יבאר איך יצדק מאמר יבא טוב וכו' ולפי המסופר יראה שכל אחד גרע חלקו ויבאר כונת המתאוים: "And the people were as murmurers" etc.
ויהי העם כמתאוננים וגו' The Talmud in Menachot 53, states: "may the good one come and receive that which is good, from the Good One, on behalf of the good ones." May the good one come, i.e. Moses, of whom it is written "she saw him that he was good." (Exodus 2,2) "And receive that which is good," i.e. the Torah of which it is written "for it is a good instruction that I have given you" (Proverbs 4,2) "From the Good One" i.e the Almighty, of whom it is said "The Lord is good to all." (Psalms 145,9) "On behalf of the good ones"-i.e. Israel, concerning whom scripture states "do good O Lord, to the good ones and to those whose heart is upright!" (Psalms 125,4)
במסכת (מנחות כ"ג) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. יבא טוב זה משה שנאמר ותרא אותי כי טוב היא (שמות ב׳:ב׳) ויקבל טוב זה תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד׳:ב׳) מטיב זה הקדוש ברוך הוא שנאמר טוב ה' לכל (תהילים קמ״ה:ט׳) לטובים אלו ישיראל שנאמר הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (שם קכ"ה): The existence of ideal conditions is a prerequisite if a craftsman is to perform his art successfully.
*תוכן דעת הרב ז"ל, הוא כי כל דבר מלאכותי, אם ירצה בעליו שיוגמר ויושלם באופן שיהיה שלם כראוי ונרצה להם צריך שימצאו תחילה כל הדברים המצטרכים לעשייתו ג"כ בתכלית השלימות הראויה, והם בכלל שלשה דברים, הא' החומר היותר נחות לקבל מרת הדבר ההוא המבוקש, והב' הפועל ר"ל האומן היותר שלם במלאכה זאת, כאשר נראה ג"כ כי כאשר צוה הי"ת לעשות הארון והכפורת ושאר כלי הקודש בחר בזהב שהוא היותר טוב מכל המתכיות, שיהיה חומר הכלים היקרים החלה, וקראו בשם את בצלאל ושאר חכמי לב אשר מלא אותם רוח חכמה להיות האומנים לעשות כל אלה, והג' כלי אומנות המצטרכים למלאכה זאת צריכים ג"כ להיות טובים וראוים למלאכה ההיא, כמו שאה"כ (ישעיה כ"ח) שגם למלאכת החרישה והדישה שהם נראות לנו בהשקפה ראשונה כקלות ופחותות הערך, בכל זאת צריכות להעשות באופן הראוי ובכלים הראויים להן אם תצלחנה ותושג מהן התכלית הנרצה, וכמו כן אמר הכ' (שם נ"ד) גם בחרש ברזל שברצותו להוציא כלי למעשהו, יצטרך לבחור באמצעים הנכונים והראוים לזה כמו שמבאר הרב ז"ל כל זה בפנים הספר, כי כן נתן הי"ת בלבו לדעת זאת עפ"י נסיונות והתבוננות בפעולת הטבע, כמו שאמרו החוקרים שהמלאכה נמשכת אל הטבע ומתדמה אליה, [כנודע שלא לבד הרבה דברים נודעו לבני אדם במקרה ע"י שאר ב"ח, כמו שנודעו ד"מ בשנת ק"ח לאלף הששי חמי במדינת בעהמען (אשר כפי הידוע לכל יועילו הרבה לתרופת חליי ונגעי בני אדם) רק ע"י מקרה כזה בלכת הקיסר קאראלוס לצוד ציד ע"י שטבע בתוכם כלבו, וצעק מרה כי נכוו רגליו בם אשר ע"כ נקרא גם המקום ההוא על שמו קארלסבאד. וכן נודע לדעת קצת טבע מעין אחר במדינת איטאליען לרפאות חולי השדפון רק ע"י רועה אחד שגרש מעדרו בהמה אחת אשר היתה חולה וכחושה מאוד, ותלך ותרעה בנאות דשא אשר שם המעין ההוא ותשת ממנו, ותרפא ותהיה דשנה ושמנה כמקדם, כי אם גם הרבה מלאכות ותחבולות מעשיות (מלבד אותן שהמציאו בחכמתם אשר חננם ה' ועפ"י נסיונם והתבוננם בדרכי וחקי הטבע) למדו בני אדם משאר ב"ח, כי מה שראו אותם עושים עפ"י נטיית טבעם ותולדותם, עשו כן גם הם כמסופר ד"מ מקצת החכמים שרפואת ההקאה לחולי האצטומכא והמעיים למדו רק מקצת חייתו שדה אשר באכלם יותר מדי שבעם ויחלו, יאכלו עשב ידוע אשר טבעו לסבב להם הקאת המאכל ושבו ונרפאו, גם בדחז"ל. לא נמצא לא לבד לענין, מידות ותכונות נפשיות (בעירובין דף ק' ע"ב) "אלמלא לא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול" וסמכו זאת על הכ' "מלפני מבהמות ארץ", כי אם גם פעולת קבורת המתים אחז"ל למד האדם רק מב"ח, כי כן איתא בפרקי דר"א כי במות הבל היו אדם וחוה יושבים ובוכים ולא ידעו מה לעשות עד שלמדו לקברו בארץ מעורב אחד שמת רעהו ונטלו וחפר בארץ לעיניהם וקברו, אשר ע"כ הזהירנו ג"כ החכם מכל אדם ללמוד מניעת העצלות וחבוק ידים מנמלה באמרו (משלי ו׳:ו׳) "לך אל הנמלה עצל" וכו'] ועל ענין זה ר"ל כי נתן ה' לבני אדם התשוקה והנטיה הטבעית להשקיף אל פעולת הטבע ולהשתדל תמיד להדמות לה במלאכתם וללמוד גם דברים מועילים ממעשי שאר בע"ח רומז גם ה"כ (ישעי' כ"ח) "גם זאת מעם ה' יצאה הגדיל עצה הפלי' תושיה".
אפס לא לבד בפעולות בני אדם הענין כן הוא, כי אם גם בפעולות הי"ת, שאף שלפעמים יבחר להשגת תכליתו באמצעים זרים, אשר בהשקפה ראשונה ידמו לנו שאין באפשרותם כלל להביא אל התכלית הנרצה, למען הראות בזה לבני אדם גודל תקפו וגבורתו, שגם ע"י אמצעים בלתי נאותים כלל יש ביכלתו להשיג תכליתו היקרה, (עיין ביאורי לשער ל"ה) בכל זאת נראה שגם הוא י"ת נוהג לפעמים על אופן זה לבחור להשגת תכליתו רק באמצעים הנאותים והראוים לה, ר"ל להכין החמרים, הפועלים והכלים הראוים לעשות על ידם פעולתו הנסיית אשר אליה יכונן, כמו שבחר באסוך שמן של האשה האחת מבני הנביאים (מלכים ב ד׳:ל״ח) להיות החומר הנאות להריק לה ברכתו ע"י נביאו אלישע, וכמו שבחר במשה להיות שלוחו להוציא את ישראל ממצרים, ויבחר בדוד להושיע אותם מיד כל אויביהם מסביב, בעבור היותם הפועלים הנאותים לו, לעשות על ידם אותותיו ומופתיו בארץ חם וכנען וכל סביבותיה, וכמו שבחר בתבת עצי גופר להיות כלי נאות להציל על ידה נח וביתו ממי המבול, ובתיבת גומא להחיות את משה, כאשר הושם בסוף על שפת היאור, אף שהיה ביכולת הי"ת לעשות כל האותות והמופתים והנסים האלה אף מבלעדי החמרים הפועלים והכלים הנאותים להם, אשר ע"כ תעו גם החרטומים וחשבו כי המכות הראשונות דם וצפרדע אשר מי היאור היו להם לחומר אשר ממנו נתהוו הן רק פעולות טבעיות כעין מה שעשו גם בלהטיהם כן (אף שלא יכלו לסבב גם סור המכות האלה כמ"ש הרב בשער ל"ו ע"ש) וכן טעה נעמן כאשר צוהו אלישע לרחוץ במי הירדן להיטהר מצרעתו, מ"ב ה') כי חשב שרפואה זאת היא טבעית ולא נסיית אחרי שבחר לה אמצע, הנאות גם על פי חוקי הרפואה הטבעית ר"ל הרחיצה במי נהר לנקות העור והבשר וע"כ אמר "הלא טוב אבנה ופרפר" וכו' ר"ל אם רק עפ"י דרכי הטבע ארפא מצרעתי הלא טוב לי לרחוץ במי נהרות דמשק אלה (אף שזה בעצמו היה לו להוציאו מטעותו, כי בלתי ספק רחץ כבר בהם ובכל זאת מאנה צרעתו הרפא.) גם במן בעבור היותו מקשיי ויבש, כזרע גד שהוא מאכל טבעיי חשבוהו קצת אנשים דבר טבעי וע"כ הותירו ממנו כמשפט כל איש במאכליו הטבעיים אשר ישאיר הנותר מהם היום ליום המחרת, גם יצאו בעבור זה ללקוט ביום השביעי כי חשבו שאחרי שהוא דבר טבעיי יתמיד להיות מדי יום ביומו כאשר יתמידו שאר פעולות הטבע ויהיה גם כן ביום השביעי (עיין מכל זה בדברי הרב ז"ל למעלה בשער מ"א) וכל זאת נסובה להם בעבור שראו מעשי נסים אלה דומים בחמריהם או בשאר חלקיהם או סיבותיהם לדברים טבעיים ויחשבום ג"כ רק לפעולות טבעיות, ועפ"י הדברים האלה מבאר גם מאחז"ל שהחל בו, כי רצו להורות לנו בזה שנתינת התורה התמימה לבני ישראל היתה מלאכת ה' היותר יקרה והיותר שלימה יען כי לא חסרו בה כל התנאים הנזכרים למעלה שהם הכרחיים אל כל פעולה אם תהיה שלימה ויקרה כראוי. כי האמצעי אשר בחר בו הי"ת להיות כעין כלי לתת התורה על ידו, היה משה בחיר כל בני אדם, והתורה בעצמותה היא שלימה ותמימה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה אך שלום ואושר זמני ומוסרי לתומכיה, והפועל ר"ל הנותן אותה הוא הי"ת השלם לבלי תכלית אשר מאתו לא יצא דבר שאינו שלם כראוי, אם לא שפחיתות החומר או האנשים המקבלים פעולתו מחייבת שתהיה פעולתו זאת בעצמה ג"כ גרועה, ואחרי שבני ישראל מקבלי התורה היו בעצמם טובים ויקרי רוח, וזרע קודש אשר ברך ה' הלוא בהכרח צריכים אנו להודות התורה הנתונה מיד עליון להם היא ג"כ שלימה ותמימה מאוד ואין בה שמץ דופי, וזשאחז"ל "יבוא טוב שהוא משה, ויקבל טוב זו התורה, מטוב, מהי"ת שהוא טוב לטובים" לישראל שהם טובים בבחינה מוכרית, אך ע"ז יאמר הרב ז"ל כי בהשקפה ראשונה יראה לנו שמה שמסופר בפרשתנו זאת הוא מתנגד אל מחז"ל זה, כי שאלת מרע"ה "הצאן ובקר ישחט להם" וכו' נראה כמתנגדת אל טוב לבו צדקתו ואמונתו בה' כי איך יסתפק איש צדיק ומאמין כמוהו ביכולת הי"ת שהיא לבלי תכלית? גם מה שנראה מאמרם ז"ל "ויקבל טוב מטוב" שכל מה שבא לישראל ע"י משה מהי"ת היה אך טוב וחסד למו, נראה כמתנגד אל סיפור פרשתינו, כי במן קצה נפשם ומתן השלו ובשר תאוה זה היה להם לזרא, וגם אף ה' חרה בעם ויך בהם מכה רבה אשר כל אלה הן פעולות אשר בהשקפה ראשונה לא תעדנה על טובת וחסדי הי"ת על ישראל? גם הסיפור מתלונת בני ישראל והיותם מתאוננים רע באזני ה' ומתאוים בכל עוז לאכילת בשר, יורה כפי הנראה שלא היו ראוים להקרא תמיד בשם "טובים" שהוא שם תהילה ותפארת מוסרית למו, ולבאר כל אלה יאמר הרב ז"ל כי משה לא נסתפק כלל ביכולת הי"ת שיוכל לערוך שלחן במדבר רק אמר אליו אחרי ששמת אותי למנהיג אנושי לישראל וגלית בזה דעתך שתרצה להנהיגם באופן טבעי אחשוב למשפט שאין מהראוי לשנות עתה מנהג העולם בעבורם לתת להם תאותם כי אם להכריחם שיכבשו יצרם למען תהיה פרנסתם תמיד רק באופן שתוכל להעשות בכל העתים והזמנים, גם על יד איש אשר כמוני היושב בקרבם, מבלי שינוי הטבע, כי אם ירגלו עתה באכילת בשר לשובע, יהיה ההכרח לפרנסם תמיד רק באופן נסיי, כי בדרך הטבע מי יוכל להאכילם בשר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם"? וסרה א"כ בזה התלונה מעל משה באופן שנראה כי תמיד היה ראוי להקרא בשם טוב, גם המן היה מזון טוב לישראל ולא מצד עצמותו הרעה קצו בו ישראל, כי אם בעבור השתוקקם למעמדם החפשי מעול התורה במצרים החפיאו עליו דברים אשר לא כן, והשלו אף שהיה להם לזרא ורע גופני, בכל זאת גם הוא היה טוב לכם בבחינה מוסרית, כי על ידו נוסרו, ולמדו להיטיב דרכם מן אז והלאה ולדעת כי רע ומר הוא לאדם להמשך אחר יצר לבו הרע ותשוקתו החמרית, ומעצמו יבואר כי אחרי שעל פי משפט הצדק והמישרים הוכיחם הי"ת בשבט פשעם למען ענותם ולהיטיבם באחריתם בבחינה מוסרית, לא חדל גם אז מהיות הטוב והמיטיב לכל, כי אם היה רק כאב רחמן אשר יוכרחו לפעמים ליסר בנו העוזב ארחות יושר למען הטותו עי"ז עוד אל נתיבות הצדק והמישרים, גם בעד ישראל הליץ הרב ז"ל כי היו ראוים גם אז להקרא בשם טובים, כי אחרי שמבלי טורח נמצאו בם כרגע שבעים זקנים אשר היו ראוים שתחול עליהם רוח ה' הלוא זה יעיד עליהם כי רוב העדה היו יקרי רוח, ובעלי מעלות ומידות יקרות, כי מבלעדי זאת לא היה נמצא בתוכם גם מספר גדול כזה מאנשים שלימים וראוים לנבואה, גם האספסוף אשר בקרבו לא היו שקועים במצולת התאוה הבהמות כל כך להתאות תמיד רק אל הבשר ושאר מאכלים גסים כנראה מדבריהם בהשקפה ראשונה, כי אם במשכיות אמרי פיהם אלה הסתירו רק תשוקתם אל החופש מעול התורה והדת שהיה להם במצרים בעבור היותם עוד חסרי הדעת להבין ערכה ויקרה כמו שיבאר הרב ז"ל כל זה בפנים הספר עיין שם. מציאות התנאים הנאותים במעשים האנושיי' הכרחי לשלמות המלאכה. גם יתכן מציאותם במעשים האלהיים כי שם צוה ה' את הברכה: Similarly, in matters of the spirit, success can only be guaranteed when all three major conditions for success have been fulfilled In material matters the ingredients that ensure success are: a) availability of the finest raw materials, b) excellent tools, c) an outstanding craftsman. Even a Betzalel could only function at his best when he had at his disposal the finest materials, the best weaving and embroidery equipment. Isaiah 28, 24-29, further illustrates our point, showing that even simple labours such as ploughing and threshing, require more than brute force or muscle in order to be performed successfully. The critical ingredient is "if he has absorbed the lesson taught him by His G'd." (verse 26) Sometimes even undertakings commenced at the behest of G'd, will appear to have counterproductive results, especially so when the approach adopted seems illogical. Still, even in such cases, success is the ultimate result. When it does materialize, the impact is longer lasting and far more dramatic. Moses' first interview at the Court of Pharaoh certainly seemed to contain all the ingredients of the failure of a mission, producing as it did, harsh counter measures by Paraoh. (Exodus 5,6-23) The appointment of David as future king of Israel and its Saviour, (Samuel I chapter 16 and onwards) seemed to lead to early failure. Samuel had to take the most unlikely tool when he commenced the mission, a young calf. The insignificant waters of the river Jordan were selected to cure the Syrian general Naaman of his skin disease. (Kings II 5, 1-18) On the other hand, we find the Jews who went to collect manna on the Sabbath, or who tried to preserve it from one day to the next, -perfectly reasonable sounding procedures-, fail, because they did not heed the lesson quoted from Isaiah earlier. We also find that Pharaoh's magicians failed to cope with the plagues which they considered themselves capable and trained to deal with. The meaning of our opening Midrash then is clear. "May the right craftsman Moses, come and receive the right tools, Torah, from the only One who can supply these tools, G'd, on behalf of Israel." The description of Israel as "the good ones," has a dual meaning. A) There will always be found some good people in Israel, people whose merit will suffice to insure the nation's survival, people such as the prophets whose very existence has made our people unparalleled among all the nations since Abraham. Psalms 87, 5-6, clearly reflects this sentiment. The psalmist extols virtuous individuals all of whom regard Zion as their spiritual birthplace. B) The Jewish people, though not always measuring up to their task individually, deserve the appellation "the good ones, in comparison to other nations. When Solomon talks about "the lily amongst the thorns,” in Song of Songs, 2,2, he refers to this goodness of Israel relative to other nations. Even though a lily is not a fruit bearing plant, the master of the parables could certainly have selected a different plant to compare Israel to, had he wanted to. The lily does not even provide shade for the weary traveller, but only delights by its fragrance and beautiful appearance. It is found amongst thorns, which do not please the eye or the sense of smell, and which actually cause pain to those who come in contact with them. Similarly, the Jewish people even when not at their best, stand out amongst the nations. For this reason the sages instituted the benediction "You have chosen us," in our liturgy. We will discuss later in this chapter how the wholesale death of Israelites which emanated from the "Good One" at kivrot hata-avot, when Israel became the victim of uncontrolled greed, could have happened.
הקודם הוא מבואר מנפשו כי שלמות כל דבר מלאכותיי בהמצא החמר היותר נאות לקבל הציר' ההיא הנדרשת. ובחירת האל ית' הזהב משאר המתכות לעשות בו הארון והכפורת והכרובים והמנור' והשלחן והמזבח וכל כלי הקדש תוכיח על זה. וגם עם זה לא יתכן שלמותו כי אם בהמצא שם חרש חכם ושלם כאשר ראינו קורא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור ואתו אהליאב וגו' ובלב כל חכם לב וגו' (שמות ל״א:ב׳) וגם באלה לא נשלמ' המלאכ' אם לא בשימצאו להם הכלים הנאותים והמיוחדים למלאכ' ההיא כפי מה שהיה בכלי הטויה והאריגה והחריטה והיציקה וזולתם. כי בכל זה יקנה החמר ההוא הצירה הנאותה המבוקשת בכל אחד מהכנים ההמה וכל זה הוא מבואר מפרשת הכל היום יחרוש החורש לזרוע וגו' (ישעיהו כ״ח:כ״ד) יאמר שעם שמלאכת החריש' היא היותר כבדה והיותר קשה שבעבודות האדמ' עכ"ז לא תושלם המלאכ' בעבוד' ההיא לבד ואע"פ שיתמיד בה העובד אבל צריך ליעזב מהמלאכה הכבד' ההיא ולפתח צמדי הבקר ולהטפל אל כלי הנפוץ לשדד האדמה ולהשוות פניה שהיא מלאכה נקלה מאד ואחרי כן הלא אם שוה פניה אין המלאכות שוות לכל התבואות אבל והפיץ קצח והוא שיהו הגרענים נפוצים ומרוחקים אלו מאלו וכמון יזרוק שהוא ענין אחר זולת הראשון וכן ושם חטה שורה ושעור' נסמן וכוסמת גבולתו כלומר כל אחד לפי ענינו. וכן לגמר המלאכה נאמר ויסרו למשפט אלהיו יורנו כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמון יוסב כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. יורו על צורך הכלים הנאותים אל כל מלאכ' לפי ענינה אשר בהתחלף הכלים תפסד המלאכ' ההיא. וברור הוא שאם לא יזדמן נדוש לקצח וכמון השבט והמטה כי אם אופן עגלה וחרוץ או למלאכת התבואה לא יזדמן החרוץ והאופן רק המטה והשבט שלא תושלם מלאכתם בידם ואע"פ שיהיה העוש' בקי באומנות ההוא. וזה הענין בעצמו אמרו הנביא ואנכי בראתי חרש ניפח באש פחם ומוציא כלי למעשהו (שם נ"ד) כי הוא יתברך אשר ברא חרש חכם ואומן בקי באומנתו אשר הזמין בידו כלי אומנתו המיוחדים למלאכ' ההיא והוא מה שהיישירו להיותו נופח באש פחם ולא בזולתו ממיני האש שאינו ראוי למלאכ' ההיא וגם שהוא מקנה לחמר ההיא צורתו הראויה כי עליה אמרו מוציא כלי למעשהו. אמנם כאשר לא הזמנתי בידו הענינים הצריכים על זה האופן הנה אנכי בראתי משחית לחבל כי ישחת הכלי בידו ולא יועיל למעשהו. וסיים גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה לומר כי הפליא עצה זו בלב כל בעל אומנות מהמעשים המלאכותיים בהחלט שילמדו מהמלאכות הטבעיות או מהמשתתפות להם וכמו שאמרו החוקרים שהמלאכ' נמשכת אל הטבע ומתדמה אליו. ואמר הגדיל תושיה כי מלאכות רבות נשחתות לבלתי השמר בתנאיהם בלי ספק סוף דבר כמו שהחמר והצורה הן עקרים בדבר המלאכ' *כן אותות הפועל והאמצעים וכו' כצ"ל אותות הוא שם פעולה הנגזר משורש אוה ויתורגם לפ"ז זא איזט אויך דיא געהאריגע וואהל דעם ווערקמייסטערס אונד דער זאנסטיגען מיטטעל ערפארדערליך, ווען מאן איינע געלונגענע פאלקאממענע ארבייט ערלאנגען ווילל. כן האותות הפועל האמצעיים הן הכרחיים לשלמותה. והנה אם כן שלמות כל מלאכה תמצא בשלמות החמר והצור' הפועל והכלים האמצעיים ודי לענין הקודם: אמנם הנמשך הוא מבואר שעם היות האמצעיים הלקוחים אל הפעולות האלהיות בהשקפ' אחרת שכלית זולת מה שיראו אותה האנשים במעשיהם וכבר יעשו הדברים באמצעיים זרים ורחוקים אל הענין ההוא כמו שהיה הענין בתחלת שליחותו של משה אל פרעה שהרע לעם בעבורו כמו שנתבאר במקומו ועליו יש לפרש מאמר גם זאת מעם ה' צבאות יצאה (ישעיהו כ״ח:כ״ט) כמו שהוא בשער ל"ה עם כל זה כבר ראינו שהוא יתעלה נוהג בהרבה ענינים על זה האופן רצוני שיבחר אל הגעת הפעולות האלהיות האמצעיים או הכלים הנאותים אל המלאכ' ההיא. כמו שנראה מבחירתו ית' למשה נביאו או השליחות ההוא הנפלא. ויבחר בדוד עבדו לרעות ביעקב עמו (תהילים ע״ח:ע׳): ומאמר לך בכחך זה וגו' (שופטים ו׳:י״ד) כמו שנתבאר הכל בשער ל"ד והוא פירש פשוטו של מאמר גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה וגו' לומר שהיתה עצה עמוקה לשלמות המלאכות האלהיות ולהסכים ענינם אל הטבע הנהוג להמצע בהם האמצעיים הנאותים. אם בהכנת החמרים המיוחדים. ואם בהזמנת הפועלים הראויים והכלים ההנוגים כי בהסכמת זה יהיה השפע היורד מההשגחה האלהית גדל יתר מאד. צא ולמד מתיבתו של נח ומתיבתו של משה ואסוך שמן וזולתם וגדול' מכלן עגלת בקר תקח בידך (שמואל א' י"ז) וכיוצא באלו הענינים. והיה זה במה שנשתבשו בו קצת אנשים כמו שאמר נעמן הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי וגו' (מלכים ב ה׳:י״ב). והשתבשות החרטומים במכות הראשונות. גם יציאת האנשים ללקוט המן ביום השביעי ושמירתו מיום ליום מזה המין וזולת' אשר היו חושבים לראות בהם קצת ענינים דורכים מהלך הטבע לא ישערו בהם היותם אלהיים לגמרי. כי לזה הוצרך האל ית' להודיע לבני האדם עלילותיו באותה פרשה שזכרנו כי עמקו מחשבותיו לעשות כן בקרב הארץ כנזכר. וזה הענין עצמו אשר ייחסוהו חז"ל למעשה הגדול והנורא אשר ייחדו האל ית' לעצמו כי הואיל לעשות לו לעם נחלה הגוי הגדול הזה ולקרבם אליו להנחילם תורתו האל יתברך שהיא היתה המלאכה היותר גדולה והנפלא' שבמלאכות ואמרו שודאי נמצאו בה הארבעה דברים שזכרנו כתקנן שעל ידי כן הושלמ' המלאכ' בלי ספק. והוא היתה כוונתם במאמר ההוא שזכרנו באמרם יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים כלומר כלהו איתנהו. כי הנה על תוכן האמצעי שנעש' כלי להוציא המלאכ' אל הפועל אמרו יבא טוב זה משה שנאמר ותרא איתו כי טוב הוא והנה שם במקומו נתבאר יפה כי היה היותר נאות והיותר מתיחס לגמור על ידו מעשהו יתעל' אשר זמם לעשות עם העם מכל זולתו לפי מה שנמצאו בו מהשלמיות הנראות בו לענין המעש' ההוא *כאשר הוא שם המגלות על המקוה ממנו לעתיד כצ"ל לדעתי ור"ל כי שם בשער ל"ד באר הרב ז"ל כבר כי נמצאו במרע"ה כל השלימיות המצטרכות לגואל ורועה ישראל. והן הנה אשר גלו והודיעו לכל אדם בראשית שליחותו כי יוציא אל הפועל כל מה שהיה מקוה ממנו בלכתו אל פרעה במלאכות ה' צבאות, ואם לבני אדם היה זה גלוי וידוע ע"י שלימיותיו ומידותיו הטובות אשר נודעו לכל עפ"י מעשיו היקרים אשר עשה כבר מלפנים, אף כי שהיה זה גלוי וידוע לפני הי"ת היודע כל אשר בחר בו ועיין מזה גם בביאורי שמות דף ה' ד"ה ואולם. כאשר הוא שם המגלות על המקוו' ממנו לעתיד כל שכן למי שהכל גלוי וצפוי לפניו. אמנם על *שלימות הדבר המבוקש מה שהוא דורך מהלך הצורה בהם. שלמות הדבר המבוקש מה שהוא דורך מהלך הצורה בהם אמרו ויקבל טוב זו תורה שנאמר כי לקח טוב וגו'. וכבר נתבאר במקומו שער מ"ד ובשערים הרבה זולתו כל הצורך כי ע"י התורה האלהית תושג ההצלחה האמתית ולא בזולת' מהדתות והנמוסים ואין צריך לומר ביתר העסקים. ולזה אמר כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד׳:ב׳) כי להיותה דרך ישרה ונכונ' אל ההצלח' וכמו שאמר' תורה איקרי דרך (קידושין ב'.) היה ראוי לקנות' בדמים הרבה או לעלות השמים להורידה וכיוצא ואותה נתן להם במתנה גמורה לכן תורתי אל תעזובו. והנה על שלמות הפועל מכל זולתו אמרו מטוב זה הקב"ה שנאמר טוב ה' לכל וגו'. והיא ראיה עצומה שהפועל הטוב בהחלט הוא החכם הכולל כל מיני הידיעות כללם ופרטם אשר הידיע' הזאת תקיף לכל צרכי כלל האנשים ופרטיהם איש לא נעדר אשר לא יקבל טוב על ידו איש לפי טבעו וענינו. ולא עוד אלא שמעולם לא יצאת מתחת ידי אומנתו דבר שאינו מתוקן כי על ידי שני התנאים האלה הוא טוב לכל וכבר ביארנו עקר זה בשער ס'. לטובים אלו ישראל שנאמר הטיבה ה' לטובים. *אמנם זה הטוביות וכו' בל"א אבער דיעזע גיטע ווירד אן אירנען אין צווייאפאכער הינזיכט געריהכיט, ר"ל כי בשתי בחינות ישובחו ישראל שהם טובים, האחת בבחינת אישיהם הפרטיים כי תחת שבשאר אומות אם גם ימצאו בהם לפעמים איזה יחידי סגולה הם רק טובים ושלימים בבחינת שאר בני עמם, אבל לא ינשאו עוד במעלתם המוסרית על כל שאר בני אדם בכלל. וזש"א הרב ז"ל "שהאיש ההוא לא נודע לו שלימות זולתי מה שהוא מצרי או בבלי" וכו', וזש"א הכ' "זה יולד שם" ר"ל שתהלתו היא רק בבחינת שנולד שם ר"ל שמה שהזכיר הכ' שם האומה "רהב (שהם מצרים) ובבל, פלשת, צור, וכוש" מוכיח שמלת "שם" אינה מורה לבד על מקום לידתם כ"א גם על כלל האומה, להורות כי רק בבחינת האומה בעצמה לבדה הם שלימים ונכבדים יותר משאר בני האומה ההיא, אבל אין שמו הולך למרחוק להיות נכבד גם על פני חוצות בעבור מעלתו על כל שאר אישי בני אדם, אפס באומה הישראלית ימצאו בכל דור ודור אנשים יקרי רוח הנעלים במעלתם על כל בני אדם גם יחד בעבור קרבתם אל האלהים כמו שהיו נביאי ה' ואנשי הרוח וכמו שאחז"ל "שקול משה נגד כל ישראל" ר"ל שמשה לבדו נחשב בבחינת שאר כל בני אדם ככל האומה הישראלית בבחינת שאר העמים, וזשאה"כ "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה," ר"ל אחרי שלא הזכיר פה שם האומה הישראלית מוכח כי מלת "בה" יורה רק על מקום לידתם לבד (כאשר יורה בכל מקום "הבית" על הגבול והמקום שבו יעשה דבר מה) והכוונה שאף שנולד בציון לבד, בכל זאת איש נכבד יקרא בפי כל העמים יען כי על פני כלם יכבד, והשנית בבחינת האומה בכללה שהיא יקרה ושלימה מאוד אם תבחן מעלתה נגד שאר העמים, כמו שאה"כ כשושנה בין החוחים," וכו' שהוא מאמר הי"ת על כנסת ישראל, ומורה שאף שגם האומה הישראלית אינה שלימה בהחלט בכל זאת היא כשושנה שאף שהיא אינה פרי הראוי למאכל גם אין לה צל נחמד, בכל זאת בעבור יפי מראה ונועם ריחה היא נחמדת, ובבחינת החוחים אשר יסובו אותה היא יקרה ונכבדה מאוד, "כן רעייתי בין הבנות" ר"ל כן האומה הישראלית בין שאר האומות שאף שגם בה נמצאו לפעמים כמה פחיתיות וחסרונים מוסריים, בכל זאת בבחינת שאר העמים עובדי אלילים אשר לא נמצא בהם שום שלימות היא יקרה ונכבדת מאוד, כמאה"כ "רק באבותיך חשק ה' (ר"ל אותם חשק בעבור שלימותם המוחלטת) ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים (ר"ל אבל אתם נבחרתם רק בעבור היותכם שלימים יותר משאר העמים) וכן יסדו חז"ל גם בתפלה "אתה בחרתנו מכל העמים" אבל היא הללה את הי"ת שם במאמר "כתפוח" וכו' להורות שהוא שלם אמיתי נשגב ונעלה גם על כל השלימים כתפוח שהוא נעלה מכל עצי היער אף שיש בהם גם נושאי פרי מתוק יען כי בו חברו יחדיו כל השלימיות, שפריו מתוק, וצלו נעים, ומראהו נחמד, וריחו מבושם. אמנם זה הטוביות יאמר בהם בשתי בחינות. אם בבחינות האישים המיוחדים אשר נמצאו תמיד בהמשך הזמנים בתוך האומה הזאת אשר היו שקולים כנגד כלם כמו האבות והנביאים ואנשי רוח הקדש ויתר השלמים אשר היו בהם בכל דור ודור אשר אין ספק שלא היה כן בכל האומות זולתם כי מעולם (לא) נמצא בהם שיצא מכללם ויתיחד לקרבה אל האלהים כמו שנמצאו באומה הזאת וזהו מה שאמר המשורר משבח האומה הזאת ואמר נכבדות מדובר בך עיר האלהים סלה אזכיר רהב ובבל ליידעי הנה פלשת וצור עם כוש זה יולד שם. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון (תהלים פ"ז) ירצה כי כשיזכיר ליודעיו כל האומות הרבות ההנה ויחפשו בהם אם ימצא איש אחד יובדל מכללם לצד השלמות שלא ימצא בחפושם זולתי זה עצמו שזכר והוא שיצדק על אישיהם הטובים שבהם שם האומה בכללה כלומר שהאיש ההוא לא נודע לו שלמות זולתי מה שהוא מצרי או בבלי או פלשתי או כושי והוא כוונת זה יולד שם. אמנם לציון יאמר איש ואיש יולד בה שהם היו שקולים כנגד כל האומה ונבדלים ממנה במעלה שלמות עד שכבר יוכרו בשמם הפרטי ובעצמיותם מזולת שיהיו מכלל האומ' כמו שאמרו שקול משה כנגד כל ישראל (מכילת' פ' יתרו). וכן דוד ושלמה ויתר המלכים השלמים כלם נודעו מצד אישיהם לא לבד מצד שהיו מכלל ישראל וכן הנביאים הרשומים הנודעי' בשמותם ובאישיותם בעילם והנה א"כ כבר יאמר על ישראל בכלל לטובים בבחינה זו כי הטוב האישיי יסוב אל הכלל כמו שסיים ואמר והוא יכוננה עליון. והבחינ' השנית היא כשיאמר הטוביות על כללות האומ' ואם שלא יהי' בכללם שלמים לגמרי הנה יהיו טובים בבחינת זולתם כי הרע כבר יקרא טוב בבחינת היותר רע ממנו. וכן האומ' הזאת תקרא טובה בבחינת העכו"ם שלא באו לכלל שלמות מעולם והוא מה שכוונו שלמה המלך ע"ה בשיר ידידות האומ' הזאת באומרו כשושנ' בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (שיר השירים ב׳:ב׳). והכונה כי עם היות שהשושנ' לא נמצא בה פרי למאכל ולא הנאת הצל אלא תועלת טוב המרא' ונעימות הריח לבד הנה היא בבחינת שאר מיני החוחים אשר לא נמצא בהם טוב כלל אבל נמצ' ההיזק אשר יגע אדם בהם בא החוח בכפו ונקבה. הנה השושנ' היא חביבה ונחמדת. וכן רעיתי בין הבנות כי עם שהיא אינה שלימ' לגמרי הנה בבחינת העכו"ם אשר לא נמצא בה שום שלמות ולא עוד אלא שהם רעים וחטאים לה' תמיד הנה הם טובים ונבחרים והוא מה שתקנוהו חז"ל באמרם בתקון התפלות אתה בחרתנו וכו'. אשר בחר בנו ורוממנו וכו' נמשך למה שאמר הכתוב רק באבותיך חשק יי' ויבחר בזרעם אחריה' בכם מכל העמי' (דברים י׳:ט״ו) כמו שכתבנו יפה בהקדמת פרקי המועדים תחלת שער ס"ז עיין עליו. אף היא תשיב אמריה על פי דבריו ואמר' כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו' (שם) והכוונ' האמת ששלמותי אינה שלמות רק בבחינת הנעדר לגמרי כמו שאמרנו אמנם שלמות דודי הוא שלמות אמתי אפי' בבחינת השלמים כמו שהוא התפוח בעצי היער כי עם שיש שם הרבה עצים נאים נושאי' פרי מתוק וזולתם הנה לא ימצ' שם בהם כל השלמיות כלם כמו בתפוח שנמצאי' בו המרא' הטוב והריח המבוסם שנזכרו בשושנ'. ועוד המאכל והצל אשר עליהם אמרה בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי כי הם הדברים שחסרו ממנה. או שתכוין באומרה כתפוח בעצי היער לאילני סרק ולהפליג על שלמותו לומר כי השלם בתכלית השלמות בערך החסר בתכלית החסרון יראה בתכלית השבח והמעל' מה שהוא מבואר. מ"מ נתבאר מה שיצדק זה השם מהטוביות על האומ' הזאת מצד אישיה וכללותיה אשר עליהם יתכן לומר בהם לטובים אלו ישראל שנאמר הטיבה יי' לטובים ולישרים וגו'. יורה כי יש בהם טובים וישרי'. וזולתם אשר בהם עליהם אמר והמטים עקלקלותם וגו' כמו שיבא בסוף השער ב"ה ודי בזה לביאור הנמשך. והנה לפי שספורי החלק הזה שאני בביאורו יקיפו הענינים האלה ארבעתן *באופן שיאות הדיבור בכל אחד מהם על דרך השאלה לדעת א"כ הוא כאשר הונח עפ"י מאמרם? כצ"ל ור"ל כי בחלק הפרשה שהוא מבאר עתה ר"ל פ' מתאוננים, יבואו ענינים על כל ארבעה אלה. ר"ל על מהות ואיכות משה שליח ה', ועל מהות מתנת הי"ת ועל מהות הי"ת בעצמו, ועל מהות ישראל מקבלי מתנתו, וע"כ יחשוב הרב ז"ל אותו למשפט כי יאות, שידבר פה על כל אחד מאלה, לדעת א"כ הוא שכל ארבעה אלה טובים כמו שאמרו ז"ל יבוא טוב, ויקבל טוב, מטוב לטובים? באופן שיאות הדבר בכל אחד מהם על דרך השאל' לדעת א"כ הוא כאשר הונח ע"פ מאמרים. כי במה שאמר טוב זה משה הנה מאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר י"א) והנלו' אליו חולק מאד על זה הטוביות. כי איך יתכן נביא השם יתעלה נאמן ביתו יפלא על יכלתו יתעל' ולאמר שש מאות אלף רגלי העם הזה וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש וגו' עד אשר באה לו התשובה היד יי' תקצר עתה תראה וגו' (שם). והוא דבר פלא שהאיש טוב אשר כזה ידבר כדברים האלה. וכבר דברו בו המדרשות גם המפרשים ז"ל כמו שהיא בפירושיהם אבל לא יפייסו בדבריהם לב השואל בלי שום פקפוק. וגם במה שאמרו ויקבל טוב יש לפקפק כי מה שקבלו מהטובות הנזכרות בפרש' זאת אם מטובת המן ואם מבשר התאוה אינו ראוי שיקרא טוב אחר שלא נתקררה בו דעת המקבלים כי הדבר הטוב הוא אשר הוא טוב לבעליו או שיתפייסו בו כמו שכתב החכם פרק ב' מהח' מספר המדות *אמר אמנם יראה וכו' הלשון דחוק ותוכן דעתו הוא כי סימן היות דבר מה טוב, הוא בהיותו נאהב לבני אדם, ואם הוא נאהב מכולם הוא טוב בהחלט, ואם הוא נאהב רק לאחד ד"מ מאכל מתוק לאיש מפונק האוהב מעדנים הוא טוב רק לו ר"ל שנקרא טוב רק בהצטרפותו ובחינתו אל האיש ההוא האוהב אותו, אפס הדבר שלא יאהב משום אדם אינו טוב כלל, ונמשך מזה אחרי שהמן לא היה נאהב לישראל לא נוכל לקראו בשם טוב, ואף כי השלו שהיה להם לזרא. אמר אמנם יראה כי כל אחד יאהב אשר היא טוב לו וכאשר הוא טוב בהחלט הוא ראוי לאהוב כן. אמנם אשר הוא לכל אחד הוא טוב לכל אחד. אמנם כל אחד יאהב לאחד אשר הוא טוב לו כי אם הנרא' אשר הוא טוב ע"כ. והנה כאשר לא היה טוב להם זה המזון או שלא היה נרא' להם טוב הנה באמת לא יתכן להחליט עליו שם טוב וכל שכן מה שהי' להם לזרא ממנו כמו שיבא. ומזה תמשך השאל' העצומה למה יאמרו עוד מטוב זה הקדוש ברוך הוא שנאמר טוב יי' לכל כי מה יופיו ומה טובו אצלם שיאמר ונתן יי' לכם בשר ואכלתם לא יום אחד תאכלו ולא יומים ולא חמשה ימים וגו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא. ובפיו דבר ובידו מלא לאמר הבשר עודנו בין שינהם ואף יי' חרה בעם ויך יי' בעם מכה רבה מאד וכגון זה ראוי לומר שקול טובותיך ושדי אחזרי. ואין צריך לומר במה שאמרו לטובים אלו ישראל דכתיב הטיבה יי' לטובים כי ספורם אלו ענו בהם מהתאוננם והתאוותם בענין רע וזר עד שנבאשו באלהיהם ובמלכם יותר משאר הפרשיות. והנה עם שכבר יתפשטו השאלות בכל הארבעה ענינים אין התמיהה בהם שוה אמנם עקר השאל' הוא במאמר יבא טוב כי מאמר ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים קשה מאד. שנייה לה בטובתו של הקב"ה במתנה זו שאמרנו. אמנם בשלישית במדרגה הוא בענין המן. והיותר חלושה מכלן היא הרביעית לפי שהתשוב' בצדה כאן בשעושין רצונו של מקום. כאן בשאין עושין רצונו של מקום אמנם על כל פנים נאחוז דרכם זה לקבל ולקיים בפירוש הכתובים כי יי' דבר טוב על ישראל בכל ארבעת רבעיהם הנזכרים כל אחד לפי טבעו ומדרגתו כאשר יסבול ענינו. אמנם נזכר ראשונ' שאר הספקות הנופלות בזה הענין: Some problems tin the text of our Parshah. 1) When the Torah writes (Numbers 11, 1) "The people were as if complaining, wicked in the eyes of the Lord," what was it that G'd had heard? Why is it not spelled out? When the Jewish people are described as "crying again" in verse four, when was the first time they had cried? 2) How could the people say "who will feed me meat?," when they had enjoyed a regular diet of fowl, quail, since the second month they had been in the desert? How could Moses therefore appear to question G'ds ability to provide meat for the whole nation? 3) Why did Moses not relay the people's request to G'd as had been his custom? 4) If Moses simply wanted to reduce the burden of leadership from himself, why did the elders have to be assembled prior to the provision of meat? 5) The Torah seems extraordinarily long winded when describing how long the meat supply would last, i.e. "not one day, not two days etc. etc.." Why? 6) Moses' question "are You going to provide meat for six hundred thousand foot soldiers that I find myself amongst," seems peculiar? 7) Why did G'd supply this meat?
א אומרו ויהי העם כמתאונני' רע באזני ה' וישמע ה' מה שמועה שמע ולמה לא פירש הכתוב ענין תנואתם. ועוד אומרו אחר כך והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאו' וישובו ויבכו גם בני ישראל כי היכן בכו תחלה שיצדק עליהם זה: ב אומרם מי יאכילנו בשר וגו' ואחרי כן אמר משה מאין לי בשר לתת לכל העם הזה וגו'. וכן התקדשו למחר ואכלתם בשר. והלא מתחלה נתן להם השלו שנאמר בפרשת המן ותעל השלו ותכס את המחנ' (שמות ט"ז) ומשם ואילך לא נמנע מהם כמי שאמר הכתוב זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳) ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שלא בא להם לשובע והיו גדוליהם לוקטים אותו וכו' ככתוב בפירושיו כבר כתבנו בפרשת המן שער (מ"א) מה שישיגנו מהריחוק. ג אמרם זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו'. פתח בבשר וסיימו בדגים ובמיני ירקות ולא עוד אלא שסיימו ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו: וכי שוטים היו שהיו מחשיבין הדברים הפחותים ההם יותר מהמן. ועוד מה טעם הזכירו הנה והמן כזרע גד וגו'. שטו העם וגו'. ועוד ששינה תאריו במה שנזכר בפרשת המן והמן כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש ומה ענין וברדת הטל וגו'. ד למה מנע משה עצמו לבקש על שאלתם זו כמנהגו ונעש' להם קטיגור לומר האנכי הריתי את כל העם וגו'. ועוד דהאי קרא לאו רישי' סופיה היה לי לומר כאשר ישא איש את בנו או אשה את בנה או שיאמר האומן אנכי לכל העם הזה כי תאמר אלי וגו': ה מה צורך אסיפת הזקנים לספוק הבשר כי אם שאל משה להקל מעליו טורח משאת העם יודע היה כי אין מעצור ליי' לעשות את אשר חפץ: ו אומרו לא יום אחד תאכלו ולא יומים ולא חמשה ימים ולא עשרה ימים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם למה תהי' כזאת מאתו יתעלה כי מי בקש זאת מידו. ועוד שאם יאכלו חדש ימים איך אמר שלא יאכלו יום או יומים או חמשה או עשרה ימים. ודברי הרמב"ן ז"ל דקים ודחוקים. ועוד שוטים היו שקבלו מתנה זו בסבר פנים. ולא עוד אלא שהתמידו אכילתן ממנה זהו דבר של תימא ופלא גדול: ז מאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם וגו' כמו שכתבנו ראשונ'. ועוד אומרו העם אשר אנכי בקרבו וכי עתה ידענו שהוא בקרב העם ההוא: ח במאמר היד יי' תקצר עתה תראה היקרך דברי כי מה המקרה היה אשר יקרה למשה בכל זה היה לו לומר היקרם דברי אם לא: ט מה דעתו של יהושע באומרו אדוני משה כלאם ומה ענה אותו משה באומרו המקנא אתה לי מי יתן כל עם יי' נביאים כי יתן יי' את רוחו עליהם כי הם דברי מותר שהרי כל הנביאים ברוח יי' מתנבאים: י כי למה נקרא זה הבשר בשר תאוה יותר משאר הדברים אשר התאוו אליהם והספיק להם והלא נאמר מתחילה מי יתן מותנו ביד יי' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע ולא נקראו אז העם המתאוים. ועוד כי היה לו לומר כי שם קברו את העם אשר התאוו לא המתאוים שכשנקברו כבר פסקה תאותם. ונבא אל הפירוש: (1) The people were "as if complaining," refers to a trumped up charge, one not voiced openly. They were ashamed to voice their real complaint, and instead they voiced some diversionary complaint. Their real complaint, of course, had reached the ears of G'd who is familiar with what goes on in people's hearts. For this reason, G'd says later "you have wept in the earshot of G'd, who will feed us meat?" G'd had heard and was angry. At the time Abraham had weighed the money to Ephron for the burial ground he was purchasing for Sarah, he had also "heard" Ephron's unspoken words, not only the flattering offer of a gift. Despite Moses' prayer, which had stopped the fire consuming the people at tav-eyrah, the people sinned again for an entirely unprovoked reason. The assafsuff, the fringe elements, did not lust after meat. They induced in themselves lust after meat, a most despicable trait. Aristotele in chapter 9 of his book of ethics deals with this trait. When a person sees someone else enjoying something that he himself neither feels the lack of, nor the need for, he desires to be possessed of the urge to enjoy the same thing. If one observes a thirsty person slake his thirst with ice cold water, then such a person wishes to become thirsty in order to be able to quench his thirst. This is the basest way of enslaving oneself to physical greed and passions. Such people cannot even claim in defence of their behaviour that an outsider tempted them as Eve had done in Genesis 3,13. When the rest of the people observed the lust of the assafsuf, they wept again as they had done previously. This time however, they articulated their lust for meat. What displeased G'd most, was, that they had chosen to be free from moral imperatives (Torah) over freedom from enslavement to their physical urges. In Egypt, while they had been enslaved physically, Torah legislation had not yet regulated their freedom to partake of all the physical gratifications that presented themselves. Their food intake, sex life etc. had not yet become subject to Torah law and guidance. The fact that they now disdained the very thing that would lift them to the level of being truly free persons, particularly angered G'd. Whenever the Torah reports Israel as displaying a preference for Egypt, i.e. "we were better off in Egypt," the reference is to the exchange of physical freedom for the sacrifice of moral licentiousness. (see comment of Sifri on the word chinam, i.e. free from the yoke of the mitzvot,) The right to eat any fish without examining if such fish was equipped with fins and scales, was more important to them than to harbour the shechinah, Presence of G'd in their midst. After all, that shechinah, guided their destiny. (2+3) By their own admission,they had never eaten meat to their satisfaction; they only talk about sitting close to other people's fleshpots. But, even the memory of their erstwhile proximity to meat, was preferable to the availability of man, Heavenly food. At Refidim, when they did get quail, apparently it had not been to satisfy their bellies, since the fowl had not been described as performing that function. (as distinct from the "bread" which is described as lasovah, to satisfy. Exodus 16,8) Their complaint that they had nothing to look at but the man, underlined that they felt dependent daily on its re-appearance. The Torah says "who feeds you manna in the desert to keep you afflicted, unsatisfied, to test you, so that in the end you will be well off." (Deut. 8,17) G'd did not want Israel to gorge themselves on food, not even on man. When our sages in Yuma 74, tell us that blind people are never satisfied after having eaten, the reason is that they did not see the food. This places Israel's complaint into focus. "The only thing we can see is the manna." In other words, the only thing that they get their fill of is the manna. Abaye, in the same discussion in the Talmud, suggests that banquets should not be held at night, as one cannot enjoy one's food in the dark. Since the people had expressed themselves in a derogatory fashion about the manna, its appearance, its feel, etc.,the Torah proceeds to give us an objective report about its properties. In Proverbs 16,17, Solomon writes "better a dish of vegetables that is served and eaten with love, than a fatted ox which is served and eaten with hatred." He illustrates the attitude of the people towards the most delectable of dishes, handpicked by G'd Himself. The Torah's description of the layer of dew upon which the manna descended nightly, proves that the people's state of mind was not due to an inherent shortcoming of the manna.
ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' (א) ענין התואנה הזאת לדעתי הוא מה שיזכרהו אחרי כן אלא שמתחילה היה להם הגמגום והפקפוק פנימי לבם לפומיוהו לא גלי. אמנם אחרי כן אם שלא פירשוהו כי היה להם לחרפה כבר הוציאו אותה בלשון תואנה ותלו אותה בשאלת הבשר כאשר יתבאר. ולזה אמר כמתאוננים ולא מתאוננים בפועל כדבריהם כי היו מתאוננים בקרבם בלתי מוציאים דברי תנואתם בפיהם. אמנם שכבר נכנסה תנואתם באזני ה' המבין חקרי לב והוא מה שביאר להלן כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר וגו' כמו שיבא. והוא אומרו וישמע ה' ויחר אפו כי כן נאמר במבין מעצמו הדבר שלא נדבר בפירוש כמו שנאמר וישמע אברהם אל עפרון וישקול וגו' (בראשית כ״ג:ט״ז). וכן פירשנו וישמע אברהם כי נשבה אחיו (שם י"ד) והוא נכון. ואמר שעם שבערה בם אש יי' ותאכל בקצתה עד שצעקו אל משה ויתפלל בעדם ותשקע האש עם כל זה לא לקחו מוסר על דרך שנאמר הכית אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר (ירמי" ה') ועוד מעט לסבה חלושה חזרו לקלקולם והוא מה שאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו'. הנה הפחותים האלו לא התאוו הבשר ולא זולתו אבל התאוו תאוותו והיא מדה מגונ' מאד ספר בגנותה החכם בפרק ט' מהז' מספר המדות אמר עוד ירדפו התענוגים שהם חזקים אצל האנשים אשר לא יוכלו לשמוח באחרים ועל כן אלו יכינו לעצמם דברים מכינים צמא עד כאן. *והכונה, ר"ל כי האנשים השקועים במצולת התאוה הגופנית לא יספק לבד לרדוף ולמלאות רק תאותם הטבעית ד"מ לאכול ולשתות ככל אות נפשם רק בעת אשר ירעבו ויצמאו באמת, כ"א גם בעת אשר הם שבעים ישתדלו לסבב להם רעבון בלתי טבעי, למען יוכלו למלא כרסם מעדנים שונים ויתענגו בהם כאשר יתענגו האנשים אשר הם באמת רעבים וצמאים באכלם למעדנים כאלה, וזשאה"כ התאוו תאוה. והכונ' שהאנשים המוחלטים בשלוח התאות לא לבד ירדפו הדברים אשר הם תענוג להם כי גם אשר הם תענוגים אצל אחרים שלא יוכלו לשמוח בזולתם ולזה מפני שהם רואים שהאיש אשר הוא צחה צמא ישמח מאד בדבר השתי' מכל כלי חמדה אוו שתהיה להם תאוה זאת כדי שישמחו בשתיה כמותם עד שיכינו לעצמם דברים מביאים צמא והוא מגונה מאד כי הנרדף מתאותו יש לו צד התנצלות כמו שאמר הנחש השיאני ואוכל (בראשית ג׳:י״ג). אמנם אשר לתאוה יבקש אין לו שום המלט. והנה כשראו העם תאות האספסוף (א) שבו לבכות ולהתאונן כבראשונ' אלא שכבר הוציאו התואנה בפיהם אשר בכו בה מה שהיה בפנימי לבם והוא אמרם מי יאכילנו בשר. (א) *אמנם עיקר רעתם וכו' ר"ל שבמצרים אף שהיו עבדים ונכנעים תחת יד מושל בבחינת גופם כי עבדו בהם בפרך, בחומר ובלבנים, בכל זאת היו חפשים בבחינת נפשם כי לא באו עוד במסורת הברית גם עול התורה והדת לא עלה עוד עליהם, ועתה בהיותם במדבר היו ענינם בהפך, כי בבחינת גופם היו חפשים מעבודה, ורק בבחינת נפשם הוכרחו לקבל עליהם עול התורה והמצוה, והנה אלו היו כלם חכמים אמיתים היו בוחרים בחופש גופם ונושאים בשמחה עול התורה והדת, כי לא היו חושבים אותו כלל לעול ועבדות, ויהי להפך כי בעיני המשכיל ההליכה בדרכי התורה היראה והמוסר לחופש אמיתי יחשב יען כי אז הוא חפשי מעבדות היצר הרע ותשוקתו החמרית כמאה"כ (קהלת ט') "אשרך ארץ שמלכך בן חורים" ומאחז"ל (אבות פ"ו) שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה," אבל עתה בעבור תשוקתם אל הנאות הזמן ומחמדיו היה טוב להם בשחרור נפשם ועבדות גופם במצרים משחרור גופם ושעבוד נפשם במדבר, וזאת היתה עיקר רעתם ורק בעבור שבושו נגלות מצפון לבם בפה מלא אמרו רק דרך כלל כי טוב להם במצרים ורק הי"ת גלה על עונם באמרו "כי מאסתם את ה' וכו'" ר"ל את תורתו ודבר קדשו אשר נתן לכם. אמנם עקר רעתם הבא' באזני ה' היא כי הם היו בוחרים בשחרור נפשם אשר היה להם במצרים עם שעבוד גופם יותר משחרור גופם עם שעבוד נפשם אל עול התורה והמצוה כי לרוע מזלם היה זה להם לטורח ולמשא כבד אבל לפי שבושו והכלמו מלומר דבר זה בפיהם היו מבקשים תואנות ותלונות יהיו להם עילה לומר שהיה להם טוב במצרים כלומר כי טוב להם אז מעתה. משל האשה הרעה אשר מאסה בבעל' ונתנה עיניה באחר ובושה לפרש דברים שבלבה והיא בודה מלבה שאינו זן אותה או שאינו יכול כדי לבקש עילה לומר שטוב לה בבית אביה מבית בעלה וזאת לא זאת כי היא אינה חפצה בבית אביה על דרך האמת רק שמואסת את בעלה ורוצה להנשא לאחר שנתנה בו עימה. וזאת היתה כוונתם בכל מקום שהיו אומרים כי טוב להם במצרים ועקר הכוונה כי מאסו בה' ובתורתו ורצו להיות חפשים מן המצות והוא הדבר שפירשו הקב"ה בעצמו באמור להם כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו' כמו שיבא: (ג) ולזה אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'. שאע"פ שהדברים האלה לא היו חשובים בעיניהם מ"מ תואנה המה בידם לומר מצרים מצרים והכוונ' להיותם חפשים מה' ומתורתו. ומה נפלא מאמרם ז"ל חנם חנם מן המצות (ספרי פ' בהעלותך) (ג) או שיתלוננו לומר מי יאכילנו בשר כי מימינו לא זכינו לשבוע ממנו כי בשבתנו במצרים היו המצריים זובחים זבחיהם לפנינו ואוכלי' ושבעי' ואנחנו יושבין ותוהין כמו שבא במדרש (ש"ר פ' ט"ז) באכלנו מסיר הבשר לא נאמר אלא בשבתינו שהי' המצרי הולך במדבר והיה תופש איל וצבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל היו רואין ולא טועמין מהבשר אבל היו אוכלין לחמם בלא בשר עד כאן והנה כל מאכלנו היה הדגה המאוס' אשר היינו לוקחים אותה חנם או ממיני הירק היותר פחותים כקישואי' והאבטיחי' וגו'. (ג) ועתה כאשר חשבנו לשבוע מכל טוב נפשנו יבשה אין כל דבר לח ורטוב כאלו כ"ש שנזכה אל מאכל הבשר. (ב) אמנם מציאות התואנ' היה להם לפי שלא נתן להם ברפידי' לצבות בטן רק על דרך הספוק כמו שנאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע וגו' (שמות ט״ז:ח׳) או שנסתלק מיד כמו שכתבנו שם שער מ"א. ועל כל פנים היה להם בשר בספוק לבד. ולזה אמר תנה לנו בשר ונאכלה כי האכיל' הגס' היתה מכוונת מהם לא הספוק כדי החיים וזה דרך נכון בזה. (ג) ורק אמרם בלתי אל המן עינינו הוא מענין תואנה זו לומר שהוא קשה להם שתהיינה עיניהם תלויות וכלות אל המן כל היום אם ירד או לא ירד או שכוונו שאפי' יטעמו בו כל טעמים שבעולם הנה לא תשבע עין לראות ושני העניני' במסכת (יומא ע"ד:) כתיב המאכילך מן במדבר וגו' למען ענותך למען השביעך מיבעי ליה רב אמי ורב אסי חד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעין אמר רב זירא מאי קרא טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו׳:ט׳) אמר אביי הילכך מאן דאית ליה סעודתא מעלייתא לא ליכליה אלא ביממא שנאמר טוב מראה עינים ולכל א' מאלו הטעמים אמרו שהיה להם לרצון מזון הירקות והזרעונים כדרך כל הארץ מהמאכל האלהי שלא כטבעם ודרכם וכמו שאמר החכם טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו (משלי ט״ו:י״ז). ירצה ארוחת ירק שיאהוב האוכל אותה ויחפוץ בה כמו שהיו אלו חפצים באבטיחים והבצלים והשומים משור אבוס ושנאה לאוכל בו שהוא קץ בו לפי טבעו שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל: והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח שטו העם ולקטו וגו'. (ג) כלפי מה שאמר שהיה נפשם יבשה במן הזה כאלו לא היה בו שום לחות ורעננות אמר הכתוב כי שלא כהוגן נתרעמו על זה כי המן מטבעו להיותו לח ורטוב מאד כי הוא עשוי גרעינים דקים כזרע גד ועינו כעין הבדולח אשר דקותו וספיריותו מוכיחיו עליו שהוא כעין הקרח הקרוש שבנקל נמס והיה למים. אמנם מעט המקשיות המועט הנמצא לו הי' כדי שישוטטו העם וילקטוהו בנקל בכנף בגדיהם או איך שירצו בנקיות מבלי שיצטרכו אל כלי הלח. אמנם כאשר יטחנו אותו ברחים או דכוהו במדוכה יבשלו אותו כאשר הוא בפרור מבלי שום משקה והוא מעצמו מתלחלח ויעש' כעין הבצק ויעשו אותו עוגות ואף אחרי אפייתו היתה טעמו כטעם לשד השמן שהוא לח ורטוב. וברדת הטל על המחנ' לילם ירד המן עליו והנה זה עד שני ללחותו כי זמן ירידתו ושכונתו מחייבין עוצם רעננותו בלי שום ספק אלא שכל דבריהם היו תואנות מבלי טעם מספיק רק לכסות בהם דבר ערוה שבלבם: Moses heard the people cry in family groups, it was bad in his eyes." Moses had only seen the outer manifestations of the people's complaints. He did not realise that the word "families" mentioned here, alluded to the deeper cause of the Israelites' dissatisfaction, namely the laws of purity forbidding various incestuous relationships. Moses therefore thought that it was the manna itself which was the cause of their dissatisfaction. The word ra, needs to be understood as tzorat ayin, envy, jealousy. The Torah commands that when the year of release approaches shemittah, overdue loans must be "released," i.e. forgiven. Prior to that, loans should not be refused out of fear that the debtor would be tardy in repayment in order to take advantage of the "release" mechanism. (Deut. 15, 9-10) According to the Sifri, Moses, in this instance worried less about G'ds honour. He was concerned that the people's request should not be granted, since it was unjustified. This is the reverse of what had happened at the time of the golden calf, when it had been Moses trying to convince G'd that it was not worth getting angry about. (Exodus 32, 11) For that reason, Moses did not even relay the people's request to G'd. Moses saw himself as unfit to provide satisfactory leadership, therefore he asked for help from G'd in the form of a management team. Failing this, he asked to be relieved through death, so that he would not have to witness the failure of his efforts to date. Moses listed three possible causes that can commit a man to provide for others. 1) Begetting a human being. This makes the one who begets responsible for his offspring's continued life and well being. 2) The natural instinct to raise one's young, something observed even in the animal kingdom. 3) Freely assumed obligations such as marriage, purchase of slaves etc. Moses underlines that in the case of the Jewish people, he has no responsibility for them arising from any of the causes listed. (compare chapter 11, verse 12) Foreseeing his own ultimate death as being due to frustration, he asks to be released before that happens, in the event G'd does not agree to appoint assistants for him. Verse 15, i.e. horgeyni na harog, "kill me dead," means "if You kill me, You will be killing someone who is already dead. A further argument used by Moses was that a leader who has at his disposal the means to satisfy his people's request, does have some responsibility in the matter. Since he, Moses, was however, in no position to provide the meat asked for, he felt no obligation in the matter. (4) G'd was displeased by Moses' request, although He acceded to it. By not providing additional ruach, spiritual power, but merely redistributing it amongst Moses and the seventy elders, i.e. "I will delegate from the spirit which is upon you" (verse 17), He demonstrated that He did not feel that the task allotted to Moses had been beyond his capacity. (6) Moses seemed unconcerned about G'ds reputation in the matter, concentrating on his own role in providing the meat, not worrying about the damage to G'ds image in the eyes of the people as an inadequate provider. G'd wished to show that even henceforth with the seventy elders, the combined leadership of the people would not be able to draw on an enlarged reservoir of spiritual resources.
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (בספרי פ' בהעלותך) היה רבי נהוראי אומר מלמד שהיה אדם נושא אחותו ואחות אביו ואחות אמו ובשעה שאמר להם לפרוש מן העריות היו מצטערין וזה מה שיקיים מה שאמרנו מכוונתם הפנימית. אמנם שיעורו לפי פשוטו העם למשפחותיו בוכה פתח אהלו כי היתה התלונה הפנימית דוחקת אותם בתואנת הבשר כמו שאמרנו. ולזה ויחר אף יי' מאד כי הוא השומע אותם ומבין רוע מחשבותם. ובעיני משה רע. כענין ורעה עינך באחיך (דברים ט״ו:ט׳) תרע עינה באיש חיקה (שם כ"ח) (ד) *כי הנה וכו', כוונתו כי יען שלא הבין משה מחשבתם הפנימית שקצו בשעבוד נפשם להכנע תחת עול התורה וחקי המוסר והמישרים וחשב כי תלונתם היא רק בעבור תאותם החמרית כי תאווה נפשם לאכול בשר, ע"כ היה הדבר הזה רע מאוד בעיניו כי יהיו נטים כל כך אל הנאות גופניות, ולא התפלל בעבורם אל ה' כי יותר טוב היה לו אם לא נתן ה' שאלתם והיו מוכרחים לכבוש יצרם ותאותם וע"כ לא חש ג"כ לדבר שעי"ז יסתפקו ישראל ביכולת הי"ת באומרם "היוכל אל לערוך שלחן במדבר? כי חשב זאת לרעה מוסרית יותר קטנה, מאשר יוצללו תמיד יותר ויותר בתהום התשוקות הגופניות וזשאה"כ ובעיני משה רע, אפם הי"ת אשר ראה במצפון לבם כי רק בתורתו מאסו, ידע כי אם לא יתן להם, עתה את שאלתם יכחישו גם ביכלתו, באמרם כי תקצר ידו להמציא להם מחסורם, ועי"ז יושקעו עוד יותר במצולת הכפירה והמיאון לשמוע בקולו וילכו עי"ז בבחינתם המוסרית מדחי אל דחי ע"כ יעץ בחכמתו לעשות עתה בקשתם ולתת להם בשר יותר מדי שבעם למען הראות להם את גדלו ואת ידו החזקה ולהשיג עי"ז גם תכלית אחרת, כי בהיות להם הנאתם הגופנית הזאת לזרא ילמדו ג"כ מעצמם כי לא טוב לאדם להמשך תמיד אחר יצרו ותשוקתו החמרית, יען כי רע ומר יהיה לו באחרונה וע"ז רמזו חז"ל באמרם "כאן מקום ממיך ומשה מגביה" (ר"ל הי"ת נרצה לשאלתם כאלו היה עון תלונתם זאת שפל ונבזה בעיניו, אבל בעיני משה היה רע גדול מאוד, וע"כ היה חפץ כי יכנע לבבם הערל ולא תנתן להם שאלתם) אבל במעשה העגל (היה הענין בהפך כי שם) "מקום מגביה ומשה ממיך". כי הנה לפי שהוא לא הרגיש מהם רק תלונת התאוה החיצונית וראה שהיא תאוה משולחת שלא לצורך היתה עינו רעה וצרה עליהם שתנתן להם הפך ותאות צדיק יתן והיה רוצה שיחסמו אותה ויעמדו על הראוי לפי המנהג הטבעי ולא חשש בזה לכבוד שמים שישאר להם פתחון פה לומר היוכל אל לערוך שולחן במדבר כמו שהיה דרכו לחוש פעמים אחרות עד שאמר במרגלים ואמרו מבלתי יכולת ה' (במדבר י״ד:ט״ז). ובספרי (פ' בהעלתך) ובעיני משה רע כאן מקום ממיך ומשה מגביה אבל במעשה העגל מקום מגביה ומשה ממיך והכוונה היא עצמה כי במעשה העגל היה האל יתעלה מחמיר ואומר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל״ב:י׳) ולא היה חושש לכבודו ומשה מקל ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגו' (שם) והיה תולה הדבר בכבוד שמים כי איך יחל באמור מצרים ברעה הוציאם. וכאן היה בהפך שהאל יתעלה היה חס על כבודו כמו שאמר להלן היד ה' תקצר והוא לא היה חושש אלא לעצמו ואמר למה הרעות לעבדך וגו'. כי לפי שלא היתה כוונתו שתנתן להם שאלתסו לא לבקש עליה כלל (ה) היה מבקש שילוו עמו אחרים בפרנסתם כדי שיוכלו כלם לעמוד כנגד עזות העם והפצירם לעתות כאלו והפרנסים ההם יוכיחום על ששואלים שלא כהוגן ויודיעם שא"א להשלים עמהם בכמו אלו השאלות ולא תהיה תלונתם על משה לבדו כי הוא היה דבר כבד אליו מאד ועל זה המציא מליצ' זו ואמר האנכי הריתי את כל העם הזה (ד) *הנה יתחייב וכו' תוכן דעתו כי בעבור אחת משלש סיבות יתחייב האדם לזון ולפרנס את זולתו מבני אדם, הא' בעבור חיוב מידותיי ומוסרי כי ראוי לאדם לחוס על פי משפט השכל וחק המישרים, על כל איש מחסור לפרוס לרעבים לחמו וכל נפש נענה להשביע, וכל הקרובים לאדם בבחינה טבעית או מדינית קודמים בזה לזולתם, כמו שאחז"ל (ב"מ ע"א) "עמי ונכרי, עמי קודם" ענייך (ר"ל עניי ביתך עבדיך ואמהותיך) ועניי עירך, ענייך קודמים. עניי עירך, ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים," (עיין ג"כ רמב"ם פ"ז מה' מתנות עניים), ואף כי שהוא מחובות האב לרחם על עולליו השואלים ללחם לפרנס ולזון אותם, אחרי שהוא בעצמו היה סבה להויתם, והסיבה השנית היא האחוה והאהבה הטבעית אשר יש לאדם ליוצאי חלציו אשר תכריחהו לזון בניו ובנותיו הקטנים, אם גם איש בער הוא ולא ידע חוק המוסר והמישרים כלל, כמו שנמצא זה גם בבע"ח אשר אין חלק להם בבינה ודעת חוקי הצדק והמוסר כמאה"כ גם תנין חלצו שד וכו' והסיבה השלישית היא אם יקבל איש עליו לפרקים לזון את זולתו בתנאי שיתן לו ד"מ סך ידוע לשבוע או לשנה, או שיעשה לו טובה אחרת שיבטיח לו, כמו שאחז"ל (כתובות דף ק"א.) "המשא את האשה ופסק עמה לזון את בתה ה' שנים" שקיבל עליו חוב זה בעבור שהסכימה להיות לו לאשה ותשרתהו כראוי, וחיוב כזה יקרא הרב ז"ל בשם חיוב הכרחי תנאיי, והנה חיוב תנאיי זה אף שהב"ד מכריחים בכל תוקף ועוז את המתנה לקיימו בכל זאת כאשר תמנע היכולת ממנו לקיים תנאו זה ד"מ אם יורש ויחסר לחמו עד שלא יוכל כמעט להחיות את נפשו. הלוא אז ינקה מחיובו זה, ועפי"ז נבין דברי משה פה "האנוכי הריתי את העם הזה, אם אנכי ילדתיהו ר"ל לא בעבור הסיבה הראשונה אף לא בעבור השניה אנכי מחויב לפרנס אותם, כי לא אב או אם אנוכי להם שיחייבני בזה חוק הצדק והמישרים בעבור היותי סיבה להויתם, גם יחס האחוה הטבעית אשר יש בין האבות והבנים אין לי עמהם, כי לא ילדתי אותם, ורק חיוב תנאיי קבלתי עלי בזה כאשר יקבל עליו האומן לגדל את היונק בשכר ידוע אשר נקבו לו אבותיו, ושכרי היה רק הרעיון היקר לי מאד, שאני נבחרתי ממך להיות שלוחך להוליכם אל האדמה אשר נשבעת לאבותיו, וזש"א "כי תאמר אלי שאהו בחיקך" וכו', אפס אחרי שאין בידי השלים תנאי זה לזון ולפרנס אותם באופן אשר יבקושהו, כי מאין לי בשר וכו' כי יבכו עלי וכו' אנוכי נקי מהבטחתי ובלתי מחויב עוד להשלים תנאי זה אשר קבלתי עלי. הנה יתחייב האדם להטפל בפרנסת הזולת ומזונותיו באחד משלש' פנים. הא' חיוב מדותיו כמו שחוייב האדם לזון ולפרנס עניי עמו הנחשלים אחריו אשר בהם אמרו ענייך קודמין (ב"מ ע"א.). ומהידוע כי הבן הנצרך קודם לכל אדם וכבר אמרו עושה צדקה בכל עת (תהילים ק״ו:ג׳) זה הזן בניו ובנותיו וכו' (כתובות נ'.) הב' הוא חיוב טבעי יכריחהו הטבע לעשות כן כדרך הבעלי חיים המניקים גוריהם ומגדלים אותם וכמו שאמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) ולטעם זה היתה הכפיי' אשר יכפו ב"ד למסרב לזון בניו ובנותיו הקטנים שיאמרו עליו עורבא בעי בניה האי גברא לא בעי בניה (שם מ"ט:) כי יכריזו עליו רוע טבעו ועוצם אכזריותו שהוא פחות מהב"ח הבלתי מדברים כמ"ש הכתוב גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בת עמי לאכזר וגו' (איכ' ד'). והג' הוא חיוב הכרחי תנאי כמו המקבל עליו לזון האשה ובניה בכל תנאי ב"ד שמכריחין עליהם בכל מיני כפייה אם יש לו לשלם (כתובות שם) ולשלשתן כיון משה במאמרו זה. על הראשונה אמר האנכי הריתי את כל העם הזה וגו' כתרגומו האב אנא שאתחייב למזונותם בתורת צדקה ומשפט המעלה כמו שאמרנו. ועל השנייה אמר אם אנכי ילדתיהו שיכריחני טבעי כמו שתוכרח האם לפרי בטנה או האב מן בניו הקטנים כנזכר. ועל השלישית אמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך בתורת חיוב תנאיי כאשר ישא האומן את היונק שקבל עליו גדולו מחמת שכרו והיה שכרם בזה מה שאוליכם אל האדמ' אשר נשבעתי לאבותיו. עדיין יש לי טענה חזקה להשמט מהחיוב מאחר שא"א לי להשלים כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכל' ואינם מתפייסים בדבר אחר ומי שאין לו פטור מכל החיובים ושיעורו האנכי הריתי את כל העם הזה ואם אנכי ילדתיהו שאתחייב בפרנסתם ודאי לא. וכי תאמר אלי שאתחייב בתורת תנאי כאשר ישא האומן וכו' הנה זה יהיה כשיהי' לי אבל כשאין לי אפטר מהם. ובמדרש אמרו (תנחומא פ' תולדות) ונשא ממשה שנאמר שאהו בחיקך ובפרשת וישב שער כ"ח נתבאר ענינו היטב: לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה וגו'. ואם ככה את עשה לי וגו'. גזר שאין לו שום אפשרות לסבול אותם ושאם יטול עליו עוד משאם כי הוא ימות בנפש מרה. ולכן יבקש שיהרגהו מיד פן יראה ברע אשר ימצא אותו עוד בטורח משאם וכמו שאמרו חז"ל הרגני נא הרוג אדם הרוג אתה הורג (ילקוט פ' בהעלתך) ראה כמה רחוקים דברים אלו ממה שאמר במעש' העגל ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות ל״ב:ל״ב). והנה הביאו כעסו עליהם לחטוא בשני הענינים. האחד במה שהיה כבועט במנויו ופקודתו אשר הפקד על עם ה' אלה. ובזה היה קצת פריעת מוסר אצל בוראו כי מי יאמר למלכו טול מנוייך ופקודתך שאין לי חפץ בו כ"ש לאלוה עושיו. והשני במה שלא חס על כבוד קונו כדרכו ונתרשל בענין מזונותם עד שאמר מאין לי בשר וגו' לא אוכל לבדי לשאת כי היה לו לזכור הראשונות ולישא אותם עכשיו כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי מאין לו המן והשלו והבאר וכל מה שהספיק להם עד עתה האם אין כח השם עתה ככחו אז הנה זה היכ עון אשר חטא עתה הפעם בידו ולא זולת. אמנם כוונתו בו והתנצלות ממנו תתבאר לו אצל הצאן ובקר ישחט להם. והנה אל שני הענינים באה תוכחת השם יתברך באומרו אליו בפניו של כעס אספה לי שבעים איש וגו'. ואל העם תאמר התקדשו למחר וגו' כי לתשובת הענין הראשון אמר אתה נלאית בפקידות הזה ובעטת בו גם אנכי הנה ראיתי שהדין עמך ולכן אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו וכי כחם רב ממך ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. והנה די בזה גערה במבין שהודיעו כי מבלי הוסיף עליהם שפע יותר ממה שהיה בו בהאצל מרוחו עליהם ישאו אתו הרי שלא נלאה במשאם רק מחמת רפיון ורישול ידים לבד: (7)(3) The Midrash illustrates Moses' quest for relief by using the parable of an orchard whose owner had hired a general manager. During the term of the contract, said manager requests additional staff from the owner. The owner, while acceding to the request, refuses to pay the additional staff out of his own pocket, but deducts the wages for the additional staff from the salary of the general manager. The fact that G'd provided assistants indicates that basically, G'd was in agreement with Moses' request. Regarding the matter of the meat however, G'd seems to disagree with Moses, since He does provide it, even though Moses had not even relayed the people's demand. G'd considered it vital that the people not continue to view their situation as inferior to what their situation had been while they had still been in Egypt. For that reason, He provided such an enormous amount of meat. The fact that the people continued gorging themselves on the meat even while they had observed many dying as a result of their meat intake on the very first day already, seems to prove that they were thoroughly dissatisfied with their present situation, when compared to their former situation in Egypt. Had their real concern been the meat, their desire would have petered out as soon as they saw people die from eating meat. It was exactly these people who died for their unpardonable sin. The revulsion the people would ultimately feel for that meat, is punishment fitting the crime. (chapter 11, 20) They who had pretended that it was the meat they wanted, whereas in fact it was the moral strictures of Torah law that irked them, would see the object of their professed desire turn into something that revolted them. In this manner G'ds justice was displayed, since He did not have to devise a means to punish them, seeing their punishment was the natural result of being allowed to gratify their desires. The name kivrot hata-avah, given to that place does not refer to the original desire, but to the ultimate greed which raged until it had burned itself out, i.e. "buried itself." Ta-avah, greed, lust, is self consuming. This is the lesson taught in this chapter. Even the rationalisation that those who did not die from the meat were apparently immune to it, teaches volumes about the grip the ta-avah, had on the people. "Now you will see if indeed My word is dear to you or not." (11,23) The elders I have asked you to select, will indeed help you carry the burden. G'd implies that Moses had been somewhat hasty in rejecting the role of sole leadership of the people. Even at this time, when some of the worst traits of the Jewish people have been publicly displayed, it was easy to find seventy elders capable of providing leadership. Among them were such humble prophets as Eldod and Meydod who, though of the seventy two selected for potential leadership, drew blanks in the lottery that determined which seventy men were to fill these positions. Since they had been selected for potential leadership roles, their prophetic powers were not now curtailed. Joshua thought it strange that they could use their gift outside the holy tabernacle, just anywhere within the confines of the encampment. Moses, in his reply, expressed the wish that all of Israel would receive the gift of prophecy directly from Heaven, not like the seventy who had received their inspiration through him, since in the final analysis all of the people, being Moses' students had received their inspiration through him. From here we learn the source of the dictum in the Talmud that though most other things are the subject of envy and jealousy, a father or teacher is not jealous of his respective sons or pupils. (Sanhedrin 105) (5) Upon the seventy elders having been selected, G'd supplied the promised meat, the people not heeding the warning that it would be zarah, for them, i.e. loathsome. Otherwise, they would not have eaten from it in the manner described. Spending forty eight consecutive hours collecting fowl, (verse 32) shows us what a burning desire for meat there must have been. G'd demonstrated then that granting the people their own desire in abundance, led to tragic results, whereas nothing that G'd had provided for them, had ever proved harmful to them.
ובמדרש (במדבר רבה פרשת ט"ו) למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר ונתן לו שכר שמירה אחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו כלו אלא הביא לי עוד אחרים שישמרו עמי אמר לו המלך לך נתתי את הפרדס כלו לשמרו וכל שכירות ושמירות שבו. עכשיו אתה אומר לי הבא אחרים שישמרו עמי הריני מביא אותן אבל הוי יודע שאין אני נותן להם משלי שכר שמירה אלא מתוך שכר שנתתי לך הן נוטלין שכירותן. כך בשעה שאמר לו משה להקב"ה לא אוכל לבדי וגו' אמר לו הקב"ה אני נתתי בך רוח דעת לפרנס את בני לא הייתי מבקש אחרים ואתה מבקש אחרים הוי יודע כי משלי אינן נוטלין כלום אלא אצלתי מן הרוח אשר עליך וגומר. הנה שביררו מאד הדברים לפי מה שאמרנו. אמנם על ענין הבשר לא הסכים עמו לבלתי תתו להם אבל אחר אסיפת הזקנים ואצילותו מרוחו עליהם רצה להשלים עמהם על דבר כבוד שמו כדי שלא ישאר פתחון פה לתאותם למצרים. ולזה הרבה ממע להם לרוב ואז גלה לו מה שהיה בפנימיות תואנותיהם אשר עליו נאמר בראשונה וישמע ה' כאשר אמרנו והוא שהיו מתנחמין על יציאתם ממצרים והיו מואסין את השם יתעלה חוקיו ותורותיו ולא היו מגלים הדבר מפני היראה ומבקשים עלילות ובודין מלבם תואנות אשר לא כן ותלו עצמם בתאוות הבשר עם היות שאינם מתאוים לה על דרך האמת והוא מה שאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים. ירצה כי היה המאמר להם מי יאכילנו בשר מבלי היות להם תאוה זאת על דרך האמת רק שאמרו כן למצוא עילה ושחיתה לתלונותם על שיצאו ממצרים נכן הנני נשפט אתכם על פי דרככם ונתן ה' לכם בשר אשר תמותו בה ואכלתם לשובע ואשר יוליד עוד בקרבכה התאוה העצומה שאמרתם שהיתה לכם באופן שאע"פ שתראו קצתכם במיתת קצתכם לא תוכלו לפרוש הימנה עד אפרע מכם מהחטא העצמי והפנימי אשר בידכם לאמר למה זה יצאנו ממצרים: לא יום אחד תאכלו (ו). ירצה מקצתם יהיו שאפילו יום אחד לא יספיקו לאכול ממנו כי הבשר עודנו בין שיניהם יעלה אף השם וקנאתו בהם וימותו בה וקצת אשר לא ימותו ליום אחד לא יספיקו לאכול לשני ימים כי ימותו ליום ולילה אחת וקצתם אשר יחיו מיומים ביום החמישי לא יחיו לפניו ואשר לא ימותו בחמישי קצתם לא יגיעו לעשירי ואשר לעשירי לא יבאו לכלל עשרים כי המשפט הזה ימשך להם חדש ימים עד אשר יצא מאפכם. ירצה שתפרעו הבשר בנשמת אפכם שתצא עמו והיה לכם לזרה ירצה שיהיה להם לזרות נפלא ועצום שימתק עליהם הבשר הממית ויתאוו אליו תאוה עצומה עד שלא יוכל לפרוש. ונתן הטעם למשפט הישר הזה ואמר יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. ירצה יען שאתה בדיתם מלבכם תאות הבשר באמרכם מי יאכילנו בשר וזאת לא זאת רק שמאסתם את ה' אשר בקרבכם במחשבתכם הפנימית עד שבכיתם לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים לזה ראוי שתבא התאיה עצמה אשר יחסתם לעצמכם ותפרע מכם. והנה עם זה ישרים דרכי ה' ומשפטיו שלא חדש להם פורענות זולתי מה שהם עצמם ייחסו לנפשם ובדין היה כי הם לקחו תאות הבשר לעלילה ולפתחון פה לתלונת מצרים ראוי שהיא עצמה תהיה למותם תוצאות. (יו"ד) ולזה ייחס אותה הכתוב בבשר תאוה שנאמר ויקרא למקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים לא מפני תאוה שהיה להם ראשונה אלא מפני שנשתלחה התאוה בבשר עצמו ובערה בם עד מותם וקבורתם. וזה מה שבארו המשורר תכלית הביאור באומרו ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם (תהילים ע״ח:כ״ט) אמר שאחר שאכלו וישבעו מאד הבעיר בהם תאותם אשר אמרו שהיה להם לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ירצה שלא סרו מתאותם אעפ"י שהיה אכלם בפיהם כדרך שאר המאכלות שאדם מתאוה להם שכשיאכל אותם סרה התאוה. ויתכן שירצה שהיה דבר פלא שלא היה להם הבשר ותאותו לזרות אע"פ שיראו שימית אותם עוד אכלם בפיהם וזו היא אף ה' וחמתו שבערה בם. ואחשוב שענין ההסתה והפתוי לאכילתם הוא מה שאמר להם לא יום אחד תאכלו ולא יומים וגו' כי כשמתים קצתם ביום ראשון והנשארים אינם מרגישים בעצמם שום נזק חולשא או חולי היו אומרים ודאי אין שלו ממית וכן כאשר ימותו קצתם ביום השני הנשארים דנין על עצמם כדין הזה עצמו וכן לה' וכן לי' ובין כה וכה אכלו חדש ימים למלאת בהם דבר ה' אם להורות שלא תקצר ידו ואם להמית בה חטאי עמו האומרים מצרים מצרים: ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו וגו'. הצאן ובקר וגו'. (ז) אמר לפניו רבש"ע אע"פ שאתה ה' בקרב העם הזה דבר ומנהיג כמו שאמרת להם כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ראה אתה נתת אותי בקרב העם הגדול הזה שהוא כשש מאות אלף רגלי והיה ראוי שתהיה פרנסתם באופן שתעשה על יד איש אשר כמוני היושב בקרבם ואין להם להתאוות תאוות זרות כמו אלה שא"א לספק אותם כי אם ע"י שנוי הטבע והמסות הגדולות ולמה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים כי אף על פי שנקל הוא אצלך לעשות כן כאשר ישאלו הם או בניהם מחר כזה וכזה מיד אחד מפרנסיהם מה יעשה להם הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים וגו'. ודאי יש לך להקפיד על זה ולא להתיר להם שלוח השאלות אשר כאלו: ויאמר ה' היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא ירצה וכי בשביל כבודך וכבוד רעך הבאים אחריך אקל בעיניהם לחשבם שאין כח בידי למלאות תאותם המפורסמת ובטענה זו אתה סבור להמלט ולהשמט ממה שאמרת מאין לי בשר וגומר לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה (ח) עתה תראה היקרך דברי אשר דברתי לך שיוכלו שאת אותן הזקנים הנאצלים מהרוח אשר עליך אשר תשיג אותך בו שיעור מהתוכחה הראוי לך בזה. וכשראה משה כן ויצא וידבר לעם את דברי ה' ויאסוף שבעים איש וגו'. הנה במקום גנותם למדנו שבחם כי אפילו בעת ההיא שסופר מהם כל הגנות הנזכר לא היה קשה למצוא שבעים איש ועוד שראוי שתשרה עליהם שכינה. ועוד סופר שנמצאו שם בעלי ענוה עצומה כאלדד ומידד שלא מלא לבם אותם לצאת האהלה ואין ספק שהיו בהם כמה וכמה כיוצא בהם והכתוב העיד שהוציא שבעים איש והעמיד אותם סביבות האהל ושירד ה' לדבר אתו והאציל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים. ומעתה נוכרח לומר שאלדד ומידד אינם מהמנין או שהיו שם שנים כנגדן שעלו שלא ברשות והוא מגונה. ולזה אני אמר שאלדד ומידד הם מכלל השבעים ושתים זקנים שנכתבו ששה לכל שבט והם שיצאו חלק. ולזה לא יצאו האהלה. ומכל מקום מפני שכבר נזכרו ונכתבו לשם זקנים שרתה עליהם הרוח ויתנבאו במחנה והוא שאמר הכתוב והמה בכתובים ולא יצאו האהלה כי היו מהכתובים בשמם אבל לא מאשר עלה עליהם הגורל לצאת האהלה ועם כל זה ויתנבאו במחנה והוא הדבר אשר היה לחדוש בעיני הנער אשר הגיד למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה. וגם יהושע חרד על הדבר כסבור שעל דרך הנצוח היו עושים כיון שהיו בכתובים ולא יצאו האהלה (ט) ואמר אדוני משה כלאם כדי שלא תתפרסם נבואתם מפני הכבוד שהרי לא היו מהנאצלים ממנו. ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן וגו'. כבר הורגלו לומר בזה מי יתן ויהיו כל עם ה' כאלו שנתן ה' את רוחו עליהם ולא נאצל ממנו כמו השבעים איש אשר יצאו האהלה וזה אם הוא דרך צחות איננו נכון כי מה ידוע שלא חסר דבר ממנו מפני הסירותם. משל הנר שמדליקין ממנו למאות ולאלפים ואינו חסר. ועוד שכל העם היו תלמידיו ושותין את מימיו וכאשר יתן ה' את רוחו עליהם לא היה כי אם מכח מה שלמדו ממנו ובעיני דבר גדול וענוה עצומה דבר הנביא והוא שאין צריך לומר שאינו מקנא לאלו שהם תלמידיו ופועל ידיו וכמו שאמרו בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידיו (סנהדרין ק"ה:) אלא שהוא משתוקק שיהיו כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם מבלעדיו ואם הוא דבר שהכל מתקנאים בו הנה הוא לא יקנא בזה. ומכאן ואילך ספר איך נמשך הענין כלו וכי באמצעות אסיפת הזקנים ובחברתם אליו היה הרצון מאת השם יתעלה להוציא אל הפועל מה שייעד מענין הבשר ואמר ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה וכאמתים על פני כל הארץ וכל זה להעיד על עוצם יכלתו להרבות ולהפריץ כפי התאוה אשר הורו בפיהם ועוד. והנה הם לא חרדו אל דבר ה' אשר דבר להם ראשונה שיהיה להם לזרא כי אם שמעו היה להם לימנע ממנו אבל נאמר ויקם העם כל היום ההוא וכל הליל' וכל יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים וגו' ירצה שאף בלקיטתו שולחה התאוה ואמר הבשר עודנו בין שניהם וגו'. כמו שנתבאר ממשפטי ה' הישרים בכל זה הענין. וזה שיעור מה שרצינו בו בזה החלק אשר בו עברנו על כל חלקי המאמר והלצנו טוב בעד הטוב זה משה במה שיוחס לו מהחטא במאמר הצאן ובקר וגו'. ולא עוד אלא שהיה לו לצורך העת לכוונה טובה וגם במה שקבלו מהטובות אם מהמן להכרח פרנסתם וגם בשלו להעתקם מרעבון תאותם וליסרם מרעתם הוא לקח טוב כי ילקחו דעת חכמה ומוסר בלי ספק ומזה נתברר כי ה' הוא הטוב אשר חין רע יורד מלפניו. ואולם במה שאמר לטובים אלו ישראל כבר הלצנו בעדם בשני הדרכים שזכרנו בשלא נפלו בחסרון הבהמיות לגמרי בהיותם נכספים אל המאכלים הפחותים והגסים ההם אשר זכרו שהיו אוכלים במצרים חנם מלחם הקדשים אשר נתן ה' להם מן השמים וגם בשכבר נמצאו בהם הרבה מהשלמים המוכנים אל הנבואה. והנה אם כן ראוי לומר להם הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל (תלים קכ"ה) וזה שכבר אמר למעלה הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט וגו' והכוונה שהבוטחים בה' והנשעני' על מצוותיו והנמשכים מכל הנהגתו משליכים עליו יהבן כהר ציון אשר אי אפשר לזוז ולהתמוטט ממקומו בשום זמן מהזמנים כי לא ימוט לעולם ועד. ואמר שהם בטוחים בזה יותר ממה שהיא בטוחה ירושלים בחזקה ובתקפה כי ירושלים הרים סביב לה והרי היא בצורה בהם אבל אין מן הנמנע שתכבש וה' סביב לעמו כי הוא להם חומת אש סביב במה שהישירם והגבילם במדותיהם ודעותיהם אשר בהיותם מקיר החומה הנכבד' ההיא ולפנים אין שום אומה ולשון יכולה לשלוט עליהם כי שם יהיו נשמרים מעתה ועד עולם כי לא ינוח שבט הרשע וגו' ולזה הטיבה ה' לטובים וגו'. אמנם אם ימצא בהם קצת שטו' מן הדרך והיו מוטות עקלקלותם מגיעים לפרוץ החומה הזאת יוליכם ה' את פועלי האון ויזכרו עמהם ויפרע מהם. כמו שהיה הענין באלו שנאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל כי המטים עקלקלותם מבני ישראל הוליכם ה' עם האספסוף ההוא שהם פיעלי האון בעצם וראשונה ינפרע מקצתם עם קצתם ונשאר העם נקי וטוב שנאמר מקברות התאוה נסעו העם חצרות וגו'. כי לא הספיקו הרעים להוציא העם הקדוש הזה מכללם שיאמר עליהם הטיבה ה' לטובים. ודי בזה לכוונתנו: