Akeidat Yitzchak 69:1

כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וגו' "When ye come into the land which I give you" etc.

במדרש (ויקרא רבה פרש' ל"ד) אמרו עליו על הלל הזקן שכשהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו להיכן הלל הולך. אמד להם למגמל חסד עם חד אכסנאי דאית לי בגו ביתאי. אמרו לו ובכל יום אית לך אכסנאין אמר להם וכי האי נפשא עלובתא לאו אכסניא דהאי גופה היא דיומא דין איתא הכא ולמחר ליתא הה"ד (משלי י"א) גומל נפשו איש חסד: Vayikra Rabbah 34, reports that they said about Hillel the elder, that whenever he took leave of his students, he would walk with them for a short distance. When the students used to enquire where he was going, he told them that he went to perform an act of loving kindness for a guest in his house. Upon the enquiry of the students if he then had guests in his house every day, Hillel said "is not the soul a guest in the body? One day it is here and the next day it is gone." To this phenomenon, he applied the verse "he who does his soul a favour, is a pious man." (Proverbs 11,17)

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא. כי כבר התבאר בשערים שקדמו כי הטובות הזמניות וההנאות הגופניות הן בבחינה מה צרות ומתנגדות אל ידיעת והכרת האמתיות, כי כל שוגה בהן לא ישיג ולא יכיר האמת כראוי, (כמו שהאריך הרב בזה בשער ס"ז עיין שם ובביאורי) ובהפך הן גם בבחינה מה הכרחיות לקנין האמיתיות והשלמות הנפשית, כי האיש אשר המחסור והדאגה יציקוהו, לא יוכל להשים עין בחינתו על ענינים ומושכלים רוחנים, (עיין מזה ביאורי למעלה בראשית קע"ח ובשער ל"ח) וכן אמר גם החוקר כי העושר אינו הטוב האמיתי והוכיח זה בשני מופתים, הא' כי "האושר רצוני לא הכרחי, ר"ל כי בשם אושר וטוב אמיתי יקרא רק הדבר אשר אינו מוכרח לקיום האדם, והוא בא לו עפ"י רצון הי"ת רק להיטיב גורלו ולהנעים חייהו יותר, אבל כל קנין שאי אפשר להיות בלעדו ד"מ החיות והבריאות, לא בשם "אושר רצוני" יקרא כ"א בשם "הכרחי", ויען כי העושר אם רב או מעט הוא הכרחי לאדם, לא בשם "אושר" יוכל להקרא, והב' כי האושר והטוב האמיתי צריך להיות נדרש ומבוקש לעצמו, לא רק בעבור השגת דבר אחר על ידו, והעושר לא יבוקש בעבור עצמותו, כ"א בעבור היותו אמצעי למלאות בו מחסורי האדם, כי מה בצע אם ימלאון אוצרותי וכל בית נכותי כסף וזהב לרוב אם לא יועילו לי לקנות בהם צרכי וצרכי אנשי ביתי הנאהבים והנעימים לי? ועל זה רומז גם התנא לדעת הרב ז"ל באמרו "אם אין קמח אין תורה". ר"ל שהקמח והוא כינוי לקניני האדם הזמנים בכלל, הכרחי לקנין התורה והחכמה, כי חסר לחם השקוע במצולת היגון והמחסור, לא יוכל לשגות בתורה וחכמה, ואם אין תורה אין קמח, ר"ל שמעלת הקמח הוא רק אם יקנה האדם על ידו התורה והחכמה ולא באופן אחר, ונמשך מזה כי אחרי היותו דבר הכרחי ומבוקש ונדרש בעבור דבר אחר, אינו יכול להקרא בשם האושר והטוב האמיתי.
היוצא מכל האמור עד הנה הוא, שאף שהעושר ר"ל הקנין הזמני אינו הטוב האמיתי והתכלית הנרצה, בכל זאת הוא אמצעי הכרחי לקנין השלימות הנפשית אשר לא יתכן בלעדו, ע"כ נתן הי"ת לבני ישראל את הארץ הטובה, וצוה שכל איש מהם ידבקו בנחלתו, למען לא יהיה בהם איש מסכן ועני, אשר בדאגה ובחוסר כל יוטרד וימנע מהשגת שלמותו, ועל אופן זה אחז"ל ג"כ שהתורה חסה על ממונם של ישראל (חולין דף מ"ט:) וכן למדו מיעקב אע"ה שלא חש לעבור יחודי את נחל יבוק בלילה בעבור פכים קטנים ששכח שם, ואמרו דרך הפלגה "מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל" (שם צ"א.) רצו בכל זאת להורות לנו, שבעבור היות קניני הזמן הכרחים לקנין השלימות האמיתית, ישתדלו גם השלמים לקנותם, ויחוסו עליהם שלא יאבדו מהם, אחרי שלא על נקלה יוכלו לרכוש מחדש, בעבור התרחקם מגזל ושאר פעולות ותחבולות הרעות, וגם הי"ת מסכים בזה עמהם, אחרי שאינם עושים בזה דבר שהוא בלתי נכון, גם לא תתערב מחשבת פגול בפעולתם זאת, כי אם כונתם רק לטובה, כי הם חפצים רק להשאיר תמיד בידם האמצעים המצטרכים לקנין שלימותם הנפשית, כמשאחז"ל "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" (עיין ביאורי בשער ל"ח).
וע"פי הדברים האלה מבאר הרב והולך כמה פסוקים בהפטרת בהר (עיין בפנים הספר), אח"כ יאמר כי אחרי שכן הוא שגם ההשתדלות היתירה באסיפת קניני הזמן, גם המניעה מעסוק בהם כל עיקר לא טובות הנה, הלוא נמשך מזה כי גם בזה, כמו בשאר הענינים, הדרך הממוצע הוא היותר טוב, והוא שישתדל האדם באסיפת קניני הזמן ההכרחים לו, אבל רק באופן שלא ימנע עי"ז מעסוק בחכמה ובקנין שלימותו האמיתית, כמאה"כ "טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך" כי בעשותו כן יזכור תמיד ולא יוסר מלבו, כי הם רק האמצעים להשגת תכליתו הנרצה, שהיא שלימותו האמיתית. ולהשריש רעיון יקר זה בקרבנו, צונו הי"ת ג"כ מצות שביתת הארץ מעבודה בשנת השביעית, כי כמו שמנין ששת ימי העבודה והמלאכה, והשביתה ביום השביעי יזכירונו באמונת חידוש העולם, ובמציאות הי"ת שבראו מאין המחויבת, כי אין חידוש בלי מחדש כמאמר הכ' "ביני ובין ישראל אות היא לעולם ("להורות על מציאותי") כי ששת ימים עשה ה' וכו', וכמו שמנין שבעה שבועות מחג הפסח מועד צאתנו ממצרים וחגיגתנו אח"כ את חג השבועות יום מתן תורתנו, מזכירים אותנו העיקר הגדול, שאלקינו זה הנמצא, רוצה בפעולות ומעשי תמימי דרך, וכועס על ההולכים עקלקלות, אשר ע"כ הוציא עם סגולתו באותות ובמופתים מתחת סבלות מצרים עובדי הגילולים ועושי התועבות אשר שנא ה', ונתן להם תורתו ומצותיו להנחותם בדרך הישרה כל ימי חייהם עלי ארץ, כן יעיר אותנו מנין שבע השנים ושמיטת הארץ מעבודה בשנה השביעי, כי לא שלחנו הנה רק לעבוד את האדמה מבלי חשך, ולאסוף את תבואתה בכל שנה ושנה, כאלו היתה רק זאת תכלית ותעודת חיינו עלי ארץ, כי אם למלאות תעודתנו האמיתית נצרנו, שהיא לקנות לנו השלימות הנפשית שהיא התכלית, ועבודת שש השנים היא רק האמצע, להכין לנו מזון ומחיה להחיות אותנו ואת נפש בתינו, למען נוכל אז מבלי דאגה להשתדל בשלימות נפשנו, וע"ז מורה גם מאה"כ לדעת הרב ז"ל "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ר"ל שכאשר תשבתו בשנה השביעית, יושרש בקרבכם הרעיון, כי העבודה אשר תעבדו את אדמתכם איננה התכלית, כי אם האמצעי להמציא לכם ולבתיכם המאכל ההכרחי לקיום גופכם, וע"כ נצטוינו ג"כ לשמוט כל בעל משה ידו, כי בלתי ספק רק הכסף הבלתי מצטרך לנו נלוה לזולתנו אשר יצטרך לו, ומדוע נהיה עליו כנושה ליגוש אותו, לקחת ממנו מה שאולי יצטרך עוד לו ולנו הוא אך למותר? וכן מנין שבע שבתות השנים וקריאת הדרור לעבדים בשנת החמשים שהיא שנת היובל, יזכירונו כי כעבור ימי שנות חיינו (שהן בהרבה בני אדם רק קרוב לחמשים שנה) ישוב גופנו אל ארץ אחוזתו ולנפשנו שהיתה נמכרת פה עלי ארץ כעבד אל הגוף יקרא דרור, ואז היא מתקדשת מטומאת מידותיה ומעשיה הרעים, ובהעלות האדם זאת תמיד אל לבו, יראה ויבין מעצמו כי קניני הזמן הם רק האמצעים להשגת תכליתו עלי ארץ, לא התכלית בעצמו, ובעבור היות טעם מצות השמיטה והיובל, למנוע אותנו מריבוי העסק וההשתדלות באסיפת קניני הזמן, ולהמעיט בלב כל איש ישראל החמדה והתשוקה אל ההון והעושר, ע"כ חוברו אל מצות אלה, גם איסור ההונאה ולקיחת הנשך, ומצות החזקת את אשר ימוך, ושאר מצות הדומות אליהם בענין זה, כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר (עיין בפנים הספר), הנמשך מכל האמור עד הנה הוא, שאף שקניני הזמן, אשר במחירם יקנו ההנאות הגופניות המוכרחות לקיומו, אינם התכלית, בכל זאת הם אמצעים הכרחים לקנין שלימות הנפשית, כי במניעת והעדר ההנאות האלה יחלה הגוף, ולא יוכל עוד להגות בתורה וחכמה, ולהשתדל בקנין השלימות האמיתית, ועל זה יורה מאמר הלל הזקן שהחל בו הרב ז"ל, אשר בהפרדו בכל יום מתלמידיו לאכול ארוחתו אמר "למגמל חסד עם חד אכסנאי דאית לי בגו ביתאי" וכן כאשר הלך לרחוץ אמר "לעשות מצוה אני הולך" כי בזה מברה את גופו, כי כאשר ינקה אותו מכל ליכלוך וחלאה, יפתחו נקבי העור ויוכלו להוציא הזעה, אשר הוא דבר מצטרך מאוד לבריאות האדם כנודע, וע"ז מורה גם הכ' "גומל נפשו איש חסד" ר"ל שהחסיד נהנה בהנאות גופו ההכרחיות רק במידה ובמשורה, באופן שיעשה בזה טובה גם לנפשו, להקנותה השלימות האמיתית, תחת כי בפסוק אחר (שם י"ב) אמר "ורחמי רשעים אכזרי" ר"ל שבהיות הרשע רחמן על גופו וממלא כל תאותיו ותשוקותיו, הוא באמת אכזרי עליו ועל נפשו, כי מסבב בזה לא לבד שיוכלה בשרו ושארו, כי אם גם שיעכר אור שכלו ותבונתו, וכל מידה טובה ויקרה תאבד ממנו. אחר שהטובות הזמניות הם צרות צרורות אל האמתיות וגם הם הכרחיות להם. הנה הוא ראוי שיותן הסדר בתורה האלהית להודיע וללמד איך ישתמשו בהן כי יקבלו טוב תועלתם ואת הרע לא יקבלו מהם: אמנם היותם צרות על האדם והלחמם עמו בחוזק יד ובחיל עד רדתו כבר נתבאר בכמה מקומות בתורה וכבר נדרשה על עבדותו בהן עבודת עבד פרשת עבד עברי כמו שנתבארו אלו הענינים יפה בתחלת פרק ז' משער ס"ז ובזולתו מהמקומות הרמוזים שם ומה אאריך. ואולם ענין הכרחיותם גם הוא מבואר מעצמו שאלו הטובות החצונות ובפרט העושר הוא הכרחי להוצאת השלמות האנושי אל הפועל וכמו שכתב החוקר בכמה מקומות וקיימו אבינו הזקן באומרו (בראשית כ״ז:ל״ז) ודגן ותירוש סמכתיו כמו שנתבאר שם וכבר עשה החכם מזה שני מופתים לבאר שהעושר אינו הטוב השלם במה שאמר בב' מהראשון מהמדות. אמנם העושר הוא דבר מוכרח והאושר שהוא התכלית הוא רצוני, עוד העושר אינו הטוב הדרוש כי תועלתו לדבר אחר. והנה היה המופת הראשון לקוח מהכרחיותו. וזה שכבר נתבאר לו בראשון מהח' מהספר ההוא שהדבר שהוא לאדם על צד היותר טוב הוא משובח מאשר הוא לו מצד ההכרח לפי שהענינים ההכרחיים הכל ישתתפו בהם כהשתתף בחיות ובבריאות אמנם החכמה והמעלה לא ישתתפו בהם רק השלמים. והנה אחר שהעושר מציאותו הכרחי לאדם אם מעט ואם הרבה הנה אינו האושר שא"כ היה כל אדם הכרחי להיות מאושר כפי מה שישיג מהממון. וזה הפירוש נראה נכון בעיני ממה שרגילין לפרש בו לומר כי הוא בא בהכרח אל האדם כמו אם ימצא מציאה או יפול לו בירושה כי ודאי זה אינו אונס שאם לא ירצה בו יסתלק ממנו ויעזבנו לאחרים. והנה המופת השני היה מצד היותו לצורך דבר אחר והוא לשמוש המעלות כמו שאמרנו. ועל שני אלו הענינים אמרו המאושרים אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח (אבות פ"ג) במאמר הראשון זכרו הכרחיותו ובשני היותו נדרש ומבוקש לתכלית הדרוש העליון עד שאם לא ימצא התכלית לא ימצא אשר בעבורו: Since material possessions are a handicap to one's efforts to determine true values, the Torah lays down guidelines how such material values are to be used. When followed, these guidelines ensure that such material possessions have beneficial impact on our lives, instead of vice versa. To the extent that material possessions free man from being totally preoccupied with his physical survival in this world, they afford him the opportunity to try and acquire spiritual values. To this extent, material wealth can almost be considered a necessity. Whereas osher (with the letter alef,) i.e. happiness by definition is a state of mind that is not necessary in order for man to achieve his purpose in life, osher with the letter ayin, i.e. material wealth, is. The Mishnah in Avot 3,21, says "when there is no flour, there cannot be any Torah either." Torah and all it stands for cannot flourish unless there is a sound economic foundation. On the other hand, the same Mishnah says "where there is no Torah, there cannot be any flour, i.e. economic well being." This means that unless material wealth is used correctly, as a means towards the spiritual elevation of man, such spiritual elevation will not be achieved.

ולזה הכין והזמין האל ית' לפני עמו הארץ הטובה אשר נתן להם לנחלה והקפיד מאד שידבקו בני ישראל איש בנחלתו כדי שלא יהיה בם אביון עצור ועזוב מהיות לו ספוקו כדי שלא יטרד מהגיע אל שלמותו. גם דרכן של חסידים לחוס על שלהם ולשמור אותו שלא לבזבזו והתורה חסה על ממונן כדי שלא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם ושלא ימצא להם מונע מעלות במעלותיהם כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת צ"ב.) אין נבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וכו'. על הדרך שכתבנו בשער ל"ה. מעתה ראה כי ירמיהו הנביא עליו השלום התפלא מאוד על הסכמתו יתברך לבזבז ממונו ללא תועלת. כשגלה את אזנו לאמר הנה חנמאל בן שלם דודך בא אליך לאמר קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות (ירמיה ל"ב) כי אף על פי שלא צוה לו לקנות בפירוש הנה כאשר בא אליו ואמר לו כדברים האלה ועוד הוסיף ואמר קנה לך ונאמר (שם) ואדע כי דבר ה' הוא. ירצה שידע ממאמרו שדבר ה' הוא שיקנה ואף על פי שידיעה זו היתה סברה גוברת לא בתורת נבואה לא סר מקנות השדה מיד כמו שאמר (שם) ואקנה את השדה וגו' ואשקלה את הכסף וגומר. ואכתוב בספר ואחתם ואעיד עדים ואשקל הכסף במאזנים ואקח את ספר המקנה וגו' ואתן את הספר המקנה אל ברוך בן נריה וגו' יורה בכל זה שני עניינים האחד חרדתו אל דבר יי' ואפילו שיהה בו שום ספק. והב' שכיון שהוא חושב כי דבר ה' הוא הנה הוא לא חסר דבר מכל אשר יעשה לקיים ולחזק המקח בידו כי לא יתכן שיצוה לו האל יתברך לאבד ממונו בידים לקנות שדה בזמן חרבן הארץ. אמנם אחרי עשותו את כל אלה הנה לא חשך עצמו מהשאלה על הדבר כמו שנאמר (שם) ואתפלל אל יי' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נריה לאמר אהה אדני אלהים הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרעך הנטויה לא יפלא ממך כל דבר עושה חסד לאלפים ומשלם עון אבות אל חיק בניהם וכו' גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך וגו'. אשר שמת אותות וגו'. ותוצא את עמך וגו'. ותתן להם את הארץ הזאת עד וקרא אותם כל הרעה הזאת הנה הסוללות באו העיר ללכדה והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה וגו'. מפני החרב הרעב והדבר אשר דברת היה והנך רואה ואתה אמרת אלי אדני יהוה קנה לך את השדה בכסף והעד עדים והעיר נתנה ביד הכשדים. יאמר אחר שהיה זה הקנין אבוד ממון ופועל בטל הנה לא ימנע אם שיעלם מהאל ית' המצוה מצב העיר או הארץ או שלא היה מכוון מאתו מה שאמר חנמאל קנה לך ולא היתה ההערה רק על ביאתו לבד לא על דיוק מאמרו. אבל כשנתקיים אצלו שא"א שיעלם ממנו מצב העיר הנה נשאר לי הספק על הענין השני. ^*אמנם וכו' כונתו שאף שלא נסתפק הנביא כלל בזה, שהי"ת היודע הכל יודע ג"כ שתלכד העיר ביר הכשדים הצרים עליה בכל זאת מביא שלש מופתים ע"ז שהי"ת יודע שמקרה זה מלכידת העיר עתיד לבוא, הא' מצד החמרים הכוללים וכו', ר"ל אחרי שיודע טבע החמרים והדברים אשר יצר הלא ידע גם כן מה שיקרה להם עד אחרית הימים, וזש"א כי אחרי שאתה עשית את השמים ואת הארץ, וא"כ גם הכשדים והעיר ירושלים הם יצורי כפיך, אי אפשר שיפלא ממך מה שיקרה להם, ר"ל שילכדו הכשדים את ירושלים, כי יחויב שלא יפלא מהיוצר דבר ממלאכת החומר ומעשהו, כמו שאה"כ "היוצר יחד לבם המבין את כל מעשיהם" שר"ל אחרי שיצר לבם יבין וידע ג"כ מה שיעשו, הב' מצד התכונות ההוות בהם, וזש"א "עושה חסד לאלפים וכו' ר"ל אחרי שמדתך היא לשלם הטוב לאלף דור ועון האבות לפחות אל חיק בניהם אחריהם ותקנת כל מקרי התבל באופן זה שישלם הרבה פעמים גם פה עלי ארץ גם הטוב גם הרע אל חיק בעליהם הלא צריך אתה לדעת כי הכשדים ילכדו העיר למען השיב גמול מעשי יושביה הרעים אל חיק בניהם אחריהם, הג' מצד ידיעתו באותן התכונות וזש"א "גדול העצה ורב העליליה אשר עינך פקוחות על כל דרכי בני אדם" וכו' ר"ל אחרי שאתה משגיח על מעשי יושבי ירושלים הרעים ומשפט צדקך מחייב שתענישם עתה על ידי הכשדים הנה לא נעלמה עמך לכידת העיר על ידם אחר שעפ"י גזרתך תהים הרעה הזאת, ואחרי כי נודעת לך כל זאת מדוע תצוני לאבד כספי ללא הועיל בקנותי השדה בעת חרבן הארץ אחר כי גם רצונך הוא, שישמור האדם את הונו ההכרחי לו לקנין השלמות הנפשית, ושלא לאבדו לתהו ולריק? אמנם עם שהיתה ידיעתו אצלו קיימת ואמתית הנה הוא סדר הראיות המופתיות אשר א"א להכחישם ואמר שהם שלשה. האחד מצד החומרים הכוללים אשר בהם יהיה המאורע. השני מצד התכונות ההוות בהם. והשלישי מצד ידיעתו באותם התכונות. והנה על הענין הראשון אמר אהה אדני יהוה אתה עשית את השמים ואת הארץ וגו' לא יפלא ממך כל דבר כי יחוייב שלא יפלא מהיוצר דבר ממלאכת החמר ומעשהו וכמו שאמר המשורר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ועל הענין השני אמר עושה חסד לאלפים ומשלם וגו' והוא כי מהראוי לפי התכונות המדותיות שמדה טובה תתפשט לאלפים. אמנם הרעה א"א שלפחות לא תשיג אל חיק בניהם אחריהם. ועל המדה הראשונה תארו באל הגדול כי ברוב גדלו הוא עושה חסד לאלפים. ^*ועל המדה השנית תאר בגבור וכו' להבין דבריו פה עיין ביאורוי למעלה דף פ"א בביאור מחז"ל "איזהו גבור הכובש את יצרו". ועל המדה השנית תאר בגבור יי' צבאות שמו כי במדת רחמים כובש את כעסו שלא יתפשט יותר אל הדורות הנמשכים. אמנם על הענין השלישי אמר גדול העצה ורב העליליה וגו'. וכל הכתובים הנמשכים אשר בהם נשלם המופת בנסיונות גדולות אשר א"א להכחישו. ואם כן הוא מבואר שצרת העיר וחרבן הארץ לא נעלם ממך כמו שחתם והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר אשר דברת והנך רואה. כלומר אתה גזרת ואתה רואה בעיניך הגזירה קיימת ועם כל זה אתה אמרת אלי אדני יהוה קנה לך את השדה בכסף והעד עדים והעיר נתנה ביד הכשדים ומה תועלת בתת הכסף ותשאר הארץ בידם הרי זה דבר של תימה ואף על פי שכבר עשיתי למלאת הדבר כאשר יצא מפי חנמאל הנה אפשר שלא כוון ממך המאמר ההוא אשר דבר. והנה היתה התשובה הנכונה אני יי' אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר כי זה התואר רצוני אלהי כל בשר יורה על הפלגת ההשגחה בכל מורשי לבב האדם והעולה על הרוח לעשות או לדבר כמו שנאמר (במדבר ט״ז:כ״ב) אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא וגו' (שם כח) יפקוד יי' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה והכוונה כשם שלא נסתפק' בשלא נעלם ממני ענין מצב העיר ובנותיה מצד שעשיתי השמים ואת הארץ וכו' וגם מצד שידעתני גדול העצה ורב העליליה להשכיר ולהעניש ע"פ דרכי בני האדם המפורסמים והנסתרים כן יש לדעת מהיותי אלהי כל בשר שלא נעלם ממני דבר מהעולה על רוחם ושעל מנת כן גליתי את אזנך כי ידעתי ידבר אליך על האופן ההוא ויפה דקדקת כשאמרת ואדע כי דבר יי' הוא. אמנם על מה שתמהת עליו מאבוד הממון וביטול המעשה תדע שאינו כן כי עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת כמו שכתוב בארוכה עד אומרו ונטעתי' בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי וכתיב ונקנה השדה בארץ הזאת אשר אתם אומרים שממה היא מאין אדם ובהמה נתנה ביד הכשדי' שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימין וגו'. ועל כל פנים צריכים אנו לומר כי תפלת ירמיהו קדמה לאומרו (ירמי' שם) אל ברוך בן נריה עוד יקנו בתים אלא שבתחלה אמר כה אמר יי' עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת לענין גמר טעם הצווי שצוה לברוך ליקח את הספרים ולתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ואחר כך ספר הענין כלו איך היה וכמוהו כמה ספורים בתורה וקרא מסייענן שאמר ואתפלל אל יי' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נריה כלומר אחר שנתתו לו לבד ולא אחר שאמרתי לו עוד יקנו בתים וגו'. גם כי מאמר כי כה אמר יי' עוד יקנו בתים וגו'. הוא בפסוק פרשה לפניו ולאחריו וא"א להיות בענין אחר כי איך הוקשה אליו הענין אחר שגלה לו סודו. והנה עלה יפה פי' פרשה זו שיש בה קצת פקפוקי'. ונתבאר מה שרצינו אליו מהיות אלו הקנינים החצוניים הכרחיים לאדם כי על כן ראוי להשתדל לקנותם ולשומרם שלא להוציאם אלא לצורך ודי בזה לביאור הקודם. From the above, it follows that being given the land of Israel and all the material wealth that this entailed, was a prerequisite for Israel to attain its spiritual objectives both nationally and individually. Cleaving to one's piece of land as a basis for one's financial security therefore, became very important. Pious people's habit of jealously guarding what is rightfully theirs, is understandable for that very reason. Also, the Torah seems especially protective about the material wealth of religious leaders. The reason is to shield them against temptation to acquire wealth by dubious means. If halachah teaches that a High Priest or prophet must be of independent means, or even be given that financial independence, this reflects the idea just discussed. It seems strange that the prophet Jeremiah is asked to waste his money by redeeming the land of an impecunious uncle, when such land is doomed to fall into the hands of foreigners. (Jeremiah 32,5-15) Although Jeremiah is not specifically commanded to purchase that piece of land to forestall it falling into the hands of his uncle's creditors, the thrust of the story is clearly that it was expected of him. Jeremiah, by his action, teaches that he carefully abided by what he perceived to be the will of G'd, even if there was room to doubt the matter. Also, Jeremiah was prepared to spend any amount of money to fulfil G'ds will, since he was certain that G'd would not want him to waste his money. Having done what he perceived to be G'ds will, he asked for some illumination. This was because he wanted to be certain that what he had done did indeed correspond to G'ds wishes. G'd told him that he had indeed interpreted His will correctly, that the money was not wasted however, since the eventual return to Zion was just as certain as the destruction which was about to happen. (verses 37-44)

והנה אם כן יתחייב הנמשך והוא צורך ההישרה התורנית להתנהג בהם על הדרך שאמר החכם (קהלת ז׳:י״ח) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי הנה זה צריך שימור וחזוק גדול. ואני הנה ראיתי כי זה הוא הענין המכוון בכל מה שהפליגה התורה לצוות ולזרז בענין שמטת הארץ כלליה ופרטיה שעקרו הוא בפרשה הזאת הנכבדת וסעיפיה וסנסניה יוצאים אל הרבה מקומות זולתה. בפרשת משפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'. בכי תשא בחריש ובקציר תשבות. במשנה תורה (דברים ט״ו:ב׳) וזה דבר השמטה וגו'. והנה באמת כפל הצואות ורבוי האזהרו' וארך הדברים בדבר יעידו על עוצם התועלת המכוון מהם למצווים. ועוד הוא גלוי דעת והערה נפלאה וזה שהחמירה התורה במצוה הזאת והפליגה ליעד עליה העונשין הרבים והעצומים והגליות כמו שנאמר בפרשת הברית (ויקרא כ״ו:ל״ד) אז תרצה הארץ את שבתותי'וגו'. כל ימיהשמה תשבת וגו' ונאמר (שם) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה וגי' כמו שיתבאר שם ב"ה וזהו ענין מבואר מגלות בבל. וחז"ל אמרו (אבות פ"ה) גלות בא לעולם על שמטת הארץ ויש לתמוה למה תהיה כזאת על חטא זה. המקנא הש"י לארצו על העבודה יותר מדאי והלא הנותן מתנת אחוזת נחלה לזולתו בעין יפה הוא נותן לעשות בה כרצונו. ואם השביתה ההיא תהיה לצורך עבודת האדמה כמנהנ עובדיה שמשביתין אותה קצת שנים כדי שתחליף כח להוסיף על תבואתה די להם בשיודעים סוד עבודתה אם ישמעו ואם יחדלו מיעוט פירותיה יהיו עונשם ולמה יגלו מעליה בעונש זה. אין זה באמת רק כי בנפשנו דבר לגלו' את אזנינו. ולהעיר את לבנו בהציב לנו ציונים גדולים ונוראים ולהעמיד סימנים רבים ועצומים לפקוח עינים עורות השקועות בדמיוני העולם כזביו והבליו המוכרים אותה לצמיתות לעבוד את האדמה עבודת עבודה ועבודת משא צמד פרדים והמה קבלו עליהם כעבוד אלהים מאהבה. והנה לשלח מבית כלא יושבי חשך ולהוציא ממסגר אסירי התאוות האחוזים בחבלי הבלי זמנם. שם לנו נרות מאירות ופתח לנו חלונות שקופות באלו הענינים הנכבדים והציב לעינינו סימנים מובהקים במניני המשך זמננו ימינו שבועותינו ושנותינו אשר לא נוכל להתעלם מהם כי אם בשגעין ובעורון ובתמהון לבב. הלא נפקח עינים לראות כמה פעמים נצטווינו בתורה האלהית למנות ששת ימים ולשבות אחד. עוד צוה למנות בכל שנה שבעה סבובים מאלו ולעשות הקף אחד מהם משבעה שבועות כמוזכר בפרשה שעברה. ^*והנה כמו וכו' ר"ל כמו שנצטוינו למנות ימי השבוע, שהן שבע תנועות גלגל היומי לדעת הקדמונים (או שבע סיבובי כדור הארץ סביב מרכזה עיין מבוא לשער ל"א) ולמנות שבעה שבועות, שהן שבעה פעמים שבע תנועות יומיות אלה, כן נצטוינו למנות לענין שמיטת הארץ שבע שנים שהן שבע תנועות השמש סביב הארץ לדעת הקדמונים, או שבע תנועות הארץ סביב השמש לדעת האחרונים, (עיין ביאורי שם) ולמנות אח"כ שבעה פעמים שבע תנועות שמושיות אלה שהן שבעה שבועות שנה, ולקדש אח"כ שנת החמשים לשנת היובל. והנה כמו שנצטוינו על זה הסבוב הקטן והקף שבעה סבוביו הנמנין בתנועה היומית יצוה ג"כ למנות מספר אחד מהתנועה השמשית הנשלמת בשנה אחת ושיעשו ממנה סבוב אחד גדול של שבעה תנועות והוא הנזכר בתחלת הפרשה שנאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'. וספרת לך ז' שבתות שנים ז' שנים ז' פעמים וגו'. והנה המספר הראשון שנצטוינו למנות ימינו בסבוב א' והקף שבע סיבוביו הוא מבואר שהוא לרמוז ולהישיר אל מה שחוייב לנו ידיעתו מאמתת הבורא יתעלה בעצמותו וחיוב קיום מצותיו וחקותיו אשר בתורתו. כי הנה ענין עבודת הששה ימים ושביתת השביעי הוא עדות נאמנה שהעולם נברא ברצון הבורא אחר שהיה נעדר מציאותו מה שנעלם מעיני הרבה מהמעיינים כמו שכתבנו בפרשת ויכלו שער ד' עיין עליו. והנה זה יהיה אות ומופת מוחלט לאמתת מציאותו כי כל המודה בחדוש על זה האופן אין צריך עוד מופת לאמתת מציאותו כמו שכ' הרב המורה פרק ב' חלק שני כי המחודש יורה הוראה אמתית על אמתת מחדשו. וזו תראה כוונת מאמר (שמות ל״א:י״ז)ביני ובין בני ישראל אות היא וגו'. כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ירצה כי בינו ובינינו ובין כל מאמיני החדוש אין צריך עוד אות ומופת למציאותו אלא כי ששת ימים וגו'. והרי זאת היא האמונ' הראשונ' המחוייבת לכל בעל דת מפאת עצמו ית'. שנייה לה שזה האלוה הנמצא יש רצון וכעס לפניו כביכול. והושפעו מאתו הישרות נכונות עליהם יחיו האנשים כמו שתכלול אותם התורה האלהית אשר נתנה להם לסוף השבעה הסבובים הקטנים ההם הנמנים ממחרת השבת שהוא י"ט של פסח כי לא הוכשרו עד מלאת אותם הסבובים כמו שנתבאר בפרק ד' מהשער הס"ז. ^*וזה הענין וכו' ר"ל יען כי מנין ימי השבוע ומנין שבעה שבועות לעומר הם ממין אחד, כי מקור שניהם התנועה היומיית מורים הם גם על ענין אחד כי המודה בחידוש העולם, ובמציאות הי"ת שהוא מחדשו אשר יורה עליו השבת מחויב ג"כ לקבל עליו עול מצותיו אשר צוה בתורתו שנתן לנו אחר עבור שבעה שבועות, כמאה"כ "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור" ר"ל אחרי שתאמין במציאות הי"ת ותירא אותו אתה מחויב לקבל מצותיו, וכמו כן מסכימים ג"כ מנין השנים לשמיטה ומנין שבועות שנים ליובל, אשר מקור שניהם התנועה השמשית השנתית יחד להורות על עיקר אחד שהוא לבלתי הרבות יותר מדי ההכרחי בהשתדלותנו לאסוף קניני הזמן ולחשבם רק כאמצעים לקנין התכלית האמיתית, לא כתכלית בפני עצמם כמבואר כבר בתוכן השער. וזה הענין השני נמשך אל הראשון והם ממין אחד כמו שהמספרים הם ממין אחד כי מי שיודה שיש אלוה מצוי חוייב לקבל מצותיו בלי ספק וכמו שאמר (קהלת י״ב:י״ג) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור. אמנם ממספרים השניים הלקוחים מהתנועה השניית הוא מה שיעורר אותנו אל מה שהוכרחו לדעתו ולהכירו בעצמנו ובאופני עניני עסקינו ודרכי תנועותינו בכל מעשינו בימי הבלנו. השקפתם יועילו לנו לצאת מאפלת מחשבותינו ומשעבוד עבודתינו. וזה כי במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות העיר את לבנו והשמיע לאזנינו כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו ושלא נתכוין בעבודתה רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הספוקים בעוד שאנו משתדלים בהשגת התכלית ההוא העליון כמו שכתבנו בפרק שביעי מהשער הנזכר וזאת היא כוונת מתנת הארץ הזאת אל זאת האומ' כמו שאמרנו ראשונה. והוא מה שביארו יפה באומרו כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים וגו'. ובשנה השביעית וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. הכוונה שכניסתן לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה להוציא תועלותי' ולאצור פירותיה לקבוץ אותם על יד כדי להתעשר בהם כמו שהיא כוונת שאר העמים בארצותם כמו שאמר (בראשית ל"ד) וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם. רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמן וידרשו שלמותם כפי רצון בוראם ובין כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם ולא יחסר כלליהם כמו שנזכר בפרשת המן. ולקיים ולחזק זה הענין ההכרחי להם נכתב ונמסר בידם לסימן גדול שיעבדו אותה שש שנים וישמטוה בשביעית כדי שיודע להם כי לא בכח עבודת האדמה יגבר איש. אבל שעבודתם הוא דבר ששובתין ממנה לשם יי' כמו שפירש ואמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. ירצה שענין שבת הארץ וטעמו הוא כדי שיודע לך שאין המכוון לך מעבודתה ומכל שאר עסקיך רק מה שיצטרך לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך שהם אביוני העם כמו שפירש במקום אחר (שמות כ״ג:י״א) ואכלו אביוני עמך והיותר מזה ראוי להחרימו ולתתו מאכל לבהמת השדה ולחית הארץ כמו שנאמר (שם) ויתרם תאכל חית השדה וכן אמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך וגו'. ולזה צוה בדבר השמטה (דברים ט"ו) שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. כי קרא שמטה ליי'. והכלל כי ברבות הטובה רבו אוכליה ואין לבעליה בה זולתי הצורך ההכרחי אשר לא יחסר בשום זמן כמו שיבא והנה כאשר נתן הסימן הנפלא הזה בכל עסקינו ואופני השתדליותינו סמך לו מאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. והוא מספר הסבובים אשר יעשה מהם ההקף הגדול הנקרא עולם בפני עצמו והוא היובל כמו שאמר ועבדו לעולם לעולמו של יובל להראות לאדם סוף זמנו וסוד תכלית עולמו אשר ימשך לו מההישרה הקודמת. וזה כי כמו שהדבר המיוחד ליובל הוא כי אחוזות הארץ הנמכרות לצרכי בעליהם אשר לא נגאלו כלם ישובו לחזקתם הראשונה בשנת היובל וגם העבדים הנמכרים לשש והנרצעים כלם ישובו איש אל משפחתו. כן הוא סוד האדם וסופו בהתנהגו על העצה היעוצה שסופו שיתקיים בו מה שאמר החכם בסוף החקירה (קהלת י״ב:ז׳) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והוא ענין היובל ממש שישוב בו החלק הארציי למקומו המוטבע לו מתחלה באומרו עד שובך אל האדמה אשר ממנה לוקחת. והחלק האנושי העצמי להדבק ביחוס משפחתה ובית אביה אשר נאמר עליו (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים וגו'. שוה לאומרו ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. והוא מה שיזרח עליך אורו כי תשים עיניך על הכתובים בהשקפה זו באומרו וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים וגו', וכבר כתבתי אליך בשער נ"ט הערה נכבדת על זה במנות לך ולעצמך שבע השביעיות האלו שיעידו על החדושים והשנויים הטבעיים שיתחדשו לאדם בהם ואמרתי כי מאמר והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה דוקא הוא. שום עיניך עליו. וכן אני אומר עכשיו כי זה המספר הוא נועד לכל חי אשר על סופו אמר וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה כמו שחזר ואמר יובל היא תהיה לכם כלומר שימו לבבכם כי לכם ועליכם תהיה זה הסימן ועל עצמיכם אני אומר ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו כמו שנתבאר. ולהיות ענין השביתה הוא הדרך הנכון המגיע אל זה התכלית הגדול כמו שנזכר חזר ואמר כי גם זה יושכל מענין היובל הזה כי שנת היובל היא משותפת לשאר השמטות באיסור העבודה והפקר התבואות, הוא מה שפי' ואמר יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו וגו'. כי יובל הוא קדש יהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. לומר שצמצום העסקים וטוב הגבלתם יגיעוהו עד הנה. והוא מה שדקדק מאד במה שאמר שנית בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ואלו אל משפחתו לא נאמר לפי שבזה לא כיון רק לזרזו על מיעוט העסק ובמה יתרצה בזה כי אם בהזכירו יום שובו אל אחזת ארצו ועפרו כי ידע כי לא יועיל הון נכסים וכבוד ביום ההוא וכמו שכבר בא הענין בשמטות. ולפי שנמשך מזה יושר התכונה וכל מדה טובה בהגבלת התשוקות וצמצם החמדות בקנינים העולמיים אמר בסמוך וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל וגו'. לומר כי יגיע מהמוסר הקודם או המוסרי' כי הם מעצמם ויושר רצונם וטוב לבבם לא יחפצו בעול ובאונאה וכאשר ימכרו ממכר או קנה אותו יזהרו מהאונאה בו כקונה כמוכר ולא יקחו זה מזה רק מה שיאות אליו לפי ממכרו לפי רוב השנים ולפי מיעוט השנים כי מספר שני תבואות הוא מוכר וקונה לא זולת. ולזה חתם ואמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה' כי זה מה שכוון מהמצוה הזאת ומכל המצות כלן. וזה מה שכוונו באומרו ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם לבטח עליה: ולפי שהשביתות ההנה הם סימנים אלהיים נתנם האל יתעלה כנגד הטבע ובהפך ממה שינהגו אנשי הארץ ההיא בעבודתם אמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף וגו'. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים וגו'. והוא נסיון נפלא על דרך הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא וגו' (מלאכי ג׳:י׳) וכ"ש שיהיה הנס נפלא מאד כשיצורף אליו שנת היובל וכל זה הוראה עצומה להיות הענינים מכוונים למה שאמרנו. ואחר זה אמר שימשך ג"כ מהרחקת האונאה הנשרשת בם לסבה שקדמה כי גם כי ימוך בעל השדה ומכר מאחוזתו אחרי נמכר גאולה תהיה לו אם ע"י קרובים אם ע"י עצמו קודם שיגיע היובל ולא תרע עין הקונה לחשוב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו באופן שלא יהיה ביד הקונה אותו עד היובל אלא כשלא מצאה ידו כדי גאולתו וכן הענין בבתי החצרים וערי הלויים משפט אחד יהיה להם בכל זה. האמנה כי במכירות בית מושב עיר חומה החמיר יותר על המוכר באומרו והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל. והיה זה כדי שלא יקל על האדם למכור ביתו אשר בכרך כי הוא צורך גדול אליו ולא יסמוך על הגאולה ברוב שנים. אמנם אם תדחקהו השעה ויצטרך למכרו שימצא קונים. שאם היה בידו לגאל כשירצה לא ימצא מי שירצה להוציא ממונו בבית אשר אינו מוציא ממנו פירות כדי דמיו אלא אם רצה לדור בו ואם יגאל לא נשלמה כוונתו ונמצא זה מת ברעב או בצער אחר והרמב"ן ז"ל כתב מפני שאין צורך הבית אל הפרנס' כצורך השדה ושנתנה לו גאולת שנה ראשונה כדי לצאת מידו חרפתו. והנה באמת אני רואה מרוצת זה הענין כמרוצת הראשון ותשלום מה שיניח מהישרת ספירת השמטות וקדוש היובל בסוף. וזה כי כמו שהאדם נמשל ראשונה לעולמו של יובל כמו שאמרו (אדר"נ פ' ל"א) שהוא עולם קטן. כך עכשו המשילו לבית כמו שכתבנו בשער ח'. ^*וכמו שהמשילו וכו', כוונתו כי כמו שמצות קריאת הדרור בשנת היובל וקידושה רומזים על יציאת האדם, אחר עבור שנות חייו אשר בהם היה עבד לעניני זמנו, לחפשי כבוא יום פקודתו, כן רומז גם דין בית בעיר אשר לא חומה וגאולתו עד מלאת לו שנה תמימה, על האדם, כי כמו שידמה האדם לעולם קטן בעבור חלקיו השונים, כן ידמה גם לבית ולעיר, ואם היה רק כעיר אשר אין חומתה פרוצה במילואה, ר"ל ששם לפעמים מעצור לרוח תאותו לבלתי רדוף מבלי חשך אחר תשוקותיו הגופניות, אז ימים תהיה גאולתו, ר"ל במשך שנים עשר חודש יתאבלו בניהם ובנותיהם עליהם, ויבקשו עליהם רחמים, לכפר על עונם, אשר אולי חטאו לעבור על שס"ה אזהרות ר"ל מצות אשר לא תעשינה, וע"כ יום לאזהרה יום לאזהרה יותן דמו לכפרה בשס"ה ימי שנת החמה, (הרב ז"ל מפרש הענין לדעת רבי בערכין ל"א ע"ב שאמר מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה, אבל לדעת החכמים שהלכה כמותם המספר הזה הוא רק על צד הקירוב, אונגעפעהר, כי גאולת בית עיר חומה היא לדעתם עד מלאת שנה תמימה משנות הלבנה שהן רק שנ"ה ימים, ואם נתעברה השנה עד מלאות גם חודש העיבור שאז משפר הימים שפ"ה ימים) אפס אם לא יגאל עד מלאות לו שנה תמימה, יען כי היה באותו איש אין מעצור לרוח תאותו כלל וכעיר פרוצה אשר אין חומה לה; אז יקום הבית לקונה אותו לדורותיו וכו', ר"ל האיש הזה כקנין עולם וכעבד לחמרו יחשב, לא יצא עוד ביובל לחפשי להטהר מעוניו, ולהורות על זה, שרומז הכ' על ב' מיני אנשים כאלה, נכתב אשר לא חומה באלף ונקראת בויו. וכמו שהמשילו החכם באומרו (קהלת י׳:י״ח) ובשפלות ידים ידלוף הבית ובאומרו (משלי כ״ד:ג׳) בחכמה יבנה בית. גם המשילו לעיר חומה כמו שאמר עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' (קהלת ט׳:י״ד). ואמרו חז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברים. ומפורש מבואר אמר (משלי כ״ה:כ״ח) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו הנה כי כאשר יש מעצור לרוחו ומושל על תאותו הנה הוא עיר מוקפת חומה. ועל כיוצא בזה נאמר (קהלת ט׳:ט״ו) ומלט הוא העיר בחכמתו. ואמר כי האיש אשר לא ישמע לקול התורה הזאת במשוך בקרן היובל קולות אלהים של חפשיות וחירות על הדרך שנתבאר ומכר את ביתו והוא המוכר עצמו כמו שנזכר וזה כי נמסר ביד יצרו לתתו בעבודת עבד למלאכת העולם הנה אם עדין נשאר הבית בצורתו להיות בית מושב וחומת העיר לא נפרצה במילואה אם שלא זכתה להפרד חלקיו זה מזה תכף ומיד על האופן שזכרנו במלאת לו היובל והוא עת צאת נפשו או לפקודות הקרובות אשר אמרו (מ"ק כ"ז:) שלשה לבכי ושבעה להספד שלשים לגיהוץ ותספורת אשר כתבנו ענינם שער נ"ט הנזכר. הנה לא תמנע מהיות גאולתו עד תום שנת ממכרו והם מספר הימים שהזכירו חז"ל (שבת קנ"ב.) בשנים עשר חדש שהנשמה עולה ויורדת כי זה ודאי יספיק למרק את נפשו ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הייסורין כי בזה יבא אל פני המלך ה' ולא יוחלט ביד הקונה אותו אבל ימים תהיה גאולתו. אמנם אם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה כי רבו הפרצות והבקיעות עצמו ראשיהן עד שלא הספיק זה הזמן למרק אותו והיה זה מפני שלא הוקף עצמו בעצה אשר קדם זכרה וקם הבית אשר בעיר אשר לא חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל. וראה נפלאות מתורתינו האלהיות בכתבה במסורת אשר לא חומה באל"ף כי ודאי לא היה לו זה אלא מפני היותו עיר פרוצה אין חומה כמ"ש החכם. וזה משפט הנדונים בגהינם שנים עשר חדש שאמרו חז"ל (עדיות פ"ב מ"י) כי יש טעם נכון לקצבה זו שאמרנו ימים תהיה גאולתו אחר שנדונו שם ימי הסבוב הגדול שבו נמנו ימי שנותיהם שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים כאשר זכרנו ראשונה כי בזה יחשב שנדונו כמספר הימים אשר תרו את הארץ וחטאו עליה בשס"ה אזהרות אשר לא תעשינה ואשמו בהנה. וזה טעם האבל הנמשך כל י"ב חדש (מו"ק כ"ב:) כי ראוי שכל ימי היותם בצער ידאגו קרוביהם עליהם ויבקשו עליהם רחמים מצורף למה שחוייב לאדם מהדאגה והעצב הימים האלה במספר כמו שאמרו בפ' הרואה (ברכות נ"ח:) אין המת משתכח מן הלב כל שנים עשר חדש מאי קראה נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד (תלים ל"א.) והטעם כי כמו שהכלי האובד אדם דואג עליו ולא מתייאש ממנו כל שנים עשר חדש כי על כן אמר בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כ"ח.) שהמוצאו חייב להכריזו שלשה רגלים שהוא המשך שנה תמימה כגון שמוצאו קודם הפסח ותו לא בעיא דמכאן ואילך יש יאוש בעלים כמו שפירש רש"י ז"ל. כן הענין הזה בלי ספק כי האדם בעברו על כל אחד מפרקיה זכור יזכור מה שהיה שמח עם קרובו אביו או אחיו או בנו או אוהבו אשתקד בפרק הזה ונתחדשה עליו דאגה גדולה כמו שהיה זה שאבד ממנו החפץ ועצב. אמנם כשעברו עליו כל פרקי השנה פעם אחת הנה מכאן ואילך נחלש העצב מלבו כי מעתה לא נתחדש לו ענין מאשתקד עד הנה וכבר עלה קצת מזור אל מכאובו ולזה אמרו במסכת שמחות (פ' י"ד) לאחר שנים עשר חדש לא יזכירנו כל עקר שהיה ר"מ אומר משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהיה לו מכה וחייתה ובא רופא ואומר לו תן לי מכה זו ואני קירעה וחוזרה ומרפא אותה וכו'. והנה כל הדברים האלה עולין כהוגן וראוי לצרפן עם מה שכתבנו בשער כ"ב כענין אומרם ז"ל (שבת קנ"ב:) כל שנים עשר חדש הגוף קיים והנשמה עולה ויורדת וכו'. כי הכל מסכים וצודק יחד וראוי שיושם אליו לב במקומות האלה מתורתינו האלהית. והנה עם זה תראה כי המספרים האלה אשר בם נתחקו הישרות אופני עמלינו ועסקינו וכל תכליותינו הנה לא תעבור מצותם בהיות השמטות והיובלים בלתי נוהגים בארץ כי בהשקפ' זאת הם מצות שתועלתן מגעת לכל אדם ובכל זמן ומקום כמו שכתבנו אצל המשכן ובגדי כהונה והקרבנות. ^*גם נדע וכו', אחר אשר העיר הרב ז"ל למעלה על גודל עונש העובר על מצות השמיטה, ואמר כי אם היא רק לטובת הארץ שתנוח מעבודה שנה אחת בכל שבוע, למען תוסיף תת כחה בשנים אחרות, כמנהג אשר ינהגו גם עתה האכרים עובדי האדמה שמשביתין אותה בעבור זה בקצת השנים, הלוא כבר יענשו החודלים לשבות, במה שלא תתן הארץ יבולה למכביר בשאר השנים? ומדוע הפליג הכ' בעונש העוברים על מצות שמיטות ויובלות כל כך? רוצה עתה לבאר זאת ואומר שהטעם הוא, יען כי העובר על מצוה זו מראה בזה שחושב שכל תכליתו ותעודתו עלי ארץ הוא רק לאסוף קניני הזמן, ועי"ז מסיר לבו מההשתדלות לקנות השלמות האמיתית ע"י פעולות טובות ונכוחות, ונמשך מזה כי הולך מדחי אל דחי לעשות כל מעשה ופעולה רעה, רק למען בצוע בצע כסף וע"כ בצדק ראוי לו שיענש ביותר על חטאו זה, שהוא מקור ושורש לשאר עבירות הרבה. כמו שאחז"ל "קשה אבקה של שביעית וכו'". גם נדע ונשכיל כי החוטא בהנה אינו חוטא באחת המצות לבד כי אם בכלן כאחת והוא מפסיד צורתו ומבטל עצמיותו ומזה שהעובר על הרשום בה בכתב אמת ראוי לגזור עליו כלה ונחרצה והגליות וכל שאר העונשים והנה חז"ל שמו אבקה על שביעית שרש לכל העבירות כמ"ש (ערכין ל':) בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות של שביעית לסוף הוא מוכר מטלטליו. לא הרגיש לסוף הוא מוכר שדותיו. לא באת לידו עד שמכר ביתו. לא באת לידו עד שלוה ברבית. לא באת לידו עד שמוכר עצמו. שנאמר כי ימוך אחיך ונמכר לך ולא לך אלא לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר לגר תושב ולא לגר תושב אלא לעכ"ום שנאמר או לעקר משפחת גר משפחת גר זה העכ"ום כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לע"א עצמה. הרי שהורו שכל הפרשה כלה על חומרת פירות שביעית ושהחוטא בהם לסוף חוטא בכל הדברים הכתובים אחריו דכלהו איתנהו בה. ואני אומר כי אורך הגלות הזה המר לא נמשך כל כך כי אם בעבור אשר לא שבתנו שמטות הארץ באשר אנחנו בקרבו והוא מה שנרמז בברית הנזכר באומרו (ויקרא כ״ו:מ״ג) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם. אמר כי אפילו בהיות הארץ שממה ועזובה מהם ירצו את עונם על ביטול שביתותיה שנצטוינו עליהם כי הוא דבר שהאדם צריך ליזהר בו בכל זמן ומקום כמו שאמרנו. רק אם יחטא בהתרשלות בהתבוננות בכוונה האלהית אשר זה לא יבוא כ"א לבזיון התורה והמצות אשר לא יקר בעיניהם והוא אומרו (שם) יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם לבלתי תת לך אליהם לדעת כי אין זמן ומקום פנוי מתועלתם והוא האמת בלי שום ספק. ולהיות זה האשם המושב אם קודם הגלות או בהמשכו היה מתפלל המשורר למנות ימינו כן הודע וגו'. שובה ה' עד מתי וגו'. שבענו בבקר חסדך וגו'. שמחנו כימות עיניתנו וגו'. יראה אל עבדיך פעליך וגו'. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו'. (תהילים צ׳:ט״ז) ופירוש המזמור כלו בשער נ"ט הנזכר. הנה באמת כל אלו הדברים הם ישרים ומישירים אותנו אל אופן עסקינו באלו הענינים הזמרים ובאופני שימושנו בהם ואם יבואו קצתן ע"ד משל וחידה הנה באמת המשל קרוב לנמשל והחידה למה שנאחד בה. והוא הדרך התוריי בכמו אלו העניינים בדברה על אוזן שומעת וע"ד שאמר המשורר שמעו זאת כל העמים וגו', גם בני אדם וגו'. פי ידבר חכמות וגו'. אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי למה אירא בימי רע וגו'. הבוטחים על חילם וגו' (שם מ"ט) כמו שנתבאר המזמור בפ' ויחי (שער ל"ב.): The shemittah sabbatical agricultural year legislation, referred to in the Torah in several places, (Parshat Mishpatim, Behar, Re-ay) is therefore of extreme importance. Disregard of it brings in its wake a host of punishments including national exile. This is somewhat difficult to understand, since if the purpose of the legislation is agricultural, i.e. teaching us that working the soil in rotation restores the earth's fertility, non observance would produce poor crops and be a punishment in itself. On the other hand, it is difficult to fathom why G'd should be more jealous of the state of the earth, than of sins which appear far more serious. It seems therefore, that the shemittah legislation is to alert us to the important truth that ownership of the land is an asset to our development towards our national and individual spiritual goals only, when such ownership is used in the way the Torah wishes it to be used. Just as the week, i.e. six working days plus one Sabbath testify to the fact that there is one Creator, so do six years of work on the land plus one year of rest, shemittah, remind us that ownership rests with G'd, and that we have to fulfil His commandments. Once one accepts that creation had been ex nihilo, it follows that the Creator is entitled to be the lawgiver. The Torah spells out that the purpose of shemittah is "for G'd," and that our function in taking advantage of the land is basically le-ochlah, to fulfil our physical needs, not as in the case of the gentile, our greed. Chamor, the king of Shechem refers to the purpose of land, when he describes it as "being capable of accomodating all the requirements of the sons of Jacob." (Genesis 34,21). This is an attitude which is quite different from the Torah viewpoint. The requirement in that year to release all monetary debts, is a further clear indication that material wealth must never be allowed to become an end in itself. The seven times seven years yovel legislation is representative of an entire "world," a complete cycle. "He shall serve him le-olam, means until the completion of the cycle, until the yovel year. This is a reminder to man that just as he has to return to the earth at the end of his life, so the idea of a rejuvenation of the land, restoring it to original ownership, keeps alive the idea that we ourselves are not on this earth litzmitut, permanently. The commandments concerning treatment of "slaves" who had become such due to having lost their financial independence, is stated here to enlist our empathy. Once we have realised that our own hold on life is tenuous, that our possessions are transient, we can appreciate better that the "slave" deserves humane treatment from us. The same applies to the laws governing unfair financial dealings, overcharges etc. The fact that G'd is prepared to demonstrate that He supervises our welfare by providing excess yield by our fields in the year preceding the shemittah, is further encouragement to observe the commandment. Ignoring the shemittah, legislation then, expresses disregard of our entire philosophy. This is why the consequences are commensurate, not disproportionate to the sin committed. The Talmud Erchin 30, draws our attention to the fact that the consequences of disregarding even regulations that are only peripheral to the actual shemittah observance, can be most severe. If someone deals in produce that has been grown illegally during the shemittah year, he may wind up having to sell himself into slavery to keep body and soul together. Our long national exile is due to our having failed to observe the shemittah legislation.

^*והנה וכו', להבין דבריו פה, עיין ביאורי בראשית ק"ח ע"א ופה אוסיף רק לאמר, כי כמו שישוער גודל כל דבר גדול הבלתי נודע באמצעות מדה קטנה הנודעת לנו יותר, ד"מ כאשר נרצה להודיע לזולתנו גודל כברת ארץ ידועה, נאמר ד"מ שהיא בת אלף או אלפים אמה, ר"ל שתכיל מדת אמה הקטנה אלף או ב' אלפים פעמים, ונאמר מהיובל שכולל שבע שמיטות, והשמיטה שבע שנים, והשנה י"ב חדשים, והחודש ד' שבועות והשבוע ז' ימים ; כן נודיע תמיד גם תכונות ומהות הדבר היותר כולל בדמותנו אותו אל היותר מיוחד, ד"מ ברצות הכ' להורות לנו שנחוס באהבה גם על העץ הצומח אמר "כי האדם עץ השדה" דימה בזה הדברים שהם זולת האדם שהם רבים וכוללים יותר אל האדם שהוא מין מיוחד, ור"ל שכמו שיאהב האדם את כל מין האנושי, ויחוס עליו, כן ראוי לו לחוס גם על עץ השדה שהוא הצומח, (ולא על עץ השדה לבד, כ"א על כל דבר הוזהרנו לבלתי השחיתו ללא הועיל, והכ' הזכיר פה רק הפרט תחת הכלל, כמו שקבלו חז"ל, עיין שבת ק"ה ע"ב וברמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ט) וכן נמצא בכ', כי האהבה האנושית הכוללת תשוער לפעמים באהבת המכירים זה את זה היותר מיוחדת, להורות בזה על מדרגת אהבה יותר גדולה, כמו שאמרה רות, "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני", "ואנכי נכריה" וכמו כן יאמר הרב ז"ל שער הכ' בפרשתנו אהבת המכירים באהבת האחים, שאמר בכל המצות שנזכרו בפרשתנו מכל האנשים היושבים יחד בעיר אחד שם את כמו "כי ימוך אחיך" "וגאל ממכר אחיו", להורות שאנו מחויבים בכל אלה לחשוב כל איש ממכירנו כרע כאח לנו, ועל אהבת הרע והאח צותה התורה להשותה לאהבת עצמנו, כמאה"כ "ואהבת לרעך כמוך". והנה אחר שדבר באלו הפרשיות הראשונות בהישרת האדם בענין עסקיו ומצד עבודתו האדמה והאחזו בה נעתק אל היישרתו בעסקי בני האדם אלו עם אלו אם בממונם ואם בגופן והתחיל בממון לבד ואחר דבר במה שישתתף עמו הגוף כלו ואמר. וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית צוה שיהיה אצל ממונם כאלו הם כלם שותפים בו כאחים בני אב אחד כי לזה הורגל לומר בכל אלה הענינים לשון אחוה וכי ימוך אחיך ומכר וגו' וגאל את ממכר אחיו וכי ימוך אחיך ומטה ידו וגו' וחי אחיך עמך וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ומך אחיך עמו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה וגו'. ושרש גדול השרישה התורה האלהית בזה מסכים למה שאמר (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך כמוך וזה כי פעולות האהבה ומעשה החסד ראוי שישוערו במדה היותר מיוחדת אליהם כמו שהשיעור היותר קצר והיותר מיוחד ישער שאר השיעורים. הלא תראה כי היובל הוא משוער בשמיטות והשמיטות בשנים והשנים בחדשים והחדשים בשבועות והשבועות בימים והיום הוא סוף כל השיעורים הזמניים ובו ישוערו כלם לפי שהיא התנועה השלימה הנעשת בזמן יותר קצר מכל זולתה ולזה היא מדת הזמן הטבעית וכל זולתה הם בהנחה. וכן תמצא בענין האהבה יש אהבה כוללת והיא היותר חלושה והיא האהבה האנושית דרך כלל רצוני אשר לא ימצא בין האוהבים רק שתוף האנושית לבד. אמנם היא משערת אשר היא חוץ מהמין כמו שאמר הכתוב (דברים כ') כי האדם עץ השדה וגו' כלומר כי העץ שהוא טוב למאכל ראוי לחוס עליו שלא להפסיד וראוי לחלק לו חלק מה מאהבת האדם בענין שמירתו. והנה זאת האהבה האינושית הכוללת תשער אותה אהבה חזקה ממנה והיא אהבת המכירים זה את זה כמו שנאמר (רות ב') יהי מכירך ברוך (שם) מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה לומר שנהג עמה באהבה ממין יותר חזק ממה שהיה חייב עמה להיותה נכריה ואת זו תשער אהבת האוהבים ולזו אהבת הקרובים ולזו אהבת האחים ולאהבת האחים אהבת עצמו כי היא האהבה היותר עצמית והיותר פשוטה אשר אליה יכלו כל האהבות כלן ולזה אמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך שהאהב' המחוייבת לחלוק האדם עם זולתו היא מאותי מין אהבה אשר לו עם עצמו. ומזה יש ללמוד כמה נתחייב להצדיק המדה הזאת שהיא מדת הכל ושיעור הכל כ"א היא חסרה או יתירה כל המשוער בה הוא בטעות ואונאה וכמ"ש חז"ל (פסחים מ"ט:) על עצמו לא חס איך יחוס על אחרים וכבר דברנו בזה במקומו ובזולתו ועכ"פ למדנו שהמדה אשר בה תשוער אהבת האחים היא באהבת עצמו והיא היתה נסבה למה שייחס כל אלו המעשים אל אהבת האחוה כמו שנתבאר מפרשה זו ומזולת'. לא תשנא את אחיך (ויקרא י"ט). פתוח תפתח את ידך לאחיך (דברים ט"ו). כן בכל מקום. כיון בזה שלא נשגיח אל רוחק מעלות הקירוב אשר בינותינו אם הוא משבט אחד או מבית אב אחד או ממשפח' אחת או איך שיהיה כלם יהיו אצלך כאחיך שתשער אהבתם במדת עצמך כמו שנאמר וחי אחיך עמך. ולא עוד אלא אפילו יהיה גר תושב וחי עמך אל תקח מאתו וגו'. את כספך לא תתן וגו'. וכבר כתבנו (שער מ"ו) אצל אם כסף תלוה את עמי וגו' שאין לעשיר להלוות לעני רק ליתן אמנם אם ילוה לא יהיה לו כנושה ולא ישים עליו נשך וכן הכוונה בזה. אמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו בענין שיחיה עמך וזה שאם א"א לו לשלם מפני דחקו שיתן לו במתנה אמנם אם אפשר שיעשה ההתחזקות ההוא ע"י ההלואה כנון שיש לו תבואה בשדה או שהוא עתיד ליירש וכיוצא אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך כי אם תלוה ברבית לא יוכר במעש' אחוה כלל כי לנכרי תשיך גם כן. ואם תאמר למה החמיר הכתוב כל כך בנשך ההלואות מה לי שכר הממון מה לי שכר בהמה או כלים ולמה לא ישכיר לו מעותיו בריוח מה. הנה הטעם הוא מבואר כי השוכר בהמה וכלים על הרוב הוא שוכרו למלאכ' או לעסק שהוא נשכר בו וראוי שיושכרו שניהם וכמ"ש (ב"מ ל"ה:) אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. אמנם הלוה ממנו על הרוב הוא לווהו להשלים חסרונותיו לספוק ביתו או לפרוע חובו וכיוצא וכמו שאמר (קידושין נ"ט.) מלוה להוצאה ניתנה והנה אם תשים עליו נשך יבא חסרון על חסרון וחסרון לא יוכל להמנות. ועוד שהשכירות בלתי תדיר אלא בזמן המלאכ' והעסק לבד אמנם ההלוא' תמשך כל זמן ומבלי משים נושך כנחש ממון הרבה והנה לזה צוה והזהיר מאד שכשילונו לא יקח ממנו נשך ותרבית כלל ויקוה שכרו מהאל יתעלה המצוה אותו על כך כי הוא ישלם לו הרבית וכמ"ש החכם מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי י"ט.) והכונה כי הרבית אינו נאסר אלא בין אדם לחבירו אמנם בינינו לשמים אינו אסור וכמ"ש לא תשיך לאחיך והקדש לאו אחיך הוא. ולזה אמר כי החונן לדל הוא מלוה אצלו יתעלה והוא יתעלה הוא הלוה ואם כן מותר לשלם גמולו והוא מה שיאות לו לשכר הלואתו. וכבר כתב זה החוקר בששי מהחמישי מהמדות אמר ולכן החשובים ישיבו גמול קל מהרה לאשר טוב עשו כי ראוי לעושה חסד חנם לתת לו שכר ויחזור הוא להתחיל ולעשות יותר ע"כ. דרך משל אדם שולח דורון לחבירו טלה חלב אם יחזור לו לסוף שנה טלה אחר עדיין יש לו לשער שהטלה ההוא כבר יהיה כבש או איל אם היה בעדרו וגם כי ישלח לו כבש אחר עדיין חייב לו הקדימה וחייב לחזור ולהתחיל. ואחשוב שזהו מה שכוונו באומרו (תהלים ל"ז) וצדיק חונן ונוחן כי נוסף על התשלומין עוד חוזר ונותן והוא חזרת ההתחל' ההיא תקרא נתינה מה שהרשע אפי' מה שקבל לא ישלם. והנה מדתו של הב"ה יפה מכלן ולזה ראוי שיפורש על זה האופן וגמולו ישלם לו כי מצד שהוא הלוה פורע מה שקבל ומה שיחסר בו המלוה בהיותו ממונו אצל זולתו ועוד ישלם לו גמול תחת הקדימה. ואמר ויראת מאלהיך על האנשים הממאנים לעשות כי הוא צד בזיון כלומר שאינם מאמינים בו שישלם כאלו אינו אמוד בכך ולזה חתם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים והכונה שבדברים גדולים ונוראים דברתי ועשיתי נאם ה': וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו וגו'. כי עבדי הם וגו'. ירצה שאחר שהוקבעו לו יציאות של חירות קל וחומר מחשבות ראוי שלא יושקף אצלו בעיני עבדות רק יהיה אצלו כשכיר כתושב שאף ע"פ שהוא עושה המלאכה גופו משוחרר באופן שכשיצא מעמו ישוב אל יחוס משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולא ישאר שם עבדות עליו כי עבדי הם וגו'. ואמרו ז"ל (תו"כ בהר פ"ו) שטרי קודם ואפילו במה שמוטל עליו לעשות לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך דלא גרע מנחלת שדה וכרם שאתה שובת מעבודתם שביעית הזמן ועוד כמו שנזכר ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה וגם מבני התושבים וגו'. לשון רש"י ז"ל אם תאמר א"כ במה אשתמש בעבדי איני מושל בעכ"ום איני נוחל שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה אם כן מי ישמשני מאת הגוים הם יהיו לך לעבדים אשר סביבותיכם ולא שבתוך גבול ארצכם שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה וגם מבני התושבים שבאו לישא נשים בארצכם וילדו להם הבן הולך אחר האב ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה אלא מותר אתה לקנותו כעבד. וממשפחתם אשר עמכם. נראה שבא להתיר אחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שמותר לקנותו ומבני התושבים מתיר בני האומות עצמן שהן האבות שבאו לגור עמכם בארץ ע"כ. והנה זה הלשון הוא מבואר הבלבול שהוא לומר על בני האומות שתי פעמים אחת מבני התושבים ואחת ממשפחתם ואחר כך חוזר לומר מבני התושבים על האומות עצמן. אלא שהכוונה אצלי לדעתי לומר כי לכאורה משמעות בני התושבים על הבנים הוא מדבר להתיר אותם לעבדים אבל כשחזר ואמר ממשפחחם הרי הבנים אמורים א"כ מה אני מקיים מבני התושבים על האבות עצמן ויהיה מאמר בני התושבים כמאמר בני בבל בני ארץ ישראל והיא דרך נהוגה במדרשים: After all these lessons, the Torah repeats that instead of extending help only in return for interest charges, a relationship of mutual brotherhood or partnership is expected from Jew towards fellow Jew. (25,35-37) Love is an emotion that loses in intensity the more all embracing and comprehensive it becomes. If the common denominator between people is only the fact that they belong to the same species, that cannot be too strong a bond, although it is still a stronger bond than that between man and other parts of nature. When Ruth, the Moabite, was amazed at the kindness Boaz showed her, this was because she felt she had absolutely no claim on him, seeing the was an alien. (Ruth 2, 10) Love between people who know each other is stronger; love between relatives is still stronger. Self love is strongest and least complicated. Therefore, the Torah asks that one loves one's fellow Jew in the same manner as one loves oneself. In this instance, even the resident stranger is included in the yardstick the Torah asks us to apply to our love relationship with fellow Jews. We had stated elsewhere that the verse "if you loan money to any of My people, the poor, you must not be to him like a creditor; neither shall you impose interest charges" (Exodus 22,24), is to be understood as follows. If you do not do your duty and give to your fellow Jew, but you merely loan him, then at least you must not charge interest. Else, you would be treating him like a gentile. The reason that making a charge for lending tools, animals etc. is in order, whereas taking interest on money loaned is not, is quite simple. Money is given to be spent. It is usually required to repay debts or to supply urgent necessities of life. If an interest charge is imposed, the borrower will wind up owing even more than before. Instead of having helped him, one may cause the borrower to wind up in a worse position than before he had accepted the loan. The lender, on the other hand, expects his reward to come from G'd, not from the borrower. (Proverbs 19,17) "He who is gracious to the poor, actually lends to G'd, who will recompense him." When the Torah warns "you shall fear the Lord your G'd," it addresses itself to those who refuse to lend free of interest, and thereby exhibit their lack of faith in G'ds promise that He will recompense the lender for the advance that he made on G'ds behalf.

ודע נא ראה כי בכל ההישרות האלה דרך כלל היה מתיישר הלל הזקן כמו שמוכיח עליו המאמר שזכרנו ראשונה אשר אמרוהו על מאמר וכי ימוך אחיך עמך וגו'. שכשהיה נפטר מתלמידיו מעסק העיון התוריי ותושית הלמוד והוא נעתק לפרנס נפשו. רצוני החלק הזן שבה היה הולך ומהלך כלומר שהיתה קשה עליו פרידתו מעסק החלק השכלי שהיה בו עמהם והיה הולך ומחזר ומהלך עד שהיו אומרים תלמידיו להיכן הלל הולך שאין דעתו נוחה בפרידה אמר להם כן הוא אבל ההליכה היא הכרחית למגמל חסד עם חד אכסנאי דאית לי בגו ביתאי. הנה שהיתה זאת הנפש המתאוה אל המזון והצריכה אליו אצלו במדרגת הגר או האזרח אשר נטה ל?ון. ובמה שאמרו לו תלמידיו וכי בכל יומא וכו'. רצו להורות שכן דרכו כל הימים להלוך על זה האופן מהכבדות ושהכרח האכסנאי יביאהו. אמר להם וכי האי נפשא עלובתא לאו אכסנאי דהאי גופא היא דהיום איתא כאן ולמחר ליתא כאן כי הנפש האנושית בכלל אשר אחד מכחותיה הוא הכח הזן היא באמת יושבת אצל זה הגוף כענין אכסנאי לבד וכמ"ש יובל היא וגו' ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו על דרך והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳). וכמו שנתבאר, וייחס המזון אליה לפי שהוא הכרחי להכין הגוף ולהבריאו ולהזמינו לעבודתה כמו שאמר החכם (משלי י״ג:כ״ה) צדיק אוכל לשובע נפשו וכאשר כתבנו אצל יעקב אבינו לא מת שער ל"ב. ולזה אמר עליו הכתוב גומל נפשו איש חסד כי האיש החסיד השלם כל תכליתו בהנאת העולם ותשמישו בו הוא מה שיועיל לצורך ההכרחי לבד ואשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה ולא זולת והם החיים המוגבלים אשר עליהם יחיו האנשים השלמים הבני חורין אשר אינם עבדים לעסקי העולם וחמודותיו כי כל מה שיחסר בהם הוא מעדיף כח ושלימות נפשו השכלית לא כן הרשעים כי כל מה שמוסיפין כח באלו הדברים החצוניים ללכת בהם ובמראה עיניהם מתישין כח נפשם והולכין עמה באכזריות חמה עד תומה כמו שסיים בכתוב אחר ורחמי רשעים אכזרי (שם י"ב) כי מה שמרחמים על נפשם ביותר לבלתי החשיבה בענין אכסנאית כמו שעשה הלל הזקן אבל הם עושים עקר מצורכיה ורוב תענוגיה הנה הוא אכזריות גדולה אצלה כי לסוף הנפש החוטאת היא תמות אלא אם ישוב זה החוטא ויתחזק בעצמו להחרידה ולהעציבה ולהכאיבה כנגד מה שהוציאה מהשטה מהתענוג ומרוך והנה אז יהיו רחמיו הראשונים עליה סבת האכזריות באחרונה כי יצטרך להשתדלות גדולה לענות נפש ושב ורפא לו. וכבר סופר מרשע אחד שהיה גוזל וחומס כל ימי חייו ומלסטם בני אדם על הדרכים ובכל מקום שימצא בו. ויהי היום בהתיצב עבדי מלך לפניו כמשפטם והיו מספרים מהאיש ההוא ומרוב החמס והגזל אשר בידו ויען אחד מהנצבים ויאמר הלא ידעת אדוני המלך כי רע ומר אחריתו מראשיתו כי אחר שבא בימים ותשש כחו מלגזול את החיים בא בלילה לשלול את המתים אל קברי העם ויקצוף המלך מאד ויצו לארוב אותו על מקום תחנותו ולתפסו ולדונו כמשפטו. וילכו האורבים ויעמדו בלילה ההוא במקום נכון הנשקף על פני הקברות ויראו אותו שהיה בא הלוך ובכה ונאק נאקת חלל והיה נכנס לקבר החצב לעצמו והיה מוציא שם חבלי ברזל אשר הכין לו והיה מכה בהם על בשרו מכה רבה מאד והיה צועק צעקה גדולה ובקול מרה הוא מוכיח לנפשו לאמר דעי מה עשית ראי דרכך בגי בהר ובשפלה איפה לא גזלת ואת מי לא עשקת ומיד מי לא לקחת כופר ראי ביתך מקום עפר רמה ותולעה שאי עיניך על שפאים וראי אנה תלכי מפני בעל הדין ואנה מפניו תברחי את עשית ואת תשאי את גמולך חרפתך ובשתך וכלימתך ומאלה וכאלה דברי תוכחה ונאצה. ויראו עבדי המלך האורבים ויתמהו מאד וימס לבבם ויהי למים ויגידו למלך ואל כל גדוליו ויפלא עליהם הדבר ויכנעו הכנעה עצומה כי שמעו לקחו מוסר כמו שהאריכו עוד בספורם הלא היא כתובה על ספר הישר הנה שרחמי האיש החוטא הזה בתחלתו וחוסו על עצמו הביאוהו להיות אכזרי עליו בסופו ומי יתן ירבו כמותו שהרי יאמר עליו בסגופים ההם גומל נפשו איש חסד ועל המונע עצמו מהם ורחמי רשעים אכזרי. והנה הטוב טוב מה שהיה עושה הלל הזקן שהיה מתנהל בזה לאט לו בעני שלא יצטרך אל זה הצער כי ישרים דרכי יי' בכל אשר נתבאר בזאת הפרשה ובזולתה מאלו העניינים וצדיקים ילכו בם לתת לכל אחד מחלקי נפשו הראוי אליו. וכן נאמר שם עוד במדרש (ויקרא רבה פרשה ל"ד) אמרו עליו על הלל הזקן שכשהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך אמרו לו להיכן אתה הולך. אמר להם לעשות מצוה. אמרו לו וכי מה מצוה הלל עושה. אמרו שהם לרחוץ במרחץ. אמרו לו וזו היא מצוה, אמר להם הן מה איקונין של מלכים שהם מעמידים אותם בבתי טרטיאות ובבתי קרקסאות ומי שהוא ממונה עליהם מהדקן ושוטפן ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות אנו שנברינו בצלם ודמות דכתיב (בראשית ט׳:ו׳) בצלם אלהים עשה את האדם עאכ"ו. ענין שני המאמרים אחד הוא אלא שהוסיף בזה השני להורות וללמד כי אשר יכוין בהנאותיו על הדרך ההוא שאמרנו מצוה גדולה הוא עושה ואף במעשיו הגופיים מעשה אלהים הוא עושה ונוטל עליהם שכר. וזה מה שרצינו לבארו מזה החלק הנותן סדר נכון בחיים לצאת מזה ומזה כמו שייעדנו ראשונה: Hillel's discomfiture at having to attend to mundane matters such as earning his livelihood, was expressed by his accompanying his students whenever they departed from him. The guest he referred to as requiring his attention, was the body that craved food for survival, and that by its very definition was only transient, doomed to die, in spite of being provided for. Nevertheless, he considered such attention lavished on the body as a mitzvah, seeing that only in this way can man achieve his tachlit, purpose on earth. Reward is assured even for attention given to the body, when this is designed to assist performance of other mitzvoth.