Akeidat Yitzchak 72:1

יבאר היות הדגלים וחנייתם לימוד נפלא ליחד לבם אל אביהם שבשמים: "Count every head!"

שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' Midrash Rabbah Numbers 2, comments in connection with Psalm 20,6, "we shall shout for joy and rally around our banner in the name of G'd," that at the time G'd revealed Himself to Israel at Mount Sinai to give them the Torah, twenty two thousand angels descended with Him. The Midrash quotes Psalms 68,13, as proof for its assertion. All of these angels were waving banners, flags, as it says (Song of Songs 5,11) "surrounded by myriads of banners." As soon as Israel saw these flags, they became anxious to make flags for themselves, similar to those of the angels, as it is written in Song of Songs 2,4, "He brought me to the house of wine, and waved the banner of love over me." G'd responded to this request by saying "Indeed, I shall make flags for you as you desire." It says in Psalms 20,6, "the Lord will fulfil all your requests." Immediately thereafter, G'd said to Moses: "Make flags for them just as they want." This is the meaning of "each according to his flag and his ensign."

במדרש (במדבר רבה פרשה ב') מאי דכתיב נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול (תהילים כ׳:ו׳). בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בסיני לתת להם תורה ומצות ירדו עמו שנים ועשרים אלפים מרבבות של מלאכי השרת שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (שם ס"ח) והיו כלם דגלים דגלים שנאמר דגול מרבבה (שיר השירים ה׳:י׳). כיון שראו אותם ישראל מיד נתאוו ליעשות דגלים כמותן דכתיב הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה (שם כ') אמר הקב"ה חייכם אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאויתם דכתיב ימלא ה' כל משאלותיך (תהלים שם) מיד א"ל הקב"ה למשה משה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו שנא' איש על דגלו באותות: Purpose and function of the flags. 1) In order for even the most illustrious people to attain their objective in life, a mental image of their common purpose needs to remain constantly before their spiritual eye. 2) Ordinary people do not only need a mental image of their goals in order not to become distracted from them, but they require a visible symbol, illustration of such goals and purposes. The artist needs to concentrate on a model and to exclude peripheral vision so as to avoid the danger of distorting what he draws. The marksman needs to concentrate his entire field of vision exclusively on the target, if he does not want to miss. It is a fact that extremes are usually taboo in the philosophy of Judaism, and we have a string of scriptural quotations supporting the view that the golden mean is the way of life to be pursued. When concentrating on the image representing our purpose, the fact that peripheral vision is excluded, symbolises the exclusion of extremes either to the right or to the left. Whenever we polarise a particular activity, - if polarisation is for the sake of Heaven-, it becomes acceptable in G'ds eyes. Similarly, apparently negative forces, phenomena such as the angel of death, Satan, the yetzer hara, are necessary, because they fulfil a useful function and advance the cause of G'd. The Talmud Baba Batra 16, says that even Peninah's needling of her sister -in-law Chanah, was due to a constructive motivation, since it bestirred Chanah to pray for a child. (Samuel I chapter 1) Similarly, Satan, who subjected Job to all his afflictions served G'd in what he did, since otherwise Job would have appeared as more pious and devout than Abraham. (Job chapter 2) The result of employing such normally negative character traits is not a coarsening of one's personality, and does not turn us into slaves of these bad traits, but, on the contrary, it strengthens our mastery over the yetzer hara, evil impulses. This is the meaning of Baba Batra 16, saying that the angel of death kissed Chanah's feet. "He," i.e. the yetzer hara ended up as her slave, not vice versa. The fact that the angel of death=Satan= yetzer hara are identical, is proved by a string of scriptural quotations from the book of Job. Various statements in our Mishnah have to be understood in a similar vein. "Any quarrel which is for the sake of Heaven, will endure." (Avot 5,17) The meaning is that although the venue, i.e. quarrelling, is normally a forbidden venue, it does advance G'ds causes when it is employed for that purpose. (interpreting Torah) The Talmud Berachot 6, states "he who fixes a makom, spot, for his prayer, will be assisted by the G'd of Abraham. Beyond the halachic meaning, that one should have a regular spot from which to offer up prayer, the meaning is that he who concentrates on the one and only source, (makom is also a name for G'd) from which ultimately all prayers will be answered, will enjoy the help of the G'd of Abraham. When Solomon dedicated the Temple, he went to great lengths to emphasize that all prayers must be directed to the central spot, the holy of holies, the Western Wall. As we read "Here He stands behind our wall" (Song of Songs 2,9). This epitomizes what our sages had in mind when they said "anyone who fixes a spot for his prayer etc." The Kabbalists understand the aggadah that G'd has withheld the key of rain from His agents, as illustrating the idea that we must address ourselves to G'd directly for our needs. We must polarize our concentration on the source of our salvation to the exclusion of agents, assistants. Azzut, effrontery, can be a serious enough misdemeanour to result in the death penalty,- compare the Amalekite who bragged to David about having administered the coup de grace to a dying King Saul-. (Samuel II chapter 1) Halachically speaking, this act was not even culpable, since no one can be convicted of a capital crime on the basis of his own testimony. Besides, it was not even true. Nonetheless, David had the lad in question executed. The reason is that his brazenness in claiming to have killed the one whom G'd had anointed, was a conduct that deserved the death penalty. As David said to him, "your own mouth has convicted you." On the other hand, we find Yehudah ben Teyman exhorting us "be az like a leopard in fulfilling the mitzvot! (Avot, 5,23) This indicates that even normally despicable traits can on occasion be employed constructively. The whole of Psalm 20, underlines that when we concentrate on receiving aid from Jerusalem, Zion, the seat of the shechinah, we "will rise and find ourselves encouraged." Similarly, David was granted confidence when he faced Goliath. (Samuel 1,17,36). To sum up: exclusive concentration on the source of our salvation is necessary for successful completion of one's purpose. The crux of the matter is that both our observances and our studies should be lishmah, for the sake of the subject matter, for its avowed purpose. Rabbi Meir says that many attributes are conferred on the person whose preoccupation with Torah is lishmah (Avot 6,1). Since true love is based on the two people having many likes and dislikes in common, family members are apt to love one another because they have so much in common both by heredity and by common environment. True friendship also is based on this community of interests. When we act lishmah, we qualify for this community of purpose with our Creator, we become His partner, so to speak. If we do not act in this way,- though wicked people also often have much in common-, the nature of their self interest dictates a diversity of approach, competition etc. Therefore, their purposes will not be achieved in the long run. Similarly, even a Torah scholar who is motivated by selfish considerations will ultimately not achieve his goal, and does not qualify for the complimentary attributes listed by Rabbi Meir. The Talmud Pessachim 49, states that the worst kind of individual is he who studies Torah, and forsakes its path. He demonstrates thereby that whenever his goals seem attainable by other means, he neglects and abandons Torah. He is called nazuf, excommunicated. The Talmud Horiot 10, tells us that a sin committed for a pure motivation is morally superior to a mitzvah observed for unworthy motivations. The encampment of the children of Israel reflected a) the limitation placed on them at Mount Sinai, i.e. they were not to be too close to the shechinah .Therefore, the camp of the Levites as well as the camp of the priests was interposed between them and the tabernacle, b) Since they faced the tabernacle from all four directions, it made the tabernacle the central points towards which all thoughts and hopes were directed. Torah was given to Israel free of charge, just as fire, water and desert are free of charge. (Midrash Rabbah Numbers 1) Furthermore, the comparison with fire is to indicate that the "fire" of physical passions had to be sublimated by "fire" of moral and spiritual values offered by Torah. When the Jewish people saw the mountain afire without burning itself into a heap of ashes, that lesson was learned. The fire had become one of purification. Excess water in the bloodstream is apt to cool anyone's enthusiasm. It causes people to seek their fortunes by crossing the oceans. At the same time, excess fluid produces lethargy, laziness lack of enterprise. The desire for financial success (desert, earth, i.e. matter) is implanted within us as an antidote to lethargy caused by thinned out blood (watery). Just as all these three items are part of our basic make up, so the Torah has been made available free, naturally, without the need for an extraordinary effort on our part to secure its wisdom. Lo bashamayim hee, She is not in Heaven, i.e. difficult of access. Or, in the words of Maimonides, the more basic and vital our need for a life preserving element, the more readily available did G'd make such elements. He granted them indiscriminately. The Midrash relates that when Israel saw the angels and their flags, and realised their significance, they developed a desire for a similar means of preserving their concentration on the source of their welfare, i.e. G'd. They realised that without such a symbol to look at, they would not be able to sustain the lofty moral niveau they occupied at the time of the revelation. Creatures of the spiritual world are distinguished by their constancy. The weakness of creatures in this physical world of ours is their constant changeability. The Israelites had wanted to preserve as much of this constancy as possible. They sought to do this by concentrating on symbols that represented their moral purpose in this world. This is why they wanted flags. By counting the people on fixed dates, i.e. maintaining a degree of constancy, the basic changeability of human beings would be stabilised to a degree. Rosh Hashana, i.e. New Year's day, would be the date fixed to concentrate on their moral niveau. By counting people of a certain age group, excluding those who had reached the age of sixty, the annual variations in the total number of people counted would be kept to a minimum. This accounts for the fact that on several occasions, as much as 38 years apart, the Torah reports practically the same total number for all the tribes combined, excluding the tribe of Levi. The counts on the occasion when the half shekel levy was raised, and the count of the people when the tabernacle had been erected, comes out identically the same for the above mentioned reason.

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא הנה ידוע כי גם בכל פועל מלאכותי אם יעשה ויוגמר על מתכונתו כראוי להשגת התכלית הנרצה בו, צריך האומן הפועל אותו להשים תמיד התכלית המכוון בו לנגד עיניו, למען יעשה הדבר ההוא באופן שיושג באמת התכלית הנרצה ממנו, ד"מ ברצות חרש עצים לעשות כסא צריך להשים תמיד בעת מלאכתו לנגד עיניו שתכליתו היא לשבת עליו, כי רק אז יעשהו באופן שראוי לשבת עליו, וע"ז רומז גם מאמר המשורר: "סוף מעשה במחשבה תחילה".
ואם כן הדבר בדברים חמריים ובמעשה ידי חרש וחושב, אף כי בפעולות אדם המוסריות, שאם ירצה שתהיינה תמיד כראוי וכנכון לבעל שכל הנברא בצלם אלהים אשר הוא מבחר כל יצורי תבל מתחת, צריך להשים תמיד תכליתו ותעודתו עלי ארץ אשר בעבורה נברא לנגד עיניו, ואליה יכון בכל פעולותיו מבלי נטות ימין ושמאל, וכן אמר החוקר כי כמורה בקשת אשר צריך להביט תמיד אל הנקודה הידועה אשר אליה ירצה לירות חציו, כן צריך האדם להשקיף תמיד אל תכליתו המיוחדת לו למען השיגה, ולא יסיר עיניו ולבו ממנה. למען השתדל להשיג דברים אחרים וענינים צדדיים, וע"ז יורה גם מאה"כ "עיניך לנכח יביטו" וכו' כי ההבטה אל הנוכח תורה על הכונה אל נקודת התכלית המיוחדת, ויען כי ההליכה בדרך הממוצע לבד היא טובה, והנטיה אל אחת הקצות היא רעה (עיין מזה ביאורי למעלה ויקרא מ"ו ע"א) ע"כ אה"כ להורות על זה "פלס מעגל רגליך" (להשאר תמיד בתוך המכוון. כי רק אז תכלה בבחינה מוכרית) וכל דרכיך יכונו, אל תט ימין ושמאל (ר"ל אל קצות היתרון והחסרון) "הסר רגליך, מרע" (ר"ל כי רק באופן זה תסיר רגליך מרע ולא תלכד ברשת החטא והעולה) אשר ע"כ אמר ג"כ החוקר: "כי הטובים הם על דרך אחד, והרעים על דרכים רבים" כי רק מי שמידותיו ופעולותיו הן בדרך הממוצע יקרא איש טוב ופועל טוב, והאמצע המכוון והמצומצם אשר אליה לבדה צריך האדם לכונן כל פעולותיו ומדותיו, הוא רק הנקודה האחת התיכונה, כי כל הנוטה ממנה ימין ושמאל, הוא נוטה כבר אל קצה היתרון או החסרון. וא"כ כל הטובים העומדים והולכים תמיד על הקו ההולך על הנקודה התיכונה הזאת ההיא, הם שוים במידותיהם ובפעולותיהם יחד, אפס הרעים והם הנוטים מהנקודה האמצעית הזאת אל שתי הקצות הם רבים לפי ערך וגודל נטייתם זאת, המעט היא אם רב. אך יען כי לא תשיג תמיד יד שכל האנושי לדעת האמצע הנכון בכל מעשה ופעולה, ואף כי בהיות שהאמצע ההוא בעצמו אינו שוה תמיד, כי אם משתנה לפי טבע ומעלת האדם ויחס העת והזמן, ד"מ אכילת הבשר בכל יום המוכרחת לאיש חלש ורפה הטבע למען החזיק גופו. כהליכה בדרך הממוצע תחשב לו, אם רק לא יוסיף לו שאר מטעמים ומעדני יתר, ובכל זאת תחשב זאת לאיש בריא וחזק כיציאה מהדרך הממוצע אל קצה היתרון בבקשת הנאות גופו, אחרי שהנאה זאת לאכול בשר בכל יום ויום אינה מוכרחת לקיום גופו וחזוק איבריו ודי לו באכילתו רק פעם אחת בשבוע כמו שאמרו חז"ל (עיין חולין דף ע"ד ע"א שמשם הוציא הרמב"ם מאמרו זה בפ"ה מ"ה דעות) "די לאדם בריא לאכול בשר מלילי שבת ללילי שבת" ע"כ למען תת לנו אות וסימן אשר לא ישתנה ולא יתחלף לעולם, לציין בו הנקודה התיכונה אשר אליה נכונן תמיד בכל פעולותינו מבלי אשר נטה ימין ושמאל, אחז"ל "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" כי באופן זה ר"ל בהיות תמיד מגמת פנינו למעלה לא נחטא בדרכינו לעולם, כי אם גם נצא לפעמים בהנאות גופנו מדרך הממוצע, בכל זאת אם תהיה כונתנו בזה רק להשיג על ידו תכלית נרצה בעיני הי"ת, אז תחשב לנו לצדקה גם יציאתנו זאת כמאה"כ "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" ואחז"ל עליו "אפילו לדבר עבירה", ר"ל אם בכל דרכיך ומעשי ידיך תשים עינך תמיד רק על ה' להפיק רצונו ולמלאות חפצו, אז יחשוב כל ארחותיך כישרים ונכונים אף ביציאתך בהם מדרך התיכון אל אחת משתי הקצות, אשר בשם "עבירה" תקרא, כמו שנמצא ד"מ בדהע"ה שיצא מגדר השיווי להרבות בשמחה ובשחוק יותר מהראוי אל המלך נגד כל העם, לפזז ולכרכר בכל עוז לפני ארון האלהים לעיני אמהות עבדיו, ולא חשב זאת לעצמו לחרפה ולקלון ולהשפלת כבודו בפני העם כאשר חשבה כל זאת מיכל אשתו (עיין ש"ב ו) וכן אמר גם התנא "הוי עז כנמר" וכו' "לעשות רצון אביך שבשמים", שר"ל שאף שהעזות לעשות דבר שהוא בהשקפה ראשונה יותר מכדי יכלתנו, והקלות והמרוצה ר"ל המהירה לעשות חיש פעולה מה מבלי להתבונן תחילה עליה היטב, והגבורה הגופנית לערוץ ולהכניע זולתנו תחת רגלינו, הן בעצמן פעולות ומידות רעות, ובכל זאת אם תעשינה רק לכבוד שמים לסבב על ידן הטוב הנרצה בעיני הי"ת, ד"מ להציל מהר חיש את העשוק מיד עושקו החזק ממנו הלא לפעולה טובה תחשב כל זאת לנו, כי כן צונו גם הי"ת לבלתי הביט בוגדים ולראות כבלע רשע צדיק ממנו כשאה"כ "לא תעמוד על דם רעך" וכן עשתה ועל שנתנה אהבתה ודודיה במרמה לאיש זר, ואח"כ חלפה ומחצה רקתו למען הציל אמה מיד נר אשר הציק להם על לא חמס בכפם, ורק על ענין כזה אחז"ל "גדולה עבירה לשמה" וכו' ואמרו "כשם שמצוה לרחם על הרחמנים כך מצוה להתאכזר עם האכזריים [וכעין זה אמר החכם המליץ ציצערא בבקשו מזקני רומי שיקחו נקם מהערין קאטאלינא ואנשי בליעל אשר רעו לו "אחי ורעי" כמו שהאיש אשר יהרוג עבדו את אשתו ואת בניו, וישרוף עליו את ביתו, לא יקרא אכזר בקחתו נקם מעבדו המרצח הזה, ויהי להפך כי אין מהראוי לקרוא רחמן כאשר תחס עיני לחמלה עליו כי מדוע לא יקל צערו ומכתוב לבו ונפשו אשר תאבל עליו על אבדן אשתו ובניו וכל אשר לו בקחתו נקם מהאיש אשר הסב בכל הרעות האלה אשר מצאוהו כן לא נקרא גם אנחנו בשם אכזרים אם נקח נקמתינו מאנשי בליעל אלה, אשר אותנו נשינו וטפינו דמו נהרוג, ואת בתינו וכל העיר הזאת כלה אשר היא כלילת יופי, חשבו לנתוץ ולנתוש, ואת הזרים והנכרים יושבי אללא בראגיען יזמו להביא שערינו ולהושיבם על תל עירנו השרופה באש למשול בה ממשלת, ויהי להפך כי לאכזריות גדולה תחשב לנו אם נחוס עליהם כי אז הלא תשם העיר ומלואה?] [ולא שיעלה על דעתינו לחשוב שהורשה לנו לעשות כל עמל ואון רע וחמס לעמיתנו, אם נוכל רק להשיג עי"ז תכלית מה אשר נחשבה לטוב מוסרי. כמו שיחשבו קצת התועים שבהיות רק מחשבת האדם להשיג תכלית הנראית רק בעיניו כטוב מוסרי יוכל להרשיע ולעשות כל רע שירצה, כי זה אינו ולא הורשה לעשות כדבר הזה, כ"א למען סבב על ידו טוב כללי אשר לא יסתפק בו שום אדם.] כי הרע הפרטיי לא נחשב למאומה נגד הטוב הכללי המסובב על ידו, וע"כ חובה היא גם על כל איש פרטי לסבול לפעמים רע ועול פרטיי אם רק יושג על ידו הטוב הכללי. הנמשך מכל דברינו אלה הוא כי בהיות תמיד זכרון הי"ת לנגד עיני האדם לא במהרה יחטא ואשם בכל דרכיו, כמו שאמר דהע"ה (תהלים ט"ז) "שוותי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט", אפס בעבור היות האדם מורכב מגוף ונפש, ולא על נקלה יוכל לזכור תמיד בכל פעולותיו את הי"ת שהוא עצם רוחני אשר לא תשורנו עין אדם הקרוץ מחומר ואף כי בהיות הרבה מבני אדם קצרי שכל וחסרי דעת אשר לא יוכלו על נקלה להתרומם משפל מצבם הגשמי עלי ארץ ולהתרחק ממחשבותיהם המורגלות רק בעיונים חמרים ולהתנשא על להשכיל ולהתבונן ולעיין במושכלים רוחנים, ולהשים מושג הי"ת שהוא ציור שכלי תמיד לנגד עיניהם, ע"כ הם מצטרכים תמיד לאות גופני וגשמי אשר יזכירם תמיד ב"ה למען יראו ויביטו בו תמיד ויזכרו וישובו אל ה' [וכעין זה המליץ גם החבר (עיין כוזרי מאמר א' סי' צ"ו) בעד ישראל שעשו העגל לא למען הכחיש עי"ז חלילה באלהים אמת כי אם למען היות להם נעבד מורגש, אשר יזכירם תמיד ב"ה, תחת משה שהלך מאתם ולא ידעו מה היה לו, וחטאתם היתה לדעתו רק במה שיחסו ענין אלהי לדבר גשמי אשר עשו ידיהם ברצונם לבד, מבלי אשר צוה אותם הי"ת לעשותו כי אם הזהירם בהפך על זה באמרו "לא תעשה לך פסל" וכו' שר"ל אף אם כונתך בעשייתו רק לזכור אותו על ידו] וזאת היתה ג"כ כונת הי"ת בצותו לבני ישראל לבנות המשכן למען יהיה להם לא לבד מקום אשר יתקבצו ויועדו שם יחד לעבדו שכם אחד, כי אם גם אות וסימן גשמי אשר בראותם אותו אף כי רק מחוצה לו יזכרו תמיד את הי"ת אשר לכבודו ועל פי מצותו הוכן לשכן שמו שם, כמו שאה"כ "ועשו לי מקדש (ועי"ז) ושכנתי בתוכם" (עיין מזה גם ביאורי לשער נ"א) ומטעם זה אמרו גם חז"ל בברכות ל"א שגם עתה בהיותנו נפזרים כמעט בכל אפסי הארץ אנו מחויבים לכונן תמיד פנינו ודעתינו בעת תפלתנו אל צד העולם אשר שם המקדש אשר בירושלים, מקום משכן כבודו, כי בשום ד"מ הישראלי היושב בפאת מערב באייראפא אפריקא ואמעריקא פניו למזרח, והיושב בארץ כינא ושאר ארצות המזרחיות פניו למערב, והיושב בארץ אזיען הדרומית פניו לצפון, ובפאת צפון פניו לדרום, יזכרו כלם בהי"ת ויתפללו בלב שלם, באופן שתקובל תפלתם יותר.
ועפ"י הדברים האלה יאמר הרב ז"ל כי ע"כ היתה גם מערכות מחנות בני ישראל ודגליהם במדבר על פי ה' סביבות משכן אהל מועד, יען כי בהיות ארון הברית אשר עליו שכן כבוד הי"ת באמצע וכל המחנות יחנו סביבותיו יהיו תמיד פני כלם אל הקודש אשר בתוך, ככל נקודות וחלקי הקו הסובב הפונים תמים אל נקודת המרכז אשר באמצע. למען יהיו כל ישראל נזכרים תמיד על ידי אות גשמי זה בהי"ת שהוא רק עצם רוחני וציור ומושג שכלי, ולא יסירו לבם ממני לעולם, כי אם יהיו משתדלים תמיד לעבוד אותו ולדבקה בו, ואם בכל זאת יחטאו לפעמים יזכרו וישובו אליו מהר בכל לבבם ובכל נפשם וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל כי ירצה להורות רק כי כמו שתכלית כל השגות הנמצאים העליונים שהם השכלים הנבדלים מלאכי עליון, היא רק להשיג את הי"ת לפי השתנות והתחלפות מעלם ומדרגתם, וכלם משתדלים רק לפאר ולרומם אותו תמיד, באופן שנוכל לאמר כי ה' בם כדגל וכנס בתוך המחנות אשר אליו יפנו ויכינו כלם, כמו שאמר ג"כ ה"כ ד"מ ממנו י"ת "דגול מרבבה" כן התאוו ג"כ ישראל שיהיה להם בתוך מחנותם ודגליהם אות גשמי המזכיר אותם בהי"ת תמיד, והוא מלא משאלותם זאת בצותו לערוך מערכיהם באופן שיחנו כלם סביבות אוהל מועד, וזשאחז"ל "אהקב"ה לישראל חייכם אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאויתם" ר"ל אסדר מערכת מחניכם ודגליכם כמו שחפצתם להדמות בזה למלאכי עליון. אשר חוייב להיות מצוייר התכלית האנושי ציור שכלי ביחידי סגולתו. כן יאות שיהא רושמו נמצא באופן ירגישוהו כל אנשי כללותו: הקודם זכר אותו החכם בפ"א מספר המדות אמר ברור הוא כי זה הוא הטוב והנבחר ועל כן ידיעתו הוא עזר גדול לחיים וכמו שהמורים בחצים ישימו אות יישירו נגדו כן הדבר הזה כי בו נשיג יותר הראוי. ולפי זה ראוי לחקור בדרך אמת מה הוא ולאי זה מהדברים העיוניים או מהמעלות ילוה. הנה ביאר שהיא חובה על כל חכם לב שיהיה אצלו מצוייר וידוע התכלית אשר אליו יתיישר בכל מעשיו כדי שיגיע אליו על ידי העיון או העיונים או המעלות אשר ילוה אליהם ומאמר החכם שלמה קיים זה במה שאמר עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך. פלס מעגל וגו' (משלי ד'), הנה שהצריך שיהא לו אות נכחו אליו יביט ויכוין בכל מעשיו ולא עוד אלא שעפעפיו יצמצמו הבטתו ויישירו נגדו כדרך בקיאי מורי החצי' עד שתהיה הבטת הנכח מצומצמת כמעט אל נקודה ^*כי הנוכחיות וכו' להבין דבריו אלה עיין ביאורי בראשית דף קע"ה ע"א. כי הנכחיות הוא דבר שלא יפרד מהנקודה אפי' במחשבה כמבואר בהגיוניות והוא כוונתו באמרו לנכח יביטו ועל זה הדרך נאמר לנכח אשתו (בראש' כ"ה) כמבואר שם ^*או שיכוין במלת נגדך וכו' ר"ל שהתכלית המיוחדת לאדם והראויה לו לפי מעלתו בהיותו בעל שכל המכיר את בוראו תקרא פה בשם "נגד" לפי שהוא נערכת היטב ומצומצמת כראוי נגד מעלתו ויקרתו, וע"כ לא יוכל האדם להעלות על דעתו שתכליתו פה עלי ארץ היא רק לאכול ולשתות ולהנות שאר הנאות הגוף, כי זאת הלוא היא גם תכלית ותעודת הבהמה ושאר בע"ח ובמה יבדל איפה האדם מבחר היצורים מהם? ולמה זה נתנו ה' עליון על כל החי אשר על פני כל הארץ וחלק לו בבינה והשכל אם לא חהיה תכליתו להשכיל ולהתבונן בדרכי ה', ולעשות עפ"י פקודת שכלו את כל המעשים הנרצים בעיני הי"ת? וזשאה"כ "ועפעפיך יישירו נגדך" ר"ל יהיו מכונים תמיד ביושר אל תכליתך ותעודתך המיוחדת לך והעומדת לנגדך. או שיכוין במלת נגדך אל אותו אות וסימן שהוא ראוי ונאות אליו רצוני המיוחד אל החי המדבר ושיבחרהו ויכוין אליו מיתר התכליות הבלתי מיוחדות שזכר הפילוסוף בראשון מהספר הנזכר. ואמר כי בהיות עיניו פקוחות על זה האופן יהיה נשמר במה שסמך פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו וע"ד שאמר אחד מהמליצים לא יכשלו הרגלים רק לאשמת העינים. ואולם בכתוב הג' ביאר ענין האות ההוא וזכר הנמשל ואמר (שם) אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע. והכוונה שענין ההבטה וההשקפה המוטלת עליו בעיני בחינתו הוא שישמר מהימין והשמאל בכוונותיו שהם קצות היתרון והחסרון אשר בכל המדות רק שיכוין אל חוט השערה אשר באמצע ולא יחטיא לפי שכל א' מהקצוות הוא הרע והאמצע לבדו הוא הנכון והוא אשר נרמז בפתיל תכלת אשר בציצית כמו שיתבאר שם ב"ה. אמנם לפי שזה האות הוא קשה המציאות כמו שכתב החכם עצמו בפרק ה' מהמאמר השני (מהמדות) אמר הטובים הם על דרך אחד והרעים על דרכים רבים. א"כ המעלה הוא קנין נבחר עומד באמצע אשר הוא אצלנו מבואר בשכל וכאשר יבאר החכם ע"כ. והנה הקושי הוא לפי שזה האמצעי מצד צמצומו הוא קשה המציאות כל שכן שהשיווי ההוא הוא מתחלף תמיד כפי אדם זמן ומקום כמו שנתבאר שם וזכרנו אותו בשער הב' לכן עקר האות והסימן הוא שיהיה א' קיים תמיד בלתי משתנה ובלתי מתחלף לעולם באופן יהיה ידוע לא אצל החכם לבד כי אם אצל הכל. ולזה הוא מה שאמרוהו חכמי האמת בהישירם אל התכלית העליון שבתכליות וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב) הנה ששמו אות נכבד ונפלא למראה עיני כל בעל דת יישיר נגדו בכל מעשיהם. וכמו שאמר החכם בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך (משלי ג') ירצה שתשום אותו יתעלה לתכלית בכל מעשיך ולא תחוש אם תטה אל הימין או אל השמאל או אם תכוין אל האמצעי כי אותו אשר יכוון אליו לש"י הוא הנכון. והוא אמרם ז"ל בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה (ברכות ס"ג.) שהיציאה אל הקצוות עבירה היא בידו רק אם תהיה הכוונה לשם שמים וכמו שאמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וכו' (נזיר כ"ג:). ודקדקו זה מאומרו והוא יישר אורחותיך יאמר שהכוונה הזאת תשים העקוב למישור והפעולות המוחזקות בפחיתיות ישובו מעלות. וכמו שהישיר בזה יהודה בן תימא הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (אבות פ"ה) עם שעזות הנמר הוא פחיתות באדם וכמ"ש עז פנים לגיהנם (שם) וכבר המית דוד את הגר העמלקי שנתפאר בשהוא המית את שאול (שמואל ב' א') עם שעל דרך האמת כחש לו ואף שאם היה אמת היה הוא מעיד על עצמו ואין אדם משים עצמו רשע (סנהדרין ע"ו.) אלא שדנו כדין עז פנים בשלוח יד לשונו לאמר שהוא המיתו ואע"פי שלא יהיה כן. והוא מה שאמרו דוד בפירוש פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה' (שמואל שם.) וכן קלות הנשר וריצת הצבי אל הרוב הם פחיתיות באדם כי ע"כ נגזר שם הנקלה והנכבד מקלות וכבדות. וגם גבורת הארי שהוא ענין עריצות אינה מעלה אלא גבורת הבעל שכל שלפעמים היא או על הרוב הוא היותו מנוצח וכמ"ש אי זהו גבור וכו' (אבות פ"ד). אמנם אם היו לשם שמים הן הם עצם המעלות ועקרן. זכור נא אמרה מיכל בת שאול לדוד ביוצאו מפזז ומכרכר לפני ה' ומה ענה אותה כפי ענינה (שמואל ב' ו') כאשר ביארנו יפה בשער נ"ט והקש על זה בכולם כי ודאי באמת הענין לשום שמים איך שיהיה הוא טוב ונכון. ובפרק קמא דבתרא (ט"ז.) אמר רבי לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו שטן דחזיה להקב"ה דקא נטיא דעתיה בתר איוב אמר דילמא חס ושלום אנשייה לרחימותיה דאברהם. פנינה דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה וגומר (שם א' א'). דרשה רב אחא בר יעקב באפופינייא אתא מלאך המות ונשקיה אכרעיה. ראה מה שכוונו אלו החכמים לישר אותנו בזה הדרוש עצמו והוא כי באשר יכוונו לשמים אע"פ שישתמשו במדות הפחותות כהנה שהם מפעולות היצר הרע לא קנה בזה היצר התגברות או ממשלה כמנהגו בהשתמשו בהנה ע"י השלוח אדרבא יכנע לפני בוראו והוא מה שכוונו באומרם אתא מלאך המות ונשקיה אכרעיה וכדאמרי התם אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות וכלהו יליף להו מקרא דאיוב. ויצא השטן (איוב ב') רק אליו אל תשלח ידך (שם א') וכתיב רק רע כל היום (בראש' ו') ואולם שלח נא ידך (איוב שם) מכלל דביה קיימא סוף דבר עם זה ישאר השטן כרוך בעקבי השכל. וזאת היתה כוונת הדרוש ההוא שהטעים הדבר יפה. וזאת היא תועלת עצת החכמים באומרם שיהיו כל המעשים לשם שמים כל כנסיה שהיא לשם שמים וכו' (אבות פ"ד). כל מחלוקת שהיא לשם שמים וכו' (שם פ"ה). כמו שיתבאר בפ' קרח שער ע"ח ב"ה. לפי שזאת הכוונה תיישיר המעשים כלם ואע"פי שיראו נוטים או סרים מני דרך כמי שאמרנו. והוא מה שקיים אותו החכם שלמה באומרו ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען. בכל דרכיך דעהו והיא יישר ארחותיך. אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע (משלי ג'). והכוונה מבוארת לפי מה שקדם. ועל האות העליון הזה אמרו חכמינו ז"ל כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו (ברכות ו':) כי עם שפשוטן של דברים יוקח על קביעות המקום המורגש בבית המקדש או בבית הכנסת או בבית המדרש כמו שיבא. ^*יראה עיקר וכו' כוונתו כי שם מקום יורה לפעמים בלה"ק על ציור מיוחד מושכל ורוחני, כמו ברוך כבוד ה' ממקומו שר"ל לפי מדרגת מעלתו הרוחנית והציור השכלי שיש לנו ממנו, ופה כונת חז"ל היא שיכונן כל איש את תפלתו רק אל ציור שכלי רוחני ואלהי אחד שהוא הי"ת לבדו ולא לזולתו, ויען כי לפני בוא אברהם אע"ה אשר הכיר אלהים אמת היו בני אדם מאמינים בהרבה אלהות וע"כ היו שונים בהכנת תפילותיהם כי זה התפלל לשמש, וזה לירח וזה לכל שאר צבא השמים, עד שבא הוא והכין לבבו לדרוש את ה' לבדו, והורה זאת גם לבני דורו בכל מדרך כף רגלו כמאה"כ (בראשית י"ב) "ויקרא בשם ה'" ע"כ אחז"ל "כל הקובע מקום לתפלתו" (ר"ל שמיחד תפלתו רק לה' לבדו כמו שעשה זאת אברהם ראשון לכל באי העולם) "אלהי אברהם יהיה בעזרו" יראה שעקר כונתם אל מקום המושכל והמיוחד שהוא באמת אחדות הנקודה שאמרנו. וזה כי עד שלא זרחה שמשו של אברהם אבינו לא היה מקום קבוע לבני העולם לתפלה כי זה דורש מהשמש וזה מהירח וזה משבתאי או מאדים וזולתם וכן כלם איש לדרכו פנו אלוהו של זה אינו אלוהו של זה גם המבקש מהאחד לא יסיח דעתו מהאחר כי לכלם יש להם יכולת לפי מחשבתם אחד המרבה ואחד הממעיט אבל כשהאיר אורו בעולם ובטל דעותיהם הנפסדות והראה להם בדברים מופתיים שיש סבה אחת ראשונה לכל הנמצאות עליונות ותחתונות הוא שפעל אותם ברצונו המוחלט מיד קבע להם בזה לתפלת' מקום מיוחד והוא דלא למבעי משום אלוה בעולם זולתו יתעלה כי הוא המקום המיוחד האמתי ואמרו שהנמשך אחריו וקובע מקום זה לתפלתו בלי שיתלה עצמו בשום השתדלות וכוונה נכריה אלהי אברהם יהיה בעזרו וכמה יורה אמתת כוונתם זו מ"ש (שם. ל) תניא היה עומד בחוצה לארץ יכוין פניו כנגד א"י שנא' והתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א' ח') היה עומד בא"י יכוין כנגד ירושלים שנאמר והתפללו אל העיר הזאת (שם) היה עומד בירושלים יכוין כנגד בית המקדש שנאמר ובאו והתפללו אל הבית הזה (ד"ה ב' ו'). היה עומד בבית המקדש יכוין כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר והתפללו אל המקום הזה (מלכים א' ח'). הנך רואה כי בתארם וציונם המקום המיוחד אל הכוונה הלכו הלוך וצמצם מהארץ לעיר ולבית עד ששמו סוף הצמצום ותכלית ההגבלה מלת מקום שהוא בית קדשי הקדשים והכותל המערבי שעליו נאמר הנה זה עומד אחר כתלנו (שה"ש ב') והוא ממש קביעות המקום שעליו אמרו כל הקובע מקום וכו'. ^*וראה נפלאות וכו' תוכן דעתו שאף שכל התפלות צריכות להיות מיוחדות רק לה' לבדו, הפליגו חז"ל עוד יותר בתפלת הגשמים שצריכה להיות מיוחדת להי"ת בתכלית היחוד יותר מהתפלה בעד שאר הדברים ההכרחיים לאדם, ולהורות על ענין זה אמרו ד"מ שהגשמים הם מהדברים שלא נמסרו המפתח שלהם ביד שליח, וע"ז רומז גם מאה"כ בתפלת שלמה, כי בתפלות שיתפללו ישראל רק בעד הסרת רעב דבר שדפון וירקון ושאר הצרות אשר תמצאנה אותם, אמר רק "ובאו והתפללו אל הבית הזה" ובהעצר השמים אמר "והתפללו אל המקום הזה, "המורה על הכונה" המיוחדת לנקודה שכלית ורוחנית אחת, והיא אל הי"ת בתכלית היחוד. וראה נפלאות מהענין הזה כי הנה חז"ל (תענית ב'.) מנו אחד מהדברים שלא נמסרו ביד שליח מפתח של גשמים שנא' יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך וגו' (דברים כ"ח). עד שכבר אמרו חכמי הקבלה שבענינים האלו צריך ליחד הכוונה תכלית ההתיחדות למי שהמפתח בידו ולהעלותה מכל שאר הכוונות והמחשבות שיועילו בתפלות בדברים אחרים כמו שנודע מדבריהם הסמוכים אל הכתובים. והנה שלמה החכם בתפילתו השלמה שהתפלל בחנוכת הבית הגדול והקדוש אשר בנה בכל הדברים אשר בקש עליהם (מלכים א' ט') בהנגף עמך ישראל וגו'. רעב דבר שדפון ירקון וכל שאר הענינים בכלם אמר ובאו והתפלנו אל הבית הזה. ובאמרו בהעצר השמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך אמר והתפללו אל המקום הזה וכן תמצא הדבר מדויק בספר מלכים ובדברי הימים הנה שהפליג להראות שמלת מקום תאמר בלשון מיחד מהמיחד בכוונה זו אשר היא תכלית הבטת נקודת הנכח אשר אמרנו. וזה עצמו ביאור הקודם. אמנם הנמשך יתבאר מעצמו והוא שאם זה הציור השכלי הוא הכרחי כמו שנתבאר ורוב האנשים הם קצרי השכל לראות זה האות בעין שכלם או להתבונן בו מתוך דברי הכתובים, ראוי ונאות הוא שיושם להם מצד מצבם ויישובם וקביעות מנהגם בבקשת צרכיהם והמצאת מאוייהם אות מוחש ומורגש ישכילם ויטה רעיוניהם אל האות הנפלא והמיוחד הלזה כי יימינו וכי ישמאילו כמו שהוא המנהג גם כן במורי החצים שישימו אל קצרי הראות אות עב וגס וגדול למראה אצל האות הדק בעצמו כמו שכתבנו אצל הייעודים הזמניים בשער ע' וזה עצמו פשוטי המאמרים עצמם שזכרנו כל הקובע מקום לתפלתו וכו'. כי כמו שהאות העליון אשר אליו חוייב להתיישר כל מבקש דבר הוא אחד מיוחד מושכל בלתי משתנה כן ראוי שיושם לכל מתפלל מקום ידוע וקבוע מוחש ומורגש אל כלל האנשים יתיחס אליו יקרא בית תפלה יועיל לישר אותם אל הכוונה המיוחדת וכמו שהיה עושה אברהם אבינו דכתיב אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם יי' (בראש' י"ג) גם במה שאמרו היה בחוצה לארץ יכוין פניו וכו' כוונו לקבוע שם מקומו של אברהם אבינו כי הוא הוא בלי ספק. וכן אמרו שם היה עומד אחורי בית המקדש הופך פניו נגד בית הכפורת. נמצא עומד במזרח הופך פניו למערב. במערב מחזיר פניו למזרח. בצפון מחזיר פניו לדרום. בדרום מחזיר פניו לצפון. נמצא כל ישראל מכוונין לבם לאביהם שבשמים אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא מאי קרא כמגדל דוד צוארך בניי לתלפיות (שה"ש ד') תל שהכל פונים לו. ראה איך ביארו שכוונת קביעות זה המקום על זה האופן היא כדי שעל ידי כן מכוונים כל ישראל לבם לשמים שהוא תל שהכל פונים אליו וגזה אמר שם ראשונה הסומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים שנאמר והתפלל אל יי' (מלכים א' ח') כי הנה אין ספק שהסדר הזה אשר נתנו בכוונת התפלה יישיר הסומא ומי שאינו יכול לכוין מעצמו. והנה לדעתי על זה הענין המיוחד סדר דוד המזמור אשר על פסוק אחד ממנו רדרש המאמר שזכרנו. למנצח מזמור לדוד יענך יי' ביום צרה וגומר (תלים כ'). הנה הוא ע"ה הסב הדבור כלפי עם הקדוש כאיש אחד ואמר לו שהמחוייב שיצוייר בלבו שהוא יתעלה העונה בעת צרה ושאין מבצר משגב מלך זולתי אלהי יעקב. ולהיישירו אליו יתעלה זכר מקום קביעות תפלתם. ואמר ישלח עזרך מקדש וגו'. והכוונה שיכוון לבו לקדש שהוא המקום הקבוע ראשונה ושיהיה זה דרך הסימן הקבוע בשניה זה ציון שבו יזכור כל מנחותיו ויתעדן בעולותיו. ובזה כבר תכוין לבך אליו יתעלה ויתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא ופירש זה ואמר נרננה בישועתך אשר יעשה אותך תמיד כי הוא הגעת התכלית אשר עם לבבך ולא עדד אלא שנשא דגל רוממות ומעלה בשם אלהינו אשר היה עמנו כי זהו השלמת עצתנו כי בשני הענינים האלו ימלא יי' כל משאלותיך שהמה אלה משאלות האיש השלם אשר ביארם דוד לפלשתי כמו שזכרנו במבוא השערים בתחלת הספר. והנה באה אליו תשובת הנדבר עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו וגו'. יאמר כי תספיק השקפה זאת לדעת ידיעה גמורה מה שבקש המשורר שיכוונו לבם שכל טובתם וישועתם הם ממנו יתעלה שכבר ידע שהוא ית' המושיע משיחו והעונה אותו לא מבית המקדש ומציון לבד שהוא המקום הקרוב המסומן כנזכר כי אם משמי קדשו שהוא המקום הראשון. ומזה נתאמת בגבורות ישע ימינו. ולזה אמר אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר והוא שוה למה שאמר דוד שם אתה בא אלי בחרב וגו' ואנכי בא אליך בשם ה' וגו' (שמואל א' י"ז). והוא ענין המעלה והרוממות. ועל הגעת התכלית עכ"פ אמר המה כרעו ונפלו וגו'. כמ"ש שם היום הזה יסגרך ה' בידי וגו'. ומעתה כבר נהיה מלומדים לכוין לבנו לאבינו שבשמים מבלי שום אמצעיות ולומר יי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. הרי למדנו שהמשורר קבע להם ענין מורגש נראה לעין הוא יהיה המקום הנבחר אשר בו יתיישרו אל האות המושכל אשר בכוונם אליו יושגו שתי התועלת הנזכרות. ^*ואחר שהתורה וכו' ר"ל יען כי התורה האלהית המלאה לה חקי ה' ומשפטיו הישרים היא לנו כדבר גשמי הממלא מקום הי"ת ראוי הוא שיעשה האדם כל מעשהו רק לשמה, ר"ל רק למען מלאות המצוה הכתובה בה לא בעבור שום פניה להשגת תכלית אחרת, כמו שחובה עליו לעשות מעשיו רק למען הפיק רצון הי"ת. ואחר שהתורה האלהית שתתעלה היא עומדת בינותינו למראה עינים ולהשמעות אזנים למלא מקום נותנה יתעלה להנהיג ולפרנס אותנו מצדו משפטים ישרים ותורת אמת חוקים ומצוות טובים הנה הוא ראוי שתתואר כמוהו בזה רצוני כשיהיו כל המעשים נעשים לשמה בלי שום זיוף. הנה בזה אע"פ שיתחלפו המעשים במין כבר ייחדם התכלית האחד להיות מעשה אחד ולא לאיש אחד בלבד כי אם אף לפועלים רבים ומעשים מתחלפים ובלבד שיכוונו כלם לתכלית אחד כמו שאמרנו ראשונה והוא מה שכוונו האלהי רבי מאיר באותו מאמר שהזכירוהו בראש פ' קנין תורה אבות (פ"ו) ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו נקרא ריע אוהב אהוב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות ומלבישתו ענוה ויראה וממשיכתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן ומרחיקתו מן החטא ומביאתו לידי זכות וכו'. ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין שאינו פוסק מימיו וכנהר שמתגבר והולך והוי צנוע וכו'. הנה שהוא ז"ל שם ראשונה התנאי המיוחד הנזכר והוא היות עסק התורה לשמה כמ"ש וכל מעשיך יהיו לשם שמים (שם פב) וסדר כל התועלות נמשכים מזה התנאי המיוחד אשר א"א זולתו וזה על יסוד אמתי ביארנוהו יפה בשער מ"ב והוא שמשפט כל מעשה אשר יעשה האדם אותו ותוארו לא יוקח כי אם מהתכלית אשר אליו יכוין בו עיין משם. ולפי זה כל העוסק בתורה שלא לשמה רק לשום תכלית מהתכליות החצוניים כגון על מנת שאעשיר ע"מ שאקרא רבי (ספרי פ' עקב) וכיוצא הנה העסק ההוא הוא עצמי אצלו ועסק התורה הוא לו במקרה כקורדום או מגל זה שהאדם ירצהו להשלמת מלאכתו והרי חלל הנכבד בנקלה והיקר באובד ולזה אי אפשר שימשכו לו ממנה התועלות המיוחדים אליה בשום פנים לא מהשלמיות הדבקים לעסקה ולא מהמעלה והרוממית הנקשרות בה. אמנם אשר יהיה לו העסק בה לשמה ע"ד האמת על הדרך שכתבנו בחלק השלישי מהשער המ"ד הוא אשר אמרו עליו (ברכות ו':) שהעולם נברא בשבילו כמו שלא נברא רק בשבילה והוא ודאי הזוכה לדברים הרבה שהם מיוחדים אל התעצמות הכוונה כנזכר אמר שאשר לו כן נקרא ריע אהוב וכו'. ^*וזה שכבר וכו' ר"ל כי החוקר אמר שמקור כל אהבה האמיתית הוא השיווי שבין האוהבים יחד. כי כמו שאהבה הטבעית שבין הקרובים נוסדה רק על היותם כלם בני איש אחד שהוא ראש ואב כל משפחתם והם כלם עצם מעצמיו ובשר מבשריו, כן נוסדה גם שאר כל אהבה רק על שיווי הדעות או המידות אשר בינותם כמו שיאהבו ד"מ בני דת ואמונה אחת, או יושבי עיר ומדינה אחת השוים לרוב בעבור זה גם במדותיהם ותכונותיהם, איש את רעהו יותר מאשר יאהבו את זולתם, ואחרי שכבר אמר (עיין למעלה בתוכן השער) כי כל הישרים מתכונים רק לנקודה האחת האמצעית, ובעבור זאת שוים הם גם יחד, תחת כי העוזבים ארחות יושר נוטים זה מזה וכל אחד ואחד מהם מתכוין לנקודה אחרת, כי זה יפנה ד"מ להשגת העושר וזה אל הכבוד המדומה וזה אל הנצוח, [וע"ז רומז לדעתי גם מאה"כ (תהלים קכ"ה) שקראם בשם "המטים עקלקלותם" בכינוי רבים, יען כי כל אחד ואחד מהם הולך עקלקלות באופן אחר] ובעבור זאת תמצא האהבה ג"כ רק בחיק הישרים השוים יחד ולא אצל זולתם, ויען כי העושק בתורה לשמה הוא הישר האמיתי, קראוהו חז"ל בפ"ו ממס' אבות בשם "רע אהוב" ר"ל כי הוא רע אהוב לשאר הישרים בני גילו, וכן קראו גם חז"ל את כל ת"ח ההולך מישרים בשם "חבר" לא כן שאר המון העם הפונים איש איש אחר בצעו ואינם מתחברים יחד להשגת תכלית אחת. וזה שכבר נתבאר בפילוסופיא המדינית שסבת האהבה בין האוהבים הוא ההמצא להם דברים ישתתפו בהם. וכבר ביארנו זה בפרק החבור אשר בשער ח'. והנה א"כ העוסק בתורה לשמה ולא לשום תכלית חיצוני הוא הראוי ליקרא ריע וחבר לכל שלם וירא שמים מצד שהעסק ההוא ייחדם. והוא הסבה אשר נקבע זה השם אצל חכמי התלמוד והוא השם המבדיל בין החכם לעם הארץ כי סתם חבר הוא חכם כי ודאי הם ריעים אהובים זה לזה כי ייחוד תכליתם יקשר אהבתם קשר טבעי לא כן העוסקים בה שלא לשמה כי אע"פ שיראה פרסום מעשיהם אחד הנה חלופי תכליותיהם יבדילום וירחיקום כי זה יפנה אל העושר. וזה אל הכבוד. וזה אל הנצוח. ויקרה להם כמו הרשעים שאע"פ שהם משתתפים ברשע בכללות הנה חלוף הרשעיות אשר ביניהם ירחיקום ויפזרום כמו שכתבנו בשער י"ב. ואמר שאיש זה הוא אהוב למעלה בסוד קדושים ולמטה בעדת צדיקים. והנה בזה כלל מה שאמרו ריב"ל באותו המאמר שסמכו לו מחברי הפרק ההוא באומרו בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף שנאמר נזם זהב וגו' (משלי י"א). וידוע כי העוסק בתורה לשמה הוא עצמו העוסק בה תדיר כי אהבתו אותה היא בעצם ותמיד. אמנם אשר יהיה עסקו בה לשום תכלית אחר הנה כאשר יזדמן אליו מציאות אותו התכלית ממקום אחר ודאי יפרוש ממנה וירחיקה יותר מזולתו ולא עוד אלא שישנאה כמו שאמר שנה ופירש קשה יותר מכלם (פסחים מ"ט:) והוא האיש אשר לא נקרא ריע ואהוב אבל נקרא נזוף כי הוא נזוף ומרוחק ממחנה שכינה באמת ועליו יכיוצא בי מקוננת בת קול היוצאת מהר החורב ואומרת אוי להם לבריות שחושבות שכאשר יניחו התורה מקופלת בקרן זוית וילכו להם לקושש חפציהם המדומים או שיכוונו בעסקה אליהם שהוא הנשארת עגונה ועלובה לא כן הדבר כי הם אשר הגיע להם עלבון האמתי ואוי להם כי נדדו ממנה כי כל שאינו עוסק בתורה תדיר הוא הנזוף והמרוחק מן השמים ומהבריות השלמות ושם לזה משל נאות מאוד ואמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וגו'. ירצה כי האדם כאשר ידמה לאשה כזאת אשר מצד הכנתו היא כאשה יפה לקבל קישוט התורה וזכוכה אמנם מצד מעשיו סר טעמו ממנה כבר ידמה לנזם הזהב אשר יאבד מתוך תכשיטי המטרונה ונפל לאשפה אשר ירמסוהו שם החזירים וישמטוהו באפם שלא נאמר שהמטרונה נזופה מהנזם אבל הנזם הוא המטונף והנזוף מהמטרונה ויתר דבריו הם מובנים אל זאת הכוונה. וגם במה שאמר וכל העוסק בתורה הוא מתעלה הוא שוה למה שאמר ר"מ ומנדלתו ומרממתו על כל המעשים (שם) כמו שיבאר. ואומר משמח את המקום משמח את הבריות כי לא יבקש דבר יחלוקו עליו או יחלוק עליהם ויצערם. ומלבשתו ענוה ויראה אמר כי כשיהיה עסק האדם בתורה לשמה ימשכו לו כל השלמיות האלו הדבקות אליה כי לא יטרידוהו הכוונות הנכריות אבל התואר המיוחד אל האיש האלהי אשר נתנה על ידו הוא הנראה בו ראשונה כמו שנאמר והאיש משה ענו מאד (במדבר י"ב). ואחריו היראה השלימה אשר עליה נאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' (דברים ה'). וביאר אופן הגעת אלו המעלות בזה אחר זה צדיק ואחר כן ישר ואחר כן נאמן. אלו התוארים רצוני צדיק וישר ידועים מהפ' י"ג מהה' שבמדות וכתבנו בפי' צדיק וישר הוא בשער מ"ג. אמנם מדת הנאמנות היא מדה שלימה הכוללת את כלן כמו שאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב) כי היוצא והבא בעיון התורה האלהית צריך נאמנות גדולה יותר מהבא אל אוצרות חמדת הכסף והזהב אם בענין שמירת סודותיה אשר כסם עתיק יומין וגם להתגהג בפרטי דיניה וטעמיה בהצנע לכת שלא לגרום הטלת דופי בשום אחד מהם. וגם שלא לדבר בפני עמי הארץ ובפני אנשים אשר לא ידעו את דרכיה דבר אשר יגלגלו עליו כדי שלא תמאס בעיניהם ויכשלו בה. וכמו שאמרו חכמינו ז"ל כל משנאי אהבי מות (משלי ח'). אל תקרי משנאי אלא משניאי (שבת קי"ד.) וגדולה מזו אמרו במסכת ע"ז (כ"ט:) שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך מפני מה אסרו גבינו' של עכו"ם מפני שמעמידין אותו בקבת נבלה אמר לו והלא קבת עולה חמורה ואמרו כל כהן שדעתו יפה גומעה חיה אימא מפני שמעמידין אותו בקבת עגלי ע"ז אמר לו א"כ למה לא אסרוה בהנאה והשיאו לדבר אחר וא"ל ישמעאל אחי היאך אתה קורא (שה"ש א') כי טובים דודיך או כי טובים דודייך א"ל כי טובים דודיך ופרש"י ז"ל דהכי קאמר ישקני הש"י מנשיקות פיהו דהכי קאמר לי טובים דודיר מיין. א"ל אין הדבר כן שהרי חברו מוכיח עליו שנאמר לריח שמניך טובים ופרש"י ז"ל וסיום דבריו על כן עצמות אהבוך (שם) וקאמר עלה בגמרא ר"ש בן פזי ואיתימא רב שמואל בר רב יצחק מרישיה דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו אמר לו ישמעאל אחי השק שפתיך זו בזו אל תבהל להשיב מאי טעמא אמר עולא גזירה חדשה היא ואין מפקפקין עליה ומאי גזירה חדשה משום נקור ולימא ליה משום נקור כדעולא דאמר עולא כד גזרי גזירה במערבא לא מגלו לה טעמא עד תריסר ירחי שתא דילמא איכא דלא סבירה ליה ואתו לזלזולי בה. ובמדרש חזית (שיר א') א"ר יונתן מפני שבקרוב אסרוה ור' ישמעאל קטן היה. ראה צורך נאמנות התורה אפילו בין נאמני ארץ כ"ש בזולתם. סוף דבר המכוין אליה לשמה תשימהו מעולה מאד במעלת השלימות האלה. והנה כלל בזה מה שאמרו אחרי כן כל הלמד מחברו פרק אחד וכו'. שאע"פ שהיה דוד גדול מאחיתופל בגדולה ונבואה מצד מה שלמד ממנו שני דברים דלא הוו בידיה (רמב"ם אבות שם) אחד שלא יעסוק בתורה יחידי שנאמר חרב אל הבדים ונואלו (ירמיה נ'). והשנ ישלא ללכת חוץ לביתו אפילו לבית המדרש ולבית הכנסת רק ברב עם. ואע"פ ששניהם ענין חריצות הם דכתיב אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש (תהלים נ"ה). וזה לא יהיה כי אם מפני העריכו אי זה דבר של מדע והשכל מכל אלפי זהב וכסף כמשפט כל העוסק בתורה לשמה וגם מהיותו מעולה במעלת הענוה אשר הוא לבושה הראשון וקל וחומר לכל אדם כשילמד מחבר. למוד שלם של הלכה או של דבר תורה בעולם. ומרחיקתו מן החטא ומביאתו לידי זכות והוא שלא לבד ימנעהו העסק בה על זה האופן רצוני לשמר מהחטא אלא שירחיקוהו ממנו הרחקה גמורה והוא ההזהר בגזירות ותקנות חז"ל שעשו סייג לתורה כי אחר שכל עמלו הוא לשמה יזהר בה לשמור מאד. ומביאתו לידי זכות כי אף שיטעה לפעמים במעשיו כיון שכוון בה לשמים זכות הוא בידו כמו שאמרנו למעלה גדולה עבירה לשמה וכו' הפך המכוין לדברים החצונים שאף על פי שיעשה מעשה המצוה אין לו שכר בה והנה כלל בזה מה שכתבו אחרי כן כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' (אבות שם). כי העוסק בתורה לשמה לא יחוש אל המאכל והמשקה כי אם אל ההכרחי לבד והוא דבר שמרחיק האדם מהחטא ומביאו לידי זכות אם מצד שלא יסור לבבו על דרך שמנו עשתו (ירמיה ה') וישמן ישורון וגו' (דברים ל"ב). ואם שלא יטרח בבקשתם ויעזוב מלמוד התורה והוא אומרם ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ואמר אח"כ ונהנין ממנו עצה ותושי' וכו'. כי אשר לו כן לא לבד ימצא בו התועלת התוריי כי גם עצה ותושי' בדברי העולם דהכא רבי קארו ליה והתם רבי קארו ליה כי ידו בכל בתורה ודרך ארץ צא ולמד כמה הגדות בתלמוד בדרכי המוסר ובעסקי הממונות אשר נעלמו מעיני זולתה והוא כולל בזה מה שאמר אחר כן אל תבקש גדולה ואל תחמוד יותר מלמודך (שם). והכוונה הפוך בה דכולא בה ואל תאמר אלך ואלמד דברים כאלו ממקום אחר ואמר אחר כן ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין וכו' (שם). כי העוסק בתורה לשמה הוא שר וגדול בכל דרכיו כי יקובלו דבריו ואע"פ שיאמר על שמאל ימין ועל ימין שמאל כי ידעו ויכירו ממנו כי לא להנאת עצמו הוא אומר כמו שהוא הענין בעוסקים בתורה שלא לשמה שהם חושדים בכל מה שידברו ואפי' האמת שתצא מפיהם הוא בלתי נאמנה לשומעיהם. ולזה הטעם עצמו נתן לו ממשלה וחקור דין כי יש לסמוך על חקירתו שלא ישנו שום דבר חצוני מהאמת הגמור ומזה הטעם מתגלין אליו רזי תורה כי מי שהוא פונה אל כוונה מהכוונות זולתה באמת נסתתמו ממנו עיני הבחינה והחברה השלמה במובניה כי ישתדל להמשיך כוונתה אל הדברים אשר ירצה אותם כמו שעל זה הענין עצמו אמרה התורה כי השחד יעור עיני חכמים וגו' (דברים ט"ז) וכל דבר שאליו יטה הרצון הוא שחד לפי האמת וכאשר ישתולל מכל כוונה זולתי האמת עצמה נפתחו לו שערי המדע וההשכל ואין סוגר והנה בזה כלל מה שאמר (אבות שם) אל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם כי אשר יש לו זה השלמות על האופן הנזכר הוא יעצור בעמו לפני מלכים והוא המושל בכל מעשיהם כי עצה יבקשו מפיהו וייחלו לעצתו ואין ממשלה גדולה מזו. והנה עד הנה זכר כל הדברים הנכבדים אשר יכספום האנשים לתכליות ואמר שעם שהאיש הזה השלם לא יכוין אליהם מצד עצמם על כל פנים יגיעו לו כמו שאמרו (נדרי' ס"ב.) וסוף הכבוד לבא והוא הדבר האחד אשר אמרנו ראשונה שימשך אל המכוין מעשיו לשמים. אמנם על הדבר השני והוא רוממות המעשים וגודל מעלתם אמר(אבות שם) ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כי העוסק בתורה לשמה מבלי שום כוונה אחרת יהיו כל פעולותיו גדולות ונשאות ורמות על כל יתר המעשים אשר יעשום האנשים לתכליות אחרות כמו שהתכלית אשר אליו פונה במעשיו הוא היותר נכבד שבתכליות. והנה כלל בזה מה שכתבו (שם) אחרי כן גדולה תורה יותר מהכהונה והמלכות שהמלכות בשלשים מעלות והכהונה בכ"ד מעלות והתורה במ"ח מעלות להורות כי המכוין אליה בכל מעשיו הוא גדול במעלה על כלן כי המלכות והכהונה צריכין אליה והיא אינה צריכה להם. הנה נתבאר היטב מהמאמר המעולה הזה שהכוונה אל התורה לשמה תיישיר המעשים כלם אל נכון כמו שהכוונה לשמים יש לה זאת הסגולה עצמה כמ"ש בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך (משלי ג'). וכבר היתה עם זה ממלאה מקום אלהיה בשוכנ' בינותינו כמו שאמרנו והוא בעצמו מה שכיונה התורה האלהית בכל מה שתכללהו פרשה זו וקצת הבאה אחריה במפקד מספר עם ה' אלה ובייחסם איש על שבטו והבדלת הלוים ושום אותם על ארבע ראשים וחלוקת השבטים על ארבעה דגלים שלש שלש לכל דגל ודגל וחניית כלם סביב למשכן כי נוסף על מה שיהיה כל זה הגבלת מעלה וקדושה למקדש שלא יבאו לראות כבלע את הקדש דוגמת ההגבלה שנעשית בסיני כדי שלא יהרסו אל ה' לראות כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפתיחת פירושו לספר הזה הנה יהיה התועלת עצום מאד מצד שמצבן על האופן ההוא המיוחד יעמידום על איכות המקום ההוא האמצעי הנכבד אשר בו ארון הברית אדון כל כמ"ש נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב וכו' (ברכות ל'.) ונמצאו כלם מכווני' לבם לאביהם שבשמי' והוא הענין עצמו בתור' האלהית כי בראותה שהיו כל מחניהם נפרשים ונבדלים אלפים אמה מהמשכן. ומחנות הלוים מבדילים בינם ובינו. והחצר מבדלת בין ההיכל והלוים. ופרכת המסך בין הקדש ובין קדש הקדשים ובקדש הקדשים הארון אשר עליו הכרובים פורשי כנפים. והתורה האלהית נתונה בתוכו ישכילו וידעו כי הוא עקר הכל והיא המרכז אשר עליו יסובבו כל הענינים הנכבדים האלה ויקבעו בנפשם היותה תכלית כל המעשים ועקרן. ^*ויבער וכו' ר"ל בכל זאת יען כי התורה האלהית תלהט אש התשוקה הרוחנית והמוסרית בלב כל דורשיה, ותרוה נפש כל הצמא המשתוקק אל הידיעה והאמונה האמיתית כמים קרים אשר ישיבו נפש עיפה, ובהיפך תכבה אש התשוקה החמרית אשר תבער בלב האדם החושב רק בענינים ארציים והנאות גופניות, כאשר יכבו המים את שלהבת אש בוער, גם תהיה למנה רק למי שמתבודד עצמו בעיונו מעניני התבל וממחמדי בני אדם כאלו היה שוכן במדבר מקום לא עבר שם איש ע"כ אחז"ל להורות ע"ז "בשלשה דברים נתנה התורה באש במים במדבר". ויבער בלבם בעוצם תשוקתה רשפי אש שלהבת יה לא תכבה גם יהיו מימיה העצומים והמתוקים מים קרים על נפש באה באש התאוות ובתבערת התשוקות הגופיות ומזה ומזה יבאו אל פרישות העולם וההנזר מקניניו והצלחותיו המדומים להתבודד בעסקיה הנפשיים והרוחניים. כי על שלשה אלה אמרו במדרש (במד"ר פ"א) מכאן שנו חכמים בשלשה דברים נתנה תורה באש ובמים ובמדבר. באש דכתיב והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש (שמות י"ט). במים דכתיב ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים (שופטים ה'). במדבר דכתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ולמה נתנה בשלשה דברים אלו לומר לך מה דברים הללו נתנו חנם לבני העולם אף תורה נתנה חנם לבני עולם וכן הוא אומר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה). הנה אמרו שנתנה באש כי אש אוכלה היא להצית ולהבעיר חוזק התשוקה בלבות האנשים אל שלמותה ולהוציאם מהצלה והרפיון אשר בלבות זולתם והוא מה שסמכוהו אל אומרו והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש כי לב האדם אשר תורת אלהים בקרבו זה סיני והוא עשן תמיד מפני אשר ירד עליו ה' באש התשוקה והכוסף התמידי אשר לא יפסק ונתנה במים לפי שנוסף על שהתורה היא מרוה הצמאון הגדול הנזכר גם היא במי מצוותיה הרבים והערבים מכבה שלהבת הכח המאוה אל תענוגי האדם וחמודותיו הגופיות הפך מה שהיו בו כל אומות העכו"ם. והוא מה שנתבאר באומרו ה' בצאתך משעיר וגו'. כי בצאתו משעיר ובצעדו מאדום כי לא נתקררה דעתו בהם לתת להם תורה ומצות כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ב':) על אומרו ה' מסיני בא וזרח משעיר וגו' (דברים נ"ג). כי הם מקולקלים בתכונותיהם אשר לא יוכלו להרפא מצד רוע טבעם כאשר יתבאר במקומו בעזרת הצור. הנה אז ראה זאת האומה שהיא מקבלת התקון והשלמות בעניני תאותיהם ולזה לכבות חום רתיחת התאוות הרעיש הארץ והטיף השמים גם עבים ממי התורה המתוקים והערבים ההולכים לאט ומקררים רשפי התאוות בלי ספק. ואומרם שנתנה במדבר הוא ממש כאומרו לא כל המרבה בסחורה מחכים (אבות פ"ב) וכמי שאמרו חז"ל (במד"ר פ' כ"ב) ולא ממדבר הרים (תהלים ע"ה) כמו שיבא בבני גד ובני ראובן שער פ"ה ב"ה והראיה נכונה מאד: וידבר ה' במדבר סיני כי ודאי מצד התבודדותו המופלג זכה למה שזכה כמו שנאמר וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא עד הר האלהים (שמות ג') והוסיפו לזרז ולומר מה דברים הללו כו' לומר שאלו השלשה ענינים שזכר אינו נמנע וקשה על האדם השגתם אם ירצה להרגיל עצמו בלמוד התורה והישרותיה כי כמו שהאש התאווני ^*ומי קרירות העצלות. ר"ל כי כמו שבגבור על האדם חום דמו תבער בקרבו אש התאוה, כן כאשר יגברו בקרבו הליחיות המימיות המעורבות בדמו יהיה עצל ורפה ידים ושונא כל עמל יגיעה ותלאה, ואף כי להתיגע בעמל עיון התורה, וכן הוטבע כמעט בנפש כל אדם תשוקת ההון והעושר אשר ע"כ רוצה וחפץ הוא תמיד לעבור במדברות ובימים רק למען בצוע בצע ולרכוש רכוש, ורק ע"י ההרגל התמידי יוכל האדם לשקע אש תאותו החמרית, ולחזק רפיונו להרהיב עוז בנפשו לעסוק בתורה, ולמעט תשוקת ההון לבלתי היות תמיד עובר ארחות ימים ומדבריות כי אם יושב אוהלים להגות בתורה וחכמה וע"ז רומזים גם דחז"ל כי כמו שג' דברים אלו ר"ל ג' הנטיות הנזכרות האלה נתנו לאדם, בחנם ר"ל שהוטבעו בטבעו מלידה ומבטן, כן גם קנין התורה והסרת ג' מידות רעות אלה ע"י ההרגל נקל לו לאדם, באופן שגם התורה נתנת לו בחנם ר"ל מבלי עמל ותלאה רבה, ומי קרירות העצלה גם הרצון אל העברת המדברות ורכיבת הימים להצלחות הזמניות נתנו לאדם בחנם כלומר שהם לו בטבע ונתקיימו במעט הרגל כן שלשה אלה אשר כנגדם שהתורה נתנ' בהם נתונים נתוים המה לו בחנם אם יתחיל להרגילם וכמו שאמר במקום אחר וממדבר מתנה (במדבר כ"א) והוא ענין אמתי נפלא מאד יקיימו בו מציאות הטבע השני אשר ביארו הפילוסוף אצל קניני המעלות כמו שיבא אצל נתון תתן לו (דברים ט"ו) שער צ"ד ב"ה. גם כונתם ז"ל באומרם מה הדברים הללו נתנו חנם בעולם וכו' למה שכתב הרב המורה פי"ב ח"ג שהדברים היותר הכרחיים לחיים היה מהחסד האלהי לתתם חנם בעולם כמו האש והאויר והמים וכיוצא ויאמרו כי כמו שנתינת אלו הדברים חנם יורה על הכרחיותם לצורך החיים הגופניים כן התורה נתינתה חנם יורה כי היא חייני ואורך ימינו בשני מיני החיים בלי ספק וביארו כל הענין מאומרו הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה) וזה כי באומרו הוי כל צמא זכר סגולת האש שקדמ' והוא עוצם התשוקה על דרך שאמרו והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות פ"א) ובאומרו לכו למים הרי המים עצמן אמורין. ובאומרו ואשר אין לי כסף לכו שברו ואכולו וגו' ביאר הענין השלישי המכונה אל המדבר והוא כי מבלי כסף ויתרונות שאר הקנינים יקנ' האדם זה הקנין המעול' בהפך מה שיהי' בענינים המדומים שלא יקנם האדם כי אם במחיר גדול וזהו אומרו ולכו שברו וגו'. כלומר ואם לא תאמינו מהרו לכם ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב ותראו שלא תמצאו ואני אומר לכם ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכולו במאכל יותר יקר מכל מאכל אשר יאכל והוא מה שביאר היטב באומרו למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבע' שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. הנה זאת תראה כונת חז"ל בזה ועמה תהי' ראייתם ראיה על כלם. ואולם מה שנמשכנו לזה הוא מה שהיינו עליו שמקום מושב התור' האלהית ומעמדה והמצב אשר להם עמה כפי מה שתסדרהו זאת הפרש' יועיל מאד לכוין כל הדברים לשמה ולהזדרז אל קיומם אחר שהם אינם אלא עושי מלאכתה ושומרי משמרתה בכל עניניהם והוא הענין אשר המציאו להם החכמה האלהית על פי תאותם המעול' אשר הגיעו אליה במעמד הנבחר והנורא מצד שלמותם בעת ההיא המוצלחת: והוא מה שאמרו במאמר שזכרנו ראשונה שבשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בסיני לתת להם תורה ומצות ירדו עמו וכו'. ירצה שבמעמד ההוא הנכבד שהכל הגיעו למעלת הנבוא' והשיגו מדרגת הנמצאות והשתלשלותם כמו שכתבנו בפירוש העשרת הדברות ואמרו שירדו עמו רבותים אלפי שנאן על דרך שאמרו שבאותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא ירדו עליונים למטה ויעלו תחתונים למעלה (ש"ר פ' י"ב) והוא ענין הקירוב שנמצא אז להם בהשגתם כמו שביארנו בשער מ"ד. ושם הכירו וידעו כי כל הנמצאים העליונים היו דגלים דגלים סביבות עזו ית' רצוני שכלם נושאים דגל של רוממות לקלס ולרומם אל האלהים שהוא סבת הכל ומשפיע על כלם מטובו והוא דגול מהם כמלך המהולל מן גדודיו מסביב אשר ממנו ולא מזולתו יקוו לקבל שפע והצלחה. ובאותה שעה נתאוו מפאת שכלם הזך והנקי ליעשות דגלים כמותן שנאמר ודגלו עלי אהבה והכונ' שישובח ויהולל האל יתעלה במערכתם באותו ציור עצמו שהוא משובח ומפואר בממשלה הראשונה עד שיהיו נושאים דגלי רוממות ומעלה לפניו תמיד בטוב שכלם ועוצם הכרתם שהוא התל שכל הנמצאים חייבים לפנות אליו והיה טעם התאוה ההיא להם לשבח כי ידעו שאי איפשר לכללותם לעמוד על השלמות ההוא תמיד. ולזה אמר הקב"ה חייכם אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאויתם דכתיב ימלא ה' כל משאלותיך. וזה כי בישב מצבם על זה האופן מהדגלים בו יהיו פונים כל שבט יה' וצבאם ופקודיהם אל המקום המיוחד אשר בו משכן העדות אשר שכן עליו ה' על הכפורת בין שני הכרובים שהכל הוא אות וסימן אל מושב אלהים חיים ומלך עולם אשר דגליו סובבים אותו מפה ומפה כבר יהי' זה הענין המורגש על זה האופן תועלת נפלאה להשאיר כללותם תמיד באותו הציור אשר חמדו להם ובו מלא משאלותם לשישארו על זה השלימות לפי שהסימן והאות ההמוני יביאו אל הציור השכלי כמו שאמרנו ראשונה והוא מה שאמר משה עשה אותם דגלים כמו שהתאוו שנאמר איש על דגלו באותות. והקש על זה בענין התורה האלהית אשר היא חותמו של הקב"ה והנמוס האלהי המגלה והמפרסם אמתת מציאותו יתעלה ועוצם נפלאותיו ויושר דרכיו בהיות המרכז המיוחד אשר אליו פונים בהקפת אותה בכל צבאותם לדגליהם בכל מחנותיהם כאשר אמרנו ויתכן כי לדמותם אל דגלי מעלה אשר התאוו אליהם בקיומם והתמדתם והמצאם על ענין אחד ולהרחיק מהם השנוי וההתחלפית המוטבע בתחתונים כפי מה שאפשר היה מהחכמה האלהית להגביל שנות הנמנים בדגליהם אלו משנות העולם ^*כי בהיות וכו' כוונתו שאם היה מנין בן עשרים שנה לכל אחד ואחד מיום לידתו היה המנין מתחלף מיום אל יום כי נניח ד"מ שבאחד בניסן שנת תר"ח יהיה מכפר כל בני עשרים שנה במדינת שלש מאות אלף איש, הלוא ביום שלאחריו כבר יגדל מספר זה מכמה אלפים, בעבור שנוסף עליו גם מספר אותם האנשים שנולדו בשני לחודש ניסן שנת תקפ"ח, וכן ביום שלאחריו ומן אז והלאה יגדל תמיד המספר הזה, אפס כאשר ימנו לשנות העולם, ר"ל שכל הנולדים מראשית שנת תקפ"ח עד אחריתה ימנו לבני עשרים שנה כבר בתחלת שנת תר"ח, הנה ישאר המנין הזה שוה כל שנת תר"ח כלה, ואף בצאתה כאשר תחל שנת תר"ט ויהיו נוספים על המנין הזה כל האנשים שנולדו מתחלת שנת תקפ"ט עד אחריתה לא ירבה המנין, אחר שיוגרע ממנו מספר כל הנולדים בשנת תקמ"ח אשר יכנסו עתה כבר בשנת ששים ואחת לימי חייהם לפי מספר שנות העולם, ואחרי כי לפי מנהג העולם ישוה לרוב יחד מספר כל הנולדים והמתים בכל שנה ושנה, הנה ישאר עי"ז המספר והמנין הזה כמעט בכל השנים מבלי חילוף ושינוי גדול, וידמו גם בזה למלאכי עליון (כאשר התאוו להדמות להם) אשר לא ישתנו ויתחלפו לעולם. כי בהיות ענינם על זה האופן לא ישתנה סכומם מיום אל יום כמו שיחויב חלופו ושנויו אם ימנו מעת לידתן. ולא עוד אלא שבחדש עליהם שנה משנות העולם ימצא תמיד מנינם קרוב אל השווי במה שיהיו מספר הנכנסים אל עשרים כמספר היוצאים אל ששים שהרי אינם נמנים אלא כל יוצא צבא בישראל וכבר דרשוהו חז"ל בפירוש ומעלה מעלה מערכין (ב"ב קכ"א:) וזהו מה שכתבו רש"י ז"ל בפרשת כי תשא לתת טעם להשואת שני המספרים אשר נעשו בשתי השנים כמו שנזכר שם. ואפלא מאד ממה שתמה הרמב"ן ז"ל עליו ואמר כי מנין שנות האנשים אינו למנין שנות העולם אבל הוא מעת לעת מיום הולדו שכך נאמר בהן מבן עשרים שנה ומעלה שיהיו שנים שלימות להם והשתדל לקיים דבריו מערכין כמו שהוא בפירושיו. כי הנה כך נמצא בדברי רבותינו ז"ל במדרש במדבר סיני רבה (פ"א) מנין אתה אומר שלא היו מונין להם עשרים שנה אלא מר"ה למנין העולם ולא מר"ח ניסן ליציאת מצרים מן הכא ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים הא כיצד אימתי אמר להם הקב"ה לעשות משכן ביום הכפורים וכו'. והנה שם האריכו דבריהם למצוא טעם לשלשה המנינים הראשונים אם להשואת שני המנינים האחרונים מהם. ואם לחלוף המנין הראשון משניהם שלא היו בו רק כשש מאות אלף רגלי. ואמרו שהיה זה מפני שבין המספר הראשון ושני המספרים ההם נתחדשה שנה משנות העולם מה שלא היה בין שניהם וסיום דבריהם בזה כך הוא אלא מהיש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים שהוא ראש השנה לברייתו של אדם הראשון. ולכן כלל החשבון כן להודיענו שהרי נכנסו חדש אחד בשנה שנייה לצאתם מארץ מצרים ולא נתוספו אותם של עשרים שנה במנין על איתם שנתנו שקלים לאדני המשכן לומר לך שאין מונין להם מניסן אלא מתשרי ע"כ: הנה שנתבאר היטב דקים להו לרבנן שאין למדים למספרם ממספר ערכים להתחלת שנותיהם כלנ שהרי לא פלפלו כל כך אלא לדעת אם תתחדש להם שנה מתשרי או מניסן אבל ברור להם שאין מונין מעת לעת כל עקר ויראה שכוונו למה שכתבנו להראות שעי"כ יהיה מספרם רחוק מהשנוי והחלוף יותר כמו שיאות לעם ה' אלה אשר אוו להם להדמות לדגלי מעלה הקיימים והעומדים תמיד על מצב א' בלי שום שנוי כלל. ואולם מ"ש שם זה לשונו והנה לפי' דעת הרב עמדו בשבעה חדשים ולא מת אחד וכתוב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם (במדבר ט) באמת בימים ההם ובעת ההיא אינו פלא גדול וגדולה היא אלי מזאת מה שנאמר עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמ' אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש (שם לא) כי עת מלחמה היא יותר מסוכנת משנת שלוה והטומאה איפשר שתהי' מקטן או זקן שאינו מן המנין או מאשה שנאמר ונפש אדם מן הנשים גם מה שכתב שהשואת שני המנינים אינה שאלה כלל לפי שבמנין הראשון נמנו שבט לוי עמהם. ובשני השלימו המשלימין שנותיהן לכל מה שחסרום הלוים שהיו קרוב מעשרים אלף. הנה לא יצא הרב בזה מיד פלא בשיהיו המשלימים במספר הלוים ואשר מתו בנתים בצמצום הגמור לא יוסיף ולא יגרע אחד ומה שאמר שלא נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' עד המספר השני אינה ראיה שהרי בפרשה זו עצמה לא נזכר כי אם אחר המספר אשר ספרם לגמרי כי אחר שאמר אלה הפקודים אשר פקד משה וגו' ויהיו הפקודים שש מאות אלף וגו'. נאמר וידבר ה' אל משה לאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. ומהיכן ראה תחלה שלא למנותן כמו שמנאן תחלה לפי דבריו והלא עמו היה אהרן נשיאם במספרם כמו שהיו נשיאי שאר השבטים אלא על כרחין כוונת הכתוב והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל כי כן היה דבר המלך לאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' (שם א'). ויאמר זה על המספרים כלם אלא שהוצרך לבארו הנה למה שסמך פדיון הבכורות ותמורתם בהם ומבואר הוא שכן דעת חכמי הדרש בזה בלי ספק. והנה אם כן אין לדבריו אלו שום סמיכות וכ"ש במה שכתב שם להמציא תוספת ברכה במספר השני על הראשון שהיו כשש מאות אלף רגלי הגברים. ואמר ואולי הגברים אינם בן עשרים אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה הוא בכלל וכו'. כי הוא מבואר דלא חש מר לקמחיה כלל כי הנה לפי זה אינם יכולים להשלים מנינם רק אותם שהיו מבן תשע עשרה שנה ומחצה בקרוב כשיצאו ממצרים ודאי יחסרון כל אותם בני שש השנים שהם משלש עשרה ועד תשע עשרה כי רבים הם מאד והנה עמהם לא עלו לשש מאות אלף רגלי לגמרי אבל היו כשש מאות אלף ובלעדיהם היו שש מאות אלף ותק"נ הרי זה נמנע כ"ש למ"ש שלא יתכן שיהיו קהל גדול כמוהו שלא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים. גם במה שנתן פני הראות להשואת המספרים במה שאמר ויתכן שכן אירע המעשה שהיו המשלימין במנין המתים יותר נאות היה לו לומר שהיו הנכנסים כנגד היוצאים כמו שאמרנו. והנה עכ"פ נתקיים מה שכיוננו אליו מהכונה האלהית להעמיד מספרם על ענין אחד כל מה שאפשר דוגמת מעלה להיותם דומים להם במעלתם ובטוב שכלם וציורם אל האות העליון אשר הכל פונין אליו כאשר נתאוו להם כפי מה שזכרו חז"ל: Some problems in the text of the Parshah. 1) What need is there for the introduction "take the sum of the entire congregation etc." (Numbers 1,2), if the objective is merely to count them and mention the flags of the encampment? 2) Why was the camp of Ephrayim, a son (grandson) of one of Jacob's major wives assigned the Western position to move third in order, whereas the camp of Dan in a Northern position moves last, an apparently superior position? 3) Why does the Torah describe the significance of the birthright as dating from the day G'd smote the firstborn in Egypt? Had such birthright not been significant already at the time Jacob bought it from Esau? 4) Why were some of the sacred vessels carried by the family of Kehat, wrapped in blue woollen covers, whereas others had to be wrapped in red covers? 5) Why are all the details about Israel's wanderings reported? It would have sufficed to state "they camped at the behest of G'd, and they travelled at G'ds command!"

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'. הנה הרמב"ן ז"ל הרבה לתת טעמים למנין זה אם להודיעם חסדו בענין רבויים ושמירתם או לזכותם לעבור לפני אדון הנביאים איש איש כי ישים עינו עליהם לטובה או לדעת מספרם לצבוא צבא למלחמות הארץ שהיו נכנסים מיד אם לא חטאו הכל כמו שהוא בפירושיו: (1) The counting had two basic objectives. 1) To demonstrate to each individual Jew that he had individual worth, not as Bileam had thought at first "the nation covers the visible part of the earth," i.e. that Jews are important only collectively. The count proved that each Jew is significant individually. Of the gentiles it is said "here the nations are as a drop in the bucket." (Isaiah 40,15) Of Israel it is said "who has been able to count the dust of Jacob?," i.e. even its dust deserves to be counted. (Numbers 23,10) Similarly, stars, constellations, are all individually counted by G'd. "Who counts the number of the stars and calls each one by name." (Psalms 147,3) So, although G'd had been aware of the total number of Israelites, the individual significance of each was demonstrated by treating each Jew like a star in the sky, and by assigning to him his position in the scheme of things. The concept had been familiar to them; but to see the physical realisation of it, brought the idea home more forcefully. Further, there is the element of the shekalim and atonement, as discussed in chapter 52. The second objective was to drive home the point that unlike the gentiles, the survival of the Jewish people would not be restricted to the survival of their species, but that each Jew would possess individual eternal existence, just as each individual star has a permanent existence. Of the stars it is said in Isaiah 40, 26, "not one of them is missing." This provides the rationale why G'd counts each star and names it. It is to establish its permanent purpose in the universe. They are counted collectively, yet they possess individual differences in quality. Compare our remarks about the letter vav linking the enumeration of the offerings of the princes at the time the tabernacle was dedicated. (chapter 58) The need to establish who belonged to which family, (not necessary on the occasion of the first count) was to remove all doubt about the purity of anyone's ancestry. As the Talmud says in Yevamot 42, "the shechinah cannot be present unless both the origin of the zera, seed, and the permissible family relationship is firmly established." The Talmud in Kiddushin 70, expresses the same thought somewhat differently. "The tribes of G'd are testimony for Israel." (Psalms 122,4) The prince, the leader of the tribe, is to the tribe what the sign of the zodiac is to each star in its group. The Levites were not counted yet, since also the last time they had not been counted at the same time as the other tribes. On that occasion, when the levy of the half shekel represented an act of atonement for the sin of the golden calf, the Levites who had not participated in that sin, had not needed to atone for their part. The Levites would camp around the tabernacle. When the right kavanah, intent, and concentration existed, namely that the shechinah in the tabernacle was the model towards which one should strive to orient one's life, then no harm , no ketzeph would befall the viewers. (2) We believe that the front of the encampment faced East, the West being in the rear. North and South were left and right respectively. This would make the camp of Yehudah the most important, facing East. East is not to be understood as a point, but rather as a solid front. The whole camp is to be considered a square, each of whose sides represents one of the compass directions mentioned. In physics, the primary direction, length is viewed as "senior"; the second dimension "width" is viewed as junior." Yehudah and Ephrayim being in the East and West positions are both "length" positions, whereas North and South are understood to be "junior," i.e. "width" positions. We then have no problem with the sons of the lesser wives occupying positions superior to those of the sons of the major wives of Jacob. The fact that when the trumpet blasts signalling the breaking up of camp is mentioned, only two directions are named, supports our theory that the two dimensional lines are meant when the order of the importance of the encampment around the flags is described. (Numbers 10, 6-7) The pictures on the flags correspond to the four facets seen by the prophet Ezekiel in his famous vision of the merkavah, Divine entourage. (Ezekiel chapter 1) (3) The fact that Jacob had already tried to reverse the principle of the sanctity of the "firstborn" is true, but the legitimacy of this was not really confirmed until the plague of "killing the firstborn." The legislation stemming from this reversal was not enacted until after the episode of the golden calf, which represented a wholesale failure on the part of the Jewish firstborn. Basically, while the firstborn performed priestly functions, he was allowed a dual role, both the mundane and the spiritual function. Since the failure of that system, the Levites who have supplanted the firstborn, have primarily religious duties, and are relieved of the mundane task of having to work for a living. (4) Covering the holy ark in a cover made of blue wool, indicates its prime importance, since the path to G'd leads via the tablets and the Torah that rest inside the holy ark. techeylet, skyblue, symbolises the Heavens and the throne of G'ds glory. The other vessels were also covered, but represented a path to G'd that is somewhat less direct, more "diluted." Therefore, there are different materials and colours for the covers of those vessels. The table also had a blue wool cover, but the blue was only on the outside, not as in the case of the cover for the ark, which was of blue wool both inside and out. The balance of the holy vessels had red covers, representing the malchut, majesty aspect of G'd. The menorah, candelabra had a cover that was blue wool on the inside, but tachash, hide, on the outside. The ark was covered more than the other vessels, since it had to be transported on the shoulders of the Kehatites. They were not, however, permitted to touch the ark itself. (5) The journeys of the Israelites described in Parshat Behalotcha in such agonising detail, teach that contrary to prevailing opinion, shared by Jews who had just left a country that based its philosophy on astrology and astronomy, the timetable of these journeys was determined only by G'd, not by astrological data. The Jewish people did not know from one day to the next if they were going to break camp. Calendar analysis, propitious times for journeys were all factors which were completely ignored when it came to decisions when and in which direction they would move. The Torah therefore emphasizes their obedience. "By the mouth of G'd they would journey," they observed G'ds instructions meticulously. (6) Since motion in a certain direction is conceived of as approaching some goal, and since by the nature of things, G'd, being perfect, He does not need to move at all, Moses proclaimed at each departure and arrival that the purpose of the move was for G'ds enemies to take heed and for Israel to return to constructive rest.

(א) אמנם היותר נכון בעיני הוא להודיע כוונת התורה האלהית במעלת שלמות' כשרצת' להעתיקם בהישרותיה ולמודיה מכלל העכ"ום בענין מציאותם ומהותם בשתי ענינים גדולים. האחד להורות שאין להם מציאות מה לבד ואיך שיזדמן אבל מציאות מעויין טוב ומשובח כי זה מה שיורה עליו הקפדת החשבון המדוייק כי כל מה שהמציאה החכמה האלהית בעולם הכל היה במדה במשקל ובמשורה והוא מה שנתן דמותו ומהותו. וכבר פרסם הנביא מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים (ישעיה מ'). יורה שטוב ההויה וסוף שלמותה בכלליה וחלקיה הוא שיהיה במספר במשקל הכל מנוי כי בשמירת הערכים ההם ישמר תוכן כל דבר ומזגו וביציאה ממנו יצא מהשיווי עד היותו בעל מום חרום או שרע וכן בשמים אמר ושמים בזרת תכן שאי אפשר שיהיו כמלא נימא פחות ויתר ובצבא נאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (שם) כי הכל הוא בחכמה נפלאה בשמירת היחס המספרי כלל ופרט. וכבר נשתבחה מלאכת המספר בזה וכו'. וכן עשה באומה הזאת המשובחת ברית עולם שם לה ערוכה בכל ושמורה מיחס התתלותיה ראשיה ופנות שבטיה כי אחד היה אברהם הולך נכוחו יתעלה. והאבות משולשים כמו שמשלשים קדושתו בשמי מרום. והרועים שבעה כנגד שבעה כוכבי לכת. והשבטים י"ב כנגד י"ב מצות ושאר היחסים העצומים והרבים אשר כתבנו בשער ל"א אשר עליהם נאמר וספור הככבים וגו' ויאמר לו כה יהיה זרעך וגו' (בראשית ט"ו). ובהם נאמר המוציא במספר צבאם וגו'. שזה מורה על טוב מציאותו ושלימותו כמ"ש והנכם היום כככבי השמים לרוב (דברים א'). ^*והנה לפי שטעה וכו' תוכן דעתו הוא, כי הדבר היקר והנכבד ימנה בדיוק וצמצום, והדבר שהוא פחות הערך והמעלה לא יתן איש דעתו למנותו (אשר ע"כ אמרו גם חז"ל פ"ג ממס' ערלה שכל שדרכו לימנות חשוב ואינו בטל ברוב) והנה בלעם לא ידע תחילה להעריך מעלת ישראל, ודמה אותם לשאר העמים הקדמונים אשר בהם יושקף רק אל ריבוים הכללי אשר בעבור זה יש להם הכח והגבורה והיכולת להכניע זולתם, מבלי אשר יעמול איש למנות אישיהם הפרטיים אשר אין להם מעלה מיוחדת, כמו שאמר בלק מהם "הנה כסה את עין הארץ" וכו' אפס אחרי כן כאשר התבונן יותר הכיר מעלת ישראל ויתרונם על כל העמים כמו שאמר אח"כ "לא הביט און ביעקב," וכו' ע"כ הודה שראוים הם להמנות לפי מספר אישיהם הפרטיים, בעבור מעלותיהם ומידותיהם הישרות שיש לכל אחד ואחד, כמו שאמר "מי מנה עפר יעקב" וכו' וע"כ התאוה ג"כ להיות כמוהם כמו שאמר "תמות נפשי מות ישרים" וכו', והנה לפי שטעה בלעם בזה באומרו הנה כסה את עין הארץ (במדבר כ"ב) שמשמעו שרבו כמו רבו לפי ההזדמן כיתר הגוים שנאמר בהם הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו וגו' (ישעיה שם). לזה הוצרך להתודות אחרי כן ולומר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל תמות נפשי וגו' (במדבר כ"ג) לומר כי תכלית דיוק לחשבון ותוכן מספרם יעיד על טוב אחריתן ונתאוה להיות כמותן ^*והנה לזה, כוונתו כי כמו שנודע להי"ת מספר כל המזלות ומספר כל הכוכבים אשר בכל מזל ומזל (כי כפי הידוע מחובר כל מזל ומזל מכוכבים פרטיים רבים, אשר רק בהתחברם יחד תולד צורת המזל ההוא.) ובכל זאת אה"כ ד"מ מהי"ת "המונה במספר צבאם" להראות בזה מעלתם וחשיבותם בעיניו, כן אף שנודע להי"ת מספר מפקד כל ישראל בכללותם ופרטיהם, צוה בכל זאת למנותם איש איש לגלגלותם להראות בזה חשיבותם ומעלתם. ויען כי הראיה וההסתכלות בחושים הגופנים תסבב לפעמים אל הנראה נזק והפסד כמו שבאר הרב ז"ל בשער ס"א (עיין ביאורי שם), ע"כ נצטוו לתת איש איש בקע לגלגלת למען ימנו רק השקלים ולא הם בעצמם באופן שיודע מספרם רק ע"י מספר השקלים. והנה לזה עם שכבר היה גלוי וידוע לפניו סכום כללם ופרטם לשבטים ולדגלים רצה ית' שימנו אותם ע"ד הככבים שהמזלות הן בעלי מספר ידוע וכן כל מזל ומזל יש לו ככבים ידועים מתי מספר בחשיבותן וכן לכללם כדי שיגיע דעת מספרם זה השם ומציאותן מציאות משובח בדעות האנשים השלמים כי זה מה שישלים טוב מציאותן וחשיבותו כמו שידיעת האנשים מציאותו יתברך אם שלא יתנו בו מציאות מ"מ יקיימוהו וישלימוהו בדעתם וציורם. האמנה כי לפי שידיעתם זו בשכלם א"א אם לא בשישיגוה גם כן ובתחלה בחושים הגופיים העלולים אל ההשקפה בענין רע ומזיק לפי רוע מזגם על הרוב כמו שכתבנו בשער ס"א הנה לזה הקדים להם תקון השקלים שיהיו כתריס לפני הפורענות ההוא בשני פנים. אם שיפול עליהם המספר בתחלה ואח"כ יעתק אל האישים וכבר באה ההבטה ע"י האמצעי והורע כחה בדרך הטבע. ואם שיהיו כופר נפש לכפר לפי ההשגחה. וכבר דברנו בענין השקלים וטעמן במקומם שער נ"ב עיין עליו. וזהו הענין האחד אשר בעבורו יתכן זה המספר בזאת האומה לא עשה כן לכל גוי. אמנם הענין השני הוא להבדילן מהם גם כן מצד מה שאין להם העמדה וקיום רק במין ככל שאר הנמצאות ההוות והנפסדות ולהעלותן אל מעלת הנמצאים העליונים הקיימים באישיהם כי על זה בעינו נאמר והייתם לי סגלה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (שמות י"ט) לומר שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וכהן וכעין שנאמר ולציון יאמר איש ואיש וגו' (תהלים פ"ז). ולפי זאת הסגלה נאמר ג"כ בכוכבים לכלם בשם יקרא וגו' איש לא נעדר (ישעיה מ') יאמר שהוצאתו אותם על המספר האישיי יורה כי מרוב אוני ועוצם כחו בראם בתבונה ושלימות שאיש מהם לא נעדר לעד לעולם. והנה לשתי אלו הבחינות כוונו חז"ל באומרם להודיע חבתן שנמשלו לככבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר שנאמר לכלם בשם יקרא (ש"ר פ"א) כי באמת חבה יתירה נודעת להם בזה וזה טעם נפלא למה שיזכור הכתוב לכל אחד ואחד בשמו ויחסו בשוה כמשפט הראשון כי כלם שוים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו כמו המזלות שהם נפרדים באיכותן ושוים במעלתן וכל אחד ראוי להמנות בפני עצמו במספר ככביו ומה נאה טעם וא"ו וקרבנו של נחשון (במדבר ז') כמו שכתבנו אצל קרבנם שער נ"ח עיין עליו. והרי זו כוונה נפלאה נמשכה לכל מה שכתבנו עד הנה מכונות התורה האלהית בכל אלו המעשים אשר תיישרם אליהם ואמר שיתיחסו למשפחותם לבית אבותם לסלק כל ערבוב וכל ספק ביחסים וכמ"ש רב יהודא אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית י"ז) כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני (יבמות מ"ב.) ואמרו שאין שכינה שורה אלא על הודאין שזרעו מיוחס אחריו (שם ס"ד) כ"ש בני פסולין אחרים יותר חמורים ויותר מגונים והכתוב העיד בכשרותם באומרו ויתילדו על משפחותם לבית אבותם וכמ"ש ז"ל (קידושין ע':) שבטי יה עדות לישראל. ואתכם יהיו איש איש למטה וגו'. כי הנשיא באישי שבטו הוא בבתינת המזל הכללי עם אישי ככביו כמו שאמרנו. אך את מטה לוי לא תפקוד כבר פירשנו ראשונה שזאת המצוה היא מאוחרת בכאן כי הלוים לא נמנו בתוך ישראל כמשפט הראשון וכתבנו שיעור הכתובים לפי פשוטן: ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וגו'. וכל זה מעלה וכבוד אל המשכן אשר בו התורה האלהית כמו שאמרנו וכמו שפירשנו. וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת ישראל וגו'. כי בהעדר ייחוד הכוונה ההיא ודאי יהיה קצף עליהה אמנם בהיות כל מעשיהם לשום שמים יהיו לרצון לפני יי' תמיד: איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל וגו'. והחונים קדמה מזרחה דנל מחנה יהודה לצבאותם וגו'. דגל מחנה ראובן תימנה וגו'. דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה וגו'. דגל מחנה דן צפונה וגו'. הנה על סדר אלו הדגלים ולהתיר הספק שהעירותי עליו כתב הראב"ע ז"ל ואם תסתכל היטב אז תדע כי הראש הוא הדרום והזנב הוא הצפון ולא אוכל לפרש על כן ראובן בדרום כי הוא הראש ודן בצפון כי הוא הזנב. ואחשוב שההסתכלות בזה הוא כמו שאמר הפלוסוף על סדר מדרגת הפאות אצל העולם בכללו. וזה כי שם בספר השמים והעולם לתת סבת התחלת התנועה הראשונה והיותר עצומה אשר היא לגלגל היומי מפאת המזרח ^*הנה הוא שם וכו' ר"ל יען כי לדעת הקדמונים יתנועע בכל יום הגלגל היומיי עם כל הגלגלים אשר מתחתיו ממזרח למערב סביב הארץ שהיא מרכזם, ע"כ נמשלה הארץ אשר רק בעבורה ולתועלתה תהיה התנועה הזאת לאיש שוכב מוטל על גבי ראשו אל הדרום ורגליו אל הצפון, ומניע על פניו הגלגל מימינו לשמאלו שהוא ממזרח למערב, כמשפט אדם העושה כל מעשיו ופעולותיו רק בידו הימנית. הנה הוא שם דוגמא כאלו איש אחד היה מוטל על הארץ ופניו למעלה ראשו אל הקטב הדרומי ורגליו אל הצפוני וימינו אל המזרח ושמאלו אל המערב והוא מניע הגלגל על עצמו כי על כן היתה התחלת התנועה מפאת המזרח. וסובבת דרך הימין כמו שהתחלת התנועות באדם הם מהימין כו'. כמו שהוא בחלק השני מהספר ההוא. ועל זה היסוד יאמר שהיה מקום משה ואהרן ובניו אל פאת המזרח כי הם בכלל ומשה בפרט היה התחלת תנועותיהם ומסעיהם כלם כמו שאמר ויסעו בראשונה על פי יי' ביד משה (במדבר י'). ובפאה ההיא עצמה דגל מחנה יהודה כי הוא הנוסע ראשונה והחונים עליו יששכר וזבולון. ועל זה הדרך שאר המחנות. ויהיה ראובן הבכור עם שאר שבטיו אל פאת ראש האיש ההוא. ויהיה דן ושבטיו אל פאת הרגל. ויהיה אפרים ושבטיו אל השמאל שהוא המערב. ולא ידעתי איך תתקרר דעתו בזה היישוב כי הנה הוא הוכרח לעשות שני ראשים אחד למזרח למעלה משה ואהרן ודגל יהודה החונים עליו ואחת בדרום למעלת ראובן שהוא הבכור ולא יתכן שיהיה לאדם שני ראשים. ועוד שאם פאת המזרח הוא הראש כמו שאמר על פאת הדרום ז"ל ואין אחר מזרח נכבד ממנו הנה אם כן יהיה המערב הפאה היותר פחותה שהרי הם שתי קצות הרוחק ואיך יתכן שיהיה אפרים בה ומחנה דן נכבד ממנו בצפון. אלא שהנראה לי שהתורה האלהית לקחה לה דרך אחרת בזה והוא היותר לאות ומסכים אל השכל (ב) ^*והוא במה שדמתה וכו' סיבת דמיון צד מזרח העולם לפנים ומערב לאחוריו של אדם עיין למעלה בביאורי לשיר השירים ד' על הכ' עורי צפון וכו'. והוא במה שדמתה מזרח ומערב העולם לפנים ואחור באדם דכתיב אחורי המשכן יחנו ימה (שם ג') לפני אהל מועד מזרחה (שם) ודרומו וצפונו אל הימין ושמאל האדם דכתיב צפין וימין אתה בראתם (תהלים פ"ט) ולכן יראה שסדר מקומות הנזכרים לפי מעלתם משה ואהרן ודגל מחנה יהודה והחונים עליו היושבים ראשונה בפאת הפנים שהיא היותר חשובה ומחנה בני קהת עם דגל ראובן והחונים עליו בדרום שהיא הפאה השנייה לה במדרגה כמו שהם היו ג"כ שניים למעלת הראשונים. והנה היו שני אלו הדגלים תחלה וראש אל שני קוים זה אל קו האורך ההולך ממזרח למערב וזה אל קו הרחב ההולך מדרום לצפון. ולזה סדר אחריהם שני הדגלים הנשארים על סדר מעלתם מחנה בני גרשון עם דגל אפרים והחונים עליו אל המערב שהוא נכח דגל יהודה וחבריו והרי הם בקו אחד ומחנה בני מררי עם דגל מחנה דן והחונים עליו נכח ראובן וחבריו אל הצפון והרי הם בקו שני וזאת היא בחינה נכבדת ונאותה מאד כי שם במקום ההוא נתבאר ^*כי קו האורך וכו' להבין דבריו אלה אקדים לך כי בהיות שני מושגים ד"מ מושג א ומושג ב מתיחסים זה לזה באופן שלא נוכל להעלות על דעתנו הוית מושג ב אם לא נצייר תחילה הוית מושג א, אבל נוכל לצייר הוית מושג א אף כאשר נסלק הוית מושג ב אז יאמרו חכמי ההגיון כי מושג א קדום בטבע למושג ב, ד"מ מושג היות מין האדם בעולם לא נוכל לצייר ברעיונינו אם לא נחשוב תחילה היות סוג החי בעולם, אבל בהיפך נוכל לחשוב ולהעלות על דעתינו שיש סוג החי בעולם אף אם לא היה נמצא מין האדם עלי האץ, כי כל אדם חי, אבל אין כל חי אדם, וע"כ אמרו כי מושג החי שהוא סוג כולל הוא קודם בטבע, למושג האדם שהוא מתאחר בטבע (עיין מזה בס' מילות ההיגיון שער י"ב) וידוע ג"כ כי כאשר נצייר ברעיונינו מושג הקו ההנדסיי ע"י חיבור הרבה נקודות הנדסיות יחד אשר אין להם שיעור עובי כלל יעלה לנו מושג האורך, אבל מושג הרוחב לא נשיג רק כאשר לנו ברעיונינו ציור שטח אשר שני צדיו ארוכים ושניהם קצרים ד"מ שטח מרובע כזה מזרח צפון # דרום מערב אז נקרא כל קו וקו הארוך ההולך ממזרח למערב בשם אורך, וכל קו וקו ההולך מצפון לדרום שהם קצרים ממנו בשם רוחב, ונמשך מזה כי מושג האורך קדום בטבע למושג הרוחב, כי אין רוחב מבלי אורך, כי לולא היו בשטח שלפנינו הקוים ההולכים ממזרח למערב כי אם רק הקוים ההולכים מצפון לדרום, היו גם הם נקראים רק בשם אורך ולא בשם רוחב, והנה התוכניים אומרים כי הקו הסובב את כדור הארץ ממזרח למערב יכיל חמשת אלפים וארבע מאות פרסאות אשכנזיות 5400 והקו הסובב אותו מצפון לדרום הוא קצר ממנו כעשרים פרסאות, יען כי כדור הארץ הוא נדחק מעט בשני צדיו בקרבת הציר הצפוני והדרומי ע"כ נקרא הראשון בשם אורך והשני בשם רוחב. ועפ"י הקדמות אלה תבין היטב דברי הרב ז"ל פה. כי קו האורך ראשון בטבע אל קו הרחב וקודם אליו ולזה היו בקו הארך הדגל הראשון במעלה ושלישי אליו ובקו הרחב הדגל השני במעלה ורביעי שהוא השלישי אליו. וכמה יתאמת זה ממה שנזכר בפרשת חצוצרות ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה (במדבר י') ולא נזכרה שם תרועה למסע שאר המחנות החונים למערב וצפון לפי שכשהזכיר ראשי הקוים ההם הנה הכל בכלל והוא ענין נכבד מאד בעיני. גם בכוונת אלו הדגלים בתמונת העולם הכללי נאמרו דברים רבים מהם היה לתבנית המרכבה העליונה כי לכן היה דגל מחנה יהודה אל המזרח שהיה בדגלו צורת אריה דכתיב גור אריה יהודה (בראשית מ"ט). ובדגל ראובן וחבריו החונים תימנה צורת אדם רמז לוימצא דודאים בשדה (שם ל') שהם על צורת אדם. ובדגל מחנה אפרים וחבריו אשר למערב צורת שור דכתיב בכור שורו הדר לו (דברים ל"ג) ובדגל מחנה דן וחבירו אשר לצפון צורת נשר. ^*והם הד' פנים וכו' כוונתו כי המורה ח"ב פ"י כ' כי כדור הירח פועל פעולתו להניע את יסוד המים [וכן יורה גם הניסיון לפי דעת כל חכמי הטבע הראשונים והאחרונים שמתנועת הירח (בצירוף פעולת השמש עליה ועל הארץ) תולד ירידת ועלות מי הים על הארץ פעמים בכל יום, כי בעלות הירח על האופק ויתקרב אל פני הארץ ימשוך אליו המים אשר בלב הים, ואז יערמו ויגביהו שם קימתם ועי"ז יתמעטו המים על כל גדיותיו, וברדת הירח ויתרחק מעל הארץ תבטל המשיכה הזאת, ואז ישובו המים לאיתנם ויעלו על שפת הים כבראשונה, וע"כ יהיו העליה והירידה הזאת במדרגה יותר גדולה בתחילת החודש או בסופו במילוי הירח בעת שתעמוד הירח לעומת השמש או תחתיה ממש, ובמדרגה יותר קטנה בעת פגימתה, גם נודע לכל כי החלאים אשר סבתם הפסד לחיות האדם המימיות כצרעת הראש והגוף ישתנו מאוד עפ"י תקופות הירח סביב הארץ בימי החודש כי לפי רבות אורה או מיעוטה, כן ירבה או ימעט החולי ההוא, גם שינוי האויר הלח הוא אם יבש? תלוי הרבה פעמים רק בתקופת הירח במילואה או במיעוטה, אשר כל זה יעיד כי כנים דברי הרב המורה ז"ל שהירח פועל על יסוד המים והשמש פועל בחומו על יסוד האש, וכדור שאר הכוכבים הנבוכים מניע יסוד האויר, וכדור שאר הכוכבים העומדים מניע הארץ, וקרא הגלגלים והכדורים האלה בשם חיות יען כי לדעת הרב ז"ל יש לכולם נפש חיה ומשכלת (עיין מבוא לשער ל"א) ויען שכל ארבעתם פועלים על כל ארבע היסודות רק שכדור אחד פועל יותר על יסוד האש והאחר על יסוד המים וכן כל אחד ואחד מהם על יסוד אחר ידוע, ע"כ אמר הכ' כי ארבעה פנים לאחת, כי לפי דעת המורה שם וב"פ א' מח"ג הכונה במאה"כ "פני אדם פני שור" וכו' רק שכל אחד מארבע יסודות אלה דומה באיכותו בבחינה מה לאחד מאלה. [כי הרוח או האויר אשר כמעט לא יחשב לדבר גשמי בעבור דקותו, דומה לאדם אשר נשמתו תחייהו שהוא עצם רוחני, והאש אשר כחו חזק מאוד לכלות ולהשחית את כל, דומה לאריה וליש גבור בבהמה אשר לא יחת מפני כל, ויסוד המים ידמה במריצת שטיפתו לנשר אשר קל מהרה יעוף בשמים, ויסוד העפר דומה לשור אשר רק מעשבי השדה וצמחי האדמה יקח מאכלו, גם בבקרים נחרוש, נפתח ונשדד אדמתנו.] והם הד' פנים הנזכרים בחיות אשר ראה יחזקאל (יחזקאל א') הכוללים צורות הנמצאות כלם כמו שכתב הרב המורה פ"י מהח"ב ופ"א מהח' ג' כי שם ייחד אלו הצורות אל איכיות היסודות ומהותן וייחס הנעתם אל הפנים הנוראים ההנה פני החיות וזה מסכים מאד למה שכתבנו בשער ל"א ובזולתו כי ישראל הם צורת העולם בכללו ועל פיהם יתנועעו קורות העולם כלם לטוב או למוטב והיתר מפורסם שבזה ^*שארבעת וכו' ר"ל שכמו שתנועת כל כוכבי לכת אינה על קו שוה ממזרח למערב כזה --# כי אם על קו נוטה ודומה לעיגול העולה תחילה ממזרח לצפון ויורד אח"כ למערב ומשם לדרום ואח"כ עולה שנית למזרח כזה, מזרח צפון # דרום מערב באופן שיעברו על כל ארבעת רבעי העולם כן חנו גם בני ישראל אשר במעלתם וצורתם הפנימית נדמו לכוכבי שמים בארבעת דגליהם על ארבע רוחות העולם לרמוז ולהורות על זה (ועיין מכל זה גם בביאורי לשער ל"א). שארבעת דגלים אלו מחקים ארבעת רבעי העולם המזרח והמערב אשר ירשמו כל הככבים בזריחתם ושקיעתם ונקודות שני הקטבים אשר לצפון ולדרום אשר תנועת הגלגל תוסב עליהם והרבה דברים זולת אלה נאמרו ודי בזה עתה לפי הכוונה. והנה אחר שסדר דגלי בני ישראל על זה האופן הזכיר מה שנזדרזו במעשה ואמר ויעשו כן בני ישראל ככל אשר צוה יי' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו וכו'. וכבר נודע מחלוקת חכמינו ז"ל על זה יש אומרים כתיבה היו מהלכין דכתיב כאשר יחנו כן יסעו. ויש אומרים כקורה היו הולכים דכתיב מאסף לכל המחנות (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א). והנה אחרי זה נעתק לתת מעלה וכבוד אל ארון האלהים בהבדל ביניהם במחנות הלוים אם בהבדלת מקום ואם בהבדלת שירות ואמר ואני הנה לקחתי את הלוים מאת בני ישראל תחת כל בכור וגומר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' כי הנה היתה עצה נכונה מאד להבדיל את שבט הלוי מתוך בני ישראל כדי שימצא שבט אחד בכלל נקי וחפשי מעול דרך ארץ ופנוי מעבודת האדמה לתת עליו עול תורה להורות חקים ומשפטים בישראל וגם שיהיו מזומנים לעבודה מה שלא יתכן להיות כן בבכורות כי כלם יפנו איש אל שדהו ואל ארצו. אמנם לפי מה שכתבנו בשער כ"ג על ענין הבכורה שמאז ואילך השתדל יעקב בכל יכלתו לבטל כח הבכורה ולהעבירה אל צעיר הבנים והסכימה עמו דעת עליון (ג) לזה אמר עכשיו כי ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים חזר והקדוש אותם לו שהקדימה הראשונה כבר בטלה. והנה צוה למנותן מבן חדש ומעלה לצבוא צבא לפדות בהם את הבכורות כמו שכתוב בפירוש. ואח"כ חזר לצוות למנות אותם מבן שלשים שנה ומעלה לצבא צבא לעשות מלאכה באהל מועד וחלק המשמרות לד' הפאות למשה ואהרן ובניו וגרשון וקהת ומררי. והנה חלק על ג' ראשי אבות אלו משמרת העבודה על דמיון השלש עולמות כמו שנראה ממנו בקצת ההשקפה. ואולם על בני קהת נתן משמרת הכלים היותר נכבדים ובעלי הצורות היקרות אשר למעלתם נצטוו אהרן ובניו בפריקתן וכסויין כתיקנן ונתנו לשאת אותם בכתף. (ד) והנה בענין המכסאות אשר סדר להם יראה שכוון מה שאמרנו ראשונה מהיות המעשים האלה כלם למודים והיישרות אל הכוונות הנכונות האלהיות. ולזה הארון אשר בו התורה האלהית אשר הוא עקר כל הבנין ותל שהכל פונין בו לתכלית עליון כמו שאמרנו צוה שיכסו עליו פרכת המסך לומר שהוא מובדל מכל שאר הכלי' במעלה ותכלית ולזה על כסוי עור התחש שהוא עשוי למשמרת אמר שיפרשו בגד כליל תכלת מלמעלה מה שלא עשה כן לשום אחר זולתו: והיה זה כדי שיהיה כלול בהדרו מבית ומבחוץ כי התכלת דומה לרקיע והרקיע לכסא הכבוד (מנחות מ"ג:) והוא ממש מאמר חז"ל נמצא שכלן מכוונין את לבם לאביהם שבשמים (ברכות ל'.) וכמו שאמר כל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב) כמו שאמרנו ראשונה. אמנם שאר הכלים עם שכוונתם ג"כ הוא לשום שמים יהיה בדרך אמצעיות ובשניות. ולזה היה על השלחן הראשונה בגד תכלת. אמנם על הכלים ועל לחם התמיד צוה שיפרשו בגד תולעת שני שהוא סימן אל כתר המלכות דכתיב דודי צח ואדום דגול מרבבה (שה"ש ה') ומשם למדת מלכות מה שנאמר המלבישכן שני עם עדנים (שמואל ב' א') ועל הכל כסוי עור תחש וכן במנורת המאור ומזבח הקטרת היה התכלת מלמטה והתחש למעלה. אמנם מזבח העולה היה בבגד ארגמן מקום התכלת להורות על מראה השמים שהוא כמראה אש אוכלת עליו והוא הוראת האש העליונה אשר על המזבח ההוא והיה עליו כסוי עור תחש. הנה שבכלם לא היה מראה כבוד יי' בעצם השמים רק בארון לבד אשר הוא המרכז לכל אלו הענינים כמו שכתבנו. והיתה משמרת בני קהת על הכלים המקודשים האלו מסוכנת מאד כי היה להם לשאת בכתף ולא ליגע בהם כמו שאמר ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו. ולזה הזהיר מאד לאהרן ולבניו עליהם ואמר אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך בני ישראל וגו' וזאת עשו להם וחיו וגומר ולא יבאו לראות וגו'. ואחר שהקדים משמרות בני קהת למעלת' סדר משמרות בני גרשון ובני מררי כמו שהוא מפורש בכתובים וסיפר איך עשו אותו משה ואהרן ונשיאי העדה למנות אותם ולפקוד אותם על עבודתם ועל משאם לא חסרו דבר עד אומרו ע"פ ה' פקד אותם ביד משה חיש איש על עבודתו ועל משאו ופקודיו אשר צוה ה' את משה: והנה אחר שנזכר סדר הדגלים ומשמרות הלוי' הראויים להיות לכל ארבע פאות המשכן על הדרך הזה ראוי הוא שנצרף בכאן מה שכתוב בפרשת בהעלותך מאופני נסיעתם וחנייתם על פי ה' ושנשתדל בהתרת הכתובים הרבים שנראה מיותרים כמו שכתבנו בספקות (ה) ונאמר כי הוא מה שיקיים כל מה שכתבנו ראשונה להיות מלאכ' המשכן ותבניתו וכל עבודתו להודיע ולפרסם אמתת מציאות ההנהגה האלהית בעולה ברצונו המוחלט על פי כושר מעשי המונהגים או חלופו כי היא יתד שכל התורה האלהית וההצלחה האנושית תלויין עליו ולהעתיק לבות האנשים מעל הדעות הקדומות המקיימות היות העולם נמסר אל ממשלת הטבע מבלי מוחה כי בידיעה הזאת תתקיים הכוונה השלמה בשיהיו כל המעשים לשום שמים כמו שהנחנו בכל דברינו באלו העניני'. ^*וזה כי העם וכו' ר"ל כי בצאת ישראל ממצרים (מקום אשר חכמת המזלות נולדה ונפרצה שמה לרוב, יען כי היא והארצות אשר סביבותיה מקום אשר לא עליהם יהיה הגשם והשמים בהירים שם תמיד כמעט בכל ימי השנה, באופן שיכלו לחזות תמיד היטב בכוכבים) היו נמשכים עוד אחר דעת חכמי המזלות אשר חשבו שכל מעשה בני האדם וכל תנועותיו, הדרכים אשר ילך בהם והמסעות אשר יסע ראוים להיות רק בעת ובעונה הראויה על פי מצב ומהלך הכוכבים הידועים זה לעמת ונגד זה, או זה אצל זה הנקרא בל"ע בשם קאנשטעלאטיאן, דיא צוזאממען אדער ענטגעגענשטעללונג דער פערשיעדענען געשטירנע, וחשבו כי רק באופן זה ישכיל ויצליח האדם בכל דרכיו ובכל מעשיו, ולמען הוציא הדעה הנפסדה הזאת מלב כל ישראל הוזהרו לא לבד שלא לעשות ככה במאה"כ "לא תעוננו" שר"ל (לדעת ר"ע בסנהדרין ס"ה) שלא יבחרו עת ועונה ידועה לכל מעשיהם עפ"י מצב ומהלך הכוכבים, כי אם נצטוו פה ג"כ לסדר מסעם וחנייתם רק עפ"י ה', אשר הלך לפניהם בעמוד ענן לנחותם מבלי שום לב כלל על מצב או מהלך הכוכבים במסלותם. וזה כי העם היוצא ממצרים אין ספק שנשתקעו במנהגיהם ונמשכו דעותיהם אשר כלם מיוסדות על חכמת המזלות ותנועו' הככבים ומהלכתם וסבובם ומזל עבודתם יוכיח כי הנה הוא ראש לכלם והם אשר יקיימו היות העולם נוהג על פי ממשלתם ומנהגם מבלי שום שנוי וחלוף כלל. וכבר נודע מספרי החכמה הזאת שיש לנמשכים אחר משפטיה כוונות והשקפות וחשובים אל תנועות הככבים דבוקיהם ונגודיהם ושמושיהם וזמני חזרתם חלילה ואל מעמד כל אחד מהם בכל מזל ומזל ואל זמני שקיעתם ועליותם ואשר יבאו אליהם מאלו המצבים המחלפים משפטים רבים בכל עסקיהם ותלאותיהם ועל פיהם יחנו ועל פיהם יסעו בכל מסעיהם ולכן חכמיהם עומדי' תמיד על משמרת' וכלי מבטם בידיהם לכוין העתים המועילים והמזיקים בכל עניניהם לכל אשר יעשה להם כי נתאמת אצלם כי יש כח נאצל מקצתם מועיל למעשה מה ויפסיד לזולתו וקצתם לענין אחר מבלי שום מונע ומעכב. ולפי שהיתה כוונת התורה האלהית לבטל הדעת הנפסד הזה מן העולם כמו שביררנו הדבר בכמה מקומות ובפרט בפרשת אם בחקתי שער ע' היה מהחכמה האלהית לסדר מסעות העם הזה וחנייתם בצאתם אחריו במדבר באופן יתבטל מהם זה הדמוי לגמרי וזה במה שנאמר ויי' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך וגו' (שמות י"ג) ואחריו נוסעים ובמקום אשר ישכן שם הענן יחנו וזה בפעמים ופנים יכירו וידעו כי לא כאשר יראו עד הנה בשמירת מסעותיה' ותנועותיהם אדרבא היה להם השקפות הפכיות בכל העניני' ההם כפי רצון המצוה וכוונתו לשעה ההיא: (ה) ולזה אמר כי אחר שהוקם המשכן כסה הענן הזה את המשכן לאהל העדות ובערב היה עליו כמראה אש עד בקר והיה נוהג הענין הזה תמיד זולתי בשעת הנסיעה כי לפי העלות הענן מעל האהל יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו לפי שכל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו. ואחר שזכר באלו הכתובים הראשונים אופן המנהג והסדר אשר סדר להם האלהים במסעיהם וחנייתם פרט התועלת הנמרץ הנמשך להם ממנו. ואמר כי התמדת הענין הזה תועיל להם אל שאפילו כשיקרה שיהיו קצת מסעיהם ומחניהם לפעמים מסכימים בעכובם או בתכיפותם אל אותו כיוון או חשוב שישקיפו אליו בעלי החכמה ההיא על פי מספר תנועות הככבים או המזלות לא ישימו אליו לב כי ידעו בבירור שלא היתה הכוונה לזה כלל לפי שתמיד נוסעים וחונים על פי יי'. והנה זכר ופרט קצת חשובים מהכוללים והראשיים אשר אליהם הורגלו לכוין החוזים בככבים. ואמר ובהאריך הענן עלהמשכן ימים רבים וכו'. ^*ואמר זה וכו' הנה ידוע שתנועת כל כוכבי לכת היא ג"כ כתנועת השמש לדעת הקדמונים רק באזור המזלות ר"ל באותו החלק מרקיע השמים אשר שם יראו י"ב המזלות שור טלה וכו' וכמו שתתעכב השמש בתקופתה, תתת כל אחד ואחד מהי"ב המזלות חודש ימים שהוא חלק י"ב מזמן הקפתה שהוא שס"ה יום, כן יתעכב שמה שבתאי סאטורנוס אשר זמן הקפו כ"ט שנה ומחצה ג"כ חלק י"ב ממנו שהוא קרוב לשתי שנים ומחצה, וצדק יופיטער קרוב לשנה אחת, ומאדים מארס נ"ז יום ומחצה, ונוגה ווענוס י"ח יום ומחצה וכוכב מערקור ז' ימים ורביע, והלבנה קרוב לב' ימים וחצי (עיין מזה גם במבוא לשער ל"א) ועפי"ז תבין דברי הרב ז"ל. ואמר זה על מעמד כל אחד משלש הככבים העליונים מהשמש שהם שבתאי צדרך ומאדים שתנועותיה' מאוחרות משאר הככבי' הנבוכין. כי שבתאי יסוב גלגלו בשלשים שנה ויעמוד בכל מזל שתי שנים ומחצה. וצדק ישלים סבובו בשנים עשר שנים ויעמוד בכל מזל שנה אחת. ומאדים יסוב גלגלו בשמונה עשר חדשים ויעמוד בכל מזל חודש וחצי וכל זה על דרך קרוב. וכבר היה להם מקום לתלות אריכותם שם לשמור ולקוות שעת הכשר מצד משום אחד מאלו או מהשנים היותר מאוחרים עד שישלים סבובו או שיצא ממזלו או שישתנה ממצבו או המזיק בשום פנים. והנה הם לא היו תולין בזה כי אפי' בהאריך הענן על המשכן ימים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו ולא יחשבו שהם משמרים הבלי שוא. ^*ואמר עוד, הכונה שאם חנו בלילה במקום אחד ונסעו משם ביום, היו יכולים לחשוב שבעבור ממשלת הירח בלילה חנו שם, ואם חנו שם ביום ובלילה היו יכולים לחשוב שצומח היום ר"ל שהכוכב הידוע משבעה כוכבי לכת המושל ביום ההוא (עיין מבוא לשער ל"א וההשערה שם) הוא גרם חנייתם שם, ואם חנו שם ב' ימים היו חושבים שמעמד הלבנה במזל ידוע שהוא לפי חשבון הגם רק ב' ימים (כי לפי החשבון המצומצם הוא קרוב לב' ימים וחצי כמ"ש בהערה הקדומה) גרם זאת, או אם ימים במקום אחד שהוא שנה שלימה היו יכולים לחשוב שכוכב המושל בשנה ההיא, (כי גם ממשלת כל שנה ושנה יחכו לכוכב ידוע) גרם זה, ע"כ להוציאם מכל טעות כזה אה"כ "על פי ה' יחנו" וכו' להורות שרק על פי ה' היו כל מסעיהם וחנייתם לא עבור שום סיבה אחרת. ואמר עוד ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן והוא כי כאשר יקרה שיוסכם מעמדם שם למעמד שלשת הככבים אשר למטה מהשמש שהם נוגה כוכב לבנה שזמן סבוב כל תנועותיהם הוא פחות משנה ומעמד כל אחד במזלו לא ימנה לא בשנים ולא בחדשים כי אם במספר ימים הנה הם לא עלה על דעתם רק כי על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. ואמר עוד ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו שיש לחשוב שחנו מפני הוראת המשרת המושל בלילה. או יומם ולילה ונעלה הענן ויש לחשוב מפני צומח היום שמושל ביום ובלילה או ב' המשרתי' המושלי' בשעות הראשונו' כמו שהוא הענין בשבת המשרת שעה ראשונה של לילה הוא מאדים ושעה ראשונה של יום הוא שבתאי וכיוצא בזה או יומים והוא מעמד הלבנה לפי החשבון הנס גם שאחר שני ימים כח המזל ההוא עמד הוא חלוש. או ימים והוא מפני צומח השנה שיורה על כלה הנה בכלם בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו. סוף דבר על פי יי' יחנו ועל פי יי' יסעו תמיד ובכל מה שיזדמן שיהיה זמן נסיעתם וחנייתם קרובות אל החשובים האלו או אל זולתם שלא זכר לא יחושו אליהם רק את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה והוא מה שהזכירו משה בביאור בשירת האזינו ימצאהו בארץ מדבר וגו'. כנשר יעיר קנו וגו'. ונאמר ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר (דברים ל"ב) כי הוא לבדו בהשגחתו האישית נהגם ונהלם והם ידעו והכירו שלא נשתתף בהנהגתם אל נכר ואמר זה על ממשלת הככבים אשר על פיהם יתנהג העולם לפי הטבע הקדום כי הוא עקר כל התורה כלה ושרש כל ענפיה סעיפיה וצאצאיה אשר המשכן בכללו וסדר הקמתו ודגליו ומסעיו מורים על זה כמו שאמרנו. זהו הנראה אלי בכל זה דבר נאות וענין יפה יראה הרואה ויחכם עוד ולקיים מה שאמרנו מהיות זה הסדר אשר לפי ההשגחה נוהג יראה על פי מעשי האנשים השלמים סמך לזה ואמר עשה לך שתי חצוצרות כסף וגו' כי אחר שהיה מלך על עם רב ועצום כמו שנאמר ויהי בישורון מלך (שם ל"ג) נתן עליו הוד מלכות כעין מלכותא דרקיעא שנאמר ויהי קולות וברקים וגו' (שמות י"ט). וכל העם ישמעו ויהי עול מוראו וכבודו על צוארם יישמשו בהם למקרא העדה ולמסע המחנות בסימני התקיעה והתרועה הכתובים בכאן. (ו) וטעמם פירשנו אצל תקיעות ר"ה שער ס"ז פ"ה. סוף ענין היו העם מתנועעים על פיהם הן בהקהל הן בחנות הן בנסוע וכמ"ש את משמרת יי' שמרו על פי יי' ביד משה וכמו שיבא. ולא עוד אלא שנאמר וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני יי' אלהיכם ונושעתם מאויביכם (במדבר י') יאמר כי טכסיסי המלך השלם וקול תרועותיו מועילים מאד בזמני הדחק לשיושעו על ידם על דרך שאמרו מוסיפין כח בגבורה שלמעלה (מדרש איכה פ"א ע"פ ויצא מבת ציון) גם יש על ידם תוספת טובה ושמחה כמ"ש וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני יי' אלהיכם וגו'. ומה שאמרו ז"ל (ר"ה ל"ב.) מסדר מלכיות זכרונות ושופרות על זה הכתוב כבר נתבאר במקום הנזכר. והנה אחר שזכר זה ספרה תורה בפעם ראשונה שנסעו על זה הסדר איך נסעו בשמירת סדרו ומערכותיו ואמר. ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדות ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וגו'. ויסע דגל. זכר נסיעתם זו אחר זו וסדר הורדת המשכן בעוד שנוסעים שני הדגלים הראשונים וסדר הקמתו עד בוא השנים דגלים האחרונים הכל בהסכמה נפלאה וסדר נכון עד מאד. ואמר שעל הדרך הזה הם נוסעים תמיד כמו שחתם אלה מסעי בני ישראל לצבאותם ויסעו: ויאמר משה לחובב וגו'. כתב החוקר פי"ג ממאמר הט' מספר המדות שהאוהב ראוי למהר לקרוא לאוהבו ביום טובתו ולאחר קריאתו ביום עצבו. אמנם ראוי שלא יקדי' פניו לבא אל קבלת הטוב אבל שיקדי' ביום צרת האוהב לבא לנוד לו ולנחמו או לעזרו ולסמכו. והמוסר הזה עצמו זכרו דוד באומרו ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך (מלכים א' ב') יצוהו שיקראם להיות אצלו בטובתו מאוכלי שולחנו כי כן קרבו אליו מעצמם ביום צרתו. ומזה הטעם אמר משה לחובב כשראה הטוב המזומן לבא עליהם נוסעים אנחנו אל המקום וגו'. לכה אתנו והיטבנו לך כי ה' דבר טוב וגו' (במדבר י'). כי הטוב השלם הוא אשר יספיק בעליו להיטיב לזולתו. ואמר לו זה לפי שהיה מרגיש בו שיש בדעתו לילך: וי אריר לא אלך וגו' (ז) יתכן שירצה הנה אין דעתי ללכת לגמרי כי אם לפקוד ארצי ומולדתי בפקודת שלום או לגיירם אלך ומיד אשוב: ויאמר אל נא תעזוב אותנו לעת כזאת כי על כן ידעת חנותנו במדבר ובתהו ילל ישימון ובאת להטפל עמנו ולהנהיגנו בעצת שלום וכן תהיה לנו לעיני' מכאן ואילך והיה כי תלך עמנו והיה מן הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לנו והעבנו לך ירצה תהיה ראוי לקבלו תמורת הטורח והצער שנצטערת עמנו בימי צרכנו על דרך שאמרו יבא טוב ויקבל טוב מטוב (מנחות נ"ג:) ויראה שנתפייסו בשילך וישוב שכן מצינו שהיה לבני הקני חלק ונחלה עמהם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (פ' בהעלתך) בשם הירושלמי בני קני חותן משה מביאין וקורין ובפרשת יתרו כתבנו טעם נכון כי מה שכתוב שם וישלח משה את חותנו וגו'. על השלוח הזה נאמר עם היותו בא לפני מתן תורה כמו שנראה מאמתת הענין: ויסעו מהר ה' וגו'. וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. לפי שנתבאר בסדר המסעות שארון ברית ה' נוסע באמצע הדגלים כנזכר הוצרכו לומר בספרי (פ' בהעלתך) שהיה זה ארון אחר שהיו בו שברי לוחות. ולא נתבאר מה צורך קדימתו לפניהם דרך שלשת ימים ומי ומי ההולכים עמו ומתרחקי' כל כך מהמחנות ואם היה המן יורד להם במקומות ההמה הרחוקי' ומה המנוחה אשר היו תרים אותה בו. ולזה היו קצת המפרשים ז"ל אומרים שפשוטו של מקרא הוא להודיע שביום הראשון הלכו דרך שלשת ימים וקצתם אמרו שלא חנו הפעם הראשונה עד שעברו דרך שלשת ימים ולא חששו להיות הארון לפניהם או באמצעם. ולפי דבריהם היה לו לומר וארון ה' נסע לא נוסע שמשמעו הווה. והנאות מה שכתב הראב"ע ז"ל שאלו שלשת ימים בלבד היה הארון נוסע לפניהם שלא על מנהג שאר המסעות אלא שלא פי' טעם זה הצורך ואיפשר שהיתה המנוחה יותר קשה למצוא באלו הג' ימים הראשוני': ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' וגו'. לפי שכל תנועה היא שלמות המתנועע מצד מה שמתנועע מהחסרון אל השלמות וזה אחד מהרבה טעמים שאין ראוי ליחס לו יתעלה ולא אל שום נמצא מהנבדלים שום תנועה כי שלמותם הוא בפועל שלם ואין צריכין להתנועע כלל ולפי שכבר צוייר בעיני המון בני ישראל שכל זמן שיסע ארון ברית ה' נוסע האל יתעלה לפניהם וכמו שנתפרסם באומרו וה' הולך לפניהם יומם וגו' (שמות י"ג) (ח'). לזה לישר לב המשכילים והמבינים דבריו היה אומר בכל פעם שיסע הומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך. והכוונה שלא תאמר ענין הקימה והתנועה הזאת בו ית' מצד מה שיצדק בעצמו כלל רק בבחינת ההתקוממות והניפוץ אשר יגיעו לאויביו הנפוצי' מעצתם בכל מקומות מושבותם מרוח קומתו כמו שאמרה רחב ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש וגו' (יהושע ב'). וכן בבחינת הנסים מארצם כשיראו פניו. ועל זה הדרך כתוב ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל כלומר ענין המנוחה הנאמרת עליו הוא שישקיט ויניח רבבות אלפי ישראל בארצם ובנחלתם: The many flags that the Jews displayed in the desert will be replaced in messianic times by a single flag symbolising "One nation, One G'd." (compare Isaiah 11, 12-13) Ephrayim, though the "senior," whose encampment in the desert was behind the tabernacle, and who harboured resentment of that fact, will no longer have cause for such resentment. A single flag will serve the entire nation alike. There will no longer be a need to have visible symbols to help concentrate on the presence of G'd, His hashgachah, etc. Rivalry between various parts of the nation, i.e. Yehudah and Ephrayim will cease at that time.