יבאר כי הנפשות נבדלות בקבלת אור האלהי כהבדל הגופים בקבלת אור השמש.
ויקחו אליך שמן וגו' ויצא בן אשה וגו' "they bring unto thee pure olive" etc. "And the son of an Israelitish woman" etc.
בר קפרא פתח כי אתה תאיר נרי (תהלים י"ח) אמר הקב"ה לאדם נרך בידי ונרי בידך נרך בידי נר ה' נשמת אדם (משלי כ) נרי בידך להעלות נר תמיד אמר הקב"ה אם אתה תאיר נרי אני מאיר נרך (ויקרא רבה פל"א). Concerning the function of the menorah in the holy tabernacle, we are told in Vayikra Rabbah 31, that Bar Kapparah used to open his lecture on the subject with a reference to Psalm 18,29, "you are to kindle My light." G'd said to man "your light is in My hand, and My light is in your hands." "The light of G'd is the soul of man." (Proverbs 20,27) What is the meaning of "My light is in your hands?" It means that you are to kindle the eternal flame. If you do that, says G'd, "I will keep your light burning."
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי כמו שאור השמש אשר בהיר הוא בשחקים ושולח קרני חציו על כל אשר תחתיו, אף כי הוא עצם האור היקר והנכבד מאוד, לא הי' ביכלתו להועיל לבני אדם, אם לא תכן הי"ת את בבת עין בני אדם באותה תכונה שתהי' ראויה ומכשרת לקבל ניצוצי האור ההוא העוברים אל תוכו [אשר ע"כ נראה כי מדי תאבד מאדם ההכנה הזאת, ע"י קלקול גידי הראות או העירות ולחיות השונות אשר בתוכו או אם בעבור חולי מה יסוכך האישון, במסך דק המבדיל בינו ובין האור יהיה האדם עור אשר לא יוכל לראות גם הדברים אשר מסביב לו] כן הענין גם בהערות אלקיות אשר בדת, כי אף שהם אמיתיות הכרחיות אשר אין מקום להכחישן בכל זאת לא היו מועילות לאדם אם לא נתן ד' לו כשרון שכלי והכנה ראויה להשיגן כי איש בער חסר הכשרון וההכנה ההיא לא ידע ולא יבין האמיתיות היקרות ההן, וזה שהתפלל המשורר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ר"ל תן לעין שכלי, אותה ההכנה המצטרכת להשגת נפלאות תורתך, כי שכל האדם ביחסו אל התורה והחכמה האמיתית, כיחס עין בשר אל אור השמש או אור נר מלאכותי "כי נר מצוה", ר"ל שכל מצוה פרטית תסבב לאדם רק הארת שכלו החלקיית כאור נר אשר יאיר רק בגבול קטן מסביב לו, "ותורה אור" ר"ל התורה בכלל מסבבת הארה כללית כאור שמש אשר יפיץ קרניו על כל אשר בארץ מתחת ואין נסתר מחיותו ומאורו, והנה ההכנה הזאת היא באמת נתונה מלידה ומבטן לכל בן אדם, כי אחרי שנוצר בצלם אלקים ונפח באפיו נשמת חיים שהיא נפשו המשכלת הוא מוכשר להשגת האמיתיית בכח, אך מצטרך הוא אח"כ ללימוד והשתדלות אם יצא כשרונו זה הכחני גם אל הפועל, וע"כ יש הבדל רב בין בני אדם בענין זה, כי קצתם אשר ישתדלו להוציא כשרונם זה אל הפועל ע"י לימוד, יהיו חכמים ונבונים המכירים האמת ומשכילים בכל דבר חכמת בינה, תחת כי אחרים אשר בעצלתים חובקים את ידם ולא ישתדלו להוציא כשרונם אל הפועל תשאר הכנתם הטובה הזאת כנפל טמון בקרבם אשר לא יראה אור, והמה רק סכלים ובוערים בעם יהיו כל ימי חייהם, ולהורות על רעיון יקר זה אחז"ל ד"מ "שבהיות האדם במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה" ור"ל בכל זה כי מדי נוצר בצורת אדם במעי אמו יתן לו הכשרון בכח ללמוד כל התורה ולהשוות כל החכמות והאמיתיות, ורק בצאתו מרחם אמו ירבו המונעים אשר לא יתנוהו על נקלה להוציא כל כשרוניו אל הפועל, אשר ע"כ רבו כמו רבו באמת הבוערים בעם אשר לא יכלו לעמוד ולהתיצב נגד כל המונעים האלה, וחדלו בעבור זה להוציא הכנתם הפנימית לקבלת התורה והחכמה אל הפועל וע"ז רומזים גם החוקרים האומרים שכל מה שישכילהו האדם הוא על דרך ההזדכרות כונו בזה רק להורות שכאשר יחשוב וישכיל האדם יוציא רק מה שהיה אצלו כבר במעי אמו בכח אל הפועל ואחרי כי כן הוא שכבר מלידה ומבטן הוטבע בנפש כל אדם ההכנה חל קבלת השלמות, הנה נמשך מזה, כי הוא נוטה בטבעו להיות צדיק והולך מישרים והנטיה הטבעית הזאת כנו חז"ל בשם "שבועה" כי כמו שהמושבע הוא אנוס בבחינה מוסרית, לעשות מה שנשבע לעשותו כי נוקש ונלכד באמרי פיו כן כל אדם אנוס ומוכרח בבחינה מה להיות ולעשות מה שטבעו נוטה אליו (אשר ע"כ נמצא כי יען שהי"ת הוא עצם הרחמים אשר ע"כ הוא נוטה רק להיטיב ומתנגד לטבעו להשחית עוד כל הארץ בימי המבול אה"כ בענין זה "אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ",) וזה שאחז"ל ד"מ, שביום הלידה משביעין את האדם ואומרים לו "הוי צדיק ולא רשע", ולהרחיב המשל הזה יותר אחז"ל שבעת השבועה הזאת אומרים לו שיתנהג בקנין החכמות והשלמיות הנפשיות כמו שינהג כל אדם בקנין נכסיו ועשרו הזמני, כי אם גם כל זולתו מבני אדם יאמרו לו שהוא עשיר, לא יסתפק במה שיש לו, כי אם יחשוב עצמו תמיד כעני להשתדל ולרדוף תמיד למען אסוף עוד יותר עושר ונכסים כמאה"כ בקהלת ה' "אוהב כסף לא ישבע כסף", וכמו כן יתנהג בבחינת שלמות נפשו, שאף אם יזכה כבר בעיני זולתו עד שיחשבוהו לאיש ישר ותם דרך, יחשוב עצמו בכל זאת כאילו תחסר לו עוד השלמות המוסרית, וע"ז רומז גם מאה"כ "אם תבקשנה ככסף", ר"ל כי כמו שמבקש כסף לא יאמר די, כן ראוי גם למבקש חכמה שלא יסתפק במה שידע כבר, כי אם ישתדל להרבות חכמתו יום יום, ושזשאז"ל "ואפי' כל העולם כלו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע", ורמזו במאמרם זה גם על מדת הענוה, אשר ככל מדה טובה ויקרה מוטבעת בלב כל אדם מיני רחם ואלו ישאר על מתכונתו זאת לא רמו עיניו ולא גבה לבו, ורק מדי התהלכו עלי ארץ יחל לפעמים להתגאות ולחשוב עצמו בתור האדם המעלה, ולהורות על הרעיון, כי האדם לא יקנה השלמות הנפשית רק אם נשאר' נפשו זכה ובהירה ולא תאבד הכנתה הטבעית ע"י עסקו רק בהבלי הזמן, כי רק אז תהיה ראויה להשגת האמיתיות וגם על הרעיון שהשגת עצמות הנפש היא כעין סולם לעלות ממנה אל הכרת הי"ת כמו שכתבו הפילוסופים, (עיין מזה ביאורי לשער ס"ג) אמרו חז"ל שכוללים בשבועה זאת גם המאמר "הוי יודע שהקדוש ב"ה טהור וכו', ונשמה שנתן בך טהורה, שאם אתה מתמידה בטהרתה אתה מכיר מתוכה נפלאות בורא העולם" וכו', כי רק בהיות הנפש זכה וטהורה ותדמה בזה ובבחינה מה אל מקורה, כי בצלם אלקים וכדמותו עשה את האדם, יוכל בעליה להכיר ולהשיג על ידה גם מהות הי"ת ותאריו הנשגבים כפי יכלתו האנושית, אבל לא בהיותה מגואלה בחלאת מדותיה הרעות, שרק באמצעות מראה נחושת זכה ולטושה יראו הדברים העומדים לנגדה, אבל לא בהשתנות הודה וזיו פניה ע"י החלודה אשר תעלה עליה, אח"כ יאמר הרב ז"ל, כי בזה יש הבדל בין דעת אמונתנו האמיתית, ובין דעת הפילוסופים וחכמי העמים, כי הם חושבים שהנשמה בעצמה כאשר תנתן באדם היא פחותה וחסרת המעלה, וע"כ חובה על האדם לטהר ולזכך אותה תחילה ע"י מעשיו ופעולותיו מכל מדה רעה, ורק אחרי היותה מטוהרה תוכל לעלות מעלה מעלה להשיג סדרי הבריאה והמציאות, ועל ידם גם סבתם הראשונה שהוא הי"ת, (וקצת מחכמי ישראל שנמשכו אחריהם אמרו ג"כ, שמצות התורה המטהרות תכונות ומדות כל איש ישראל, הן כמדרגות לעלות מהם אל המושכלות והאמתיות הרוחניות,) אפס דעת אמונתנו הקדושה לפי מחשבת הרב ז"ל היא בהפך שדעת אלקים והיראה ממנו, הן קודמות לכל המצות. כמו שנראה גם בי' הדברות, שאמר תחילה "אנוכי ולא יהיה לך", שהם עמודי המושכלים הרוחנים האמיתים, ואח"כ "לא תשא, זכור כבד" וכו' שהם המצות. וכמא"הכ "סוף דבר וכו', את האלקים ירא, ואת מצותיו שמור" וכו' הקדים היראה שהיא הסיבה, לשמירת המצות שהוא המסובב, כי הי"ת הטביע כבר בנפש האדם מאת הבראה האמונה בו ויראתה אותו, שהן מקור כל המדות הטובות והמעשים הנכוחים וע"כ היא כבר טהורה וזכה מלידה ומבטן, כמו שיסדו ג"כ בתפלה "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא"' וכו', וכמו שאחז"ל "ונשמה שנתן בך טהורה וכו'," והמצות אשר נצטוינו בתורה, הן רק לשמור נפשנו ולקיימה לא לבד בטהרתה המוסרית כל ימי חיי הבלנו עלי ארץ, כי אם גם להוסיף עוד על שלמוחה ואף כי לבלתי טמאה ע"י פעולות בלתי ראייות ונכוחות. כאשר יורה על זה גם מאה"כ "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך" וכו', כי כאשר תשכח או תסיר מלבך המעמד היקר והנבחר בהר סיני, מת נגלה שם לתת לעמו חקים ומכפטים, וחדלת מעשות הטוב והישר אשר צוך ה אז לעשות, כי אם תלך בשרירות לבך, לתור אחר עיניך ולעשות פעולות מתועבות. הלוא תאבד יקרת נפשך ושחת הודה יפיה וטהרתה המוסרית, בחלאת מדותיך ומעשיך הרעים ובשמירת הנפש מדעות זרות ונפסדות ומחשבות הבל וכזב, אמר אח"כ ג"כ "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה פן תשחיתון וכו', ופן תשא עיניך" וכו', כי זכות וצחצחות הנפש תאבדנה גם ע"י פועל רע, גם ע"י מחשבת פיגול ודעה נפסדה, ועל זה רומז גם מאמר בר קפרא שהחל בו הרב ז"ל "כי אתה תאיר נרי" וכו', כי הנשמה הטהורה אשר עליה יאירו נצוצי אור אלקים עליון כנר אלוקים תחשב הנתונה לאדם לחפש ולחקור בעיונים ומדעים, כמא"הכ "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" וזש"א "נרי בידך להעלות נר תמיד." ר"ל ראוי לך להשתדל שנפשך תשתלם יום יום ותוסיף אורה תמיד, כי נרך ר"ל נר חייך בידי ע"כ טרם יכבה, השתדל בכל עוז לקנות שלמותך המוסרית, ובזכות זה תאריך ימיך, כמו שאמר "אם אתה תאיר נרי אני מאיר את נרך: כמו שהשמש הזאת עם שהוא עצם בהיר ממנו הושפעו ניצוצות האורה בעולם הנה א"א לקבל האנשים תועלתו אם לא בהמצא בהם הגשם הספיריי אשר בבת העין. כן הוא הענין בהערות האלהיות אשר בדת שעם היותם הכרחיות אמתיות בעצמם והם עצם האור בהחלט הנה אין מבוא להגיע תועלתם אם לא תמצא באנשים התחלה מעולה מתייחסת אליהם בצד מה תהיה אצלם במדרגת העין אצל אור השמש לקבל אורם ולפשט תועלתם ועל זאת הבחינה עצמה אמר המשורר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תלים קי"ט) לומר שיעורר בו אותו כח ואותה התחלה שבחינתה עם הערות התורה היא אותה בחינה עצמה שיש לעינים הגופיים עם אור השמש. כי על זה הענין עצמו אמר החכם בנו כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג). וזה כי כמו שהנר או האור הכולל הוא האמצעי המוציא לפעול כח הראות. כן הערות המצוה והתורה לכל בני ישראל יהיה אור במושבותם. אלא שהמצוה לפי שהיא חלקית דמה אותה אל הנר החלקי והתורה הכוללת דמה אותה אל האור לפי שהוא מבואר כי לפי רוב הטובה יתרבה התועלת. וצדקו מאד דברי פי חכם וזה הענין נתבאר יפה בשער כ"ט ובמנורה שער מ"ט ת"ל. אמנם זאת ההתחלה כבר גזרו החוקרים שהוא צורת האדם ונפשו הדברית אשר היא נפוחה מנשמת שדי והיא אצלו אספקלרי' זכה וזהירה מוכנת לקבל אמתיות עניני הנמצאות כלן עד שתהיה כטופס ופתשגן כתב הענינים הקדושים מהרוחניות והפשיטות החרות על לוח מציאות הנמצאים העליונים והטהורים אשר נגזרה מגזרתם. והנה חכמינו הקדושים הסכימו בזה באומרם במסכת נדה פ' המפלת חתיכה (נדה ל':) דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו מקופל ומונח כפנקס וכו'. עד ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים שנאמר (איוב כ״ט:ב׳) מי יתנני כירחי קדם אלו הן הימים שיש בהן ירחים ואין בהם שמם הוי אומר אלו ימי הלידה ומלמדין אותו כל התורה כלה שנאמר (משלי ד׳:ד׳) ויורני ויאמר לי וגו'. ואומר (איוב שם) בסוד אלוה עלי אהלי וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כלה שנא' (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר (ישעיהו מ״ה:כ״ג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון זה יום הלידה ומאי שבועה משביעין אותו אומרים לו הוי צדיק ולא רשע ואפילו כל העולם כלו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע. הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך. משל למה הדבר דומה לכהן חבר שנתן תרומה לכהן עם הארץ אמר ליה אם אתה אוכלה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך הנה שהודיעו בכאן היות האדם מתחלת יצירתו כחני להשיג השלמיות הנכללות בהשתדלות ידיעת התורה האלהית והוא מה שאמר שמלמדין שם אותו כל התורה כלה אמנם ההכרחיות ההוא לא יחוייב צאתו אל הפועל כי אם ברוב ההשתדלות וההתעמלות בו ולפי שרוב בני האדם הם מתרשלים בזה לפנותם אל הבלי העולם וחמדותיו אמרו שבצאתו מרחם אמו בא מלאך וסטרו על פיו והמלאך הזה כבר פרסמו שמו באומרו לפתח חטאת רובץ כי ודאי החוטא בזה מלאך אכזרי ישולח בו להשכיחו את אשר בכחו להשיגו ואולי שהחוקרים שאמרו שכל מה שישכילהו האדם הם על דרך ההזדכרות כוונו אל הכחניות הזה אשר רמזהו חז"ל ויצדק מאמרם. וענין השבועה הזאת היא להורות שאף על פי שביציאתו לאויר העולם נשכחו ממנו אלו הידיעות כמו שאמרנו מכל מקום הכרעה גדולה יש לו אל זכירתן מצד התחלתו זאת שאין לך חומר שבועה לקיים כל דבר מאשר יכריחהו טבע המושבע כמו שאמר (ישעיהו נ״ד:ט׳) אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו'. כמו שזכרנו בשער י"ג ולזה אמר שהוא מושבע ועומד שיהיה צדיק ולא רשע שכבר הוא מוכרע לזה מתחלת היצירה ונתנו בזה עצה נכונה מאד והיא שיתנהג בענין הצדקות כפי מה שמתנהג בבקשתו התשוקות הזמניות כמו העושר וכדומ' כי אף ע"פ שיאמרו לו כל העולם שהוא עשיר תמיד הוא מחזיק עצמו כעני והוא רודף אחריהם ואם יעשה כן במצות ובמעשים טובים יתעשר מהם בלי ספק כמו שאמר החכם אם תבקשנה ככסף וגו'. אז תבין וגו' (משלי ב׳:ד׳). ולפי שכל אלו הענינים לא יושגו אליו רק במה שתהיה זכה וברה כמו שאמרנו כי בזה יזדכרו בה כל הענינים שנתנו בכחה ויראו רשמי כחותיה באר היטב לזה אמר שכללי בשבועתו זאת הוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה שאם אתה מעמידה בטהרתה אתה מכיר מתוכה נפלאות מבורא העולם ומלאכיו הקדושים והטהורים כמו שיבא ובאותו ענין היתה הנפש אצל הפילוסופים האלהיים תל שהכל פונים אליו ללמד כל העניינים האלהיים שאין עליהם למוד אחר כמבואר באלהיות במאמר התוארים ובפרט בחתימתו כמו שעל זה הענין עצמו יתכן לבאר מה שאמרו חז"ל במסכת ברכות (י'.) הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן כנגד הקב"ה והנשמה מה הקב"ה מלא את העולם כלו אף הנשמה ממלאה את כל הגוף מה הקדוש ב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה רואה ואינה נראית. מה הקדוש ברוך הוא זן את העולם כלו אף הנשמה זנה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא טהור אף הנשמה טהורה. מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. תבא מי שיש בה חמשה דברים הללו ותשבח למי שיש לו חמשה דברים הללו. והנה בשער ס"ג כתבנו כי דרך חז"ל שהוא ללמוד מהדברים הנמצאים בו יתברך על דרך הפרסום והאמונה וללמד על הנפש האנושית אשר נעלמה מהותה מדעות האנשים היא ישרה מאד. בהפך מה שעשו אנשי החכמות שהם לומדים מהדברים שנתפרסמו להם בנפש על מה שסופק בכתותם ממציאות האל יתב' ואופני הנהגתו ולזה אמר מה הקב"ה וכו' אף הנשמה וכו'. כמו שנתבאר שם. *אבל וכו', כונתו שאחרי שכ' בשער ס"ג (עיין ביאורי שם ד' נ"ה:) שתחת שכל חכמי הפילוסופים בארו מהות הי"ת על ידי דמותם אותו בבחינה מה אל הנפש, דמו חז"ל בהפך את הנפש אשר מהותה לא נודעה כל כך לכל איש ישראל, אל הי"ת אשר תאריו הנשגבים נודעים לנו ע"י התורה הקדושה, ישתדל עתה לבאר דחז"ל שם בברכות גם באופן שיורו בהפך איך תודע לנו מהות הי"ת בבחינה מה, באמצעות ידיעת מהות הנפש, כי הנה ד' מעלות ותארים נשגבים צריך האדם ליחס אל הי"ת אם בשם "יודע ומשיג הי"ת" יקרא, ועל היות כל אלה בו יוכל לשפוט ממה שישנם כולם גם בנפש האדם אשר נוצרה ממנו, כי שלמות כל צורה תעיד על שלמות יוצרה, כי המעלות הנשגבות הנמצאות בה אי אפשר שלא תמצאינה גם בו, והד' מעלות הלא הן הא' כי כמו שאין חלק מגוף האדם אשר לא תניע אותו כח נפשו, באופן שלא נוכל ליחד אבר ידוע ולאמר ממנו כי הוא מקום מושב הנפש, כן גם אין חלק בכל העולם ומלואו אשר אין כבוד ה' חופף עליו, ופועל בו כרצונו באופן שאין ליחד מקום וגבול ידוע אשר אותו לבדו אוה למושב לו וזשאז"ל "מה הקב"ה מלא את העולם כלו אף הנשמה ממלאה את כל הגוף", (והמובן הוא באמת להורות על ההפך, ורק מפני הכבוד הקדים במאמרו "מה הקב"ה" וכו' ואח"כ "אף הנשמה" וכו') ורעיון זה הלביש המדרש שוחר טוב בלשון אחר באמרו "מה הנשמה אין אדם יודע את מקומה כך הקב"ה אין כל בריה יודעת מקומו" וכו' הב' כמו שהנשמה היא עצם רוחני הנפרד מחומר ופועלת עליו רק בכחה, אשר ע"כ לא תושג בחושים כי אם על ידי פעולתה, כן גם הי"ת הוא עצם נשגב ונפרד מכל גוף ולא יושג בחושים חמרים, כ"א עפ"י פעולותיו וזש"א "מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה (ומרגשת כל ההרגשות) ואינה נראית" (ומורגת בחוש) הג' כמו שהנשאה זנה ומעמדת את כל הגוף, ר"ל כי רק באמצעות כחות הנפש, הזן והמעכל ושאר הכחות המחוברים להם ניזון הגוף וכל אבריו, ורק כל עוד נשמת רוח חיים באפיו יחיה האדם, וכל איבריו חיים ומתנועעים, ואך יצא תצא הנפש יכלה הגוף וכל פעולותיו תשבותנה ולקבר יובל כמאה"כ "תצא רוחו ישוב לאדמתו" כן הי"ת מעמיד ומקיים את כל העולם, ונותן חיים לכל אשר בקרבו כמאה"כ "ואתה מחיה את כולם" כי לא לבד הגלגלים והכוכבים אשר הם מתנועעים לדעת הקדמונים בדעת ובהשכל לעשות רצון בוראם בשם "חיים ומשכילים" יקראו, כ"א גם שאר כל הנמצאים כבע"ח, צמחים ודוממים כולם בשם "חיים" יקראו, כל עוד יפעלו פעולתם אשר נודעה להם לפי טבעם כי פעולת האבן והמים לנפול ד"מ למטה ועלית הרוח ושלהבת אש למעלה, ומשיכת המאגנעט את הברזל בשם "כחם וחייהם" תקראנה, והי"ת הנותן בהם כחם זה הוא המחיה אותם וזשאחז"ל מה הנשמה זנה את כל הגוף אף הקב"ה זן את כל העולם" הד' כמו שהנפש המושגת רק ע"י פעולותיה אין אדם יכול להשיג מהותה ואיכותה ואמתת עצמותה, כן לא יוכל שכל האנושי להשיג מהות ועצמות הי"ת ואנחנו יכולים לאמר שהי"ת הוא רק זולת מה שישיג האדם כי הוא נעלה ונשנב על כל מה שיוכל האדם להשיג אבל אין אנו יכולים לאמר שהוא דבר מה שישיג האדם ד"מ האדם משיג רק דבר שהוא בעל תכלית ואנחנו נדע שהי"ת אינו בעל תכלית כ"א בעל בלי תכלית ונמשך מזה כי ידיעתנו את הי"ת היא רק ידיעה השוללת הנקראת "ראיית אחורים" לא ידיעה מחוייבת אשר בשם "ראית פנים" תכונה כמאה"כ "וראית את אחורי ופני לא יראו" (עיין מזה ביאורי לשער נ"ד) וכל זה מורה על גודל ועוצם מעלת הי"ת וזשאחז"ל מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים" נעלם ומכוסה ונשגב מעין השגת בני אדם "אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים", ולא תושג על אמתתה מעיני השכל האנושי. אבל ג"כ יסבול מאמרם ז"ל שיהא הלמוד לקוח מהנפש על הדרך שאמרנו להקנות בו דעות אמתיות ואמונות נכונות בענינים האלהיים ולראות מראות אלהים מתוך נפשו הטהור' וזה שהידיעות ההכרחיות לכל מקבל עול מלכות שמים הם ארבע מציאות האל יתב'. ופשיטותו מחמר. ונצחיותו. ועוצם עלויו. ואמרו שכלם מתבארות מצד מה שהם מפותחות פתוחי חותם על נפשו אשר נפקדה אתו והיה אומרם מה הקב"ה וכו' אף הנשמה וכו'. כלומר מאין יש לנשמה זה הענין מהשלמות אם לא היה ראשונ' בממציא' יתברך והנה אם כן כשנתבאר שימצא בנשמה אי זה שלמות יתבאר שבו יתברך נמצא בעצם וראשונה. וכן אמרו במדרש שוחר טוב (תלים ק"ג) אצל אומרם מה הקב"ה מלא את העולם וכו'. דבר אחר מה הנשמה אין אדם יודע מקומה וכו'. כך הקדוש ברוך הוא אין כל בריה יודעת מקומו שאפילו חיות הקדש וכו'. נראה שכך יהיה דרך הלמוד בכלן. והנה על אמתת המציאות אמרו מה הקדוש ברוך הוא מלא את העולם ירצה ממציאות נפשך המפורסם אצלו מצד מה שאין חלק מכל חלקי גופך פנוי ממנה יתבאר לך אמתת מציאותו וכו' על זה האופן אצל העולם כלו עד שלא יהיה מקום פנוי מהשכינה וכמו שאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) ושוליו מלאים את ההיכל ומלאכיו העידו עליו (שם) מלא כל הארץ כבודו. ועל פשיטותו מרומר אמרו מה הקב"ה רואה כו' ירצה ממה שאתה רואה נשמתך אתה רואה ומרגיש בכל ההרגשים והיא אינה מורגשת ומושגת בשום כח מהכחות ההיולאניות כי אין אתה רואה את כל מאומה אשר יאמר כי הוא זה כן חוייב להמצא זאת הפליאה באל יתעלה שהוא יודע ומשיג כל הנמצאים והוא אינו גוף ולא כח בגוף שיושג ויוחש בחוש מהמושנים ההיולאניים ואף כי העיוניים השכליים גזרו על אמתת מציאותו הנה המה נלאו להשיג מהותו. אמנם על הנצחיות אמר מה הקדוש ברוך הוא זן וכו' לומר כי ממה שנראה שהנשמ' זנה ומעמדת את הגוף וזולתה לא ישוער לו שום קיום ועמידה כמו שאמר (תהלים קמ"ו) תצא רוחו ישוב לאדמתו כן חוייב שיודע מבוראה שהוא יתברך המעמיד ומקיים העולם כלו והוא אשר ממנו ימשך הנצחיות וההתמדה אשר לו מה שיחייב לו יתברך הקיום והנצחיות ראשונ' כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חי העולמים כמו שכתב הרב המורה פרק ע"א וזולתו לפי שהוא אצל העולם בכלל כמו הנשמה אצל הגוף לענין החיות והוא מה שאמר הכתוב אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט׳:ו׳) והכוונה כי כמו שכל איברי האדם יקראו חיים בעוד שהנשמה היא אצלם אפילו העצמות והשער והצפרנים וכיוצא ממה שאין בהם הרגש כן השמים ושמי השמים וכל צבאם שהם חיים משכילים מניעים ומתנועעים עם הארץ עצמה וכל אשר עליה מבעלי החיים לאשר אין בהם רוח חיים כמו הצמחים והמחצבים והימים וכל אשר בהם מהחי ובלתי חי כלם יקראו חיים מצד היותך אצלם כנשמה אצל הגוף ואתה מחיה את כלם במציאותך אצלם מוסף על ההמצא בכלן הטבע ההוא אשר בעבורו יתנועעו וינוחו כל אחד לפי טבעו וסגולתו כתנועת היסודות הקלים אל המעלה והכבדים אל המטה או בהמשך המגניטי"ש הברזל וזולת זה מסגולות הנמצאות שהמה כחם וחיותם בלי ספק. והנה על עוצם מעלתו אמרו מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים וכו'. ירצה כמו שעם פרסום מציאות נפשך עמך הנה מהותה נסתר מדעתך בחדרי חדרים כן חוייב אליך לדעת שהאל יתעלה עם עוצם פרסומו הנה עצמותו ומהותו נעלם ונסתר מכל ההשנות האנושיות עד שלא יצדק עליו שום מציאות מכל מה שיגזור עליו השכל האנושי ויותר יצדק עליו שהוא זולת מה שישיג ממה שהוא דבר שישיג כמו שאמר וראית את אחורי ופני לא יראו כאשר כתבנו שם. ובמדרש שוחר טוב במזמור לדוד ברכי נפשי (תהילים ק״ג:א׳) מעשה באדם אחד. שאמר לו לרבן גמליאל באיזו מקום הקב"ה נתון אמר ליה איני יודע אמר לו וזו היא תפלתכם וחכמתכם שאתם מתפללין לפניו בכל יום ואין אתם יודעין מקומו אמר לו שאלת ממנו דבר שהוא רחוק ממנו ה' מאות שנה הרני שואלך דבר שהוא נתון אצלך יום ולילה ואמור לי באי זה מקום הוא נתון. אמר לו ומהו זה אמר לו הנפש שהיא נתונה אצלך אמור לי באי זה מקום היא אמר לו איני יודע אמר לו תפח רוחיה דההוא גברא. מה זאת שהיא נתונה לך אין אתה יודע מקומה ואתה שואלני דבר שהוא רחוק ממני מהלך חמש מאות שנה. הנה שהוכיח אותו בנפשו על העלם הכרת מעלתו ומדרגתו שהוא דבר המחוייב לאדם ידיעתו עם שער הידועות שקדמו ודרך כלל אמר החכם תמהני על מי שלא הכיר את נפשו ורוצה להשיג את אלהיו. ולפי שהנפש הזאת עם שהיא במדרגת המראה אצל אלו הענינים הנה היא אינה מראה הציורין והפתוחים הנפלאים האלה רק בהיותה ברה וזכה מלוטשת כמו שאמרנו ראשונה לזה אמר מה הקדוש ברוך הוא טהור אף הנשמה טהורה כמו שאמרו במאמר דרבי שמלאי הוי יודע שהוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה וכו'. כי כל אלו הציורין והפתוחים הקדושים יראו בה בהיותה טהורה ונקיה כמו שהם טהורים אמנם אם תעלה עליה חלודת התאות וחלאת המחשבות הנכריות וזוהמת המעשים המכוערים הנה באמת אז יחשכו פניה כשולי קדירה וכל הוד זיווה ויופיה המס ימס. ועתה פתוחיה יחד והמכתב מכתב אלהים החקוק עליה כלם נהפכו למשחית בצורות מגונות מבהילות משעממות את בעליהן ולזה היה התנאי הכרחי בשתהיה הנשמה טהורה. אך שמע נא בזה עקר נכבד מאד בו יתחלף דעת כל תורני מדעת כל חכמי הפילוסופים וזה שהם שמו המראה הזאת מתחלה חשוכה ונחלאה ואמרו שיש על האדם להשתדל לזככה תחלה והסיר חלאתה ממנה בטהר אותה מפחיתות המדות וקנות טובות תחתיהן ואחרי כן למרק אותה בפתח בה פתוחי סדרי הנמצאות על אמתתן כי הוא עקר שלימות האדם ותכליתו. וכבר נמשכו אל הדעת הזה קצת חכמינו במצות התוריות בשום אותם במדרגת המצות אצל המושכלות מה שאינו ראוי לקבלו מהם בהשקפה אמתית שהרי אין מבוא לשום מצות אלהית אם לא שיקדם אליה אמות מציאות האל יתעל' המצות עליה והנה הידיע' הזאת היא עיקר המירוק כלו שאמרו הפילוסופים ותכליתו כמו שאמר החכם את האלהים ירא ואת מצותיו שמור (קהלת י"ב) הנה שהדעת את האלהים והיראה ממנו הם קודמים לשמור המצות. ואין ספק שהמצות המעשיות התוריות נמשכות מהחלק העיוני שבאדם כמו שביארנו בשער ל"ג. וגם סדור הדברות יורה על זה כי תחלה אמר (שמות כ׳:ג׳) אנכי יי'. לא יהי' לך. ואחר כך סדר המצות באומרו לא תשא. זכור. כבד. וגו'. ולזה כל בעל תורה ראוי שיאמין שהנשמה מתחלה ומעת היותה באדם היא מראה מלוטשת ומזוככת בה יודעו ויזכרו כל הענינים האלהיים כמו שאמרנו ולא נתן לנו אצלה משא הזכוך רק אזהרת השמור כי בזה יהי' הטורח מעט. אמנם האשם המושב לבלתי נשמר ונזהר הוא הרבה. Sunlight is a gift bestowed on everyone, yet, unless one is equipped to receive it through normal channels, one may not benefit from it. Anyone whose eyes are defective, may fail to benefit from the rays of the sun and remain blind. Torah, i.e. spiritual light, is provided for man, but it too requires channels that are primed to receive it, understand it and make use of it. Ner mitzvah, the commandment being a lamp, refers to the local illumination achieved through performance of an individual mitzvah, whereas Torah or, the Torah is Light itself, refers to the spiritual illumination provided by Torah in its entirety, since it has the ability to bathe the whole human personality in its spiritual light. Priming one's antenna, however is necessary, else the impact of all that spiritual light goes to waste. When we are told that the unborn infant is exposed to the total teachings of Torah, only to forget same the moment he is born, this means that while as yet unborn, man's potential is unimpeded by negative influences, and he can absorb all the spiritual light offered. Entry into our world however, poses a formidable screen, nullifying at least temporarily the lessons previously absorbed. Only application by man can restore the former ease for receiving Divinely inspired teachings. The infant is sworn to become a tzaddik and not a rasha. Whatever is acquired by man's intellect, is no more than the recollection of what he had learned while still in the womb of his mother. When one tells a wealthy man that he is rich, this does not prevent him from trying to amass still greater wealth. Similarly, when a person is told that he is a tzaddik, righteous person, he must continue to view himself as being almost a rasha, and keep up his efforts to become even more perfect spiritually. Our sages advise that one should strive for refinement of one's character traits with the same energy that one applies to the effort to acquire transient values. The soul has five characteristics that liken it to the Almighty. (Berachot 10) David praised G'd in respect of these five characteristics of the soul in Psalms 103 and 104. 1) G'd sees without being seen; similarly, the soul sees without being seen. 2) Just as G'd fills the universe, so the soul fills the body. 3) Just as G'd feeds the universe, so the soul feeds the body it inhabits. 4) Just as G'd is pure, so the soul is pure. 5) Just as G'd resides in the innermost chamber, so does the soul. May he who possesses the above five characteristics come and bless Him who possesses these five characteristics. We are commanded in Deut. 4,15, "take good care of yourselves, for you have seen no manner of form on the day the Lord spoke with you at Chorev out of the fire." This means that we are to kindle His light, the invisible one, to perfect it, so that G'd in turn who holds our life in His hands (your light) will preserve it. Concerning the soul sustaining the body, compare Psalms 146,4, "when his spirit departs, he returns to his soil." G'd is called the chay olamim, the "eternally living," in the words of Maimonides, since He is to the world what the soul is to the body. The essential difference between Jewish philosophy and that of other religions is that we believe that the soul starts out by being pure, and needs to be kept that way by means of observing G'ds commandments. This is facilitated by reverence for G'd, belief in His existence, His power etc. Other religions believe that man is equipped with a tainted soul, (due to the sin of original man) and has to be cleansed and purified. The order of the ten commandments supports the view of Solomon in Kohelet 12,13, "fear the Lord, and observe His commandments." First there has to be a fundamental reverence for the Lord, only afterwards can the observance of His commandments become meaningful. For that reason, the decalogue starts with the statements "I am the Lord your G'd," and "you must not have any other deities."
והיא מה שעוררו אליו אזננו מתקני תפלותנו באומרם (ברכות ס'.) אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו' וכן בעת הלידה כפי המדרש שכתבנו אומרים לו הוי יודע שהקב"ה טהור וכו' ונשמה שנתן בך טהורה אם אתה משמרה וכו'. וכל זה להודיע וללמד שלא תעלה בה חלודה אלא לאשמותינו. ואל ההערה הזאת הנפלאה החמיר משה אדננו ע"ה באומרו (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשר מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך וגומר. וזה כי הוא הקדים לדבר בשבח האומה הזאת במה שאמר (שם) ושמרתם ועשיתם וגו'. ואמר רק עם חכם ונכון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגומר ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים. שהכוונה בכל זה לומר שהם נבדלים מכל העמים ביתר שאת ומעלה בהדבקם אל האלהים ובהתיישר לפניו במעשיהם הנאותים ואמר רק אם תשמרו נפשכם שהיא התחלה המקבלת כל אלו העניינים ותזהרו בה מאד לבלתי טמאה בטמאות הגופיות ופן תשכח את הדברים המחוקים בה מתחלה אשר ראו עיני בחינתך ופן יסורו מלבבך מה שנרשם בה מאמתת המציאות בכלל אשר מכללו יום אשר עמדת לפני אלהיך בחורב וכל מה שנדבר שם בלי שום שבוש. וכן אמר להלן (שם) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגומר. פן תשחיתון וגו'. ופן תשא וגומר. כי הכל נמצא במירוק הנפש כשתשמר מהחלאה והחלודה בלי ספק. וזה הענין כוונוהו וקיימוהו חז"ל במה שאמרו (שבת קנ"ב:) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה תנה לו כמו שנתנה לך. אמנם זה יובן בענין הזכוך אמנם בענין המירוק רצוני ההתעצמות שכתבנו שהוא הכרחי לשלמותה בענין הנפש שער ו' ראוי ומחוייב להשיבה ביתר שאת ומעלה ממה שנתנה לו בלי ספק. סוף דבר נתבאר מאלו המאמרים מה שכיווננו אליו מתחלה מהמצא ההתחלה הזאת באדם אשר בשמירת טהרתה וזכוכה יראו עליה ניצוצות השפע העליון ויראה בה הרואה תמונות נכבדות תחלה מהחכמות האנושיות בתוספות וחידושין מראות אלהיות אשר בם יבא לצאת מכל שבושי הדמיונות ויכיר את בוראו לשבחו ולפארו כפי מה שיספיק מדעו ואם לא כפי רוממותו. וכמו שאמר דוד בכל חמשה ברכי נפשי את יי' אשר זכרנו וזולתם כי כל זה היא מה שימשך מההתחלה הזאת הנפשית כמו שאמר במקום אחר אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד (תלים קל"ט). *אמר כי הוא וכו', ר"ל רק על ידי נפשו היודעת מאוד (שהיא המראה הלטושה הזכה והבהירה אשר בה יראו מראות נפלאות אלקים ר"ל שעל ידה לבדה יכיר האדם את בוראו ונפלאות מעשיו) אני נותן לך תודה והלל על כי נוראות נפלאתי (ר"ל על כי נבראתי באופן נפלא, ועל כי) נפלאים מעשיך, כי מי שנפשו איננה טהורה וזכה ורעיוניו אינם בהירים וצלולים הוא איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין נפלאות ה', וע"כ לא יתן גם תודה לאלקיו על כל זאת, וכאה"כ "כל הנשמה תהלל יה", ר"ל רק הנשמה שהיא נפש השלם הזכה ובהירה, היודעת בוראה אשר אליה נלוה כבר השפע האלקי, (עיין מזה ביאורי למעלה בראשית דף מ"ז,) תדע, ותמצא עצמה מוכרחת להלל ה', ולהודות, [ועד"ז בארתי כבר גם מה שיסדו בתפלת ר"ה "ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", ר"ל רק מי שיש לו נשמה אמיתית מכיר בוראו וממשלתו בכל.] אמר כי הוא לא הגיע אל שיעור זה המדע בהוראות האל יתברך ופליאות מעשיו אלא באמצעות זאת ההתחלה הנכבדת אשר היא היודעת מאד על הדרך שאמרנו ועל זה חתם ספר תלים באומרו כל הנשמה תהלל יה וגומר. ואל זה הענין החשוב אמרו ז"ל (אבות פ"ג) חביב אדם שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה את האדם כי מחביבות זה האדם וישראל קרויין אדם נתנה לו זאת הנחמה אשר היא המרא' המלוטשת המראה מראות אלהיות בלי ספק עד שבעבורם יאמר שהאדם נברא בצלם אלהים *והנה כל אדם וכו'. כוונתו כי לפי גודל מעלת האיש ומדרגת הכרתו את הי"ת, כן תגדל גם תודתו אשר יתן לו, כמו שיסדו בתפלת נשמת "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל", וכל קורא מבין יראה כי אותיות יצחק מורות על שינוי מדרגת המהללים כמו שיורו אותיות רבקה אשתו, על שינוי השבחים והמהללי' אשר יתנו לו כי יחס המשבח שהוא הפועל אל השבח שהוא מקבל פעולתו, כיחס האיש אל אשתו. והנה כל אדם חייב להלל לשבח לפאר כפי כחו כמו שאמר (ביוצר לשוי"ט) בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל כי הנה הם ז"ל זווגו זווגין על סימן יצחק ורבקה לפי שהמהלל והשבח המיוחד לכ"א מהתוארים הוא הראוי אליו ועליך להתבונן בזיווגם כי קרוב הדבר. והנה כל הענין הזה כוונו בר קפרא באותו מאמר שזכרנו על אותו הכתוב שזכר החכם שלמה זה הדרוש בעצמו והוא נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ירצה כי נשמת האדם היא נר ה' בידו באורו יראה אור להיותו חופש וחוקר למצוא כל הענינים המדעיים והעיונים האלהיים העמוקים והנסתרים בחדרי לבו ובטנו והוא עקר כל מה שכתבנו ולזה דרש עליו בר קפרא נרך בידי ונרי בידך וכו'. והכוונה לזרז האדם בצורך זה הנר ותועלתו ולעוררו שיגמור וישלים החפוש הזה על האופן היותר שלם שאיפשר כי זהו תכלית מציאותו כמו שאמר החכם (קהלת א׳:י״ג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה ולזה זרזו ביותר באומרו נרך בידי ועל דרך שאמר (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי וגומר. וכמו שסדרו מסדרי התפלות (ברכות ס':) אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני כלומר נר אלהים טרם יכבה התחפש ובא לדרוש ולתור בחורין ובסדקין עד מקום שהיד מגעת ועל דרך שאמר (קהלת י״ב:ב׳) עד אשר לא תחשך השמש וגומר. והנה הוא ייחד לו מקום החפוש והענין באומרו נרי בידך שנאמר להעלות נר תמיד. כי מלבד שהיא מצוה מעשיית מהמצות החמורות שבמקדש הנה הוא מבואר כי המנור' הטהור' ההיא ונרותיה היא סימן אל החכמות האנושיות עם ההערות האלהיות כמו שכתבנו במקומו שער מ"ח ומ"ט והם ודאי מקומות העיון והחפוש בנר יי' נשמת אדם כמו שאמרנו. ואולם כבר זכרנו שם ומה שהוסכם מהכל שהמשכן בכלל הוא צורת העולם ולפי הדמיון ההוא יהי' הנר הזה אשר בתוכו כאלו היא נשמת העולם ונפשו בו יודע כל מה שבאפשרות לדעת מכללות הנמצאות חצוניות ופנימיות כמו שבאורו יראה אור הכהן בבית הגדול והקדוש ההוא מחוץ לפרוכת העדות וגם יועילו ניצוצי האור מהפרוכת ולפנים והוא רמז נכבד מאד אשר עליו אמר נרי בידך כי הוא באמת העסק המיוחד אשר יעשה האדם אותו לאור הנר הנתן בקרבו וראה אותו וחי. ולזה אמר אם אתה תאיר את נרי אני מאיר את נרך כי על דרך האמת שתי הנרות ענין אחד הוא כמו שהוא במרא' שזכרנו כי אם המרא' היא זכה ומלוטשת הנה התמונות נראות בה בלי שום מעכב. וכמו שאמרו במדרש (נדה ל':) אם אתה משמרה בטהרה מוטב שיעלו בו צורות יפיפיות אלהיות מעלות שירים והודאות לאלוה עושה כמו שאמרנו. ואם לאו הרי אני נטלה ממך כי אם אינו מאיר את נרו אבל הוא משליך המרא' הזכה אשר נתנה בידו אחרי גיוו ובירכתי ביתו הנה היא תעל' זוהמה וחלודה ותחשך זיוה ולא עוד אלא שיעלו בה צורות רעות ותמונות משונות מזיקות מטילות דופי ומטיחות דברים כלפי בוראן למרות עיני כבודו אשר עליה לא לבד הוא יתברך נוטל אותה מהן אבל ידין אותה לעונש גדול וצער נמרץ כמו שאמרו במשל התרומה אם אתה אוכלה בטהרה מוטב ואם לאו הרי אני שורפה לפניך. וכמו שאמר הכתוב (מלאכי ג׳:כ״א) ועסותם רשעים כי יהיו וגומר. ועל שתי הכתות אמר החכם דרך רשעים כאפלה וגו' ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור וגו' (משלי ד׳:י״ח). והנה הכוונה בכל זה נכונה והדרוש נכבד מאד. ואתה ראה כי ענייני שתי הכתות האלו נסדרו בזה אחר זה בזה החלק מזאת הפרשה כי הנה הוא סדר מצות הדלקת הנרות אשר במנורה הטהור' המצייר והמחקה מציאות זאת ההתחלה וזכותה וטוב תועלתה אשר על זהירות ענינה נאמר (במדבר ח׳:ג׳) ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה ואמרו ז"ל (תו"כ אמור פ' ל"ד) מגיד שבחו ושל אהרן שלא שינה כמו שכתבנו בשערים הנזכרים. והנה הוא וחביריו ותלמידיו הם המיוחדים להלל ולקלס את השם יתברך ולברכו בכל אותם שבחים והלולים וברכות שנזכרו אצל דוד בהני חמשה ברכי נפשי וזולתם כמו שאמר (דברים כ״א:ה׳) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר יי' אלהיך לשרתו ולברך בשם יי' כי באמת הוא הנמשך מהדלקת הנר והחפוש בו ובכלל זה הוא מערכת הלחם אשר על השלחן הטהור אשר לצדו כי גם כן הוא מקום החפוש באותו הנר כמו שאמר (משלי ט׳:ב׳) חכמות בנתה ביתה וגומר. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה. וכבר נזכר שם במקומו. *והנה אחרי וכו', כונתו, כי את זה לעומת זה עשה האלקים, כי מצות לקיחת השמן הזך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה שהיא רומזת על הנשמה הטהורה הזכה והבהירה, אשר יום יום תוסיף שלמותה לאור באור ההשכלה האמיתית, אשר בזכותה יארכו גם ימי בעליה עלי ארץ, ולא במהרה יכבה נר אלקים אשר בקרבם, הציג הכתוב לעמת מעשה בן אשה ישראלית אשר בעבור סכלותו ובערותו וחשכת אור שכלו לא ידע את ה' ולא הכיר עוצם מעלתו י"ת, אשר ע"כ גדפו וחרפו, ולעונש על חטאו זה גם נר חייתו נדעך, ובחצי ימיו קפד כאורג חייו, ויתן את רשעים קברו, ובכל זאת נתאמת מאמר בר קפרא שהחל בו הרב ז"ל "נרך בידי ונרי בידך" וכו'. והנה אחרי זה ולצדו כתב מעשה בן האשה הישראלית אשר נדעך נרו באישון חשך כי לפחיתות ענינו עלתה חלודה וזוהמא בנפשו ובל יראה בה גאות יי' ועוצם מעלתו ויצא מכלל מחנה המשבחים המברכים את יי' בכל לבם ונכנס אל אהלי האנשים הרשעים המנאצים אשר בפיהם ובקרבם יקללו סלה והמה יאבדו ויכלו כעשן וצדקתו לעולם תהיה וברכתו לעולמי עד. וזה שיעור מה שרצינו להקדים אל אלו החלקים. ואחר ביאורו נבא אל ביאורם בזכרון הספקות תחלה: Our philosophy is reflected in our daily morning prayer which commences with the words "My G'd, the soul You have placed within me is pure. You have created it, You have formed it, You have breathed it into me." In Deut, 4,4-7, Moses describes the need to preserve a state of purity, when he refers to the nations describing Israel as "this great nation clever and full of insights." All the above explains the last line in the book of Psalms "the whole soul praises the Lord." When we read in Avot that man is beloved because he was created in G'ds image, this too refers to the pure soul that man has been endowed with. All of the foregoing was meant by Bar Kapparah when he described the soul as "the Divine illumination."
א הוא מה שדברו עליו המפרשים מחזרת פרשה ויקחו אליך שמן זית וגו' בכאן אחר שנזכר' בפרשת ואתה תצוה: ב בזכרון מעשה לחם הפנים בכאן שיראה היות מקומו אצל השלחן במקום שהתחיל לומר ונתת על השלחן לחם הפנים וגומר: ג באומרו ויצא בן אשה ישראלית וגומר כי מה ענין סמיכות זה המשפט בכאן וכל שכן למה שאמרו ז"ל (תו"כ אמור פ' י"ד) שהמקושש (במדבר ט"ו) היה בפרק ההוא כמו שלמדו ממאמר ויניחוהו במשמר לו ולא למקושש עמו ויש לשאול למה לא זכרום יחד: ד כיון שלא נשפט רק על מה שנקב וקלל למה הזכיר ויצא בן האשה הישראלית וגו' וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי כי מאי איכפת לן כי נעו גם נצו. ועוד דמשמע כי האיש הישראלי הוא ידוע מהענין והנה לא ידענו מי הוא זה: ה כי אחר שלא פורש שהוא חייב מיתה עד הנה למה הביאוהו השומעים אל משה: ו למה נכתבה סמיכת ידי העדים אצל המקלל ולא נעשה כן לשום אחד מהרוגי ב"ד כמ"ש בפרק ב' מהלכות עבודת עכו"ם: ז ייתור איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו אחר שנאמר לאחריו ונוקב שם ה' יומת וכבר דרשו אותו (שבועות ל"ו.) לכרת כשיקלל בלא עדים והתראה. ח מסמיכות הדינים הבאים אחריו בכאן וייתורן וטעם ואיש כי יכה כל נפש אדם וכבר השתדלו להצריכם כמו שנרא' מפרש"י ז"ל בפרשת משפטים: ט אומרו ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש דמשמע נפש המכה תחת נפש הבהמה וכן לא יעש' וגם נפש הבהמה אינו משלם רק דמיה: י אומרו ואיש כי יתן מום באדם, למה נאמר שכבר נאמר בפרשת משפטים עין תחת עין יד תחת יד וגו'. ולמה לא זכר בכאן כויה תחת כויה פצע תחת פצע כמו שזכר שם: יא מה שחזר לומר אחר כך ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת שהוא מותר לפי הנראה: יב אומרו אחר שאמר ויוציאו את המקלל וגו'. ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה כי מה להם לעשות עוד. ורוב הספקות האלו זכרום הראשונים. ואחר זכרונן נבא אל הביאור: Some problems in the text of the Parshah. 1) Why does the Torah discuss the oil for the menorah, candelabra, in this Parshah, and not in Tetzaveh where the fashioning of the menorah is commanded? 2) Why is the making of the showbreads discussed in this Parshah instead of in Tetzaveh where construction of the table is discussed? 3) What does the mekallel, blasphemer, have to do with the two previous subjects in the Parshah? If he is mentioned in this Parshah already, why is he not lumped together with the mekoshesh, the person who desecrated the Sabbath flagrantly by collecting firewood on the Sabbath? 4) Since the blasphemer was sentenced only for having cursed, why does the Torah introduce the report with the quarrel between two men? (24,1) 5) Since the death penalty had not yet been decreed for that offence, why was the man brought to be tried by Moses? 6) Why does the Torah in this instance require that all witnesses have to place their hands on the condemned man, in contrast with other offences for which the death penalty is applied? (Maimonides hilchot avodah zarah chapter 2) 7) Why is this legislation introduced with the words "any person," when later on it says anyways "anyone who blasphemes the name of the Lord etc.?" 8) What is the conceptual connection with the legislation following about "anyone who strikes someone with fatal results?" 9) Why is there an apparent contradiction between "anyone who slays an animal must make financial restitution," and "life for life?" 10) Why is the legislation dealing with bodily injuries repeated, when it has already been dealt with at length in Parshat Mishpatim? 11) Why, after the sentence had been carried out, does the Torah have to write "the children of Israel did as the Lord commanded?"
צו את בני ישראל ויקחו אליך וגומר. הנה אחר שהשלים המצות הבאות במעש' הקרבנות עצמן ובהכשר המקריבין וקדושתם ובקרבנות המועדים זכרון תועלתן שהספר הזה מיוחד אליהם סיים בהכשר שמן למאור ומצות עריכת הנרות בבקר ובערב על ידי הכהן המיוחד שהיא עבודה עקרית שבמקדש ואם תרצה לומר תכליתית לפי מה שכתבנו ראשונה ורש"י ז"ל כתב זה לשונו זו פרשת מצות נרות ופרשת אתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר המשכן לפרש צורך המנורה. וכך משמעה ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך וגומר ויפה תפש עליו הרמב"ן ז"ל שהרי אין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה כדי שתהיה השלמתה: (א) ואנחנו כבר פירשנו שם שלא נזכר הכתוב ההוא לשם רק לתת סבה אל צורך בגדי הכהונה שיאמר בסמוך (שם) ואתה הקרב אליך וגומר ועשית בגדי קודש כלומר אתה סופך לצוות על ערך הנרות אשר יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם וגו' לכן הקרב אליך את אהרן אחיך. ועשית בגדי קדש וגו'. כי אין לבא לפני מלך הכבוד להעלות נר זולת זה. והוא פי' נאה ומסכים למה שאמרנו מהיות המצוה הזאת תכליתית עד שטעונה בגדי קדש תחלה לשרת בה: (ב) וכאשר הזכיר ענין המטרה סדר אצלו מעשה לחם הפנים ומספר חלותיו ומערכותיו ואזכרת הלבונה וזמן עריכתו ומה יעשה בו. כי שני הענינים האלה הם קרובים וסמוכים בענינם כמו שאמרו (יומא כ"א:) מנור' בדרום ושלחן בצפון כי הם כמו ימין ושמאל האדם ועל דרך זה נאמר (משלי ג') ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד כמו שכתבנו בפרק הד' מהשער הקודם עם היחס אשר בין העומר ושתי הלחם ולמם הפנים שאמרו חז"ל (אבות פ"ה) שלא נמצא פסול בשלשתם. וכבר כתבנו בפרשת המשכן וכליו מה שנזדמן בידי לכתוב בענינים האלה ידרש משם. ועתה לפי שכל הספר הזה במעלתן של ישראל וקדושתן משאר האומות הוא מדבר כמו שנמשכו הדברים מתחלת מעש' הקרבנות. ואחר בהבדילם מהמאכלות האסורות ומיתר הטומאות פנימיות וחצוניות ומהשכיבות המגונות עד הרחיקם לא מהכיעור לבד כי אם מהדומה לכיעור כמו שנתבאר בכל פ' קדושים תהיו. ואחר מה שרוממם מכל לשון בתת להם סדר זמנים ומקראי קדש אשר יקראו אותם במועדם אשר בזה יזכו להאיר נרו של הקב"ה אשר ברית מקדשו כנזכר: (ג) הנה סמך מעשה בן אשה ישראלית להורות מה ילד הפריצות והבלתי נקיות ילדי פשע ובני חטאת בזה שהיה בן אשה ישראלית שנפרצה מכללה ויצאה להבעל לנכרי כמו שאמר והוא בן איש מצרי כי הורה בו הנסיון תועלת ההשמר וההזהר בכל המצות הקודמות מזה המין ודומיהם והוא אשר נדעך נרו כמו שאמרנו. והנה לענין המעש' יראה כי לאשה הישראלית הזאת היה בן אחר מאיש ישראלי. (ד) וינצו שניהם במחנה על צאת בן המצרי ממחיצתו בדבר היחס או הירושה וכדומ' ק"ו ממה שנאמר ביפתח (שופטים י"א) לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתם (ד) וזהו שנאמר וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי הידיע הקרוב אליו. ובזעפו עמו גבה לבו עד להשחית ויבז לשלוח יד לשונו ביהודי אחיהו שהיה מריב עמו וחרף וגדף ויבטא בשפתיו וקלל באלהיו. והדעת נותן כי היה זה לפי שיצא מחוייב מדינו של משה על עסקי מחנה כמו שאמרו חז"ל (תו"כ אמור פ' י"ד) וכשהיה מקנטר בדין אמר לו על כרחך תקבל כי המשפט לאלהים הוא. הנה אז ברך אלהים המעוות דינו לפי סכלותו (ה) והנה הוא מבואר שהחטא הזה גנותו מפורסמת מאד ק"ו ממקלל אביו ואמו ולזה הביאו אותו השומעים לפני משה ואע"פ שעדין לא פורש מפי השם שהוא חייב מיתה שאין עונשין מן הדין עכ"פ שיערו שלפוטרו בלא כלום אי אפשר ולא נשאו פנים לאמו עם שנראה שהית' אשה חשובה ונכרת בשמה שלומית בת דברי למטה דן והנה הסכימו אל הדעת העליונ' כמו שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למתנה וגומר. ויתכן עוד כי בעבור היותו גר בן איש מצרי לא פורש להם אם הוא כאחד מהם לעונשין אם לא והוא מה שיסתייע מאד באומרו להלן כגר כאזרח בנקבו שם יומת. וסמכו כל השומעים את ידיה' על ראשו ורגמו אותו כל העדה. כתב רש"י ז"ל אומרין לו דמך בראשך ואין אנו נענשין על מיתתך שאתה גרמת לך. כל להביא את הדיינים ע"כ. ודברים אלו כבר יאותו אף לכל הרוגי ב"ד מה שלא יעשה כן כמו שכתבנו בספקות (ו) אבל יראה כי עקר הטעם הוא להשיב אשמם בראשו והית מה שהוצרכו לבטא בשפתותירם בפני ב"ד הדברים עצמן ששמעו מפיו בברכת השם *יכה יוסי את יוסי, (עיין סנהדרין נ"ו ע"א ופירש"י שם) כי בעבור שהמגדף אינו חייב עד שיקלל שם בשם, ולא רצו חז"ל להזכיר על לשונם, אף בדרך משל, קללת השם המפורש, ע"כ נקטו לדוגמא יוסי שהוא בן ד' אותיות כמו שם הויה, וחשבונו של יוסי כחשבונו של אלהים, שהוא מספר שמונים וששה. יכה יוסי את יוסי מבלי כינוי וב"ד קורעין עליהם כמו שקרעו העדים על שמיעתן (סנהדרין נ"ו.) ולזה צוה שיסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו כלומר יחול העון על ראשך ואנחנו נקיים וגם הדיינין צריכים לעשות כן לפי שהם המצוים לעדים לבטא וזהו ענין שאינו צריך לזולתו מהמומתים בבית דין והוא אחד מטעמי הסמיכה הנזכרת בכתובים שכתבנו בפרשת ויקרא שער נ"ז: ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. (ז) לפי פשוטו הוא כמו אשר ינאף את אשת רעהו (ויקרא כ׳:ט׳) אביו ואמו קלל דמיו בו (שם) ערות אביו גלה (שם) וזולתם: שהכוונה בכולם להורות על פרסום חטאו וחיוב ענשו. והטעם כי איש איש מכל אישי המין מאיזה עם או תערובת שיהי' אשר יקלל אלהיו מפורסם הוא שישא חטאו כי הוא עון פלילי לפי דתו לכן נוקב שם י"י הגדול והנורא מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו השם יומת שלא יאמרו שלא נהרג זה אלא מפני היותו גר או דומה לו וכן אמר בסוף משפט אחד יהי' לכם כגר כאזרח יהי' וגו': ואיש כי יכה כל נפש וגומר מכה בהמה וגו'. מטעם הדוחקים שזכרנו בספקות אני אומר ששני הכתובים הללו אומרים דרשנו כמו שאמרו חז"ל בכיוצא. (ח) וזה שנראה שבאו להבדיל העונש בין המחטיא האדם לבין ההורגו וכמו שאמרו (ספרי כי תצא פ' לא תתעב) שקשה המחטיא מההורג. שההורג הורג בעולם הזה והמחטיאו הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. והנה מאמרם זה הוא שוה לשיאמרו שההורג הורג הנפש הבהמית שבו לבד שממיתה מהעולם הזה והמחטיאו גם הנפש המשכלת שתכרת גם היא לעה"ב (ח) והוא עצמו מה שידרש מאומרו ואיש כי יכה כל נפש אדם כלומר הנפש כלה והוא המחטיאו מות יומת מות בעולם הזה ויומת לעולם הבא שא"א שיהא התלמיד בפנים והוא בחוץ. (ט) אמנם מכה הנפש הבהמית לבד ישלמנה נפשו תחת נפשו ולשניהם יש חלק לעולם הבא כי המומתין ע"י ב"ד או בידי שמים על זה האופן מיתחן מכפרת כמו שאמרנו פרק ה' משער הקודם. וזה טעם יפה לסמיכת ענין זה בכאן כי ודאי המקלל הנה הוא חוטא חטא עצום בנקבו שם ומחטיא השומעים ושותקים וגם מזקיק למעידים עליו ליקוב השם כמוהו כי על כן סמכו ידיו עליו להשיב דמם בראשו כמו שכתבנו. ואחר שכתב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו' שהוא להשיב לאיש כדי רשעתו אשר עשה על האופן שנזכר סמך אליו דינים אחרים הדומים אליו בזה ואמר ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר וגומר. בפרשת משפטים חייב על הנזק ועל הצער והשבת. אמנם לא שוער שם בנזק רק מה שיפחתו דמיו לימכר בשוק בחסרון האבר ההוא. (י) אמנם מה שיפסיד זולת זה מצד היותו מום בו כמו אם הוא כהן שיפסלנו מן העבודה או אם היה נצב לפני מלכים ונדחה משירותו וכדומה. הנה לא חייבו בו אמנם עכשיו אומר שישלם לו גם כן מה שהזיקו מצד מומו (י) ולזה לא זכר בכאן פצע תחת פצע כויה תחת כויה חבורה תחת חבורה כמו שזכר שם שהם עניני הצער לבד אבל זכר שבר תחת שבר עין תחת עין שהם מהמומים הגדולים הפוסלים בכהנים וזכר שן תחת שן כי הוא דבר של כיעור ומום בדבורו גם הוא דופי ביופיו בשער לא יפתח פיו (יא) וכן ומכה בהמה ישלמנה הכוונה שישלם לו מן הדמים שיעור שיקנה בה בהמה כמוה לחרוש בה או לרכוב עליה לא דמי בשרה לבד שאלו הן תשלומי' גמורים להורג הבהמה כמו שהמכה אדם יומת ואינו נפטר בפרעון דמי שיוויו לשוק ויתכן שיוסב מאמר ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת אל מה שנאמר אחריו משפט אחד יהי' לכם וגומר. כלומר סוף דבר בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהי' אני יי' אלהיכם הן שיזיק האזרח בגוף או ממון האזרח והגר או הגר בגוף או ממון הגר והאזרח הדין שוה בכל כי אני יי' אלהיכם הכל בשוה (ח) ואפשר גם כן שהשואה זו היתה סבת סמיכות דינין אלו אל משפט המקלל לומר כי לא בדין זה לבד הושוו כמו שאמר למעלה כגר כאזרח בנקבו שם יומת כי אם בכל הדינין כלם. והראשונים אמרו שלמעלה דבר בהורג בהמה וכאן בעושה בה חבורה. וגם במכה אדם אמרו בחובל באביו הכתוב מדבר (תו"כ אמור פ' י"ד) ואינו מתיישב בכאן מפני שני דברים. האחד כי אומרו ישלמנה משמע כלה. והשני שהרי האדם הוא אחד מארבע אבות נזיקים (ב"ק ג':) ופשיטא שישלם מה שיזיק בממון חבירו מקל וחומר משורו ושאר ממונו דמהיכא תיתי לן שיפטר. וחובל באביו ג"כ ממכה אביו ואמו נפקא ואם להקישו אל בהמה לומר שאין חבלה באביו אלא מחיים דומיא דבהמה הרי הוא צורך חלוש אמנם על כל פנים אם קבלה נקבל: וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל וגו'. ובני ישראל עשו כאשר צוה יי' וגו'. לשון רש"י ז"ל כל מצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחיה ותליה ורגימה. והרמ"בן ז"ל כתב שכן המנהג בכתוב לכפול בכל השומרים מצות השם שיאמר שרגמו אותו לשמור לעשות את כל אשר צוה יי' את משה לא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראל אלא לבער הפגם מתוכם ויותר נכון מה שכתב הרא"בע ז"ל ובני ישראל עשו מאותו היום בחובלים והטעם שהכתוב הזה עקר לכל מה שדבר אליהם משה בעת ההיא. והנה על מה שאמר ראשונה ממשפט המקלל אמר ויוציאו את המקלל וירגמו אותו אבן כי הבית דין והעדים עשו דברו ולא נטו ימין ושמאל אמנם על שאר הדינים אמר אחריו ובני ישראל עשו וגו'. (יב) ואני אומר כי כננד מה שאמר הוצא את המקלל וגו' ורגמו אותו כל העדה נאמר ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן. וכנגד מה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ונוקב שם ה' מות יומת וגו' אמר ובני ישראל עשו כאשר צוה יי' את משה לומר שקבלו לעשות ונהגו מאותו היום על פי המשפט ההוא שנתחדש להם בשעה ההיא. זה שיעור מה שרצינו אליו בשני הענינים הנזכרים אשר זה לעומת זה באו סמוכים החיים והמות הברכה והקללה הכהן המברך את ה' ומברכתו יבורך. ונוקב שם יי' תקולל חלקתו בארץ ונשרש מהחיים וכל ישראל ישמעו ויראו ואיש אל יראה ואל ימצא לעשות עוד זה הדבר המגונה והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן: (1) After completing the legislation about the various offerings that have to be brought in the tabernacle at various times of the day or year, and a list of whose function it was to bring these sacrifices, the Torah concludes by giving details of a fundamental service, i.e. the preparation of the menorah mornings and evenings by the priest. In Parshat Tetzaveh the service of the menorah is mentioned only to account for the need of priestly garments. We are told there that one does not appear in the tabernacle without proper garments for the service. (2) Similarly, once the menorah service has been mentioned, the service of the shulchan, table, is mentioned also. This is in line with what our sages mention on frequent occasions, "the menorah is in the South, the Table in the North," i.e. these two furnishings of the tabernacle perform functions which are mutually complementary, on opposite sides of the sanctuary. They are like opposite sides of a human being, one is unthinkable without the other. Or, as Solomon says in Proverbs 3,16, "long life on its right, glory and riches on its left." (3) Since the book of Leviticus deals with the superior character of the Jewish people, the way we have to refrain from contact with impurities more than any other nation, culminating in the special laws about foods, physical purity, holy days etc., the story of the blasphemer explains what could be the background of a person who does not fit the mould of the Jew, as envisioned by the whole book of Leviticus. If a Jewish woman forms a liaison with a gentile, such results as the blasphemer are possible. The Torah wishes to teach the functional wisdom of being selective in the choice of one's life partner. In other words, if we preserve G'ds light, we need worry less about the results of our marriages. (4) The quarrel between the two men concerned their rights of inheritance based on their respective ancestry. We find Yiphtach being chased away by his half brothers for similar reasons. (Judges 11,1-3) It is reasonable to assume that the blasphemer, having lost his claim before the tribunal of Moses, was not content to curse his antagonist or the judge, but vented his rage against the system, i.e. against G'd the legislator. Thus we get an insight into the background of the sin. (5) Since cursing G'd is certainly worse than cursing one's parents, a sin which carries the death penalty, there was a prima facie case for the death penalty. Since however, mere logic is not sufficient reason to impose a death penalty, and such a penalty must be stated in the Torah explicitly, they had to bring the blasphemer before Moses to enquire what precisely his penalty should be. Possibly, since he was a proselyte, being the issue of an Egyptian father and a Jewish mother, there had been some question whether Jewish law applied to him in every respect. This is the reason it is emphasized later, that the penalty is identical for both stranger and natural born citizen. (6) The placing of the witnesses' hands on the victim, expresses their conviction that not the witnesses cause the death of the victim but his own sin has caused it. (Rashi) The major reason however, is that since the witnesses had perforce to repeat the exact words used by the blasphemer when they gave their testimony, something extremely distasteful to them but required by halachah, (Sanhedrin 56) they symbolically return that utterance to the head of the accused. In this way they can feel free of the sin of having themselves uttered the words of the blasphemer. (7) Since it is a cardinal sin in any religion or nation to curse its deity, ish ish, anyone, wherever, whenever, it follows that for a Jew to do so when it involves the only true deity, the perpetrator will be executed, etc. The emphasis "the stranger and the natural born citizen alike," is to underline that someone should not think that this man had been so severely dealt with only because he was a stranger. (8) Our sages stipulate that murder is less serious than causing someone to commit a sin. (Sifrey Ki Teytze 31, section 872) In the former case, one only kills the body; in the latter one causes death to both body and soul. (9) The juxtaposition in our Parshah of killing a person, and killing an animal, emphasizes that causing death may involve more than killing the animalistic soul in man; one may terminate one's nefesh, soul. The Torah is thus talking about someone who causes the other person to sin, thus leading him to this dual death. Since it is inconceivable that the killer should wind up in olam haba, the world to come, whereas his victim should be condemned to eternal oblivion, the penalty for such cases is mot yumat, execution of the machti, the one who caused the death through having caused the victim to sin, as well as the simultaneous loss of olam haba of the machti, the one who caused the sin. However, when an act of murder is merely like that of killing an animal which has no olam haba to lose in any event, then the payment exacted is only nefesh tachat nefesh, animalistic life in return for animalistic life. In other words, only the body of the killer is executed, since his victim has not lost his share in the hereafter through the deed of the killer. The sequence of the verses is clear then. The blasphemer is a machti, since those who hear him and do not react are grossly guilty themselves, both in body and in soul. They have to remove that guilt by testifying and placing their hands on the sinner. Once we deal with the levels of punishment that fit the level of the crime, the remaining verses also fit into the picture. (10) In Mishpatim, the personal injury legislation deals only with material losses sustained, i.e. earning capacity, loss of dignity etc. Here we deal with loss of stature of a person due to injury inflicted. A priest, for instance, cannot perform service in the temple once his body has become blemished. Therefore, considerations such as pain due to burning and other personal injuries are not mentioned in this context. The payment for an animal includes not only the value of the meat, but must include replacing the animal with one of comparable work capacity. The words "you shall have one law," refer to a comparison for restitution purposes between killing an animal and killing a human being. The equality before the law of both stranger and natural born citizen, extends both in regard of capital offences and in respect of offences involving financial or property damages. (11) The verse "and the children of Israel did as the Lord had commanded them," refers to the acceptance by Israel of the newly enacted legislation from that time onwards.