איש איש מבית ישראל אשר ישחט "What man soever there be of the house of Israel, that killeth"

רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג). Rabbi Chaninah ben Dotha says that anyone whose fear of the Lord takes precedence over his wisdom, will enjoy enduring wisdom. Anyone, however, whose fear of the Lord does not take precedence over his wisdom, will find that his own wisdom will not endure. (Avot 3,11)

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא. כי אחרי שהאדם מורכב מעצם גשמי שהוא הגוף הנוטה תמיד כל עוד היותו עלי ארץ רק אל ההנאות הגופניות ותשוקות חמריות, ומעותד בבוא יום פקודתו אל הבליה וההשחת', ומעצם רוחני שהוא הנפש הקימת ונשארת גם בכלות הגויה, ונוטה גם פה עלי ארץ רק אל ההנאות הרוחניות שהן העיון וההשכלה, ועשיית הטוב והישר, הלוא מעצמו ישפוט כל משכיל, כי יותר טוב לאדם להשקיף תמיד בכל מפעליו רק אל חלקו הטוב היקר והמעול' שהוא הנפש הנחצבת מצור רם ונשא בהיות' חלק אלקי ממעל, כי אז תהיינה כל פעולותיו גם טובות ונכוחות כמאה"כ "קדושים תהיו כי קדוש אני" וכו' מאשר ישקיף רק על חלקו הנבזה שהוא הגוף, כי אז תהיינה גם פעולותיו רעות ובלתי נכוחות בהשקיפן תמיד רק אל הנאות הגוף ותשוקות החומר כמאה"כ אשר הושם בפי אנשים כאלה לאמור "אכול ושתוה כי מחר נמות" (ישעיהו כ״ב:י״ג) כי כן נוסד בכלל גם בטבע כל אדם, כי רק האיש המייקר נפשו ויחשוב עצמו בתור האדם המעלה, ישמר רגלו מלכד ביון הרשעה, כי אם ייטיב פעלו ויישר ארחו, אבל המבזה ומקטין ומשפיל כבודו בעצמו, עד שיהי' קל או רשע בעיניו, הלא ילך מדחי אל דחי לבושות תמיד בשאט בנפש מעשים אשר לא יתכנו, וע"כ כמו שאמר שמואל אל שאול בהוכיחו על פניו דרכו, בעבור הקטינו את עצמו בבחינת גדולתו ומעלתו המדינית, "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" וכו', כן הזהיר התנא (פ"ב מאבות) בבחינה מוסרית את כל איש ישראלי לאמר "אל תהי רשע בפני עצמך" גם החוקר בס' המדות העיר על זה באמרו שאף שראוי לו לאדם לדעת כי הוא בן מות (ר"ל בבחינת גופו,) והדברים אשר לאדם ודברי המתים ר"ל המקרים והפגעים אחר יגיעוהו בעבור היותו בן אדם המעותד למות, ראוי ג"כ לו לדעת בכל זאת יעשה כל פעולותיו כאילו אינו בן מות, ר"ל שיזכור בכל פעולותיו המוסריות תמיד, כי הוא בבחינת נפשו אשר דרך נתיבה אל-מות יקר ונכבד מאוד, ועפ"י הדברים האלה הלא יקשה לנו להבין עצת עקביא בן מהללאל שאמר "הסתכל בשלשה דברים" וכו' כי בהשקפ' ראשונה, ולפי מה שאמרנו למעלה יסבב זכרון פחיתיות אלה שנוצר האדם מטפה סרוחה והולך למקום עפר רמה ותולעה ההפך ממה שרצה השלם הזה, כי בהסתכל האדם על זאת, הלא יושפל כבודו ותקטן מעלתו בעיניו עד שיעשה כל אשר יחפוץ בשרירות לבו, מבלי אשר יחוש עוד על כבודו ויקרת מעלתו, וכאשר ישים עוד אל לבו גם מהירת חליפת ימי חייו, הלא ישתדל ויתאמץ בכל עוז להתענג מהר בתענוגים גופניים וחמרים זה שבתו בית חומר מעט עלי ארץ, באמור לנפשו הבחינ' חמרית וגופנית "שיננא חטף אכול, חטוף שתי דעלמא דאזלינן מיניה לבי הלולא דמיא" מאמר שאמר שמואל לתלמידו ר' יהודה רק בבחינה מוסרית להזהירו שימהר ויחוש לעשות הטוב והתושיה בארץ ככל אשר תמצא ידו בקוצר ימי חייו עלי ארץ? ואף שרצו קצת החכמים לבאר דברי התנא השלם הזה באמרם שבעבור היות שלש סבות מביאות את האדם לחטוא שהן הקנא' בהון ורכוש זולתו והחמדה המחוברת אליה לקנות כמוהו עושר ונכסים, התאוה הגופנית והתשוק' החמרית אל הנאות חושיות ובשריות, והגאוה ורדיפת הכבוד המדומ' כמאחז"ל "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ר"ל מאשרו הזמני והמוסריי ע"כ אמר שזכרון אלה שלש ענינים מציל אותו מנפול ברשת אחת מהנה, כי בהעלות על לבו תמיד מקורו הנבזה לא יתגאה על זולתו ולא יחפוץ בכבוד ובזכרו כי כל קניני הזמנים יכלו ורמה ותולעה אחריתו לא יקנא רעהו בעד הונו ורכושו, ולא יחמוד אותם, אף לא יתאוה להתענג בתענוגי בשרים בשומו על לבו, כי יעמוד למשפט לפני אדון כל, בכל זאת לא נחה דעת הרב ז"ל בזה בעבור הספקות אשר העיר עליו בדברים נכוחים ומבוארים, (עיין בפנים הספר,) וע"כ באר דברי התנא באופן אחר ואמר, כי הראיה היותר נצחת על השארת הנפש היא, כי רק מה שנתהוה מדבר הנפסד ישוב אחר זמן מה להיות נפסד ג"כ, ד"מ צמחי ופרחי השדה או זרעוני גינה אשר נתהוו רק מעלי השדה אשר בלו, או מזרע למינהו אשר נשחת תחילה בארץ אחרי אשר נזרע, יכלו וישובו ג"כ לעפר כבוא עתם להיות נבולים, אבל הנפש אשר לא תתהוה מהעדר הקדום כי היא עצם פשוט ורוחני הנאצלת ממקור האלקים עליון, היא לא תוכל להיות נפסדת ככלות הגויה, כי אם לשוב עוד אל מקורה ואל בית אביה כנעוריה, [וע"ז מורה לדעתי מאה"כ (קהלת) "וישוב העפר על הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", אשר יתורגם,] וע"ז העיר גם התנא באמרו "הסתכל בשלשה דברים" וכו', ר"ל בן אדם שים תמיד אל לבך, כי רק בעבור היות גופך וחמרך בא מטיפה סרוחה שהוא ההעדר הקודם להויה, הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה שהוא ההעדר האחוז בעקב החומר, וע"ז תשפוט מעצמך, כי נפשך האצולה ממרומים ורוח אלקים אשר יפעמך לא יכלו בכלות בשרך ושארך, אחרי שאינם הוים מדבר הנפסד, כי אם ישארו לנצח, וישובו אל האלקים, וע"כ "אתה עתיד ליתן דין וחשבון" וכו', ובשומך זאת תמיד אל לבך "אי אתה בא לידי עבירה", כי רעיון זה שתשאר הנפש ותעמוד למשפט על כל מעשיה לפני הי"ת השופט כל הארץ ישמור בעליו מחטוא, וע"כ שבחו חז"ל גם את עקביא בעל המאמר הזה, אשר בלתי ספק שמר מוצא שפתיו זה מאוד כל הימים, שהי' ירא חטא יותר מכל זולתו, עד שיראתו זאת הסבה אותו להשאיר עומד בדעתו אשר בעין חכמתו חשב אותה שהוא אמיתית, ולא רצה להחליפה בדעת חביריו, אף שאם הי' מסכים עמהם היה נעשה מהם לראש ולאב"ד, כי כן משפט יראי ה' האמיתיים, כי בעד כל הון ומחיר כל קניני הזמן והכבוד המדומה לא ימכרו האמת האהוב להם מכל וע"ז יורה לדעת הרב ז"ל גם דברי ר"ח בן דוסא שהחל בהם, "כל" שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", ר"ל שלא יסור מדעתו שהשיג והכיר בחכמתו שהיא אמיתית בעבור שום סבה בעולם, כי לעון ומרי גדול וכמעל בה' אלקי אמת יחשב לו להכחיש האמת אשר השיג בשכלו. דבר קדוש הוא להגיע האדם אל שלמותו המכוון שתהיה השקפתו באופני חיותו אל הטוב שבשרשי מציאותו לא על הרע שבו. וזאת העצה היא מבוארת התועלת כי ההחחלות והשרשים הטובים יחייבו האנשים לפעול פעולות טובות אמנם הרעות יחייבום אל הפחיתות ולפחות יתנצלו בהם לאמר כי כאיש גבורתו כי על זה הענין תפס שמואל על שאול כשפשע בשליחותו וא"ל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל וישלחך ה' בדרך (שמואל א ט״ו:י״ז-י״ח). אמר כי היה לו להסתכל מאין בא מראש שבטי ישראל וגם שהוא הווה להם למלך והשליחות אשר הוא הולך אליו. כי לפי יוקר התחלותיו ושרשיו כן צריך ליתן את הדין, וזה המוסר החזיק בו החוקר וכתבו בפרק י"א מהמאמר העשירי מהמדות זה לשונו. לא כמו שכתבו המזהירים כי האדם ראוי לו לדעת הדברים אשר לאדם ודברי המתים כי הוא בן מות אבל יעשו בכל הדברים כאלו אינן בני מות וכל הדברים יעשה לחיות כפי היותר נבחר אשר בו. הנה אם קטון הוא בשיעור ובכח וביקר יתר מאד יתעלה. ראה כמה ערבים דברי החכם אשר בהם למד דעת ויראת ה' בשיסתכל האדם תמיד אל שרשיו היקרים ויעצים עיניו מדברי המתים ומהחלט על עצמי כי הוא בן מות לפי טבעו אשר הם דברים המפילים עליו חבלי שינת ההתרשלות תנומת העצלות והרפיון אבל שישים אל לבו תמיד יוקר נפשו ומעלתה אשר אם קטן הוא בעיניו, על דרך האמת הוא גדול יתר מאד וזו עצמה עצת המשוררים בני קרח במליצתם הנכונה בתוכחת הנפש ומוסרי'. אמרו שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תלים מ"ה). ירצה שכחי עמך ובית אביך החמריים וזכרי כי ממקום קדוש לוקחת דכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים. והוא עצמו מה שכוון מהמאמר האלהי הקדוש שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. ירצה לא תתרשלו במנהג הטהרה והנקיות בטענות פחיתות חומריכם כי קדוש אני ה' הנותן רוח בכם והנופח נשמותיכם כמו שנזכר. ונאמר (ישעיהו נ״ז:ט״ז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. והנה לפי זה יש תימא נפלא על מאמר עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (אבות פ"ג). וזה כי הוא מבואר ממה שאמרנו כי זאת אינה עצה כי אדרבא בזכרו התחלותיו הפחותות יתיר עצמו לדברים פחותים וגרועים ולא ישים אשם נפשו עליהם. והרי איוב לא היה פוטר נפשו מן הדין אלא בטענות אלו עצמן. אמר אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך (איוב י"ד). כי באומרו אדם ילוד אשה וכו'. הוא עצמו מה שאמר מאין באת מטפה סרוחה וכו'. ובאומרו כציץ יצא וימל וגו'. הוא מה שאמר ולאן אתה הולך. ירצה כי במעט הזמן הוא נעתק ממקומו זה ויברח אל מקום רמה ותולעה אשר נסעו אבותיו. ואמר ידעתי שלא נעלמו ממך שני אלו הענינים ואיך תביא אותי במשפט עמך כאלו הייתי מהתחלה נכבדת או שהיה לי מציאות קיים באמת בצדק אפטר מדינך, והנה אם כן איך יצדק אמרו כי כשיסתכל שבא מטפה סרוחה או שהוא הולך אל מקום עפר רמה ותולעה יתרחת מעשות פעולות מגונות אדרבא יעוררוהו להפנות לבו אל הבטלה והשעשוע בעודו בחיים על דרך שאמרו בעירובין (ר'ד.) אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא חטוף אכול חטוף ושתי דעלמא דאזלינן מניה לבי הלולא דמי. עם שהמאמר הזה הוא משל הטוב האנושי הראוי לדרוש אותו בעוד בחיים חייתו מכל מקום הוא משל בפי ההמון בהפך מה שישים עקביא לפניהם. גם כי לפי מה שפירשו הראשונים במאמר הזה יש בו פקפוקים אזכור אותם אחר שאזכור פירושם: והוא כי לפי שהאדם עשוי לחטוא בא' משלשה סוגי חטאות תחתיהם יעמדו כל מיני העבירות ואישיהם והם אשר זכרו החכמים (אבות פ"ד) החמדה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם כי אין אדם אשר יחטא רק בשלשה ענינים אלו אם לקנות ממון או שום תועלת או לרדוף אחרי ההנאות והתאות הבשריות או ברדפו אחרי הגאוה והכבוד. והנה בזכרו מאין בא יתרחק ודאי מהגאוה כמו שאמר החכם (חו"ה שער הכניעה פ"ה) תמהני מי שעבר מעבר השתן שני פעמים איך יתגאה. ובזכרו לאן הוא הולך יבזה הקנינים המדומים כי למה ירדוף אחריהם ומחר יוצע רמה תחתיו. ובזכרו לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון יתרחק מדרכי התאוה וחמודותיה כי ידע כי רע ומר תהיה באחרונה בפקוד חשבונו ממנו וכמ"ש החכם (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותיך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. והנה עם זה ימצא מוגבל בכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה וזאת היא כוונתם דרך כלל ועם שהם דברים נכונים מצד עצמם יראה שיש לפקפק אם היתה זאת כוונת החכם מפני חמשה דברים. האחד כי בואו מטפה סרוחה לא יספיק להרחיק האדם מן הגאוה מצד שכל בני אדם שוים בה ולמה לא יתגאה האדם בהכירו לעצמו יתר שאת בחכמה וגבורה עושר ובכלמעלה על בני גילו אשר אב אחד ילדם ויכוננו ברחם אחד. והשני למה יזכור ג' דברים יזכור לאן הוא הולך ויועילנו להרחיק הגאוה כי איכה מעלה רמה יבקש ומחר תהיה רמה אחותו ומה אם יספיק זכרונו להרחיקו ולהפליגו מבקשת הדברים הזמניים אשר הוא צריך. לקצתם כ"ש שירחיקנו מהנמאסים ומהמתועבים הנמשכים מהגאוה וגודל לבב. והשלישי כי מה לו לזכור שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה די לו בשיזכור כי מחר הולך אל בית עולמו ויעזוב לאחרים חילו ואף על פי שלא תשלוט רמה בבשרו והרביעי כי בכלל השלישית הם כלם כי הזוכר את החשבון יפחד ויחרד לבבו ליום דינו וישמר מכל אשר יבוא לידי חשבון מאי זה מין שיהיה וירא אלהים יצא את כלם וכך שנה לנו רבי בתחלת פרק שני הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה הבט מה למעלה מהך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין ושלש אלה כלם מענין החשבון הם כמו שהוא מבואר ואם כן החשבון לבד יספיק להרחיק האדם מהעבירה ולמה יפליג עקביא בדברים. החמישי כי הנה דבריו נראין סותרין זה לזה כי אם הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה איך יצייר שיש לו ליתן דין לפני מלך המלכים והוא ידוע שאין שם מקום המשפט וכמו שהבטיח היצר הרע לבעליו באומרו (קהלת ט') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה והכוונה לו כי כשם שאין שם דין ותשבון אלא כליית הגוף והפסדו ככה אין לו לתת את הדין בשום מקום ובשום ענין וההמשך הוא הכפירה וההסתה הכוזבת. אמנם הכוונה לעקביא בן מהללאל יתכן שיהיה הענין הנכבד עצמו שאמרנו והוא ליקר ולקלס החלק המעולה שבנו ולהחשיבו ולהקפיד מאד שלא לחלל כבודו לעשות דבר מגונה שלא יאות לעשותו מצד מעלתו. ולזה אמר שישים כל אדם אל לבו אלו שלשה דברים ולא יבא לידי עבירה והם ^*התחלות ההויה וכו', כונתו כי לדעת החוקר יצטרך כל דבר נמצא שלש דברים להויתו, א' החומר הנושא ההויה, ב' ההעדר הקודם לה, ר"ל הסרת הצורה הראשונה שהיתה תחילה החומר ההוא, כי רק אז יוכל להיות דבר חדש אם יוסר מהיות מה שהי' בתחלה, "ד"מ חלקי העשב והחציר אשר תאכל הבהמ' למזונה צריכים תחילה להסיר ע"י העיכול במעיה צורת העשב והחציר בטרם יוכלו להשתנות ולקבל צורת דם או בשר הבהמה ולהיות חלק ממנה, ג' הצורה החדש' אשר תקבל עתה, ועל שלש אלה רומז התנא כי מאמר "מאין באת" "וכו' יורה על חומר האדם אשר ממנו יתהווה והצורה אשר קדמה להויתו אשר נעדר' היותו, ובמאמר "ולאן אתה הולך" וכו' רומז על ההעדר הקודם להויה, כי להוית הרמה והתולע' צריך אתה להפשיט תחילה מחמרך צורת הבשר האנושי, למען תוכל לקבל אח"כ צורת הרמה והתולע', ומאמר "ולפני מי" וכו' מורה על הצורה, כי רק בעבור היות צורתך בצלם אלקים, אינה נפסדת ועתיד' לתת דין וחשבון לפני יוצרה, כי מאתו היא שלוחה הנה עלי ארץ ואליו תשוב. התחלות ההויה שזכרם החוקר. החומר הנושא ההויה. וההעדר הקודם לה. והצורה ההווה. כי באומרו מאין באת מטפה סרוחה זכר מה שהוא ההיולי להויה בלי ספק. אמנם ההעדר זכר אותו ורשמו במה שאמר לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה לפי שההעדר ההוא הוא הכרוך בעקבי כל הווה והוא המחייב הפשטת הצורות ההוות והמרתן בזולתן אשר היו נעדרות כמו שמפשיט החומר הבשרי צורת הבשר האנושי ולובש צורת עפר רמה ותולעה אמנם הצורה היא מבוארת באומרו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כי באמת הצורה ענין אלהי שלוח מאתו יתעלה להחיות פגרים מתים והוא מחוייב להשיב שלחו דבר כציר נאמן. ובמדרש פרשת זיבה (ויקרא רבות פ' י"ט) תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל וכו'. רבי אבא בר כהנא בשם רבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי שלשתן דרש רבי עקביא מתוך תיבה אחת וזכור את בוראיך (קהלת י״ב:א׳). בארך בורך. בארך זו ליחה סרוחה בורך זו רמה ותולעה. בראך זו מלך מלכי המלכים הקב"ה שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון בימי בחירותיך בימי טליותך עד אשר לא יבא וגו' (שם). והיא היא כוונת רבי עקביא בזכרון אלו ההתחלות בדברי שלמה החכם. אמנם כוונת שלשתן כי ההסתכלות על אלה הדברים יועיל לו מאד לברור החלק המעולה שבו ולהוציא יקר מזולל ולהחשיבו. וזה כי כשיסתכל מאין בא ולאן הוא הולך כמו שאמרנו ידע וישכיל ממוצא דבר כי ההעדר אשר בהתחלתו הוא האחוז והכרוך בעקבות החומר והוא לבדו המחוייב אל ההפסד. אמנם הצורה שהיא עקר ההויה היא שכלית וקיימת ונשארת להתיצב לפני בוראה ומצדה הוא עתיד ליתן את הדין לפניו ולא יחשוב שהוא בן מות מצד היותה נפסדת בהפסד החומר הבא למקום עפר רמה ותולעה מקום שאין שם דין כמו שאמרנו. והוא עצמו מ"ש בסוף פרק רביעי מפרקי אבות ודע שהכל בא לפו החשבון ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס שעל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן את הדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. יזרז שלא יבטיח היצר הרע אל הנפש ההמלט מהחשבון הזה לאמר כי ביום צאת רוחו ושובו אל אדמתו מיד אבדו עשתונותיו והנה הוא מוצא חסרונו ופחיתותו מנוס וכתריס לפני פורענותו כי אין הדבר כן ויש לך להביא ראיה על זה ממה שאתה רואה בעיניך בחלקי הוייתך אשר אי אתה יכול להכחישו בשום פנים. וזה שעל כרחך אתה רואה שנמשך מן ההתחלה האחת שהוא החומר מה שראוי לפי טבעו והוא היצירה בבטן אמך והיציאה לעולם הזה ע"י הלידה. ומן ההתחלה השנית שהיא ההעדר על כרחך אתה מודה שנמשך ממנו מה שיחוייב לפי טבעו והוא היות הצורה החיונית שהיתה נעדרת מתחלה והפשטתה מפני צורה אחרת אחרי כן ע"י המות. ואם כן על כרחך אתה מודה שימשך מהחלק השכלי שבך והוא הצורה המיוחדת לך מה שיחוייב לה והוא לתת דין וחשבון מכל מעשיה לפני מלך המלכים הב"ה. והיא ראיה חזקה ועצה שלמה הסכימו בה הכל אשר עליה מיוסדת המדה הנכונה אשר קראוה החכמים יראת חטא שאינה אלא ההכנעה מעשות דבר מגונה לפי טבעו. וכמ"ש על עקביא בן מהללאל עצמו במסכת עדיות (פ"ה מ"ו) לא ננעלה עזרה על אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. שבחוהו בשהיה עיקר החלק החשוב שבו והיה ירא מאד מהחטיאו והביא עליו שום פגם. אמרו עליו (שם) שהלכו אליו כל חכמי ישראל ואמרו לו חזור בך מד' דברים הללו ונעשה אותך אב ב"ד לכל ישראל והשיב מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא אהיה שעה אחת רשע בפני המקום שיאמר שבשביל שררה חזר בו. הנה יראת חטאו מפורסמת מאד במה שחשש למה שיליזו עליו הבריות לומר מפני שררה חזר בו ואין רוח המקום נוחה במי שמכניס עצמו במקום חשד הבריות שיש חלול השם בדבר ולזה אמר שחלילה לו מהיות רשע שעה אחת בפני המקום. והנה הבריחה מהשררה תחת זאת היא מצרף היראת חטא בלי ספק והיסוד אליה אינו רק התיקרות נפשו בעיניו ובלתי התנכרותו בה. וזו נראית כוונת המאמר שזכרנו ראשונה היוצא מפי המפורסם שבחסידים אנשי השם רבי חנינא בן דוסא שאמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וזה כי כל שמכיר את נפשו והיא היתה יקרה בעיניו וירא וחרד מאד על שמירתו מהחטיאה הנה באמת הוא ידרוש החכמה כדי שידע ליזהר בשמירת נפשו מהחטא ולזה יחוייב שתתקיים לו חכמתו בעוד שהסיבה קיימת כלומר כל עוד נפשו בו כי א"א זה בלא זה. והשנית שהסרתו מהחכמה והסח דעתו ממנה הנה הוא חטא גדול מצד עצמו ואחר שיראת חטאו קדמה לו לא יסור ממנה בשום צד כמו שעשה עקביה בן מהללאל שלא סר מחכמתו שלמד מרבותיו מפני יראת החטא שלא יאמרו וכו'. אע"פ שבשעת פטירתו צוה לבנו לחזור מהן (שם מ"ז) וא"ל ואתה למה לא חזרת אמר ליה אני קבלתי מהמרובים והם קבלו מהמרובים הם עמדו בשמועתם ואני עמדתי בשמועתי ואתה קבלת מהיחיד וכו'. כדאיתא התם ואם זה החסיד נתקיימה חכמתו בידו לפי שנראה לו שום צד חטא להעזב מקבלתו על זה האופן. כל שכן למי שישב ויסיר החכמה מלבו שהוא עון גדול. וירא חטא ודאי ימלט ממנו ולזה על כ"פ חכמתו מתקיימת. אמנם מי שלא קדמה לו הכרת נפשו ויראת חטאו על זה הענין אלא שנדמה לו החכמה כאחת המלאכות הנה אי אפשר שתתקיים בידו לפי שאינה נדרשת ממנו לעצם צרכה וענינה המיוחד שהוא שמוש נפשו וקישוטה אלא לענין מקרי חצוני בעושר והכבוד וכדומה שבהסתלק הצורך ההוא או שלא יעלה בידו יסתלק העסק בה. והוא עצמו מה שאמר המשורר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב וגו' (תלים קי"א). ירצה כשיהיה ראשית מחשבת החכמה ותכליתה יראת ה' יורה על שכל טוב לעושה שניהם כי ודאי ימצאו שניהם יחד ולא עוד אלא שיתקיימו בידו באופן שתהיה תהלתו עומדת לעד. וזו היא כוונתם באומרם כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) כי מי שקדמה לו היראה אין ספק שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו. כי אם ידע עושה מפי עצמו ואם לא ידע עושה מפי אחרים. ולכן אמרו (שם) שאיש כזה דומה לאילן ששרשיו מרובין וכו'. שאפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו והוא אומרו חכמתו מתקיימת לפי שהמעשים אחוזים בשרשי היראה והכרת נפשו היקרה וההקפדה על שמירתה. אמנם על מי שמחסר את חקו בזה אמרו חז"ל (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד כי מי שיש לו חכמה ולא יראת חטא הוא דומה ממש למי שישתדל לעשות פתח ועדין אין לו בית כי כן זה הוא אינו מרגיש בעצמו מציאות נפשו היקרה והוא אינו ירא עליה ומבקש החכמה אשר היא כלי תשמישה ושומרת משמרתה וסוף שלא תתקיים בידו כמו שלא תתקיים הדלת ההיא מצד שאין לו מקום לקבעה בו. וזה המשל כוונו הנביא באומרו (ישעיהו ל״ג:ו׳) חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו ולזה בהכרח יהיו מעשיו מועטין ולסוף תתבטל חכמתו. וגם יתכן לומר חכמתו מתקיימת ואינה מתקיימת בבחינת שומעיה לפי שהדברים היוצאים מפי האומרים מעט ועושין הרבה הם מקובלים ומתקיימים ביד שומעיהם. אמנם העושים בהפך דבריהם אינם נשמעים וחכמתם אינה מתקיימת ביד השומעים ^*כי הדברים וכו', עיין למעלה ח"א דף ל"ה ע"ב שער ד' ותראה כי דברי החוקר צריכים להיות כן, "כי הדברים אשר בפעולות ומעשים המאמרים פחות יאמנו מהפעולות ואם לא יהיו מסכימים לדברים המורגשים יבזום ויכחישו האמת", ע"כ ור"ל כי מעשי ופעולות החכם המורה או המוכיח את העם צריכים להיות לפתות מסכימים לדבריו, אם גם לא יהיו יותר טובים מהם באופן שיאמנו המאמרים מהפעולות. כ"א לא יסכימו יחד יבזו השומעים את דבריו ויכחישו, ויאמרו לו כעין מה שאמרו לבן עזאי ביבמות ס"ג ע"ב "נאה אתה דורש, ואין נאה מקיים", (ועיין ס' בראשית דף רט"ז ע"ב בביאורי פי' אחר בדברי החוקר האלה,) וע"ז יורה לדעת הרב גם דברי התנא "כל שמעשיו, (ר"ל הטובים) מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת ר"ל דברי חכמתו אשר יורה לזולתו עושים רושם בלב שומעיהם ומתקיימים אצלם, משא"כ בהפך "כל שחכמתו מרובה", ר"ל שלא יסכימו מעשיו עם דברי חכמתו ותוכחתו אינם עושים רושם בלב השומע אותם ואינם מתקיימים. כי הדברים אשר אצל הפעולות והמעשים פחות יאמנו המאמרים מהפעולות אבל יבזום ויכחישום כמו שכתב זה החוקר בראשון מהעשירי מספר המדות וזכרנוהו בפרשת ויכלו שער ד' והוא מאמר נכון מאד לכל אחד מהפירושים. והנה לפי שהיראה על זה האופן היא יסוד כל המצות האלהיות יסבול שאמר עליה משה עליו השלום (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו': הכוונה אינך צריך להשלים כל מצות ה' ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור כל חקותיו ומצותיו אשר ייטב לך בהם רק היראה לבדה שאם תקדם היראה הכל ימשך ויסכים מאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) וכי יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא כי באמת לגבי דידיה דבר קטון היא להכין חלקי עצמו וליקר החלק המשובח ולירא עליו פן יתקלקל בידו. האמנה כי זה הפירוש לא יסבלוהו הטעמים ותכן פירושו עם אלו המאמרים הנלוים אליו מחז"ל יתבארו במקומו ב"ה. הנה מכל זה נתבאר אמות מה שהנחנוהו ראשונה מחיוב השקפת האדם אל החלק המעולה שבו ולא אל החלק הפחות רק להשמר מאד מפני פחיתותו כנזכר. ^*ועם היות וכו', להבין דברי הרב ז"ל אלה עיין ביאורי תחילת תוכן שער ל"ג (ס' בראשית דף רס"א ע"א וע"ב) כי שם מבואר הכל על נכון. ועם היות שראש חכמי המחקר דבר בזה המוסר והזהיר עליו השיעור שזכרנו הנה באמת הם לא הגיעו לסוף תועלתו ולא באו עד תכונתו: לפי שהם חלקו זה השכל אשר בנו לשני ראשים. האחד הוא המעיין ויודע בעניינים העיונים ההכרחיים אשר לא סודר ממנו פועל ומעשה כלל. והשני הוא השכל המעשי אשר יעיין בענינים האיפשריים אשר ממנו יסודרו הל המעשים האנושיים כמו שכתב זה החוקר בתחלת דבריו לספר המדות באומרו כל מלאכה וכל למוד וכל מעשה וכל בחרה. כי המלאכה והלמוד הם המעשי והעיוני אשר בשני חלקי השכל והמעשה והבחירה הם הפעולות הנמצאות בחלק החמרי וחלקם לשנים האחד מה שיעשה לפי מה שיזדמן אליו לפי הרצון לבד וקראו מעשה. והבחירה הוא הפועל הנעשה בעצת השכל המעשי אשר במעשים האנושיים כנזכר. והנה הם לא ראו שיפול בחלק השכלי לא שום זכות ולא חובה לשמים כלל כי החלק העיוני לא יסודר ממנו לפי דעתם שום מעשה בחלק הגופיי ואשר יסודר מהמעשי היושר בו או החטא והוא אצל הדת המדינית או אנשיה לא אצל האל יתברך כלל. ואין ספק שאם זרח עליו אור התורה והמצוה היה מרגיש כי מהשכל העיוני אשר בו יסודרו כל המצות האלהיות כי השכל הגוזר בעיונו במציאות האל יתברך וידיעתו באלו הנמצאות כלם ומשגיח בהם ומנהיגם ברצונו המוחלט הוא עצמו יגזור במציאות הנבואה ומצות התורה ובאמות שכרה ועונשה וממנו חוייבו כל אלה המעשים האלהיים המוטלים חובה על האדם לעשותם. והיה מוצא המעשיים היוצאים לחוץ שלשה מינים חלק מסודר מהעיוני והם המצות התוריות. וחלק מסודר מהמעשי והם הענינים האנושיים ושניהם תחת הבחירה וחלק בלתי מסודר משום אחד מהם רק מהרצון לבד אשר קראו הוא מעשה אשר הוא באמת אינו פועל אנושי בייחוד כי הוא משותף לכל הבעלי חיים המתנועעים ברצון. אמנם לפי חלוקתו עקר המעשים אשר בהם יוצלח האדם חסר מספרו. כי עקר הצלחת האדם וישועת נפשו נא ימצא לו רק במה שנפרד בו משאר הנמצאות השפלות כלן בפעולותיהן ובתכליותיהן העולות במעלה על כל אלה הדברים המורגשים וזה לא ימצא בשום צד רק בהתנהג במעשים אלהיים מגיעים אלינו ע"י החלק השכלי הגוזר לשמוע אל דברי הנביא ולהאמין מצותיו אשר ידבר בשם ה' ולירוא מפניו, כמו שעל ענין זה אמר החכם בחכמתו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י״ב:י״ג-י״ד). כי הוא כבר העביר החפוש בכל אותם הפעולות אשר כרם החכם שם על סדרם ולא מצא שיהא לאדם בהם ולא בשום אחד מהם יתרון המחייב זולהמצא אליו משאר הנמצאות אשר עליו שאל פעמים מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו' (שם א') רק מצא יתרונו מצד זה החלק השכלי אשר עיונו יחייב על יראת האלהים הנפשיית. והפעולות אשר יסודרו מהעיון ההוא שמור מצותיו ואמר כי זה כל האדם ולא זולת וכבר התחלנו לדבר קצת בזה בתחלת שער ל"ג וזכרנו מה שנטה הרב המורה אחר הדעת הפלוסופיא ונלחץ בעניינו עיין עליו כי הוא ענין נכבד מאד. והנה א"כ הוא מבואר שתועלת זה המוסר אשר זכרנו וטוב הישרתו הלא לנו הוא ולבנינו לעשות ככל דברי התורה הזאת אשר שם לפנינו לפי שהחטא הנופל בהם ובכל אחד מהם הוא חוזר אל זה החלק הנכבד אשר בנו ^*כי ע"ז תמצא וכו', יען כי לפי האמור עד הנה רק השכל העיוני המאמין בה' ובתורתו יחייבנו לעשות כל המעשים שנצטוינו בה, ורק בעבורו תהי' יראתו על פנינו ע"כ יחס הכ' גם כל חטאות האדם רק אל הנפש (שהיא השכל העיוני,) באמרו "ונפש כי תחטא, ואשמה הנפש ההיא, הנפש החוטאת" וכו', ורק אונקלס אשר תרגם התורה בל' ארמי ללמדה ולהבינה להמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו זאת, כי השכל העיוני לבד הוא העיקר בכל מעשיו ופעולותיו המוסריות, כי אם יחסו הכל אל הגוף הנרא' העושה אותן בפועל, (אף שהוא באמת החלק הפחות באדם ומעלתו גרועה ממעלת הנפש,) תרגם מאה"כ "ונפש כי תחטא, ואינש ארי יחוב", כי על זה תמצא בכל מקום שהתורה תולה החטאים והאשמות והעונשים בחלק ההוא כמו שאמר (במדבר ה׳:ו׳) ואשמה הנפש ההיא, הנפש האוכלת את הדם, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א). וכן תמיד. לפי שהחטאים נתלין במקור הפעולות ושרשם והיא הנפש והיא תשא את עונם כמו שאמר (יחזקאל י״ח:ד׳-ה׳) הנפש החוטאת היא תמות כי הכל הוא לפי חוזק אמונתה או חולשתה וקרא דוקא בלי ספק. אמנם אנקלוס שהסב בכל מקום מלת נפש אל האיש הנה הוא דבר אל ההמון כפי הראוי להם כי הם יותר יחושו אל הגופות ואם הם החלק הפחות שבהם כמו שביארנו בתחלת השער הקודם. ולזה נראה באמת כי אל עם ה' אלה בייחוד כיוון החכם במה שאמר במאמר שזכרנו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת לפי שאין יראת חטא בזולתה מהאומות ואין לעכו"ם ולחכמיהם חלק באמונה כלל. וזה אשר נתיחדו בו במעמד האלהי אשר נאמר בתחלתו (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ולבסוף (שם כ') כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו להורות כי אם אין אמונה אין יראה ואם אין יראה אין אמונה כי הענין הראשון יחוייב מחבירו בהמצאו ונפסק בהעדרו בלי ספק. והנה לפי ששלמות האדם כפי מה שנזכר הוא תלוי בשלמות זה החלק השכלי והוא במה שתצליח ותשכיל נפשו בטוב עיוניה הדעות הנכונות האמתיות כי אז תבין יראת ה' ותרתע מפניו כמו שהונח גם בתקון הכח החמרי אשר עליו מוטל להוציא אל הפועל המעשים המסודרים מזאת ההשכלה והיראה כשיהיה מזומן ונכון לפניו לעבוד עבודותיו מבלי שיטה אל הטבע הבהמי המשותף או הקרוב אליו. לזה תראה מזה החלק התוריי אשר לפנינו שיסדר אלו שני הענינים בזה אחר זה. ראשונה יישיר במה שתסור הנפש מדעות פחותות ודמיונות נפסדות המרחיקות אותה מכל דעת ותבונה. ואחר יישיר במה שירחיק הכח החמרי מהיותו נטרד אחר הבהמיות בתאוותיו הנפסדות והשיבו שומע ונכנע אל מאמר השכל ועבודותיו. ובסוף יבאר הכוונה ותכלית ההיישרות וזה יתבאר כפי מה שנאמר אחר שנתעורר אל קצת ספקות שראוי להתעורר אליהם בזה החלק: When striving to achieve his potential, man must look beyond himself and attempt to act as if he had become a partner in what he is striving for. When king Saul listened to the people and allowed Agag to live, his error was that he was too aware of his own shortcomings and not sufficiently aware of the lofty position he occupied by reason of being king of Israel, G'ds holy nation, (compare Samuel I chapter 15) Concentrating on the Divine, which constitutes part of man's roots, is the antidote to dwelling on one's mortality. The latter is depressing, whereas the former is elevating. G'ds imperative "be holy, for I am holy," means "do not use the fact that you are in a mortal shell as an excuse not to strive for the ultimate you are capable of." This seems to conflict with the view expressed by Akavyah ben Mehallalel in Avot 3,1, who states "look at three things and you will not become a sinner. Your origin, i.e. a smelly drop of semen; your destiny, i.e. a place of dust and worms; the celestial tribunal before which you will have to give an account of your life to the Almighty." Surely, a person who is imbued with that outlook is apt to become rather permissive with himself, telling himself that nothing much can be expected of him seeing he is of such lowly origin and headed for such a miserable destiny. This also seems to be what Job argued when he justified his despair saying: "man, the product of woman, of short lifespan and excess of trouble, anger etc." (Job 14,1) Did not Samuel say to Rav Yehudah (Eyruvin 54 ) "smart one, eat and drink while you can, since the world we will depart from is like a feast." Even though the parable may tell us to seek the permissible pleasures of life while we are still here to enjoy them, it is certainly a public pronouncement totally different from that of Akavyah ben Mehallalel. In fact, since man's sins are rooted in any or all of three types of motivations, "jealousy, sensual desire, quest for honour and glory," the considerations Akavyah asks us to bear in mind, will act as brakes to any of the aforementioned causes of sin. How can a person be haughty, seek glory, when he considers his lowly origin?- How can a person be consumed with desire to gratify the urgings of his flesh, when he knows all too well that he will soon return to dust, and his own flesh will be food for the worms? How can one be greedy and jealous of someone else's possessions, when one knows full well that all these possessions will be left behind? How can one indulge the flesh when one knows one has to render an accounting of how one spent one's time down here? While Akavyah seems to make a good case, superficially, his arguments can be countered nonetheless. If one will turn into dust and worms, what judgment is there to be afraid of? If one's origin is low, so is everyone else's; how could this be a deterrent to sin then? Pride, i.e. being vainglorious, may reflect merely one's achievments, not one's origin! Why does Akavyah describe the fate of the corpse? It would have been simpler to say "we are all headed for death!" Is not the fact that one has to die a sufficient deterrent? In Kohelet 9,10, Solomon has already said "whatever you are able to do, do it with all your might; for there is neither action nor reasoning nor knowledge nor wisdom in she-ol, [the place] that you are going to." Since your body is finite, all that is connected with it comes to an end when your body dies. Akavyah, however, reminds us that we should consider the elevated part of man, not desecrate it or debase it. To this end, the considerations he suggests to keep in mind are very helpful. It is only the body that is lowly, just as it is only the body that turns into dust and worms; the soul, the Divine part of our roots will live on and have to give an accounting of itself. All phenomena in nature share three criteria. A) They are all observed in their present stage of development, evolution. B) They have all undergone some metamorphosis before they reached their present stage. C) They all appear in a certain format. Remembering these three facts, Rabbi Akavyah says will help one avoid sin. 1) Considering that one's raw material is only matter. 2) Considering that all matter is in a constantly changing state, not enduring as such. 3) Considering that one's format is "in the image of G'd." When considering all these factors combined, remembering the Divine part of our format helps to give us the proper perspective on life. Akavyah's warning then is not to let the yetzer hara mislead us into thinking that because our bodies are transient and our origin insignificant, we are not losing anything by enjoying the pleasures of life, but to remember that there is another part of us that transcends the body, and which we may place in jeopardy if we do not act properly. If the body is subject to metamorphosis, how much more so the soul. Death of the body as an end to existence is quite an illogical premise then. Death is merely a transition to another state, not a final disposition, extinction. It is this thought that is the rationale underlying all yirat chet, fear of sin, the knowledge that there is no escaping the consequences of one's actions. When the Mishnah in Ediyot 5,6-7, describes this same Akavyah as a person possessed both of great wisdom and fear of the Lord in the highest degree, it only shows that the author of the statement quoted in Avot, himself lived in accordance with his own philosophy. He is reported to have declined the highest office in order not to compromise what he believed to be the truth. He preferred to be called a fool, rather than appear wicked in the eyes of G'd by recanting publicly something which he believed privately. He who gives people cause to suspect him of wrongdoing, cannot be well liked in the eyes of the Lord. This is what Rabbi Chaninah ben Dotha had referred to in the opening quote from Tractate Avot. People of Akavyah's caliber require wisdom to help them distinguish true integrity. This is the reason that they are granted such wisdom. If, however, people want to employ their wisdom for ulterior personal motives, they are not really in need of such wisdom. Therefore, it will not endure, they will lose it. G'd does not endow people with the talent to deny their fear of G'd. In the words of the psalmist, Rabbi Chaninah's statement is "the beginning of wisdom is fear of the Lord, ensuring good intelligence for those who practice its dictates." (Psalms 111,10.) Those who act in accordance with that wisdom will find that their intellect stands them in good stead. When that psalm continues "his fame will endure forever," this is parallel to the statement in Avot "those whose deeds are more numerous than their theoretical wisdom will enjoy enduring wisdom." Anyone whose fear of the Lord is his priority number one, will try and do more than his wisdom dictates. He will do both what his own wisdom dictates and what his mentors have taught him to do. Those people who invert the process are described by the Rabbis as being like builders who have provided doors, but lack the house to put them in. What good are doors when you do not have a house?

א כי בכל מה שיזהיר משחיטת מוקדשין או הקטרתם חוץ מאהל מועד ייחס הדבר אל האישים אמר איש איש מבית ישראל, דם יחשב לאיש ההוא. ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. ובכל מה שהזהיר מאכילת הדם נבלה וטרפה יאמר ונתתי פני בנפש האוכלת והכרתי אותה. כל נפש מכם לא תאכל דם. כל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה. וכן בסוף העריות ונכרתו הנפשות העושות וגו'. מה שיראה שהיה ראוי שיהיה בהפך כי האזהרה הראשונה היא אזהרה נפשיית במה שתצוה על היות הקרבנות לה' ולא לזבוח עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם שכל זה ימשך משבוש השכל ודעת נפסד וראוי שפעולתו ועונשו ייוחסו אל הנפש השכלית. אמנם אכילת הדם וכל נבלה וטרפה ואיסור העריות הנה הם מפעולית החלק החמרי ותאוותיו האנושיות וראוי שתבא אזהרת זה ועונשו על האיש העושה זאת בחלקיו הגופיים: ב אומרו כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו וגו'. כי מה טעם זה לאיסור אכילתו. כי כן נתן הבשר להיותה כליל על המזבח בעולות אבל נאסרה אכילתו. ועוד שתלה אותו בתרי טעמי. האחד להיות נפש הבשר בדם. והשני לתתו על המזבח. ועדיין ישאר לדעת טעם נותנו על המזבח כי לא פורש בכתוב ונימא ליה לא תתנהו על המזבח ונאכלהו: ג כי אחר שהאריך יותר מדאי בזה הטעם באומרו כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו וגו' על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם חזר ואמר אחר כך איש איש מבית ישראל אשר יצוד ציד חיה וגו' כי נפש כל בשר דמו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת הנה באמת יראה מותר גמור. ד אומרו פעם נפשו בדמו הוא. ופעם דמו בנפשו הוא. ופעם כי הדם הוא הנפש שנראין מאמרים סותרין בגזרותיהן. וכבר השתדל הרמב"ן ז"ל בהתר זה עם טעם איסור הדם וישרו מאמריו במה שכתב כי להשבת האוכל והנאכל לבשר אחד יתחייב מאכילת הדם עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים וכו'. ככתוב בפירושיו. אמנם עדין לא נתחוור יפה טעם הפוך המאמרים שאמרנו וגם כי הוא לא כיוון לתת טעם למה שמאמר נפשו בדמו הוא נכתב אצל איסור דם בהמה. ומאמר דמו בנפשו הוא נכתב אצל איסור דם חיה או עוף כי זה מה שראוי שנשים אליו לב שהוא הערה אצל אלו הענינים: ה בטעם כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר ואם היה לפגמו כדי שלא יאכלוהו הנה היה ראוי שיצוה שיכסו דם הבהמות אחר שהותר בשר תאוה ולמה תהיה כזאת לתורה ולמצוה בישראל לדורותם לכסות קצת הדמים ולעזוב קצתם והיותר מגונות על פני חוץ. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הפירוש בהתרן: Some problems in the text of the Parshah. 1) The section dealing with the location of the sacrifices, keeps referring to ish, a man. Why? 2) Similarly, when discussing the prohibition of blood, the transgressor is constantly referred to as nefesh, soul, personality. Also at the end of the paragraph about incestuous relationships the use of the word nefesh, describing those who transgress keeps cropping up. One would have expected the reverse. Errors concerning sacrifice after all are errors of the mind and spirit, whereas indulging in forbidden sexual relationships, is very much a matter of the body! 3) Since blood is essential for the altar, why is the description of the fact that "the life of the flesh is in the blood," a sufficient rationale for forbidding us the consumption of blood? After all, we offer the meat of the olah offering on the altar, and this does not result in a general prohibition of meat consumption? 4) The repetition of the prohibition of blood in connection with venison, seems altogether superfluous. Why would we think that such blood is permitted for consumption? 5) How do we reconcile such statements as "its life is in its blood" versus "its blood is in its life, soul," and " blood is equivalent to life, soul?" 6) Why does the blood of fowl and free roaming animals need to be covered?

איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגומר. הנה במצוה הזאת הקפידה התור' על תקון הנפש והישיר אותה משבושי הדעות ובדיית הדמיונות אשר ירחיקו האדם מעל אלהיו ומיחד עבודותיו אל אלהים אחרים מדומים כמדומה לו שהוא עושה כהוגן וכמו שאמר בפירוש ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם כמו שזכרנו. ולזה צותה שלא ישחט שום קרבן ולא תעשה עולה וזבח כי אם וכו' בפתח אהל מועד לפני ה' ע"י הכהן המיוחד אשר הוא יזרוק הדם על מזבח ה' ויקטיר החלב לריח ניחח לפניו לפי שיעתקו מהם אלו השבושים והדמיונות ולא יזכרו ולא יפקדו עוד כי על זה אמר חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם. ואע"פ שהחמיר על השחיטה בחוץ עד שאמר שתחשב לו כשפיכת דמים נקיים והענישו בכרת חזר והזהיר על ההקטרה והעניש ג"כ בכרת. והנה אחרי כן הקפידה לתקון הכת החמרי שלא יהא שטוף אחר הפחיתיות הבהמיות ויפרד מעל הכח השכלי וחדל מעזוב לו בכל הפעולות המסודרות ממנו כאשר אמרנו ואמר ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל דם ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה וכבר כתבנו טעם זה כפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל והוא מבואר בעצמו שהוצרכה זאת ההרחקה כדי שלא יגיעו דמים בדמים להרתיח החום הטבעי ביותר ולשתף אל מזגם טבע הנפש הבהמית עד שיקנו להם התאוות הנפסדות הבהמיות אשר יולדו להם לכל העכו"ם הבלתי נזהרים מזה כמו שיבא ויתחייב להם מזה הכרת והאבדן כמותם כמו שבאר בתכלית הביאור באומרו כי נפש כל בשר בדם הוא. כי נפש כל בשר דמו הוא. ובמשנה תורה (דברים י״ב:כ״ג) אמר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגומר. ירצה החזק עצמך במה שתאכל מהבשר ולא תחזיק הנפש בדם כי הדם הוא הנפש ותפסיד מזגך בו (ב) ולסבה זו עצמה צוה שכל עוד שהיו ישראל במדבר יזרק דם כל בשר על גבי המזבח שאחר שהדם הוא הנפש ירמוז להם שחוייב כל אדם לשפוך את נפשו החיונית לפני ה' ולמסור אותה על כל דבר שיתקדש שמו בו כמו שאמרו (ברכות נ"ד.) ובכל נפשך ואפי' הוא נוטל את נפשך כמו שעשה דוד (ש"א י"ז) במלחמת הפלשתי אשר עליו אמר יהונתן (שם י"ט) וישם נפשו בכפו ויך את הפלשתי: ואמר יותם (שופטים ה') אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד. ויפתח אמר (שם י"ב) ואשימה נפשי בכפי ואעברה אל בני עמון. כל אלו וזולתם באופנים אחרים ובידי האנשים שבמלכיות כלם חוייבו לעשות כן בעד עמם ובעד עריהם ועל דבר כבוד שם אלהיהם. האמנה כי העושה כן לתקות דברים אחרים מהממון או הכבוד וזולתם להנאת עצמם או לעבודת זולתם הרי הוא מתחייב בעצמו כמו שאמר דוד (שמואל ב כ״ג:י״ז) חלילה לי יי' מעשותי זאת הדם האנשים ההולכים בנפשותם ולא אבה לשתותם וכבר אמר (שם) ולא אבה לשתותם ויסך אותם לה' ועשה זה כדי שיכפר להם בהם עונם שחטאו מעין ע"א: יראה שאם היו עושים להכרת היה מעשה הגון מכל מקום כוונה זו ביארה היטב באומרו כל נפש כל בשר בדם הוא ואני נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם. (ג) ירצה לפי שנפש כל בשר היא בדמו כי הדם הוא מרכב הרוח החיוני שלזה הטעם נתתיו על המזבח בקרבנותיכם לכפר על נפשותיכם נפש תחת נפש הנה לסבה זו עצמה אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם שהדם הוא הנפש וכבר תאכלו נפש הבהמה ותתעצם בטבעכם להיות טבע נפסד נמשל לבהמות נדמו. (ד) ^*ואולם וכו' כונתו, כי הנפש החיונית דאז מהיערישע לעבען, והדם הם פועלים זה על זה, כי מצד אחד מחזיק הדם את הנפש, כמו שיחזיק הכלי את המשק' שבתוכו, כי כמו שאם ישבר ד"מ הכלי ישפך המשק' אשר בתוכו לחוץ כן גם כאשר ישפך דם האדם ע"י חולי או מכה, תצא גם נפשו החיונית, וכל תנועותיה תשבותנה, ובהפך נראה ג"כ כי הנפש החיונית עם כל כחותיה , כח המושך, הזן, והמעכל, יהפכו מזון האדם אשר יאכל לדם, וימלאו בזה חסרון דמו ולחותיו אשר תמעטנה יום יום ונמשך מזה כי בבחינה מה הדם פועל הנפש ובבחינה מה הנפש פועל הדם, וע"כ תלה הכתוב לפעמים הדם בנפש באמרו "דמו בנפשו הוא", ופעם בהפך הנפש בדם באמרו "כי נפש הבשר בדם הוא", ובעבור היות דם הבהמות יותר גס ויותר מזיק לאדם האוכלו אמר באיסורו, "כי נפש הבשר בדם הוא" להורות כי האוכל מדמם יחשב כמאסף בזה נפש הבהמית אל תוך גופו, ובאיסור אכילת דם המופות היותר דק ואינו מזיק כל כך, אמר רק "דמו בנפשו הוא, להורות כי עכ"פ יסבב אכילתו לו היזק מוסרי, יען כי הדם תלוי בנפש, ואולם מפני שהנפש והדם הם במדרגת המשקה והכלי אשר יחזיקהו שהדם תחזיק הנפש כמו שיחזיק הכלי המשקה אשר בתוכו. אמנם הנפש היא אשר תהוה הדם ותמציאנו כי היא התחלת הפעולות כלן כמו שעל דרך משל מציאות המשקה ימציא הכלי המחזיקו ויוציאנו למעשה עד שתהיה הנפש פועלת הדם והדם מחזקת הנפש ומעמידה כמו שהוא הענין בכל המזונות אלא שהדם הוא הכלי הקרוב אליה מאד לזה מה שנאמר פעם נפשו בדמו הוא להורות על מה שהדם הוא הכלי המחזיק הנפש ומעמידה. ופעם דמו בנפשו להורות שמציאות הדם והוייתו תלויים בנפש. ועל הקשר שניהם כזה הענין אמר כי הדם הוא הנפש עד שנמצא אומר (בראשית ד') קול דמי אחיך כלומר נפשות אחיך כתרגומו ואת דמו מידך אבקש (יחזקאל ג׳:י״ח) דמו בראשו (יהושע ב׳:י״ט) וזולתם. והנה מפני שהוא מבואר שהדם בבחינת היותו כלי לנפש הוא יותר חמור כי היזקו יותר חזק מפני שימשיך עצם הנפש עמו כמו שימשיך הכלי עמו הדבר אשר בתוכו. אמנם בבחינת היותו פועל הנפש הנה הזיקו יותר נקל כי הוא אינו עקר הנפש אבל הוא פועל מפעולותיה ואם הוא היותר קרוב ולזה נרא' שלהיות דם הבהמות יותר גס ויותר חזק ההיזק באלו הענינים אמר באיסורן כי נפש הבשר בדם הוא כלומר כי האוכל הדם כאלו אוכל הנפש אשר בתוכו ממש ויהיה הזיקו עצום, (ד) אמנם להיות דם חיה או עוף יותר דק וההיזק יותר חלוש אמר בו כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא וגומר. כלומר אף כי לא יהיה הדם כלי הנפש שתמשך עמו אלא שהיה הדם פועל הנפש מהפעולות היותר קרובות הוא מזיק כי על כן אמרתי לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו בין שיוקח הדם בבחינת כלי הנפש בין שיוקח בבחינת פועל מפעולותיה מ"מ אמרתי שהזיקה מצוי. כי נפש כל בשר דמו הוא והיא מסתבכת עמו וכל אוכליו יכרת. כי הכל חוזר לענין אחד ולכן לא שנא בהמה לא שנא חיה ועוף הכל אסור שעל כל פנים הוא דבר נמשך וקרוב אל נפשם וגורם ליציאת האדם מידי טבעו אל צד החיות הבלתי מדבר (ה) ויתכן כי מפני היות דם חיה או עוף יותר דקים וזכים וכבר יחשב התרו בלבות האנשים יותר מדם הבהמות לזה החמיר עליו כמה שצוה לכסותו מזולתו. ומזה הטעם עצמו אסר כל נבלה וטריפה שלא יבא בפיהם דבר טומאה המשקץ הטבע והמקלקל המזג וצוה בטבילה וכבוס בגדים והעניש אם יגע בטהרות זולת זה (ויקרא כ"ב): In order to prevent the chance of someone offering a sacrifice to other deities, the Torah demands that the locale for all sacrifices that are either voluntary or mandatory be the central house of worship, the holy Temple or tabernacle prior to the permanent Temple. Also, such sacrifice must be performed by the priest, who will sprinkle the blood and burn the fat on the altar provided for that purpose. This is an "eternal statute for all your generations." (Leviticus 17,7) Even the slaughtering of the sacrificial animal outside the precincts of the Temple compound is an offence carrying the karet, penalty, (premature death at the hands of G'd) The burning of any of the remains of the animals in a place not designated for that purpose is eaually prohibited, (ibid verse 19) (1) So much for the spiritual aspect of the matter. (2) Then the Torah addresses itself to the physical aspects of the sacrifices, namely the eating of the blood of the animals that had been offered as sacrifices. Since blood represents the personality of the creature, its consumption would superimpose the animalistic personality on the person who consumes it. The result would be that that man who is always a blend of spiritual and material forces would become predominantly materialistic. His spiritual forces would lose the chance of gaining the ascendancy within him. The result would be the destruction of his personality, i.e. karet extinction. As long as Israel had been in the desert, all blood of animals to be eaten, had to be poured out on the altar as if to dedicate the animal's personality to G'd. Man must dedicate himself, -in this case his sacrifice, seeing it is his alter ego-, to the Lord. "Love the Lord your G'd with all your soul, personality." Many heroes of the Bible describe their endeavours in those terms. When David prepares for battle against Goliath, he voluntarily risks his life for the sanctification of G'ds name. Jonathan tells his father about David that "he has put his soul, his personality in his hand" in order to kill the Philistine. (Samuel I, 19,4) Yiftach expressed himself in similar terms before going into battle against the Bney Ammon. (Judges 11,30) When a person takes risks like the ones described, for a cause other than the glorification of the name of G'd, such as for the sake of personal glory and honour, he is merely making himself guilty of suicidal conduct. David refused to drink the water that had been obtained for him by three brave soldiers at the risk of their lives. (Samuel 11,23,14-17) (3) Instead, David tried to obtain atonement for the men who had mistakenly risked their nefesh, soul, life for such mundane matters, by making a drink offering to G'd of these waters. David would have considered drinking this water as not much less sinful than drinking blood. Since nefesh belongs to G'd, a Jew must not consume it. Since nefesh resides in the blood, blood must not be eaten. (5) On the one hand, blood as the carrier of nefesh, is like a vessel containing vital fluid. If the container leaks, the fluid will be lost. On the other hand, it is the fluid which enables everything to feed upon it. The body is diffused with it, nourished and sustained by it. They are inextricably interwoven, and the description by the Torah once as if blood is the primary agent, and on the other occasion as if nefesh is the prime factor, is quite apt. (4) This function of blood is also the reason that blood of animals that are not suitable for sacrifice is prohibited. Absorption of the animalistic life essence of the animal by man's body, would result in man himself becoming more animalistic, predominantly so. When G'd said to Cain "the voice of your brother's blood cries out to Me," (Genesis 4,10) He refers to the fact that the nefesh is in that blood. (6) In the case of the birds and free roaming animals, their blood being thinner, the contribution it makes to the essence of their being is somewhat smaller. Therefore, when the Torah states "for the life of the flesh is in the blood,” this is a one sided description. In that instance, the Torah does not describe the blood as being simultaneously the vessel of the animal's personality. Nevertheless, such blood is also forbidden, seeing that the blood as an agent of the life sustaining soul, carries this sustenance to all parts of the body. Without it, the animal would die.

אמנם מה שעיררנו עליו בספק הראשון והוא היות האזהרות והעונשין בדבור הראשון עם האיש ובשני עם הנפש ואמרנו שהיה ראוי שיהיה בהפך מהטעם שזכרנו (א) הנה להיתר זה נאמר כי הנה הוא מבואר שהאדם עשוי לחטוא על אחד משני פנים אם מרוע תכונת הנפש אשר תאוה אל החטא או הפחיתות ההוא ועל דרך שאמר החכם (משלי כ״א:י׳) נפש רשע אותה רע. או שיהיה מחמת שבוש דעת או סברה כוזבת רצונית מהתאוה כאלו יאמר לו נביא שקר שמצוה להרוג הנפש או לבא על הערוה והנדה וכיוצא שהוא חושב שחייב לעשותו ואם לא יתאוה אליו. והנה האזהרה על זה הענין השני איכה צריכה חוזק גדול כי כשתודיענו שהנביא שקרן או שתוציאנו מסברתו מיד יעזוב. אמנם מה שיהיה על הענין הראשון צריך אזהרה חזקה מאד כי הנה הוא בא מצד תאותו ותשוקתו אל הדבר והוא קשה לפרוש. ויורה זה על היות תכונות נפשו רעות ומקולקלות וכבר היה ההפסד בנפש עצמה שהיא התחלת הפעולות ושרשם. ולזה בענין הראשון שהוא הרחקת האנשים מהקרבנות אל השדים עם היות שבא זה משבוש הדעות והפסד הדמיונות הנה אינו בא מחמת תאוה והתחלה רעה נפשיית ולזה אין צריך רק להודיע שהדבר אסור ונמאס בעיני השם ושהכל הוא טעות ודמיונות השוטים ודי כשיתרחק ממנו כל בעל שכל. אמנם בדברים אשר בא אליהם בתשוקה נפשיית כאכילת הדם שהיו שטופין אחריו כמו שאמרו (ספרי פ' ראה) על רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים י״ב:כ״ג) מלמד שהיו שטופין אחריו וכן הנבלה והטרפה כי תאוה נפשו לאכול בשר ותאמר מה לי נשחטה מן הצואר או מן העורף ואצ"ל העריות והשכיבות המגונות אשר כלם תבאנה מהפסד ההתחלה וקלקולה לזה באה האזהרה בהם מיוחסת אל הנפש כי היא העושה החטא והיא תשא את עונה. ועכ"פ נתבאר מה שאמרנו ראשונה מהיות האזהרות האלו האחת אל עצם החלק השכלי שלא ימשך אחר דעות בטלות ומשובשות באלהיות ואח"כ בתיקון הגוף והכשרו לשמור לעשות כל הפעולות התוריות המסודרות ממנו. וזה הענין ביארו בסמוך באומרו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו. כי מעשה ארץ מצרים הוא מפורסם היותו מהמין הראשון כי הם היותר נודעים בעולם בענייני ע"א ובמעשה שדים ובמעשה כשפים המכחישים פמליא של מעלה מכל זולתם. אמנם מעשה ארץ כנען עם שלא היו משוללים מעבודת אלילים הנה הנם אוחזים יותר בקלקול המעשים המכוערים והמתועבים בעריות המאוסות והשכיבות המגונות והתאוות המקולקלות כמו שביאר אותם מיד על ראשון ראשון. כי על מעשה ארץ מצרים אמר את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם ואמר זה דרך סתם על הרחקתם מכלל מעשי העבודות הזרות והדבקם בעבודות התוריות בשמרם עקב רב וללכת בהם כלומר לכונת עצמם ולהתכבדם עמהם כמו שאמרו בנדרים (פ"א ) היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב לומר שאין מברכין בתורה תחלה והוא ענין נכבד כתבנו אותו בשער נ"ט עיין עליו וחתם אני ה' אלהיכם כלומר לא תחליפו אלהותי באל אחר כאשר המה עושים. אמנם עצ מעשה ארץ כנען אמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' ^*אמנם וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, שאחרי שאמר למעלה שכונת התורה היא ב' ענינים. הא' ליישר הדעות ולהסיר כל שיבוש וטעות, מהשכל העיוני, והב' לטהר חומר האדם ולהרחיקו מכל תאוה בהמית, והנה האזהרה על הרחקת הדעות הנפסדות אינה צריכה חיזוק גדול, כי מדי תודע הדעה האמיתית ותושרש בלב האדם, הלא חיש קל כמוץ מגורן יסוערו כל השיבושים, ובהגלות האמת לעיני כל משכיל יפוצוץ מפניה כל הדעות הנפסדות המתנגדות לה, אשר ע"כ יראו כל השיבושים האלה רק כמומום מוסריים הדבקים רק בחיצונו של אדם, ואינם מוטבעים ומושרשים בקרב איש ולב עמוק, וע"כ גם על נקלה יוכל איש להסירם מעליו, וע"כ בא באזהרת שחוטי חוץ אשר היא רק להרחיק רעיון עבודת השעירים והאלילים מלב בני ישראל רק לשון איש המורה על חיצונו של אדם כמו שהוא לפנינו, כמא"כ "איש איש מבני ישראל אשר ישחט וכו' דם יחשב לאיש ההוא, וכו' ונכרת האיש ההוא וכו', אפס התשוקה העזה והתאוה הבהמית אל אכילת החלב והדם ושאר מאכלות אסורות, ושכיבת העריות הן תכונות רעות המוטבעות ומושרשות בפנימיות נפש האדם הרעה, אשר לא על נקלה תוסרנה מלב בעליה, ע"כ צריכה אזהרתם חיזוק גדול, כמאה"כ באיסור הדם, רק חזק לבלתי אכול הדם" ויחס גם הכ' הנפילה ברשת החטאים האלה, אל נפש האדם, כמאה"כ כל נפש מכם לא תאכל דם, כל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה, ובעריות ונכרתו הנפשות העושות וכו', (וכעין זה כ' גם הר"ן בדרשותיו שע"כ נמנעו אבותינו הקדושים מאוד לקחת אשה מבנות הכנעני בעלות תכונות נפשיות רעות, ולא נמנעו מקחת אשה מבנות לבן ובתואל, אף שהיו עובדי אלילים, יען כי האמונה הנפסדת מקור כל ע"ז אשר היא רק טעות השכל תוסר על נקלה ע"י הלימוד הראוי והודעת האמת, אפס התכונה הרעה היא מוטבעת בנפש האדם והיא מורשה לו ולזרעו אחריו ולא על נקלה יוכל איש לשרש אותה מלב בעליה. כי הנה הפעולות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם על דרך האמת יכללו כל ארבע מיני הפעולות אשר זכרנום ראשונה. אם הקנינים הנפשיים. ואם הפעולות המסודרוח מהם כמו שתראה שעל כל פרט ופרט מהם כתב החכם הצלחת החיים אשר ראוי שיובנו לפי תרגום של אנקלוס (על וחי בהם) כלפי מה שאמרה תורה (בראשית ב׳:י״ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכמו שאמר העם המאושר (דברים ה׳:כ״א) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ירצה מהמיתה אשר נקנסה עליו בחטאו. וזה יתבאר עוד בפרשת אם בחקותי שער ע' בעזרת האל. והנה החכם על הקנינים התוריים אשר בנפש אמר (משלי ג׳:י״א-י״ב) מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה ארך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד הזכיר בימינה מציאות החיים לעולם שכלו ארוך. והצלחת העולם הזה בשמאלה. ועל הפעולות המסודרות מזאת הקכמה והידיעה אמר בסמוך (שם) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר והוא מבואר. וכן על הקנינים המשובחים מהמעלות אמר (שם ד') בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואמנם על הפעולות המסודרות מהם אמר (שם) החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך. הנה שבכל אחד מאלו הפעולות פנימיות וחיצוניות אמר שחיי האדם תלויין בהם ובכל אחד מהם. והוא מה שכיון באומרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי משפטי התורה האלהית וחוקותיה מחזיקים את כלם. ולזה מזהיר ומרחיק אותנו מהיות כגוים האלה המקולקלים הנוהגים בחוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם תיי האדם. ואמר אני ה' כי מלבד היותי אלהיכם והיותכם נזהרים ממעשי עבודת אלילים אתם חייבים ליזהר בהם כדי שלא תצאו מגדר האנושית ותבאו לענין הבהמות ומיד סמך פירוש מעשה ארץ כנען שזכר. ואמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'. ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה. ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערותן ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה וגו'. עריות הנמאסות בטבע האדם. ואתר כך אמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'. ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ובכל בהמה לא תתן שכתך לטמאה בה. ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. ואמר אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה. הרי מפורש שכל הפרשה כלה היא פירש כמעשה ארץ כנען אשר אתם באים שמה שעקר קלקולם היה במעשים האלה המכוערים אשר קאה אותם הארן ולא חיו בהם. ואח"כ אמר שלא יקרה להם כמו שקרה לעם הארץ ההיא כי את כל התועבו' האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. אמנם לא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם כי כל איש מכם אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם כלומר תכף ומיד ולא יתארך להם עד גלות הארץ כמו שהיה להם לכן ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם לומר שלא ישמרו אותם מחמת יראת העונש הנזכר לבד אלא כשומרי משמרת ה' במשפטים ישרים ותורת אמת שיושר השכל יחייבם וימאס מעשי הגוים ההם תכלית המיאוס והתיעוב מצד יציאתם בהם מההגבלה האנושית. והנה הרמב"ן ז"ל כתב כי טעם איסור העריות בשאר בשר איננו מפורש ואמר ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר בבני נח וישא שתי אחיות כיעקב אבינו. ואין לאדם נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנו וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה ואין בידינו דבר מקובל וכו'. כמו שהוא בפירושיו. ואני תמה מאד מדבריו שהרי עריות שאר בשר כאם והבת והאחות יותר ממה שאסרתם התורה הטבע האנושי הבריא מרחיק אותם ומואסן תכלית המיאוס והתיעוב עד שלא נמצא שום אומה ולשון שיהיו פרוצים בהם וחרפת עמון ומואב וגדופם על היותם מזה המין (בראשית י"ט) יוכיח על זה. ולא תאמר כי אסור התורה גרם זה ההרחק והמיאוס שהרי איסור אשת איש או אשת אח או שתי אחיות וכיוצא לא השאיר זה המיאוס והרחיק בטבע האנושי אבל נמצאו רבים חומדים אותם וחוטאים בהנה מה שלא נמצא כן בנזכרות אלא אם היה על צד הפלא במי שהיה טבעו מקולקל ומשותף אל הבהמות כמו שנמצא אצל הזכור וההרבעה שהם כאוכלי הפחם או הבשר החי או כאוכלי בשר בניהם ובנותיהם וכיוצא. ולזה הזכירה התורה אלו העריות אשר בשאר בשר אצל הזכור וההרבעה להראות הפסד וקלקול טבע אנשי הארץ ההיא אשר קאה הארץ אותם מפניהם כי הפורץ עצמו בכך הנה הוא משולח תכלית השלוח בכל התאוות מבלי מעצור לרוחו יותר מבהמות השדה וחיתו ארץ והארץ לא תוכל שאת. וברוך אלהינו שבראנו לכבודו והחכים את הטבע האנושי בזה לקיים בו העולם כי אם היה משגל האם והבת והאחות נכסף אצל הטבע האנושי כמו משאר הנשים הנה באמת לא ישוער מציאות אל יישוב העולם כלו בזה והיתה הזמה מצויה מאד והחסד מרובה איש באביו בבנו ובאחיו והיה היחוד עמהם מוכרח ומסוכן ותגדל ביניהם הקנאה ורבה משטמה והנקל שבגוף זה הענין המגונה שהיו האחין מצויין מקטנותם אצל אחותיהן כתרנגולין והבנות הפקר לפני אחיהם כקטון כגדול ואיש ואביו ילכו אל הנערה ויהיה שטפת הזמה מתרבה וזרעם מתערב ומתבלבל ולא ידעו איש את אחיו ואת בניו לא יכיר ולא יהיה להם יחס אבות ידוע והיה הקלקול הזה רב ומפורסם מה שהוא מבואר מאד. ועלינו לשבח לבורא הכל המחכים את טבענו להיותו נבדל התחלתו מכל אלו הבלבולים להיותו מסכים מעצמו אלהרצון האלהי ומי יתן והיה לבבנו זה לנו בכל שאר האסורין. וזה אצלי טעם נכון למה שנאמר בפרשה הבאה (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו וגו'. וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו וגו'. כי נתבלבלו בו המפרשים וזה שמאמר חסד הוא חוזר אל כלל הרחוק והאיסור לומר כי הריחוק הזה ואיסורו אם מצד הטבע ואם מצד התורה חסד אלהי הוא כנזכר ולזה אם יקרה שהאיש יצא מכללו ויראה בלבו ערות אחותו ויחמדה לו והיא גם תראה בלבה את ערותו ותחמדהו ונכרתו ימיהם לעיני בני עמם כי יראו ויכירו כי הפרו חוק החסד הזה וברית טבע העולם מלבד אשר תשיג יד העון הנפשי ואיש אשר גלה את ערות אחותו כי עונו ישא יתר עליה ודאי. גם המפרשים אותו לשון חרפה גזרו כי האנשים בטבעם יהיה להם בושת וכלמה בחטא המכוער הזה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ואף על פי שהוא פירשו כמשמעו הנה פירושו כבד עליו. ומה שנמצא שהיו החכמים אומרים (קידושין פ"א:) הזהרו בי בבתי הזהרו בי באחותי [בש"ס הגירסא כלתי] כבר אמרו כי לזרז התלמידים אומרים כן חלילה שהיה לבם על זה כלל. אמנם זכרתם התורה כמו שאמרנו להורות קלקול טבע יושבי הארץ ההיא ולהרחיק ממנו את פשעינו בהם ובעריות אחרות שהטבע אינו מואס אותם על אותו שיעור מצד מה שישאר קצת מהנזיקים או מביאים אליהם. אמנם בדבר עבודות המולך ומלאכתו גם בענין קדושת הארץ מזולת מהארצות אצל כל אלו המצות ובהבדל הכריתות הבאים בתורה על עבירות מתחלפות כבר האריך הרב ז"ל הרבה (הרמב"ן ס"פ קדושים) כמו כן מפיו נשמע ואהימנותיה דמר קא סמיכנא. וזה שיעור מה שרצינו ביאורו בזה החלק: (1) Man is apt to sin for either of two reasons. Either he is overcome by physical temptation, or he subscribes to a faulty philosophy. In the latter event, his sin will be performed with dedication, since the sinner has become convinced that what he is doing is actually the will of the deity he worships. Warnings against this kind of sin must therefore be expressed in much stronger language than warnings against sins which are merely the result of weakness of the flesh, often only temporary. When warning against sins of the flesh, the Torah uses the term nefesh. When warning against aberrations due to intellectual misconceptions, the Torah uses the term ish, describing man's intellectual essence. The chapter dealing with immorality, incest etc. is introduced by a warning not to follow the lifestyle of the Egyptians, nor to adopt the lifestyle of the Canaanites. The former were more sophisticated, known for their intellect. Their physical corruption was rooted in a corrupt philosophy. The Canaanites, however were renowned for their physical prowess; their philosophy was only an outgrowth of their physical perversions. To counteract the former, the Torah says "observe My social laws, My philosophy, and keep My statutes." (in that order) Concerning the latter, the Torah says "keep My statutes and observe My social laws." (in that order) The purpose of the legislation is contained in the latter half of verse five, "that man shall perform them and live by them," meaning that we shall remain "human" only by observing Torah laws. The fact that the Torah stresses these practices as determining whether a person will retain the tzelem, the Divine image, which entitles him to the description Adam, human being in the true sense of the word, tells us that it is not the fundamental error of philosophy that requires the most urgent treatment. The errors stemming from physical urges require treatment on a priority basis. It is easier to disabuse the mind of ish of faulty reasoning, than to disabuse the nefesh, the physical essence of its urges. The repetition at the end of chapter eighteen, "for I am the Lord your G'd," is to impress upon us that we must observe this legislation not only out of fear of punishment, but because we appreciate the wisdom of the Creator revealed in this legislation. It is only in the next Parshah that the Torah addresses itself to many of the philosophic aberrations that we must avoid also.