Akeidat Yitzchak 78:1

דרש רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג׳:י״א) מגיד שעלו שמש וירח אל זבול ואמרו לפני הקב"ה רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק הקב"ה עליהם חצים ואמר להם לכבודי לא מחיתם ולכבוד בשר ודם מחיתם הדא הוא דכתיב לאור חצך יהלכו (שם). והאידנא עד דמחו להו לא נפקי במדרשות ובהגדת נדרים (ל"ט:). Rava, in Nedarim 39, says that the verse "sun and moon stood still in their habitation," (Chabakuk 3,11) teaches that the sun and moon stood in front of G'd and said: "Lord, if You will judge Moses' case against Korach, we will assume our positions in our regular orbit; if not, we will not perform our tasks." G'd flung arrows at them, saying: "You are concerned about the honour of a mere mortal, yet you have never protested in defence of My honour!" This is why the verse continues "they are proceeding according to the light of Your arrows."

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי משפט השכל יחייב שכאשר יהיה דבר מה יותר יקר ונכבד ראוי הוא שנשים עליו גם עיון השגחתנו ביותר לשמרו מכל מקרה ופגע למען לא יקראנו אסון, ויאבד ממנו בענין רע, וכן נראה לא לבד בפעולת הטבע כי האיברים היותר יקרים ונכבדים באדם ובשאר בע"ח כלב ומוח והכבד, הושם מושבם בפנימיות הגוף, במקום שהם מוקפים ונשמרים שם ע"י מחיצות בשר ועצמים חזקים אשר יגינו עליהם מכל מקרה ופגע רע אשר יוכלו לבוא עליהם מקור או מחום האויר, או משאר מזיק חיצוני, [וחז"ל הביאו בעבור זה מושב הלשון בתוך הפה המוקף מכל סביביו, לעד ולמופת על היות לשון אדם אבר יקר ונכבד מאוד עד שראוי לשמרו מאוד גם בבחינה מוסרית מדבר רע ומהוציא דבה על זולתנו. כי כן אמרו בערכין ט"ו ע"ב, ד"מ "אמר הקב"ה ללשון וכו', כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות א' של עצם ואחת של בשר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה,"] כי אם גם בחכמת ותחבולת הנהגת צבא המלחמה נראה כי פני המלך לא יצאו בקרב, למען לא ימות במלחמה והמס ימס בעבור זה לבב עמו כדונג מפני האש, וכן על שר הצבא המצביא את העם אשר על פיו יחנו ועל פיו יסעו, עליו יחוסו אנשי הצבא מאוד, למען לא תאונה אליו רעה, כאשר יורו אותו המורים בקשת, וקרהו אסון, והיה המחנה והצבא הנשאר מבלי מנהיג ופקיד החיל, כמו שאמרו הגבורים אל דוד (שמואל ב כ״א:י״ז) "לא תצא עוד אתנו במלחמה ולא תכבה את נר ישראל," וכן אמרו לו במלחמתו עם אבשלום בנו אשר קשר עליו (שמואל ב י״ח:ג׳) "לא תצא כי אם נוס ננוס וכו'," גם התורה האלקיות השתדלה ג"כ בעבור זה מאוד מאוד להשריש בלב כל איש ישראל הענינים היקרים והנכבדים שהם עיקרי הדת, הלוא הם האמונה במציאות הי"ת ואחדותו, והרחקת כל העבודה לאל אחר זולתו, אשר הם ביחסם אל שאר עניני התורה כיחס הלב והמוח והכבד אשר מהם תוצאות חיים אל שאר הגוף (אשר ע"כ שמו גם הפילוסופים רוב עיונם בהם,) כי נראה לא לבד כי מאמר "אנוכי ולא יהיה לך," המורים על מציאות הי"ת ואחדותו הם ראשי עשרת הדברות, ומאמר "אני ה' וכו'," נמצא הרבה פעמים שנוי ומשולש בתורה, כי אם גם תכלית ספור האותות והמופתים הנמצא בה היא רק להביא מהם ראיה ומופת על מציאות הי"ת ויכלתו, גם מצות שמירת השבת והמועדים אשר עליה תזהיר כמה פעמים היא רק להשריש בלבנו אמיתת אמונת חדוש העולם, למען היות לנו בו המופת היותר ברור על מציאות הי"ת ויכלתו, כי לא יחודש דבר, ואף כי התבל ומלואה, מבלי מחדש, גם אמונת השכר והעונש בעבור היותה עיקר יקר ונכבד מאוד בדת האלקית, (כי רק על ידה יהיה האדם הולך מישרים ופועל טוב וצדק ושומר רגלו מלכד בפח הרשעה, תחת כי המכחיש אותה, יעזוב ארחות יושר והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי אף כי אלך בשרירות לבי לעשות כל עול ואון) נראה כי התורה הרבתה לדבר מגמול ועונש בתורת כהנים (ויקרא כ"ו) ובמשנה תורה, (דברים כ"ח) ובשאר מקומות, והנה ידוע, כי הנבואה היא המעלה היותר יקרה והיותר נכבדה מכל המעלות והשלמיות אשר תמצאינה במין האדם, גם נודע כי הנבואה הנראית מאוד לשלמות האומה הישראלית ורק בה נתיחדה מכל העמים אשר על פני האדמה, כי על ידה לבד נודעו להם במעמד הר סיני שלש עיקרים המיוחדים לדת ישראל בלבד, הא' כי הי"ת, אף כי אוהב הוא כל יצוריו ומשגיח עליהם, בכל זאת בחר בישראל עם סגולתו יותר מכל העמים, בעבור אבותיהם הקדושים אשר היו הראשונים להכיר אלקים אמת ולמדו בניהם אחריהם את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט בארץ ועשו אותם עי"ז ראוים ומוכשרים יותר משאר העמים שיגלה כבוד ה' עליהם להודיעם חקיו ומשפטיו אשר לא עשה כן לכל גוי, הב' אפשרות ומציאות הנבואה בכלל, כי במעמד הנבחר ההוא נודע ונתברר להם, כי ידבר אלקים את האדם, והג' כי נבואת משה ומעלתו נעלה ונשגבה היא מנבואת שאר הנביאים אשר ע"כ נבחר הוא לבדו שתנתן התורה האלקית על ידו אשר מצותיה וחוקיה כוללים כל המעשים אשר יעשה האדם בבחינת הדין האמת והשלום, אשר עליהם נוסדו עמודי החברה האנושית ואשרה הזמני והנצחי, ואחרי כי הנבואה היא ענין יקר ונכבד מאוד, והאמונה בה הכרחית מאוד לדת ישראלית ושלמות האומה, הלוא ימשך מעצמו, כי צריך השתדלות יתירה לקיים אמתתה בלב האומה הקדושה הזאת, ולהרחיק כל מכחיש המתקומם עליה, למען לא יהרסון שתות הדת ועמודי אושר ושלום העם כלו הגופני והמוסרי ירופפו, וע"כ נראה כי כמו שמדרך המהנדס והתשבוריי, שברצותו לבאר לזולתו אמתת הנחותיו יותר יביא תחילה מופתיים מחייבים על אמתתם, ואח"כ מופתים שוללים את ההפך מהם, כי עי"ז יבואר הדבר יותר לכל אדם, כאשר יוצג לפניו חיוב האמת, והרחקת השקר שהוא הפכו, (כמו שבארתי זאת כבר בביאורי למעלה בראשית דף צ"ה ע"א), וכן אמר גם החכם עד"ז "כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע," ר"ל מה ששפתי מתעבים לבטא הוא הרשע שהוא הפך האמת, (כי אמת פה יורה על עשיית חסד ואמת לזולתו, כמו שיורה שם רשע על ההרעה לזולתו ויתורגם,) כן עשה גם הי"ת בתורתו, כי אחר אשר העיר אותנו בסיפור מתן התורה על יקרת ומעלת הנבואה ושלש עיקרים הנתלים בה, באמרו "בעבור ישמע העם בדברי עמך" (מאמר המורה גם על יקרת עם זו בחר ה' לנחלה לו, ויתרונם בעיניו על כל שאר העמים גם על אפשרות הנבואה כי ידבר ה' את האדם,) "וגם בך יאמינו לעולם" (מאמר המורה על יתרון מעלת נבואת משה על נבואת שאר כל הנביאים,) כן הציג לנגד עינינו פה בסיפור מעשה קרח ועדתו, הרע הגופני והמוסרי המסובב למכחישי שלש עיקרים אלה. כי הנה קרח וכל עדתו היו כלם חכמים ונבונים, כמו שאה"כ "נשיאי עדה קרואי מועד," אבל חכמתם היתה רק להרע, כי חשבו על התורה תועה, ולא האמינו ביתרון ישראל על כל העמים, ובנבואה כלל, ואף כי בנבואת מרע"ה, ורק דרך היתול ושחוק, אמרו אל משה ואל אהרן "רב לכם," ר"ל די לכם במה שהשגתם חפצכם כבר לפרסם בקרב העם הזה האמונה,) "כי כל העדה כלם קדושים" (ונבחרים משאר העמים) "ובתוכם ה", (לדבר עמהם ע"י נביאו ששני אלה הם ב' העיקרים הראשונים.) "ומדוע תתנשאו על קהל ה'," (ר"ל מדוע תתנשאו עוד להשריש בקרבם העיקר השלישי, כי אתם נשאתם עוד במעלתכם על כל זולתכם?) וכאשר שמע משה, כל דבריהם אלה, ענה אותם כאולתם, והשיב למו תשובה נכונה המאמתת ג' העיקרים אלה, אשר הכחישו אותם וזש"א להם, "בוקר ויודע ה' את אשר לו," מאמר מורה על אמונת השגחת הי"ת על בני אדם, כי רק בעבור שלא האמינו בה יכלו להכחיש יתרון ישראל על שאר העמים, "ואת הקדוש והקריב אליו" מאמר מורה על אמונת השגחת הי"ת על בני אדם, כי תואר קדוש יאמר לנביא אמת, יען כי הוקדש מרחם לזה, כמאה"כ אל ירמי' "בטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגוים נתתיך," "ואת אשר יבחר בו יקריב אליו," מאמר מורה על יתרון מעלת נבואת משה מנבואת זולתו, כי הוא נבחר מכל הנביאים להיות יותר קרוב אל הי"ת מכולם, ואח"כ אמר להם "המעט מכם", וכו', ר"ל המעט קצף, צער, ורוגז יש לכם כבר בעבור זה שהבדיל ה' אתכם מעדת ישראל, לבלתי היות לכם נחלה ואחוזה בתוך אחיכם, והקריב אתכם לעבוד עבודתו, באופן שאתם לבדכם תשאו בבחינה זאת משא כל העדה על שכמכם לשרת בעבורם את הקודש "ובקשתם גם כהונה" שהיא בעצמותה רק מוסרית ופרישות יתירה? ר"ל איך יעלה על דעת איש להאמין, שאתם תחפצו באמת רק מעלת הכהונה בעבור היותה מעלה מוסרית אחרי שהעדר הנחלה הארציית ועול עבודת הקודש היו כבר עליכם לטורח? אין זאת, כי אם שכל תלונותיכם, היא רק על ה', שתמאנו לשאת עול התורה והאמונה בה, וזש"א "לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו" (ר"ל הלוא אהרן עם כהינתו ועבודתו לה' שהיא רק מעלה רוחנית ויתרון מוסרי נחשבו בעיניך כאין וכאפס, ומה זה תלינו עליו אחרי שאין חפצכם כי אם בקניני הזמן? וע"כ קורא התנא ג"כ מחלקת קורח "שלא לשם שמים," כי כל כונתם היתה במחלוקתם רק למרות עיני כבוד ד' ולהכחיש השגחתו הפרטית על ישראל ושאר עיקרי הדת, וע"כ אמר ממנה "שאין סופה להתקיים," כי האמונה והדעת הכוזבת, אף כי תקונן לפעמים במחשבת איזה אנשים רבים או מעטים זמן מה, בכל זאת עוד מעט והם יאבדו, כי ילכדו בפח אשר טמנה להם דעתם הנפסדה, כמו שראינו בקרח וכל עדתו, כי הוכו על עונם ויאבדו מתוך הקהל, ובאחרונה עוד יבואו הימים ויוסר מסוה הבערות והסכלות מעל פני כל האדם, אז תאורנה עיניהם ותחזינה מישרים להכיר ולהשיג האמת, תחת כי המחלוקת שהיא לשם שמים כמחלוקת הלל ושמאי שהיא רק חילוק דעות חכמים שונים שמודים כלם בעיקר המצוה וחיוב העבודה לה', וחולקים רק באופן עשייתה "סופה להתקיים," כי היסוד ששניהם נוסדים עליו הוא דבר אמת העומד לעד, כמאחז"ל "קושטא קאי שיקרא לא קאי") אפס לא לבד בדבריהם אלה המפורשים בתורה הודיעו מחשבתם הרעה, כי אם לפי דחז"ל במדרש הלבישו רעיוניהם הנפסדים האלה גם במעטה משל ומליצה הנעימים לאוזן שומעיהם, למען התעות גם העם אחריהם, כי להכחיש עיקר הנבואה והצורך אליה להיישרת האדם אמרו כי אחרי שנברא האדם בשכל ישר אשר לו היכולת והכשרון להכיר ולהבחין בין טוב לרע, הלא די לו בזה להגביל מעשיו ומעשי זולתו בדרך הממוצע, כמו שנראה בחכמי האומות ששכלם האנושי יספוק להם לבד לסדר חוקים ומשפטים אשר יחיו בהם בארצותם לגוייהם ולרמוז על רעיון זה הלביש ארבע מאות ראשי סנהדרין שהם חכמים ונבונים בלבושי תכלת להורות בזה שהם בעצמם עפ"י שכלם ותבונתם ילכו תמיד במדותם ובמעשיהם בדרך האמצעי אשר עליו ירמוז לבוש התכלת, (כמו שבארנו זאת כבר למעלה בשער ע"ז.) והלכו אצל משה ואמרו טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, (ר"ל מפתיל תכלת הרומזת אל ההשערה האלקית המצוה מפי הנבואה), וע"ז השיבם משה שהיא חייבת להורות להם, כי רק הדרך האמצעי הנבחר על פי רצון האלקים אשר יגלה סודו אל עבדיו הנביאים הוא היותר טוב והיותר שלם לא אשר יבחרהו האדם רק בשכלו האנושי לבד (כמו שהארכנו בזה כבר בשער הקדום) וכן להכחיש אמונת השגחת ה' הפרטית על ישראל אמרו, כי רק הכלל כלו ראוי להיות מושגח מהי"ת, ורק באמצעות הכלל תמשך ההשגחה גם על האומה הפרטית בעבור היותה חלק הכלל, וממנה תמשך ההשגחה גם על אישיה הפרטיים בעבור היותם חלקיה, וע"כ אמרו ד"מ, כי בית מלא ספרים ראוי להיות פטור ממזוזה כי הוא נשמר מכל נזק והפסד מצד עצמותו יותר ממה שנשמר בית רק מכל אלה, רק ע"י קביעת המזוזה הכוללת רק שתי פרשיות בתורה, כי יחס הבית המלא ספרים אל המזוזה האחת, כיחס הכלל היותר נבחר אל הפרט שהוא רק חלק ופחות הערך ממנו, וע"ז השיבם משה שהבית חייב במזוזה, כי בעבור היותו מלא ספרים רק בעבור רצון בעליו, ולא למען מלאות בזה מצות הי"ת לא ישמר עוד, כי אם ע"י הקביעה במזוזתו עפ"י מצות התורה שתי פרשיות אלה לבד, הכוללות קבלת עול האמונה האמיתית, ושמירת המצות, כי על די שתי אלה יקנה הישראלי השלמות הנפשיית להיות ראוי שיהיה מושגח מהי"ת ונשמר ממנו מכל מקרה רע ואסון, ובזה הורה להם, כי בבחינת ההשגחה האלקית יש יתרון לאומה אחת פרטית או לקצת אישי האומה ההיא בעבור שלמותם, על הכלל כולו באופן שהכלל כלו נשמר ומושגח רק בעבורם, כמאה"כ "וצדיק יסוד עולם," ומאה"כ "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וכו', כי אתם המעט," ומאה"כ הללו את ה' כל גוים וכו', כי גבר עלינו חסדו, ר"ל ובעבורנו ובגללינו, ייטיב גם להם וכו', וזש"א אח"כ ואמת ד' לעולם, וכן אז"ל "כל העולם כלו לא ניזון אלא בשביל חנינא בני וכו'," גם השתדלו להלשין על נבואת משה ושאר מעשיו המיוחדים, כי לא לבד שכפי המסופר במדרש הלך קרח רכיל בתוך קהל ישראל, ואמר להם שאף שמשה קדש וטהר אותו ואת כל אחיו הלוים, בכל זאת גדל רק את אהרן אחיו ונשאו על כולם לעשות אותו לבדו לכהן וסבב בזה כי עלה עשן באפם על משה בחשבם, כי רק בעבור היותו אחיו נשא לו פנים, וישימהו בתור המעלה על כולם, ולא ה' צוהו כי אם מלבו עשה כל זאת, כי אם גם על חקי התורה אשר שם לפני בני ישראל דבר סרה להשפיל כבודה בעיני העם בספרו להם מעשים בדוים, כעין מה שאמרו במדרש מאלמנה אחת שהיתה בשכונתה ועמה שתי נערות יתומות וכו', (עיין בפנים הספר,) ובכל זה היתה מגמתו רק להראות להמון העם איך יכבד עול התורה על שומריה למען הניא לבבם ממנה, ולהשריש הדעה הנפסדה בקרב לבם, כי רק מלבו בדה אותה, וה' לא צוה אותו לשום כל המשא הכבד הזה על שכמם, והנה בני קרח אף שהיו קשורים עמו בעבותות אהבה הטבעית וחבלי היראה והכיבוד המחויבים מבנים לאבות לא הלכו בכל זאת בדרכי אביהם, כי אם החזיקו באמונה האהובה להם יותר מכל, (על דרך שאמר חכם יוני אחד "אוהב אני את סאקראטעס, ואוהב אני את פלאטאן, והאמת אהוב לי מכלם",) כמו שהעירו על כל זה במדרש, "כי אם בתורת ה' חפצו, אלו בני שאמרו שירה, וכו'," (עיין בפנים הספר) ונשארה בעבור זה בחיים חייתם ויהיו למופת לזולתם מבני ישראל, להחזיק גם המה באמונתם האמיתית, ולבלתי נטות ממנה ימין, ושמאל, כמו שאה"כ, "ובני קרח לא מתו, ויהיו לנס," ואחז"ל עליו שהיו כתורן ספינה, כי כמו שעל ידו תונהג הספינה, הנהיגו גם המה בהיותם מחזיקים בתומתם, את כל בית ישראל אחריהם, ויען כי קרח ועדתו חטאו בכפירה משולשת בג' עיקרי האמונה, והם החזיקו בשלשתן אמר ר"ש בר נחמני במדרש להורות על זה "לא היו שלשתן עומדים במקום אחד אלא כל אחד ואחד היה עומד בפני עצמו דומיא כשלשה עמודים" וכו', שר"ל שאף שהודו כלם בכל ג' העיקרים, השתדל בכל זאת כל אחד ואחד מהם להשריש עיקר אחד יותר מהאחרים בלב ישראל, אפס לא לבד על ידי בניו אשר נשארו באמונתם חזקים כראי מוצק כ"א גם ע"י עונש קרח ועדתו אשר פקודת כל אדם לא נפקדה עליהם, כי באופן נסיי נסחו מן הארץ, נתן חזוק וקיום רב ועצום לכל ג' עיקרי הדת, אשר הכחישו הם כי כמו שאם הצליחו ברשעתם היו תועים כל העם אחריהם באמרם אם אלה אנשי שם ונשיאי עדה וידועים לשבטיהם אשר הם חכמים ונבונים מכחישים בעיקרים אלה, בלתי ספק האמת אתם, והיו משכימים עמהם בהכחשתם כי כן דרך ההמון להיות תמיד נפתה לבם ונתעה אחר אמרי פי ראשיו וחכמיו, כן עשה עתה בהיפך עונש האנשים הנכבדים האלה אשר היו נשיאי עם וקרואי מועד, רושם חזק בלב כל ישראל אשר לא ישכח מהם על נקלה, ועל ידו נודעה להם אמתת ג' העיקרים אשר רצו הם בעצמם להכחיש, כי ע"י אבדן קרח ועדתו באופן נסיי שהודיע משה בנבואתו תחילה להם נתאמתה לא לבד יכולת הי"ת והשגחתו הפרטית לשלם להם גמול באופן נסיי, כי אם גם אמתת הנבואה בכלל ונבואת משה ביחוד, אחרי שעל פיו, ורק למען שלם גמול לאויביו ברא הי"ת בריאה זאת כי תפצה הארץ את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם, ועל פי הדברים האלה מבאר הרב ז"ל מאז"ל שהחל בו, ואומר שכונת חז"ל היא כי השמש והירח אשר הם הגרמים השמימים היותר עיקרים והכרחיים לקיום הארץ ומלואה, אמרו ד"מ אל הי"ת שאם לא יעשה דין לבן עמרם יאספו נגהם, ולא יהלו עוד אורם, כי אם הצליחו קרח ועדתו אשר, הצו על משה ואהרן היתה הכחשת הנבואה והתורה נפרצת בארץ, ופסו אמונים מבני אדם, כלו סג יחדיו נאלחו. ולא היו עוד ראוים שיתקיים העולם אשר כל יושביו עברו תורות הפרו חק וברית אלקים, השחיתו התעיבו עלילה, ואין עושה טוב אין גם אחד כמאה"כ "אם לא בריתי וכו' חוקות שמים וארץ לא שמתי," וכמו שהביא ה' את המבול על הארץ לשחת כל בשר כאשר מלאה הארץ חמס, (ויען כי כוכבי השמים ופסיליהם הם רק כמלאכים ומשרתי עליון המשתדלים לעשות רק תפקידם אשר הפקיד עליהם רצון בוראם, מבלתי שאול או דבר משפטים על מי זה ועל מה זה יוכרחו לעשות ככה, אחז"ל ד"מ שעלו מרקיע השני שבו הם קבועים לזבול שהוא הרקיע הרביעי (עיין חגיגה דף י"ד) ר"ל שעלו ממדרגתם המלאכותיית, למדרגת ההשכלה על סבת מציאותם ומשמרת תנועותיהם ואמרו שזרק חצים, ר"ל שהשיבם תשובה נצחת "לכבודי לא מחיתם, ולכבוד בשר ודם מחיתם" ר"ל, כמו שאין ראוי שישבתו חקי הבריאה, ועמודי השמים ירופפו בעבור קצת תועי המשתחוים לשמש ולירח ולכל צבא השמים, אשר כי בכל זאת רבים הם העובדים לאלקים אמת, ואף כי באחרית הימים האמת מארץ תצמח, וכל העמים, יכירו וידעו, כי ה' אחד ושמו אחד, כן אין ראוי ג"כ לאבד העולם כלו בעבור אלה האנשים המעטים החטאים בנפשותם המכחישים בתורה ובנבואה אחרי שעוד נשאר רוב ישראל נאמן לאלקיו להחזיק כמקדם באמונתם ובתומתם, (ובכל זאת רצו חז"ל רק לתת טעם וסיבה במליצה נחמדה כדרכם, למה שלא נעשו באבדן קרח וכל עדתו אותות ומופתים בשמים מעל כמו שבהשקפה ראשונה היה ראוי להיות בעונש חטאם הגדול מאוד הזה), ויען כי גם עתה בכל הדורות והזמנים רבות החטאים בעם ובכל זאת לא ישבתו חקי הטבע משמור את תפקידם, ותמיד השמש ישיש כגבור לרוץ אורח והירח יקר הולך להאיר על הארץ בלילה, זש"א שם "והאידנא עד דמחי להו לא נפקי," (כן גורס הרב ז"ל שם) ור"ל שבעבור אותה הסיבה שלא חדלו מהאיר על הארץ בימי קרח לא יחדלון עוד כל הימים, כי תמיד בכל העתים והזמנים ימצאו שרידים אשר ה' קורא, ובעבורם לא ישבתו כל מאורי אור מצאת על הארץ ומזרוח עליה וזה איזה שנים בארתי מאחז"ל זה באופן אחר אבל נוטה בכל זאת במקצת לדברי הרב ז"ל (עיין מכתב שומר ציון הנאמן סי' מ') וכאשר ראיתי עתה דברי הרב ז"ל שמחתי מאוד שכוונתי לקצת דבריו. מן המלאכה ומהטבע גם מחכמת התורה האלהית מצינו שהדבר כל עוד שהוא יותר חמור ויותר הכרחי צריך להשתדל אצל קיומו השתדלות יותר חזק מהמלאכה כי מלאכת הנהגת הצבא שהיא רבת המלאכות מקפדת מאד על שמירת האיש הראשיי אם שלא יצא תמיד בצבאותם ואם בצאתו מוקף ומשומר מחייליו וצבאות גבוריו וכל יתר עניניו. הלא תראה מה שנאמר בגבורים השלמים אז נשבעו אנשי דוד לאמר לא תצא עוד אתנו במלחמה ולא תכבה את נר ישראל (שמואל ב כ״א:י״ז) וזה מפני צרכם אליו תכלית הצורך כי מי כמוהו יעצור בעמו וכן אמר לו במלחמות אבשלום לא תצא כי אם נוס ננוס לא ישימו אלינו לב ואם ימיתו חצינו לא ישימו אלינו לב כי עתה כמונו עשרה אלפים ועתה טוב כי תהיה לנו מעיר לעזור (שם י"ח). ירצה לא תצא אתנו כי אחר שהם עשרה אלפים כמונו אם נוס ננוס לא ישימו אלינו לב לרדוף אחרינו להשיגנו כי לא יפחדו שנחזור אליהם להלחם בם כי יובטחו ברבויים שכל זמן שנשוב להלחם בהם יניסו אותנו בנקל וכן אם ימותו חצינו מזה הטעם עצמו לא ישימו אלינו לכלותינו. אמנם אם ידעו שאתה יוצא עמנו בין כך ובין כך ירדפו אותנו ולא ישובו עד תפשך כי ידעו כי אתה ראש העם וראשו ככלו לכן טוב שתכבד ותשב לשמור את ראשך כי תהיה לנו מעיר לעזור בשמירתך ולקלוט הנשארים או הנשים מהמלחמה. וכן הטבע גם הוא יקפיד מאד על שמירת האיבריים הראשיים תכלית ההקפדה כמו הלב והמוח והכבד לשום מושבם על הצד היותר נאות שאיפשר בענין שמירתם מוקפים מאיברים גסים או עצמות חזקים כל מה שצריך לחזקם ולקיומם ובריאותם וגם משתדל מאד לדחות מעליהם כל נזק וכל חלי ונגע שאיפשר לדחותם להיותם איברים שהחיות תלויה בהם מזולתם. בלב הוא מבואר אמר הכתוב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים (משלי ד'). ועל המוח נאמר שומר לראשי אשימך כל הימים (שמואל א כ״ח:ב׳) וחייבתם את ראשי למלך (דניאל א׳:י׳) דמו בראשו (יהושע ב׳:י״ט) ועל הכבד נשפך לארץ כבדי (איכה ב׳:י״א) עד יפלח חץ כבדו (משלי ז׳:כ״ג) כי כל אלו כנויים אל המיתה או ההריגה: גם התור' האלהית החמירה מאד בענינים החמורים אשר הם עקרי התורה והאמונה והם אצל התור' במדרגת הלב והמוח והכבד בבעלי חיים כמו שהוא הענין בקיום מציאות השם יתעל' ואיסור הע"א אשר אצל אלו הענינים הופלג השתדלות העיונים הפלוסופיים תכלית ההשתדלות במופתיהם החזים יותר מכל מיני הדרושים מצד היותו העיון היותר הכרחי והיותר חמור מכלם. ולזה הרבתה התורה בכל מקום להורות על אמתת מציאותו אם באותות ומופתי המצריים ואם בכל מקום שהתמידה לומר אני ה' אלהיכם. ולזה שמו תחלת הדבורים במעמד הנכבד והנורא אמר אנכי ה' אלהיך וגו' (שמות כ׳:ב׳) ותקבע כמה מצות על זה העקר כמצות שבת והמועדים שהם מורים על חדוש העולם ויכלתו המקיימים אמתת מציאותו ומזהרת עליהם כמה פעמים. ובהפלגת עונשים גם תקפיד מאד לקבוע אמונת השכר והעונש מפני שהוא יתד שכל המצות המעשיות תלוים בו. וכרת על זה כמה בריתות כמו שהוא בברית אשר בתורת כהנים (ויקרא כ"ו) ובמשהה תורה (דברים כ"ח) וכן בכל כיוצא באלו הענינים תקפיד עליהם להיותם ראשיים או הקרבתם אליהם והוא מבואר וסדר עשרת הדברות יוכיח מאד על סדורים במעלה והכרח. We observe in nature, that the more important and precious an item, the greater the precautions taken to insure its protection against damage or destruction. We observe the same phenomenon when examining certain parts of Torah legislation. An army assigns extra soldiers and guards to insure the safety of its commander-in-chief. When David had aged, his officers became concerned about his continued participation in battle, since protecting him would require extra efforts. They could not risk that he should be harmed. (Samuel I, chapter 21) Similarly, we find that nature has enclosed vital organs such as heart lung and liver in a protective cage within the body, to afford maximum protection for those organs. Proverbs 4, 23, tells us "more than anything else, protect your heart, because it is the fountain of life." There are numerous other verses throughout the Bible, containing similar messages, referring also to the brain. Torah legislation that concerns itself with fundamental concepts is repeated over and over. It is safeguarded in such manner against violation. Even acts that could lead indirectly to violation of the fundamental concepts, are prohibited. To preserve the concept of "I am the Lord your G'd" intact, the legislation calling for Sabbath and holiday observances ensures that the concept of anochi is ever present in our thoughts and deeds. Penal legislation is especially harsh when it concerns any vital concept of our faith.

והנה להיות ענין הנבואה הוא הדבר היותר הכרחי ויקר שאיפשר שימצא במין האדם והיותר הכרחי לשלימות האומה הזאת הנבחרת אשר נתיחדה בו מכל זולתה. הנה הוא מבואר שצריך השתדלות נפלא להעמיד אותה ולקיים אמתתה ולדחות מעליה כל עורר וטוען שאפשר שיתקומם עליה בשום צד. אמנם הכרחיות הנבואה לשלימות זאת האומה הוא מבואר שהרי בה ולא בזולתה נשלם הבדלם מאומות העכ"ום בעקריים המיוחדים להם מצד מה שהם עם ה' וסגולתו וכל איש ואיש מהם מצד היותו חלק מחלקיו וזה שבמעמד הר סיני הנכבד והנורא שעלו כלם אל מדרגת הנבואה כמו שנתבאר במקומו נתבררו להם שלש עקרים הכרחיים לא יצוייר הבדלם וענין סגולתם זולתם. הראשון השגחת השם יתעלה ואהבתו אותם בייחוד בזכות האבות הקדושים אשר הכינום משאר האומות לקבל יושר הסדור האלהי כי על כן עשה להם את כל הכבוד ההוא לא עשה כן לכל גוי. השני אפשרות הנבואה ומציאות' כי שם נתברר להם אשר ידבר אלהים את האדם להנהיגו במעשיו אשר יחיה בהם כי מתחלה לא צוייר זה בעיני האנשים רק במי שיאמר שירצה השם יתברך ליעשות רועה בקר או רועה צאן וכדומה. והשלישי אמתת תורתו של משה רבינו ע"ה אשר היא במעלה יתירה מנבואת כל הנביאים הכוללת כל המעשים אשר יחיה האדם בהם מהדין והאמת והשלום אשר העילם קיים עליהם לטוב להם כל הימים ולהחיותם לעד. והנה שלשה הענינים ההכרחיים הללו זכרם האל יתעלה למשה כאשר ייעד המעמד הנכבד והנורא ההוא אמר. הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט) ירצה כי כשישמע העם בדברו עמו כבר יתבארו השני הענינים הראשונים והוא שתמצא ההשגחה האלהית בכתות האנשים אשר בה ישגיח על האומה הזאת להשפיע שבע נבואיי על אישיה ובאומרו בדברי עמך רצה מאד היותן מכלל הנביאים שהוכנו לזה וכמו שאמר נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו (דברים י״ח:י״ח) שהכוונה שיהיה כמוך במה שאתה נביא לא שיהיה כמוך במעלת הנבואה. אמנם על השלישית המיוחדת לו אמר וגם בך יאמינו לעולם כי אמונת היות מעלת נבואת משה על כל הנביאים הוא ענין נוסף על אמונת הנבואה בסתם כמו שנתבאר מפיו יתברך במאמר לא כן עבדי משה וגו' (במדבר י״ב:ז׳). כמו שנתבאר בשער ע"ו. וזה חוייב ממה שנתיחד' נבואתו לתת תורה שלמה וסדר כולל בחיים כמו שאמרנו. הרי שעל שלשה דברים אלו נתייסדה התורה האלהית אשר עליהם ולא על זולתם כרת השם יתברך לעמו ברית מלח עולם. ומזה א"כ חוייב מה שהמשכנו ראשונה מחיוב עוצם ההשתדלות בקיום ושמירת הענין היקר הזה אשר הוא עקר הכל ויסוד הכל באופן שלא יפול בו שום הריסה אפי' ספק בעולם ואני הנני הרואה שזהו תועלת הספור הזה הנכבד מענין מחלוקתו של קרח ועדתו אשר הוא בעיני שקול כנגד ספור פרשת מתן תורה כי את זה לעומת זה עשה האלהים. האחד להעיר ולהניח אמתת הנבואה ושלשה השרשים האלו המתבארים ממנה מצד אמתת עצמן. והשני להעמיד ולקיים דבריה במה שיתברר ממנו שהחולק עליה והורס שתותיה אלה הוא האובד והנעקר מן העולם כי בזה יושלם המופת בתכלית החוזק והאמות כדרך ההנדס והתשבורי שלא די לו שיבאר אמתת הנחותיו בשיעוריו ומספריו במופתים מוחלטים אלא שישתדל לבאר שחלוף מה שהניחו בהם הוא בטל. וזהו מהפלגת חוזק המופת אשר עליו אמר שלמה בחכמתו כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע (משלי ח׳:ז׳) ירצה כי הוא יבאר אמתת מה שידבר מצד עצמו ולא עוד אלא שיברר שמה שירחיקהו בשפתיו הוא רשע ודבר כזב ובטל. אמנם מה שנתבאר בו אמתת זה הענין הוא כשנתבונן היטב בענין מחלוקתם וסוף כוונתם על פי דבריהם ותשובות משה רבינו עליהם ומשפטם. ואולם יאות שיבא הדבור בזה בשלש ענינים. האחד במהות האנשים האלה בעצמיותם וסוף כוונתם ברשעתן. והשני בתחבולות והטענות הנציחיות שהמציאו להם לקיים מחלוקתן. והשלישי במה שנמשך בסוף מעשיהם ההפך הגמור ממה שעלה בדעתם. ^*אמנם הענין וכו' ר"ל כי כאשר יסופר לנו מה שעשה איש אחד או הרבה אנשים ותכלית הסיפור הוא לדעת מזה מחשבתם ודעתם בענין האמונ' או בשאר ענין, ראוי הוא שתוקדם תחילה הודעת מהות ואיכות האנשים ההמה, כי רק עי"ז נכיר יותר מחשבתם, ודעותם מתוך פעולותיהם, ד"מ כי לולא ידענו שלבן היה בטבעו איש מרמה אשר השתדל תמיד להונות את רעהו לא הכרנו כראוי מסיפור ה"כ מה שדבר אל יעקב אבינו ומה שעשה לו, כי כל ישעו וחפצו היה בזה רק לעשות לו און ומרמה ואולי חשבנו כי רק בתום לבבו ובנקיון כפיו דבר ועשה כל זאת, וע"כ יען כי רצה הכתוב שנבין היטב על ידי סיפור מעשה קרח ועדתו כל אשר יזמו וחשבו בדעתם הוצרך להודיעם תחילה מי ומי היו האנשים האלה. אמנם הענין הראשון כי הוא באמת דבר נאות לדעת עצם האיש או האנשים אשר יסופר מהם ספור שתלוי בו ענין דעה מן הדעות או אמונה מן האמונות כי זה ממה שיישיר אותנו לרדת לסוף הכוונה בדבריהם אם להכריע הדברים השקולים לאחד הצדדים או להעמיק יותר בהבנתם כמו שהיה מנהג חז"ל בספורי לבן עם יעקב וגם בספור דבריו של בלעם שדנו אותה לפי מה שהוכר מטבעם ובכל כיוצא בזה כך מנהגם וכ"ש שיחוייב זה בזה הספור הנפלא שיתחלפו מעשי האנשים אשר יסופר מהם לחזקתם ולתואריהם שתארם הכתוב באמור עליהם נשיאי העדה קריאי מועד אנשי שם והרי יש תמיהה נפלאה שיתארם בתחלה לשם ולתהלה ואח"כ ימשיך ספור מעשיהם לגנות גדולה וכאלו יתן הכתוב בזה יד לפושעים האומרים שהחכמה והמעלות כי לא יועילו אבל יזיקו כי כרובם באנשים כן יוסיפו לחטוא מזולתם והוא באמת חלול האמת ובטולה. ^*אמנם תוכן וכו' ר"ל כי הפעולות אשר יעשה אותן האדם לעין כל הן הם לרוב אבן בוחן, לדעת על ידו גם מחשבותיו ומידותיו הפנימיות) כי אף שיוכל איש להתחפש לפעמים במעטה היראה ולפעול טובות ונכוחות למראה עיני בשר, אף כי בקרבו ארבו, ואון ועמל בלבו, בכל זאת לרוב ימצאו גם בני אדם זולתו יד ומקום ע"י פעולותיו אלה להביט גם אל תוכו, ואז יראה כי רעות במגורו בקרבו, ואף שעשה איזה מעשה אשר מראהו החיצונה היה טוב וישר, בכל זאת לא עשהו בעבור שחפץ בטובה, כי אם רק למען השיג על ידו מחשבתו הרעה הוא עוטה לפי שעה מעיל הירא' הצדק והמישרים, וע"כ הוא יסוד מוסד אצלינו שמהפעולות יודעו הכחות והקנינים,) ואף כי שהי"ת אשר עיניו צופות בכל יראה אל תוכו לדעת מצפון לבו, להשיב לו גמול לפי מחשבתו וכונתו אשר חשב להשיג תכלית רעה בפעולותיו אלה, לא לפי הפעולות ההן בעצמן לבד אשר מראיהן טוב, והנה קרח וכל עדתו היו כפי הנרא' אנשים חכמים ונבונים, ובעלי מעלות אנושיות לרוב, ובכל זאת הראו בפעולותיהם המסופרות מהם, כי היו בטבעם ומצד תולדתם רעים ומשחת המידות בהם מלידה ומבטן, ורק דרך מקרה למדו התורה והחכמ', לא בעבור אהבתם הקנינים הרוחניים והמוסרים האלה, כי אם למען השתמש בהם לרוע, כי בהיותם מכובדים בעיני ההמון בעבור מעלותיהם אלה, יוכלו יותר על נקלה להטות לבבם אחריהם ולהדיחם מדרך הטובה והישרה, וכעין זה היה דואג ואחיתופל רעים בטבעם ותולדותם, ורק ע"י מקרה ולמען כחם קנו להם מעלת התורה והחכמ', ובאחרונה נגלתה רעתם בקהל ע"י מעשיהם, ע"כ בצדק אר"א במדרש על כל אלה יחד "עצת מינות היה בהם" (ר"ל בעצם וראשונה ומלידה ומבטן היו במזגם וטבעם רעים וחטאים, ורק זמן מה יכלו להסתיר זאת מעיני ההמון) אבל בכל זאת נראה ונגלה רעתם באחרונה לעיני כל ע"י מעלליהם הרעים, וע"כ נדמו בזה לבית התבן אשר לפי שעה פינוהו ועשוהו לבית משתה וחתנות, אבל בכל זאת נראו מאוריו, התבן אשר היה טמון בו בתחיל', אמנם תכן הענין הוא מה שנשרש בידינו לקבלה אמתית כי מהפעולות יודעו הכחות והקנינים. וזה הדבר באמת נר ה' בידינו חופש כל חדרי בטן בהכרת האנשים לדעת מה טיבם ולהכיר מה מהם בעצם ומה מהם במקר' כי עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו יש ויש שאוחזים בידם מעשה צדיקים וישרים בחצוניותם להגיע בהם אל כוונת האנשים הרעים וחטאים בלבותם והשופט הטוב לא ישפוט אותם כי אם כפי כוונתם ותכליתם שנתבארו אלו הענינים בשער מ"ב וזולתו וזכרנוהו בשער הקודם אצל סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים כי הוא ממין הדרוש. והנה אין ספק שקרח ועדתו כלם אנשים גדולים בתורה ובחכמ' ובעושר וביתר מעלות אנושיות היו כאשר נראה מהתארים הנזכרים. וכבר אמרו חז"ל שהמה האנשים אשר נקבו בשמות בראש הספר אלא שכסה עליהם לזכרם ברמוז (במ"ר פ' י"ח) אלא שפעולותיהם יוכיחו עליהם שכל המעלות ההמה היו להם מקריות בקשו אותם להיות להם דרך להגיע בהם אל מה שידרשו האנשים החטאים לשלימותם ולתכלית מציאותם בעשותם מהם קרדום לחתוך להגיע בהם אל הדברים המועילים מהקנינים המדומים ועטרה להתגדל ולהשיג הכבודות והשררות הדמיונות וכמ"ש הריני למד תורה על מנת שאעשיר על מנת שאקרא רבי (נדרים ס"ב.) והנה פעולותיהם הרעות נתחייבו להם מצד רוע מזגם וטבעם הקודם להוייתם לא מצד המעלות ההמה הטובות שנשתמשו בחצוניותם כמו שיחשבו הפתאים שבהמוניים כשיראו בקצת אנשי התורה והחכמה שמץ מדה פחותה שהם גוזרים שהוא דבר נמשך או דבק לעסק התורה והחכמה ולמודם והנה טח מראות עיניהם שהבעל תורה אינו החוטא בעצם אבל קרה שהחוטא עסק בתורה ולא הספיקה תורתו להצינו מרעתו הטבעית ולהסיר ממנו סיגי כספי ולזה ימצאו בידו: Since the highest attribute man can achieve is the power of prophecy, and a nation aspiring to an intimate relationship with its G'd, needs prophets in its midst in order to achieve that intimacy, extraordinary measures are called for to preserve the spiritual standards of such a nation. At Sinai, every individual Jew had achieved a degree of prophetic stature, if ever so briefly. Israel is distinguished from other nations in three ways. 1) Its collective fate is subject to G'ds Personal guidance, hashgachah peratit. 2) They are aware that it is possible to achieve prophetic stature on a national basis, having experienced Divine revelation. 3) They are in possession of the holy Torah, something that transcends prophetic instruction, since it addresses itself to any facet of life, and its teachings are available to all those who study it. It is these three things G'd had in mind, when He said to Moses (Exodus 19,9) "Behold, I come to you in a thick cloud, that the people may hear when I speak with you, and may also believe you forever." This verse embodies the three ways in which Israel was distinguished. Since Moses was so important to our faith that even G'd made an effort to ensure that the people would have enduring faith in the authenticity of everything Moses conveys to them in His name, any attempt to challenge His stature must be disproved beyond any doubt. Just as an architect's reputation cannot be based merely on the excellence of his designs on the drawing board, but can be confirmed only after execution of his plans has stood the test of time, so the reputation of Moses could be confirmed only after it had stood up to the challenges of would-be competitors. In order to make the point that Moses was indeed superior beyond any doubt, the challenge to his leadership had to emanate from the highest quarters. 2) The nature of the challenge had to be plausible, so that if refuted, Moses would emerge as even greater in stature than had been believed up to that point. 3) The insincerity of the challengers' motives had to be demonstrated by showing that their actions had been at variance with their avowed purpose. It is true that after reading the glowing terms in which Korach and his followers are described, the reader may conclude that possessing all the intellectual and material assets of a Korach may be a handicap in life rather than an asset. However, the Torah teaches that the piety displayed by some people may only mask a wicked interior, on occasion. Such a wicked interior comes to light when one carefully observes the actions of the "pious person." It may be found that the mantle of piety is worn only in order to help one achieve some nefarious design. It is this the Talmud Nedarim 62, condemns, when it discusses a person who learns Torah in order to amass wealth, or earn a title. When we see such a person commit a sin, it is not the Torah scholar who commits the sin, but it is a sinful person whose personality has not changed in spite of the Torah knowledge he has absorbed.

ובמדרש פרשת זו ישי מות עלימו וגו' (תהלים נ"ה) א"ר אלעזר עצת מינות היה בהם ולמה הם דומים לבית שהיה מלא תבן והיו בבית חורין והיה התבן נכנס בהם לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך החורין ויצא ידעו הכל כי היה איתו הבית של תבן כך דואג ואחיתופל היה בהם מינות מתחל' אע"פ שנעשו בני תורה הוי כי רעות במגורם בקרבם. ראה כמה נמלצו במאמרם זה להורות על מה שאמרנו כי היה מההכרח שהבית שהיה מתחלתו בית התבן ונתמלאו חוריה וסדקיה ממנו אע"פ שיקר מקרה שיעשו בה חתונה או משתה חתנים א"א שלא יצא התבן הנכנס ראשונה והוא מה שרצו בדואג ואחיתופל עם היותם גדולים בתורה ובמעלות החציניות והוא עצמו אשר יאמר על קרח ועדתו וראוי לדרוש עליהם כפשוטו ישי מות עלימו ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם כי סבת כל רעתם היה הרעות אשר בקרב מגורם מצד תולדותם אשר יתגברו על מעלותם החיצונות. ולא די שלא נמשכו אחריהם אלא שנשתמשו בהם להתחזק ברעתם כי יחסם ועשרם וחכמתם ויתר מעלותיהם כלם עזרו לרעה. אמנם גודל רשעם ועוצם רשעם המסכימים עם רוע תכונתם יתבאר ממאמריהם כאשר יעויינו דבריהם וכל היוצא מפיהם. ואמר ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. והנה פשט הכתיב הזה א"א לאמרו כי מה טעם שלא יתנשאו ביניהם מלך וכהן למה שהיו כלם קדושים ובתוכם ה' אדרב' מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ולמעלה מלך אחד גדול וקדוש יאמר לו ושרים רבים ונכבדים גבוה מעל גבוה. אבל חז"ל ביארו דבריהם אלו במדרש אמרו להם כי כל העדה כלם קדשים וכלם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך ומדוע תתנשאו על קהל ה' אלמלא אתם לבדכם שמעתם והם לא שמעו הייתם אומרים עכשיו כלם שמעו ומדוע תתנשאו מיד נזדעזע' משה מפני המחלוקת (תנחימא פ' קרח). והנה אם נקח דברים אלו בחמריותן הרי זו קשה מהראשונ' שאם הם היו מאמינים במעמד ההוא ומקבלים ומקיימים שעלי הם במדרגת הנבואה בכלל העם הנה על כרחם יודו במעלת משה רבינו עליהם אשר על ידו השיגו מה שהשיגי מהנבוא' וכל עקר המעמד ההוא היה כדי שישמע בדברו עמו וגם בו יאמינו לעולם ואיך יאמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה': אמנם הכוונה להם ז"ל בזה שהיו משליחים דבריהם אלו כמתלהמים על דרך הליצנות כמו שאמר ובמושב לצים לא ישב (תלים א') זה קרח שהיה מתלוצן על משה ואהרן וכי' (שוח"ט מ"א) כמו שיבא. והנה ענין ליצנותם במאמר הזה הראשון שהיו מדבריה בפיהם הפך מה שירצוהו בלבם והוא הדבר המיוחד ללצים כדי להנצל מהעונש או מהתפיש' בגנות המושג במה שירצו לאמרו כי הם יהפכו דביריהם והשומע מבין מעצמו כאדם האומר לחבירו בריבו כבר ידענו שאתה חכם ואתה חסיד ונאמן וכו' שהכוונ' שהענין הוא בהפך ועל זה האופן היתה הכוונה להם באמרם זה אמרו רב לכם במה שהשתדלתם בפרסום ענין הנבוא' לפני העם הזה בשיעור שהגיעו לחשוב ולהאמין שכלם היו נביאים ושכלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך ועוד שבתוכם ה' להשגיח עליהם להתבונן בעניניהם כי הם אלו שתי הפנות הראשונות שנתיסדו להם שם במעמד ההוא הנכבד. והענין להם שהמה דברים מסופקים לא יכילם הדעת מהטעמים שבעל הכפיר' יטעון בהם. ובאומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' כוונו אל השלישית והוא מעלת נבואת משה על כל זולתו מהנביאים כי הטעם שיתנשא עליהם אחר שהניח שכלם נביאים גם לא אהרן להיות כהן על פיו. ובכאן כפר בכל התורה כלה כי המכחיש דבר מדברי ה' יכפור על כלה והרי שהפילו שלשת העקרים אשר זכרנו ראשינ' שהתורה והאומה עומדין עליהם כי באמרם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים לעגו על הנבוא' בכלל. ובאמרם ובתיכה ה' לגלגו על ההשגח'. ובאומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' נתפקרו כנגד תורת משה ועל פרטי מצותיו בייחוד. אשר לזה היתה תשוב' משה רבינו ע"ה לשלשתן נכונה מאד כי אחר שנפל על פניו מפני כלימתם וחרפת כפירותם אמר בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. הנה כנגד מה שכפרו בהשגחתו כי הוא הדבר הנוגע בעצמותו לאמר לא יראה יה ואין דעת בעליון אמר בקר ויודע ה' את אשר לו כי הוא אשר יגלה ויפרסם אמתת השגחתו שהוא הדבר המיוחד לו. ועל ענין הנבוא' בכלל אשר בלגלוג' אמרו כי כל העדה כלם קדושים אמר ואת הקדוש והקריב אליו כלומר הראוי לנבוא' כי זה הלשון נאמר על הנביא באומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א׳:ה׳) והוא יכוין אל אהרן קדוש ה' כי נביא הוא ונביא היה קודם שינבא משה והוא מכלל הנביאים ע"ה. אמנם על הענין הפרטי הנוגע בנבואת משה בפרט במה שהבדיל לאהרן אחיו בכהונ' גדולה על פי נבואתו המיוחדת אל התור' בכללה אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו יאמר כי כל ג' ענינים הללו אשר כפרו בהם יתבאר אמתתם לבקר המחרת ולא יאחר כמו שיצאו הענינים אל הפועל כפי רשעתם כמו שיבא בפירוש הספור ב"ה. וכן הוסיף לומר להם בדבור השני שסמך באומרו שמעו נא בני לוי המעט מכה כי הבדיל וגו' ויקרב אותך וגומר לכן אתה וכנל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו כי עם היות שיש לדבריו כוונה מפורסמת כמו שיבא הנה בכלל דבריו כוונה אחרת ותוכחה מסותרת כדי רשעתו הטמונה לו בחבו. ועל הדרך הנסתר שדברו אליו. והוא אומרו המעט טורח וצער יש לכם כי הבדיל ה' אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל לבלתי תת לכם נחלת שדה וכרם בתוכם כדי להקריב אתכם אליו לעבוד תמיד עבודתו ולעמוד לפני העדה לשרתם כי השירות הזה מהראוי שיהא מוטל על כל העדה ואתם עובדים עבודתם ידעתי זהו נגע לבבך ע"ד האמת. ולא עוד אלא שהקריב אותך ואת כל אחיך שבט אחיך לעבוד עבודת הקדש בכתף ובקשתם גם כהונה שהיא טורח גודל ופרישות עצומה מכל מה שחמדתם לכם זאת לא זאת כי אנשים קנתרין כמוכם לא יבקשו הפרישות כ"ש ההפלגה ממנו לכן אתה וכל עדתך וגו' ירצה לכן מכל אלה הטעמים אני גוזר שאתה וכל עדתך ודאי הנועדים על ה' והממרים עיני כבודו בהכחישכם מציאות השגחתו ויכלתו ולא אנחנו במה שאמרתם ומדוע תתנשאו על קהל ה' כלומר שאנו נכנסים בגבולו ודוחקים רגלי כבודו. וענין אהרן וכהונתו מהו כי תלינו עליו והלא אין אתה מודה בעבודתה וחולק באופני הגעתה כשאר החולקים בענינים החלקים שבמעשים התוריים שכוונתם לתכלית טוב וראוי שיתקיימו בו. אמנם אתם כופרים בעקר העבודה ומכחישים דעת המצוה אותה עצמו ית'. ולכן אין לכם תקומה בשום פנים. וזה הפירוש הוא נכבד מאד מראה הבדל מיני החולקים ואמתתם והוא עצמו מה שכוונוהו חז"ל בפרק ה' מאבות בשאמרו כל מחלוקת שהיא לשום שמים סופה להתקיים וכל שאינו לשום שמים אין סופה להתקיים אי זה הוא מחלוקת שהיא לשום שמים זה מחלוקת הלל ושמאי ושאינו לשום שמים זה מחלוקת קרח ועדתו. והנה בתחלת הענין זה המאמר קשה ההבנה. וזה כי אחר שכל בעלי מחלוקת אפילו שהוא לשום שמים מאמריהם סותרים זה את זה הנה כבר יחלקו בין האמת והקשר ואי אפשר שלא יהיו דברי האחד כוזבים. ^*וכאשר היה וכו', ר"ל כי החוקר אמר שבעיני השכל והעיון אין מקום לאמר טוב ורע, כי אם אמת ושקר, ד"מ שלא נוכל לאמר "כל משולש יש לו ג' זויות" הוא טוב, ומאמר "שיש לו ב' או ד' זויות הוא רע," כי אם שמאמר ראשון הוא אמת והשני הוא שקר, ותואר טוב ורע יאמר לדעתו רק על המציאות וההעדר, כי כל מה שישנו במציאות הוא טוב ומה שנעדר ממנו הוא רע, ד"מ החכמה, העושר והגבורה הן דברים טובים, תחת כי העדרן שהוא ההפך מהן, ר"ל הסכלות, העוני, והרפיון, הם דברים רעים, ורעיון זה מוסכם גם מאמונתנו האמיתית כי אחרי שהי"ת הוא הטוב לכל בלתי ספק מה שעשה הוא בהכרח טוב לפחות בבחינה מה, כי הרע המוחלט אי אפשר שיעשהו הי"ת אחרי שהוא הטוב לבלי תכלית, כמו שהוא מרגלא בפי חז"ל לאמר "מאתו לא תצא רעה" וכל מה דעבד רחמנא לטב עביד (ברכות דף ס' ע"ב), אבל הרב ז"ל בשער י' (עיין ביאורי שם בראשית דף ע"ז) כ' כי גם בדברים עיוניים יש טוב ורע, כי משפט שכלי שהוא אמיתי נקרא "טוב," יען כי יש לו לפחות מציאות שכלית, אבל אם יש טעות בו נקרא "רע" יען כי אין לו מציאות אף בשכל, ע"כ אמר פה שג' זוגים אלה, ר"ל "אמת ושקר," "טוב ורע." "מציאות והעדר," נרדפים בענינם, ונמשך מזה כי כאשר יחלקו שני חכמים יחד בהכרח רק דעת אחד מהם היא אמיתית, ויש לה מציאות שכלית, ודעת רעהו כוזבת ואין לה מציאת שכלית, ורק בעבור ששניהם מיסדים דבריהם על עיקר אחד אשר הוא אמיתית, גם תכלית שניהם אחת היא להשיג רק התולדה הנראית להם שהיא אמיתית יאמרו, חז"ל מהם שאלו ואלו דברי אלהים חיים, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר ועיין מזה גם ביאורי למעלה בתוכן השער, וע"כ זכר התנא גם שניהם באמרו "מחלוקת הלל ושמאי" יען כי שניהם שוים לטובה אפס קרח ועדתו אשר הכחישו גם עקרי הדת, הזכיר רק לבד ולא הזכיר משה עמהם לאמר ד"מ "מחלוקת משה וקרח וכל עדתו, כי דעת המאמין בעקרי הדת רחוקה מדעת המכחיש אותם, כרחוק מזרח ממערב ואיך במאזנים ישאו יחד להזכירם זה אצל זה? וכאשר היה הטוב אשר לשכל העיוני והמעשי הם האמת והשקר כמו שכתב החוקר בס' המדות ובמה שאחר הטבע וזכרנום אצל הן האדם היה וגו' שער י' הטוב והרע אינם רק המציאות וההעדר כמו שנתבאר מכמה פנים הרי שג' זוגים הללו רצוני אמת ושקר טוב ורע מציאות והעדר הם נרדפים זה לזה בענינים והנה אם כן מה תועלת במחלוקת אף על פי שיהיה לשם שמים כשיתקיים ומה ההפרש בין מחלוקת שמאי והלל למחלוקת קורח ועדתו אחר שהכת האחת בשתי המחלוקות כוזבת. אמנם אחר שהובנה כוונת אומרו ואהרן מה הוא כי תלינו עליי על הדרך שאמרנו נתבארה כוונתם בשלמות וזה כי הם אמרו שכל מחלקת שהוא כמחלקת הלל ושמאי ששניהם מודים בעקר המצוה והעבודה לשמים אלא שחולקין בענין הגעתה הנה התכלית הטוב ההוא שהמה מסכימים עליו הוא האמת המשותף המקיים דברי שניהם וזה סבה לשיזכרו בשוה בכל מקום ונושאין ונותנין עליהם מאי טעמא דב"ש מ"ט דב"ה וכדומה וכמ"ש על כלל חכמי התלמוד וכתותיהן הללו מטהרין והללו מטמאין הללו פוסלין והללו מכשירין וכו' ואלו ואלו דברי אלהים חיים (עירובין י"ג: וחגיגה ג':) כמו שכתבנו בחלוק מיני החיים תחלת פרשת נח שער י"ב. אמנם מחלוקת של קרח שאין בו כוונה לשמים כלל לפי האמת אדרבה כוונו למרות עיני כבודו הנה אין בדבריהם דבר אמת כלל לא בפרק המעשים ולא בתכליתם ולזה קראו מחלוקת שלא לשום שמים ולזה אין סופו להתקיים כי השקר המוחלט הוא רע הגמור והרע אינו אלא אבדן והפסד נמרץ. ולכן רגזה להם ארץ מתחת ייאבדו מתוך הקהל כמו שיבא בשעת דינם. ולפי שא"א לכלול את משה רבינו כלל במאמר כל מחלוקת שאינה לשום שמים כמו שיוכללו הלל ושמאי במחלוקת לשום שמים לזה לא נזכר כאן רק זה מחלוקת קרח ועדתו גם שהחולק על רבו לא יחשב רבו כחולק עליו פן ישוה לו גם הוא. ובמדרש (במ"ר פי"ט) כשעלה משה למרום וכו' והוא אומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה פרה בת ב' שנים נראה בבירור שאף על פי שחכמי' חולקים עליו שם ואומרי' פרה בת ג' ורבי מאיר אומר אפי' בת ה' מ"מ הקב"ה היה אומר דעת היחיד שאין הלכה כמותו להורות על מה שאמרנו שכיון שהוא מחלקת לשום שמים סופו להתקיי' ואין קיום גדול מזה והוא עצמו מ"ש שא"ל משה רבון העולמי' יהי רצון שיצא זה מחלצי לומר שהדעת ההוא הבלתי אמתי לא יהיה לחלוק על דברי תורה אבל שתהיה הכוונה לקיימה והוא מה שהבטיחו במ"ש חייך שיצא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳) לומר כי רבי אליעזר לשם האחד ב"ה נתכוון כמ"ש מחלוקת לשום שמים והקש זה על כל חכמי התלמוד הקדושים והנאמני' לבוראם ולנביאו הנאמן. וכן הענין במה שאמר (שם באבות) מכנסיה לשום שמים ושלא לשום שמים כי כל קבוץ שיעשה באנשי' תכליתו יקימנו ותכליתו יפרנו וקרח ועדתו עדים נאמנים בשני הענינים. ודי בזה למה שרצינו אליו אל הענין הראשון והוא בהכרת פחיתותם מצד טבעם וגם בביאור כוונתם הרעה במחלוקתם. אמנם הענין השני הוא לבאר מה שלקחו להם דרך ליצנות בעניני' נצוחיים והמשליים מתחלפים כי מלבד שחצוניהם היו דברי רשע המציאום לתת פני הראו' להפוך את העם כלם לקרוא חגר על ה' ועל משיחו היה עוד בפנימיות' רמז רמוז להכחיש בכל אחד מהם אחד מהעקרים שכתבנו והנה מה שזכרו חז"ל במדרשיהם הידועים. וזה כי מה שאמרו שלקח ד' מאות ראשי סנהדראות והלבישן טליתות שכלם תכלת והלכו אצל משה ואמרו טלית שכלה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית א"ל חייבת א"ל קרח טלית שכלה תכלת אינה פוטרת עצמה וחוט של תכלת פוטרת אותה דברי' אלו לא נצטוית עליהם (מ"ר פרשה י"ח) ננה בזה כוונו להכחשתם בנבואה דרך כלל כי יאמרו שאחר שנברא האדם על שיעור מהשלימות שיספיק מעצמו להבחין ולהכיר בין טוב לרע בכל עניניו ולתת סדר ישר בכל מעשיו אבר יחיה בהן בין בהגבלת עצמו בין בהגבלתו עם זולתו כמו שראינו הספיקו שכלי החכמים שבאומות לסדר נמוסים וחקים ומשפטים יחיו בהם בארצותם ללשונות' מה תועלת בשינבא הש"י על השפלים לתת להם הישרות והגבלות בדברים זולת מה שיראו מעצמם זה אינו רק דמיון ורעות רוח וזה מה שרמזוהו רמז חזק במה שהלביש אותם האנשים החשובים כלם בטליתות של תכלת כלומר שאנשים כאלה כלם הם מצומצמים ומשוערים על ההשערה האנושית הנאותה שהיא המיצוע המיוחסת אל מראה התכלת הממוצע בין קצות הלבן והשחרות שהוא עקר תועלתה במצות ציצית כמו שכתבנו במה שקודם ומה יש להם עוד צורך אל השערה אלהית המכוונת בפתיל התכלת ההוא המצווה מפי הנבואה. ומשה השיב להם כי ההשערה הנאותה אשר עליה יחיו להגיע אל תכלית שלמותם אינה המיצוע אשר יבחרהו החכם האנושי כמו שחושב ארסטוס וחביריו רק ההשערה האלהית הלקוחה מפתיל תכלת המצווה מהשם הדומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד כמו שזכרנו בפרשת ציצית ^*וכבר נתברר זה וכו' ר"ל כי שמואל חשב עפ"י משפט שכלו, כי אליאב ראוי להיות מלך על ישראל וה' אמר אליו "אל תבט אל מראהו וכו', כי מאסתיהו" (שמואל א ט״ז:ז׳) ונתן הנביא הסכים בתחילה עם דוד שרצה לבנות בית לה' באמור לו רק עפ"י משפט שכלו ותבונתו האנושית "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" (שמואל ב ז׳:ג׳) ובכל זאת נראה אליו ה' בלילה ויאמר לו כי לא הוא, כי אם בנו שלמה אשר ימלך אחריו יבנה בית לשמו, וכן מיכיהו כששאל אותו אחאב "הנלך אל רמות גלעד אם נחדל" (מלכים א כ״ב:ט״ו) ענה אותו בעבור שהיה חפץ שתשובנה עוד ערי ישראל אשר לקחן מלך ארם, אלהם, ע"פ חפצו זה ובחינת שכלו האנושי לבד "עלה והצלח ונתן ה' בידיך," וכאשר הרגיש אחאב בזה, כי לא מפי ה' נבא כ"א מלבו אמר לו כזאת, אמר לו "עד כמה אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה'" אז נחה עליו רוח ה' ויאמר "ראיתי וכו' ויאמר ה' לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום," הנה נראה מכל זה, כי לא עפ"י השערת שכלו לבד יוכל האדם להשען תמיד בכל מעשהו, כי אם ע"פ השערת הי"ת ומצותיו. וכבר נתברר זה הענין יפה והוכחנו אותו מפי שלשה נביאים נאמנים שמואל ונתן ומיכיהו נביאי השם שלכל אחד מהם בא הנביאה לתקן את אשר חשבוהו מעצמם בטוב שכלם כמו שבא בשער כ"ה והנה זהו ענינם אצל הדבר האחד מהג'. אמנם על השנית והוא הכחשת ההשגחה אחז"ל (במדבר רבה שם) ששאלו בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר להם חייב במזוזה אמרו לו כל התור' כלה מאתים וע"ה פרשיות יש וכלן אין פוטרות הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות הבית א"ל דברים אלו לא נצטוית עליהם הנה בזה קטרגו בהשגחה הפרטית על האופן אשר הנחנוה יאמרו שאם יאמר שהאל יתעל' ישגיח באומה פרטית או מאיש מאישיה זה יאמר מצד שהאיש ההוא חלק מהאומה והאומה חלק מכללות העולם לא מצד האיש הפרטי ההוא כמו שטענו על זה חכמי הפילוסופים האומרים בחיוב המציאות כלו ולפי שאלו האנשים היו מזה הדעת הערימו לשאל שאלה זאת כי ידעו שישיבם כלבבם ואמרו בית מלא כו'. כלומר הכלל עדיף למלאת ידו עם האלהים להמשיך אליו השגחתו או הפרט. והוא עליו השלום השיבם דברי אלהים חיים לפי דרכם שהבית ההיא אינה פטורה וששתי פרשיות פוטרות אותה ומתוכה מצאו מענה להשיב בסכלותם ולו חכמו ישכילו כי הוא עליו השלום הודיע אותם כי לא כאשר יחשבו הם והסכלים אשר כמותם שאמרו שכח העולם בכללו גדול מחלקיו כענין ההשגחה המיוחדת עד שחוייב שיכנס הפרטי בכללו אדרבה הפרט עדיף וכלל העולם מושגח ע"י היחידים השרידים שבו כמ"ש הנביא וצדיק יסוד עולם (משלי י') ונח בדורו יוכיח וחז"ל אמרו כל העולם כלו לא ניזון אלא בשביל חנינא בני כו' (ברכות י"ז:) וזה בהיות האדם שלם בענינים השמעיים ובמצות התוריות אשר שני הענינים נכללים בשתי פרשיות של מזוזה אשר בשתיהן ייחד הדבור אל האומה הנכבדת פרשה ראשונה באומרו שמע ישראל וגו' ואהבת וגו' (דברים ו') ושניה באומרו והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו'. השמרו לכם וגו' (שם י"ח.) ולא עוד אלא שעל פי מעשיה תתפשט השגחת הטוב והרע בכלל כמו שאמרו ז"ל ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וגו' (דברים שם) וכי אותה דורש ולא שאר ארצות אלא ע"י דרישתו אותה הוא דורש לכלן (ספרי פ' עקב.) וכאלה רבות. והמשורר אמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) הנה שהשיב להם נכונה על פי שאלתם ולא ידעו ולא יבינו כי לאהבת הנצוח וקנאת הכבוד טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. אמנם על הדבר השלישי והיא קטרוגם על נבואת משה ומעשיו המיוחדים אשר החולק עליהם חולק על התור' כלה אמרו גם כן חכמינו ז"ל כשאמר לו הקב"ה למשה וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם מיד עשה משה כן לקרח התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו אמרו לו מי עשה בך כך אמר להם משה עשה בי כך ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומרין לי הרי אתה טהור והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד מיד התתילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל. ואמר משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מעשר לכהן כ"ד מתנות כהונה לכהן מיד ויקהלו על משה ועל אהרן (תנחומא פ' קרח) והנה על זה הפליגו חז"ל במדרש שוחר טוב להזכיר שלא די זה אלא שבדה מלבו עניני ליצנות עוד במ"ש אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות היתה לה שדה אחד. באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. (דברים כ״ב:י׳) באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים (ויקרא י״ט:י״ט) באת לקצור א"ל הניחי לקט שכחה ופאה. לעשות גורן תני תרומה ותני מעשר ראשון תני מעשר עני הצדיקה עליה הדין ונתנה מה עשתה מכרה את השדה ולקחה שתי כבשות ללבוש מגזותיהם וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר תני לי את הבכורות שנ' כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' (דברים ט״ו:י״ט) הגיע זמן גיזה גזזה אותם אמר לה תני לי ראשית הגז שנאמר ראשית גז צאנך תתן (שם י"ח). אמרה אין בי כח לעמוד בפני האיש הזה הריני שוחט אותם ואוכלם כיון ששחטה אותם אמר לה תני לי הזרוע והלחיי' והקיבה אמרה אפי' ששחטתי אותם לא נצלתי ממנו הרי הן עלי חרם אמר לה תני לי שנאמר כל חרם בישראל לך יהי' (במדבר י״ח:י״ד) נטלם והלך לו והניחה בוכה היא ושתי בנותיה אריך כדי הא בזתה עלובתא כל כך היו עושין ותולין בהקב"ה (שוח"ט מ' א'). ראה כמה כוונו חז"ל לדרוש עליו דברי ליצנות ודופי להתקומם על כמה מצות מהתורה האלהית מצד הצער והטורח אשר ימצא לשומרי מצותיה כשיקרה להם כענין הזה אשר בדה ^*ואם שהדברים וכו' ר"ל שרק ד"מ אמר המדרש שספר קרח ספור זה באזני העם למען הראות בזה רק שהשתדל קרח להשפיל על ידי סיפורים בדוים כאלה מעלת ויקרת התורה בעיניהם, כי באמת לא היה שום אפשרות שיהיה נקרה מקרה כזה כל עוד התהלכו במדבר מקום אשר אין חריש וקציר וחיוב כ"ד מתנות כהונה לא נהג עוד, רק אמר להם, כי בימים שיבואו בשבת ישראל על אדמתו ויוכל להיות כי יקר לפעמים מקרה כזה, וירגישו על ידו עול התורה והמצוה אשר יכבד עליהם. ואם שהדברים ההם בעינם א"א שיאמרם קרח שהרי בימיו לא היו במקום זרע וחריש וקציר וגם עדין לא נתבארו כ"ד מתנות כהונ' אבל שמו דבריהם מבוארים במה שידעו רוע כוונתו לעורר על התורה כלה כאשר אמרנו מאלו הענינים או כדומה להם הנכנסים באזני הכסילים אמנם החי יתן אל לבו כמה כחי של לשון הרע ומה היה לו לכל בעל שכל להשיב בכל הענינים האלו בחלוף מה שאמרוהו ובביטולו דברי שלום ואמת. והנה לפי שנתברר להם שחטא קרח ועדתו היה משולש על האופן שאמרנו סיימו המדרש ההוא במה שאמרו כי אם בתורת ה' חפצו אלו בניו שאמרו שירה ואמרו חייבים אנחנו בכבוד אבינו ולחלוק כבוד למשה רבינו עמדו והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה וכיון שנבלעו עדתו של קרח נמצאו בניו כתרן של ספינה שנאמר ויהיו לנס. רבי שמואל בר נחמני אומר לא היו שלשתן עומדין במקום א' אלא כל אחד ואחד היה עומד בפני עצמו דומין כשלשה עמודין והיינו דאמרי ברייתא על מאי קאי עלמא על תלתא עמודי (מדרש שוח"ט שם). כי הנה כיון שבא קרח בטענה מה לתועלת עצמו הנה אלו הצדיקים כשעמדו עליה וראו ביטולה הכריעו לצד משה רבן ופירשו מן המחלוקת ונצולו מן העונש אם היותם בני קרח מה שלא נצול אדם לבני אליאב הבאים על ריב לא להם כמו שיעיד הכתוב על זה באומרו ובני קרח לא מתו כאשר יתבאר שער פ"ד ב"ה. ומ"מ ראה דבריהם טובים ומוכיחים בשתי ידים כל מה שאמרנוהו כי לפי שהעקר שהג' העמודים האלו סמוכין עליו היא הנבואה לזה אמר שנשארו בניו במה שפרשו מדעת אביהם כתרן של ספינה כי האמונה הזאת היא התרן המנהיג את הכל. אמנם לרמוז אל חלוקת הג' ענינים שאמרנו א"ר שמואל בר נחמני שלא היו שלשתן במקום אחד אבל שכבר נחלקו בשלשה מקומות להורות על שלשה העמודים אשר העולם עומד עליהם. הנה שנתבאר היטב מדבריה' ז"ל מה שתפשו לעצמן התעצמות הנצוח בענינים המשליים ולצניים. וכמו שאמר ובמושב לצים שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן מה עשה כנס כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה התחיל ואומר להם דברי ליצנות כו' (שם). ועם זה נתבאר הענין השני כפי הכוונה. אמנם הענין הג' הוא אשר יאמר בו ממה שעלה מכל המעשים האלה הפך כוונת אלו האנשים הרשעים המתקוממים על יי' ועל משיחו ונביאו כי הם חשבו עליהם רעה והאלהים חשבה לטובה לתת חזוק וקיום רב ועצום בכל אחד מג' הענינים ההם מיד ולדורות בשלשה מינין פורעניות שבאו עליהם כל אחד ממינו לגדל ולחזק אמתת כל אחד מהם כמו שיבא בביאור הכתובים ב"ה. וכבר נהפכה קטיגורית + התורה והנבוא' לסניגורייה חזקה וכ"ש שיהיה זה בהיות החולקים אנשים גדולים ואמיצי כח כי בהיותם כן תהיה מפלתם יוחר חזקה והתועלת המגיע ממנה למנגד יותר נפלא כמו שכתב החוקר במאמר הששי מהמדות כי האמנם יראה כי זה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כי יראה לו כשלון חזק בעבור חסרון הראות ע"כ. ^*והכונה וכו', ר"ל כי כמו שהסוס היותר חזק וקל במרוצתו כשיפול יסבב נזק והפסד יותר גדול לו ולרוכבו, מאשר תסבב נפילת סוס חלוש המרוצה [וכן ארמון גדול גבוה וחזק כאשר ינתץ יוכה רסיסים עד שכמעט לא ימצא במכתתו אבן אחת שלימה משא"כ בהנתץ רק בית קטן ונמוך] כן יגדל גם הרע המוסרי המגיע לבני אדם ע"י כשלון איש גדול ונכבד כאשר יטה מדרך הטוב והישר ממה שמגיע להם ע"י כשלון אחד העם שאינו נכבד ויקר המעלה כמוהו, אפס בעבור זה יעשו גם מפלתו והרע הגופני אשר יקראהו רושם גדול מאוד בלב כל רואיו, באופן שיגדל בעבור זה גם התועלת המסובב למתנגדיו עי"ז וכעין זה אמר גם הכ' "אח נפשע מקרית עוז" וכו' ר"ל כי אחרי שנוסדה אהבה טבעית חזקה בלב האחים מלידה ומבטן, ע"כ אם בכל זאת יפשעו זה נגד זה תהיה בעבור זה גם המשטמ' ביניהם יותר גדולה ממה שתהיה בין שני אנשים שאינם קרובים זה לזה כאשר ירעו איש לרעהו (כי כן נוסד בטבע שלפי גודל כח פעולה מה יגדל גם כח הפעול' המתנגדת לה). והכוונה שהרע המגיע מהאיש כביר הכח וחוזק הפעולות במעשיו הוא יותר גדול כאשר יטה מן הדרך הישר מהמגיע ממי שאינו חזק וכביר כמותו. משל לסוס חזק המרוצ' בלא ראות כשיפול שהרע והנזק המגיע לו ולרוכבו יהיה יותר גדול מאשר יהיה חלוש המרוצ'. והוא עצמו מה שאמר שמואל אל ישראל במה שמפטירין אותו עם זה הספור אמר ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו (שמואל א י״ב:כ״ה) כמו שיתבאר יפה בכלל כל הספור ההוא פרשת שופטים שער צ"ה ב"ה. ומזה המין מה שרצהו החכם שלמה באומרו אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון (משלי י״ח:י״ט) כי לפי שאהבת האחים היא סבה חזקה להגיע תועלתם מזה לזה יותר משאר האנשים היא כי כשיפשע איש לאחיו אפילו במחשבה יהיה הרע המגיע לו ממנו לפי הערך ההוא יותר חזק עד שלא יעריך אל פשע איש אחד כי אם אל פשע קרית עוז כשהיא מורדת במלכה ששוא קשר אמיץ וחזק והמדינים אשר יצאו לפועל ביניהם הוא כבריח ארמון אשר בעיר ההיא הנזכרת שימרוד הפקיד אשר הפקד' בידו ויסגור דלתיו בעדו לבלתי יבא אדוניו אל ארמונו כי אז נרמז המרד לפי שהכח הגדול אשר בידו לעזור ולהועיל נהפך עליו למשחית. ולזה מה שזכרה התורה מעלת האנשים האלו היותם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם כמ"ש ראשונ' להגיד כמה כחן גדול לעזור ולהכשיל. והנה כאשר הוכו בעורו תאוותיהם הפחותות ובשגעון הנצוח היה כשלונם חזק ונזקם נפלא והעזר מזה אל הכת אשר התקוממו עליה יותר עצום. ובמדרש (תנחומא פרשת קרח) אח נפשע מקרית עוז זה קרח שפשע בתורה הנקראת עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן (תהילים כ״ט:י״א) ומדינים כבריח ארמון שלא היה יודע שבעלי דינו קשים כבריח ארמון. ירצה שמצד. היותו אח ביחס וחבר בתורה היה פשעו רב ועצום מקרית עוז וזה היה סבה לשהיו מדיניו מחזיקים לבעל דינו כבריח ארמון מצד שעל ידם נתקיימ' התורה האלהית בכל שלש הפנות הנזכרות ולא עוד אלא שהכהונ' אשר ערערו עליה נתקיימ' על ידם לו ולזרעו עד עולם ברית מלח בעשרים וארבעה מתנות להודיע לכל שלא די כי משה ואהרן לא נטלו עטרה שאינם שלהם אלא שיש להם לקבל שכר על עבודתם: ולזה מה שאמרנו שהיתה פרשה זו בתורה אות ומופת חזק ומבואר לקיום התורה והנבואה לעד בביטול סותריה כמו שהיתה פרשת מתן תורה בהנחת מחייביה וכשנסתכל בו נמצא שכל פרשיות זה הספר הם מכוונות ומיוחסות בספורים לעומת פרשיות הספר ההוא והוא ענין נכבד ודוק ותשכח: The Midrash on Psalms 55,16, describes Doag and Achitofel as examples of such apparent Torah scholars whose true colours did not come to light till later, though their hearts had always harboured their wickedness. When one observes the sudden death of such people,- David says,- it reveals that the evil essence had not lost its mastery over the characteristics acquired due to Torah study and absorption of its values. These people are punished by sudden death, since they did not use Torah to refine their characters, but abused Torah to advance their egotistical goals. Korach's argument was that since everybody was holy, no one should be a leader. On the contrary, if holiness is a way of emulating G'd in Heaven, everyone in Heaven is certainly not equal, there are certainly leaders there. Why then did Korach use such a patently specious argument? His argument makes no sense at all. If everybody had been granted a degree of prophetic vision at the time of the revelation, part of the reason had been to demonstrate Moses' superiority. It demonstrated how superior Moses' relationship with G'd had been. The people had even asked him to be their go between. Arguing in favour of a leaderless society was absurd then. Therefore, it is better to understand the line "for the entire congregation is holy" as a sarcastic reference to what is supposed to have taken place at Sinai. Midrash Shocher Tov on Psalms 1,1, "and has not sat amongst the scoffers," considers that statement as referring to the sarcastic comments Korach had made about the Jewish people. His comment then would read like this: "Enough already! have you peddled the idea of prophecy to the extent where you have convinced everyone that he is holy? Does everyone think that just because he heard the opening lines of the Decalogue from G'ds own mouth that they are prophets already? If this is indeed the message you have peddled, then why are you arrogating to yourselves superior status? The arbitrary appointment of a High Priest then is completely unjustified!" Korach's mockery is directed at three pillars of our faith then. 1) Rav lachem, enough already, questions the concept of prophecy altogether. 2) U-vetocham hashem, questions the Divine Presence, the concept of hashgachah peratit.) Madua titnassu? questions the authenticity of Torat Moshe, the specific commandments recorded in the Torah. Moses' reply, after he had been "floored," i.e. vayipol al panav, he "fell" on his face, by this challenge, is perfectly appropriate. Concerning denial of G'ds special Providence, Moses said "tomorrow morning you will see an example of that very Providence." boker ve-yauda hashem etc. (16,5) (2) Concerning the challenge to his own standing as a prophet, he says "whomsoever He will choose, He will bring close to Himself." (3) Concerning mockery of the institution of prophecy, Moses said "whosoever is holy, He will bring close." (referring to his older brother Aaron whose status as a prophet had preceded his own chronologically.) In his second statement, Moses addressed himself to the underlying motive of Korach's complaint in a more subtle manner. Ha-me-at mikem kee hivdil, are you not sufficiently aggrieved that the elevated position the Torah has granted you as Levites, prevents you from effective land ownership in the land of Canaan, that you want to assume the even heavier burden of the priesthood?" Besides, since you challenge the validity of priestly functions per se, your specific complaint against Aaron surely must hide a personal motive? Why else bother with this detail? Therefore, Moses continued, "I am convinced that you are in effect rebelling against G'd," i.e. ha-noadim al hashem, (16,11) not against us. Though you pretend to challenge our authority, you are challenging G'ds authority. The above is in keeping with what our sages taught in Avot, that any feud which is not designed to advance the cause of Heaven will not endure. However, when the objective of the argument is to further the cause of Heaven, both parties to the argument will endure. (Avot,5, 17) Since it is a fact that in either argument one side must be wrong, the statement of our sages is puzzling. Aristotele teaches that we use the terms "true" and "false" when referring to concepts of the mind. When we refer to physical phenomena or their absence, however, we use the terms "good" and "bad" respectively. Thus a statement that a triangle has three corners would be described as "true," whereas the statement that a particular triangle has four corners would be described as "false." The terms "good" or "evil" cannot be applied to such statements. We feel however, that when a concept lacks a basis in fact, it can be said to be bad. The three categories (a) true or false, (b) good or bad, and (c) extant or non-existent, are all closely intertwined. Mentioning Moses as a party to Korach's quarrel is inconceivable, since Korach had based his whole philosophy on the denial of G'ds authority, as we have explained. Since Shammai and Hillel based their respective disagreements on common ground, their respective opinions will endure, eyloo ve-eyloo divrey elokim chayim, the words of either party have been inspired by the Living G'd. Korach, whose argument was based on sheker, a lie, will, of course, not endure. The importance of the eyloo ve-eyloo concept just mentioned, is best demonstrated in Bamidbar Rabba 19, when G'd is portrayed studying the laws of the red heifer, and quotes a halachic interpretation by Rabbi Eliezer. The fact is that that opinion never became halachically accepted by the sages. Nonetheless, G'd Himself is shown as quoting it. This proves the dictum that any argument that is designed to further the cause of Heaven will endure, i.e. that even the opinion that had been rejected will merit being considered at all times. Korach's attack on the institution of prophecy proceeded as follows. He dressed the elders of the Supreme Court in garments dyed completely in techeylet azure blue, and asked Moses if these garments required tzitzit, "fringes." To Moses' reply that they did indeed require these "fringes," he scoffed, saying "how can a single blue thread accomplish something that an entire garment fails to accomplish?" What Korach was alluding to is this. Since man, nature's choicest creature, having been created in G'ds image, is equipped with the ability to know good from evil, to know what is beneficial and what is harmful, surely whatever any so-called prophetic insight could add to this knowledge would be so trivial as to be of no consequence. Moses' reply pointed out that logic, as characterised by Aristotele's concept of the golden mean, was not an infallible method to arrive at objective truths. Judaism is based on a Heavenly assist, which is symbolized by the single blue thread of tzitzit acting as the reminder that our inspiration derives from heaven. Korach's second question dealt with that of a house full of sacred texts. He wanted to know if such a house required a mezuzah, the traditional scroll containing part of the keriyat shma. Moses explained that in order for such a house to be considered sanctified, a mezuzah would still be needed. Only two passages out of a total of two hundred and seventy five passages had the power to sanctify the house. Korach challenged the authenticity of this statement, thereby challenging the principle of G'ds special Providence for the Jewish people, the second principle of Jewish faith. Korach and his sympathizers had known in advance the answer they would receive. They felt that when a group of highly placed men presented a challenge, such a challenge would be more formidable, and would be more likely to attract G'ds attention. This underlined the fact that they spurned the notion that G'd would concern himself with the wants or needs of any individual. Jewish philosophy does not hold that the whole is superior to its constituent parts, but rather that the whole is upheld by the merit of each constituent part. The story of Noach, for whose sake the earth was saved, is ample proof of the value of the individual part vis a vis the whole. Proverbs 10,25 puts it thus: "and the righteous is the foundation of the universe." The two passages contained in the mezuzah make the point that when we listen to Divine instructions, we will benefit by the special Personal Providence, and particular attention will be paid to our needs, superseding the normal bounty provided by nature. (Deut. 11, 13-21) The land of Israel will receive such special attention on a year round basis. (verse 11) There are many other such promises. The third argument presented by Korach and company, was intended to inflame the people's sense of outrage against Moses and Aaron. The subject matter was the method used to purify the Levites. Numbers 8,7, states that removal of body hair is a prerequisite for such purification. When Moses, personally, had performed this rite on Korach, he being the senior ranking Levite, the people had no longer recognised Korach minus beard etc. When asked who had done this to him, Korach accused Moses of having abused him personally in this fashion, whereas at the same time Moses had adorned his brother Aaron in the finery of the High Priest's garments. By portraying Moses as high handed, Korach hoped to convince the people that Moses had acted of his own accord. The survival of Korach's sons who did not share in their father's rebellion, demonstrated better than anything that Divine Providence acted selectively by picking only the guilty for the meting out of punishment. By demonstrating that even the most plausible sounding argument had been discredited, since those who presented it had been killed by Divine and supernatural action, the "father knows best" quality of Torah legislation was vindicated. The third point that was to be made, was to show that whereas Korach had intended to downgrade Moses and Aaron in the eyes of the people, their action had boomeranged, producing the opposite result. The greater the stature of the challenger, the more enduring the esteem in which the intended victim is held, after he has succeeded in defeating the challenge. We see therefore, that the reason the Torah first listed all the fine attributes of Korach and his assembly was to alert us to the fact that once this challenge had been disposed of, the "establishment" as it were, had emerged greatly strengthened. The twenty four types of gifts that priests are entitled to, are legislated immediately after this affair, since the prestige of the priests was now at a high, and no one would object when the latter were also rewarded for the duties they performed on behalf of the entire nation.

והנה כאשר זכרנו אלו השלשה ענינים רצוני זכרון רוע מהותם וכוונתם והדרכים הנצוחיים שנתפקרו בהם ואשר נהפך להם מחלוקתם לבשת וחרפה עולמית נבאר איך תארו חז"ל מהות זה החטא וחומר ענינו בתואר המיוחד אליו במאמר שזכרנו ראשונה. דרש רבא מאי דכתיב שמש ירח וגו' (חבקוק ג׳:י״א). כי הנה השמש והירח שהם רוב ענין ובנין מהנרא' מהגרמים השמימיים אשר בהם נתקיים העולם בדרך הטבע אמרו שעלו ממדרגתם המלאכותיית לשמוש המציאות אל מדרגה מעולה ממנה והוא זבול ההשכלה בסבת מציאותם אשר זה יורה על מה שכתבנו ממהות השמים בשער השני. (ובנדרים לט:) אמר שמש וירח בזבול מאי בעי לומר שאין מטבעם ומדרגתן רק להתמיד מעשיהם לא להתבונן בהם ובסבתם אמנם לפי מה שרצוהו כלל החכמים שהם בעלי נפש משכלת הנה אלו הדברים לא נאמרו רק למשל בעלמא. ואמרו לפני הקב"ה שאם לא יעשה דין לבן עמרם שלא יצאו לעשות פעולתם ולעמוד על משמרתם והכוונ' שבהבטל הנבואה תבטל התורה ובהבטל התורה יבטל העולם כי העולם אינו מתקיים כי אם על פנות התורה ושרשיה כי הם יסודותיו תאיו ואלמיו אשר נבנה עליהם והמה עמודיו ובריחיו אשר יתקיים בהם והרי אמרו חז"ל ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א׳:י״ג) מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ אם ישראל יקיימו את התורה מוטב ואם לאו הריני מחזר אתכם תוהו ובוהו (ע"ז ג'.) וכן אמר אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה) וזולת זה מהאמרים אשר יקיימו זה. כי באמת יחס גדול יש לכלל העולם בכללות התורה ולחלקיו בחלקיה כמו שכתבנו בתחלת פרשת נח שער י"ב בפרק נפרד שקראנוהו כגון עולם. וענין המבול עד ממהר לענות אמתת הדבר כמו שבא לשם וזכרנוהו בפרשת הברית שער ע' וזהו מה שאמרנוהו ראשונה מיוקר הנבואה ומגודל צרכה כי הנה במציאות' יעמד חי העולם הזה בכללו ומבלתה מי יעמוד. ולזה היתה טענת השמים והארץ חזקה ואמרו שזרק עליהם חצים ואמר להם לכבודי לא מחיתם כו'. לכאורה יראה שזריקת החצים הוא חוזק הטענ' אשר נצחם בהם. וזה כי כמו שאין ראוי להרוס סדרי המציאות מפני עובדי ע"א המשתחווים לשמש ולירח ולמזלות ולזולתם כי בעבור השוטים שיחשבום לאלוהות אין ראוי שיסורו סדרי המציאות ויאבדו כלם כן בהמצא קצת רעים וחטאים בכפירת הנבואה והוצאת שמץ דבה עליה אין ראוי לבטל העולם אבל יתקיים בשביל המאמינים. יורה בזה שאם לא מפני טענה זו היה הראויה לבטל העולם והיא כוונה נכונה. אמנם אחשוב שכוונו עוד אל מה שאמרנו לפרט עניני חטאתם כי הנה השמש והירח היו מקנאים על שתי מדרגות הנבואה. אם בנבואת הנביאים בכלל ואם לנבואתו של משה העולה על כלן בפרט. כי שני הענינים כוונו באומרם אם אין אתה עושה דין לבן עמרם דתרויהו איתנהו רצוני משה ונביא ^*ורמז גדול וכו', ר"ל יען כי השמש יש לה אור עצמיי, והירח מואר רק ממנה בעמדה לעומתה (עיין מבוא לשער ל"א) ע"כ רומז השמש על משה שהיה לו אור ושפע הנבוא' בעצם וראשונה מהי"ת, ויהושע תלמידו ושאר הנביאים אשר עליהם נאצל רק מרוח משה נדמו לירח וזשאחז"ל "פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה," וע"ז רומז גם מחז"ל הנ"ל שאמרו ד"מ כי השמש קנא לכבוד משה הדומה אליו, והירח לכבוד יהושע ורעיו. ורמז גדול רמזו באומרם שמש וירח וכו'. כד"א פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (ב"ב ע"ה). וכאלו נאמר שהשמש קנא לכבוד משה המאור הגדול והירח לכבוד יהושע ושאר הנביאים אשר כמוהו. אמנם השם יתע' שמע תלונתם ויקנא לעצמו והוא החטא העצום אשר חטאו בהכחשתם מציאותו או השגחתו ויכלתו והוא מה שזרק עליהם חצים שנונים לומר לכבודי לא מחיתם שראיתם שכפרו בי והכחישו השגחתי ויאמרו לא יראה יה וגו' ולענין הנבואה אשר היא כבוד בשר ודם מחיתם. וזו היא גערה חזקה באמת שבה צוה עליהם שיצאו ולא יעמדו רגע. אמנם יש לשאול והלא עשה דין לבן עמרם ככל אשר שאלו מאתו ומאי חצים וחניתות זרק בהם ולמה יגער בהם. אלא שבזה ודאי כוונו לתת סבה נכונה למה שלא נעשה דינם באותות ומופתים בשמים ובארץ כמו שהיה מהראוי בחטאים גדולים כאלו וזה ודאי לא נפקי התם עכשו עד שיעשה דין לבן עמרם כבר יפול בטול ובלבול סדר בנמצאים העליונים הקרובים אליו ית' ויאמתו בזה אלו המכחישים רוע רעתם בשיאמרו שהיה זה להיות שנוי בסבה הראשונה ית' שמו שפסק עיונו מהם ויהיה יותר רע ממה שיאמרוהו מהנבואה לזה צוה שיצאו ולא יפסקו תנועתם לעת הזה כלל והוא יעשה דין לבן עמרם ממקום אחר. ולזה נאמר שם ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה דאי לאו הכי היה מהראוי שיחרדו עליונים ותחתונים עליהם והיא כוונה טובה מאד לחומרת הענין הזה. והנה לפי שבכל דור ודור יש למאורות השמים וכל צבאם התלונה הזאת עצמה כי רבים אשר אתנו בעונותינו מתלמידי האנשים החטאים האלה חלושי האמונה ומפקפקים על התורה ועל הנבואה אמרו דהאידנא אי לאו דמחו להו בההיא טענה עצמה לא נפקי כלומר שמנהג הטבעי הנמשך מהסבה הראשונה יחייב המשכם והתמדתם בעוד שההשגחה העליונה אשר היא מעל שמים מארכה להם וכמו שאמרו חז"ל להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שהביא עליהם את מי המבול (אבות פ"ה) וכן יעשה תמיד מאריך אפיה וגבי דיליה ביום פוקדו ולא יותר להם כמי שעשה לאלו לקיים מה שאמר הכתוב צדקתך צדק לעילם ותורתך אמת (תהילים קי״ט:קמ״ב) כי לעולם יעשה משפט מצודק באנשים להעמיד ולקיים כי משה אמת ותורתו אמת. ועתה אחר שהקדמנו מה שראינו להקדימו בספור הנפלא הזה ומדרגת ספורו בין שאר הספורים נבא אל ביאורו על דרך הכתובים בעורר תחלה הספקות הנופלות בו ואם כבר התרנו קצתם במה שהקדמנו דבורו יזכור אותם על הסדר: Coming back to the opening statement of our chapter, we now have a better understanding of the argument of the sun and the moon. We do not merely regard this as a parable, but just like our sages, we conceive of the celestial bodies as equipped with intelligence of their own, since they are described as inhabiting the sphere called zevul. They did not tell G'd that they would refuse to function, but that if ben Amram is not vindicated the institution of prophecy would be undermined, i.e. a fundamental pillar of Torah would be missing. If there will be no Torah, the raison d'etre of the entire universe will disappear, the world would revert to tohu, to the anarchy that had preceded the six days of creation. (see details about the Torah/universe relationship in chapter twelve) G'd flinging arrows at the sun and moon, expresses His rejection of their argument that the action of a few fools like Korach and his assembly would be allowed to bring about the undoing of G'ds entire handiwork. Since sun and moon must have been well aware of the fact that the world had not come to an end in spite of millions of people having worshipped them, (instead of G'd) why would they suddenly be concerned about the consequences of the actions of a Korach! It had not seemed to bother them that by having become objects of worship without their withdrawing their services, they themselves had in fact undermined the Honour and Glory of their Master! The reason the universe had been kept going then was for the sake of the true believers. There may have been an additional reason for this dialogue reported by Rava. The sun and moon were indignant about the challenge to the prophecy of Moses and Joshua respectively. The sun, possessing light of its own, was jealous of the honour of Moses, since the latter's kind of prophecy was similarly perceived as an emanation. (His face emitted rays of light) The moon, being merely the source of reflected light, was jealous on behalf of Joshua, who likewise seemed to reflect the inspirations he had received. G'd was angry since He perceived that both sun and moon had failed to understand that in challenging the authority of Moses, Korach had in fact challenged the authority of G'd Himself. Since G'd did comply with the request of the sun and the moon, why was He so angry? The answer may be that G'd did not use celestial bodies to orchestrate the punishment of Korach, but He used the earth. This showed the sun and moon that they had been guilty of a serious error. The insurrection of Korach would normally have elicited visible protests both from below and from above. Due, however, to the attitude displayed by the celestial bodies, the latter were not fit to become the instruments of Korach's punishment, seeing they were not free from guilt themselves. Although we are still plagued with Korach "types," the reason no supernatural events occur to punish those types, is the one quoted by Rava, namely that G'd decreed for the sun and the moon to carry on business as usual. All the foregoing underlines how right our sages were when they taught in Avot 5,2, that G'ds patience is so great, that He waited for ten long generations before bringing on the deluge in retribution for man's corruption.

א אומרו ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו' ואנשים מבני ישראל וגו' נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם כי מה ראה על ככה להפליג ביחס ומעלת האנשים האלה המתקוממים על יי' ועל נביאו שאין מנהג הכתוב ליחס את הרשעים לשבח: ב באומרו רב לכם כי כל העדה וגו' ומדוע תתנשאו על קהל ה' וכי שוטים היו שלא ראו שאין זו טענה שלא יהיה עליהם מלך וכהן: ג במה שהיו ראש דבריו של משה בקר ויודע ה' וגו'. יראה שהיה לו להתחיל שמעו נא בני לוי המעט מכם וגו' ולהמשיך דבריו אל בקר ויודע יי' את אשר לו וגו'. ועוד במשה ששנה ושלש דבריו באומרו ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. ועוד סיומו רב לכם בני לוי כי מה יתרון נעשה להם אם השם יבחר בהם: ד אומרו המעט מכם כי הבדיל ה' וגו' וסיים ובקשתם גם כהונה כי אין זו טענה להעזב מהכהונה אם יונח שהיו ראויים אליה: ה אומרו לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' שיחסר מקום המשפט. ועוד אומרו ואהרן מה הוא כי תלינו עליו והלא לא נמצא שנתלוננו בפיהם על אהרן יותר ממשה שעל שניהם אמר בשוה ומדוע תתנשאו על קהל ה' ולו לבדו אמרו אחרי כן כי תשתרר עלינו גם השתרר: ו אומרו המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו וגו'. ואחר כך חזרו לומר אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו וגו'. יראה שהיה להם לחבר תלונותיהם יחד ולסיים במאמר כי תשתרר וגו'. וגם אומרו העיני האנשים ההם תנקר מה רצו בזה: ז אומרו אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי וגו'. כי מה ענין זה אצל זה ולא עוד אלא שהבקשה היא בלתי נכונה כי אחר שהם עומדים בנסיון אשר אמר להם בקר ויודע ה' את אשר לו ישתוק מהם וה' הוא הטוב בעיניו יעשה. ואחר שהיה מבקש על זה היה לו לומר ויתפלל אל ה': ח מאמר משה פעם שנית לקרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר וקחו איש מחתתו ועוד כפל דברים שבאו במאמר ההוא וסיימו ומשה ואהרן כי מה יעשו שם משה ואהרן פשיטא לו להמצא שם כמ"ש ואתה ואהרן איש מחתתו ואיך קבלו עליהם זה וכי שוטים היו שנכנסו לנסיון שא"א לישאר מהם רק אחד והלא אין כח במחלוקת לזה הסכלות: ט באמרו הבדלו מתוך העדה וגו' כי כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עדה מה חטאה ואם חטאה איך אמר משה האיש אחד יחטא וגו'. ומה שכתב הוא ז"ל שנתפתו כל העדה אל דברי קרח עד שיצא הקצף על כלם באמת זה הדבר היה לו לפרש ולא לסתום אחר שפירש עונשן. ועוד שלא יתכן בזה דרך ה' שבתחלה יגזור עליהם כלם מיתה ברגע ולפי שהתפללו עליהם האיש אחד יחטא וגו' הקפיד על הצלתם כל השעור ההוא שצוה שיעלו מעל משכן קרח וגו' פן יספו. די ריוח והצלה להם שלא יבא עקר העונש כי אם על החוטאים ואם יענשו קצת העם אחר כן לא יחוש. ומה טעם שיהיה הדבור בפעם ראשונה לשניהם ובשניה למשה לבדו: י באומרו האיש יחטא ועל כל העדה וגו'. ומה תמיהה זו והלא בעגל לא חטאו כלם ונאמר הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל״ב:י׳) וכן בשטים היה חרון אף יי' בישראל בכלל ובעכן נאמר והוא איש אחד לא גוע בעונו כי נאמר בו חטא ישראל וגם עברו את בריתי (יהושע ז׳:י״א) ועל כלם היה קצף וכבר חוייב זה מקשר הכללות היותו על יחס כללות האדם עם חלקיו כי החולה באחד מאיבריו יאמר על כלו שהוא חולה כמו שיבא בפ' השטים וגם דברנו מזה בשער ע"ד: יא אחר שאמר השם למשה שיאמר לישראל העלו מעל משכן קרח וגו' מסתמא יובן מזה שתהיה פורענותם משונה מכל מה שהיה עד הנה בתבערה ובמסה ובקברות התאוה וזולתם עד שסביבותם ישתערו מאד מה שלא נזכר בשום אחד מהם והוא גם הוא אמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם. והנה א"כ איך היה מתפאר לפניהם ואמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות וגו'. אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקוד' כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני. והלא כבר נאמר לו שיהא פורענות שלא נזכר ולא נפקד על שום איש וכ"ש שלא היה לו להתפאר ולומר ואם בריאה יברא ה' וגו': יב אומרו ואם בריאה יברא ה' וגו' וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה' היה לו לומר וידעתם כי ה' שלחני כמ"ש ראשונה לא ה' שלחני: יג מה טעם מה שיעשו מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם רקועי פחים צפוי למזבח אדרבה היה ראוי להוציא הנדה מן הקדש. ודי זכרון אשר לא יקרב איש זר בשתהיינה תלויות ועומדות בחצר המשכן אצל הכיור או בזולתו מהמקומות לעיני הכל. ויותר נכון שיעשה האות ממחתת אהרן קדוש ה'. יד מה צורך אות המטות אל ענין הכהונה אחר שכבר היה מה שהיה מהמחתות ומה רצה באומרו ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי. ועוד ויראו ויקחו איש מטהו כי מה ראו או למה לקחום. אלו הן הספקות אשר ראיתי לעורר אותם בספור הזה הבא על דבר קרח אמנם מה שיש לעיין ולדקדק בפ' קח את המחתה יבא אחר כך עם תשלום הפרשה. Some difficulties in the text we have not yet dealt with. 1) Why did Moses announce the timing of the test, before he had even replied to the challenge? 2) If the group who had joined Korach were fit for the priesthood, how would the fact that some of them had already served as Levites, disqualify them from becoming priests? 3) Why did Moses feel it necessary to announce not only the time but also the site of the contest? Why is the argument that Moses had failed to bring the Jewish people to the holy land, repeated twice in the accusations levelled against his leadership? What did Datan and Aviram mean when they asked "are you going to put out the eyes of these people?" 4) When Moses asks G'd not to heed the arguments of the rebels, why does he add that he had not taken an ass or anything from anyone of them? How was that relevant to their accusation? 5) Why did Moses ask Korach and companions twice to appear before G'd armed with incense? Why did Korach agree to such a confrontation from which only one side would emerge alive? 6) When G'd told Moses and Aaron to stand aside from this "congregation," why did G'd threaten the entire nation? What had they done? On the other hand, if the entire nation had become guilty by indicating approval of Korach's challenge, how could Moses say to G'd " because of the sin of one man You will be angry at the whole congregation?" 7) Moses' surprise that one man's sin could trigger national disaster, is hard to understand. We have many instances of collective responsibility (golden calf, Achan ben Karmi, Zimri etc.) (see discussion in chapter 24) 8) When pointing to the miracle about to happen, why does Moses describe this as proof that Korach had angered G'd? It would have been reasonable to expect Moses to have pointed out that such an occurrence proved that he was the authentic leader? 9) Why were the pans in which the rejected incense had been offered up used as a covering for the altar? This looks as if they had been hallowed by the very abuse they had been put to?

ויקח קרח בן יצהר וגו'. לפי שהחטא הבא בדרך העצה ועומק המחשבה הוא יותר עצום וכמ"ש הרהורי עבירה קשין מעבירה (יומא כ"ט.) וזה יקבל תוספת כפי גדולת האנשים ושיעור חכמתם (א) לזה העיד הכתוב שלקח קרח לעצמו ענין זה הנצוח בהיותו בן יצהר בן קהת בן לוי שהם נודעים בגדולה במשפחות הלויה ודתן ואבירם ואון בן פלת שהם בני ראובן הבכור בשבטי ישראל ועמהם אנשים מבני ישראל ר"נ כלם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם כי הנה הם כוונו מעשיהם מאד. וכדי שלא יהיו דבריהם בטלים במיעוטם השתדלו שיהיו רבי הכמות כי כרובם יהיו הכל אחרי רבי' לרעות וכדי להנצל מהחשד שמא היו מכוונין לשררה ראו שיהיו מן הנשיאים ובעלי הכבוד גם שיהיו קריאי מועד שלא יאמרו שלסבה שלא היו נקראים לכל דבר שבקהל. ולא עוד אלא שהיו אנשי שם כי מזולת מה שהיו נקראים להיותם מזומנים וממונים על צרכי הרבים היו קוראים אותם מצד שמם כלומר מצד חשיבות עצמם. ומעתה מי יאמר שהתקוממו אנשים כאלה כי אם על דבר אמת וענוה צדק. ולפי זה לא היו אלו בכורות שכבר יהיו חשודים בדבר. ובדבר המטות יתבאר זה עוד. אמנם עקר מחלקתו של קרח ביארו הכתוב שהיה על הכהונה אלא שראה להתנכל בזה בשתף עמו דתן ואבירם וכל אותן ראשי סנהדראות ושם בפיהם שיתקוממו על שבט לוי בכלל והוא עם היותו לוי יודה לדבריהם ויסייע על ידם והנה עם זה היה הקשר אמיץ בהודאת בעל דין: רב לכם כי כל העדה וגו'. כבר ביארנו בהקדמת השער מה שהיה בתוכיות דבריהם אלו המובן כפי רשעתם ולפי מה שאמרו בו חז"ל ומה ענה אותם משה רבינו לפי דרכם. (י"ב) אמנם צריכים אנו לתת שום טעם לפרסומם אשר בו יכסו נגע לבבם ויראה שמה שרצה שיובן ממאמרו הוא שהיה רע בעיניהם מה שיראה להם ממשה ואהרן שהם משתדלים אחר השררה והכבוד מעצמם ואמר כי האנשים המעולים היושבים בתוך המדינה החסידה אשר יושביה צדיקים וישרים שמתנהגים בשכל ישר בכל מעשיהם אין להם להשתדל ברדיפה אחר הכבוד כי ודאי אם יאות להם לא ימנעו מהם מצד היושר הדבק בהנהגתם אבל המה יבחרו' וינשאו מעצמם והוא אומרו רב לכם שאתם יושבים בתוך עדה שכלם קדושים וישרים בלתי מונעי' הטוב והכבוד מבעליו וגם כי בתוכם ה' והוא המנהיג בשכל עליון א"כ מדוע תתנשאו על קהל ה' כלומר שתבקשו אתם ההתנשאות ותשתדלו בהשגתו. ^*ומהידוע שמלת וכו' פה רצה הרב ז"ל לפרש הכתובים באופן אחר ממה שפרשם כבר למעלה (עיין בתוכן השער) ולהבין דבריו צריך אתה לדעת כי בנין התפעל יורה על פעולה חוזרת לפועלה. באופן שהפועל והפעול הוא גוף אחד, ד"מ בשם "מנשא" יקרא מי שינשא אחרים, אבל בשם "מתנשא" יקרא רק מי שמנשא עצמו, ויען כי סבת היות הי"ת רם ונשא על כל זולתו הוא רק בעצמותו לבד, כי אין דבר וסיבה חוצה לו יכולים לפעול עליו מאומה, כי הוא נעלה ונשגב על כל, ע"כ נקרא בשם "מתנשא לכל לראש," (ד"ה א' כ"ט) וע"כ יורה בנין זה גם על מי שמיחס לעצמו תואר מה שאין לו. ד"מ מי שאינו עשיר ומראה עצמו לעיני כל בפעולותיו כאלו הוא עשיר נקרא בשם מתעשר, או בשם "מתכבד" כמו "ממתכבד וחסר לחם" (משלי י״ב:ט׳) כי תואר "כבד" יורה ג"כ על העשירות כמו "ואברם כבד מאוד" (בראשית י״ג:ב׳), ובהפך אם איננו רש ומשתדל להראות למראה עיני כל כאלו הוא רש יקרא בשם "מתרושש," וזה שאמרו קרח וכל עדתו למשה ולאהרן, אחרי כי כל העדה כלם קדושים ואנשים ישרים הם אשר לא ימנעו הכבוד מבעליו הראוי לו "ובתוכם ה'" אשר חן וכבוד יתן למי שנאוה לו, היה לכם להמתין עד אשר יבחר ה' אתכם ע"י אות ומופת נראה לעין כל, או עד אשר תבחר העדה כלה אתכם למלך וכהן, "ומדוע תתנשאו על קהל ה'," ר"ל שאתם שמתם עצמיכם בתור המעלה על כל העדה, כי קרח וכל עדתו חשבו כי רק מלבם ולא עפ"י ה' היה משה מלך בישורון ואהרן כהן, ומהידוע שמלת תתנשאו כך מובנה כפי שמוש ההתפעלות בהרב' מקומו'. מתעשר ואין כל וגו' (משלי י"ג). ממתכבד וחסר לחם (שם י"ב). ודומיהם כלם ענינם לבקש הדבר והרדיפה אחריו. וישמע משה ויפול על פניו מחרפת עזותם ואפקרותם. וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר ויודע ה' וגו' (ג) ויאמר אם כדבריכם כן הוא שאין בלבבכם דבר אחר זולת הקנאה מצד שאנחנו מתנשאים על קהל ה' מצד עצמנו ולא ה' פעל הוא הדבר אשר מופתו מזומן בידכם בבקר השכם שהוא הזמן היותר תכוף לכשרון המעשה ואז יודיע ה' את אשר לו להודיע ולברר כמו שאמרתם ובתוכם ה' וגם במה שאמרת' כי כל העדה כלם קדושים אם כדבריכם כן הוא שהם כלם בקדושה אחת שוה אם חוייב שימצא לשם אחד קדוש שיקריב אליו שעל ידו תבא הקדושה לכלם. וכאשר יתברר זה יודיע מי הוא זה אשר יבחר להקריבו אליו לפרנסותם. זאת עשו וגו' וענין המבחן הזה יושלם בשתקחו לכם מחתות קרח וכל עדתו ותנו בהן אש וגו'. והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש ואמר רב לכם בני לוי על כל העדה ההיא הנקראים עדת קרח. ולדעתי אמר שיעשו כך קרח וכל עדתו ולא יכנס זר בתוכם ולפיכך לא הזכיר שיכנם אהרן עמהם שהרי היה אפשר שאם יכנס הוא עמהם לא יבחר איש מהם והוא טעם רב לכם בני לוי שהם לבדם יהיו אנשי מופת בזה. ומ"ש אח"כ ואתה ואהרן איש מחתתו שם נבאר הכוונה. והנה אחר שאמר להם דרך הנסיון ההיא המזומן הסב הדברים אל קרח ובני משפחתו ואמר שמעו נא בני לוי המעט מכם וגו'. והכוונה שמעו נא באזני שכליכם והבינו לב וזה כי זה שאני אומר לכם קחו לכם מחתות וגו' (ד) ארצה בו אם מעט בעיניכם מהשררה והכבוד מה שהבדיל ה' אלהיכם אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו מכל ישראל ומה שהקריב אותך ואת כל אחיך בני קהת לעבוד עבודת הקדש משאר הלוים ובקשתם גם כהונה ולא תרצו לחזור בכם כי אז אני אומר לכם שתקחו המחתות לדבר אם אתם שואלים כהוגן או אם אתם נופלים באשם ההוא אשר אמרתם לבקש גדולות ונפלאות מכם אבל אם אתם מתישבים בדבר ומסתפקים בחלקכם לא תעשו שהנסיון סכנה עצומה. (ה) לכן מכאן ואילך דעו כי אתה וכל עדתך אתם הנועדים על ד' ואתם הגורמים הרעה אשר תמצא אתכם. (ה) ואהרן מה הוא כי תתלוננו עליו לומר שהוא סבב לכם הרע והנזק כלומר מעתה דמכם בראשיכם ואנחנו נקיים. וכבר כתבנו ראשונה מה שהיה בתוך דבריו אלה כלם לגלות בם רעתם הטמונה בחובם ובמצפוני לבם אשר ענה בהם כסילים כאולתם ושם נתבאר טעם ואהרן מה הוא רצוני שזכר אותו בייחוד. וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם וגו'. שם היו בתחלת הענין אלא כשראו שהסב משה פני הדברים אל קרח ואל בני לוי באומרו שמעו נא בני לוי גם הם הפכו פניהם והלכו להם בגאוה וגודל לבב וכשראה משה כך שלח משה אחריהם לשתף הדבור עמהם והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויאמרו לא נעלה ולא עוד אלא שהתריסו כנגדו ושלחו לומר לו המעט כי העליתנו וגו'. בסגנון דבורם ובנרצה מהם הורו תכלית חציפותם ועזותם וזה כי לפי שמשה התחיל דבורו עמהם במלת המעט מכם וסיים דבריו באומרו רב לכם בני לוי שהם הדברים שהתחילו הם עמו באומרו רב לכם כי כל העדה וגו' כוונו גם הם עכשיו להתחיל דבורם המעט כי העליתנו כלומר אתה תפשת בסוף מליצתך ראשית דברנו גם אנו נתפום בראשית דבורנו ראשית מליצחך כי גם לנו פה להשיב כמוך והם ודאי דברי קנטור + וחלוק על רבם ויותר קשה מה שאמרו לו המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר ואנחנו סובלים ושותקים כי תשתרר עלינו עד עכשיו גם תבקש השתרר מכאן ואילך (ו) כאלו הטבות אותנו להוציאנו מארץ רעה והביאותנו אל ארץ טובה ורחבה. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש וגו'. כלומר גם הש"י נתן הטוב בידינו למה שלא קבלנו ממך שום טוב לא כללי ולא חלקי שתעור עינינו בו לקבל עול מלכותיך ולפיכך לא נעלה שאין אנו חייבים בכבודיך. (ו) ואפשר שכוונו באומרם העיני האנשים ההם תנקר אל חוצפה גדולה מזו והיא דוגמת מה שאמר נחש מלך בני עמון בזאת אכרות לכם בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה חרפה על כל ישראל (שמואל א י״א:ב׳) ירצה אפי' שעיני האנשים ההם אשר שלחת אלינו או שהם משרתיך תנקר לפרסם שאתה מפייסנו וחפץ בשלומינו לא נקבל וזה ראוי לתלות בהם שתולין הקלקול במקולקלים וכ"ש שדבריהם מוכיחים: ויחר למשה מאד היה הפלגת חרון אפו למה שראה שהם מתרעמים בפירוש על השתררו עליהם כי בו התחילו באומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' ובו סיימו עכשיו באומרם כי תשתרר עלינו גם השתרר ולפי שהיו נותנין פני הראות לתלונתם שהם מקנאים קנאת ה' שהם משיגים גבולו ודוחקים רגלי שכינתו בהשתרר על עמו ונחלתו שלא מדעתו ורשותו וכבר היו האנשים הרשעים האלה בזה כנושאים פניו ומביאים מנחת קנאות לפניו (ז) לזה אמר אל תפן אל מנחתם כי אתה ידעת כי לא חמור אחד מהם נשאתי שהוא הדבר הפחות מדברי השררה וממשפטי המלוכה שנ' (שם א' ח') ואת חמוריכם יקח וגו'. וגם לא הרעותי את אחד מהם ממין אחר שיוכל להתרעם ממני. ואפשר שרצה אל תפן אל מנחתם אם לפעמים שלחו אלי קצת יחידיהם מנחה ארוחה מדבר מועט מרצונם כענין שנאמר והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש (בראשית מ״ג:י״א) אשר קבלתי מהם כדי שלא להשיב פניהם דרך יוהרא. אמנם לא חמור אחד מהם נשאתי וגומר לא דבר שיראה ממנו אדנות ושררה נהגתי בהם מעולם והרי כל זה ענין התנצלות ולא לשם תפלה. ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וגו'. אתה והם ואהרן מחר וקחו איש מחתתו וגו' ואתה ואהרן איש מחתתו (ח) הנה עכשיו הוסיף להם דבר שלא אמרו ראשונה כדי שלא ישאר להם על המופת ההיא פתחון פה ואמר לו הנה בראשונה לא אמרתי שיכנס אהרן עמכם כסבור שאתם תחפצו בזה יותר כי אז תהיו בטוחים שיהיה נבחר אחד מכם אבל אם אולי לא תתרצה בכך שתחשוב שמא מגאוה וגודל לבב אני עושה פן תשוה לו גם אתה בזה הנסיון או למנעו מהסכנה אשר בו הנה עתה אני מפיס את דעתך ואומר שיכנס אהרן עמכם ויהיו כל החמשים ומאתים בעבר אחד עומדים על נסיונם ואתה ואהרן איש מחתתו ותהיו שקולים זה כנגד זה: ... Since it is well known that premeditation and planning of sinful conduct aggravates the nature of such a sin, (Yuma 29, "contemplation of the sin is worse than the sin itself") it is important to reveal the full extent of the qualities the people involved possessed. Men such as these were beyond acting impulsively, and could not be excused for having acted out of mere thoughtlessness. Korach was keenly aware that in order for his rebellion to succeed, he needed either massive support amongst the people, or the kind of collaborators who could compenstae for their lack of numbers by dint of their reputation amongst the people. This is why he included "princes, men of established reputations," "heads of the nation." With that kind of following, he did not fear to be accused of grandstanding, of selfseeking under the mantle of righteous indignation. For this very reason he excluded the firstborn, who might have been perceived as having an axe to grind, having lost their privileges to the tribe of Levi. Although Korach's main attack was directed against the priesthood, he could create the impression that he was prepared to forego his own privileges as a Levite by camouflaging his complaint as being directed against the whole tribe of Levi. This gave the impression that he was striving for everybody to be equal. He did not suggest that the people become leaderless because they were all holy, but argued that in every civilised society leadership positions are awarded based on personal merit. It would be inconceivable that in a holy nation, leaders would not be freely elected by their peers. (1) When Moses heard this heresy and impudence, he told them that at the first available opportunity, i.e. the following morning, G'd Himself would announce who it was who could claim to be close to Him. The very fact that G'd was amongst them,- Korach's own words,- would help settle the issue. Since Korach and companions claimed equal status for everyone, surely the attempt to offer incense could not endanger them, but would give them a chance to see whose incense would be accepted. (2) At that stage, Moses did not suggest that Aaron present incense also. Later, Moses turned to Korach's family, pleading that they use their intelligence and realise that they had already been accorded a superior status by G'd. If now, after challenging this arrangement they were not prepared to retract their demand to be accorded the priesthood also, they should realise that they were placing themselves in mortal danger by presenting incense alongside Aaron. After this warning, Moses added "and Aaron, how is he involved?" This means "do not blame Aaron if you will die as a result of your experiment." (3) When Datan and Aviram who had been present at the start of the argument, saw that Moses had turned this into a confrontation with the Levites, they stalked away in haughty disdain. Moses thereupon had to ask them by messenger, since he wanted to include them in the warning he had issued. However, they chose to poke fun at Moses, sarcastically parrying Moses' words of ha-meat mikem, "is it not enough for you?," with a line of their own, using the very same words. They revealed themselves as master demagogues. They managed to convey the impression that Moses had taken them out of a beautiful country, Egypt, against the people's will. Moses' leadership, they claimed, had caused the people's death in the desert. Whereas until now they had suffered in silence, they could not longer do so. Even supposing that Moses had taken them out of a bad country to lead them to a land flowing with milk and honey, he had failed. By what right then, did he want to blind the eyes of the people into accepting his leadership? (4) When Moses realised that the whole diatribe was directed only against what they considered his own dictatorial leadership, he responded. Since Datan and Aviram had claimed that Moses' leadership had "interfered with bringing the people to the holy land," he had to point out that he had not in any way benefitted from his leadership role. Therefore, this could not have been his motive to act in the manner he was being accused of. Mention of the donkey is not part of Moses' prayer to G'd, but part of his defence against accusations levelled against him personally. At this point, Moses orders Datan and Aviram to offer their incense jointly with Aaron. Moses explains, that originally, he had not wanted to involve Aaron, so as to make Korach and his group feel that the incense of at least one of them would be accepted. Now, however, he wanted all two hundred and fifty plus Aaron to participate in the test. Otherwise, his action would be viewed as high handed, and the value of the victory would be diminished if Aaron had not participated. The test had to be under conditions of everyone having the same chance of victory.

ונראה אלי שלא קבל קרח את דבריו אלו האחרונים כי לא רצה שיכנס אהרן עמהם שמא אם יהי' האחד מהם נבחר יהיה אהרן וכאשר לא יהיה עמהם יהי' אחד מהנשארים ובמי יחפוץ יותר ממנו וזה יראה מכמה צדדים. האחד שלא נזכר שאמר משה לאהרן שיקח מחתתו ליכנס אליהם וכגון דא ודאי לא עבידא שלא ברשות. והשני שלא נזכר שנכנס עמהם. ועוד שהיה ראוי שיזכר בכתוב שכלם נשרפו חוץ מאהרן. גם היה ראוי שיעשה הזכרון לעתיד ממחתתו של אהרן כמו שאמרנו בספקות וכמו שיבא עוד. וקרא דוקא דכתיב ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהם קטרת ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן. (ח) יראה שמשה ואהרן היו שם על ענין אחד וכשם שמשה לא לקח מחתה גם אהרן כמו כן אלא שעמדו לשם בשעת מעשה ולא חששו להם (ח) והנה תאות הנצוח סמתה עיניהם ליכנס בסכנה עצומה אשר כמוה אשר אי אפשר להמלט אפי' על דעתם אלא אחד כי כלם זרים אל המלאכה ההיא. וכבר ראו בעיניהם מה שקרה לנדב ואביהוא בהקריבם אש זרה ולא סרו מתאוותם והוא מה שאחז"ל סם המות נתן בתוכה שבו נשרפו נדב ואביהו (תנחומא פ' קרח) וכבר פירש להם הענין כלו ולא שמעו בקולו והיא עדות ברורה אשר נכנסה בהם רוח שטות ומינות והכחישו הכל כמו שאמרנו. ולזה בטח לבם מהסכנה ופתאום עברו ונענשו ויקהל עליהם קרח וגו'. אמר כי בלילה ההוא נשתדל קרח להפוך לב כל העדה אל רוע כוונתו בדברים אשר זכרנו בהקדמה ודומיהם רק שנרא' כבוד ה' על כל העדה והיה מורא שמים עליהם ויהיו כמחרישים. וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה וגו'. מה נמלצו דברי הרמב"ן ז"ל במה שתפס על רבי חננאל ז"ל שכתב בפי' פרשה זו שלא הבין משה בראשונה כוונת הנאמר לו במאמר הבדלו וגו'. וחשב כי כל העדה היה אומר. ולזה אמר האיש אחד יחטא וגו' ולבסוף ביאר לו כי לא אמר רק על משכן קרח דתן ואבירם. ואמר וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה אבל הטעם וכו'. והוא דעת נכון באמת שלא להתיר לתלות שום ספק במה שיגיע לו מהש"י וכ"ש שאם כדברי הרחז"ל כבר טעה משה בשני דברים אלו שנאמרו לו כי באומרו הבדלו הית' הכוונה שיבדלו כל העדה והוא הבין על שניהם לבדם ובמאמר מתוך העדה היתה הכוונה לעדת קרח והם הבינו מעדת ישראל והוא מגונה שיאמר זה על שום נביא כ"ש על רבן של נביאים שא"א שיפול במה שיגיע אליו מהנבואה שום ספק כמו שכתבנו בשער ע"ו. וכבר זכרנו כזה על מה שכתב הרלב"ג ז"ל אצל ויגד משה את דברי העם אל ה' (שמות י״ט:ט׳). אמנם במה שכתב הרמב"ן ז"ל שלא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם שהיו שלשה אנשים הבדלו מתוך העדה כי אינן עדה ואינן ישראל בתוכן אינני רואה את דבריו כי קרח דתן ואבירם ואנשי ביתם ועצתם רבים היו וראוי לקרותם עדה כמ"ש הכתוב ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש ולשון המשנה קרח ועדתו (אבות פ"ה) ולשון המקרא הוא במות העדה באכול האש וגו' כי באמת על הבלועים והשרופים אמר כן והמשורר צווח ואומר תפתח ארץ ותבלע דתן ותכם על עדת אבירם (תהילים ק״ו:י״ז) גם שכבר יחלש פירושו שפי' על כל העדה נאמר לו תחלה במה שכתבנו בספיקות: Korach may not have accepted this maneuver by Moses, since it diminished the chances of his incense being accepted. Since Moses is not reported as giving Aaron instructions to participate, and since the latter would hardly do so on his own, it is likely that Moses did not press the point. The text reports Moses and Aaron as being present, whereas Korach and Co. are reported as having carried incense. Since no memorial was made of the censer of Aaron, it seems he had not taken part. (5) The overwhelming desire to achieve victory made all those people so oblivious to the danger they were exposing themselves to. Korach's attempt to sway the people to switch to his side during the night, appears to have been thwarted by the appearance of the Divine Presence which silenced the people. (verse 19) The order to separate the whole nation from the "wicked community," was understood by Moses and Aaron as referring only to themselves,

והנכון (ט) שבתחלה על עדת קרח דתן ואבירם אמר להם שהיו שניהם יושבים בתוכם ומדברים עמהם דברי תוכחותם ואף על פי שדתן ואבירם לבדם הלכו להם כנזכר ואמר שיבדלו מהם ויצאו מתוכם שהוא ירצה לכלות אותם כרגע והם הבינו הכוונה יפה יפה. אמנם ממה שאמר להם הבדלו מתוך העדה ולא צוה אותם שיאמרו לכל ישראל שיבדלו מהם ראו שהש"י אינו מקפיד על זולתם שיספו בחטאתם כי אם עליהם והנלוים אליהם על הרוב וכבר חוייב להגיע מזה נזק גדול אל כלל העם אשר המה בתוכם ולזה נפלו על פניהם ויתפללו ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד הוא החוטא והמחטיא לעדתו ובשביל זה יצא קצף על כל העם עד שלא תקפיד שיבדלו מהם כמונו ויספו עמהם ואז שמע אלהים תפלתם (ט) ונתיחד הדבור למשה כמנהג שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל העדה העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הליצו בעדם והועילה להם תפלתם. אמנם בענין התפלה והתמיהה שאמר האיש אחד יחטא וגו' יראה שכוונו היטב. ^*וזה כי כאשר וכו' ר"ל כי כל עוד שנקשר החוטא בעבותות האחוה עם כל העדה יפקד עונו גם עליהם, יען כי אלו הורו או הזהירו אותו כראוי ללכת בדרך הישרה בלתי ספק היה שומע לעצתם, ולא נפל ברשת החטא, ואחר כי בכל זאת חטא ואשם. אין זאת כי אם שגם יד כולם היתה במעלו. יען כי מנעו ממנו מוסר, ומלבד זה יפעל גם באופן זה חטא היחיד על הרבים כי אחרי היותם כלם באגודה אחת בלתי ספק ממנו יראו ולמדו לעשות או לפחות לחשוב רע כמוהו. כמאה"כ (דה"י) "בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך," ודומה בזה לאיש אשר יכאב או יחלה ראשו או רגלו שלא נוכל לאמר ממנו שחלה רק אברו זה, יען כי באמת יתפשט עי"ז הכאב והחולי בבחינה מה גם בכל הגוף כולו, אחרי שכל האיברים אחוזים וקשורים יחד, וכן היה הענין בעכן, ובמעשה העגל, ובשטים שחטאו רק קצתם והקצף היה בכל זאת על כל העדה, אפס כאשר יפרד החוטא מכלל העדה, ולא ירצה להיות עוד באגודתם, כמו שהיה הענין בקרח ועדתו, שחלקו עצמם לצד אחר, אז לא נוכל לחשוב עונו גם להם, אחרי שלא יכלו להורות אותו הדרך הישרה, בעבור שנפרד תמיד מחברתם ולא שמע לקולם בהיותו חכם בעיניו יותר מכולם, גם אין לחשוב שלמדו מדרכיו לעשות כמוהו או להטות לפחות לבבם אחריו, אחרי שהוא בעצמו התרחק מהם, ולא ארח לחברה עמה. ורק באופן כזה צדקה שאלת משה "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? כי איש כזה הלא נדמה רק לאבר מת אשר נאכל כבר חצי בשרו, אשר מדרך הרופאים לגזור אותו מהגוף החי מבלי אשר יסובב עי"ז חולי ומדוה לכלל הגוף, וע"כ באה ג"כ התשובה הנכונה על דבריו אלה, העלו מסביב למשכן קרח וכו' ר"ל שרק הם יאבדו מתוך הקהל, ולכלל האומה לא יסובב נזק והפסד על ידה, כאשר יחייב זאת גם משפט הצדק והמישרים. וזה כי כאשר המדה לקצוף על הכלל בחטא היחיד כעכן וזולתו הנה יהיה זה כאשר יהיה האחד ההוא נכלל בכללם ונקשר בקבוצם כי אז לא יאמר שחטא האיש ההוא לבדו אלא שחטא הכלל כמו שלא נאמר שחלה ראשו או רגלו של פלוני או ידו אלא שחלה פלוני אמנם כאשר החוטא ההוא פירש עצמו מן הצבור וכבר לקח עצמו לצד אחר לחלוק עליהם ולקנטרם הנה כבר יצא מכללם ולא יאמר עוד עליו שהחטא ההוא יהיה כללי שהוא כאבר הפורש מן החי שאין לו עוד שוo קשר עם גופו (י) והיתה הכוונה עצומה מאד האיש אחד יחטא מבלי שיהיה לו שום קשר ושתוף עם הכלל כמו שהיה ענינו של קרח שלקח עצמו ונפרש מכל העדה לחלוק עליהם ועל כל העדה תקצוף עם היותם כגוף אחר שאין להם הקשר בו. ולזה באה התשובה נכונה כי כמו שהם פירשו עצמן מהכלל במחשבתם כן ינזרו הכלל מהם ויסתלקו מסביבותם בפועל עד שיהיו החוטאים כציצין הפורשין מהגוף ההולכים להפסד וכלל הגוף ימלט. וזה טעם מה שנהגו בתי דינין שבישראל לנדות ולהרחיק כל מאן דלא ציית דינא מכללם כי אחר שהוא חוטא בנפשו ראוי להבדילו שלא יחשב מכללם כדי שלא יחשבו כלם כאיש אחד ויתפס הכלל בשבילו והוא מה שנהגו לומר בזה ושלום על ישראל מבלעדיו כי החוט המקשר את הכלל ומעמידן לגוף אחד שהוא השלום המתווך ביניהם כמו שכתבנו בברכת כהנים שער ע"ד שהוא יעמוד בריא וקיים בכל ישראל זולת האיש ההוא שהוציאוהו והניחוהו מחוץ שלא יאחז בו ולא יתקשר עמו עד שיקבלו נזק בעבורו. וכל זה ענין נכון מאד ומסכים לענינם מעניני הכללות אשר במקומות אחרים שכבר רמזנו אותם: ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל הנה משה כששלח אחרי דתן ואבירם שהלכו מאצלו לסבה שנזכרה ולא רצו לבא אצלו הנה הוא ברוב ענותנותו בא אצלם כי רצה להתרות בהם בפניהם אולי ישאו פניו ויחזרו בהם וישוב חרון אף יי' מעליהם. וענתה בם רשעתם ורוב חציפותן כי לא די שלא נכנעו אלא שאפילו כששמעו מפיו סורו נא מעל אהלי האנשים וגו' וראו שכל סביבותיהם נסו משכונתם הקשו את ערפם ויצאו נצבים בקומה זקופה ובחוצפ' עצומה ולזה החליט עליהם הגזרה ואמר. בזאת תדעון וגו'. ואם בריאה יברא יי' (יא) עכשיו רצה לברר ולפרסם לכל רשע האנשים האלה ואת אשר היה בלבבם מהרשעות והכפיר' בהשגח' ובנבואה ובתורה שעד עכשיו היה מכסה אותם מהפרסום לכסות קלונם אולי ישובו בהם וגם כי אין ראוי לפרסם הדעות הנפסדות ברבים בל יכשלו בהם שומעיהם. אמנם כשהגיע עת פקודתם ראה לפרסמם כדי שיכירו הכל וידעו מה שבא ההוראה והמופת מאת השם על שלשתן בכוונה עצומה. וזה שהענין הפרטי אשר עליו נתפרסם המחלוקת מכהונתו של אהרן כבר הוסכם מהם שיתברר בענין הקטרת. הנה ישאר להתברר מציאות הנבואה ואמות ההשגח' הפרטית אשר כפרו בכל כמו שנתבאר ראשונה. והנה על אמות הנבוא' אמר בזאת תדעון כי יי' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי כמ"ש אלו המכחישים בנבואה ובמה יודע איפה כי הנה אנכי אמרתי לכם במאמר השם יתברך שתסורו מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ושלא תגעו בכל אשר להם פן תספו עמהם אשר זה יורה שנגזרה עליהם מאתו יתברך מיתה משונה מבוהלת שלא כדרך העולם ואם כן איפוא אם כמות כלהאדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני ותדעו כי לא נביא אנכי כמו שהם אומרים שאין כאן נבואה והיא ראיה עצומה על אמות הנבואה. אמנם על אמתת השגחת הש"י ועוצם יכולתו אשר יתנהג עמהם אשר חשבו כפירתו באומרם ובתוכם ה' כמו שאמרנו אמר ואם בריאה יברא ה' וגו'. ירצה ואם מוסף על שנוי המיתה יהיה הענין באופן שיברא בריאה חדשה אשר לא היתה ולא נראת' עד הנה ושלא על טבע המציאות (י"ב) יתברר ג"כ שיד ה' נגעה בם בהשגחתו הפרטית להפרע בה ממנאציו המכחישים אותו וידעתם בזה כי נאצו האנשים האלה את יי' והיו כופרים בו ומכחשים בהשגחתו ויכלתו אלא שהיתה הצרעת טמונה תחתם והגיעה שעה שראוי שתדעו אותה כלכם מפני קדוש השם: ויהי ככלותי לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ וגומר עד ויאבדו מתוך הקהל. נתבררו להם שם שני הענינים יחד מהיותם נדונין בגזרה משונה ובבריא' חדשה וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם להורות שנתאמתו מאמריו לעיני הכל ובתכלית הרגשתם ושהוצרכו למה שזרזם ראשונה סורו נא וגו'. ^*ואולם וכו' ר"ל יען כי הם הכחישו בג' עיקרים אשר עליהם נוסדה דת הישראל, כמו שבארו כבר ורצו להרוס בזה שלום ואושר ישראל הומני והמוסרי הנוסדים רק על עמודי האמונה והדת, [וכאשר נודע בנסיון, כי מדי יחדלו בני אדם מהאמין בהשגחת הי"ת וימנעו לשמור חקי האלהים ותורותיו, אז יפרצו ויעברו גם כל חקי המוסר והמישרים, ולא לבד כי איש את אחיו לא יעזורו כי אם יחדיו ידחקון וילחצון זה את זה, ומלאה הארץ חמס, אלה וכחש, גנוב נאוף ורצוח, עד אשר תאבל הארץ, ואומלל כל יושבי בה כי חרב איש תהיה באחיו,] ע"כ בצדק ובמשפט נגזר עליהם, כי האושר הזמני והמוסרי אשר בקשו הם לאבד מכל עדת ישראל יאבד מנהם לבד באופן נסיי המורה על השגחת הי"ת הפרטית, וכי משלם גמול הוא לעושי רשעה, ע"כ נסחו מן הארץ וירדו חיים שאולה מקום אשר יוכרחו שם להתודות על חטאתם כי נטו מהאמונה האמיתית, ואת כל הישרה עקשו, וזשאחז"ל, ד"מ (ב"ב דף ע"ד,) דקא אמרו משה אמת ותורתו אמת, (והרב ז"ל נראה שהיה גורס שם "ה' אלהים אמת משה אמת" וכו') ושלש עקרי אמונה אלה יודעו ויאומתו, גם עד היום הזה לכל בעל דת הקורא ספור קרח זה וכל אשר קרהו, כאלו קול קורא תמיד אליו מקברו, "ה' אלהים אמת, משה אמת, ותורתו אמת". ואולם היה משפטם צודק מאד לפי חטאתם כי הם בקשו להרוס השתות ולקעקע העמודים אשר עליהם הושתת העולם והנה נהרס העולם להם ונהפך לתהו מקום עמידתם וירדו שאול חיים מקום אשר יעמדו שם תמיד מתודים על חטאתם כמו שאז"ל שהם נתונין שם תמיד ומצפצפין ואומרים ה' אלהים אמת משה אמת ותורתו אמת (ב"ב ע"ד.) כי הם אלו השלשה ענינים שפקפקו בה וזה הצפצוף מגיע לאזני כל בעל דת תמיד הגעה חזקה מדברי התורה בספור הזה הנפלא ולזה קמו בני קרח על ג' עמודים קיימים כאשר כתבנו בסוף הענין השני ובכלל כמו שהעולם עומד על האמת כי האמת יש לו רגלים אשר עליהם יעמוד המציאות כן הכזב והשקר הוא הפכו ולמענם תעזב הארץ ויעתק צור ממקומו. ובפרק חלק (סנהדרין צ"ז.) אמר רבינא מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא א"ל ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב טביומי שמיה דאי הוו יהבי ליה כל חללי עלמא לא הוה משני מדבוריה זימנא חדא אקלע לההוא אתרא וקושטא שמיה ולא הוו משני בדבוריהו ולא שכיב איניש מהתם בלא שניה נסיב אתתא מניהו והוו ליה תרי בני מינה יומא חד הות יתבא וקא חיפא רישה אתת שביבתא טרפה אדשא סבר לאו אורח ארעא דתיעול אמר לה ליתא הכא שכיבו לה תרי בני למחר אתו אינשי דההוא אתרא אמרו ליה מאי האי אמר להו הכי הוה עובדא אמרו ליה במטותא מינך פיק מאתרן דלא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי. ואין ספק כי כמו שהאמת היא מחיה האנשים ומגדלת בנים ותולדות לתורה ולחכמה כן הכזב והשקר היא הפכה להמית נפשות ולשכלם מתילדותיהן ותולדות תולדותיהן. והנה לא נפל מכל דבריהם דבר וכ"ש במה שהכזב והשקר יאמרו בפנות האמונה אשר התורה שהיא יסוד העולם עומדת עליהם: ואש יצאה מאת ה'. כבר אמרו חז"ל שבשעה אחת היו שני המשפטים (תנחומא פ' קרח) וראשונה זכר ענין הזמנתם ועכשו אמר איך נלמר דינם לכלם בשעה אחת. וידבר ה' וגו' אמור על אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות וגו' (י"ג) כבר אמרנו כי לא נכנס אהרן עמהם שאלו נכנס היתה מחתתו ראויה להיותה לנס ולקיום האמת ופרסומה מכל זולתה אמנם כשלא נכנס צוה שירם מחתת האנשים החטאים האנה אשר על ידם נתבטל הכזב וירקעו אותם צפוי למזבח באופן שיתקיימו שם תמיד. ובזה יהיה זכרון לבני ישראל אשר לא יקרב וגו' והוא אמרו כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל הוצרך לתת טעם לשום המחתות האלה במקום הקדש (י"ג) ואמר כי במה שהקריבום לפני ה' לברר בם האמת מהשקר נתקדשו להיות שם תמיד לאות לבני ישראל כי הדבר המחליש והמבטל אל מנגד הקדש והטהרה קדש הוא בלי ספק כי אין אוהב בעולם כמי שיפיל האויב ואף על פי שיחשב מעוזריו כי על כן אמר דוד על חרב גלית הפלשתי אין כמוה תננה לי (שמואל א' כ"א) וזה כי הנה אחימלך אותה החרב חשבה לרעה לפי שנפל בעליה עמה ועל ידה. ועל דרך שאמר איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמ' (שם ב' א') ירצה שכלי הגבורים אשר נפלו הנם אבודים כי לא יצליחו עוד לגבורה ולא ילבשום עוד. או מפני שכבר נתקוממה זאת החרב עליו. ולזה אמר חרב גלית הפלשתי אשר הכית בעמק האלה הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד אם אותה תקח לך קח כי אין אחרת זולתה בזה. אמר כי לשני הטעמים האלה הנה הוא אינו נותן אותה לו מדעתו אמנם אם אותה תקח לך מדעתך קחנה כי אין אחרת זולתה בזה. והוא אמר עם היות שנתקוממה עלי ראשונה אחר שבעלה נפל עמה לפני ובה כרתי את ראשו הנה אין כמוה להיות לי בעוזרי והרי היא טובה מכל זולתה לזה תנה לי בידך ולא תחוש כי ההורג האויב אין אוהב כמוהו. וכן בכאן אין כלי קדוש כמי שבטל הקיטרוג מעל הקדוש וכמו שאמר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש. ולזה אמר כי הקריבום לפני ה' ויקדשו במה שהפילו חללים המתקוממים על ה' ועל קדושו. ויקח אלעזר וגו'. זכרון לבני ישראל וגו'. עד כאשר דבר ה' ביד משה לו. הנה הרלב"ג ז"ל פירש כאשר דבר ה' ביד משה לו לאלעזר כי כן נאמר אמור אל אלעזר וגו'. ולא היה כפירוש הזה בכל מה שנאמר בו. והנה בזה נכלל ספור עקר המחלוקת הזה ומשפטו אמנם אמר כי ביום המחרת נתלוננו כל עדת בני ישראל כי היתה נפש כל העם מרה על שריפת אחיהם ועל אבדנם ובאו על משה ועל אהרן והשיאו אותם עון אשמה אם להשיאם העצה ההוא של הקטרת או למהר פורענותם באומרם בקר ויודע ה' או שחשבו שהוא מן עצמו אמר ואם בריא' יברא ה' וגו'. הפך ממת שאמר הוא על כל המעשים ההם כי לא מלבי. והוא מבואר כי המאמרים האלה הם שארית מהמחלקות הראשונה וכפיס מעצתם לכן חרה אף ה' בהם ובא בענן כבודו להשחיתם כמו שאמר וידבר ה' אל משה וגו' הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע וטעם הרומו אינו כמו הבדלו או העלו האמורים ראשונה שהרי לא היתה בזה סכנה פן תספו כמו שהיה שם אבל טעמו שיסתלקו מהם לבלתי התפלל עליהם ולשאת בעדם רנה ותפלה כבראשונ' כי אי אפשר שלא ישאו את עונם ולזה ויפלו על פניהם בדברי תפלה ותחנה. (6) since no order had come to separate the whole nation. This is why they asked G'd why He would be angry at the whole nation on account of the sin of one man. In fact, G'ds instruction had meant "stop arguing with these people and stand aside." G'd thereupon responded to the plea of Moses and Aaron, and ordered everyone to stand aside from Korach's group. This time only Moses was addressed by G'd. This indicates that their previous understanding that unless the whole people separated themselves they would all share in the doom, had been correct. (7) The principle of collective responsibility is based on the fact that every individual is part of a whole, and inseparable from it. When, however, a part takes steps to separate itself from the whole, then he can be dealt with on his merits. (not share the fate of the whole necessarily) The object of Moses' prayer was to reverse the process of collective responsibility. He said that Korach was the one who had separated himself from the whole by virtue of his challenge. He had therefore become ish echad, a single dissenter. Why should the whole nation be considered as his fellow traveller then? G'ds reply was that just as Korach had demonstrably opted out, so the people would have to demonstrate that they did not make common cause with Korach. The practice of Jewish Courts of law to banish unrepentant sinners, has as its purpose to show that the community does not feel at one with that individual, and thereby wards off collective punishment which might otherwise befall it as a result of the sinner's actions. When Datan and Aviram had left centre stage, Moses followed by the elders, and disregarding the insult that had been flung at him, followed them to warn them of what would befall them. However, far from heeding the fact that the people had already moved away from their immediate vicinity, Datan and Aviram continued with renewed sarcastic outbusrts. Moses had to announce the nature of the impending punishment, since both his stature as a prophet and the priesthood had come under attack. Aaron's priesthood would be proved when, as heretofore, only his incense would be accepted. Moses' prophetic stature would be vindicated when his prophecy concerning the amazing manner in which Korach and Co. would die, would come true. The fact that an entirely new method of death would occur, would prove hashgachah peratit. (8) The fact that Korach's punishment was not only just, but fitted the crime, was impressed upon the people. He had endeavoured to undermine the fundamentals of Judaism, "to remove the floor," have the bottom drop out from beneath the spiritual underpinnings of his people. In retribution, "the bottom" fell out beneath them instead. When the Talmud in Baba Batra 74, tells that the spot where Korach went under reverted to primeval tohu, and that Koarch and Co. can be heard at the site proclaiming that both Moses and his Torah are true, the message is that we should appreciate the real target of his complaint. By having had to eat his words, this was demonstrated beyond doubt. (9) The memory of the end of the rebellion is kept alive by these censers, the final destiny of which is to partake in the very service that had been assailed by their former owners. Because Aaron had not been with the two hundred and fifty men when they offered their incense, it was their pans that would demonstrate that only priests could offer incense without penalty. The reason that those pans were used though they had belonged to the rebels, is that they had served to separate truth from falsehood. The same reason that had motivated David to keep the sword of the idol worshipping Goliath, applied here also. (Samuel I chapter 21) Achimelech had stored that sword in the temple, as a memento of the defeat of the blasphemer. When David bemoans the death of Saul, (Samuel II 1,27) he does not only bewail the loss of Saul the warrior, but also the loss of his weapons, the instruments of his victory. Although the weapons of an enemy, since they assisted the enemy could be presumed to be objects of disdain and hatred, the fact is that nothing is as beloved as the weapon once owned by a defeated enemy, which now reminds the victor of his triumph. Similarly, the flattened metal of the incense pans now assumed a greater degree of sanctity since their function had now proved the sanctity of Torah values as revealed by Moses. "They were offered before the Lord and became sanctified." (17,3) This means that they had become holy through the death of the rebels.