יבאר שההשתדלות בענינים הזמניים לצורד הגופים הוא הכרחי אמנם המוציא כל זמנו בזה אולת תחשב לו ויתן משל הכבש. On the amount of effort that may be devoted to mundane matters.
את קרבני לחמי לאשי. איש כי ידור נדר לה'. ומקנה רב היה לבני ראובן וגו': "My food which is presented unto Me for offerings made by fire." "When a man voweth a vow unto the LORD". "Now the children of Reuben and the children of Gad had a very great multitude of cattle".
במדרש (מדבר רבה פרשת כ"ב) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י) לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני גד ובני ראובן שעשו את העקר טפל ואת הטפל עקר למה שחבבו נכסיהם יותר מנפשותם שאמרו לו למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו (במדבר ל״ב:ט״ז). אמר להם משה לא כן עשו את העקר תחלה בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם הוי לב חכם לימינו: Bamidbar Kabbah, 22, quotes Kohelet 10,2, "a wise man's heart is on his right, the fool's on his left." Moses is an example of the first statement, the tribes Reuben Gad and half Menashe, are examples of the fools. The latter had made secondary values their prime concern when they placed more emphasis on the welfare of their property than on the value of their persons. They said to Moses (in this order) "we want to build enclosures for our cattle here, as well as cities for our children." (32,16) Moses said to them: "do not act in this fashion, do the important things first, i.e. build cities for your children; later, construct pens for your sheep and cattle." This is the meaning of "the heart of the wise is on his right side."
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי בעבור שרצה הי"ת לברוא את האדם שהוא מורכב מגוף חמריי וארציי, ומנפש רוחנית ומשכלת, הוצרכה ג"כ בריאת שמים וארץ, כי הארץ היא מכון לשבתו, בו כל מחסור גויתו, והשמים מושב השכלים הנבדלים, הן הם מקור נפשו המשכלת ומקום מחצבתה, וע"ז רומז גם מאה"כ "אנוכי עשיתי ארץ ושמים, ואדם עליה בראתי", ר"ל שלבריאת האדם הוצרכתי לעשות תחילה ארץ ושמים, [או שרומז ג"כ, כי באדם זה הנברא ממני חוברו יחדיו השמים והארץ אשר עשיתי, כי הוא מורכב מגוף שהוא חלק ארצי ומנפש שהוא חלק אלקי ממרומי שמיו.] ומזה נמשך ג"כ, כי ברצות הי"ת שעם נחלתו ישראל ישלימו תעודתם עלי ארץ גם בבחינת גופם החמרי, גם בבחינת נפשם המשכלת נתן להם ארץ חמדה אשר מלבד שלא תחסר כל בה למלאות מחסוריהם הגופניים, היא גם בבחינת עצמותה ואוירה הממוצע קדושה ונכונה יותר מכל שאר הארצות לעבוד בה את הי"ת ולהשכיל, ולהתבונן בה בענינים האלקיים למלאות בכל זאת גם תשוקת נפשם המשכלת, ועל זה רומז הכתוב גם בפרשתנו, בהציבו שני אלה יחד זה לעומת זה, כי אחרי שהזכיר תחילה יחוס משפחות באי הארץ, ואיך תחלק להם הארץ בנחלה, ומשפט בנות צלפחד בבחינת אחוזתם, ואשר כל זה היא רק לצורך גופם, כי כאשר ירבו הנחלה לרב ולמעט ימעיטוה, תהיה לכל איש ואיש די מחסורו ההכרחי אשר יחסר לו לקיום גופו, ואנשי ביתו, החל אח"כ לצוות אותם על עניני הקרבנות, אשר בהקריבם אותם בכל יום יזכרו תמיד בה' לעבדו שכם אחד, למלא בזה צורך ומחסור נפשם המשכלת המשתוקקת תמיד אל אלקיה, ובאופן זה ישיגו בישיבת הארץ הקדושה האושר הזמני והמוסרי כמאה"כ, ובדבר הזה (ר"ל בשמירת חקי התורה) תאריכו ימים על האדמה, בבחינה גופנית ומוסרית, כי רק אותם הימים אשר בהם נעשה הטוב והישר בעיני ה' עלי ארץ לקנות לנו שלמות נפשית, יבוא במספר ימי שנותינו, אבל הימים אשר בהם נחדל מעשות טוב, ואף כי אם נעשה בהם רק רע לא ימנו ולא יספרו בתוך ימי חיינו בבחינה אמיתית, וע"ז רומזים גם דחז"ל במדרש "מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון" וכו' כי כמו שמאכל אדם בבוקר ישביע רעבון גופו לכל היום, ומאכלו בערב ישביתנו לכל הלילה, כן היתה מועלת הקרבת התמיד של שחר, אשר הזכירה כל איש שלם בישראל אשר בשם "אדם אמיתי" יקרא לקרוא בשם ה' בבוקר בבוקר ולעבדו בלב שלם, לשמרו מעשות רע בכל היום כולו, כמו ששמרה אותו הקרבת בין הערבים מעשות רע בלילה, וזש"א "לא היה אדם," ר"ל אדם אמיתי אשר בלבו עשתה הקרבת התמידי בכל יום הרושם הראוי להיישיר דרכו ולהטיב תכונתו הנפשית, "לא היה אז בירושלים ובידו עון," ובזה מבואר מעצמו ג"כ מה שלא אמרו בהיפך שהתמיד של שחר היה מכפר על עונות לילה, ושל בין הערבים על עונות היום? מה שיקשה להבין בהשקפה ראשונה (עיין בפנים הספר). אפס אחרי שצרכי האדם הם לפי מה שאמרנו עד הנה שני מינים, צרכי הגוף וצרכי הנפש, הנה יש הבדל רב בין בני אדם בבחינת השתדלותם למלאות אותם, כי השלמים שבהם רוב השתדלותם רק למלאות צרכי ומחסורי נפשם המשכלת, ומחסורי גויתם הם ממלאים רק די הצורך וההכרחי לקיום גופם ומינם, אפס הפתאים וחסרי דעת שבהם עושים ההפך מזה, כי כל ישעם וכל חפצם רק לתור אחרי קניני הזמן למלאות בהם צרכי גופם החולף ועובר, אשר ימיו קלו מני רץ, ועוד מעט יעלו בתוהו ויאבדו, ועל צרכי גופם העומדת ונשארת לעד לא ישימו לב, ונדמו בזה לאיש הבונה לו עלית קיר קטנה אשר לו תואר ולא הדר לה, ועושה כבש, באבני גזית במלאכת חרש, וחושב לעלות עליה, ומוציא עליה הון רב, אף שהוא רק דבר טפל, תחת שהיה יותר טוב לו להוציאו במה שהוא העיקר לבנות לו עליה מרוחה הספונה בארז ומשוחה בששר, לתפארת אדם לשבת בה. והנה בני גד ובני ראובן הראו בכל דבריהם אשר אמרו אל משה כי כל השתדלותם היה רק למלאות צרכי גופם על צד היותר טוב, ומהשגת השלימות הנפשית הסירו לבם ומחשבותם, וע"כ מאנו לעבור את הירדן, אם בעבור מאסם בארץ חמדה זאת, מקום השגת האושר המוסרי, ובחרם לשבת בעבר הירדן מזרחה מקום מרעה דשן ושמן להם ולמקניהם, או בעבור שרצו לשבת שם בטח, ולבלתי צאת עוד למלחמה לעזרת אחיהם להנחיל אותם ג"כ את ארצם, כמשפט וחובת כל ירא ה' ובר לב, אשר לא רק להשגת תועלתו וטובת עצמו, כ"א גם למען, עזור והיטיב לעמיתיו, ישליך לפעמים נפשו מנגד, וגם אחרי אשר הוכיחם משה על זה, ושמעו לקולו והתרצו לעבור לפני אחיהם, דברו לפניו בגאוה ובגודל לבב "עד אשר הביאונום אל מקומם" וכו', ולא הזכירו באמרי פיהם שם ה', והראו בזה מחשבתם הפנימית, כי שכחו אותו ובמחשבתם הנפסדה הם חושבים שרק בכחם ועוצם ידיהם, באה להם תחילה נחלתם, וינחילו אח"כ גם את אחיהם מעבר לירדן מערבה, גם במה שאמרו תחילה "גדרות צאן נבנה למקנינו" ואח"כ, "וערים לטפינו" הראו בזה, כי ממונם חביב עליהם יותר מנפשות בניהם ובנותיהם, כמשפט כל נוכל אשר גם פרי בטנו יתן בעד בצע כסף, [כאשר יעשו גם עד עתה הכושיים, יושבי אפרקא התיכונה, כי ימכרו האבות את בניהם ובנותיהם לעבדים ולשפחות לעבדות עולם,] וכאשר שמע משה דבריהם אלה הורה אותם במתק לשונו הדרך הישרה אשר ילכו בה, והמעשה אשר יעשון, ובמשכיות דבריו הנעימים "אם תחלצון לפני ה'" וכו', ועבר לכם וכו', לפני ה', ונכבשה הארץ לפני ה' וכו' צפונה תוכחת מוסר, כי ראוי ונכון הוא לכל מאמין ליחס כל מעשיו אל הי"ת אשר בלעדו שוא עמל אנוש, הבל כל יגיע כפיו, ובאמרו "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" הורה להם, כי ראוי לאדם להשתדל תחילה בעד נפשות ביתו, ואח"כ בעד מקנהו ושאר הונו ורכושו, ודבריו עשו רושם בלבם, כי שמעו לקולו, ומהר שנו את לשונם לדבר ככל אשר הורה אותם (עיין בפנים הספר) ועל כל זה יורה המדרש שהחל בו הרב ז"ל "לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו, אלו בני גד וכו', שעשו את העיקר טפל" וכו'. אחר שראתה החכמה האלהית לעשות את האדם מחבור חמר וצורה הנה היה ראוי שיבנה לו בית שיהיה בו קרקע שפל ושמי עליה. הקרקע להיות לו בו מעמל אל עניני החמר ושמי שמיו להיותן מקום ומעון אל הנשמה העליונה. וסימן לדבר אנכי עשיתי ארץ ושמים ואדם עליה בראתי (ישעי' מ"ה) רצוני שלצורך האדם הוצרכו ארץ ושמים כי לצורה בלי חומר אינו צריך קרקע כמו שלחומר בלי צורה אין צורך לשמים. אמנם כוונת הענין ובירורו היא מה שנמצא היות צורת העולם אצל האדם על זה התואר עצמו שאמרנו כי הנה רקיע השמים כבר יהיה באמת מסך מבדיל בין המדור העליון הרוחני ובין המדור השפל החמרי לפי שהוא מבואר שמציאות התנועה הנמצאת בהם ראשונה הוא הדבר העצמי המבדיל בין עליונים לתחתונים כי על כן הורגל מאד בפי החכם לומר בספר קהלת באלו ההבדלים תחת השמש כלומר תחת התנועה כי היא המבדלת בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע בלי ספק כי הנה הנמצאים העליונים אשר מעל השמים מצד שאינם גוף ולא כח בו כלל הנה לא תמצא להם שום תנועה ממיני התנועות. *ולפי זה וכו' להבין דבריו אלה עיין ביאורי למעלה ויקרא דף י"ח, ופה אוסיף רק כי לדעת הרב ז"ל, יחלקו כל הברואים לשלש מחלקות, (עיין מזה גם דבריו למעלה בראשית דף י"ט ע"ב) האחת כוללת העליונים אשר מעל לרקיע השמים, והם השכלים הנבדלים מכל גוף וחומר שאינם משתנים לעולם, אשר ע"כ לא תמצא ג"כ אצלם שום תנועה, כי כל תנועה מחייבת ומסבבת שינוי בהכרח, אם שינוי פנימי או לפחות שינוי המקום, וע"כ אינם נופלים ג"כ תחת מושג הזמן (כמ"ש כבר למעלה ויקרא דף י"ח) הב' כוללת התחתונים אשר הם הברואים אשר עלי ארץ מתחת לרקיע השמים, ההוים והנפסדים ומשתנים תמיד ע"י תנועתם התמידית, אשר ע"כ גם יד העת והזמן שלטת עליהם תמיד כמאה"כ "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים," הג' כוללת הנמצאים התיכוניים והם הכוכבים והגלגלים אשר ברקיע השמים, והם העומדים בתוך גם בבחינת מקומם בין העליונים ובין התחתונים, גם בבחינת מהותם ויחסם אל הזמן, כי אף שהם קיימים באישיהם ואינם נפסדים בטבעם לעולם, באופן שאין הזמן גובר עליהם לצמיתות, בכל זאת אחרי שהם מתנועעים תמיד מיום הבראם נתחדש עמהם בבריאותם כבר מושג הזמן, כי התנועה והזמן הם מושגים מחוברים יחד, רק שהתנועה קודמת בטבע אל הזמן, ר"ל כי לא נוכל לצייר לנו מושג הזמן רק ע"י מושג התנועה (עיין מזה ביאורי במדבר דף ט' ע"ב) באופן שרקיע השמים עם כל צבאו הוא כמסך מבדיל בין העליונים והתחתונים גם בבחינת המקום גם בבחינת המדרגה, כמאה"כ "ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע וכו'", כי שם "מים" זה רומז על הנמצאים העליונים, ונמשך מזה כי האדם המורכב מגוף חמרי בעל שינוי ותנועה, ומנפש משכלת אשר איננה בעלת תנועה ולא תשתנה לעולם, הוא נתון מצד מה ר"ל בבחינת גופו תחת ממשלת הזמן, ומצד אחר ר"ל בבחינת נפשו ושכלו הוא חפשי ממנו, (כי מה שמצטרך שכל האדם לפעמים זמן מה לחקור ולהתבונן בטרם ישכיל דבר מה על אמתתו, הוא רק למען הסיר מעליו בעת ההיא כל הכחות החמריות והרגשי חושיו הגשמיים והמחשבה בהן, עד שיהיה שכלו זך ונקי להשכיל יותר היטב רק בעיונים הרוחניים (ורק בבחינה זאת אה"כ "ועת לכל חפץ תחת השמים" הרומז על ההשכלה הנקראת בקהלת בשם "חפץ" כמו "בקש קהלת למצוא דברי חפץ" שר"ל דברי שכל,) אבל מצד עצמותו ר"ל אלו היה נשאר תמיד נקי מכל מחשבת חמריות, היה משיג ומשכיל באמת על נקלה כרגע ובלי איחור זמן כלל, כל מה שיש ביכלתו להשכיל, וע"כ נראה ג"כ כי עשיית ושמירת הרבה ממצות התורה, ד"מ שמירת המועדים השמיטות והיובלות, וחוקי העבד והאמה בבחינת חיוב עבודתם וצאתם לחופש, ודיני טומאה וטהרה, ודיני הפרת נדרי הבת והאשה בפרשתנו תלוים בשינוי וחילופי הזמן, יען כי נתנו לבני אדם, אשר בבחינת גופם הם נכנעים לממשלת הזמן, אף שבעצמותם הם באמת ענינים אלהיים הראוים להיות רמים ונשאים על כל מקרי הזמן. ורק בזאת נפלינו אנחנו בני ישראל מכל שאר העמים כי הם בעבור היותם נכנעים תמיד רק לממשלת גופם ותשוקתם החמרית, הנופלים תחת הזמן, נתונים הם בבחינת כל מקריהם הרעים והטובים רק תחת יד שלטון הזמן, ותנועות כוכבי השמים וכסיליהם, המסבבים שינוי העתים והזמנים כנודע, אבל אנחנו בני ישראל אשר מחובותינו הוא להשתדל תמיד יותר למלאות צרכי נפשנו, ולקנות לנו קנינים רוחניים ומוסריים הנעלים והנשגבים מכל תהפוכות הזמן, אינם נתונים ג"כ תחת יד ממשלתו ושלטון כוכבי השמים מעל המסבבים חילופי העת ומקריו השונים, כי אם שכר וגמול מעשינו הטובים והרעים ינתנו לנו לפעמים גם באופן נסיי, נגד חוקי ומנהגי הטבע ומערכות השמים וע"ז מורה גם מאה"כ (בירמיהו י׳:ב׳) "ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה," גם בבחינה אחרת יבדלו אלה מאלה, כי בשאר העמים יוכל להיות כי באחרית הימים תחת מסבות הזמן ותהפוכותיו, יאבד שמם וזכרם יסוף מן הארץ, אף שבימי קדם עשו שם על פני חוצות ונתנו חתיתם על הארץ, כמו שקרה באמת לאומות הקדמונים, פרס ומדי, יון ורומי, אשר הם ושמם נסחו מן הארץ ועמים אחרים באו תחתיהם וישבו במקומם, אבל שם ישראל ישאר לנצח וזכרם לא יסוף מזרעם, כמאה"כ (שם ל') "כי אעשה כלה בכל הגוים וכו' ואותך לא אעשה כלה". ולפי זה לא ימצא מציאות לזמן במערכותם כי הם אינם בזמן והזמן לא יגבילם ולא יהיה לו שום ממשלה אצלם אדרבה הזמן ונושאיו משועבדים ונכנעים אליהם. אמנם הנמצאים השמימיים עצמם אשר חודשה בהם התנועה אשר אליה נמשך הזמן ראשונה הנה הם עם היותם בעלי גשם ומתנועעים הנה הם שוים אל הזמן כי בהתחדש התנועה יתחדש הזמן והנה אין לאחד ממשלה ומעלה על זולתו רק מה שהתנועה קודמת אל הזמן בטבע ולזה היו גרמי השמים תמידים אחרי התחדשם לא יגבילם הזמן ולא יפסידם בשום צד. אמנם הנמצאים היסודיים אשר תחת כל השמים להיות סוגי תנועותיהם כלם מוקפות מזה הזמן הכולל ומוגבלות ממנו חוייב שיהיה לו עליהם ממשלה עצומה כמו שאמר שם במאמר הד' מספר השמע שהזמן יספיק להוצאת הדברים גם להשחיתם ולהפסידם וזו היא הממשלה הטבעית הנודעת למערכות השמים על כל הדברים ההווים והנפסדים כמ"ש קודם שנברא העולם לא היה אלא הוא ושמו לבד (פדר"א פ"ג) כלומר שם העצם המורה על מהותו לא על תואר מתאריו המורים על חדוש העולם והנהגתו כמ"ש הרב המורה פ"ס ח"א וזכרנוהו בשער נ"ט. הנה שיחוייב מזה שימצאו במין האינושי שני הענינים האלו האחד מצד מה שהוא הווה נפסד והשני מצד מה שהוא נמצא מדבר ומשכיל. כי מצד היותו הווה נפסד הנה הוא נכנם תחת ממשלת הזמן וגזרותיו כי התנועה הכרחית בו. ולזה כל מעשיו הנעשים בחמרים ובכלים גשמיים הנה הם נמשכים אל הזמן ומוגבלים ממנו עד שאם יחסר מהם הזמן הצריך לכל אחד יחסר שלמותם. אמנם מצד השכל לא יכנס תחת הזמן כי פועל השכל לא יתחלק בשום פנים ומה שלא יתחלק לא ישערהו הזמן ועם שהוא לא ישכיל הדבר כי אם אחר עמוד האדם עליו מעט או הרבה מהזמן לא היה זה מצד השכלת השכל רק מצד שהכוחות ההיולאניות צריכות זמן להפשיט היולאניות המושגים ולהעלותם אל הכח המדמה הקרוב אליו ואז ישכילם בפתע כלומר בלי זמן כמו שהוא הענין בהויות ולזה מה שיקרה לכל משכל היולאני שצריך זמן להכין החמרים אל ההשכלה אמנם ישכילם בעתה. והוא מה שאמר שלמה בחכמתו לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג') ירצה צורך הזמן לכל הדברים והעת לבד לכל חפץ שהיא ההשכלה יהיה למשכילים אשר תחת השמים כי אשר על השמים אין צריך זמן כלל והיות שם החפץ מכונה אל השכל הוא שגור בפי זה החכם בספר עצמו ואל תתמה על החפץ בקש קהלת למצא דברי חפץ (שם י"ב) ועת לכל חפץ: והר"אבע ז"ל כתב מאור השכל יצא החפץ ואיך שיהיה לזה ימצאו הענינים האלהיים אשר תחת השמים נמשכים אל הזמן עם שעקר עצמיותם הם למעלה ממנו. ושני הענינים האלה הם נזכרים ונעשים תמיד בתורה האלהית. וזה שכבר הניחה התורה מקום לזמן להתגדר בו בהרבה ענינים ממצותיה וממשפטיה כמו שנראה מענין המועדים השמטות והיובלים ודיני העבד והאמה והטומאה והטהרה ובכלל כל המצות התלויות בזמן אשר לכלם יש לו יד ושם בהם וכמו שדרשו ז"ל (עירובין מ':) תן חלק לשבעה וגם לשמונה וגו' (קהלת י״א:ב׳) כאשר ביארנו שער נ"ט. גם מפרשת נדרים אשר היא אחד מהדברים אשר עמדנו עליהם נלמוד כמה שנויים נמשכים בדיני האשה מהמשך הזמן ושנוי ממוצא שפתיה לנדריה שהרי בכל ימי קטנותה אמרו אין בדברי קטנה כלום (נדה מ"ה.) וכשנכנסה לזמן הנערות כבר משגיחין בדבריה וצריכה להפרת אביה וכאשר חדש עליה הזמן שנוי הגוף מנערות לבגרות כבר היא ברשות עצמה ואין אביה יכול להפר (נדרים ע'.) וצריכה שאלת חכם ואם בימי נערותה נמשך אליה עוד חדוש הזמן ליארס אביה ובעלה מפירין נדריה (שם ס"ז.) ובהוסיף עוד לחדש עליה כניסתה לחופה אישה יקימם ואישה יפירם ואם עוד רבות בשנים באו אליה גלגולי סבותיו להתגרש או להתאלמן חזרה לרשות עצמה. והרבה דברים כיוצא באלה אשר יד הזמן משגת אותם מצד היותו מקרה דבק בכל התנועות אשר מפני זה היו רבים מיחסים כל הענינים המתחדשים אל הזמן יש מתהללים בו להמצא בו הענינים המשובחים ויש מחרף ומגדף אותו מפני התלאות והמקרים הרעים והנה כל עניני האנשים אשר על פני האדמה אשר לא בעלי ברית לאלהים המה הם מזה המין שהם כלם מההווים והנפסדים אשר הם תחת ממשלות השמים וצבאותם ישפלו בהשפלתם וינשאו לעומתם כי רוח החיות בהם ולא זולת כמ"ש אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט) ונאמר כי יחתו הגוים מהמה (ירמיהו י׳:ב׳). אמנם הענין השני נתייחד אל האומה הישראלית בהסיר ממשלת הזמן וכח ידו בכל הדברים הנתלי' בשכר המצות ועונשם עד שלא ישמר חקו בעניני ההויות וההפסדי' וזולת זה כלל כמו שהוא מבואר מכל הנסים המפורסמים והנסתרים וגם מזה הצד לא יגעילם הזמן ולא יפסידם כמ"ש כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה וגו' (שם מ"ו) והנה שנמצאו בהם צורך שני הענינים רצוני תכונת הענינים אשר תחת השמים ותנועותיהם לצורכי החמר ומשיגיו והענינים האלהיים אשר מעל השמים לענינים המסוגלים אל הכח השכלי ומה שילוה אליו. ולזה מה שראה האל ית' להכין אל האומה הזאת הנבחרת מתנת הארץ הטובה כדי שיהיו בה מיושבים על מכונתם הארץ הנה היא רחבת ידים לפניהם לתת יבולה ולהוציא את תבואתה למעמד החלק הגופיי אשר תחת השמש לכלכלו ולקיימו וישוביה הנכבדים וממעמדות זקניה ושופטיה ופנת שבטיה בכל הישרותיה אשר בכל עיר ועיר ועל הכל ירושלם עיר הקדש המיוחדת אל מעמדות והעבודות האלהיות הנעשות ע"י עם הקדש הנבחרים מכל ישראל וקדושי הכהונה והלוייה אשר הם תמיד עומדי' על משמרתם ומקריבי' קרבנות הצבור והיחידים והיה השלחן האלהי דשן ושמן תמיד והוא יתעלה מיסב בראש ונהנה בנחת רוח שנעשה רצונו בסעודתן והבנים בניו סמוכין תמיד אצלו ומקבלים השפע העליון מאתו. והוא מה שנזכר בענין הראשון שאנו עליו כי אחר שדבר בבאי הארץ ובענין כניסתם בה כמו שאמרנו שהוא צורך החלק הגופיי סמך מה שהוא צורך החלק השכלי והוא העקר והתכלית ואמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם וגו' (במדבר כ״ח:ב׳-ג׳). כי זהו תכלית הכל. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה חיים טובים חיים מספיקים חיים מאושרים ודבקים ביי' אלהיכם אתם תהיו לו לעם והוא יהיה לכם לאלהים ולא ימצאו לכם עון אשר חטא הגורם לשכינה שתסתלק מביניכם: Since G'd in His wisdom saw fit to make man a mixture of matter and spirit, He had to make the earth and the Heavens to provide a home for the spirit. This is expressed in Isaiah 45,12, by the words "I have made earth and Heaven and created man on it." The meaning is that earth and Heaven were needed for the sake of man. We have to conceive of rakiyah, the horizon as the dividing curtain between the purely spiritual "upper" regions, and the "lower" physical part of the universe. That this is so can be confirmed by the motion that we observe in the part of the universe inhabited by our bodies. For this reason Solomon in Kohelet, keeps referring to the state of things as "under the sun." By this he wants us to understand that he speaks only about the physical part of the universe. Since spiritual beings are not subject to time, they are also not subject to motion, since motion is measured by time. Not only are spiritual beings not bound by time, but, on the contrary, time and its "carrier" are subservient to them. Celestial bodies, (sun and planets) are in a category in between. Inasmuch as their very function is motion, they are affected by it; they are, however, not dominated by time. Their motion commenced before a time frame had been established, but ever since such time frames exist, they exist side by side with time. On earth, things are different, as Solomon said: "everything has its time and season under the sun." (Kohelet 3,1) Man is subject to the dictates of time. Israel the nation, assured as it has been by G'd of arichut yamim, a timeless, i.e. infinite future on holy soil however, can demonstrate by its history that there are aspects to its existence which set it above and beyond the limits imposed upon man by time. All this, providing Israel acts as Israel should. When Kohelet refers to eyt lechol chefetz, "there is a time frame for every desire," the reference is to an intellectual achievement. The message is that since we are in a human shell, a body, the workings of the mind are somewhat impeded. If we did not have a body to contend with, our mind would comprehend immediately things which require time for us to be able to understand them now. The body acts as a brake for the intellect.
ובמדרש (מדבר רבה פרש' כ"א) (ע"ש הנוסח' בהיפוך) אמר רבי יהודה ברבי סימון מעולם לא היה אדם בירושלם ובידו עון כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות שביום ושל בין הערבי' על עבירות שנעשו בלילה מכל מקום לא לן אדם בירושלם ובידו עון שנאמר צדק ילין בה (ישעיהו א׳:כ״א) אמר להם הב"ה לישראל בעולם הזה אתם מקריבי' לפני לחם הפני' וקרבנות לעול' הבא אני אערוך לכם שולחן גדול ויהיו אומות העכ"ום רואים ובושים שנ' תערוך לפני שלחן נגד צוררי וגו' (תהילים כ״ג:ה׳). וכן הוא אומר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו (ישעיהו ס״ה:י״ג). ומהראוי לפי הנראה שיאמרו תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערבים על עבירות שביום מפני שהם עוברים לעשייתן אלא שביארו כי כמו שהארץ נתנה בידם לספוק צרכי הגופות ופרנסת' כן יסד להם העיר החדושה ירושלם בתוכה להיות בה בית המחדש בנוי על תל אשר בו יהיה ערוך תמיד השלחן האלהי אשר בהשקפתה בו ערב ובקר יתפרנסו הנפשות הטהורות ייהיו תמיד נקיים מן החטא אשר בזה יזכו אל התענוג הנפלא הנצחי אשר לעולם הבא אשר בו יהיו צדיקים יושבים וכתרי הכבוד בראשיה' ונהנין מזיו השכינה תענוג וזיו שאין להם הפסק. והנה השונאים וחסרי האמונה והמעשה הם יבושו ויכלמו ואוי לה לאותה בושה. והנה לזה סדר לפניהם מעשה שלחנו וארוחת תמיד לבקר ולערב ולשבתות לחדשים לחגים ולמועדים תמידין ומוספין גם תורת הנדבות והנדרים איש כי ידור או השבע שבועה ואשה בית אישה או אביה אלמנה וגרושה כי הכל בכלל לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ובכלם יש לכוין בהם אל זה הדבקות האלהי אשר לא יפרד כמו שכתבנו מכוונת אלו המינים הנקרבים בכלל הקרבנות שהם בשר לחם ויין בפרשת מצות התמיד שער נ"ב עם מה שנרמז מעניני הנסכים והמנחות במקומן שער ע"ז ובקרבן החדש במקומו שער ל"ז ובכלל לכל הדבר הטוב והנאות שכתבנו אצל הקרבנות המצווין להביא לכל עון ולכל חטאת גם לנדרים ונדבות בפרשת ויקרא הסמוכה אליה בשער נ"ז כי כלם הם כוונות נכונות להמשיך התכלית אל אלו הפעולות המעולות האלהיות עם היות שידענו נאמנה כי נפלאו מחשבות תמים דעים בכל אלו הענינים ומי יכילם מ"מ נתבארה הכוונה בהנחתנו הראשונ' מעשות ה' אלהים בזה העמן לצרכי זאת האומה המיוחדת דוגמת ארץ ושמים ארץ ארץ ארץ כאשר היא מיושבת בכללה וחלקיה לצרכי החמר וספוקו והשמים שמים לה' הוא בית קדשו ותפארתו לכל מעשה עבודתו לצרכי החלק השכלי ואת אשר יבחר בו. אשר שני הענינים יחד יתחייבו אל תכונת האדם וצרכו הכרחי מאד. האמנם כי עם ששני הענינים הם הכרחיים הנה צרכן אינו שוה בעיני בעלי הדעת כי צורך הארץ וכל עניניה הוא אצל התכלית במדרגת הכבש העשוי לעשות מלאכת חרש וחושב בשמי קורה כי באמת המלאכה ההיא אשר בגובה הבית הוא העקר והכבש הוא טפל אליה עם שהוא הכרחי ולזה המאושרים אשר ראו הליכות עולם להם לא קראו הליכות אלא הלכות (נדה ע"ג.) ובכל מאמצי כחם מיעטו במלאכת העולם והרבו במלאכת נפשם. אמנם מי שיעש' עיקר מהכבש לבנותו אבני גזית ומלאכת מחשבת הנה טעה בו שני טעיות גדולות. האחד שהוציא ממונו ודעתו במה שלא יועיל אחר שסופו להנטל משם. והב' כי כל מה שהוציא ממונו וזמנו בו היה לו להוציאו בעקר המלאכה והוא יחסר ממנה. והנמשל הוא מבואר מאד כי כל מה שישתדל האדם בצרכי העולם הנה הוא דבר בטל אחר שלסוף אלו הטובות הזמניות יפרדו ממנו ולא במותו יקח הכל גם כי העסק בהם יפריעו אותו מיקר מלאכת נפשו וכ"ש כי כל מעשיהם ובנינם הוא הריסה גדולה אל הבנין ההוא העליון כי בו ירבה הפשע ויגדל העון ויפסד החבור האלהי ויגורש האיש ההוא מעדת ה'. וכן הוא הענין בעצמו באומה הזאת בכללה כי בשמירת הסדר המכוון בשכנם בארץ ובהשתמש במושבה ומכונת' על דרך הספוק ולחשוב אותה טפל ולעשות עקר מהעבוד' האלהית אשר בבית קדשו הנה הם יהיו עומדים על מעמדם ושומרים משמרתם ועורכים תמיד אל שלחן ה' והוא יברך הזבח והם אוכלים ונהנין מברכות שמים מעל אמנם בעשותם מהטפל עקר ובבאם שמה להיית נמכרים ממכרת עבד לעבודת האדמה להרבות להם תבואתה ולהתעשר בסחורותיה הנה באמת תחלש עבודתם ותקלקל סעודתן ונפש האב תקוץ בהם ותגעל אותם וכלה את חמתו בקיר ובטחים אותו תפל וישביתם מבא אל שלחנו במאכל המאוס והמגועל אשר לא לרצון יעלה לפניו כמו שנמשך הענין אל אבותינו לאשמה זו ממש והוא עצמו מה שנצטוה יחזקאל לחוד חידה ולמשול משל ביום אשר סמך מלך בבל על ירושלם נאמר שם בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה וגו' ומשל אל בית המרי משל ואמרת אליהם וגו' שפות הסיר שפות וגם יצק בו מים אסוף נתחיה אליה כל נתח טוב ירך וכתף מבחר עצמים מלא מבחר הצאן לקוח וגם דור העצמי' תחתיה רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה (יחזקאל כ"ד). והנה רבי דוד קמחי ז"ל כתב כי כל זה היה משל על פורענותם של ישראל אשר השיג להם ההפסד והכליון בתוך ירושלם כי היא הסיר ומבחר עם ישראל כל נתח טוב ירך וכתף שהם השרים והכהנים כלם נשמדו בתוכה כי הגדיל המדורה ורתח רתחיה עד כלה אותם וכו'. כמו שנזכר בפירושיו ולא יתכן הפירוש הזה לפי שהיה ראוי שיקדים מה שזכר אחרי כן מסבת פורענותם באומרו אוי עיר הדמים סיר אשר חלאתה בה וגו' (שם). כי ראוי שיקדים החטא אל העונש ולא בהפך מלבד שאין טעם במשל הזה להפליג עליו הצואה לחוד ולמשול אותו על השיעור ההוא. ולכן אני אומר שבכתובים האלו הראשונים לא כיון אלא להורות על מה שהשתדל בתקונן ושלמותם תכלית מה שאפשר ועל הדרך שזכרנו. והמשיל הענין אל זירוז הרוקח הטוב אשר ישתדל בתקון המאכל כשיושלם תכלית מה שאפשר ואחר לא עלה בידו ונתקלקל. ושם המשל הזה המיוחד לפי לשון הכתוב אשר אנחנו בענינו האומר את קרבני לחמי לאישי וגו'. *כי סדר וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי הי"ת נתן לבני ישראל את הארץ ובתוכה ירושלים עיר הקודש וסדר כל עניניהם כראוי למען יושלמו בה כל צרכיהם הגופניים והמוסריים, כמו שיכין ויתקן הטבח, כאשר ישפות הסיר וישים בתוכה כל הנתחים והמים המצטרכים להם, למען יבושלו ויתוקנו כראוי למאכל האדם, אך הם השחיתו התעיבו עלילה, ויהפכו בזה את טוב הארץ לרעה, כי אכלו ושבעו מטובה ובהיותם דשנים ושמנים שכחו את ה' ויחדלו מלכת בחוקיו, כי אם הרעו מעלליהם, עד שנדמה אח"כ ירושלים לעיר הדמים ולסיר אשר חלאתה בתוכה, יען כי לא נקתה כראוי מהבישול הראשון ואשר הוציאו ממנה נתחים נתחים, באופן שלא נשלם בישולם יחד, וגם הבשר המבושל בה כבר לא נחלק בגורל כראוי לכל הקרואים אל השולחן, כי אם כל איש ימהר לקחת בחזקה מתוכה כל מה שיוכל להשיג רב, או מעט, וכל זאת רמז לא לבד על העדר המידות הטובות והנכוחות ביושבי ירושלים, כי אם גם על העירוב הרב והעדר הסדר המדיניי בעניני הנהגת חברתם, באופן שגם קניני הזמן ההכרחיים לא היו מחולקים כראוי בין כל יושביה, כי אם היו בשפע רב לקצתם, וקצתם חיו במצור ובמצוק ובחוסר גם כל המצטרך וההכרחי להם לקיום גופם ואנשי ביתם, כמשפט כל עיר מדינה וממלכה אשר אין יראת אלהים בתוכה, ועמודי הצדק המוסר והמישרים ירופפו בקרבה, וע"כ חייב גם משפט הצדק כי יענישם ה' על עונם כראוי, כמו שהוסיף הנביא לבאר (עיין בפנים הספר). כי סדור השלחן האלהי וערך הלחם והבשר והיין אשר עליו תמיד בכל מועדיו הוא תכלית יישוב הארץ כלה כמו שאמרנו. ולזה המשיל ההטבות וההכנות אשר הכין לפניהם להשלים אותה ולסעדה להיות' נרצית לפניו לרוקח הזריז והבקי ששם נפשו ולבו על כל דברי תקוני הטבח והמאכל מתחלה ועד סוף כי הנה בראשונ' הוא נזהר בשפות הסיר על הכירה שפיתה מכוונת הגונה בלתי נוטה אל הצד מהצדדים לפי שהנטייה בה ממה שיקלקל המאכל בהיות חרסיה מגולין באחד מצדדיה ותשלוט האור בהם. ואחר כשיעל' המאכל על צד ההוא יפגם טעמו וגם כי יצק בו מים בעצמו כדי שיהיו המים משוערים לבישול המאכל לא פחות ולא יותר. וכן כיוון האל ית' שתהי' ישיבת ישראל בארץ הקדושה נאותה מאד למה שהיא בתוך כל הארצות כמו הסיר שהיא שפותה על הכירה ולא עוד אלא שהית' ירושלם עיר הקדש אשר בה מקדש ה' שפותה עליה על זה האופן. וכבר היה זה המשל בפיהם מלפנים באומרו היא הסיר ואנחנו הבשר (שם י"א) וירמיהו אמר עליה סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה (ירמיהו א׳:י״ג) אמר שהית' ירושלם כמשל הסיר שהיא מבשלת המאכל בתוכה ומתקנת אותו אלא שהיו פניו פני צפונה אשר משם תפתח רוח הרעה לקלקל המאכל ולשבר חרסיה וסוף דבר כי השתדל בשפות הסיר תכלית מה שיאות ואמר וגם יצוק בו מים על הנבואה אשר השפיע עליהם תמיד וכמ"ש אצוק רוחי על זרעך (ישעיהו מ״ד:ג׳) ושאבתם מים בששון וגו' (שם י"ב). לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' (עמוס ח׳:י״א) עוד אמר כי כמו שהטבח הבקי הוא מדקדק לאסוף נתחיה אליה שלא ישארו קצתם חוץ למים ואין צ"ל חוץ לה כי זה ודאי ממה שיפגום טעם המאכל ושיהיו הנתחים ההם כל נתח טוב ירך וכתף ושימלאנה ממבחר הנשארים כן כוון האל יתע' לקבץ כל ישראל בתוך זאת הארץ הקדושה ושלא ישאר חוץ ממנה שריד וגם שיהיו הנתחים כלם טובים כמו שנתבאר עקרו בשער הקודם במאמר ובאלה לא היה איש מפקודי וגו'. ואמרו חז"ל לאלה תחלק הארץ לאלה שהם בחיים לא לבני אדם הנדונין למיתה (ב"ב קי"ז.) גם כוון בזה בפרט אל ירושלם עיר הקדש כי שמה ישבו הנתחים הגדולים כל נתח טוב מלכות כהונה לויה סנהדרין שרים וזקנים שהם ראשי העם והנבחרים העושי' במלאכת הקדש כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם והנבחרים שבישראל במעמדן לא ישבתו משם כל הימים. ואמר מבחר הצאן לקוח וגו' (יחזקאל כ"ד). כי כמו שזה הטבח הבקי יבחר מבחר הצאן לקחת ממנו אלו הנתחים המיוחדים כך היה הסדר בהם שכאשר יחסרו מהאישים הנבחרים האלה שזכר ישלימו תחתיהם ממבחר העם באופן שכל הנמצאים שם יהיו בחירי עם. ואמר וגם דור העצמים תחתיה לומר שהיתה כל ארץ ישראל סביבות ירושלם כדור הגדולה שמשים הטבח הבקי אצל הסיר שזכר לספק ממנה משקה אם תצטרך אליו הסיר כדי שלא יצטרך לתת בתוכם מים צוננין ויבטלו רתיחתה ויתקלקל המאכל והוא רמז למה שהארץ בכללה תספיק צורכי העיר ועושי המלאכה במעשרות והתרומות והנדרים והנדבות וכל משפטי כהונה ולוייה באופן שלא ישבתו ממלאכתם בשום פנים והוא אומרו רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה כי כל זה גמר המאכל ותיקון בישולו. ובבחינה זו תאמר ג"כ דור העצמים על הארצות והממלכות אשר סביבות ארץ ישראל כי היא מסתפק בהם ג"כ בקצת הענינים המספיקים גם עושר וכבוד ויהיה מלת דור העצמים צודקת מאד לפי שהנמשל כענין כדור אל ארץ רחבת ידים (ישעיהו כ״ב:י״ח) וחניתי כדור עליך (שם כ"ט) כי הדבר המקיף יקרא דור וכן בלשון הערב יאמר שיחנה עליו באופן שיקיף אותו מכל צדדיו וכן הדבר העגול הוא מתגלגל בארץ יותר מתמונה אחרת. והנה אחר שהשלים לומר מה שכוון תיקונם בתכלית ההשגחה על אלו האופנים נעתק להתרעם מהם על מה שנתקלקלו במעשיהם ברודפם אחר התשוקות הזמניות והשתמשם מהכנת הארץ שלא כדרכה ובהסח דעתם מעל עבודתם ותקון משמרתם לטבוח טבח והכן הסעודה עד שנתקלקלה בפניהם ונבאשה ועלה הכעס והחמה לבטל הכל והשליך מפניו ואמר לכן כה אמר ה' אלהים אוי עיר הדמים סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה לנתחיה לנתחיה הוציאה לא נפל עליה גורל (שם) ואמר שכבר קרה אותם כאשר יקרה לפעמים לרקח או הטבח ההוא שלא הועילה לו זריזותו ולא זכה לאכול בטובה מן המאכל ההוא אשר שם נפשו עליו וזה יקרה משלשה צדדין. האחד שלא הוסרה חלאתה וזוהמתה ממנה אם שלא הסיר אותה השמש אשר נפקדה בידו וגם שלא יצאה מעצמה כמו שיקרה לפעמים מכח הרתיחה. והב' כי לנתחיה לנתחיה הוציאה והוא שלא נגמר בישול הנתחים ההם יחד אבל שקרה שהוציאו מאכל הסיר ההוא לנתחיה לנתחיה באופן שלא נגמר תקונן. והג' כי אפילו מה שאכלו ממנה לא אכלוהו כסדר איש חלקו כאשר יחלק בגורל אבל כדרך הרעבתנין החצופים החוטפים ואוכלין בלי השואת המנות וכן קרה להם באמת כי היא היתה הסיר אשר חלאתה בה כאומרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח׳:כ״א) והנה חלאתה לא יצאה ממנה מצד עצמה ולא מחמת שום השתדלות ולא עוד אלא שמיטב פעולותיהם היו בלתי שלימות ודומות לנתחים היוצאים מן הקדרה קודם גמר בשולן והוא משל נכבד על השתמשם מטובית הארץ חוץ מתכליתם וכוונתם כמו שאמרנו וזה בתת כל השתדלותם אל הגעת הטובות הזמניות והמדומות והסחת דעתם מהעבודות האלהיות אשר בבית הגדול והקדוש אם לבטלם או לעשותן שלא כהוגן. ומלאכי הוכיח מאד על זה עניו החרבנות היותר חסרים ופחותים כמו שנראה מדבריו וגם שהיו הכהנים חטאים ליי' בהיות להם הסעודה ההיא לצורך עצמן וכל אחד חוטף ואוכל ומהפכין לחם אלהיהם לעושק ונלוז כמו שהתחילו בזה בני עלי ונמשכו אחריהם הכהנים אשר לא אמרו איה יי' לנהוג בענינם בעזות וחציפות גדולה כנגד אלהיהם והוא אומרו כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר (יחזקאל כ"ד). וכל זה משל אל החטא עם עזות הפנים כמו שאמר וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו (ישעיהו ג׳:ט׳) ולזה אמר להעלות חמה ולנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלני לבלתי הכסות כי כמו שהם חוטאים בגלוי ראוי להפרע מהם בגלוי והוא מה שביאר אחריו באומרו לכן כה אמר יי' אלהים אוי עיר הדמים גם אני אגדיל המדורה הרבה העצים הדלק האש התם הבשר והרקח המרקחה והעצמות יחרו והעמיד' על גחליה רקה למען תחם וחרה נחשת' בתוכה טומאת' תתם חלאת' תאונים חלאת ולא תצא כו' (יחזקאל שם). יראה כי נוסף על מה שנפסדו מפאת עצמם גם הוא יעשה עמהם להשחית ולכלה כי יגדיל המדורה תחת הסיר וירבה העצים וכל זה משל לסבות המחטיאות כאומרו השמן לב העם הזה וגו' (ישעיהו ו׳:י׳). הדלק האש הם האויבים. התם הבשר והרקח המרקח' ומבחר העצמים אשר בה יחרו וכל זה רמז וסימן אל קלקול הסעודה בידם ושלא עלה כהוגן דבר ממה שכוון מתכלית ישיבתם ומעמדם. ולזה יחרו העצמים בתוך הסיר גם הסיר עצמה תעמוד על גחליה ריקה למען תחם והוא ממש שריפת העיר והמקדש ואמר כי כל זה יבא עליה ולא תתום חלאת' ממנה ועל דרך ההתנצלות אמר בסוף בטומאתך זמה יען טהרתיך ולא טהרת מטומאותיך לא תטהרי עוד עד הניחי את חמתי בך וגו' (שם). וכמו שאמרו חז"ל קרית לחבירך ולא ענייך שדי גודא עלויה (ב"ק צ"ב:). ראה כמה נפל זה המשל על הענין עצמו אשר עמדנו עליו מסדר הספורים אשר לפנינו בהיישיר הנאות ממה שהוא בישיבת הארץ בבחינת הטפל וההכנ' אל העקר ומה שהוא העקר עצמו לפי שכך היתה הכוונה מתחל' שהאנשים בעלי השכל יעשו מהעקר עקר ומהטפל טפל ולא יתהפכו להם הענינים בשום צד: Although we have stipulated that both Heaven and earth are essential in the scheme of creation, this does not mean that they are of equal value and importance. Just as a scaffold is essential in the construction of a house, but cannot be considered as of equal value and importance to the house, so the physical universe only facilitates man's ascent to the spiritual universe. Likewise, the task of the Jewish nation is to engage only in those activities of a mundane nature that further achievement of its ultimate destiny. Making worldly matter primary, and spiritual matters secondary, or making worldly matters into an end to themselves, will not lead to the achievement of Israel's purpose in taking possession of the holy land. Apportioning Eretz Yisrael by lottery assures a fair distribution of worldly goods. When one prepares food, the ingredients as well as the correct amount of each ingredient is essential to the production of a pleasing dish. Israel's society failed to preserve this social justice, therefore even the efforts of spiritually minded people could not but result in an abhorrent dish. This, more or less is the meaning of the hyperbole employed by Ezekiel 24, 1-15.
והנה לפי שראה משה רבינו ע"ה שמץ מנהו בבני גד ובבני ראובן במה ששאלו נחלתן בעבר לירדן חשד אות' בחטא זה והוכיח' עליו הרבה כמו שיראה יפה מהספור הזה אשר נבאר אותו אחר שנתעורר אל מה שראוי שנתעורר עליו מהספקות תחלה אשר אליו כוונו חכמינו זכרם לברכה באותו מאמר שזכרנו בתחלה כאשר יתבאר אח"כ. וזה כי יש לעורר ספק עצום על דבריו של משה רבינו עמהם. והוא כי היה מהראוי שישאל להם בתחלה אם היה רצונם לעבור עמהם למלחמ' אם לאו ואם יאמרו לו מה שאמרוהו באחרונ' למה יחרפם על פניהם באמור להן כל אותן קינטורין וחרופין ולא נתקרר' דעתו עד ששלח יד לשונו באבותיהם ואמר והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' בישראל כי תשובון מאחריו וגו' (במדבר ל״ב:י״ד). וכמדומה שבהשיבן דבר לאמר גדרות צאן נבנה וגו' ואנחנו נחלץ חושים וגו' שהתנחם מאד על מה שהתריס כנגדם לא פשעם ולא חטאתם ומוטב שלא יעשה כן כי לא אדם הוא להנחם. והספק הזה עצמו ישנו בדברי פנחס אליהם כששלחו אותו ישראל על דבר המזבח אשר בנו בעבר הירדן שראוי היה שישאלום תחלה מה היתה כוונתם בו ואם יאמרו לדבר שיש בו עון אשר חטא יוכיחום כרצונם ואם לאו יעשו מה שעשו באחרונ' ולמה יהיו אנשים שלמים כאלו אשר רוח ה' בקרבם מטיחי דברים על בלי מה. וקשה עוד מזה כי אחר שקבלו התנצלותם באמרם אל אלהים ה' אל אלהים ה' הוא יודע וגו' (יהושע כ״ב:כ״ב) עד חלילה לנו ממנו לבנותו כמו שביארנו טוב כוונתם בספרי פ' נח שער י"ב וגם אחר ששבו פנחס ונשיאי העדה והשיבו אותם דבר נאמר וייטב הדבר בעיני בני ישראל ויברכו אלהים בני ישראל ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לשחת הארץ אשר בני ראובן ובני גד יושבים בה (שם) ולמה היה להם לעלות להשחיתם אחר שמצאו שלבם נכון לאלהיהם ולא חטאו במה שחשדום תחלה אדרבא היה להם לבקש מהם סליחה ומחילה. אמנם הנראה בזה הוא כי הנה משה אדוננו עליו השלום בעוצם חכמתו עמד על אמות כוונתם ולבו לב חכם אשר לימינו וירה חצים שנונים אל כל אשר יהיה בלבם ולא יחטיא. וזה כי הוא דן בעצמו שמניעתן מבא אל ארץ נחלת ה' אשר בעבר הירדן והלאה לא תהיה כי אם לאחת משתי סבות. אם שנפל בהם מורך לבב לבא אל ארץ גוים גדולים ועצומים מהם עם גדול ורב ורם בני ענקים וערים גדולות ובצורות בשמים אשר שערו בזה מהסכנ' העצומ' אשר לא יכילם לבם. ולא נתפייסו ליטול חלקם מעבר הירדן והנה על דרך שאמר החכם טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי י״ז:א׳). או שלא נפל זה המורך בלבם ובדעתם היה ללכת עמהם לכל המלחמות ההנה רק שנמצאו להם שמץ מינות להתבזות בעיניהם ארץ חמדה ושלא לשער טוב תועלת' ועוצם תכלית' והיה הטפל עקר בעיניהם עד שבחרו לשבת חוצה לה להיות הארץ ההיא נאותה למקניהם כאלו תכלית הארץ ההיא לא היה אלא להיות להם מרעה שמן וכר נרחב להם ולרכושם. והוא רע ומר כי עדין נמצא בהם שורש פורה ראש ולענה לשוב מאחרי ה' כענין עון המרגלים וכל מתי מדבר וכאלו לא תמו כל הדור ההוא אשר מנע ה' מהם כניסתן בה כמו שנזכר. והנה משה בגודל ענותנותו בקלה שבהם חשדם והפליא עצה לזרוק עליהם מרה עליה תועיל להוכיחם גם על השנית מכל שכן או אולי נפלו בה ולזה אמר ולמה תניאון את לב בני ישראל וגו'. כה עשו אבותיכם בשלחי אותם וגו'. עד ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא וגו'. ויחר אף יי' וגו'. וישבע לאמר וגו'. והנה קמתם תחת אבתיכם וגו'. כי תשובון מאחריו ויסף עוד להניחו וגומר. אמר להם כי חסרונם בבטחונם על יי' ונפילת המורך בלבם עם שהוא פחיתות טבעי להם הוא השבה מאחרי יי' במה שיחטאו בה ויחטיאו הרבים אשר יביאו המורך בלבם כ"ש אם יהיה בם שום הרהור והסרה מאחריו לגמרי לבלתי חפצם בעבודתו וקרבתו אליו יתעלה אשר הוא התכלית האחרון. ומהנרא' שכאשר חשב להם כן היה בלבם כי מתחלה לא היה דעתם לעבור עמהם למלחמ'. וזה מה שאמר אל תעבירנו את הירדן. ועוד כי לא נאמר ויאמרו אליו בני גד ובני ראובן גדרות צאן וגו' אלא ויגשו אליו ויאמרו וגו'. דמשמע ששמעו דבריו ונתיעצו עליהם ואח"כ חזרו אליו עם התשוב' ההיא ואף שנאמר שלא יצאו מלפניו עד שהשיבו אותו דבר יורה הלשון על חדוש המחשב' בלי ספק. והנה כאשר קבלו עליהם ההעבר' כבר נפלו אל הפחת הגדול והוא הענין השני רצוני לקבל עליהם להיות זריזים ומפסידים בהכנס אל הסכנות עם אחיהם והשארם חוץ מנחלת יי' ולזה נחשדו בהשבה מאחרי יי' ולהשליכו אחרי גוום בכוונת עבודתם ונדע את אשר בלבבם ונבוא עד תכונתו אם נתבונן בדברים אשר בינם לבינו. הלא תראה כי הם אמרו גדרות צאן נבנה וגו' ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנום אל מקומם וישב טפינו וגו' לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו כי לא ננחל אתם מעבר הירדן והלאה כי באה נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרח'. והנה בכל אלו הדבורים מראש ועד סוף לא זכרו את יי' ולא שמו אליו לב כמו שהיה ראוי ומחוייב בכל המעשים אשר יעשה האדם כמוזכר בהקדמת הספר הזה *וכ"ש בדברים וכו', ר"ל מחובות כל אדם לזכור את ה' בכל מעשיו אשר יעשה, ואף כי בעשותו, דבר אשר על ידו תדחה עליו הרעה על נקלה אם לא יעמוד ה' לימינו, כמו שהיה הענין פה שבאו לרשת ארצות גוים גדולים ועצומים מהם, או שהוא דבר גדול הערך אשר אין ראוי ליחסו כי אם אל הי"ת אשר הוא העליון והנכבד מכל הפועלים זולתו כמ"ש החוקר ושהע"ה מלא אחריו באמרו כי אושר האדם אשר יאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו, מתת אלהים היא, (קהלת ג׳:י״ג-י״ד) יען כי הוא דבר יקר מאוד שישמח העשיר בחלקו ולא יהיה כילי ונבהל להון אשר לא ישבע כסף לעולם. וכ"ש בדברי גדולים כאלה אם מפני שהסכנ' גלוי בהם זולתו יתעלה ואם לגודל ערכם אשר אין ראוי ליחס כי אם אל העליון שבפועלים כמו שאמר החכם אצל האושר וגם החכם שלמה אמר זו מתת אלהים היא (קהלת ה׳:י״ח) כמו שכתבנו שער כ"ב. אבל יחסו הכל אל כחם ועוצם ידיו והיו נשענים בעזיבת טפם על חוזק ערי המבצר שיבנו. וגם בענין הנחל' אמרו עד אשר אם הביאנום אל מקומם וגו' עד התנחל בני ישראל וגו' כי באה נחלתינו אלינו וגו'. ולא נזכר שם שמים בפיהם זולתי במה שאמרו בתחלת דבריהם הארץ אשר הכה יי' לפני בני ישראל ארץ מקנה היא וכל דבריהם מוכיחים על תחלתן שכוונו בהזכר' זו לומר שאינם מבקשים דבר שמסרו עליו נפשם רק מה שהכה י"י לפניהם לא בחרבם ולא בקשתם וכהא דאמרינן (ב"מ ב':) חבראי לאו מידי חסר ביה איזיל ואיפלוג בהדיה. אמנם בכתוב ההוא עצמו חזרו למנהגם באומרם ולעבדיך מקנה היה להם לומר ולעבדיך נתן מקנה כי על ידי המלחמה ההיא פרץ מקניהם לרוב: Since Moses saw in the request of the two and a half tribes an over- emphasis on the secondary values in Jewish life, he remonstrated with them, and reprimanded them. This in turn prompted these tribes to reassure Moses that they would discharge all their obligations as part of the army of the whole nation. Similarly, when we are told in Joshua chapter twenty two, about the two and a half tribes having built an altar on the East Bank of the Jordan, Pinchas immediately levelled suspicions and accusations at them without having enquired into the reason for all this. Even when he has been assured that the altar did not represent an act of rebellion against G'd, or an act of separation from the main body of the Jewish people, Pinchas desists from launching a military campaign against them, but does not apologise to them for unwarranted suspicion. Why is this? Presumably he reasoned that if even Moses in his extreme modesty had felt entitled to accuse the two and a half tribes of unworthy motives, and had upraided them without having waited for explanations, there must have been a negative intent. So Pinchas in this instance was convinced that in the act of building the altar there had been a motivation unworthy of the typical Israelite. One of the main reasons for Moses' justified suspicions is, that in the lengthy conversations between Moses and the tribes, the latter do not once mention the name of G'd. So Moses reasoned that they had to be motivated by one of two reasons. 1) Fear to engage in battle, or 2) Lack of interest and respect for Eretz Yisrael. After Moses' accusations, it appears that the two and a half tribes had held an assembly before acceding to Moses' conditions. It states (32,16) "they approached and said." It seems that they did so only after some deliberation. Even then they do not once refer to G'ds wishes, G'ds protection, G'ds relevance in the whole matter. From the opening line, "do not bother to make us cross this river Jordan," it is clear that their original intention had been not to accompany the main body at all. They attributed their future to their own physical efforts and capabilities, even when referring to the successful invasion of Eretz Yisrael, not a word about G'ds assistance.
ובמדרש (מדבר רבה פרש' כ"ב) ומקנה רב וגו'. זה שאמר הכתיב כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהליס ע"ה) כי לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחור' והולך ממזרח למערב נעשה עשיר ואפילו פורש בספינות וחוזר על המדברות ועל ההרים לא נעשה עשיר אמר רבי אבא סרוגניא + כל הרים שבמקרא הרים חוץ מזה שהוא לשון רוממות שאין אדם מתרומם מהדברים הללו ומה הקדוש ב"ה עושה נוטל נכסים של זה ונותן לזה שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. וכן חנה אומרת ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם (שמואל א ב׳:ז׳) באף שהוא מביא על זה מרומם זה. שאל מטרונה אחת את ר' שמואל בן חלפתא לכמה ימים ברא הקב"ה את העולם א"ל לששה ימים שנאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו' (שמות כ׳:י״א). ומאותה שעה עד היום מהו עושה א"ל יושב ועושה סולמות מוריד לזה ומעל' לזה לכך נאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהילים ע״ה:ח׳) תדע לך כשבקש שיתעשרו בני ראובן ובני גד מה כתיב למעלה מן הענין וישבו בני ישראל את נשי מדין וגו' ואח"כ ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'.
*ראה וכו' ר"ל שאין ראוי למאמין אמיתי ליחס שום קנין מקניניו הזמניים ד"מ הונו ורכושו, ואף כי כח גופו ובריאותו, יפי מראהו ותארו אשר הם קנינים טבעיים לו מלידה ומבטן, לשום סיבה שמימית או אנושית בלתי לה' לבדו, ר"ל שלא יחשוב ד"מ שעפ"י מערכות השמים נהיו לו כל אלה או שרק בעמלו ויגיע כפיו עשה חיל לאסוף הון ולרכוש רכוש, או שרק בעבור שמרו את נפשו מקור וחום, ומאכול כל מאכל רע, הוא בריא וחזק, חסר כל מדוה וחולי המשחית יפי מראהו ותארו, כי אם תמיד יזכור בה', ויחשוב כי רק בעזרתו ובהשגחתו לבדה, הצליח במעשהו לקנות לו כל אלה, ויען כי תמיד מיום ברוא אלהים אדם על הארץ ישתנו בני אדם זה מזה בבחינת קניניהם הזמניים וגורלם ומנת כוסם עלי ארץ, כי זה ירום עפ"י ה' וזה ישפל, זה יעני וזה יעשר, אמרו חז"ל להורות על זה דרך משל כי מעת ברוא ה' ארץ ושמים "יושב ועושה סולמות מוריד לזה ומעלה לזה". ראה כמה חייב האיש הנלבב שלא ליחס קנין מקניניו לשום סבה מהסבות הן שמימיית והן אנושית בעצם וראשונה כי אם אל מעשה הסולמות אשר יעשה אותם האל יתע' יום יום על ידי ההשגחה האשיית והפרטית וכמו שאמר משה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל (דברים ח׳:י״ח). והנה חכמינו זכרונם לברכה ייחדו זה הענין של בני גד ובני ראובן אל זה המין מההשגח' המיוחדת ומשלו בו משל והנה הם לא פנו אליו ולא שתו לבם וכל זה חשד גדול כי אחר שלא קרוב ה' בפיהם אפשר שהוא רחוק מכליותיהם לא כן היו דברי דוד המלך (בד"ה א' כ"ב) הלא ה' אלהיכם עמכם והניח לכם מסביב כי נתן בידי את יושבי הארץ ונכבשה הארץ לפני ה' ולפני עמו. ועל זה באה עליהם גערת חכם מבין את דבריהם בכוונה עצומה בהפליגו ליחס כל המעשים אל בעליהם יתעל' שמו ואמר אם תחלצו לפני ה' למלחמ' ועבר לכם כל חלוץ וגו' לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' אלהיכם ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם: בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם וגו'. ראה בעיניך וקבל עדותי כי נאמנו מאד כי משה עליו השלום הכה בשבט פיו על ג' פשעיהם הנכללים בדבריהם היוצאים מגזע אחד. האחד במה שייחסו גבורות המלחמות להם והנה הוא עליו השלום הפליג לייחסם אליו יתברך כי לו המלחמ' ופירוש להם כי כשקיימו תנאם עמהם בעבור להם כל חלוץ לפני ה' יהיו נקיים מה' ומישראל אבל אם יעברו לפני אחיהם ולא יזכרו את ה' עם שיהיו נקיים מישראל לא ינקו מאת ה'. והב' במה שאמר והית' הארץ הזאת לכם לאחוז' לפני ה'. ועל שני הענינים אמר ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' אלהיכם ודעו חטאתכם וגו'. דבר להם ברמז כלומר תנו לב לדעת חטאתכם אשר תמצא אתכם לבלתי יחס הדברים אל בעליהם ועל הג' אמר בנו לכם ערים לטפכם ולא תסמכו על ערי המבצר אשר אמרתם כי מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב מלבד מה שהפך דבריהם כמו שיבא. והוא מ"ש במשנ' תורה רק נשיכם טפכם ומקניכם ידעתי כי מקנה רב לכם ישבו בעריכם אשר נתתי לכם (דברים ג׳:י״ט) ירצה כמות שהן:
הטה עוד אזנך ושמע דברי תשובתם כי נעמו לפי הכוונ'. אמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה טפינו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד ואלו ערי המבצר לא אמרו כבראשונ' ומה שנאמר להלן ויבנו בני גד וגו' ערי מבצר וגדרות על מה שעשו לסוף בשובם אמר כן. עוד אמרו ועבדיך יעברו כל חלוץ לפני ה' כאשר אדוני דובר כלומר כמו שנראה שאתה מרגיל לשונך לזכור תמיד את ה' ללמדנו דעת יראה ומוסר. ואח"כ בתנאי עצמו אמר אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן לפני ה' למלחמ' ונתתם להם את ארץ הגלעד לא כמו שאמרו כי באה נחלתנו אלינו וגו'. והקפיד על זה לפי שעדיין לא הודו אלא בתרי מגו תלתא והנה הם חזרו להודות הראשונות ואמרו את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתנו בעבר הירדן אבל במה שאמר ונתתם להם את ארץ הגלעד אמרו שא"א בזה אלא שמעתה ומעכשיו תהיה ברשותם ובחזרתם כלומר שלכך כוונו תחלה באומרם כי באה נחלתינו אלינו ולא זולת זה. והנה משה שמע להם ועשה כרצונם שנאמר ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט המנשי וכן היה נזכר ונעשה על שמו לעולם. מכל זה למדנו את אשר היה בלבבם שמץ דבר עבירה והסרח מאחרי ה' אשר עליו סמך משה בתוכח' זו ועל זה החשד עצמו לדעתי סמכו פנחס והזקנים אשר עמו להוכיחם על דברי ע"א בבירור באומרם להם המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וגו' (יהושע כ״ב:י״ט). והעד הנאמן שאמרו להם ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' אשר שוכן שם משכן ה' והאחזו בה בתוכנו וביי' אל תמרודו וגו'. ירצו אם אולי אתם חושבים כי לבעבור היות ארצכם ארץ טמאה כי לא מעקר נחלת ה' היא לפיכך אתם צריכין לכנות מזבח לאלהי נכר הארץ להוריד הכחות הנכריות עליכם כאחד העמים עברו לכה אל ארץ אחוזת ה' ואל תצטרכו לזה הנה שחשדום שרצו לשבת חוץ מאחוזת ה' ולהסתר מעיני כבודו. ולזה אע"פ שנתנו אמתלאה לדבריהם במה שאמרו שעשו המזבח ללא עולה וזבח כמו שכתבנו במקום הנזכר למעלה והאמינו דבריהם לבלתי עלות עליהם לצבא לא מפני זה הוסר החשד לגמרי. וזה טעם שנאמר וייטב הדבר בעיני בני ישראל ויברכו אלהים ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לשחת הארץ (שם) ואפשר כי באומרו לשחת הארץ כוון שאם יעלו עליהם וישחיתו ארצם והביאום אל ארץ אחוזת ה' הנה ישחיתו את חלוקת הארץ אשר נחלק לפניהם ויצטרכו לעשות חלוק' אחרת ולזה שמעו מהם ויכבד עליהם דבר המלחמה והנה עם זה נתבאר טעם המאמר שזכרנו ראשונ' שאמרו לב חכם לימינו (קהלת י׳:ב׳) זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני גד ובני ראובן שעשו את העקר טפל ואת הטפל עקר (במ"ר פ' כ"ב). כי הנה משה אדוננו הוא ראש החכמים השלמים אשר ישכנו ארץ בעוד בחיים חיתם ויבחרו כל עניניה וקניניה בבחינת הדבר הטפל לצורך הגופים ודי ספוקם אשר הוא ענין הגשר אשר ידרכו עליו ברגליהם שא"א זולתו והעבודות האלהיות יהיו להם ייעקר בנין העליה וצורך השלמות הנפשיי העליון אמנם האנשים אשר חשבו הטפל עקר הם הסכלים אשר לבם לשמאלם כי טח מהשכיל מה שישיגו לעסקם זה שתי חסרונות מפורסמות. האחד השפלות והפחיתות באשר הוא צורך הגשר או הפרוזדור לבד. והשני שאף הוא לא ישאר ממנו מאומה בידו כמו שאמרנו ראשונ' *ושניהם נרמזו וכו' ר"ל כי חיי ועסקי העולם השפל קרואים לפעמים ד"מ בשם מדבר, יען כי אין בם עץ עושה פרי אמיתי הנשאר לעד, כי כל קניניו חולפים ועוברים, וע"ז ירמוז הכ' "כי לא ממדבר הרים" ר"ל לא ע"י עסקי האדם בעולם הארציי והשפל, ירום ונשא וגבה למעלה בבחינה האמיתית, כי כל קניני הזמן הם פחותים בערכם גם לא יתמידו לעולם, כי אם מהר חיש יעופו ואינם, וע"ז רומז גם מאמר רב"בח שהביא הרב ז"ל (עיין בפנים הספר) שהיה פעם אחת הולך ותר לחקור אחרי תהלוכות בני אדם במדבר חייהם, ונרמז אליו שם לאווזות שמנים, אשר משמנם נשמטו כנפיהם ממקומם ונחלי שמן נזלו מהם בעבור שהתעסקו והשתדלו רק לאסוף הון ולרכוש רכוש זמניי ולהתענג בתענוגים חמריים, וע"כ שאל אותם "אית לן מנייכו לעלמא דאתי"? ר"ל אם יש אחד מדרכיהם וממעשיהם ראוי להחזיק בו, למען השיג על ידו האושר המוסרי בעולם הנצחי? וע"ז הרים האחד את כנפו והראה לו כי מרוב השומן הוא כמעט נשמט ממקומו, באופן שלא יוכל להרום עוד מעל הארץ, ולעוף בו השמים, ר"ל כי בעבור היותו שקוע במצולת התאוות הגופניות לא יוכל עוד לעשות מעשים יקרים וטובים לקנות לעצמו על ידם האושר הנצחי, והשני הרים לו את רגלו ואת יריכו להראות לו כי השומן נוזל מתחתיו, להורות בזה ד"מ כי מכל עמלו ויגיעו עלי ארץ לא יקח אתו מאומה במותו, כי הכל יעזוב לאחרים ולא ישאר כל בידו להמציא לו האושר הרוחני וכאשר ספר דבריו אלה לר"א א"ל "עתידין ישראל" וכו' ר"ל בני האומה הישראלית אשר קבלו את התורה המזהרת אותם להשתדל תמיד בצרכי נפשם המשכלת יותר מבצרכי גויתם, יענשו על זה אם בכל זאת נלכדים כמו אלה ברשת תאות התענוגים הגופניים, ושניהם נרמזו במאמר ולא ממדבר הרים כפי פי' רבי אבא שזכרנו (במ"ר שם) ירצה כי לא מעסקי המדבר הרים בני העליה על הבית גם שלא ירים אדם לעצמו תרומת מאומה כי הכל לזולתו ומה יתרון לו בעמלו ואשר כן בסכלות גדולה חטאו הנה הם מעותדים ומזומנים לקבל רעתם מאת האלהים. והנה בעיני החידה שחד אותה רבה בר בר חנה בכלל האחרות ממינה שנזכרו בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא ע"ג:) זכרנו קצתם בפ' הבכורה שער כ"ד אמר זימנא חדא הוה אזילנא במדבר' וחזינן הנהו אווזי דמשמטי להו גדפיהו משומנייהו וקא נגרי נחלי משחא מניהו אמרו להו אית לן מיניכו לעלמא דאתי חדא דלית ליה גדפא וחדא דלית לי' אטמא כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר אמר לי' עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. והכוונה לפי הנראה כי פעם אחת היה פונה מחשבתו מלמודו אל עסקי העולם דרך המדבר וקניני האדמה וחזא הנהו אינשי דדמייאן לקאקי חיווארי דלי הדעת ושמני הבשר ונכסים וכבוד עד שרפו ידיהם לעסקי נפשם לטרופם וטרדתם אחרי ממונם. עוד ראה כי לא נשאר בידם טובם אבל שהכל נמשך ויוצא מהם דרך נחלה וירושה לבאים תחתם ולזה היתה שאלתו היתכן לקחת שמץ מדרכם לחזות בנועם ה' לעולם הבא. והאחד מהם הרים הכנף להורות איך נשמטו ממנו כלי המעש' בעקר מלאכתו לסבת שמנוניתו והשני הרים רגלו להורות לו הנחל היורד תחתיו וללמד כי לא נשאר בידו מאומה מכל עמלו והרי הם עדים נאמנים על שתי החסרונות אשר עליהם נאמר ולא ממדבר הרים וכאשר הליץ דברי חידתו לפני ר' אלעזר א"ל עתידין ישראל לתת עליהם את הדין. והכוונה כי לפי פרסום זה הטעות א"א שהטועים בו מזאת האומה הנבחרת אשר נתייחדו להיות מבני עלייה לא יתנו על זה את הדין. והנה באמת בני גד ובני ראובן הם העידו על עצמם היות לבם לשמאלם בנטותם אחר הטפל במה שחבבו ממונם יותר מגופם וכ"ש מנפשם וגערת חכם אליהם אפילו בענינים הזמניים היא מפלשת ועוברת ומכונת אל העקריים אשר אל לבו הימני בלי ספק והם לא שמעו ולכן היו ראשונים בפורענות כמו שדרשו עליהם (במ"ר שם) נחלה מבוהלת בראשונה וגו' (משלי כ׳:כ״א). הנה שנתבארו אלו המאמרים יפה ונודע טעם הספור הזה הנכבד והמשך הספורים אשר לוקחו עמו ובהסכמת המשל הנפלא ששם אותו יחזקאל מענין שפות הסיר במדרגות הספוק אל הבית ואל העליה אשר אבותינו הראשונים הפכו השטה ועליהם נתרעם ירמיהו בנבואתו כאלו פירש המשל ההוא הנזכר בזכרון הנמשל בעצמו כפי מה שביארנוהו אמר ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה ותבאו ותטמאו את ארצי וגו'. הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני וגו'. לכן עוד אריב אתכם וגו'. כי עברו איי כתיים וגו' (ירמיהו ב׳:י׳). אמר כי הכוונה בהביא אותם אל ארץ הכרמל הוא כדי שיאכלו פריה וטובה על דרך הספוק להכרח החומר שהוא הטפל בעוד שיהיו עוסקים הם או השלמים שבהם בפעולות המיוחדות אל צורתם שהוא העקר כי בזה יהיה הכל קדש ולכך תקרא ארץ קדושה כי תשמישי קדושה אינם נזרקים אמנם אתם לא שמעתם אבל היה לכם הטפל לעקר והעקר ללא כלום ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה שכיון שלא נמשך מהטפל השירות ההוא הנה הוא נהפך לטומאה ולתיעוב כי כן הוא טמא ומתועב מצד עצמו בעיני השלמים ופירש הסבה ואמר הכהנים לא אמרו איה ה' וגו': וזה כי אין צריך לומר שכללם לא ישתמשו בהם על האופן הנזכר להשתדל כל אחד ואחד מהם בהשגת העקר הראוי לו אלא שאפי' להיות רובם משתדלים בעניני האדמה והשרידים מחזיקים בעבודתם ושלמותם שהוא העקר לא ראו כי הכהנים הנגשים אל ה' לא אמרו איה ה' שאכלנו משלו מאשי ה' ונחלתו ותפשי התורה אשר היא להם למורשה ולעקר לא ידעוני והרועים אשר מניתי על הצאן להנהיגם בדרך ישרה וללמדם דרך השמוש הזה שאמרנו פשעו בי כי הם קלקלו בעצמם וכלם נמשכו אחריהם והנביאים אשר היה להם להכין עצמם לנבואה אלהית לסבה עצמה פנו לאלהים אחרים וינזרו לבשת להשגת אלו הדברים המדומים אשר היה להם לעקר. ועל דרך האמת באשר לא יועילו הלכו כי הכל הוא הוצאת הזמן ואפיסת הכחות בבנין תכבש לבד כי הכל הוא ללא תועלת כלל כמו שאמרנו. והנה להיות הסכלות מבואר כמו שאמרו חז"ל על זה (במ"ר פ' כ"ב) ולב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳) לזה הגדיל עליהם התלונה והמריבה באומרו לכן עוד אריב אתכם נאם ה' ואת בני בניכם אריב (שם). יאמר שיריב עמם הריב אשר לאלהיהם עמם על נפלם בסכלות הזה מבלי השתמשם מהחלק השכלי אשר נתן בהם לענין מבואר כזה וגם את ריב בני בניהם יריב אתם והוא התרעומות שיש לבנים ולבני הבנים על האבות החוטאים מצד הרע והנזק שגרמו עליהם באומרו אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה׳:ז׳-ח׳) ופירש עוד טעם הריב ואמר כי עברו איי כתים וגו' ההמיר גוי אלהים וגו' (ירמי' שם) יאמר כי יראו באיים הקרובים וישלחו לחפש ברחוקים וידעו ויבינו הנסה אלהים לבא לשכן שכינתו בתוך עם ולשון להנהיגו ולהישירו ככל אשר יעשה להם על דרך המעלה והרוממות על כל יתר העמים לשם ולתהלה ולתפארת שהגוי ההוא יחלוף אותו וימירנו באל זולתו זה ודאי לא ימצא בשום מקום שאם ימצא שהמיר גוי אלהים באלהים אחרים לא יהי' שם אונאה כלל כי שניהם המה לא אלהים אמנם עמי המיר הכבוד הנפלא שזכרנו בלא יועיל. והוא ממש מה שאמרנו חושבים העקר לטפל והטפל לעקר וכמו שאמר ראשונ' וילכו אחרי ההבל ויהבלו ובמעשה העגל שער נ"ג נתבאר זה הכתוב ג"כ. שומו שמים על זאת וגו' (שם) הנה בזה נמשך על סגנון המליצה שזכרנו ראשונ' שסמכנוה אל מאמר אנכי בראתי ארץ ושמים ואדם עליה בראתי (ישעיהו מ״ה:י״ב) כלומר שהארץ נבראת בעבור החמר ולצרכו והשמים לצורך הצורה השכלית ושלימותה ולזה אמר כי אחר שהם אינם משתמשים מהכח השכלי כלל הנה השמים בבחינתם כבר היו לבטלה וראוי שישומו ויחרבו ולא יעמדו עוד לתועלת זה העם אשר אין להם שכל כלל מה שהוא מבואר מאד ממעשיהם המקולקלות בסכלות מפורסם והוא כי שתים רעות עשה עמי אשר לא יחטא בהם שום סכל כל שכן בשתיהן יחד והוא עזבם אותי ומתרחקים מעלי עם היותי מקור מים חיים טהורים שאין להם הפסק בשום זמן מהזמנים והוא ענין הצלחת הנפש ודבקותם בו לנצח נצחים כי אין סכל שיבחר בזה והשנית היותם בוחרים ומשתדלים באלו הענינים הפחותים ולוקח להם לעקר בתכלית החריצותם עם שלסוף אין בהם ממש והוא אומרו לחצוב להם בורות והוא ענין ההתעמלות הרב בורות נשברים וכו' ענינים חלושים ופחותים שאין בהם שום תועלת ולזה אמר שימשך משם הסתלקות ההשגח' ויעזבום למקרים ולמלכי הארץ אשר בחרו עבודתה כמו שיאמר בסמוך העבד ישראל וגומר עליו ישאגו וגו' (ירמי' שם). כמו שיתבאר בשער הבא ב"ה כי בזה די לכוונתינו בשער הזה להורות על ההישרה השלימה הנמשכת באלו הענינים הסמוכים ללמד בני יהודה וישראל למאוס ברע ולבחר בטוב כי היא ואין זולתה הוא דרך החיים. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק: For these reasons, Pinchas, a few years later, had prima facie reason to put a negative interpretation on the significance of the altar, and to commence appropriate action to restore the religious unity of the nation which appeared to have been jeopardised by the action of the two and a half tribes. Close examination of the paragraph reveals that the two and a half tribes agreed to only two of the three terms that were offered to them for retaining the territory east of the Jordan as their homeland. They agreed to go to war with the rest of the nation. Regarding the land of Gilead, they demanded that it become theirs by right, immediately, independent of future performance of their duties. Moses acceded when he gave Machir that piece of land. All this proves that their major concern was a land grab. This gave Moses the right to approach them with suspicion. Pinchas based himself on the same facts, when he suspected the altar was meant to pacify local deities. Since the two and a half tribes lived outside Israel proper, they may have felt less secure, not included in the protective umbrella of G'ds Providence. Although they argued that their altar had not been used for sacrifices, nor had been intended for sacrifices, this did not totally remove Pinchas' and the other tribes' doubts about what its purpose had been intended to be.