יבאר כי השלום הוא חוט של חסד החורז הנמצאות ומעמידן ויבאר תועלת זאת הברכה וסגולתיה
כה תברכו את בני ישראל יברכך. יאר. ישא. "Thus you shall bless!"
במדרש (במ"ר פ' י"ב) אמר ר' יהודה בר' סימון ביום שהוקם המשכן נכנס משה בו והיה שומע קול הדר קול נאה קול משובח אמר אשמעה מה ידבר האל ה' (תהלים פ"ח) למה שעד שלא חוקם המשכן היה תחרות בין הקב"ה ובין ישראל מפני מעשה העגל אמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר שהרי אין בלבי על בני כלום שנאמר כי ידבד שלום אל עמו ואל חסידיו (שם) באותו שעה שמח משה ואמר אך קרוב ליריאיו ישעו לשכון כבוד בארצנו (שם). אמר ר' יהושע בן לוי מה לנו לספר תהלים שהרי אין הפרשה חסרה כלום מה כתוב למעלה מהענין. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום: Midrash Rabbah, Parshat Nasso 12, quotes Rabbi Yehudah ben Shimon as saying that when Moses entered the tabernacle upon its completion, he heard a beautiful voice. This voice (G'ds) said to Moses: "in the past there has been some hostility between Me and My children, some friction between Me and My children. Now that the tabernacle has been established, there is love between My children and Me, there is peace between My children and Me." Rabbi Joshua said that the book of Psalms seems unnecessary, since all the blessings are contained in this short portion when it states "G'd will raise His countenance towards you and grant you peace."
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, תחילה יאמר כי ההמון החושב, כי בשם שלום תקרא רק ההסכמה וההתאחדות אשר תהיה בין בני אדם שהיו מריבים ומתקוטטים תחילה יחד, תועה בזה מאוד, כי לפי זה לא היה השלום מעלה אמיתית בעצמותו כי אם שוללת רק החסרון המוסרי הקדום, אחרי שלא יהיה לבני אדם למנה כי אם אחרי שעזבו תחילה אורח המוסר והמישרים ויהי ריב ומדון ביניהם, וכעין זה אמר החוקר גם בענין הבושה כי היא אינה מעלה אמיתית אחרי שלא יבוש האדם כי אם אחרי עשותו פעולה רעה, כמאה"כ "כבושת גנב" וכו' ויען כי הנערים הצעירים לימים הם עוד חמי הדם אשר בעבור זה הם נוטים יותר אל העזות ואל התאות הגופניות ועל נקלה יפלו ברשת החטא והעון כמ"ש הרב ז"ל שמדרכן לחיות חיי ההפעלות, ע"כ אם בכל זאת תכסם בושה ויחדלו על ידה מחטוא, ישובחו בזה יותר מאשר ישובחו האנשים שכבר באו בימים ונתקרר דמם, בהיות להם מידת הבושה [לדעתי כוון החוקר פה רק על אותה הבושה הנולדת באדם רק אם ידע ויכיר בנפשו שעשה עול או שאר פעולה רעה, אבל אותה תכונה נפשית המוטבעת בלב כל אדם אף אם הוא איש בער ולא ידע מאומה בעניני העולם, כי נפשו בקרבו תרגיש ותכיר מעלתה וערכה כי היא יציר עליון הנבראת בצלמו אשר בעבור זה תכסה בושה לעשות פעולה בלתי נכונה. אותה בושה היא מידה יקרה ומעלה אמיתית לאדם, וממנה אחז"ל (נדרים דף כ' ע"א) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה" וכו', [ובני הב' המושלם כ"ה שבתי ש"י אמר לי כי אולי דעת החוקר גם על אותה מידת הבושה היקרה כי גם היא לא תתעורר בלב אדם כי אם בעלות תחילה על רוחו לפחות הרעיון והרצון לעשות דבר רע, ולו היה נשמר תמיד אף מהירהור עבירה כזה לא היה מקום גם להרגש בושה ירקה זה ודבריו אלה ישרו בעיני מאוד.] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי שם שלום לא יורה לבד על העדר המריבה והמצה בין בני אדם, כי אם גם על התאחדם והתרועעם יחד לעזור איש את אחיו בכל עת וזמן, באופן שכולם יחד הם כאיש אחד חברים, וע"כ בשבת הרבה אנשים בעיר אחת אף שאין מצה ומריבה ביניהם, בכל זאת אם אינם מתרועעים יחד, ויפרדו איש מעל אחיו, ואיש איש לדרכו יפנו רק לבצעו מקצהו לא נוכל לאמר מהם כי יש שלום ביניהם, אחרי שכל אחד מוזר הוא לאחיו, ורחוק ממנו בלבו, ונמשך מזה כי לא לבד מבני אדם הרבה השוכנים יחד יצויר מושג השלום, כי אם גם מכל דבר ועצם, אשר בו יחוברו חלקיו היטב באופן שיתאימו ויסכימו יחד כראוי, וע"כ מורה לא לבד על בריאות גוף האדם או שאר בע"ח המסובבת רק מהסכמת כל האיברים כוחות ולחיות הגוף יחד, ובעשות כל אחד ואחד מהם את מלאכתו הטבעית אשר נועד אליה, כמו שאה"כ "את שלום אחיך ואת שלום הצאן," כי אם גם על היות כל דבר אף שאין בו רוח חיים מסודר כראוי בבחינת כל חלקיו הפרטים, כמו, שאה"כ "וישאל דוד" וכו' ששאל לא לבד "לשלום יואב" בבחינת בריאות גופו, "ולשלום העם" בבחינת התאחדות והסכמת כל אנשיה יחד, כי אם גם "לשלום המלחמה," שר"ל ששאל אם כל הדברים והתחבולות המצטרכים אליה מתוקנים היטב מבלי מותר או מגרעת באופן שתעשה המלחמה כראוי, וע"כ נקרא גם הי"ת הקושר כל חלקי העולם יחד, ומעמיד ומחיה את כלם ומנהיג את התבל ומלואו באופן שיסכימו ויתאימו כל חלקיו הפרטיים יחד לשמר הטוב הכללי המכוון והנרצה בעיניו י"ת, בשם "ה' שלום," (שופטים ו') ובפי חז"ל (ילקוט שה"ש א') בשם "מי שהשלום שלו," אפס למען העמיד השלום הנרצה הזה בין כל יושבי מדינה או ממלכה אחת כלה, יצטרך בראשונה שיהיה להם מנהיג אנושי, ד"מ מלך, שר או שופט, אשר ישים עין השגחתו על כלם יחד, למען יוכרחו כל איש ואיש מבני החברה האנושית הזאת לעשות את חובתו נגד כל זולתו משוכני הארץ ההיא, ולהשמר מכל עול וחמס, ומנגוע במה שהוא לרעהו, כי רק באופן זה יסכימו וישלימו יחד, וישתדלו כלם לשחר הטוב הכללי, אפס בהחסר להם מנהיג אנושי עליון כזה המשקיף על כל מעשיהם יחד, או בעת אשר לא תהיה אימתו עליהם, הלוא אז על נקלה יעזבו דרך המוסר והמישרים, איש את אחיו ידחקון וילחצון, ואיש את רעהו יעשוק ויונה. כמא"הכ "בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה" שנית צריכה להיות גם יראת ה' על פניהם, כי מבלעדי זאת הלוא במחשך ובמסתרים יוכלו עוד באופנים שונים להרע איש לרעהו, ולהרוס עי"ז עמודי השלום והאחוה בינותם, באמור לנפשם הרעה "מי רואנו ומי יודענו" אם בשרירות לבנו נלך לעשוק ולהונות את עמיתנו, אם רק מעיני שופטנו האנושי נסתר ומשבט מושלנו אשר הוא בן אדם כמונו נחבא ונמשך מזה כי בין רשעי ארץ כאלה אין שלום אחוה ורעות כמאה"כ, אין שלום אמר ה' לרשעים" וע"כ היה זה מחסדי הי"ת על ישראל כי נתן להם את תורתו, כי בה סדר ותקן לא לבד כל עניני חברתם האנושית, למען ידעו כלם עד אנה יגיע גבול משפט כל איש ואיש וחובותיו נגד זולתו, כי אם השריש על ידה גם יראתו בקרבם לבלתי יחטאו גם במחשך ובמסתרים לעשוק איש את אחיו, ועי"ז יסד הי"ת בקרב עדתם עמודי השלום, כאשר רומז על כל זה מאה"כ "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום," ואחז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא דף ע"א ע"ב "נהלת בעזך" זו תורה שנקראת עוז שנאמר "עוז לעמו יתן והטעם בזה יען כי היא תתן לנו עוז מוסרי לכבוש יצרנו לבלתי לכת אחרי שרירות לבנו, ולחמוד הנאות הגוף המותריות, ובה ינהל אותנו הי"ת להביאנו אל האושר הזמני והמוסרי ועי"ז יהיה שלום לא לבד בעצמינו וגופנו, כי אם גם בקרב עמנו ועדתנו כלה, ויתורגם לפ"ז.
ועפי"ז ביאר הרב ז"ל גם מחז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' כי משה היה משתדל רק לעיין בעיונים רוחניים ואלהיים ולמד גם את בני ישראל רק העיון השכלי הזה, אבל השתדלות אהרן היתה לישר מידותיהם ולהיטב הנהגתם בין איש לרעהו עפ"י חקי התורה והיראה, ולהורות על זה אחז"ל נאמר במיתת משה רק "ויבכו אותו בני ישראל" ר"ל רק האנשים אשר למדו ממנו לדעת את ה' וליראה אותו הרגישו עתה חסרונו ובכו מר בעבור העדרו, אבל במיתת אהרן נאמר "ויבכו את אהרן כל בית ישראל" ר"ל האנשים הנשים והטף, כי כולם הרגישו חסרונו וע"כ בכו כולם במותו, יען כי הוא קשר מעדנות חברתם ע"י לימודי מוסרו ויסד מוסדות משפחתם על אדני האחוה והאהבה במה שהורם ללכת במעגלי התורה אשר דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ובזה באר הרב גם מאחז"ל בשבת דף פ"ט ע"א כשעלה משה וכו' שהכונה שמשה כאשר עלה בעיון שכלו למרום השגתו, והשיג בהתבוננו בכל הנמצאים כלם, הקשורים והאחוזים יחד בסיבות ומסובבים ראה כי הי"ת קושר בחכמתו וביכלתו שהיא לבלי תכליתי, את כלם לעשות שלום במרומיו והסכמה והתאחדות בין כל כוחות הטבע כלם יחד, וזשאז"ל "שמצאו להקב"ה שהוא קושר כתרים," א"ל משה אין שלום בעירך? ר"ל השתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה הזמני ושלימותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית? אבל משה חשב (כל עוד לא נגלה לו כבוד ה' ולא זרח עוד עליו אור האמונה האמיתית) כי אין זה ביכולת אנוש, כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בעקב חומר כל בני אדם יחד, ונמשך מטבע הרכבתם מארבעה יסודות, ואם גם יזכה ארחו עלי ארץ, וייטיב מעשיו מאוד לא יסבב עוד בזה קיומו וקיום החברה אשר הוא שוכן בקרבה, זמן יותר ארוך מאשר קצוב לו ולהם עפ"י טבעם ותולדותם מיד הי"ת שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע כלו, כמו שהוא דעת הפילוסופים מצד עיונם לבד, כל עוד לא באו במסורת הדת והאמונה האמיתית, אשר תודיע כי בזכות וכשרון המעשים ירבו ימי כל אדם בפרט, וימי עמו בכלל על הארץ כמאה"כ בכבוד האבות ושילוח הקן בבחינת האישים הפרטיים, "למען יאריכון ימיך" וכו' "למען ייטב לך והארכת ימים" ומאה"כ בבחינת האומה בכלל "למען ירבו ימיכם" וכו' (דברים י״א:כ״א) וע"כ השיב גם משה דרך תמיהה (לפי מה שאחז"ל ד"מ) "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? וע"כ הורהו הי"ת כי הן אמת שהכל תלוי ממנו ומרצונו, אבל בכל זאת חובת האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, במדות טובות וישרות כפי יכלתו, כי רק באופן זה יהיה הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלהי, כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה, עד שתעבד ותזרע כראוי וזשא"ל "מכל מקום היה לך לסייעני," מיד אמר "ועתה יגדל נא כח ה'" וכו' שהכונה בו לפי דחז"ל "שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה" שר"ל שעי"ז עושים עצמם ראוים לקבל השפע האלהי והטובות הנסיות מהי"ת העליון על כל (עיין ביאורי לשער מ"ח) [ועיין פי' הרב ז"ל על שיר השירים דף קפ"ב ע"א כי בדבריו אלה פה, מבאר שם ה"כ "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" שהכונה שהאומה הישראלית מתפארת לאמר שע"י החזיקה באמונתה תמיד גם בהיותה בארצות אויביה ושמירתה דברי התורה להיטב דרכיה ומעלליה עשתה מה שהיתה ביכלתה לעשות עצמה ראויה למצוא השלימות המוסרית שתחול עליה השפע האלהי] הנה מכל האמור עד הנה נתבאר גודל מעלת השלום האמיתי אשר הוא הקשר האמיץ אשר בין בני החברה הנקשרים יחד בחבלי היראה המוסר והמישרים, ולשחר שלום כזה היתה עצת הלל באמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" ורק מחברה יקרה כזאת אמר ג"כ התנא "אלתפרוש מן הציבור" אפס בהחסר חוט של חסד מוסר ומישרים זה הקושר בני החברה יחד, אף כי עוד נקשרים המה יחד בכל זאת מלבד כי לא יארכו ימי חיבורם כמאמר התנא "כל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים," יהיה גם קיבוצם זה לא לעזר ולא להועיל כי אם לרע להם ולזולתם, כאחז"ל "כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם" (סנהדרין ע"א ע"ב) ומבני חברה רעה כאלה אמר ג"כ הכ' "אוי להם כי נדדו ממני," וטוב ונכון הוא לכל איש שלם להפרד ממנה אחרי שאין עוד ביכלתו בהיותו רק יחידי להיטיב ולהיישיר דרכי כולם וכן אמר גם הנביא ירמיה "מי יתנני במדבר וכו' ואעזבה את עמי" וכו' תחת כי בהיות החוטאים רק יחידים מעטים או איש אחד לבדו אין מהצורך לנתק קשר האגודה ולהפריד החברה, כי אם לגרש מתוכה כל עושה עולה, למען לא תתפשט הרעה בכל החברה כלה, כמו שיצוו הרופאים לחתוך אבר החולה מדאגה בדבר פן תפשה המספחת אשר בו בכל הגוף כלו, ועפי"ז מבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו כי אחרי שהשלום הוא הטוב היותר הכרחי לא לבד לקיום המציאות בכללו, כי אם גם לקיום כל חברה אנושית, ואף כי לאחדות וחיבור האומה הישראלית הקדושה, ע"כ אחז"ל שביום הוקם המשכן שמע משה קול נאה ומהודר קול ה' אומר "שלום אני מדבר" וכו' כי מעתה בשכון הי"ת בתוך בני ישראל והם יעבדוהו באמת ובתמים וישמרו חקיו ומשפטיו הישרים אשר יחיו בהם הלא יהיה השלום תמיד להם למנה, מיד אלהים עליון שהוא מלך שהשלום שלו. הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא ה' שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח ה' כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. *והקש עליהם וכו' עתה רוצה לבאר מחז"ל זה באופן אחר ולהבין דעתו צריך אתה לדעת כי המורה ח"ב פרק ל"ב כ' כי יש שלשה דעות בענין חול הנבואה על בני אדם האחת דעת ההמון שהי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם מבלי הבדל החכם יהיה או סכל? וישרה עליו נבואתו, והב' דעת הפילוסופים החושבים כי הנבואה היא רק שלימות טבעית אשר תבוא בהכרח למי שישלים נפשו במידות ותכונות טובות ידועות וחכמות שונות, וכמו שלא יוכל רוח הנבואה לחול על מי שלא השלים נפשו בכל אלה, כן גם לא יוכל להיות נמנע ממי שנמצאו בו כל תנאי הנבואה האלה, כמו שהוא מהנמנע שיזון איש בריא ממזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב, כי שני אלה יחד ר"ל חול הנבואה על השלם והוית דם טוב ממזון טוב הם כמסובבים הבאים בהכרח מסיבתם הקדומה, והשלישי דעת התורה הממוצעת בין שתי אלה והיא שהנבואה לא תחול כ"א על מי שהשלים נפשו כעין מה שאחז"ל "על חכם גבור ועשיר" ובכל זאת יוכל הי"ת למנוע שפע אלהי זה ברצונו גם ממי שיהיה ראוי ונכון לקבלתו, וברוך בן נריה אשר יצק מים על ידי ירמיה והיה בלתי ספק ראוי לה ובכל זאת לא זכה לנבואה לעד על זה (עיין מכל זה ביאורי לשער ל"ה שמות דף י' ע"א) ומעתה יאמר הרב ז"ל כי מרע"ה חשב תחילה כדעת ראשונה ובעבור ענותו הגדולה חשב עצמו חסר השלימות הראויה, וזש"א "שמצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות" ר"ל שנותן שפע נבואתו גם לאנשים חסרי השלימות לגמרי הדומים בעבור זה לאותיות שאינן מנוקדות שאין איש יוכל לקראם כראוי והם בעבור זה כגולמים בלי צורה, אפס הי"ת האיר עיניו והורהו כי לא כן הדבר, כי אם שהנביא צריך בתחילה להיות גם שלם בעצמו וזשא"ל "משה אין שלום בעירך"? וכאשר תמה משה על זה עוד ואמר "כלום יש עבד" וכו', א"ל "מכל מקום היה לך לסייעני" ר"ל לא כמו שתחשוב שגם על איש בער וסכל חסר כל השלימות אנכי משפיע שפע נבואתי לא כן הוא כי אם על איש שישלים נפשו תחילה כפי יכלתו לעשותה ראויה ומוכשרת לקבלתה, ומסייע אותו כביכול בזה. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד ה' לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר: It is commonly supposed that "peace" is the restoration of harmony between parties that have been at odds with one another. People who conceive of "peace" as being merely that, deprive the concept of much of its value. If "peace" does nothing more than restore a balance where there had previously been an imbalance, it can hardly be considered a blessing. Shame is not a virtue, since it presupposes that an unworthy act had been committed which the perpetrator is now ashamed of. Actually, peace is more like the silver thread that joins two people or two entities combining them into a unified whole. Why is one of the names of G'd shalom, peace? Because He ties together worlds, keeps them united and preserves their appearance and format. (Midrash Chazit chapter 1) When we read in Samuel II 11,7, "David enquired after the "peace" of Yoav, the "peace" of the people, and the "peace" of the "war," there is certainly no reference intended to the cessation of the war. This war was still very much in progress. David merely asked Uriah whether these people or affairs were all well and proceeding according to plan. The word "peace" in that context describes that there was a common bond between the people or the animals described. A city of people who do not quarrel with one another, who tolerate each other's idiosyncrasies, cannot be said to be at peace with each other as long as they do not share a common purpose or goal. Furthermore, when there is no bond joining people, there is a degree of separateness which may eventually lead to disintegration, decay etc. Isaiah 45,7, has this in mind when he contrasts "fashions light, or creates darkness, makes peace or creates evil, I the Lord do all these." The relationship of ra, evil, to shalom, peace, is like the relationship between darkness and light. Peace, i.e harmony, is the fruitful interaction of the various energies of different bodies, elements. It was Aaron's special talent to have understood that it is the task of a leader to weave that thread, the fabric that binds people to one another, and thus help them to establish harmony by desiring for them what one desires for oneself. Moses, on the other hand, was concerned primarily with the intellectual approach. He believed that without the benefit of Torah, whatever man does is of insufficient value to prolong our days on this earth. Without Torah, no degree of harmony can be achieved that would be capable of overcoming the dichotomy due to the fact that this physical universe has been made up of four distinctly different elements. The Talmud Shabbat 89, illustrates this line of thinking when it describes Moses' arrival on Mount Sinai before he had received the Torah. Moses is described as finding G'd "tying crowns to the letters." G'd asks him: "Moses, is there no "peace" in your city?" (are you people not in the habit of extending greetings of "peace be with you" where you come from?) Moses replies: "how can a slave contribute to the "peace"' of his Master?" G'd replies: "at any rate you should have assisted Me." Immediately, Moses said "now let the strength of the Lord become great as You have said." The lesson contained in that Midrash is, that even without the benefit of Torah, man's effort to weave the thread of togetherness, i.e. civilisation, is sufficient to improve his lot down here on earth. This is shalom; peace. When Hillel advised people to emulate the virtue of Aaron, namely to strive for peace, he was quite correct, inasmuch as this is a most positive character trait. Similarly, when Hillel said "do not separate yourself from the community," he was merely describing the other side of the coin. Tzibbur, community, after all, is what has been united by shalom, peace. The holiness of G'd depends on the community. Venikdashti betoch beney Yisrael, I will be sanctified within the community of Israel. When the community sins, one must abandon it. (Jeremiah 9,1) When only an individual sins, the community must see to it that the individual repents, or they must place him outside the tzibbur, into cherem quarantine. Since peace therefore is of vital importance to the existence of the community, it is clear that precisely at the time the tabernacle was put into service, G'd would pronounce the blessing of peace, as we have noted in our opening Midrash.
ובמדרש א"ר ברכי' הכהן מאי דכתיב האנוש מאלו' יצדק אם מעושהו יטהר גבר (איוב ד׳:י״ז) אמר להם הקב"ה לישראל כשירד יעקב אצל פרעה לא יצא ממנו עד שברכו שנאמר ויברך יעקב את פרעה (בראשית מ״ז:ז׳) אף אני כשאבא אצלכם טעון ברכות אני בא. א"ר יהושע בן לוי בסיני רמזה להם דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ״א). וכן עשה כשבא לשכון שכינתו במשכן ברכם דכתיב יברכך יאר וישא וסמיך ליה ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן הוי אם מעושהו יטהר גבר (במ"ר פ' י"ב). *והכונה וכו' תוכן דעתו שרק בבני אדם נמצא לפעמים שהבן או התלמיד יחכם יותר מאביו או ממורהו אף כי יחס הבן והתלמיד אל האב ומורה כיחס העלול אל עלתו, יען כי אחרי שלמד תחילת לימודו אצלו וקבל ממנו הקדמות חכמה יוכל להיות שהבין אח"כ יותר מדעתו ממה שהבין מורהו, אם בעבור שהיה לו בטבעו ותולדתו שכל צח ורעיון זך יותר ממנו, או בעבור שיחסי ועניני זמנו ומקומו, היו יותר טובים ויותר מוכשרים ללימוד החכמה מיחסי ועניני האב או המורה ד"מ אם היה אביו או רבו בעל אשה ובנים רבים ואין כל מאומה בידו להחיות נפשו ונפש ביתו, הלא אז יחיה במצור ובמצוק בדאגה וחוסר כל, ואיך יוכל להגביה עוף ברעיוניו להשיג החכמה כראוי,? תחת כי בנו או תלמידו זה יחיה בעושר ורוב כל, ונפשו חפשי מכל דאגה ותוגה באופן שיוכל ללמוד ולעיין בחכמה ככל אות נפשו מבלי מכלים דבר, ונמשך מזה שגם בזאת ידמו התורה והחכמה למים, אשר כל עוד יתרחקו ממקורם שהוא המעין, יתרחבו ויתפשטו יותר ויהיה לנחלים ונהרות, (וע"כ יאמר מהאיש השלם המלא חכמה ותבונה כנהר המלא מים על כל גדותיו, שיש לו רוחב לב (כמו שנאמר בשלמה מ"א ה') תחת כי איש חסר תבונות אשר לא יחפוץ בתורה וחכמה יקרא בשם "גבה לב" יען כי במרד ובמעל הגביה לבו ד"מ עד שלא יוכל להכיל מי התורה והחכמה כהר או גבעה גבוהה אשר המים ירדו מהם לארץ, וזשאה"כ "תועבת ה' כל גבה לב") אפס כל זה הוא רק בבני אדם ר"ל באב או מורה אנושי, שיוכל הבן או התלמיד לחכום ממנו בעבור איזה סיבה חיצונית וצדדית, אבל אצל הי"ת הנעלה הנשגב מכל יחסי הזמן והמקום ושאר סיבות חיצוניות, אין שום אפשרות שתמצא איזה שלימות בשום נמצא שלא תהיה אצלו בעצם וראשונה כמאה"כ "אם מעושהו יטהר גבר?" אה"כ "הנוטע אוזן הלא ישמע?" כי המשים דבר בתואר מה חיוב שימצא ענין התואר ההוא בו בעצם וראשונה, ר"ל אם לא יהיה התואר ההוא נמשך מחסרון ופחיתות קדום, [כי ע"כ לא נוכל לאמר היוצר פה ושנים לאכול הלא יאכל אחרי שכשרון האכילה הכרחי לאדם רק בעבור חסרונו הקדום שהוא גוף ארציי אשר ימות לשחת אם ירעב או יצמא עיין מ"נ ח"א פ' כ"ו] ועפ"י הדברים האלה תבין מאמר המדרש הזה "אמר להם הקב"ה לישראל כשירד יעקב אצל פרעה לא יצא ממנו עד שברכו (יען כי תומת וישרת לבו הרהיבתהו לברך אותו בעבור שהיטיב מאוד לבנו ליוסף שגדלו על כל השרים אשר אתו ונתן לו בזה אות אהבתו, גם לו הראה ידידותו, במה שקבלו בסבר פנים יפות) "אף אני כשאבוא אצליכם טעון ברכות אני בא וכו'" (ר"ל אם תבנו לי בית לשכן שמי שם, ובכל מקום אשר תעבדו אותי שם בלב שלם ונפש חפצה ותראו לי בזה אהבתכם אלי, אריק לכם ברכותי שם עד בלי די,) ע"כ לא לבד כאשר הוקם המשכן אמר להם אהרן יברכך ה' וכו', יאר ה', וכו', ישא ה' וכו', כי אם גם בכל עת ובכל מקום אשר יזכירו ישראל את שם ה' לעבדו ולאהבה אותו יברכם בכל טוב, כמאה"כ להם כבר בעמדם על הר סיני "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". והכוונ' שאם שכבר אפשר שיהיה העלול באנשים מוסיף מעלה ושלימות על עלתו הקרובה עד שיהי' איש חכם גבור ועשיר מאביו או מרבו כמו שהיה ענין הנבוא' במשה רבן של כל הנביאים ושלמה המלך ע"ה אב החכמים ודומיהם בזה הענין. אולם היה זה לפי סבות חצוניות נזדמנו לבן או לתלמיד באופן יתר נאות ממה שנזדמנו לאב או לרב כי הנה התור' והחכמ' נמשלה למים להרבה ענינים ונדון בזה הענין מאחד מהם. וזה כי עומק הנהר ורחבו אינו לפי קורבת המקור רק כפי עומק ורוחב התעלה אשר יבא בו וכן באמת לבות האנשים הם התעלות אשר בם ימשכו מי מעייני החכמ' ולפי עמקם ורחבם כן יכלו מהם אמר שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר (משלי כ״ה:ג׳) מאן מלכי רבנן כמה דאת אמר וכבוד מלכים חקור דבר (שם). ועל זה נאמר בשלמה ויתן אלהים חכמ' לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים וגומר (מלכים א ה׳:ט׳) כי כארכו ורחבו כן ימלא אותו מהם דכתיב אשר מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים (שם ל"א) מלא אותם חכמת לב (שם ל"ה). ולזה נאמר תועבת ה' כל גבה לב (משלי ט״ז:ה׳) כי לא יכיל המים. אמנם זה אפשר בבני אדם ולפי סבות חצוניות אמנם הוא יתעל' שהוא אלהי הכל וסבת הכל ושלמותו הוא עצמי אליו אשר מעצמיותו יושפע אי זה שלמות על כל הנמצאות כלן הנה א"א שתמצא מעל' ושום שלימות בשום נמצא שלא יהיו אצלו בעצם וראשונ'. וזה הוא מה שרצה אליפז באומרו אם מעושהו יעהר גבר שוה למאמר הנוטע אזן הלא ישמע וגומר (תהילים צ״ד:ט׳) כי המשיב דבר בתואר מה (חוייב שימצא ענין התואר ההוא בו בעצם וראשונ') כמו שיבא ביאור זה הדרוש יפה בפר' אדומה שער ע"ט ב"ה והוא כח משפטו אשר זכר בתחלת הכתוב שעליו ייסד כוונת המאמר כי הנה אחר שנמצא השלמות ההוא אצל יעקב אבינו ע"ה כי כשבא לגור במצרים אע"פ שלא ירד להשתקע הנה הוא לא נפטר מפרעה עד שברכו. מק"ו שימצא זה השלמות וההטבה אצלו יתעל' כאשר בא לקבוע שכינתו בתוכם שהרי כל השלמיות הם אצלו בעצם וראשונ' והוא מאמר מחייב בלי ספק. ולזה אמר אף אני כשאבא אצלכם טעון ברכות אני בא. ומה היא הטעינ' הזאת והלא יברכך יאר ישא אינם משא גדול. אמנם כשיושקפו בטוב תגלה ותרא' עוצם תועלתם שכל אחת מהנה הוא ענין בפ"ע. ולא עוד אלא שכל אחד אמתחתו עמו יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום והוא האמתחת הגדול שהוא מחזיק את הכל כמו שאמרנו. א"ר יהושע בן לוי בסיני רמזה להם וכו'. והכונ' כי לא על הביאה ההיא בייחוד נתייחדו אלו הברכות שא"כ חוייב שכל עוד שלא יהי' המשכן ביישובו או המקדש במעמדו שלא ימצאו שם ברכות ח"ו לז"א כי בסיני רמזה להם ודרך כלל הבטיחם בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומההבטח' הכוללת הזאת עשה מה שעשה בבאו להשכין שכינתו במשכן שברכן ביברכך יאר ישא וקודם שנבאר ענין אלו הברכות ותועלתם יש להתעורר על ענין מצוה זו שלש ספקות: Some problems in the text of our Parshah.
א כי מה תועלת במצוה הזאת רצוני בשיאמרו אלו הברכות מפי הכהן אל העם כי הוא יתעל' הוא המברך ומה יוסיף ומה יתן כי יברכו הכהנים או יחדלו וכי היה להם לסייעו. 1) Since all blessings emanate from G'd, what difference does it make that the priest transmits it? Does G'd need the priests' help?
ב שהי' לו לצוות תחלה על עקר הברכ' לומר ברכו העם וכיוצא ואחר כן יסדר להם אופן מאמריהם לאמר כה תברכו אם בעמידה ואם בנשיאות כפים ואם בלשון הקודש ולא בענין אחר כמו שאמר להלן קח את הלוים וטהרת אותם ואחר כן אמר וכה תעשה להם לטהרם (במדבר ח׳:ז׳) וכן בכל כיוצא. 2) Why does G'd not first give the command to bless, and then the formula, instead of vice versa?
ג באומרו ושמו את שמי על בני ישראל כי מה שימה זאת ומה תועלתה וכל שכן שאמר ואני אברכם כמו שאמרנו בראשונה: 3) What is the meaning of "they will place My name on the children of Israel?"
*אמנם, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי עיקר הצלחת האדם המוסרית עלי ארץ הוא, בהאמינו ובשומו תמיד אל לבו כי כל הטובות וההצלחות אשר תהיינה תמיד למנה לו ולכל העולם בכללו אינם באים דרך מקרה והזדמן, כי אם ברצון הי"ת היוצר והמנהיג כל הטבע כלו, ורק למען השריש האמונה הזאת בלב כל ישראל (לא בעבור היות הי"ת מצטרך לברכותינו, או שנוסיף לו בזה שלימות מה אחרי שהוא שלם בעצמותו לבלי תכלית מעולם ועד עולם) צוו חז"ל לברך על כל מה שיהנה האדם בשם ומלכות, למען יודה האיש הישראל, בכל עת שיאכל וישתה או יהנה שאר הנאות הגוף, במציאות הי"ת אשר הוא הסיבה הראשונה לכל נוצרי ובמלכותו ר"ל בהנהגתו את כל העולם תמיד ברצונו ובחפצו, כי רק באופן זה יודיע לכל שגם כל טוב פרטי אשר יהיה לו למנה, רק מיד ה' הוא לו אשר המציאו בגבורתו, כמאה"כ "יודוך ה' כל מעשיך" וכו', כבוד מלכותך יאמרו וכו', להודיע לבני אדם גבורותיו וכו'. ר"ל כל בני אדם שהם מעשע ידיך חייבים תמיד להודות בכל עת ועונה שיהנו מהנאות העולם במציאותך ובמלכותך, למען הודיעי בזה גבורותיך לכל בני אדם כי הכל ממך הוא ומידך נתן למו, וע"כ כאשר שמע ר' ישמעאל קול אלהים אומר "ברכני" (עיין ברכות ד' ע"א) אמר "יהי רצון" וכו' מאמר המורה על אמונתו בהנהגת השגחת הי"ת לרחם על ברואיו ולכבוש כעסו עליהם, וע"כ נענע לו ראש להורות כי כונת מברך כזה נרצה בעיניו ית'. ר"ל בהיות תכליתו רק להורות בה אמונתו במציאות הי"ת והנהגתו את ברואיו, ועל רעיון זה רומזת גם הברכה האמורה מפי אהרן ובניו "יברכך ה', יאר ה', ישא ה'," ר"ל רק מאתו ית' לבד ולא מסיבה אחרת זולתו יושפעו כל הטובות האלה, וכן יורה ע"ז גם מאה"כ "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" וזאת היתה גם תועלת ותכלית מצות ברכת כהנים למען יושרש על ידה בלב כל ישראל מפי כהני ה' אשר עליהם להורות את העם האמונה האמיתית עם כל שרשיה ועיקריה, האמונה במציאות הי"ת ובהנהגתו את העולם, ומבוארות בזה הספקות שהעיר הרב ז"ל. אמנם הראוי שיאמר בזה כי לפי שהעקר אשר הצלחת האדם וטובו תלוי עליו הוא בשיהי' לו ציור חזק ואמונה קבועה בשכל הטובות והצלחות עליונות ותחתונות הבאות על העולם וכתותיהם הם מאת הסבה הראשונ' יתעלה שמו לא מצד הקרי וההזדמן ולא בכחו ועוצם ידו ולא משום ככב ומזל קבוע כי על כן צוה להיישיר אותם במחנותם להתכוין כלם לאביהם שבשמים כמו שכתבנו בשער ע"ב כי זאת היא הכוונ' עצמה שקבעו חז"ל כל הברכות הבאות על כל דבר ודבר ובפרט כל ברכות הנהנין לא מפני שהוא צריך לברכתה רק כדי שיזכר ויפקד שם הבורא יתעל' והמשפיע הטוב על הדבר ההוא המושפע. ואמרו שכל הנהנ' מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל (ברכות ל"ה.). כי אחר שאינו מכיר במשפיע ואינו מחזיק לו טובה הנה הוא מועל בקדשים ודאי ונהנה מהם שלא ברשות כי עליו נאמר איש נכרי יאכלנו (קהלת ו׳:ב׳) כמו שכתבנו בשער כ"ד. האמנה כי לפי שלא תספיק הודע' זו להביא אל ההצלחה הנפשיית אם לא יצורף עמה הדעת שזאת הסבה הראשונ' יתעלה שמו הוא בעל הרצון המוחלט בהמצאת הנמצאות כלן ולו היכולת להנהיג העולם כלו ברצונו בטבע וכנגד הטבע כפי מה שיאות אל השכר והעונש המיועד על המעשים הנרצים או הפכם כמו שנזכר בשער המבול וזולתו. לזה היה ראוי שיורשם זה במטבע הברכות כמו שעשו בהזכירם בהם שם ומלכות כי השם הוא ענין מציאות הסבה הראשונ'. אמנם המלכות ענינו הרצון והיכולת המוחלט כי המלך הוא אשר ימשול על מלכותו ועשה כרצונו והגדיל כמו שאמר הנביא הוא אלהים חיים ומלך עולם (ירמיהו י׳:י׳). וזה טעם אומרו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם תחלה זכרונות וכולי (ר"ה ט"ז.). ושני הענינים האלו הם אמתת האלהות השלם אשר יאמר שהאל ברא הכל או עשה הכל וכמו שכתב החכם בספר ההפלה בשאלה השלישי והד' כי העוש' הוא אשר יעש' הדבר בכונ' ורצון לא זולת כי על זאת הכונ' אמר הנביא אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו וגו' (ירמיהו י׳:י״א) ועליה אמר נעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) יאמר כי אשר לא ימשול על הטבע לעשות בו כרצונו אין בו כח אלהות על דרך האמת ושזה לא נמצא רק באלהי ישראל כמו שנתברר אלי מרפואתו זאת על יד נביאו וכל זה באמת נכלל בהזכרת שם ומלכות בברכות כפי תקנת חז"ל להדריך ולהיישיר האנשים אל הצלחת נפשם אשר א"א זולת זה. ועל מטבע הברכות לפי כונתם ז"ל אמר המשורר יודוך ה' כל מעשיך וגו' כבוד מלכותך וגו'. להודיע לבני האדם גבורותיו וגו' (תלים קמ"ה). אמר כי כוונת ההודאות והברכות שיתקנו אותם חסידיו לברך אותו בכל דבר אשר בברכ' ההיא מזכירים השם גם כבוד מלכותו כמו שאמרו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ברכות מ':) וגם חותמין בה מעין גבורתו במה שאמר שהכל נהי' בדברו בורא פרי העץ או האדמ' או עושה מעש' בראשית וכיוצא כי הן כל אלה יפעל אל בכח גבורתו הרצוניית הנה היא ודאי להודיע לבני האדם גבורותיו אשר עליהם אמר וגבורתך ידברו כי בזה יקבלו כלם עול מלכותו אשר עליו אמר כבוד מלכותך יאמרו: ובהגדת פ"ק דברכות (ז'.) תניא א"ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי' צבאות יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת רחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו. נרא' שכנה זה השם המופלא אכתריאל ע"פ הקבל' שאומרין אל הספיר' הראשונ' ראש כל הספירות כתר עליון וכנגד' בי"ג מדות יה' יה' אל ולזה אמר יה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא אמנם ממה שאמר לו ברכני והוא אמר יהי רצון וכו'. נרא' ודאי מה שאמרנו שעקר כוונת הברכ' בפי המברך הוא הכרת כבודו ודעת גדולת גבורתו אשר בידו הכל וממנו יושפעו הטובות כלם כמו שהור' בתפלתו על כבישת רחמיו את כעסו ולהתנהג עמו במדת החסד ולפנים משורת הדין. והוראת זה הענין רצוני היות זה עצמיותה של ברכ' הוא מה שהור' מאד נענוע ראשו כלומר שלא תהא כוונת ברכתנו אליו יתעלה לפי שהיא ברכת הדיוטי' אחר שאינו צריך לה קלה בעינינו שהרי תועלת' גדול במה שתמשך ממנה הכרתו יתעל' וקבלת עול מלכותו אשר בזה יזכו לקבל השפע העליון להמשיך חוט החסד המקיים האומ' הזאת ראשונה ואחריה העולמות כלן. והנה זה עיקר המצוה הזאת כי הנה היא לא הית' לסייע לו יתעל' אל הברכ' רציני שהוא יתעל' צריך חזוק ועזר מצד עצמו רק לשום דבר בפיהם לומר כה תברכו את בני ישראל כשתברכום (א) והוא שיאמרו יברכך ה' יאר ה' ישא ה' (ב) כי הוא דבר שיעיר לבם אל הציור הזה ההכרחי וידעו שכל הטובות הם מושפעות מאתו והוא מה שביארו בתכלית הביאיר באומרו (ג) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ירצה שהכוונ' בזה אינה אלא שישימו את שמי על בני ישראל בברכתם כי עקר הברכ' אני אברכם זולתם ועדה השימ' זאת הוא הסיוע שיפיל בזה שהם מסייעין על ידן כמו שאמר מכל מקום היה לך לסייעני כמו שנתבאר והוא ענין נכבד מאוד אמנם בענין הברכ' הזאת המשולשת והמכופלת יראה באמת שכיון לכלול בה כל אופני הצרכים הנחנקים לשלש מחלקות ועם היות שכבר ביארנו בשער הנזכר. אצל ברכות יעקב אבינו שלשון ברכה סתם הנאמר בתורה הוא על הברכות הנפשיות ועל ההצלחות האמתיות וגם על הנחה זו סדרתי באלו הברכות סדר השמונ' עשרה שתקנו חז"ל בתפל' אשר סיימו בהם בברכת שלום כמו שנתבאר זה בשער נ"ח. הנה כשנכוין אל ביאור הכתובים לפי פשוטן ויישובן יראה כי כשתבא הברכ' מבוארת או שנכתבו לצדה ברכית מבוארות עם ההצלחות הנפשיות הנה מעתה אין כחה כח הסתמית אבל כח המבוארת בפרטיות. והנה אחר שנזכרו בכאן שתי זוגי הבדכות שהם השנית והשלישית שנתבאר בהם היותן בהצלחות עצמיות פנימיות באומרו באחת מהנה יאר ה' פניו אליך וגו'. כי הנה אור הפנים יורה על שפע הטובית האמתיות המושפעית מאור פניו יתעל' וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח׳:א׳) וכן באומרו ישא יי' פניו אליך יורה על הזמנתו אליהם והמצא עמהם ולישא להה משאות אליו יתעל' מאת פניו הנה נפי זה תהי' הברכ' הנזכרת ראשונ' בהכרח בענינים החיצונים הסומכים אל החיים בלי ספק. ועל זה היסוד ביארו אותם חז"ל במדרש רבה (פ' י"א) ובספרי (פ' נשא) אמרו יברכך יי' בברכ' המפורש' כן הוא אומר ברוך אתה בעיר וגו'. ברוך טנאך ומשארתך ברוך אתה בבאך וגו'. ובאו עליך כל הברכות האל' וגו' (דברים כ״ח:ה׳-ו׳). אמר עוד יברכך יי' בנכסים וישמרך בנכסי' ורבי נתן אומר יברכך יי' בנכסים וישמרך בגוף. ד"א וישמרך שלא ישליט אחרים עליך. ד"א וישמרך מן המזיקין. ודרך כלל כל הדברים האלו הם מבארים שע"ד הטובות החצונות הוא מדבר כי הם ברכות שמחזיקות העצמיות וגם שהם צריכים שמיר וכמ"ש מלך בשר ודם נותן מתנ' לאדם אבל אינה משמר' לו אבל הקב"ה נותן מתנות ומשמרן דכתיב יברכך יי' וישמרך. והרי זו הברכ' הראשונ' אשר היא על השלמות הראשון השנית יאר יי' פניו אליך. אמרו במדרש (שם) יתן לך מאור פנים רבי נתן אמר זה מאור שכינ' שנאמר קומי אורי כי בא אורך (ישעיהו ס׳:א׳) יאר פניו אתנו סלה (תלים ס"ז). ד"א זה מאור תורה שנאמר כי נר מצוה ותור' אור (משלי ו׳:כ״ג) ויחנך יחנך במשאלותיך וכן הוא אומר וחנותי את אשר אחון (שמות ל״ג:י״ט) ד"א יתן חנך בעיני בריותיו דכתיב ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו וגו'. (בראשית ל״ט:כ״א) ונאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב׳:ט״ו) ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים (דניאל א׳:ט׳). יאומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (משלי ג׳:ד׳) ד"א ויחנך בדעת ובחכמ' והשכל ומוסר ובינה ד"א ויחנך בת"ת יכן היא אומר תתן לראשך לוית חן (שם ד') כי לוית חן הם לראשך וגו' (שם א'). הרי אתה רואה שכל דבריהם אלו הם סובבים על אור החכמ' והחנינות האלהית במעלות השכליות הפנימיות. השלישית ישא יי' פניו אליך וגו'. אמרו בשעה שאת' עומד ומתפלל שנאמר הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה (בראשית מ"ט). והלא דברים ק"ו אם ללוט נשאתי פנים מפני אברהם אוהבי לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך וכתיב אחד אומר אשר לא ישא פנים (דברים י׳:י״ז) כיצד יתקיימו שני כתובים הללו כשישראל עושין רצון של מקום ישא ה' פניו וכשאין עושין רצון המקום אשר לא ישא פנים. הנה שהכוונ' להם בזה על מציאות השגחתו והדבקו בהם כי על כן ישא להם משאות מאת פניו בעת תפלותיהם ובכשרון מעשיהם כי הוא הענין המיוחד אל האומה הזאת כמו שאמר פני ילכו והניחותי לך אם אין פניך הולכים וגו' (שמות ל״ג:ט״ו). ופניתי אליכם (ויקרא כ״ו:ט׳). כמו שביארנו בפרשת ראה אתה אומר שער נ"ד. אמנם במאמר וישם לך שלום הנטפל עמו נאמר שם רבי נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד שנאמר למרבה המשר' ולשלים אין קץ (ישעיהו ט׳:ו׳). ד"א שלום זה תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) רבי אליעזר אומר גדול שלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. רבי שמעון בן חלפתא אומר גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא שלום שנאמר יברכך ה' יאר ה' ישא ה' וישם לך שלום. גדול השלום שאפי' בשעת מלחמ' צריכין לו שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ׳:י׳) גדול שלום שאפילו מתים צריכים שלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית ט"ו) ואומר בשלום תמות (ירמי' ל"ד) גדול שלום שנתנה לעושי תשובה שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נ״ז:י״ט) גדול שלום שנתן בחלקן של צדיקים שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם (שם). גדול שלום שלא נתן בחלקן של רשעים שנא' אין שלום אמר ה' לרשעים (שם) גדול שלום שנתן לאוהבי תורה שנאמר שלום רב לאוהבי תורתך (תהילים קי״ט:קס״ה) גדול השלום שנתן לענוים שנאמר וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום (שם ל"ז). גדול השלום שנתן לעושי צדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום (ישעי' ל'ב). גדול שלום ששמו של הקב"ה קרוי שלום שאמר ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו׳:כ״ד). רבי חנניא סגן הכהנים אומר גדול שלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית שנאמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום (ישעיהו מ״ה:ז׳) הנך רואה כי כל המאמרים האלה צדקו יחדיו עם מה שאמרנו ראשונ' ממעלת השלום ומסגולתו הנפלאה שהוא הנותן צורת הדברים ומהותם כל אחד לפי מה שהוא כמו שתראה מכל אחד מהענינים האלה אשר זכר אחד לאחד כשתעביר עליו קצת השקפה והכלל שהכל חוזר למאמרים האחרונים ששמו של הקב"ה נקרא שלום ושהשלום שקול כנגד כל מעשה בראשית כי כמ"ש הוא חוט החסד המשוך מאתו יתעלה וחורז בכל הנמצאות העליונות והתיכונות והתחתונות ומעמידן ומקיימן כל אחד במציאותו וקיומו המיוחד אליו על צד היותר נאות שאפשר. והדבר המבהיל אשר יראה סותר זה הוא אשר אמרו שם רבי אליעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר גדול שלום שאפילו ישראל עובדין ע"א ושלום ביניהם כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד׳:י״ז) אבל משנחלקו מה נאמר בהם חלק לבם עתה יאשמו (שם י') כי איך יתכן אשר בהתנכרם אל יוצרם יתעלה והכחישם הסיבה הראשונה יתעלה שמו לא ינתק החוט ההוא המעמידם ויהרס מצבם ויאבדו כרגע. אמנם כוונו להורות מעלת השלום וסגולת החוט המעמד והמקיים הכל והפלגתו ולומר כי הוא האות והמופת ביני ובינם יתעלה לדעת חוזק קיומם או רפיונו וזה כי כאשר נראה שנום וטוב המצב בין כלל האנשים אפי' שנראה אותם עובדים ע"א הנה הוא סימן שיש להם זכות או זכיות לפניו יתעלה בעבורם מאריך להם זמן כמ"ש הנח לו כלומר כתר לו זעיר. אמנם בהחלק לבם והמצא חולשא או נתוק מה בחוט הזה אפי' שלא יתפרסם ממעשיהם מה שהוא סבתו הוא סבה שנכון פורענותם וממהר האלהים לעשותו כמ"ש עתה יאשמו. ואפשר כי באומרו אפי' עובדי ע"א דברו חכמים לשון גוזמא כלו' שיעשו דברים בלתי הגונים ומעשים זרים להם לפי ענינם מ"מ באנו לכלל מה שרצינו אליו ראשונה מאומרם ז"ל טעון ברכות הוא בא. *וזה וכו' כונתו כי מכלל דברי חז"ל האמורים על ברכת כהנים זאת, יודע לנו כי היא כוללת כל שלשה הצרכים ההכרחים לאדם אם יהיה מאושר כראוי על ארץ, הא' שתהיה היכולת בידו למלא כל צרכי ומחסורי נפשו ונפש ביתו הגופניים ועליו יורה מאה"כ "יברכך ה' וישמרך" שפי' חז"ל "יברכך בממון וישמרך בגוף" והב' כשרון השכלה, ושיאורו עיניו ללמוד ולעיין כראוי בתורה וחכמה אלהית, ויען כי לזה צריכה חנינה יתירה מאת הי"ת כמו שהוכיח הרב ז"ל מכמה כתובים ויסדו חז"ל גם בברכת ש"ע "חננו מאתך דעה בינה והשכל" ע"כ יורה עליו המאמר "יאר ה' פניו אליך ויחנך," והג' היא הדבקית בהי"ת ואהבתו אשר תהיה לו למנה בהתהלכו בתום לבו, וקנותו עי"ז השלימות האמיתית אשר ע"ז מורה מאה"כ "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" ויען כי השלום האמיתי הזה הוא הטוב היותר גדול לאדם ע"כ היא גם חותם כל הברכות כלן, והנה כבר נתן לאדם הראשון הכשרון לקנות לו כל אלה שלש מתנות יקרות, ורק כאשר חטא נסתלקו כלם ממנו ומבניו, עד שבא אברהם אע"ה וזכה הוא ואחריו כל בניו יוצאי חלציו בכלל, כאשר נגלה ה' עליהם לתת להם את תורתו ושכן כבודו בתוכם באוהל מועד אשר צוה אותם לעשות, שישפעו עליהם מחדש כל ג' ברכות ומתנות יקרות אלה כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר בזה המדרש שהחל בו (עיין בפנים הספר), וזה שכבר נתבאר מכלל דברי חכמינו ז"ל כי אלו הג' ברכות הם מיוחדות לג' צרכים הכרחיים אשר לנו האחד צרכי גופותינו בענין הממונות וכל הנלוה אליו מהקנינים הזמניים ואמתחתו עמו הוא השימור האלהי כי זולתו הכל הבל וכמ"ש אם ה' לא ישמור עיר וגו' (תהילים קכ״ז:א׳) והב' צרכי נפשותינו בענין ההשכלה אשר לא יושלם רק באור פניו יתעלה אשר בתמונתו יביטו הנביאים המישרים האומה כל אחד מהם באספקלריא + שלו כפי מדרגתו ובאורו ישיגו אמתת התורה כמו שבאור השמש ישיגו הכחות הגופיות המוחשות כאשר כתבנו בתחלת שער כ"ט כי על כן התפלל המשורר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (שם קי"ט). והנה היה עמו אמתחתו המיוחד באומרו ויחנך כי זולת זה אינו כלום הלא תראה אמר החכם שבתי וראה תחת השמש כי לא לקנים המרוץ ולא לגבורים המלחמה ולא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר ולא ליודעים חן וגו' (קהלת ט׳:י״א). הורה כי כמו שלא יגיעו תועלות המדות הקודמות לחסרון הדברים ההם אשר הם צריכים אליהם בהכרח כן לא הושלמה הידיעה זולת החן וכן הוא באמת כי החן הוא משלים כל הדברים. צא ולמד מאסתר המלכה כי רבות בנות עשו יופי אבל היא עלתה על כלנה כמה שנאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ותשא חן וחסד לפניו וגו' (אסתר ב׳:ט״ו). וכן ביוסף וכן בדניאל כמו שזכרו אותם חז"ל כי חן וכבוד יתן ה' ליודע החכמה שיקבל תועלתה לעצמו ושיקבלו אחרים ממנו וזולת זה הוא כדבר בטל. ועל זה התפלל המשורר אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה (תהילים ס״ז:ב׳) הנה שחבר הדברים יחד. אמנם הג' הוא צרכנו לבינינו ובין אלהינו והוא לקבל משאת פניו ודבקות אהבתו כמו שנזכר וגם לזה לא יושלם כי אם במה שבא בפי אמתחהו באומרו וישם לך שלום כי לפי הדוחק הבלתי בעל תכלית אשר בין הדבקים אם לא בתורת חסד לא יעשה שלום לקשור בו בין פמליא של מעלה ופמליא + של מטה כמו שיבא זה בשער פ"ו ב"ה הנה ישארו בדיחוקם הטבעי. והנה היה לפי זה השלום עקר כל הברכות וחתומן. והנה כאשר נשים לב אין ענין השלים על דרך האמת כי אם מציאות ההשגחה האלהית ושפע טובו המתפשט בתוך העולמות כלן לפי ההנהגה העליונה אשר מעל השמים חסדו ומושלת על ממשלת הטבע ומערכותיו אשר נתחדשה בעולם על פי כשרון המעשים התוריים אשר על ידם נמסרו מפתחותיה ביד האומה הזאת הנבחרת כמו שביארנו בשער ט"ו ובשער ל"ז וזולתם והמשכנו אמתתה בכל מה שדברנו עד הנה בכמה שערים כל אחד לפי ענינו וביררנו שאל למודה וקיומה כוונה החכמה האלהית במציאות המשכן בחלקיו וסדר הקמתו שבתו וקימתו על פי יי' ביד משה כמוזכר בשער ע"ב ועל כן היתה שלמות הברכה הזאת ביום הקים המשכן ותחלת עבודתו כי הנה המשכן הוא תמונת העולם הזה המחודש על זה האופן וברכת השלום הוא הבריח התיכון המבריח מקצה הנמצאות ועד קצותם ומעמידן ומקיימם במאמרו יתעלה וכל זה מה שביארנוהו יפה במאמר הראשון שזכרנו. אמר רבי יהודה ברבי שמעון ביום שהוקם המשכן נכנס בו משה והיה שומע קול הדר קול נאה וקול משובח. וזה כי בשעה שעלה במחשבה האלהית לחדש העולם עם היות שקדם בו מעשה ההנהגה הטבעית הנה לא היתה עיקר הכוונה אלא אל זאת ההנהגה ההשגחיית על יד הנמצא האמצעי בין עליונים ותחתונים הוא האדם להיותו בעל בחירה במעשיו וכמו שכתוב בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים ברא את האדם וצוה מכל עץ הגן וגו' (תנחומא פ' נשא) והוא מבואר שדירת התחתונים אינה רק הסתכלות ההשגחה וההתבוננות בשפלים מצד כשרון מעשיהם או הפסדם כמוזכר במאמר ההוא כמו שנתבאר בשער ל"ד. והנה לזה אין ספק שהזמין לעולם מיד אלו הברכות המשולשות בכפליהם למיניהם לפי שהן הכרחיות להמצא על דרך ההנהגה ההיא וכלן נמסרו אל האדם בתחלתו בהניחו אותו בתוך הגן ומיני עציו ונהרותיו וצוותו אותו על המותר והאסור כמו שנתבאר הכל בשערים ההם אמנם כאשר חטא ומרד פי אדוניו נסתלקו ממנו כמו שנתבאר שם יפה מסדר קללותיו ונשאר העולם נפרד ומובדל ההנהגה ההיא האשיית ואין שלום אמר ה' וגבול נתן בין עליונים ותחתונים והיה העולם בכלל על זה האופן מן הפירוד זמנים ארוכים אשר לא נמצא בהם קורא בצדק ומחזיק השלום כי אם מתי מספר מהאבות הראשורם ובפרט מאברהם אבינו והלאה שהם התחילו להמשיך זה החוט ולקיימו עד שזכו הבנים בכללם להמשך אחריו בחבלי אדם ובעבותות אהבה חזקה ונגלה עליהם לתת להם תורה ומצוות ואז אמר מעתה יעלו תחתונים למעלה וירדו עליונים למטה (ש"ר פ' י"ב) כמו שנתבאר בם בשער מ"ד כי אז צוה אותם לחדש להם עולם חדש והנהגה חכמה אשר נציורה המציא להם המשכן ההוא על הדרך שאמרנו ובהמצאתו באופן שלם מיד חזרו הדברים אליהם כמספרם כמשפטם כמו שנודע מענינם גם ביארם בפרשת אם בחקותי אחת לאחת. והוא מה שאמרו כי כשהוקם המשכן נכנס בו משה והיה שומע קול הדר קול נאה קול משובח והם ג' קולית כנגד הג' מיני ברכות הנזכרים. ועל הראשון והוא מין הטובות החצונות אמר קול הדר כי כן באמת הן מהדרין ומיפין המעלות הפנימיות בלי ספק כמו שכתב החכם. אמנם על המין השני אמר קול נאה כי באמת הוא הענין הראוי והנאות לאדם מצד צורתו המדברת. ועל השלישי המעולה מכלם אמר קול משובח וזה יאמר על הדבקות האלהי ולזה שמח משה ואמר אשמעה מה ידבר האל ה' כי היה שש ומתעלם באותן קולות ורוצה באמותן וקיומן והיה מתירא אם יפול בהם שום ספק. א"ל הקב"ה משה שלום אני מדבר שהרי אין בלבי על בני כלום שנאמר כי ידבר שלום הורו בזה כל מה שאמרנו ראשונה כי אז נמצא ונתקיים ענין השלום ובהמצאו נתקיים הכל ושב לאיתנו והוא מה שאמר לו מעתה לא יפסקו הג' קולות ההם לפי שכבר יש שלום ביני ובינם והחוט המשולש לא ינתק כמו שהיה נתוק וכרות עד הנה. והענין כי במציאות השלום יתקיים הכל. ולא עוד אלא שאינם דבר אחר זולתו והוא מה שביארו יפה באומרו כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו כי השלום הוא קשור ודבוק עם החסידים וכמ"ש גדול שלום שנתנה לצדיקים וגו'. ושנטלה מהרשעים וכו'. וכמ"ש ואל ישובו לכסלה. הוא שאמר משה אך קרוב ליריאיו ישעו לשכון כבוד בארצנו כי שכון הכבוד בארצנו הוא המשכת החוט והשפע בתחתונים אשר ימשך ויתפשט על יד יראי אלהים הראוים לראות בישעו. אמר רבי שמעון בן לוי מה לנו לספר תלים לברר ענין השלום וסגולותיו בשכון כבוד בארצנו הרי אין הפרש' חסרה כלום מה כתיב למעלה מהענין ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום וסמוך ליה ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן יורה שהשלום הוא הנותן גמר ותשלום בהעמדת המשכן והקמתו והחוזר הסכמת החברה והשתוף בעולמות כאשר היתה הכוונה בתחלה. וכמ"ש במדרש הנזכר ויהי ביום כלות לא נאמר ויהי אלא על דבר שהיה ונפסק מימים הרבה וחזר כמות שהוא שנאמר באתי לגר אחותי כלה כמו שנתבאר שם. והנה נתבאר תכלית הביאור מהמשך הענין. ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וגו'. ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם וגו'. וסוף הכל ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו. כי בהשלמת הבנין כלו על מכונו כעין גוף אחד נתפשט השפע האלהי ותבא בו רוח הקדש אשר בו שמע קול הדר נאה ומשובח ונמשך בו הכח הדברי האלהי המיוחד אל העולם ההוא המחודש על יד זאת האומה הנבחרת כאשר אמרנו והכל נגלה ומבואר. הנה למדנו כמה חלק הש"י משפע טובו ליריאיו המיחלים לחסדו וכמה נתאוה כביכול להיות לו דירה בתחתונים ופרוש עליהם סוכת שלומו ובהמשך אותם בחוטי החסד ועבותות החנינה לקשרם ולהדביקם אליו כאשר ידבק האזור אל מתני איש אך שיאותו אליו יתעלה לשמוע בקולו ולדבק' בו כי זה לא יתכן זולת זה כי יהיה עול בחוקו ית' כאשר נתבאר במקומות אחרים. ובמדרש (חזית ע"פ דומה דודי) מאי דכתיב דומה דודי לצבי מה צבי מדלג ומקפץ ממקום למקום ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומשוכה לשוכה כך הקב"ה מקפץ מכנסת זו לכנסת זו וכל כך למה כדי לברך את ישראל הדא הוא דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אלין וברכתיך (שמות כ׳:כ״א) יאמר שאם ידמו ישראל לצבי זה במה שידלגו בענין שלמותם ממדרגה למדרגה מעולה ממנה ובפרישות ובנקיות מגדר לגדר צר ודחוק ממנו ובענין הדעות מהפנייה אחר אכילת עץ הדעת טוב ורע אכילת עץ החיים ובתשוקות משוכה לשוכה כענין איש שוכו (שופטים ט׳:מ״ט) והוא שיסיח דעתו מענפי עץ הדעת שהן הנטייה אחר הענינים האלו המדומים לענפי עץ החיים שהן התשוקות המשוערות והעוזרות אל החיים הנה בזה גם הוא יתברך ידמה לצבי אצלנו בכל מקומות מושבותינו במדרשנו ובבתי כנסיותנו טעון ברכות ושפע הצלחות המתפשטות בכל העולמות כלן ובעמו ישראל ראשונה כי על כן נאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) ונאמר ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו׳:כ״ד) וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער: (1,2,3) Just as man is not allowed to enjoy nature's blessings without first reciting an appropriate benediction acknowledging G'd as the source, so the priests remind people of that fact when they say "may the Lord bless you." Constant reminders that G'd is the source of all blessings and well being are important. This too is the purpose of "they will place My name on the children of Israel and I will bless them." The priests' function is to keep Israel aware of this cardinal fact. The function of the priest in relation to G'd, is parallel to the aggadah about Moses assisting G'd in His task of tying the crowns to the letters of the Torah, that we mentioned earlier. The first part of the priests' blessing is essentially material in nature. The additional word "and may He preserve you," is the difference between human and Divine blessings. The former, however generous in nature, does not carry with it the guarantee that it will endure. G'ds blessings however, includes the blessing that it will endure. The second blessing revolves essentially around spiritual matters, the important feature being that the attitude of others towards you will be positive, generous, acknowledge your worth. The third section, "Peace," is relatively the most important of the blessings, as documented by many of the sayings of our sages. They teach that even in death, shalom, peace, is an indispensable attribute. "You will join your fathers in peace." (Genesis 15, 15) See also Jeremiah 34, 4, concerning the death of king Tzidkiyahu. We find a somewhat puzzling statement by Rabbi Eleazar Hakappor, who is quoted as saying "peace is great because even if Israel worships idols, as long as they have harmony, Satan does not touch them.” He bases himself on the verse in Hoseah 4, 17, "as long as the idol worshipping Ephrayim live in unity, leave them alone;" but it continues in chapter 10, 2, "when their heart is divided, now they will receive their punishment." How strange that those who destroy the fabric that binds them to their Creator by worshipping idols, should not also burst the fabric of harmony, peace? But the lesson is that the merit of maintaining harmony gives even sinners an extension before G'ds justice is executed. The three blessings then are 1) Provision of material needs including a healthy body. 2) Provision of the needs of the spirit and soul. 3) Assistance in establishing harmony between man and his Maker, which is true harmony. The tabernacle represents the totality of this world, a microcosm. The beriach hatichon, the central bolt joining all forty eight boards comprising the walls, are the thread shalom, i.e. "peace" that bonds everything together in harmony. When the Midrash says that when G'd created the world, He desired a dwelling down here, just as He has in the Heavens, the meaning is none other than that He wished to supervise and assist man's activities, just as He supervises all that goes on in Heaven. To that end, He endowed the world with blessings. Adam, unfortunately forfeited that relationship through his sin, and until the arrival of Abraham on the stage of history, the broken thread did not begin to mend. Finally, at the completion of the tabernacle, this thread had been fully restored. This is the reason the Torah records the blessings at this juncture. For this reason also, the Midrash talks about Moses hearing three voices. He called the first voice hadar, to paraprase material well being. He called the second voice naeh, to parapharase spiritual and mental well being. The third voice he called meshubach, "choice," since it is the crowning achievement of all. Moses was anxious to have G'ds message spelled out. G'd obliged, saying "I speak shalom, I harbour no ill feelings against My children." (Psalms 85,9.) Rabbi Joshua ben Levi says that there is no need at all to quote a verse from the book of Psalms, since the verse in the Torah is perfectly adequate. Since the Torah tells us about blessings, and continues with the line "it was the day the tabernacle had been completed," the word va-yehee, it was, always refers to the reestablishment of a situation that had existed at one time, but had been interrupted.
אמנם מה שיאות דבורן בחנוכת הנשיאים והסכמתם על קרבנותיהם ואשר אמרו ז"ל שנתנאל בן צוער השיאם עצה (במ"ר פ' י"ג) זו וכל הדברים הנלוים אליהם כבר כתבנום אצל ענין הקרבנות פרשת ויקרא שער נ"ז דרוש אותו משם עם קצת מה שאמרו ז"ל עליהם כי הוא ראוי ונאות לרדת לסוף טעמן של קרבנות דרך כלל כפי מה שתתקרר דעתו של אדם על זה עם היות שאי אפשר שלא יהיו בו ענינים עמוקים יותר. ועם זה נשלם זה הענין.
פרשת בהעלותך
אמנם מה שסמך בהעלותך את הנרות ואומר ויעש כן אהרן וגו'. ואז"ל מגיד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי) גם זכרו בכאן וזה מעשה המנור' מקשה זהב עד ירכה עד פרחה וגו'. עם מה שאמרו עוד למה נסמכ' פרשת המנור' לחנוכת הנשיאים כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו וכו'. אמר לו הקב"ה חייך שלך גדול משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב (במ"ר פ' ט"ו). כבר כתבנו טעמו ופירושו במעש' המנור' שער מ"ט שים עיניך עליו וייטיבך לבך בכל דבר ודבר מזה גם בנחת רוח של אהרן יותר ממה שנאמר עליו מהמפרשים ז"ל ונודעה מה כחו ומה גבורתו במה שאמרו מגיד שבחו של אהרן שלא שנה כי דבר גדול הנביא דבר. אמנם במה שאמר בענין טהרתם די במה שכתב בפירושינו אמנם בענין תמורתם ופדיונם בבכורות די במה שכתבנו בשער ע"ב:
אמנם מה שנאמר בכאן וידברי ה' אל משה במדבר סיני ויעשו בני ישראל את הפסח וגו' יתכן שהיה זה לחבב המצו' בעיניהם כי הוא פסח ראשון אחר גאולתם. והנה הרמב"ן ז"ל כתב שהיה צורך המצו' כדי שלא יחשבו שהיא מצות הארץ לבד כמ"ש והיה כי תבאו אל הארץ וגו' ושמרתם את העבוד' הזאת והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני ועבדת את העבוד' הזאת בחדש הזה (שמות י״ג:ה׳). והנה מעתה יחדלו ממנה עד בואם שם. ולדעתי אחר שעשו המצוה הזאת במצרים היה מחוייב להם להבין המאמרים ההם משעה שיבאו לשם ואילך שנאסרו הקרבנות כלן רק בבית עולמים. אמנם יש לדקדק באנשים הטמאים ההמה אם ידעו שהטמאים אסורים לעשות הפסח למה הוקש' להם למה נגרע וגו'. ואם לא ידעו מי מנע אותם. ואם משה לא ידע הם מנין להם. אלא שהנדון בזה הוא שהם ידעו ולכל ישראל הוא ידוע כי הטמאים אינם יכולים לבא אל העזר' לעמוד על קרבנם אבל גזרה דעתם שאין ראוי שיהא הטמא נדחה מעשות קרבן ה' כזה אשר יש לו זמן מיוחד ואם עבר יומו בטל קרבנו ושהדין נותן שיעשה לו שום תקון אחר שהוא אנוס בדבר והוא אמרם אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל כלומר למה נגרע בתוך בני ישראל לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו ומשה ראה בפיהם דברים של טעם ואמר עמדו ואשמע' וגו'. ולזה באה המצו' איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוק' לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה' בחדש השני בארבע' עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו וגו' והאיש אשר הוא טהור וגו'. וכי יגור אתכם גר וגו'. הנה שקבע להם זמן ומצות בכל חומרות הפסח הראשון ובכל חוקותיו ובתנאיו ולגרים הגרים בתוכם כדי שתתקרר דעת האנשים ההם והבאים אחריהם כיוצא בהם. וכבר הסכימ' דעתם אל דעת עליון כמו שאמרנו ראוי' היתה הפרש' זו שתאמר על יד משה כשאר כל התורה אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהם שמגלגלין זכות ע"י זכאי (ספרי פ' בהעלותך). ובדברי רש"י ז"ל למה נגרע אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הפסח לטהורים אמר להם עמדו ואשמע' וגו' (ספרי שם) ואשר כתבנו הוא הנכון. ואשר סמך לזה פרשת וביום הקים את המשכן כסה הענן וגו' ולפי העלות הענן וגו' על פי ה' יסעו וגו' ובהאריך הענן וגו' ויש ויש ויש וגו' עד סוף כבר נתבאר' יפה בפרשת דגלים שער ע"ב. גם פרשת חצוצרות הסמוכה אליה וטעם התקיעות והתרועות בשער ס"ז בפרק ה' בתקיעות יום התרועה. גם ויאמר משה לחובב ומאמר ויהי בנסוע הארון וגו'. ובנחה יאמר הכל נתבאר אצל הדגלים כי שם מקומם כדאיתא במדרש ויהי בנסוע הארון עשה סמניות לפניו ולאחוריו לומר אין זה מקומו ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפירענות (שבת קט"ו:) וכתב רש"י ז"ל ושמעתי כי לכך היה נו"ן לרמוז כי מקומה היה בפרשת דגלים ויש נ' פרשיות מכאן עד שם ומה שהפסיק בין פורענות לפורענות שלא יהיו שלש פורעניות ביחד כי בתלת זימני הויא חזקה והשלש פורעניות הם ויסעו מהר ה' שנסע לבם מהר ה' שמא ירבה להם עוד תורה ומצות והמתאוננים והמתאוים. הנה אם כן שכל דבר נכתב במקומו ודי בזה לפי כוונתינו: