישראל והפרו ברית השלום הזה, אחז"ל דרך רמז והפלגה שכל עמודי השלום והאחדות רופפו במערכות העליונים והתחתונים וזש"א "בוכה ומבכה להקב"ה בוכה ומבכה חמה ולבנה", ר"ל כי הי"ת לא היה יכול עוד על פי משפטו הצדק להיטיב להם ע"י הורדת השפע וברכות השמים מעל ככל אשר אותה נפשו כי חפץ חסד הוא "בוכה ומבכה לשבעים אומות", כי גם מהם נאסף השלום, כי ע"י חרבן ירושלים והמקדש חדל השפע האלקי אשר יצא משם על פני כל (כמו שיבואר עוד לקמן), ועי"ז פשו אמונים מבני אדם הכל סר יחדיו נאלחו וע"כ מטה גם ברית השלום החברה האנושית בכלל ועפי"ז מבאר גם המדרש שהחל בו, כי ג' נביאים השתמשו בנבואתם במלת "איכה" המורה על ההפלגה ועל היות דבר מה מאודיי ויוצא מן ההרגל כי משה אשר היה המליץ בינותם ובין הי"ת, ועל ידו נתנה התורה המסבבת השיתוף בין העליונים והתחתונים (עיין שער מ"ד) ראה את האומה הישראלית בשלותה. ואמר על עוצם רבוים והפלגת אשרם הזמני והמוסרי "איכה אשא לבדי" וכו' כי בעבור היותם אז כצאתם ממצרים כלם יראי ה' והולכי נכוחה באו תמיד לשאול את פיו להורותם את הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון, ובעבור רוב עשרם וקנינם היה להם לרוב גם דבר משפט אשר בא לפניו עד שהוא לבדו לא היה יכול לשאת אותם, וישעיה ראה אותה בפחזותה ואמר כמתמיה על ירידתה פלאים ממעלתה הקדומה, "איכה היתה לזונה וכו'" ר"ל איך נהפכה לפתע פתאום בבחינתה המוסרית מן הקצה אל הקצה וירמיה ראה אותה בניוולה כאשר כבר נענשה על עונה ולקחה כפלים בכל חטאתיה, ע"כ שאל כמתמיה על גודל עניה ועמלה "איכה ישבה בדד" וכו', ר"ל כי גם בבחינת אשרה הזמני והמדיני ירדה הרבה מעלות אחורנית כמעלות אשר ירדה בבחינתה המוסרית. הלא בהסכים הדעת האלהית להמציא מצואי עולמו הנה מאז גזרה חכמתו על מציאות השלום וקיומו. אמנם אמות זה המשפט יעידהו יגידוהו כל ברואי' עולם מקטנם ועד גדולם. וזה שעדות השפלים כלם הנה הוא מפורסם אחר שאין מהות מציאותם זולתי חבור ענינים רבים בעצם אחד כי אף החמר הראשון המשותף הנברא ראשונה ימצאהו השכל בחבור ענינים והוא ההעדר מצד והמציאות מצד עד שגדרוהו בשהוא אמצעי בין ההעדר והפועל ישיגהו הכח לקבל הצורות בזו אחר זו. וכבר תארו כן הנבואה במאמר נותן ליעף כח וגומר (ישעי' מ') כמו שנתבאר בתחלת השער הג' וכ"ש מציאות היסוד הפשוט שחוברו בו שני עצמים והוא החמר והצורה. ואין צ"ל כל מה שהורכב מהם מהמחצב והצומח והחי כי הוא מבואר שחבורי הענינים האלה ועמידתן יחד בהסכמת שלום ועל הערך והיחס הנאותי' להם הוא הוא עקר מציאותם או הוייתם עד שכבר גזרו קצת שההויה וההפסד אינם רק קבוץ העצמים ופירודם ואם שלא צדקו במהות העצמים ההם הנה צדקו בעקר הגזירה רצוני בשכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק. וע"כ אמר הכתוב כה אמר יי' יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (שם מ"ה) כי כמו שתיאר יציאת היש מהאין המוחלט אל האור אשר ביצירתו נתן מציאות מה להעדר המתואר בחשך והוא מציאות ציורו בשכל אנשים. כן תיאר הבריאות השלמות אשר הוציא אל הפועל אחרי כן ממנו כשעצמו במציאות חמר וצורה או בחבור הצורות היסודות כלם כמו שאמרנו אל עשיית השלום. לפי שאין מציאותם רק עמידתם על זאת ההתיחדות וההסכמה ולזה נקרא בפיהם ז"ל מלך שהשלום שלו רצוני שהוא משפיע על ברואיו זאת ההתיחדות וההסכמה אשר הם חיים עליה אשר אינה רק חזרת הרבוי אשר בהם אל דוגמת הייחוד אשר לו יתעל' כי הוא ממש ענין כבוד מלכותו שהוא חזרת כל הדברים אל אחדות פשוט וכאומרו והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' יי' אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳) כי המלכות והאחדות ענין אחד להם ולזה עולה קבלת הייחוד שבשמע ישראל לענין המלכות והיא מבואר. והוא טעם מלך שהשלום שלו כמו שאמרנו. ולפי שבעשיית זה השלום נתן מציאות אל הפירוק והפירוד הכרוך בעקבם אשר לא ימלטו ממנו בשום פנים אמר ג"כ ובורא רע כי הרע הוא ההפסד והפירוד בלי ספק. הנה שעדות כל אלו הנמצאות הוא מפורסם ומה גם עתה כשנשים לב במין המדבר שהיה סבה ותכלית לכלם. כי מלבד מה שמציאותו תלויה בהסכמת כל הדברים הטבעיים הנזכרים עוד נוסף עליהם הסכמת הצורות האלה כלם עם הצורה השכלית שהוא ענין נפלא מאד על זווגם יחד חבר החכם שלמה הרבה פרשיות ובפרט פרשת אשת חיל (משלי ל״א:י׳) כמו שביארנו בשער ח' ובשער כ"ב עוד הוצרך למציאות הסכמת שלום בין קצתם לקצתם אשר תכלול המדיניות ביניהם אשר לצרכו הוצרכו המשפטים והתורות כמ"ש הרב המור' פ"מ ח"ב ואנחנו כתבנו בענין הקשר והיחם הראוי' להמצא בכלל העם הזה הנבחר מה שיספיק בשער ע"ד. ושם נתבאר טעם משה אין שלום בעירך וכו'. עיין עליו. סוף דבר כי זה עדות מבואר בכונתינו. ואולם בעולם האמצעי גם כן עדותנו נאמנו מאד כי בכל גוף וגוף מהכדורים היקרים ההם יחוברו כמה ענינים זכרם הרב המור' ז"ל פ"י ח"ב והם חמרו כדריותו ונפשו ושכלו כי כל אלה חברו להשלים סבות תנועתו מלבד השכל הנבדל שהיה חשקו בו. והנה הוא מבואר שאין מציאותם זולת התחבר בם אלו הענינים והיותם על יחסם וטוב ענינם ואלו ישוער הבטל שלום והסכמה זו מאתם מיד יתבטל מציאותם וכמ"ש הכתוב שלח ידיו בשלמיו חלל בריתו (תהילים נ״ה:כ״א) ואין צריך לומר שיראה זה הראות נגלה בענין רבויים והסכמת אישיהם ושלומם אלו עם אלו לשמור חקם ומנהגם במה ששמם בוראם אלו על אלו ואלו תוך אלו כאשר ראתה חכמתו יתעל' ואלו שוער שתתבטל הסכמתם זו בצד מן הצדדים אי אפשר להתקיים וכמו שאז"ל אמר רבי יוחנן מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה למה כן מפני דרכי שלום שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳) (ר"ה כ"ג:) ומאמר זה הוא נפלא מאד אל כוונתינו כי הנה באמת הבלתי אפשרות והנמנע הקיים שיפול בשתרא' החמה פגימתה של לבנה בשום צד הוא עצמו ענין השלום וההסכמה המחוייבת לקיום מציאותם שאם תראה החמה פגימת הלבנה הנה תבטל החמה מטבעה ויפסד כחה אשר הוא להאיר אל עבר פניה ושלא יראה לפניו דבר סמוך ועל זה הענין נמצא ג"כ (במדרש ד"ר פ' ה') אמר רבי לוי אין אחד מהמזלות הללו שהם מהלכים ברקיע שרואה מה שלפניו אלא מה שאחריו כאדם שעולה בסולם ופניו לאחוריו שיהא כל מזל ומזל אומר אני ראשון הוי עושה שלום במרומיו הנה שקראו שלום אל תכלית יושר סדרן ותיכן מצבן עד שאי אפשר ליפול שום שבוש ובלבול בשום מעשה ממעשיהם. Peace and harmony are trademarks of G'ds creation and handiwork. Nothing is functional or endures in this universe unless it represents the successful merging of a variety of elements. Death, destruction, and decomposition are the dissolution of this process of harmony, peace and collaboration which enabled any creature or object to perform its function previously. Even the most basic materials are combinations of earth, fire, air and water; according to our sages they are the fundamental raw materials of the physical universe. Isaiah describes the process of disintegration as ya-ef, tired, fatigued, when he describes G'd as "He gives strength to the tired." (Isaiah 40,29) This means that matter as such is imbued by G'd with the potential to become active, form a variety of combinations. Fusing unlikely candidates for mergers such as matter and spirit, i.e. human beings, requires the presence of shalom, harmony, in an even greater degree than usual. If Isaiah (45,7) says of G'd "I form light, create darkness, and make peace," this is an overriding attribute of G'd, since it is basic to all the things He has created. When Zecharyah in chapter fourteen, describes the distant future of mankind, the messianic era, he writes as follows: "The Lord will be king over the whole earth, on that day He will be One and His name will be One." The prophet envisages a period when historical strivings will have achieved their desired objectives. At that time, even creatures that appear at odds with one another in the universe as we know it, will be seen to be at peace with one another and with their Creator. There will no longer be any apparent dichotomies. Kingdom, dominion and unity are essentially the same thing. For that reason, after having recited the opening verse of the keriyat shema, "Hear O Israel the Lord our G'd the Lord is One," this is followed by the line "blessed be His glorious Majesty." Only after there is unity can malchut, Majesty have any real meaning. G'd is portrayed as "making" peace, whereas in the same verse He is described as "creating" evil, ra, evil, is the equivalent of pirud, dissolution, separating things that ought to be joined. Concerning such activity, G'd only "creates," i.e. provides the potential for it. He does not "make" evil. Having made shalom, harmony, He must be the originator of ra, as a corollary, but He does not bring its potential into actual existence.

והנה עם זה נתאמת המשפט הראשון אשר הנחנו מסגולת השלום וההסכמ' משני הצדדין. אם מצד תועלת מציאותו העצום ואם מצד רועה עדרו. וכבר כתב בר קפרא שם במדרש (דברי' רבה פ' ה') ומה אם העליוני' שאין ביניהם לא קנאה ולא תחרות ולא שנאה הם צריכים שלום התחתונים שהם כלם שנאה ותחרות וקנאה על אחת כמה וכמה. ^*והכונה וכו' ר"ל שאף שאמרנו למעלה שגם בין הנמצאים העליונים יש ריבוי בבחינת מדרגתם, ואופן השכלתם, בכל זאת חילוף ענינים השונים האלה אשר ביניהם, אינו באופן שיתננדו זה לזה, ואם בכל זאת מצטרך השלום להיות ביניהם אם תהיה מציאותם בתכלית השלימות, אף כי בברואי עולם התחתון שהם מורכבים מד' יסודות אשר בטבעיהם מתנגדים זה לזה, ד"מ האש והמים כ"ש שיצטרך להיות הסכמה והתאחדות ביניהם אם יתחברו ויתאחדו יחד להיות לעצם אחד, וזה שאמר בר קפרא "ומה אם העליונים" וכו'. והכוונ' שחלוף הענינים הנמצאים בהם ורבוי' על הדרך שאמרנו אינם ממין ההפכיו' אשר במורכבי' היסודיים שיתקוממו קצתם על קצתם והותכ' ויופסדו ועם כל זה טוב מציאותם תלוי בהיותם בשלום כ"ש שיש ליזהר בשלום המוטל על השפלים אשר הם צריכין מהמין ההוא גם כי בשלומם תהיה סוכת שלום מלכות שמים העליונים והתחתונים פרושה עליהם ויהיה הכל שלום. והנה לפני שמציאות זה השלום לא ימלט מאחד מג' ענינים אם שיהיה בתקפו וגבורתו או שימצאו בני בריתו חלושים אצלו או שכבר כופר עמהם בריתו ואין ספק שאלו הענינים כלם כבר עברו על האומה הזאת בזמנים מתחלפים כי הכל נאמר על זה ובגללה. לזה מה שא"ר לוי באותו מאמר שזכרנו ראשונ' שלשה אמרו בלשון איכה כי המלה הזאת היא בלשון תמיהה והפלאה על ענינים מאודיים הן לטוב הן למוטב ולזה צדקה יחדו על שלותה ועל פחזותה ועל קלקול'. וידוע הוא כי משה אדוננו עליו השלום הוא השובבין אשר נתיחד לעסוק בשלותה מכל זולתו כי הוא אשר הסכים זה השלום וגמר השתוף וההסכמה בין עליונים ותחתונים כמו שנתבאר מהמעמד הנכבד והנורא אשר בו נאמר מעתה ירדו עליונים למטה ויעלו תחתונים למעל' (שמות ר' פ' י"ב) והוא יתברך התחיל שנאמר וירד ה' על סיני (שמות י״ט:כ״ד) ומשם ואילך ועלית אתה ואהרן עמך (שם) כמו שנתבאר שם היטב ומתוך ברית השלום ההוא ותקפו הושפעו שפע שבע רצון וירבו ויעצמו במאד מאד בשני מיני ההצלחות ולזה אמר להם רב לכם שבת בהר הזה וגו' ה' אלהיכם הרב' אתכם והנכם היום וגו' איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וגו' (דברים א׳:י״ב) כי הכל היה לשבח ומעלה וכבוד מופלא כמו שיתבאר עוד על סדר הפרשה. אמנם ישעיהו הוא אשר התחיל בענין פחזותם והוכיח אותה בחזקה כמו שצעק עליה בתחלת דבריו באומרו שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישעיהו א׳:ב׳). והנה טוב טעמו בהפוך דבריו מדברי משה רבו שאמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ ושם בפרשת האזינו יתבאר יפה בהיפך מה שהורגלנו עליו והוא נכון והסוד כי ה' דבר ואמר בנים גדלתי ורוממתי כי מצד ברית השלום והאהבה הנזכרת נקראו בנים למקום ומחבתו אשר חבבם גדלם ורוממם ולפי זה הפשע הוא גדול יותר מאד כמו שקלל החכם על זה באומרו (משלי ל׳:י״ז) עין תלעג לאב וגו' כמו שהוא מפורש בשער י"ט ואמר ידע שור קונהו וגו' לאמת שהבנים בניו היו פושעים ומורדים בו ושלא חטאו מבלי דעת שזה א"א בתורת טעמא. וזה כי אפילו השור ידע קונהו וחמור אבוס בעליו ואיך יתכן שישראל לא ידע ועמי המורגל עמי לא התבונן. וכבר נזכר זה אצל הקרבנות פרשת ויקרא. ולזה החליט עליו המאמר הנמרץ אשר המשיך ואמר (ישעי' שם) הוי גוי חוטא וכוון לזכור ענין פחזותם בשלמות על הדרך שאומר. ^*וזה כי איזה קיבוץ וכו, ר"ל כי קבוץ גדול מבני אדם אשר מגזע אחד יצאו, ונשארים תמיד בפני עצמם ובאחרים לא יתערבו יקראו בארבעה שמות, כי בבחינת היותם מצוינים מכל זולתם בלשונם ומידותיהם. בדעותיהם ובנימוסיהם, נקראים בשם "גוי" ובבחינת ריבוים וקיבוצם להיות לאחדים זה עם זה ולעזור תמיד איש את אחיו נקראים בשם "עם" הנגזר ממלת עם ובבחינת היותם פרים ורבים תמיד. באופן שרק אישיהם הפרטים ימותו. אבל קיבוצם בכלל ישאר תמיד לעולם יקרא בשם "זרע", ובבחינת היותם כלם יוצאים משורש וגזע אחד' נקראו בשם "בנים" וע"כ אמר הנביא פה עליהם כי בבחינת מידותיהם ותכונותיהם הם "גוי חוטא" ובבחינת קיבוצם הרב הם "עם כבד עון" כי כרובם כן חטאו לה'. ובבחינת היותם פרים ורבים על הארץ, הם "זרע מרעים" כי בהשקפה ראשונה לא יקווה מהם עוד, כי יולידו בנים ישרים ההולכים בתום לבם, כי אם בנים כחשים ותרבות אנשים חטאים אשר לא יאבו לשמוע בקול ה' ובבחינת יציאתם מגזע קדש הם "בנים משחיתים" דרכי אבותיהם התמימים והישרים. ללכת תמיד רק אחרי שרירות לבם הרע, אשר ע"כ אה"כ עליהם ג"כ "נזורו אחור" שר"ל כי במקום שנקראו תחילה לפני מתן תורה בשם "בני נח" שהיה צדיק תמים. ואח"כ "בני ישראל" שנתיחסו אל יעקב אביהם שהיה בחיר שבאבות, נקראו עתה רק בשם "בני אדם" להורות כי כאדם עברו ברית כשאה"כ ממנו "אביך הראשון חטא" ובזה הולך ומבאר גם שאר כתובי ההפטרה, (עיין בפנים הספר). וזה כי אי זה קבוץ עם שיהיה כבר יקרא בשמות מתחלפים להתחלפות הבחינות הנה יקרא גוי להיותו עם מצייין כאחד העמים כמו שאמר ויהי שם לגוי (דברים כ״ו:ה׳) מלמד שהיו ישראל מצויינין שם (ספרי פ' תבא) ולהיותו רב המספר יקרא עם כאומרו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א׳:ט׳) הנה עם יצא ממצרים הנה כסה וגו' (במדבר כ״ב:ה׳). ועל המצא אליו המשכת ההתמדה והקיום יקרא זרע וזרעתיה לי בארץ (הושע ב׳:כ״ד-כ״ה) זרע ישראל כמו שבבחינ' הזאת נאמר על התבוא' הא לכם זרע (בראשית מ״ז:כ״ג) ולהורות על השרש נקראו בשם בנים בני מואב בני עמון לבני אדום והנה הוא תפס הנה לזכרם באלו הד' שמות לומר שהחליפו ענינם כלם לגנאי. ועל חלוף הענין האחד אומר הוי גוי חוטא (ישעיהו א׳:ד׳) כי כיונם משאר העמים שיקרא גוי חוטא מכלם. ועל הב' אמר עם כבד עון לומר שאם זה שמו על רבוייו באמת כרובם כן חטאו להיות עם כבד עון. ועל הג' אמר זרע מרעים כי כל אשר נזרע ממנו יפסד הפך אומרו כלו זרע אמת. ועל הד' אמר בנים משחיתים כי לא נתקיים בהם עטרת זקנים בני בנים (משלי י״ז:ו׳) אבל שכבר השחיתו כבוד האב וחללו יקרו וסוף דבר הפכו הכוונה במה שנאמר בהם ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש וגו' (דברים כ״ו:י״ט). והנה בסיום הכתוב ביאר כל כוונת ראשיתו כי אמר עזבו את יי' כנגד מה שנקראו עם כי עזבו יחסם המיוחד להקרא עם יי' להקרא עם כבד עון וכמו שאמר עם יי' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל ל״ו:כ׳). וכנגד מה שנקראו גוי וזרע שהיה להם להיות גוי קדוש וזרע קדוש אמר נאצו את קדוש ישראל לבלתי התיחם בקדושתו אבל נקראו גוי חוטא וזרע מרעים. ועל מה שאמר בנים משחיתים אמר נזורו אחור והוא מאמר נפלא וזה כי מתחלה נקראו האנשים כלם בני האדם והוא היה חוטא וכמו שאמר אביך הראשון חטא (ישעיהו מ״ג:כ״ז) ואחר כך נקראו בני נח שנקרא צדיק תמים (בראשית ו׳:ט׳) ואחר כך נתייחד זאת האומ' להתיחס לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב. וכבר נתקיים להם שם בני ישראל כי הוא האב השלישי אשר לא נמצא פסול ותערובת אחר בזרעו ולא סרו מעלות ביחסם עד שנקראו בנים למקום בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) בנים אתם לה' אלהיכם (דבריי י"ד). והנה אלו חזרו באותן המעלות עצמן ונזורו אחור עד שלא נשאר להם רק היחס הראשון אשר מאדם אשר בזה הושחת כבוד האב האמתי יתברך שמו וכמו שאמר המשורר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון (תהלים פ"ב) ועל הדרך שאמרו חז"ל (ב"ר פ' ל"ח) אשר בנו בני האדם וכי בני חמורים או סוסים אלא בני אדם קדמוני ולזה קראם בנים משחיתים: Normally, we encounter the word eychah as introducing a lament. The term as described in our opening Midrash as fitting Israel when it was at the height of its glory, on a spiritually lofty plane, is therefore somewhat puzzling.

אלה הדברים אשר דבר משה וגו' "THESE ARE the words which Moses spoke"

השומע ישמע שאלה הדברים אשר יזכור הם אשר ידבר עמם במקומות אשר יזכור ואינו כן כי הכל דבר אתה במקום אחד לפני מותו כמו שיבאר בסמוך אלא כי לפי שרוב דבריו בזה הספר הם תוכחות ודברי קנטורין הנה הוא שם שני כתובים הראשונים בתורת הקדמה והודעה אל כוונת הספר אבל צרר וחתם הדברים לא לבד בהזכיר הענינים אשר חטאו בהם ברמז על שמות מקומותיהם או זולתם אלא שסתמן עוד בהורות לפי הפרסום שהיה מזכיר המקומות שדבר בהם הדברים והרי הוא רמז בתוך רמז וכל זה דרך חידה ומליצה נאה לכבודן של ישראל והענינים הנרמזים בשמות ההם כבר דברו בהם חז"ל (ספרי פ' זו) גם מאמר אחד עשר יום מחורב וגומר הוא הזמן שהכעיסוהו ביותר כמו שאמרו חז"ל (ספרי פ' בהעלתך) על ויסעו מהר ה' וגומר (במדבר י') כי שם היה פורענות בפני עצמו ואחר הקדמ' קטנה זו התחיל לדבר בפירוש ואמר ויהי בארבעים שנה וגו' יאמר כי בשנת הארבעים בראשון לחדש עשתי עשר הוא חדש שבט דבר משה אל בני ישראל ככל אשר דבר אותו אליהם ועדיין לא דברו והם רובי המצות אשר חודשו להם בזה הספר וגם חזר ושנה או פירוש קצת שצריכים לשנות ולפרש ולבאר עוד כוונת שני הכתובים הראשונים הוסיף לבאר אחרי הכותו את סיחון וגו' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. ומעתה התחיל לדבר השלשה דברי' שאמרנו ראשונה כי הוא היה עקר תוכחותיו בכל מה שידבר אתה ואמר יי' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה בכאן כלל עקר שלותן כי כמה רב טוב לבית ישראל אשר היה להם שם מהסכמתם ושתופם עם העליונים כאשר זכרנו ראשונ' כמו שאמר במדרש (ספרי פ' זו) הנאה גדולה היתה לכם ישיבתכם בהר הזה וקבלתם את התורה מניתם עליכם זקנים מניתם עליכם שרי אלפים ושרי מאות עשיתם לכם משכן עשיתם לכם שולחן עשיתם לכם מנורה ומטעם זה פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו וגומר. ראה נתתי לפניכם את הארץ וגומר אשר נשבעתי לאברהם וליצחק וליעקב וגו'. כי ראויים אתם שיתנהג העולם עמכם במנהג אהבה ושלום כטבע השרידים כאשר כתבנו ואמר להם בעת ההיא לא אוכל לבדי שאת אתכם יי' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. יאמר כבר הגיע שפע הצלחתכם שיעור רב ועצום גם הייתם באותו המצב החשוב שנדמיתם בו למערכות השמים לטוהר וכסדרי הככבים והמזלות אשר עליו כתבנו בשער ל"א שנאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו' ויאמר לו כה יהיה זרעך וגו' (ברא' ח"ו). ולפי שדבר בהפלגת הצלחתם אמר להם יי' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו' לומר שאינו מטיל עין צרה ברבויים ובהצלחתם והנה יהיה ראש הפסוק על הרבוי וסופו על האיכות כלומר שיהיו מושפעים לרוב ולמעל' וכבוד. ובמדרש זו משלי היא כו' (דברים רב' פ' א' וספרי) והכוונה שאינו דומה הברכ' השורה על הרבים לברכה השור' על המועטין והוא נכון גם כן. ולזה אמר שהגיע משפע הצלחתן עד שכרובם כן נתרבה העסק והטורח ולתקן יישובן וליפוי כח מצבן אמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו'. ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות כי גם כן הכרתם משפע הצלחתכם אם לרובכם ואם לשפע טובותיכם וראיתם שהוא נכון לעשות כן^*כי ע"י כן וכו' עיין ביאורי למעלה במדבר דף כ'. כי על ידי כן יתחזק וישמר החוט ההוא הנקרא ברית שלום שאמרנו שמעמיד הכללות על מצבו הנכון על דרך שהכח הטבעי הכללי שומר מצב בריאות הגוף בכלל וכאשר כתבנו עוד בשער ע"ד והנה אז קבלתי עצת יתרו ואקח את ראשי שבטיכם וגו' ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר וגו' לא תכירו פנים וגו' אמר שגרמת זכותם שנסתייע הדבר ונעשה הכל בסדר הנכון ככל מה שראוי לעשות הכל כמו שנתבאר בפרשת יתרו אשר נתבארו אלו הכתובים היטב שער מ"ג וזהו תכלית השלום והבטחה אשר אמרו חז"ל עליה (מדרש איכה רבתי פ"א) שראה משה אותה בשלותה עד שהפליג לומר עליה איכא אשא לבדי כאשר אמרנו. אמנם משם ואילך נמשך אל הענין השני והוא מה שראה אותה בפחזותה בצאתם מדרך השלום והיושר ואמר ונסע מחורב ונלך אל כל המדבר וגו' והוא מה שרמז תחלה אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו' ופירש פחזותן באומרו ואומר אליכם באתם עד הר האמורי וגו' ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך אל תירא ואל תחת ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו' כי מיד בנסעם מהר ה' פנה לבם מאחריו ולא היה לבם נכון עמו עד שמיאנו ללכת אחריו ולא בטחו בישועתו ורצו לשלוח להם מרגלים בתואנת נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן ויטב בעיני הדבר להפים דעתכם ואקח מכם שנים עשר איש וגו'. כי הוא היותר נכון שיעשה כמו שנתבאר במקומו. ויפנו ויעלו וגו' ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלהיכם ותרגנו באהליכם אנה אנחנו עולים וגו'. והנה אז גליתם דעתכם הנפסד וכוונתכם הרעה בשלוח המרגלים כי לא היה רק סירוב ומיאום בארץ חמדה. וטעם מאמרו זה להם מבלי הזכיר דברי המרגלי' הרשעי' ודבתם רעה נתבאר שם במקומו דרוש משם. ואומר אליכם לא תערצון וגו' ה' אלהיכם הוא ההולך לפניכם וגו' ובמדבר אשר ראית וגו'. ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום וגו'. הנה שתפש עליהם במיעוט אמונה והיא גופה של ע"א כמו שאמרו חז"ל (ש"ר פ' כ"ד) על נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י"ד) והרי זה ממש ממה מה שתפש עליה ישעיהו כשראה אותה בפחזותה ואמר איכה היתה לזונה כי הזנות הוא כנוי לעבודות אלילים בפי כל הנביאים. והוא עצמו מה שנזכר במעשה המרגלים ונשאו את זנותיכם עד תום פגריכם במדבר (במדבר שם) כי באמת המה זנו מאחרי ה'. והנה כשגמר הענין השני מדברי פחזותה נעתק אל השלישי והוא הענין ירמיהו שראה אותה בקלקול' ואמר וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש וגו' גם בי התאנף ה' בגללכם וגו' וטפכם אשר אמרתם וגו' יאמר ששמע ה' את קולכם שהיו צועקים לפניו למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב וקבל תפלתם לבלתי יבאו שמה אבל נשבע בקצף וחמה שלא יהיה הדבר הזה באופן אחר באופן שנשלמה הקלקלה לכם כי אף שעניתה ואמרתם אלי חטאנו לה' אנחנו נעלה היה דבר ה' אני לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם כמו שנתבאר שם הנה שנפסק חוט החסד ונתק הברית שלום אשר להם מאתו עד שנגזרה עליהם כלה ונחרצה ולא מהם בלבד כי אם מהתייר הגדול שהיה ראשם ומנהיגם על דרך שאמרנו שנפסק השפע מהאמצעיים העליונים והוא אמרו גם בי התאנף ה' בגללכם ואדבר עליכם את כל הרעה אשר נגזרה עליכם ושכבר נחלשה גבורתכם ולא שמעתם ותמרו את פי ה' ותזידו ותעלו ההרה ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה לומר כשסר השם ית' מעליהם הנה יושב הראשון מהארץ ההיא ומתי מספר אשר עמו יצאו אחריהם שלא כדרך הלוחמים אלא כאשר תעשינה הדבורים וירדפום ויכתום עד החרמה. והנה משם התחילה הקלקל' והוקבע' הבכיה אשר אמרו בוכה ומבכה לאחרים עמה (איכה רבתי פ"א) כאשר אמרנו בתחלה וזהו אמרו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' לקולכם ולא האזין אליכם כאשר שמע לקולכם הראשון ושם פירשנו הטעם יפה. ותשבו בקדש ימים עצובים ונזופים ורחוקים משלימות והוא מה שנאמר שם ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא והוא דוגמת הבכיה שקבע עליהם ירמיהו באומרו איכה ישבה בדד וגו' בכה תבכה בלילה וכמו שאמר בוכה ומבכה להב"ה עמה ולכל שאר הכתות הנשארות שם כי באמת משם הוקבעה בכיה לדורות (סוטה ל"ה.). ואולי כי באומרו ותשבו בקדש ימים רבים רמז אל הבכי התמידי הנשאר בידינו בהיותנו בקלקולנו באורך גלותנו כי היא בכיה לדורותינו בעונותינו הרי שסדר לפניהם משה שלשה ענינים אלו תחלה וכאלו הורה בזה שמדרך הענינים האלה לבא אל האומה לפי טבעם ומזגם כי כאשר היו זמן בהצלחה שמנו עשתו וחלפו חק ומזה חוייב להם כעונש עד שיחזרו ויעשו תשובה וישובו אל הענין הראשון כבתחלה ולזה סמך אל דבריו אלה ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה ואת העם צו לאמר אתם עוברים וגו' יאמר כי כשקבלו קלקולם וענשם כבר שב חרון אף ה' מעליהם ורצה להשיב להם שלומם וטובתם וצוה שיחזיקו בדרכם ללכת דרך ארצם אמנם ראתה חכמתו שילכו ראשונה אצל האומות אשר לא גזרה חכמתו שיעשו אותם מלחמה כמו שאמר בבני עשו ויראו מכם ונשמרתם מאד אל תתגרו בם וגו' כי אפשר שאף על פי שהיו יראים מהם עדין לא שלם עונם שיזכו אלה וינצחום. וכן ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב וגו' וכן נאמר וקרבת מול בני עמון אל תצורם וגו' וכמה עמקו מחשבות השם יתעלה שכבר היתה גם זאת הכנה נפלאה לתת בידם את סיחון מלך האמורי כמו שנזכר בכאן בפירוש קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון וגו' היום הזה אחל תת פחדך ויראתך וגו' וכאלו הנטיות ההנה היו סבה עצומה לנתינתו כמו שזכרתי שם במקום מלחמתו. אמנם עקר דברים אלה נזכרים אל השלימות אצל ואני אקשה את לב פרעה שער ל"ו ושם נתבאר עקר פרשה זו וסדרה באר היטב וחזרתו על זה האופן הוא סימן גדול מסור בידינו שנשב אליו יתברך בדרך שלום ובמישור להיות לנו אחרית ותקוה כמו שאמר במדרש (דברי' רבה פ' שופטים) גם כן גדול הוא השלום שאין הקב"ה מבשר את ירושלם אלא בשלום שנאמר משמיע שלום מבשר טוב (ישעי' נ"ב). וזה כי כמו שאמרה בקלקולה ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג') כמו שנתבאר ראשונה כך יאמר בנחמתה שהשמע השלום בא הוא עצמו בשורת הטוב. וכן אמר (במדרש שם) חביב הוא השלום שאין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום שנא' הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעי' ס"ו) יאמרו שהשלום הנמצא בה הוא סבת השלום הנמשך אליה מפאת מעלה שתושלם ההסכמה ביניהם כמו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (שם נ"ז). וכן אמרו במדרש (דברים רבה שם) אמר דוד מבקש הייתי לשמוע שיחתו של הקב"ה ושמעתי שהיה עסוק בשלום שנ' אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום וגו' (תהלים פ"ה) וזהו הדרוש עצמו כי היה עסוק ומשתדל לדעת העקר אשר בו תלוי כל טוב ישראל וישועתו ושמע וידע שהכל תלוי בענין השלום וכמו שסמך אך קרוב ליריאיו ישעו וגו' (שם). ועם זה נתבאר מה שאחז"ל באותו מאמר שזכרנו למעלה (דברים ד' שם) דבר אחר חביב הוא השלום שבקש הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל ולא מצא כלי מחזיק כשלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלי' כ"ט) שכל טובות העולם והצלחותיו הם נכללות בתוכו ועל הדרך שביארנו. וזה שיעור מה שרצינו ביאור ענינו בזה החלק: At first glance, it appears that what we read in Deuteronomy is a collection of speeches by Moses, delivered at different times and places during the journeys of the Jewish people in the desert, only reported at this juncture. This is however, not so. All of the speeches delivered were delivered by Moses at the same place shortly before his death. Since Moses concentrates in this book mostly on words of admonition, recalling past mistakes, the book commences with two verses of introduction. These are to indicate the purpose of what is to follow by hinting at it via the names of the places mentioned. Only when mentioning the date and place where all these admonitions were spelled out by Moses, do we come to the text of the book of Deuteronomy itself. Since many of the 613 commandments had not yet been taught to the people, the book states that these were taught after the defeat of Sichon and Og. Following this, Moses launches into his speeches of warning and admonition to his people. He commences by saying that G'd had decreed at Mount Chorev that the people had spent enough time camping around it, and should start their journey onwards. This is the reference in our opening Midrash that Moses saw Israel in its heyday. While Israel camped around Mount Sinai, it experienced its finest hour, everybody was at his moral best, having witnessed the revelation, basking in the proximity of the Divine Presence, the shechinah. There they had received the Torah, i.e. instructions, had been given judges, had built the tabernacle and were thoroughly prepared to face what the future would hold for them. In verse eight, Moses proclaims "see I have given the land before you," and now you are morally qualified to conquer it. Moses continued saying that they had become so numerous, and he prayed to G'd that they should continue to multiply so that a single human being as their leader would not suffice. For that reason he had decided to appoint assistants who would share in the role of leadership of the people. Since the people agreed to this proposal, a total of seventy eight thousand six hundred assistants of varying degrees of authority were appointed. All of those assistants received instructions from Moses as to how to carry out their tasks as judges. (verses 9-18) Up to that point, all efforts had been directed towards ensuring a state of shalom, harmony. This is why the Midrash uses the terminology "Moses saw them beshalvatam, when they enjoyed peace and harmony. From verse nineteen on, we hear reports of Israel behaving improperly, corruptly. The problems started as soon as they moved away from Mount Chorev, the mountain of G'd. Although they had journeyed a distance of only eleven days from the Mount, they already developed reservations about carrying out G'ds command to commence taking over the land of Canaan. These reservations were verbalised by the request to send spies to investigate the land of Canaan. Israel displayed lamentable lack of faith in G'd. In Numbers 14,34, G'd tells the generation of the spies "your children will have to carry the burden of your harlotry." Throughout the Bible, we find idol worship described as harlotry, Israel being viewed as G'ds wife who had gone astray. So, Moses, experiencing this stage of behaviour of the Jewish people, had also become witness to the dissolute conduct of the Jewish people that the prophet Isaiah talks about in his opening chapter. Verse thirty four introduces the third kind of eychah, the one Jeremiah had described in Lamentations, when he bewails the decimation of the Jewish nation. The decree by G'd that a whole generation had to die in the desert, is equivalent to the later churban, destruction that Moses had to experience already in his own time. When Israel, subsequent to this decree proceeded to attack the Cannanite despite having been warned by Moses not to do so, and they were beaten off and pursued some distance, Moses witnessed the disintegration of the forces of shalom, harmony that had been forged at Sinai. The nineteen years that Israel spent encamped at Kadesh, may have been years of weeping for the golden opportunity that had been missed by that generation. If Jeremiah says "I am weeping, as I have wept," he may well refer to the weeping at the time of the spies. G'd had said at that time, that because they had wept about their fate without justification, there would come a time when they would have ample justification to weep for the fate that would then befall them. After the long years in Kadesh, when G'd gave the command to resume their travels, (2,3) this may well have signalled the end of the lengthy period of penitence. By that time, half the people were men of the new generation, and forward motion was again in order. Nevertheless, G'd makes sure that they first march around the territory of such nations as Ammon, Moab and Edom, against whom no war is to be waged. In G'ds wisdom, the very fact that no wars were fought against those nations, provided the cause for the successful conquest of Canaan, since it gave Sichon the pretext for adopting a hostile posture when Israel asked to traverse his country.