Akeidat Yitzchak 84:1

צרור את המדינים "Harass the Midianites!"

בפרק מציאות האשה (כתובות ס"ז:) ת"ר מעשה בריב"ז שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלם והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבא אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין רגלי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי בת מי את אמרה לו בתו של נקדימון בן גוריון אני וכו'. בכה רבן יוחנן ואמר אשריהם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין צונו של מקום הקב"ה מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה בלבד אלא ביד בהמתן של האומה שפלה: The Talmud Ketuvot 67, relates that Rabbi Yochanan ben Zakkai was once riding on a donkey out of Jerusalem. His students were walking behind him. He observed a young girl collecting bits of barley from beneath the legs of the Arab beasts. As soon as the girl saw him, she covered her hair and stood before Rabbi Yochanan asking him for alms. Rabbi Yochanan asked her who she was, and she replied that she was the daughter of Nakdiman ben Gurion. (one of the three wealthiest men in Jerusalem at that time) Rabbi Yochanan cried out and said: "blessed be Israel, who as long as they carry out the will of G'd are beyond the reach of any other nation, but who when they fail to do G'ds bidding, are subservient not only to a lowly nation, but even to the beasts of burden of such a lowly nation."

הקודם הוא מה שיאמתהו החפוש לפי מה שנראה אותו מהדברים הטבעיים והמלאכותיים הלא נראה שהצור' אשר בדומם בכלל היא היותר שפלה שבכל הצורות שבמדרגות הנמצאות. והנה החמר בה היותר קשה והיותר חזק שבחמרים כענין האבנים והמחצבים שעל שניהם אמר איוב (איוב ו') אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש. והקרוב אליו הוא הצומח שצורתו היא העולה במעל' על הצור' המחצביית. ועל כן החומר שבמינה עם שאינו חזק וקשה כמין הראשון הנה הוא יותר חזק מכל החמרים הנושאים שאר הצורות אשר עליו ולכן ייוחדו אלו השני מינים מהשתי המדרגות לבנינים החזקים הבנויים מהעצים והאבנים. אמנם המדרגה אשר עליו מהחי הבלתי מדבר עם שחומרו אינו חזק וקשה כראשונים הנה הוא חזק וקשה מן החמר אשר לצורה המדברת. ולזה לוקח המין הבלתי מדבר לעבוד ולמשא ולהוציא לחם מן הארץ כמו שיהיה זה באנשים הבהמיים כי להיותם חסרים בשלמות צורתם ייחדו מהם למלאכות הקשות ולכל עבודה בשדה. וכן הוא הענין ברוב הענינים המלאכותיים שכל מה שתקפח המלאכה בדקות הפתוחים והציורים פרחים וכפתורים יחלש כח החמר הנושא אותו וישאר דק מחוספס. ומזה יתחייב ענין שני והוא כי כל מה שיהיה הנמצא שלם בעוד צורתו בשלימותה יהיה היותר פחות בהפסדה כי בשתפסק כח הצמיחה מהצומח ישאר נקי יבש נכון לכל מלאכת הבנין וזולת זה. אמנם מהבעלי חיים כשתפסד צורת החיות לא יתקיים הגוף וכן גופי הבלתי מדברים יעמדו קצת זמן במלאכה. אמנם גופי המדברים לא יעמדו כלל: We observe in nature that the more sophisticated a creature, the more fragile is its physical composition. On the other hand, if something appears to be of very durable construction, its function and potential is simple and uncomplicated. Stones are durable, their impact on, and contribution to life is minimal. Humans are extremely fragile organisms, but their potential and actual impact on life on this earth is tremendous. Put another way: Beauty of form equals weakness of substance. Brute strength equals unattractive form or packaging. Job 6,12, refers to this when he says: "Do I have the strength of stone, is my flesh made of copper?" He means that if he were indeed constructed of those materials, he could endure his suffering. We observe simple insects such as ants, able to build for themselves elaborate homes, storage facilities etc. Powerful animals such as lions, on the other hand, are unable to make provisions for themselves. Their bodies seem exposed to all kinds of danger. Farmers, uneducated people, usually possess a physique that enables them to achieve survival in a struggle with the elements, whereas the scholar usually seems quite weak, unable to cope with the challenge of physical survival in this world. It is further interesting to note, that things which are physically strong and intellectually weak, do not disintegrate completely after they have ceased growing. A dead tree remains a chunk of wood for instance, but a dead animal or human being disintegrates completely.

וכל זה משל נאות וראי' נכונה לחיוב הנמשך והוא ההבדל אשר בין זאת האומה המיוחדת לאומות העכו"ם כי הנה להיותה היותר שלימה בצורת' בעודה בקיומ' עד שכבר תהיה מדרג' בפני עצמה כמו שאמרנו בשער ט"ו יתחייב היותה בהפסד צורתה היותר חלושה שבכלן משני צדדין. האחד לסבת החמר. והשני מצד הצורה. אמנם לסבת החמר כפי מה שאמרנו שמעלת הצורה תדקדק החומר ותחלישהו בלי ספק. משל לכלים הדקים והנחמדים הנעשים בחרושת אבן ובחרושת עץ כי בהיותם בשמיר' מעולה הנה יש להם מעלה נפלאה על פשוטי החמר אשר מהם נחצבו. אמנם בהבטל שמירתם חזקם ותקפם הגלמית הנמצאת להם ראשונה כבר אבדה במה שהתיכה מהם המלאכ' והשמיר' המעמדת אותם לא תמצא ונמצאו קרחים מכאן ומכאן ויהיה ההשחת' וההפסד להם קרובים מאד. וזה עצמו נמצא למין האדם כי להיותו היותר דק מהנמצאים הטבעיים והיותר רחוק מהיסודות הראשונים בהרכבתו מכלם יהיה היותר שלם שבהם בהיותו בהווייתו. אמנם היותר נכון ומעותד אל ההפסד מכלן אשר לזה אמר הנביא ורחק ה' את האדם ורבה העזוב' בקרב הארץ (ישעיהו ו׳:י״ב) כפי מה שכתבנו קצת והיות זה הענין מיוחד אל האומה הזאת מזה הצד על כל זולתה ביארו יחזקאל הנביא באר היטב באומרו בן אדם מה יהי' עץ הגפן מכל עץ הזמור' אשר היה בעצי היער היוקח ממנו עץ לעשות למלאכ' אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי הנה לאש נתן לאכלה את שני קצותיו אכלה אש ותוכו נחר היצלח למלאכ' הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכ' אף כי אש אכלתהו ויחר ונעשה עוד למלאכה לכן כה אמר ה' אלקים כאשר עץ הגפן בעצי היער אשר נתתיו לאש לאכל' כן נתתי את יושבי ירושלם (יחזקאל ט״ו:ו׳) אמר בן אדם שים לבך להבין ההבדל אשר בין עצי הגפן מכל עץ שאינה מצד גודלה וחוזק חומרה עליהם רק מצד שבח פריה וא"כ שים לדעתך על הזמורה אשר תמצא בעצי היער שתעשה באושים או שאין לה פרי כל עקר ותדע שאין בכל עצי השדה פחות ממנה לפי שהפרי אין בה. והחוזק לשום מלאכה הוא נעדר ממנה מתחלת הוייתה א"כ מה תועלת יש בה כי אם לאש וכ"ש שאמר שאחר שנתן לאש לאכלה ואם תכבה בשני קצותיה לא יצלח לכל כן הענין בעצמו ביושבי ירושלם כי אין מעלתם ברובה ובחזקם ובגבורתם רק מצד שבח פרי מעשיהם שנמשלי' אל הגפן בהם כי הוא הפרי המשמח אלהים ואנשים. ^*וכבר נתפרסם וכו', כוונתו, כי כמו שיש לגפן ג' מיני פירות, הא', בוסר, הב', הענבים המבושלים, והג' היין היוצא מהם, באופן שברכותיהם שונות, כי על הבוסר מברכים בפה"א, ועל הענבים בפה"ע, ועל היין בורא פרי הגפן, ויחס הבוסר אל הענבים כיחס הדומם פחות המדרגה אל הצומח, והיין הקובע ברכה לעצמו משובח ומהולל מכל שאר הצמחים, כן יש גם באדם ג' כוחות נפשיות הצומחת, החיונית והמשכלת אשר בעבורה לבדו נקרא בשם "אדם" הנבחר מכל בע"ח, וע"כ דמה הכ' פה את בני ישראל אשר ביחוד נקראים בשם "אדם" אל הגפן. וכבר נתפרסם שנמצאו בה שלשה מיני בועלות מתחלפות בעניניהם ובברכותיהם בוסר ב"פ האדמה ענבים ב"פ הען יין ב"פ הגפן. האחד תתייחס אל הדומם. והשנית אל הצומח. והג' אל האישיות המיוחד מצד מה שהוא גפן. וכן נמצאו באדם ג' כחות כנגדן כי את זה לעומת זה עשה האלהים ורצוני באדם ע"ד שארז"ל אתם קרוין אדם (ב"מ קי"ד:) כי בהם לבדם נכללו שני סוגים והבדל מיוחד מהשהוא אדם ממש כמו שכתבנו בשער מ"ד ח"א. וכן היו בגפן שני פירות כוללים ואחד מיוחד במה שהוא גפן ממש אמנם כאשר יהיו בשלמותם ימצא הגפן הנכבד הזה בשלמותו. אמנם כשיתקלקל הגפן הזה ולא יוציא פירותיו כהוגן הוא העץ היותר פחות מכל העצים מצד חמרו אשר לא יועילו ולא יצילו את עצמם מיד להבת המקרים והעונשים כשתסתלק השגחת הש"י מעליהם. והנה אחר שיתחיל הפורעניות בהם מכל שכן שלא יתחזקו לעמוד ולהתיצב כנגד שום אדם כי הנה בהיותם על שלמותם לא היה בהם כח לעמוד מפאת חוזק חומרם וטבעם כי לא בחרבם יירשו ארץ. ואביהם יצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו (בראשית כ״ז:כ״ב) וכמ"ש אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם וגו' (תהילים כ׳:ח׳). וכ"ש שלא יוכלו עמוד כאשר התחיל' הפורעניות לחסר בהם ולהתישם ולזה חוייב להם שישתדלו בכל עוז לעמוד על שלמות צורתם אחר שהחמר אשר בהן כפי חבתן בשלמותן כך הוא היותר חלוש והיותר רפה שבחמרים. אמנם מצד הצורה הם ג"כ יותר עלולים מכל זולתם לפי מה שנשרש אלינו מכל החכמים שההתחלה כל מה שהיא יותר שלמה יהיה הנזק הבא מהפסדה יותר חזק כי על כן היו הנפסדים שבאנשים יותר רעים מהחיות הרעות כמ"ש ג"כ זה החכם בפ"ז מהשביעי מספר המדות. וכבר כתבנו זה אצל פרה אדומה שער ע"ט ומזה חוייב שתהיה האומה הזאת עלולה ומעותדת אל ההשחתה וההפסד יותר מכל זולתה לפי שההתחלה בה היא יותר שלימה שבהתחלות וכמ"ש שה כפי חבתן כך היא טומאתן. וזה הענין אשר מצד הצורה ביארו ירמיהו הנביא על צד היותר נכון שאפשר באותה נבואה שאמר כה אמר ה' אלי הלוך וקנית לך אזור פשתים ושמתו על מתניך ובמים לא תביאהו ואקנה את האזור כדבר ה' ואשים על מתני וגו' קח את האזור אשר קנית אשר על מתניך וקום לך פרתה וטמנהו שם בנקיק הסלע ואלך ואטמנהו בפרת כאשר צוה ה' אותי ויהי מקץ ימים רבים ויאמר ה' אלי וגו'. ואלך פרתה ואחפור ואקח את האזור מן המקום אשר טמנתיו שמה והנה נשחת האזור לא יצלח לכל (ירמיהו י״ג:ז׳). ^*כי מהראוי שיתבונן וכו' ר"ל כי ארבע מעלות נפשיות תיוחסנה לאומה הישראלית כל עוד היא דבקה בה', ושומרת חקיו ומשפטיו האחת, כי היא גוברת אז בעזר הי"ת על כל העמים להיות עליון על כל גויי הארץ, והב' כי אז כל מעשיה נאותים ומתוקנים כראוי, עד שתהולל בעבור זה בפי כל, ועל פני כל תכבד, והג' כי בלכת אנשיה בדרכי התורה השומרת אותם תמיד מפרוץ גדר השיווי והראוי בכל הנאות גופניות, ישארו תמיד גם בריאים ונשמרים מכל חולי ומדוה אשר לרוב רק בעקב פריצת גבול הראוי במאכל ובמשתה ובשאר תשוקות המותרות יבואו לאדם, ועי"ז יהיו תמיד בני האומה הזאת לרוב גם יפה תואר ויפה מראה, אחרי כי החלאים החיצונים והתשוקות החמריות הסוערות ומתרגשות בקרב איש ולב עמוק הם לרוב הסיבה, כי חשך משחור תואר ומראה פניו החיצונים, והד' כי אז שכינת כבוד הי"ת דבקה בהם, והם כלם עם קדוש לאלהים, ועל כל אלה ארבעה רומז מאה"כ (דברים כ״ו:י״ט) "ולתתך עליון וכו', לתהלה ולשם, ולתפארת, ולהיותך עם קדוש" וכו' והנה האזור הוא אות וסימן לכל אלה הארבעה מעלות, כי כפי הנודע בגדי בני קדם הם ארוכים ורחבים מאוד ובעבור זה הם מונעים אותם מעשות מעשיהם כראוי ואף כי ללחום מלחמתם, אם לא יחגרו מתניהם באזור, וע"כ יורה גם פעולת חגירת האזור על הגבורה וההכנעה לפעול גדולות כמאה"כ "אזר נא כגבר חלציך" גם רק ע"י חגירת האזור יהיו בגדי אדם (הרומזים גם על מידותיו ותכונותיו הנפשיות כמ"ש למעלה ויקרא דף ס"ד ע"ז) מסודרים ומתוקנים ויפים כראוי לכבוד ולתפארת והאדם בעצמו הוא על ידו נאה והדור בלבושו כמו שנראה בבגדי כהונה "וחגרת אותם אבנט" (שמות כ״ט:ט׳) ובדוד שהיה חגור אפוד בד, והם ג"כ רק על ידו קשורים ואחוזים ודבוקים היטב בגופו, וע"כ יהיה האזור אות וסימן לא לבד על הגבורה והעוז, כי אם גם על הסדר הראוי, הנוי והיופי, והדיבוק והקישור ולמען הראות לבני ישראל כי כל ארבע המעלות הנפשיות הנכבדות האלה תאבדנה מבעליהן אם לא ישמרו אותן בשמירה מעולה, או שיחדלו מהשתמש בהם, כי כפי הנודע יוחלש כל כח נפשיי גם ע"י מניעת והעדר השימוש בו, (כמ"ש למעלה במדבר דף מ"ב ע"ב) נצטוה ירמיה לקנות אזור פשתים ולשומו על מתניו, ואף שילוכלך שם ע"י הזיעה לא יביאהו במים לכבסו (מה שרומז כי יחדל ממנו השמירה הראויה והמצטרכת לו) ואח"כ יטמנהו בנקוק הסלע על שפת נהר פרת ימים רבים, מה שיורה על מניעת ההשתמשות בו, וכאשר נשחת האזור עי"ז עד אשר לא הצליח עוד לכל, הודיע להם בזאת כי גם כל מעלותיהם הראשונות אבדו מהם בעבור מניעתם לשמור אותן כראוי, ולהשתמש בהם תמיד, כי הלכו אחרי ההבל ויהבלו לזנות אחרי אלהי נכר ולעזוב עי"ז חוקי התורה הצדק והמישרים באופן שהם עתה בתכלית ההפסד וההשחתה כאזור הזה הנשחת אשר לא יצלח עוד לכל, ובעבור היות האזור סימן כל המעלות היקרות והנכבדות, נאמר לא לבד מאליהו הנביא ע"ה (מלכים ב א׳:ח׳) ואזור עור אזור במתניו, כי אם גם להורות שבאחרית הימים תשובנה כל המעלות האלה עוד לישראל ואף כי למלכם המשיח אשר הוא הראש לכלם אה"כ (ישעיהו י״א:ה׳) ממנו ונחה עליו רוח ה' וכו' והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו," כי ענין האזור ומה שיורה עליו ישוב לאיתנו הראשון, ולא יפסד עוד לעולם. כי מהראוי שיתבונן האדם בענין זה המשל כי מה ראה שיקח אזור כי אם מפני שאמר כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו' (שם) הנה אינה טענה גם כי הבגדים חגורים בו ודבוקים אל מתניו יותר ממנו ולמה צוה שיקנהו ושיהיה של פשתים ושלא יביאו במים אבל הכוונה לו לרמוז אל מה שאמרנו מענין הויית הקנינים הנפשיים ושלמותם בהיותם בהוייתם ותכלית הרע הנמצא בהפסדם. וזה כי האזור לפי מנהג ספורי הנבואה נתייחסו אליו ארבע מעלות נפשיות גדולות מצד עניניו ואופני שמושיו והם אשר כתבנו אותם בפרשת בלעם שנתיחד אל האומה הנבחרת הזאת אשר סדרם הוא באומרו כנחלים נטיו וגו' ובמעט השתכלות יוסכמו אל הנזכרות נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והמה אשר זכרם משה באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה וגו'. (דברים כ״ו:י״ט) כמו שכתבנו שם שער פ"ב. אמנם השם הוא הקנוי במעלת הגבורה אשר בה מתפשט השם בעולם כמו שהיה לאומה זאת על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות שנתפרסמו ההם בעולם והוא הדבר המתיחס אל האזור יפה באומרו אזור נא כגבר חלציך וגו' (שם ירמי'). לבש ה' עוז התאזר (תהילים צ״ג:א׳). והנה מאמר ולתהלה הוא תקון המעשים הנאותים כד"א אשה יראת ה' היא תתהלל וגו' (משלי ל״א:ל׳). והוא ג"כ מיוחד אל האומה הזאת בהישרת המעשים התוריי' האלהיי' והוא ג"כ מיוחס אל האזור באומרו על האשה המהוללה במעשיה חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה כי המעשי' הנאותים הם עקר מעשיה וכל גבורתה. אמנם התפארת הוא הנוי ויופי התמונה הנמשכים אל שלימות הנפש אשר בהם תארה התורה אל השלמים כמו שזכרנו שם והוא ג"כ מיוחס אל האזור כי הוא עשוי לכבוד ולתפארת נאמר בבגדי כהונה ויחגור אותו בחשב האפוד ויאפד לו בו (ויקרא ח׳:ז׳). ונאמר ודוד חגור אפוד בד (שמואל ב ו׳:י״ד-ט״ו) כי כל זה הוא ענין הקישוט והנוי ומה שאמר ולהיותך עם קדוש וגו' הוא התאר המשובח שבכולם והוא הקשר והדבוק האלהי אשר עליו נאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד׳:ד׳) והוא המיוחד אל האזור מצד מה שענינו לדבק ולחבר הבגדים אל מתני האדם כמו שאמרו אבנט אהיכא דאיתיה (זבחים פ"ח:). ויתכן שלכך היה אליהו ז"ל מתואר כשהיה אזור אזור במתניו. והנה כאשר רצה להראות לעם הזה סבת הפסדם ואבדם המעלות האלה המיוחדות להם מצד צורתם צוה שיקנה לו האזור הזה אשר כל ארבעתן מתיחסות אליו יפה ואמר שיקנהו לרמוז שאלו הקנינים היה ראוי להם שיהיו חשובים ויקרים בעיניהם בענינים גדולי המחיר ואמר שיהיה של פשתים לפי שהוא ^רחוק ההפסד על ידי ההטמנה יותר מהצמר וגם כי הוא יותר נאות לשומו על מתניו תמיד. וצוה שאע"פ שיתלכלך על מתניו בזיעה שלא יביאהו במים לכבסו כלל ואע"פ שהוא נקל הכבוס. ונאמר שקנה את האזור ושם על מתניו ואח"כ צוה שילך פרתה ויטמנהו בנקיק הסלע ולקץ הימים מצאו וגו' והענין שהאזור הנכבד הזה אשר ארבעה טורי מעלתם סדורות בו על האופן הנזכר הם חייבים להזהר בשמירתו שמירה מעולה ולהתפאר בו תמיד וכל עוד שיהיה להם כן יהיה האזור נכון וקיים בודם אמנם כשיפשעו בשמירתו כמו שנרמז במשל האזור ההוא אשר לכלוכו בשמושו ולא כבסו וגם במה שטמנו ולא נשתמש ממנו ימים רבים והוא בלתי ההשתמש במעלות ההם בנקיות וטהרה וגם השליכם אחרי גוום ימים רבים ללכת אחרי אלהים אחרים משם נתהוה להם ההפסד המוחלט בכל ארבעת חלקיו. הוא אשר פירשו בבירור באומרו ככה אשחית את גאון יהודה ואת גאון ירושלם הרב העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי ההולכים בשרירות לבם וגו' (ירמי' שם). הנה שבאומרו ההולכים בשרירות לבם כיון אל הפשיעה הראשונה ובאומרו וילכו אחרי אלהים אחרים כיון אל השנייה. ואמר כי כמו שבהיותם בהויותם הם מעלות שלמיות על כל שאר העמים כן ועל הערך ההוא יהיו בהפסדם בתכלית ההפסד וההשחתה כאזור הזה אשר לא יצלח לכל. וסיים הביאור ואמר כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם ה' להיות וגו'. ואמר שהיתה כוונת האל יתעלה שישמרו להם אלו הד' ענינים המזומנים באזור תמיד על צד היותר נאות שאפשר: אמנם לסבת בלתי שומעם היו נפסדות בידם ונהפכות לדברים נפסדים ונשחתים מאד. והנה להיות ענין האזור הזה נודע ומורגל בדברי הנבואה אמר ישעיהו הנביא על חזרת אלו הדברים בימי המשיח העתיד אשר נאמר עליו ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' (ישעיהו י״א:ב׳-ג׳). רוח ה' הרי הדבוק האלהי. רוח חכמה ובינה הרי התפארת שנא' רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳). רוח עצה וגבורה הרי הגבורה מפורשת. רוח דעת ויראת ה' הרי תקון המעשים אשר האריך בביאורם באומרו והריחו ביראת ה' ושפט בצדק דלים וגו'. ולבסוף אמר על כלם והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. ואמר שיחזור ענין האזור הנכבד הזה לאיתנו ושלא יפסד עוד לעולם וגם עמו יבא בעל האזור אשר אמרנו. והנה עכ"פ נתבארה כוונת הנמשך שאמרנו כי להיות האומה הזאת היותר משובחת בצורתה משאר האומות כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העמים אשר על פני האדמה (שמות ל״ג:ט״ז) הנה מהצד ההיא תהיה יותר עלולה ומעותדת אל תכלית ההפסד יותר מזולתה משני הצדדים אם מפני חולשת החומר ואם מפני חוזק הצורה שיהפך להם למשחית. וזה עצמו כוונת רי"בז במ"ש על המעשה ההוא של בתו של נקדימון שנהפך לה טוב ענינה ליותר רע שאפשר אשריכם ישראל בזמן שהם עושים רצונו של מקום אין כל בריה וכו'. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום הקב"ה מוסרן וכו' (כתובות ס"ו:). יורה הוראה עצומה כי שני הענינים האלה רצוני הטוב והרע שניהם הם להם מצד שלמותם כי על כן אמר על שניהם בשוה אשריכם ישראל כי כמו שבהיותם בשלמותם הם היותר חזקים שבאומות מצד מעלת צורתם כן ג"כ מזה הצד עצמו יהיו עלולים לקבל ההפסד וההשחתה יותר מכלם בענין שבהפוך ענינם לא לבד האומות שולטות עליהם אלא האומה היותר שפלה והוא תכלית הרוע וההפסד הנמשכים מצד חולשת החמר והפסד הצורה. וזאת הית' הסבה העצומה אשר בעבורה מנע האל ית' כניסת הארץ מדור המדבר כי היו חלושים מאד ונצוחים משני הצדדים ואינן כדאי לבא מנחמת גוים ועצומים כמו שכתבנו שם שער ע"ז עד שיבאו אחריהם דור אחר בנים יולדו יתחזקו באלו הענינים כמו שאז"ל עליהם לאלה תחלק הארץ (במד' כ"ו). לאלה שהם בחיים לא לבני אדם הנדונין למיתה (ב"ב קי"ז.) כמו שביאר בפירוש באומרו בסוף הענין ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו וגו'. כלומר שלא היה איש מתכונת הראשונים וחסרונם אשר מאסו בארץ חמדה ובשלמיות הדבקות בה כמי שכתבנו שם. אבל נמצאו הפכים להם לגמרי כי לא די שלא מאסו בה אבל היו בתכלית החפץ והתשוק' אליה עד שהבנות בנותיהן השתדלו בכל עוז בנחלתה כמו שהיה הענין הנכבד ממעשה בנות צלפחד ומזה הטעם זכו אליה ואל השגת תכליתה כל זמן שנמשכה שלמותם. וזה יראה ענין המשך אלו הספורים אשר אנחנו בביאורם וטעם סמיכתם והרדפתם כמו שיתבאר עוד לפי דרכנו בפירוש אמנם אחר שנתעורר אל הספקות הנופלים בכל אחד מהם. והנה אכלול כל ענין מלחמת מדין בכאן אצל צרור את המדינים כי הוא הנאות לפי כוונתנו עם היות שנתמצעו ביניהם קצת ענינים בדרך אשר ספרה אותו התורה כמו שיתבאר: From the above it follows that the most advanced of nations, i.e. Israel, were it to perish G'd forbid, would disintegrate more than any other nation; less would be left of it than of any other more primitive society that ceases to occupy center stage in history. This is so because of the sophisticated nature of the body of the Jewish nation, which by implication implies fragility. When the prophet Ezekiel in chapter fifteen, describes the wood of the vines as utterly useless,- not even fit to be used in building,- he tries to tell us that unless it functions as the bearer of grapes, it is utterly without purpose. Similarly, the Jewish people. Unless the Jewish people fulfils its mission, it is utterly useless in the scheme of nature. The lumber of other trees, even if the tree itself is no longer bearing fruit, can serve builders; not so the wood of the grapevine. Gentiles, whose primary function is not the fruit of the intellect, mind or soul, may remain useful in some other capacity, not so Jews. They would only be good for firewood, serve by the very act of their own destruction. The whole purpose of the Jewish nation, allegorically speaking, is to produce the fruit of the vine. This fruit is available in three distinct qualities. 1) Unripe grapes. 2) grapes. 3) wine. Halachah reflects this view by assigning three different benedictions to the three stages of that fruit when one consumes it. For unripe grapes the benediction is borey pree ha-adamah, He who creates the fruit of the earth. Ripe grapes qualify for the benediction borey pree ha-etz, He who creates the fruit of the tree. Finally, wine qualifies for the benediction borey pree hagafen, He who creates the fruit of the vine. The type of benediction recited, corresponds to the degree of excellence of the product it is recited over. Man's function in the scheme of things is similar to the Jewish nation's function in the scheme of civilization, the scheme of nations. Our function embraces three stages of nature; the inert as represented by stone, the vegetative as represented by plants, and the animalistic, human, as represented by the fruits of various plants. G'd calls a human being "Adam when he fulfils his purpose on all three levels. (compare chapter forty four section one based on Talmud Baba Metzia 114) Justification of one's existence stems from one's having fulfilled one's purpose, one's destiny. When one fails deliberately to fulfil one's purpose, one forfeits one's right to exist. When the vine does not yield fruit, the wood supporting its leaves etc. deserves to be burned. When man does not contribute to yishuv ha-olam, civilization, he loses the right to exist. When Israel fails to make its specific contribution to the betterment of mankind, it loses its raison d'etre. This is what Rabbi Yochanan expressed in the paragraph from the Talmud Ketuvot quoted at the outset of this chapter. In the chapter dealing with the red heifer, we explained that impurity and its relative intensity, exists in direct relationship to the belovedness of the creature in the eyes of G'd. The less beloved, the less capable of becoming impure, the more beloved, the more subject to becoming defiled. Similarly, the higher the expectations that have gone unfulfilled, the more the fragility of the vessel becomes evident, the more total its collapse if and when it occurs. Only its continued proper use keeps it in good condition. The same lesson is conveyed to the prophet Jeremiah in chapter thirteen, about the belt buried near the river Euphratus that had been in disuse for many years, only to disintegrate by the time Jeremiah was to use it again. A belt has four functions which can be viewed as paralleling the tasks of the Jewish people. Garments to man are like character traits, as explained in connection with the special garmens of the High Priest and the priest at large. The belt assures the proper functioning of such garments. Leaving the belt buried somewhere, nullifies the value of the garments it was supposed to complement. The point of the parable is, that even a human being, equipped as he is with all the potential G'd has given him, goes to waste, unless he harnesses his potential in the proper manner. Girding oneself with the ezaur, belt, is like hashem oz hitazor, G'd girded Himself with strength. Man in emulating G'd, does likewise. Possibly, this is why Elijah is portrayed as wearing the belt around his loins when we see him function publicly as a prophet. Basically, linen is a durable material, much more so than wool. It is interesting that while wearing the belt, the prophet is not to wash it, though it undoubtedly would become soiled with perspiration. In the parable then, usage does not contribute to disintegration; on the contrary, careful preservation during disuse causes disintegration. When the Messiah is described in Isaiah 11, the belt appears as the well known symbol. The Messiah will wear a belt of righteousness and loyalty. The generation of Jews who had left Egypt had proven inadequate to their lofty mission. They had demonstrated unwillingness to be mosser nefesh, display acts of supreme dedication for Eretz Yisrael. Only the next generation deserved to inherit the land. Quite possibly, the esteem for Eretz Yisrael expressed by the daughters of Tzelofchod is the key to our understanding why that generation was granted entry, and why the sequence of events related in the Torah is such as it is.

א למה צוה לצור את המדינים על דבר שהיו המואבים עקר ובמואב אמר אל תצר את מואב וכבר אמרו ז"ל שנכנסו על ריב לא להם שעונשם קשה יותר מהבאים בטענת עצמם כמו שיבא להלן במאמר אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח ומהם שאמרו מפני רות המואביה וכו' (ב"ק ל"ח:) והרמב"ן ז"ל כתב שהם נתנו העצה שאם לא כן כבודה בת מלך מדין מה תעשה בשטים וכל זה איננו שוה מאחר שפירשו מהמעשה: ב אומרו כי צוררים הם לכם יראה שהי' לו לומר כי צוררים היו ועוד אז"ל מכאן אמרו בא להרגך השכם להורגו (יומא פ"ה:) הערב והורגו היה להם לומר שהם כבר עשו מה שעליהם לעשות: ג מה טעם אומרו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר שנאמר בכאן צרור את המדינים ומה טעם אומרו אחר תאסף אל עמיך שהרי לא הגיע עתו. ולמה נכנס בין צואה למעשה מספר מפקד העם: ד למה לא עשה מלחמה זו משה בכבודו ובעצמו כמו שצוה נקום נקמת בני ישראל וכבר אז"ל כי מפני שנתגדל במדין בירא דשתית מיא וכו' (במ"ר פ' כ"ז) אבל לא יספיק זה אל מאמר וצווי מבואר. ה ולמה לא זרז אותם קודם מעשה שיהרגו כל זכר וכל אשה יודעת איש למשכב זכר שהוצרך לקצוף עליהם אחר כך על זה ולמה קצף על פקודי החיל הרי פנחס היה העקר: ו מ"ט אתם חנו מחוץ למחנה וגומר וכל דיני הטומאות בכאן מה שלא נזכרו במלחמות סיחון ועוג וזאת השאל' עצמה תפול בדיני טהרת כלי השלל: ז מה שהאריך מאד בספור מספר השבי והבז והמלקוח ובפרט בחלוקתם ומכסם וזה כי אחר שכתב שיחצו הכל בין יוצאי המלחמה והעדה ושיקחו ממחצית יוצאי המלחמה אחד מת"ק מהאדם והבהמה ויתנו אותו לאלעזר הכהן. וממחצית העדה אחד אחוז מן החמישים ויתנו אותם ללוים ה"לל ויעש כן משה ולמה יאריך לכתוב כל פרטי מספרם עם שבנקל דמילתא דפשיטא לן טרח וכתב לה קרא לפרסם התועלת המגיע להם מ"מ די לו בשיכתוב פעם אחת כמה הם ויאמר צאן שש מאות ושבעים אלף וחמשת אלפים ובקר שנים ושבעים אלף וחמורים אחד וששים אלף ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר כל נפש שנים וששים אלף ומזה יודע כמה הוא המחצית גם המגיע מהמכס מכל אחד מהחצאין ולמה יאריך בזה אריכות עצום בלי צורך: ח כי אחר שרוצה להאריך במספר החצאים ובמספר המגיע לאלעזר מהאחד אחוז מחמש המאות ממחצית יוצאי המלחמה כמו שאמר ויהי המכס לה' מן הצאן כך ומן הבקר כך ומן החמורים כך ונפש אדם כך למה לא זכר סכום המכס אשר למחצית העדה שהיה אחד אחוז מן הנ' שהי' המספר רב מאד וגם שאינו כל כך קרוב לדעתו כמספר הראשון ואם ששניהם הם קלי ההשערה והנה לא חשש לזכור רק מחציתם לבד. אלו הן הספקות הנופלים במלחמת מדין במה שסופר ממנה בשני המקומות הנזכרים כמו שאמרנו. וגם שיש לדעת למה הפסיק ממנה בפרשת הקרבנות ופרשת נדרים וזולת זה ולמה לא נעשת מלחמת מדין אשר נצטוה עליה ראשונה: Some problems in the text of our Parshah. 1) Why was Israel commanded to wage a punitive war against Midian, when it had been the Moabites that had seduced them? Although the answer of our sages, that Midian had gotten involved in an argument that was not theirs, is well known, it seems inadequate. Midian does not appear to have actually done anything. In fact the Midianite elders had not even waited to see if Bileam would change his mind about going to Balak! 2) Why does the Torah use the present tense in reporting the reason for this campaign? (25,17) 3) Why does 31,1, seem to repeat what had already been said in 25,17? Why is Moses' untimely death linked to this campaign? Why was the census of the people reported in the Torah between the command to go to war and the report of this command having been executed? 4) Why did Moses not personally carry out this command by leading the warriors into battle? Our sages' reason that since he had once found shelter amongst the Midianites, he was not to act ungratefully, seems inadequate when there had been a specific command by G'd? 5) Why did Moses not give specific instructions as to who should be killed, instead of becoming angry later? Why do we hear about all kinds of tum-ah, impurity regulations in this campaign, whereas that subject had not come up in or after the campaigns against Sichon or Og? 6) Why the lengthy report about the loot, the division, the repetitive details about the arithmetic involved? 7) Since the Torah reports Eleazar's share of the levy in such great detail, why does the Torah not also report the amount of the levy from the people's share, giving precise numbers?

ועתה נשוב אל המקום הראשון והוא ענין בנות צלפחד הנמשך בספור אל נשיאות המספר ונעורר הספקות הנופלות בענינם: Problems in the story of the daughters of Tzelofchod.

א כי כשאמר לו הש"י למשה לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות למה לא פירש לו דין הבנות היורשות נחלה שיראה שאלו לא שאלו הבנות האלו את דינם שלא היו יורשות עד שהוצרך להקריב משפטן לפני ה': ב שא"א שלא יהיו בימים ההם על שום סדר ומשפט בענין הנחלות ולא ימלט משהיו על דין התורה והוא שתירש הבת במקום שאין בן. או על משפט אחר. ד"מ שלא תירש אפילו במקום שאין בנים או זולת זה. ואיך שיהיה יש לשאול איך מלא לבן אותנה לשאלה זו להחליף ולשנות המנהג השאלה אינה הגונה ואם לקיימו אינם צריכות. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שאמר שהחטא יגרום להפסיד הנחלה כי על כן באו להתנצל שלא היה אביהם מהנועדים על ה' בעדת קרח כ"ש שנוסיף לשאול כנגד משה ע"ה ולמה לא הוציא מלבן הפחד הזה אשר בדו מלבן שהוצרך לשאול את פי ה' האומר אליו כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להן וגו'. ג איך אז"ל (ספרי פ' זו ועיין רש"י) מלמד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה ואיך היתה יכולה עינו של משה לראות מה שלא חודש אלא אח"כ: ד במה שאז"ל (ב"ב קי"ט:) בטענתן של אלו ואם לאו במקום בן היינו עומדות תתייבם אמנו ליבם מלמד שחכמניות היו ומה חכמה היא זו והלא תורה מפורסמת היא בישראל שאפילו בן הבן או בן בן הבן או הבת בת הבת מ"מ פוטר מן הייבום וכ"ש מי שהיו לו ה' בנות גדולות כאלו וכבר משלו חכמים זה הענין אצל משה לחנוני שאמר לתלמידו אם יבאו אליך סלעים פרוט ואם תבא מרגלית הביאה לי באה אצלו חוליא אחת של זכוכית הוליכה אצל רבו הלך רבו להראות' לאחר וכו' (במ"ר פ' כ"א) וכל זה הוא דבר נפלא שיעלם מאדוננו משה מה שלא נעלם מתינוקות של בית רבן: ה מה ראו לומר אבינו מת במדבר דמאי איכפת לן שמת במדבר או בזולתו מהמקומות לענין נחלתם וגם שכל מתי ישראל אז מתו במדבר עד בואם אל ארץ נושבת והרי היא מילתא יתרה. ועוד אומרם והוא לא היה בתוך העדה וגו' וכי חשוד משה בעיניהן שהיו צריכות להנצל ממנו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל כנזכר. ו אומרו בדין הזה והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאלו היה הדין הזה חדוש ושנוי הלכה והלא דין צדיק וישר הוא: ז אם היתה מצות הש"י צודקת במה שצוה שתהיינה הבעת האלו לבני דודיהו לנשים כדי שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה למה לא הוקבעה הלכה לדורות בכל בת יורשת נחלה ואם לא היתה ראויה להתנהג בה לדורות למה צוה בה באלו הבנות או בכיוצא בהן בדור ההוא: ח מה טעם רש"י שתקן כן בנות צלפחד כתרגום יאות מלמד שראתה עינם יכו' וטעם כך כתובה לפני במרום (ספרי פ' פנחם) ולמה לא תקנו כזה במאמר כן בני יוסף דוברים: ט מה טעם עלה אל הר העברים וגו' וראיתה אותה ונאספת אל עמיך וגו' אחר שעדין לא הגיע עת האסף עד שנאמר לו בסוף משנה תורה עלה אל הר העברים וגו' ומות בהר וגו': י באומרו אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו'. כי מה טעם בזה התואר לזאת השאלה. וגם בכפל אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם. אמנם סמיכות פרשת קרבנות בשער הסמוך יתבאר ב"ה. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל ביאור אלו החלקים אשר יעדנו: 1) Why did G'd not spell out the right of daughters to inherit in certain situations when Moses had been instructed to share out the land? 2) The daughters of Tzelofchod are hard to understand. If it had been the custom for daughters to inherit in certain circumstances, why did they raise the issue at all? If, on the other hand, daughters did not inherit under any circumstances, how did they dare to raise the issue ? If, as Maimonides points out, it all had to do with the cause of their father's death, why did Moses have to ask G'd about the halachah, the ruling on this matter? 3) How could the daughters of Tzelofchod have seen something that had escaped Moses, and how could Moses have been expected to know something that had not even been legislated? 4) Why did the daughters say that their father had "died in the desert?" Everybody had died in the desert! Besides, how was this fact relevant to the issue? 5) Why was Moses asked to ascend Mount Avarim although the time for him to die had not come yet? 6) Why does Moses refer to G'd as "the Lord of the spirits?" When Moses describes the tasks facing his successor, why does he twice stipulate that that successor must "go out in front of the people and return in front of them?"

צרור את המדינים וגו' כי צוררים הם לכם וגו' כבר כתבנו בפרשת בלעם שהסבה אשר בעבורה הכניסו עצמן בעובי הקורה היתה לפי שהם היו בכלל לחיכת הסביבות ושלכן היו הם בסכנה יותר ממואב שהיו ישראל נוטים מעליו ולפי זה נכלו להם בדבר פעור והנה כאשר ראו שנבאשו בישראל ולא נתקיימה עצתם להשמיד האומה ההיא בע"א וג"ע שגלגלו עליהם לא סרו עוד מהתנכל כנגדם נכלים וערמומיות להלחם עמהם על הדרך שעשו בני עמון כאשר גלחו זקנם של עבדי דוד ויכרתו את מדויהם: שנאמר ויראו בני עמון כי נבאשו בדוד וילכו אל ארם וגו' (שמואל ב י׳:ו׳) והשנית שכבר היה בלבם על הורגם בת נשיאם ועל שתיהן היה בלבם לערוך כנגד ישראל והראיה החזקה לזה היות בלעם הקוסם עמהם כי לא השיב ידו מבלע וכללוהו עמהם בעצת מלחמתם אשר יזמו לעשות והנה שומר ישראל ברוך הוא גלה את אזנם והגיד להם אשר יחשבוהו בחדרי מלכיהם בטירותם (א) והוא אומר צרור את המדינים וגו' כי (ב) ודאי צוררים הם לכם עכשיו בנכליהם אשר נכלו לכם ומנכלים עוד לחזור להלחם בכם כי ידעו שנבאשו בעיניכם וגם שהם חושבים לדרוש דמי כזבי בת נשיא מדין אחותם מידכם ולזה הסכימו והרגו אותם: (1) We have explained in chapter eighty two that the Midianites actually felt more threatened by Israel than the Moabites, since they had not been assured of physical or economic immunity, seeing that G'd had forbidden Israel to harm Moab. G'd had not imposed such strictures concerning Midian (Deut 2, 18-19) This is why the Midianites tried to cause the downfall of Israel through their committing immoral, licentious sexual unions. When this had failed, they planned other actions just as the Ammonites had done. (Samuel I 10,6) who hired mercenaries to attack Israel. Secondly, since their princess Kosbi had been killed by Pinchas, they had reason to plan revenge. G'd revealed their plan to Moses; this is why the Torah writes "they are about to oppress you, to beguile you with their wiles, just as they have beguiled you at Baal Peor."

ובמדרש (מדבר רבה פרש' כ"א) צרור את המדינים וגו' אתה מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרות ואי זה זה דוד שנא' ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש (שם) א"ל הקב"ה אתה תעבור על דברי וגו'. יראה שהיו להם הענינים האלה ממין א' והוא מה שאמרנו. (ד) ולכאורה יראה שלא היתה הכוונה שיעשה כן מיד אלא התר רצועה בהם לבד כעין לא תדרוש שלומם וטובתם וכן יש במדרש (במ"ר פ' כ"א) לכך כתיב צרור את המדינים לפי שכתבתי כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וגו' (דברים כ״א:י״א). לא תעשה כן אלא חבלו אילנותיהם וכן אתה מוצא בשעה שהלך יורם מלך ישראל להלחם במואב וגו'. עד והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעייני מים תסתומו (מלכים ב ג׳:י״ט) והנכון שהכתוב עצמו הפר טעם מה שנתעכב הדבר לעשות והוא אומרו ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'. והכוונה שמיד אחרי המגפה צוה ה' על המספר אל הטעם שיבא ומשם נמשכה שאלת בנות צלפחד והנגרר אחריו כמו שיבא ומ"מ נזכרו בכאן שני הענינים שזכרנו ראשונה בחוזק העם וחולשתו. וזה כי יען שחטאו בחלקם הצוריי מצד מה שנשמעו לע"א ובחלקם החומרי ממה שחטאו נתעתדו לקבל נזק והפסד מהם והיתה ההתיצבות לפניהם קשה אם ימתינו לשיערכו כנגדם. ולזה היתה עצת ה' טובה מאד שיקדימו הם עליהם כדי שיבאו עליהם בפתע ויהרגום והוא מה שביארו באומרו כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור והוא ענין הראשון. ועל דבר כזבי בת נשיא מדין וגו' הוא ענין השני אשר חטאו רבים במינו שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב אמנם טעם המספר תכף ומיד הוא כדי לכלול מלחמת מדין בכלל כל מלחמות מלכי כנען בהיות ע"י אנשים כשרים שהם ראויים לעשות מלחמה ביד רמה ושיתבוננו העם הזה בינה כמו שביאר בסוף לאלה תחלק הארץ וגו' כמו שאמרנו מבן עשרים שנה וגו' ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים ירצה שהודיעום שיש בחלוקת הארץ ביניהם שתי השקפות. השקפה למספר שימנום בערבות מואב מבן עשרים שנה ומעלה. ועוד אחרת לבני ישראל היוצאים מארץ מצרים והוא מה שאמרו שהמתים היו יורשים את החיים כמו שכתב רש"י ז"ל והיא פשרה נכונה בין שתי החלוקות כמו שהוא מובן יפה מדבריו. אמנם מה שספר אחר מספר שבט ראובן הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו וגו' ותפתח הארץ את פיה וגו'. אחשוב שהיה לכבוד יעקב אבינו שקנטר לראובן ושמעון ולוי בשעת מותו ועתה יזכור שהיה טעם לדבריו ממה שנמצאו בשבט ראובן ולוי מי שהתריסו כנגד רבם וכנגד שכינה עד שנעשה בעבורם נס מפורסם בישראל כמו שנודע משמעון עצמו ע"י החסרון הנמצא בם בזה המספר מהמספר אשר לפניו יותר משלשים וששה אלפים אמנם אגב ארחיה קמ"ל כמה קשה עונש המחזיק במחלוקת על ריב לא לו מהמחזיק בטענות עצמו כי הנה דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו את משה ואת אהרן בעדת קרח כלומר על ריב לא להם ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם בכללם עד שלא נשאר שריד ופליט באהליהם. אמנם קרח שנכנס על ריב שלו הלא הוא עצמו ואנשיו נענשו אמנם בני קרח לא מתו כי הבא בטענ' ודאי כשתבטל הטענה בעיניו כמי שעשו כלם צדיקים על פי חז"ל כנזכר במקומו הנה הוא יחדל. אמנם הבא בלא טענה לא תמצא לו סבה שיחדל אבל יהיה מקשה לבו אחר רצונו ויפול ברעה ואין מציל והיא כוונה נפלא' בכתוב. והנה בחלוף שמות המשפחות וחסרונם ובזכרון אבות ובנים יחדיו כגון לגלעד משפחת הגלעדי אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי וגו' כי יש כיוצא בהם רבים כבר דברו בהם המדרשות והמפרשים ז"ל מה שיספיק. אמנם במה שאמר בכאן ושם בת אשר סרח שתרגם אנקלום ושום בת אתת אשר וכתב עליו הרמב"ן ז"ל שכוון בזה לומר כי היתה בת יורשת נחלה ושלכך הזכירה הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד שתכנס בכלל לאלה תחלק הארץ ודבר של תימה הוא שהרי א"כ מזה הטעם מנאה ג"כ ביורדי מצרים בכלל הבנים וסדרן וא"א שתהי' אז יורשת נחלה שהרי כל השבטים היו אז קיימים גם זרעם נכון לפניהם לא נפקד מהם איש זולתי מה שנזכר בכל מקום ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען (שמות מ"ו) ואין ספק שאלו היה שם אחר כיוצא באלו שהיה מזכירו אם בלידה ואם במיתה ואם בשניהם וזה מבואר. ואף כי מנאה אז על שם העתיד ושהית' בת אחת מבני השבטים שמת אח"כ בלא בנים ונשא אשר את אשתו למה תגרע להקרא על שם השבט ההוא וכי מפני שנשא אשר אלמנת בן אחיו תמנע יתומתו להקרא בשם שבט אביה כמו שנקראו בנות צלפחד ותקרא על שם בעל אמה וכ"ש אם עמדה ממנה משפחה גדולה כמ"ש הרמב"ן ז"ל אלא אם תאמר שהית' אלמנת בנו ונשאה ונקראת על שם זקנו והרי כאן יבום אחר שלא נזכר ולא נפקד בשום מקום ובדא ודאי לא חש מר לקמחיה. ולדעת כוונת אנקלוס היא זולת מה שחשב' והוא כי לפי ששם בירידתם למצרים נאמר ובני אשר ימנה וישוה וגו' וסרח אחותם שיראה מבואר שהיא היתה אחות הבנים לא בתו של אשר שא"כ היה לו לומר ואת סרח בתו כמו שאמר ואת דינה בתו (בראשית מ״ו:ט״ו). ואם יוקח מאמר ושם בת אשר הכתוב בכאן כפשוטו הרי הכתובים מכחישים זה לזה והוא הסכים ביניהם כתרגומו ושום בת אתת אשר. ולפי זה יתכן כי אמה של סרח מתחלה היתה לאיש מבני השבטים מאותן שמתו אחרי כן בלא בנים ויצאה ממנו והיתה לאשר ולשבעה חדשים ללקוחיה ילדה אותה ולא נודע אם היא בת תשעה לראשון או בת שבעה לאחרון ונמצאת קרחה לנחלה מזה ומזה מאשר כי היו לו בנים ומהראשון מפני הספק. וכמו שאמרו יצא זה שאין זרעו מיוחס (יבמות ק':) ולזה נחיחסה מתחלה אל האחים ולא אל האב ולא נמנע הכתוב לומר הנה ושם בת אשר מפני הספק אלא שאנקלוס תקן לפי היחס הנזכר ראשונה כמו שאמרנו וזה נכון מאד למצוא שם לאביה לפי זה הדרך ואם לא איפה מי הוא: לאלה תחלק הארץ וגו' כבר כתבנו שטעם המספר הזה קודם מלחמת מדין הוא להודיע שהאנשים הראויים למלחמה הם הכשרים אשר לא היה בהם איש מהאנשים הנצוחיים מהצדדים שכתבנו ראשונה וכמו שאמר ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן וגו'.(ד) ואני אומר כי מטעם זה חשב משה שהמלחמה הזאת שאמר עליה צרור את המדינים והכיתם אותם לא הוטלה עליו רק שהיא מכלל המלחמות שתעשנה על יד יהושע עד שחזר לומר לו אחר פרשת הקרבנות ופרשת נדרים נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך שהכוונה אחר מלחמה זו תאסף ולא קודם לה כמו שאתה סבור אמנם מה שלא עשאה משה בעצמו יראה שלמד אותו ממאמר צרור את המדינים והכיתם אותם כי הוא שם הפועל לא צווי מיוחד אליו ואע"פ שכבר נאמר בכאן נקום נקמת כבר איפשר שיעשה ע"י צווי שעקר הכוונה לא בא אלא להודיעו שתעשה קודם שתאסף גם כי ידע כי פנחס הוא החל במצוה בקנאו את קנאתי וידיו יבצעוה על השלמות שכבר נכרת לו ברית שלום ועליו ועל האנשים הכשרים שנבחרו אליה סמך יפה כמו שאמר וימסרו מאלפי ישראל (במדבר ל״א:ה׳) ותרגום ואתבחרו כמו שאמר בעמלק בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳) ובשני המקומות וז"ל אנשים צדיקים וחכמים ואנשי רוח הקדש (במ"ר פ' כ"ב) דכתיב בנפול תרדמה על אנשים (איוב ד׳:י״ג) כי שני הענינים היו אחרי חטא סמוך וצריך זכות שלמה והוא מה שרמז אותו הכתוב יפה באומרו וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר (במדבר ל״א:ו׳-ז׳): הזכיר חשיבת האלפים וחשיבות השר המשוח ויחסו ועל הענין שיחסו הכתוב בשעת מעשה עם כלי הקדש וחצוצרות התרוע' וביאר שכבר צבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה והוא מה שהובן מהכתובים שזכרנו שלא תעשה מלחמה זו על ידי משה ותעשה על יד פנחס ולזה עשו והצליחו ויהרגו כל זכר (ה) אמנם מה שלא צוה השם ית' על הריגת הנשים תחלה יראה שהיה כדי שישאר מקום למשה להתגדל בו במעשה הזה ושיתקיים בו מה שנאמר נקום נקמת בני ישראל וכמו שאמר בפירוש החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל וגו' ותהי המגפה בעדת ה' ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וגו' (שם). והנה משה לא צוה על זה כי חשב שהוא דבר מושלם ושלא יעלם ממי שלא נעלמה ממנו הלכה ראשונ' בעקר המעשה הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנהדרין פ"א:). (ה) אמנם קצף על פקודי החיל ולא על פנחס דרך כבוד והנה פנחס מעצמו לא רצה לעשות מעשה בדבר שאם יפשע בו לא יקבל תקון מוטב שיביאם ואם ייטב בעיני משה יצוה ויהרגום. (ו) אמנם מה שנאמר בכאן ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וגו' מה שלא נזכר בשאר המלחמות הוא מפני שבמלחמת סיחון ועוג כל העם נכנסו במלחמה ואין שם טעם הרחקה אלו מאלו. אמנם בכאן נשארה המחנ' במקומה ומשה באהל וכלן בטהרתן וצריכין להשמר שלא יטמאו בטומאת מת ואל זה הטעם לא נזכרו שם דיני גיעולי הנכרים והכשירן כי למועד הזה שמור לסדרן יחד (ז) אמנם מה שהאריך במספר השבי והמלקוח והשלל ומחציתם ומכסם כמו שעוררנו בספקות יראה שהית' הכוונה שיתנו לב לדעת הפלגתם על דרך הפרסום באופן שלא יעלם ולא ישכח מהם אשר מחמת זה ידעו ויכירו גודל הנצחון שעשה פנחס ובני מלחמתו כדבר ה' מזולת שיפקד מהם איש כמו שיבא וזה במה שיחצו אותה מחצה במחצה ויתנו יוצאי המלחמה אחד מחמש המאות כי בזה כבר יבאו לאוצר ה' אחד מכל אלף (ה) ויהי' מספר האחדים המגיע מהם כמספר האלפים שהביאו כי בתתם מן הצאן שש מאות חמש ושבעים יודע כי מספר הצאן היו שש מאות חמשה ושבעים אלף וכן מן החמורים אחד וששים יודע שהיו אחד וששים אלף וכן בכלם והוא סימן יפה וקצר בו יודע לכל רבוי המלקוח והבז בצמצום מה שלא נודע כן במכס הלוים. אמנם מה שזכר מספר מחצית העדה כלומר בהודיע המחצית יודע המחצית אשר כנגדו וכבר היתה החלוקה הזאת מכוונת ג"כ באופן שכבר יגיע לאלעזר הכהן עשירית מה שהגיע לכל הלוים כמו שהיה הענין נוהג במעשרות. ^*וסוף דבר שכונה וכו' ר"ל שע"כ האריכה התורה בסיפור המכס אשר נתנו מהשלל לה' לאות הכרת תודתם לו (אשר בהיותו אחד מני אלף לאלעזר הכהן וא' מחמישים ללוים יודע ממנו על נקלה גם מכסת כל השלל הרב המלקוח אשר בזזו עם הצבא) למען ישאר עי"ז הרושם תמיד בקרבם מנצחונם הגדול הזה, כי במתי מעט נצחו חמשה מלכים והמון עמים רבים אשר אתם, רק בעזר אלהי ובאופן נסיי. בעבור היותם אנשים שלימים החפצים רק בקרבת אלהים ושומרים משמרת תורתו, באופן שמכל אחד מהם לא נחסרה ולא נפקדה מעלתו האישית, וזש"א ג"כ אח"כ "עבדיך נשאו" וכו' ר"ל בראותנו כי רק מתי מספר אנחנו ובכל זאת נצחנו עם רב כזה, אין זאת כי אם בעבור שלא נפקד ממנו איש, ר"ל שכל אחד ממנו נשאר במעלתו ושלימותו האישיות. וסוף דבר שכוונה החכמה האלהית לתת רושם באלו הענינים לפרסם שהמלחמה הזאת הית' נצחונה כנגד טבעו של עולם ומנהגו ע"י האנשים השלמים ההם אשר לא גרעו חק אישיותם ושלימותם בשני הענינים שזכרנו ראשונה. והוא עצמו מה שהעידה עליו התור' במה שאמרה ויקרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא וגו' ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' וגו' (במדבר ל״א:מ״ט-נ׳) כוונתם עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו וראינו שהמספר הזה אינו כדאי לערוך מלחמה כנגד ה' המלכים ההם והמון עמים רבים אשר אתם כמו שיורה על רבוים השבי והמלקוח כמו שנזכר אלא שהסבה היה מצד שלא נפקד ממנו איש יראה שכלם היו אנשים שלמים בלתי חסרים מאישיותם אשר בזה ידבקו באלהים והוא גומר על ידם ולזה ונקרב את קרבן ה'. ובמדרש חזית כחוט השני שפתותיך (שיר השירים ד׳:ג׳) אלו ישראל בשעה שאמרו למשה עבדיך נשאו וגו' ולא נפקד ממנו איש לערוה ולחטא ואמרו ונקרב את קרבן ה' אמר להם משה הרי דבריכם סותרין אלו לאלו אמרתם ולא נפקד איש לערוה ולחטא ואמרתם ונקרב את קרבן ה' אלולי לא חטאתם קרבן זה למה ירא אני שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לו משה רבינו זוגו' זוגות נכנסנו אצל האשה והאחד מפחם את פניה והאחד מפרק את נזמיה שמא באותה שעה הזיע יצר הרע עלינו קימעא לכך אנו אומרים להקריב קרבן כי אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו מיד פתח משה לשבחם כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך (שם) אפילו הריקנין שבישראל מלאים מצות כרמון שכל הבא לידו דבר עבירה ונמלט ממנה מצוה גדולה עשה ואין צריך לומר הצנועין והצמותין שבך. ראה כמה כלל זה המאמר אמות הכוונה שהיינו עליה בתחלה. וזה כי במה שאמרו ולא נפקד ממנו איש כוונה לערוה ולחטא והם שני הענינים שזכר ראשונה באמרו על דבר פעור ועל דבר כזבי כו' כמו שפירשנו ועל שניהם אמרו חז"ל (ברכות י'.) שלא יסתכל במקום ערוה ושלא יינק ממקום הטנופת והגיד גודל כחם וחזקם בכשרותם שלא נמנעו מהערוה מחולשת חפצם בלתי הרגישם בה בערך אל חמדת הקנינים והשלל אבל שכבר באו לידי הרהור והיו כובשים רחמיהם ושולחים יד אכזריותם להכות ולפצוע כדי שלא יפנה לבם אפילו למה שהתירה התורה וראית בשביה אשת יפת תואר וגו' (דברים כ"א) שהרי אמרו כנגד יצר הרע הכתוב מדבר (קידושין כ"א:) שאלמלא יתירוה יקחנה באיסור ואלו גברו ועשו חיל ולא עוד אלא שעל אותו הרהור היו מביאין כפרה שאם יצאו מידי עבירה לא יצאו מידי הרהור וההרהור ההוא ודאי הגדיל כח המצוה בלי ספק והוא מה ששבחם שלמה כפלח הרמון רקתך וגו'. לומר שאפי' הרקים שבהם מלאים מצוות כרימון מצד מה שתמנעם התורה מהעבירות כל שכן הצנועין והצמותין שבך כמו שהיו אלו המיוחדים במלחמה זו והנה זאת המלחמ' תהיה דוגמא למלחמות כלן אשר תיעשנה על ידי האנשים אשר לא היו במספר הראשון כי מסגולתם שלא יפקוד מהם איש כמו שהיה בכל ממלכות הארץ העצומות שלא נפקד מהם איש זולתי אותם מתי מעט במלחמת העי בחטאו של עכן שחרדו עליהם חרדה גדולה וכן אמרו והוא יגוד עקב (בראשית מ״ט:י״ט) כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן ולא יפקד מהם איש וכן כתב רש"י זכרו לברכה: (2) Midrash Rabbah Numbers 21, explains that whoever treats the Midianites with mercy, will only wind up being abused by them, as happened to David, when the latter sent messengers to express his condolences at the death of their King Nachash. (ibid). (3) Apparently, G'd had not commanded an immediate campaign, rather at that point the injunction was not to befriend them or make peaceful overtures to them, al tatzor, means "do not besiege." Here too, only encirclement was the order of the day. Meanwhile the Jewish people were to be counted following the plague that had killed twenty four thousand of them. After that came the problem of the daughters of Tzelofchod and all that was entailed in that. The moral niveau of the Jewish people had not yet recovered to the point where they could have looked forward to a successful defence in the event of a Midianite attack. For that reason, G'ds advice was that they should stage a surprise attack, which would likely result in victory based on normal military considerations not involving hashgachah peratit, Divine intervention. The reason the campaign is referred to well in advance of its actual execution, is to include it with the report about the campaigns against Sichon and Og, which had been fought successfully by men who were morally entitled to wage war. The people were to appreciate that the men chosen for this campaign had to be such as would qualify on a moral basis. The report about distribution of the land of Israel to the men over twenty, plus those who had come out of Egypt, is, as Rashi says, to show that the dead inherited the living. In this way, both the people to be counted at this time as well as the ones who had left Egypt, would jointly share in inheriting the land. (4) Since the count of the warriors was to include only those who were free from sin, and who therefore qualified for entry into the land, Moses considered himself excluded. This is why he did not lead Israel into battle, personally. He had thought that this was a battle in which Joshua had to assume command, until G'd later repeated to him- after the section about the sacrifices and vows, "take revenge for Israel from the Midianites; after that you will die!" The emphasis in that verse is on the fact that he would die only after that had been accomplished, not prior to it. Moses, who had construed the meaning of the word tzaror as an infinitive, not as a directive, delegated Pinchas, who, since he had commenced the mitzvah was to be allowed to complete it. (5) G'd may not have commanded the females to be killed in order to give Moses a chance to still have a major share in carrying out that mitzvah personally. Moses was quite right in chiding the troops who allowed the very people to survive that had caused the plague to happen, and who already had the death of twenty four thousand Israelites on their conscience. Moses had not given such a command before, since he had taken it for granted that this part of the Midianite population would be killed by his warriors. He is not reported as including Pinchas in this reprimand, out of respect for the latter. On the other hand, Pinchas had not wanted to issue such instructions which, if wrong, could not have been corrected at a later date. The reason we have specific instructions for the temey-ey meytim, those who had defiled themselves through contact with corpses, and who have to remain apart from the main body of the people is, that this time only twelve thousand people were involved. Previously, when the whole army had been involved fighting Sichon or Og, and everyone had become defiled through contact with the dead, a separation would not have accomplished anything. Therefore, the legislation about ritual purification of vessels formerly owned by gentiles is in place here. (6+7) The repeated emphasis on the amount of the loot was to remind the people of the extent of the victory, coupled with the fact that they had not suffered any casualties at all. By dividing the loot into 5o% for those who had stayed behind in the camp, and appropriating 1/5ooth from the combatants, the temple treasury would in fact receive one tenth of one percent from the total loot, and the numbers would automatically be equal to the number of thousands listed for all the animals captured etc. The half was recorded to let us know the amount of the 10 per cent that Eleazar was entitled to as a tithe. Altogether, detailing the quantities which twelve thousand men had captured from a nation led by five kings, would remind the people of the impressive nature of their victory.

והנה אחר שבאנו על צורך המנין הזה למנין המלחמות נבא לענין בנות צלפחד אשר נמשך ממנו בלי ספק (ב) כי כששמעו אלו הבנות מאמר לאלה תחלק הארץ וגו' חשבו שהיתה הכוונה שתחלק לזכרים דוקא שנמנו לשם ולא לנקבות ושהיה קצת סמך לזה מהיות נחלה זו משונה משאר הנחלות הנהוגות עד עתה לפי שהארץ עדיין אינה כבושה לפניהם ולכאורה יראה שאשר ימסור נפשו עליה לתפשה הוא ינחל אותה לא הנשאר בירכתי ביתו שאנן ושקט ומדברי משה נלמוד האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה (במדבר ל״ב:ו׳) ומכאן באו לחשוב כי מאמר לאלה תחלק בא להוציא הנשים מ"מ שכיון שאין דרכן לעשות מלחמ' לא ינחלו כלל אפילו במקום שאין בנים. אמנם לפי פקחותם וחכמתם טענו כנגד המובן הזה טענות חזקות עד שנכבש' הארץ לפניהם (א) וזכו שיפורש המאמר על ידם וחוזק טענתם הוא אומרם אבינו מת במדבר והוא לא היה וגו' אמרו שכבר נתנה הארץ למורשה ליוצאי מצרים לפקודיהם ומהשע' ההיא כבר זכה איש בחלקו. ואם נגזרה גזרה על מתי מדבר שלא יבאו שמה לא בעבור זה נטלה נחלתם מהם ונתנה לזולתם אדרבה כי שם נאמר להם וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם (שם י"ד) ויחוייב שכל שישנו בכלל וטפכם וכו' (ה) וא"כ כיון שאבינו מת במדבר כלומר כאחד ממתי המדבר שנגזרה עליהם גזרת מרגלים לאמר ופגריכם אתם יפלו במדבר (שם) והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח שיחשב עליו שבחטאו של קרח מת כדתן ואבירם אשר נאבדו מתוך הקהל ולא יירשום בניהם אחריהם כאומרו ופקודת כל האדם יפקד עליהם (שם ט"ז) והוא היותם מצווים לביתם ומנחילים נכסיהם לבאים אחריהם. ואחר שהדבר כן ובנים לא היו לו למה נגרע שם אבינו מתוך משפחתו שאין לו בן שיתקיים בו מה שנאמר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וגו' כי זה יחוייב שיתקיים על כל פנים (ד) ולחוזק טענה זו אמרו חז"ל (ב"ב קי"ט:) ואם לאו במקום בן היינו עומדות תתייבם אמנו ליבם כלומר שמ"מ חוייב להמצא שם מי שיקום תחת אבינו. או שירצו זה שאין לאבינו בנים לא היה מפני שהסכימו הוא והם בעברה או מחלקת שמחמתם נאספו אב על בנים כי לא היה כן אבל כשמת אבינו במדבר לא היו לו בנים בחטאו כלומר שלא זכה בהם מעולם ואיך שיהיה בזה היתה שאלתם הגונה. (ב) והנה להמצא טעם נכון לכל אחד משני חלקי הסותר כאשר אמרנו לא ראו לפסוק אותו מעצמן אבל נאמר ויקרב משה את משפטן לפני ה'. ^*ואפשר שטעם הגון רבתי וכו' ר"ל כי המשפט הזה בעצמו בבחינה כללית לא היה נעלם ממנו עד שהוצרך להקריבו לפני ה', כי כבר יחייבנו גם השכל האנושית שכאשר ימות איש ובן אין לו יותן נחלתו לבנותיו, ורק בבחינת בנות צלפחד אלה הפרטית, היה הדבר בספק לפניו כי אחרי שעוד לא זכה צלפחד בחלקו, והארץ לא תחלק רק למי שיעזור בכבישתה לא למי שיחבק ידיו וישב בביתו שלאנן ושלו, ובנות צלפחד אלה ככל שאר הנשים לא יצאו בקרב, היה לו מקום לחשוב שלא יגיע להם חלק בירושת הארץ, וע"ז יורה ן רבתי במלת משפטן המורה על כינוי הקנין, ור"ל שרק משפט שלהן הפרטי הזה הוצרך להקריב לפני ה', לא משפט כל איש אשר ימות ובן אין לו כי אם בנות. ואפשר שטעם הנו"ן רבתי לומר שלא הוצרך להקריב המשפט הזה אליו ית' מצד מה שהוא משפט של נחלות אלא מצד שהוא מיוחד להן שהוא דבר קשה ומסופק כמו שנתבאר. ובספרי (פ' פנחס) ויקרב משה את משפטן אמר רבי חדקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידיו של ר' עקיבא ואמר יודע היה משה רבינו שהבנות נחלות על מה נחלקו אם יורשות בראוי אם לאו וראויה היתה פרשה נחלות שתאמר על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד כו' יראה שכוונו למה שאמרנו שאין ראוי לומר שנסתפק משה בראוי לבא משאר נכסים כי למה לא יירשוהו יוצאי ירכו כבמוחזק אלא הכוונה להם מצד שיש הפרש לא מעט בנחלת הארץ בין המוחזק לראוי לבא שיש לומר כי מי שלא יעבור על הפקודים לצבא צבא לכבשה לא יטול חלק ממנה ובנות צלפחד טענו שאחר שאלמלא גזרת מתי מדבר כבר היה אביהן מכובשיה ולא היה נחלתן בה כראוי אלא כבמוחזק כמו שאמרנו והקדוש ברוך הוא הודה לדברי חריפותן ופלפולן ואמר כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להם אחוזה בתוך אחי אביהן והעברת את נחלת אביהן להן אמר שדקדקו יפה ומהטעם שהזכירו ראוי להעביר להן הנחלה שלא זכה בה אביהן. אשרי מי שהקב"ה מודה לדבריו וכמה הפליגו חז"ל (ספרי שם) באמרם כך כתובה לפני במרום מלמד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה (ג) וזה שבטוב ההשתדלות כך נכתב בתורה תחלה כשנזכר בה וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות ושם בנות צלפחד מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה לבסוף נאמר לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות כי כל מי שנזכר בשם במספר הזה הוא ראוי ליטול נחלה ומובן זה עם מה שאמר אח"כ לשמות מטות אבותם כך הוא באמת שכל מי שאין לו בנים כי אם בנות מיוצאי מצרים יטלו נחלה כמו שהם אומרות שאם הקפיד שלא יטלו כפי האבות לבד לא המעיט הבנות היורשות מירושתן. ואיפשר כי לזה כיון אנקלוס בתרגומו ושום בת אתת אשר לומר שסרח לא היתה בת יורשת נחלה שלא היתה בת בן יורש ולא הזכירה בשמה אלא מפני היותה בחיים כאשר אמרנו. והנה א"כ כוונה זו כבר כתובה כך בתורה במרום ולא נשתנה הדין ממה שהיה בראשונה אלא שנתבאר ולזה אמר שראתה עינם בצורך עסקיהם מה שנסתפק בו משה מתוך הכתובים עד שנתבארו לו (א) והנה גרמה זכותם ונכתבה על ידיהן פרשת נחלות (סנהדרין ח'.) עם שלא היתה מענינם כמו שאמר אחרי כן ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות וגו' שיראה אחר שהודעתיך את אשר תעשה במעשה בנות צלפחד הודע את בני ישראל דיני הנחלות הראויים לנהוג בהם בכל מאי דמקרי נכסי והנה מפני קדימת מציאות דין בנות צלפחד בתורה כאשר אמרנו צדק עליו יפה מאמר כן בנות צלפחד דוברות שפירושו יאות כפי רש"י ז"ל (ח) ^*שהכונה אמת וכו' ר"ל כי בשם "אמת" יכונה רק הרעיון והדיבור אשר יסכים עם המציאות שחוצה לנו, אבל אם לא יסכימו עמם הן שקר, ד"מ כאשר נחשב או נאמר שב' פעמים ב' הוא ד', יהיה הרעיון או הדיבור הזה אמת, אבל אם נחשוב או נאמר שהוא ג' או ה' יהיה שקר, והנה אם יבקש איש שיתנו לו דבר מה שיחשוב ממנו שהוא ראוי לו, כמו שהיה הענין פה בבנות צלפחד שבקשו שיותן להם נחלת אביהם נוכל רק אז לאמר שדבריו כנים ואמיתיים, אם הם מסכימים עם הדין והמשפט הקדום כבר, ואחרי כי משפט הירושה לא היה נודע עוד לבני ישראל ובכל זאת אמר הי"ת "כן בנות צלפחד דוברות" הוצרך רש"י ז"ל לפרש "כך כתובה לפני במרום", ר"ל שדברי משפטן אמתיים, יען כי מסכימים הם עם חוקי הצדק והמשפט החקוקים כבר ממני עפ"י חכמתי העליונה במרום אפס בקשת בני יוסף (במדבר ל״ו:י׳) שתהיינה בנות צלפחד לנשים רק לבני שבטן, אינו מסכים עם הדין הקדום, אחרי שלא נודע דין כזה, גם אינו מסכים עם משפט החכמה העליונה, אחרי שנראה כי רק לפי שעה נתחדשה הלכה זאת, אבל לדורות הותר לבת יורשת נחלה להנשא לכל מי שתרצה (עיין מס' תענית דף ל"א ע"ב) ולדעת ר"י אמר שמואל (ב"ב דף ק"נ) הותרה זאת גם לבנות צלפחד, ורק עצה טובה השיאן הכתוב (עיין שם) ע"כ לא היה יכול רש"י לפרש גם שם "כך כתובה לפני וכו'" ומאה"כ "כן בני יוסף דוברים" מוסב רק על מאמרם שאם יתוסף נחלות בנות צלפחד משבט מנשה על נחלת שבט אחר תהיה נחלת השבט ההוא יותר גדולה, כי דבר זה אמת ומסכים עם המציאות כי הוא א' מהמושכלות הראשונות אשר לא יסתפק בהן כל בן דעת, שאם ב' דברים ד"מ א' וב' שוים בתחילה בכמותם ואח"כ ניתוסף על א סך ידוע שיהיה א גדול מב' באותו סך שניתוסף עליו אח"כ. שהכוונה אמת כמ"ש ז"ל כנים אמתיים כמו כן בנות צלפחד לא כן בדיו (ישעי' י"ו) ע"כ. ומלת אמת לא תצדק כי אם בהמצא הדבר חוץ לנפש כמו שהוא בנפש ולזה אמר אמת כי כך כתובה פרשה זו במרום שאם לא כן אלא שראה עכשיו שהוא נכון לעשות כן היה אומר טוב בנות צלפחד דוברות וכבר נאמר על זה וכיוצא אמת מארץ תצמח וגו' (תהלים פ"ה) כמו שכתבנו ענינו בשער ס"ז פ"ה עיין עליו. (ח) אמנם מאמר כן מטה בני יוסף דוברים (במדבר ל״ו:ה׳) לא היה אמת מצד קדימת הדין ההוא שהרי אז נתחדש שתהיין לנשים לאנשי משפחתה כדי שלא תשתנה הנחלה קודם בואה אליהם וגם לא נתקיים אחרי כן אבל היה אמת מוחלט נמצא חוץ לנפש מה שאמרוהו בטענתם וזה שמההתחלות הלימודיות שכשיוקח משיעור מהדבר ויתוסף על שיעור שוה לו יהיה הדבר ההוא נוסף על הראשון כפל החלק הזה והוא מאמרם ממש את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל ואדני צוה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו (שם) אשר מזה יתחייב כשתהיינה לאחד שבטי ישראל זולתינו לנשים כי אז תגרע נחלתן מנחלת אבותינו ונוספה על נחלת המטה אשר תהיינה לנשים. והנה יגרע נחלתינו מנחלת המטה ההוא כפל נחלתן וזה יהיה עוות שלא יקבל תיקון אף כי יבא היובל לפי שאלו לא ישובו לבעליהם כמו הנמכרים. ולזה אמר כן מטה בני יוסף דוברים שכן הוא באמת שימשך הבלתי שווי הנזכר בלי ספק. אמנם התקון לזה זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהן תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים ולא תסוב נחלה וגו' (שם). (ז) אמנם הודה להם זה לפי שעה אל הטעם שנזכר לפי שלא נכבשה עדיין הארץ ולא יתכן שיעברו הם חלוצים לכבוש אותה ואחר כך תנתן חלק מגורלה אל מטה אחד נוסף על מה שהפסד בזה צורת שווי החלוקה אבל אחר שזכו כל השבטים איש בנחלתו ונאחזו בה כל אחד מהם יורישהו לבא אחריו אם בן אם בת ואין חשש שתעביר הנחלה ממטה אל מטה. וזה מה שפירשו הכתוב לגמרי באומרו וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו (שם) הורה שהכוונה היתה כדי שינחלו בני ישראל דרך כלל בתחלה איש נחלת אבותיו היוצאים ממצרים. ולזה לא אמר למען יחזיקו כל איש מבני ישראל בנחלת אבותיו שהנה אז משמעו על חלק כל אחד ואחד מהם ולכל הדורות אבל עכשיו אינו במשמע אלא אל הנחל' הכללית אשר בדור ההוא וזה שאמר אחר כך ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל. זהו הנרא' נכון בענין הזה ובהתר ספקותיו: (daughters of Tzelofchod) (1+2) It is understandable that when after the census the Torah says "to these the land shall be distributed," the daughters of Tzelofchod thought that only men were meant. After all, only men had been counted. Since they were clever, they employed whatever argument they could muster against what they were afraid would happen. One of the strongest arguments they marshalled was "our father died in the desert," i.e. after the division for the yotzey mitz- rayim, the menfolk who had been part of the Exodus had already been determined. (4) Therefore, they reasoned, he had possessed a share in the land. When the decree of the spies occurred, condemning that generation to die in the desert, it had also been stated "and your children concerning whom you have said they will become booty...to them I will give the land." The daughters of Tzelofchod reasoned that anyone included in the term "your children" was also included in the second half of the sentence which promised these children the inheritance of the promised land. Since Tzelofchod had not belonged to the fellow travellers of Korach, but died in a normal fashion, he did not need to lose his inheritance. Alternately, if they as daughters could not fulfil the function of the male heirs, then at least their mother should be permitted to be remarried and have children from a levirate union. Possibly, the final nun written in extra large script, indicates that Moses not being too familiar with the rules of inheritance, wanted to know from G'd if this case rated special legislation. (27,5, tells us of Moses submitting their law suit to G'd) (3) An important detail in the legislation that had not escaped the daughters of Tzelofchod, was the line "to these the land will be shared out for inheritance in accordance with the number of names." (26,53) Later on, (26,54) we read "to the names of the tribes of their fathers." In view of this, we find that the Torah was certainly not amended for the sake of these girls, but that they had been astute enough to recognise a nuance which Moses had not yet noticed. When Onkelos renders verse 46 "and the daughter of Asher was Zerach," as "the daughter of Asher's wife was Zerach," he may have done so in order to explain why Zerach did not inherit land in Eretz Yisrael. She was not a direct descendant of someone who had established a claim by being one of the adults leaving Egypt. The daughters of Tzelofchod had their case mentioned simply in the wider context of the laws of inheritance. Zerach, on the other hand, is mentioned by name merely because she had still been alive after all this time.

עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. אחרי המספר אשר ספרם לבא לרשת את הארץ הטובה ואחר שהשלים ענין בנות צלפחד שנמשך מענין המספר כאשר זכרנו אמר לו כן. (ט) ואין הכוונה שיעלה מיד או שיאסף תכף שיראה אותה אבל הודיעו שמההר ההוא יכול לראות אותה ושסופו ליאסף אל עמיו טרם שיבואו שמה בני ישראל והכוונה כדי לעורר לב משה לבקש ממנו שיפקוד אותם ברועה נאמן כדי שיהיה הדבר מדעתו ורצונו ובפרשת מי מריבה כתבנו טעם אומרו בכאן על אשר מריתם פי ובמקום אחר מעלתם בי ובזולתם אשר לא קדשתם אותי דרוש משם. יפקוד ה' אלהי הרוחות וגו'. דבר על אזן שומעת ובקש מלפניו על זה וחשש שמא הוא צריך למנוי זה מיד לעשות מלחמת מדין כמו שכתבנו (יו"ד) ^*ואמר אלהי הרוחות וכו', ר"ל הי"ת אשר נתן לכל בע"ח השונים במיניהם רוח חיים אשר לו הכשרון להנהיג פעולות כלהאיברים באופן שיתאימו ויסכימו כלם להשגת התכלית הכללית שהיא קיום כל הגוף והוא המעורר והמסבב אותו להביא טרף ומזון אל קרבו, והמיץ והליחיות אשר יולדו ממנו הוא מחלק כראוי לכל אבר ואבר די מחסורו אשר יחסר לו, ואת המותר והנפסד ממנו יוציאו לחוץ, ובאופן זה הוא מקרב אל הגוף רק את המועיל, ומרחיק את הנזק ממנו, אשר בעבור זה יקרא השי"ת גם בשם "אלהי הרוחות לכל בשר" הוא יפקוד גם כן בחכמתו הגדולה הזאת, איש על העדה אשר יהיה לו היתרון והכשר דעת להוציאם להביאם אשר ישתדל להמציא להם תמיד אך טוב וחסד וכרועה אשר עדרו ינהל בשובה ונחת ינהיג את העם כלו להעמיד שלומם ואשרם הזמני והמוסרי כל הימים, למען ישיגו על ידו בחברתם האנושית התכלית הנרצה אל הי"ת, ואמר אלהי הרוחות לומר שהוא יתעלה אשר נתן הרוח החיוני בקרב לב כל בעלי חיים אשר משם יתפשט החיות וההרגש לכל חלקי הגוף כל אחד כפי הראוי לו בחכמה טבעית עצומה באופן שישמר הבריות הכלליי ובהחלק מנות המזונות לכל אבר ואבר כפי מחסורו וצרכו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו ובשימת חוזק ההשתדלות על שמירתם לדחות ההזק ולקרב המועיל על צד היותר נאות שאפשר כדי שימצא הכל במצב השלום והנה הוא הסדר הראוי והמחוייב שישמור המלך הרועה את העם באופן שיהא הוא נשמר בהם והם בו שמירה מעול' בהסכמ' עצומה. ולזה זכר זה התואר לומר שמצד זה היכולת ועוצם החכמה בו יפקוד על העדה איש אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם (יו"ד) כלומר שיהי' להם ראש ושר נוהג בם לצאת ולבא לפניהם אמנם שזה הראש לא יהיה לו השררה והאדנות לבד כשאר השרים והמלכים אבל שתמצא בו רוח חכמה בינה ורוח דעת ויראת ה' בו יוציאם ויביאם בהנהגה עליונה אשר יסמכו עליה בכל מעשיהם כמו שהיו שני הענינים נמצאים בו וכמו שאמר על שניהם ודוד עבדי רועה עליהם (יחזקאל ל״ד:כ״ג) ורעו אתכם דעה והשכל (ירמיהו ג׳:ט״ו) יאמר שיהי' הוא הראש ולא עוד אלא שתהיה רעייתו בדעה והשכל. ולזה אמר ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה כי כאשר יהיה להם שר וראש יוצא ובא לפניהם בלי חכמה ועצה אלהית יהיו כצאן אשר יוצא ובא לפניהם הכבש מאלוף שכלן נמשכות אחריו ואין להם רועה שירעה אותו ואתהן דעה והשכל. ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו וגו'. אתה מבקש ממני לפקוד עליהם רועה נאמן הרי הדבר מוטל עליך קח לך את יהושע משרתך כי הוא איש אשר רוח אלהים בו על האופן שאמרת ואתה תסמוך את ידך עליו כי הוא ודאי בר סמכא ווהעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצוית אותו עליהם לעיניהם שיראו שאתה מצוה אותו לראש ולמנהיג על כלם והם יקבלו עול גדולתו וימשכו אחריו והוא אומרו ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל יראה מהודך ולא כל הודך והכוונה שיתן עליו לעיניהם קצת הודו והוא השררה והמלכות כדי שישמעו כל עדת בני ישראל ויצאו ויבאו אחריו כאשר היו יוצאים ובאים אחרי משה כי על כן אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם אמנם לענין שלמות ההוד שעליו נאמר ואשר יוציאם ואשר יביאם כנזכר אמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה וכן היה נוהג לכל הרועים הבאים אחריו שישאלו את פי ה' ע"י הכהנים שעל ידיהן היו המלכים כאלופים המנהיגים את הצאן והאורים והתומים כאיש השכל הרועה אותם והרי לבו נכון ובטוח על שלום הצאן אע"פ שלא יהיו הרועים שלמים כמוהו בשני הענינים. ויעש משה כאשר צוה ה' אותו וגו'. ויסמוך חת ידיו עליו וגו'. אמר שכיון ששמע לא אחר לעשות מה שעליו לעשותו להגדילו בפניהם ולצוותו עליהם כדי שיחשבוהו לשר וגדול בעיניהם וכמו שאמר בסוף ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה (דברים ל״ד:ט׳): והנה כאשר סיים ספור מספר מפקד הכשר והראוי לבא לרשת הארץ הטובה ההיא סמך ענין הקרבנות כלן תמידין ומוספין כי הוא מהלך התכלית והשלמות אצלם וכמ"ש הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו (בעל הגדה) לומר כי כניסתן לארץ אינה רק הכנה והזמנה להיותם שם נכונים ומזומנים לעמוד לשרת לפני ה' תמיד במעשה שולחנו שלחן גבוה אשר ע"י כן יותמד השפע ותמשך ההשגח' עליהם תמיד כי זה הענין עצמו שבשרם בו אחרי גזרת מרגלים בפרשת נסכים נאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או במועדיכם לעשות ריח ניחוח וגו'. וסדר ענין הנסכים והמנחות. ועתה כשהגיע זמן חזר אל הצווי הזה עצמו ופי' מספר הקרבנות הקרבין תמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם וגם סמך פרשת נדרים ופי' ענינה כמו שיתבאר כלל זה הענין בייחוד בשער הסמוך ב"ה. ודי במה שכתבנו לכוונתינו בספורים אשר נזכרו בזה השער ובענין קשורם: (5) The instruction to ascend Mount Avarim was not meant to be carried out immediately, neither was Moses to die immediately. Rather, G'd announced His plan at this point to enable Moses to make arrangements for his succession and to make supplication to G'd concerning the decree. G'd wanted Moses' successor to have been chosen with his complete approval. (6) Moses appeals to G'd in His capacity as providing man with the spirit that makes him successful in managing his life. He prays for a leader who not only commands authority, but who also acts as a true shepherd of his flock. The first "he will lead them out and bring them back," refers to his authority, the second similar statement to the shepherd like manner in which such authority is to be wielded. In addition, G'd tells Moses that the leader will subordinate himself to the religious authority of Eleazar in his capacity as the High Priest. Through him, he will consult with G'd on critical issues. We then read about communal offerings, to remind us of the ultimate purpose of Israel's residence in the holy land. If the conquest of the land was to be used for serving, at the table of G'd, then, and only then could the people be certain to be the recipients of G'ds unlimited bounty.