יבאר שנלמוד מעבודת י"כ שגופות האנשים הם כלבושים לצורך שליחותם ואח"כ טעונים גניזה ויחלק השער לג' חלקים, תורת היום. עבודת י"כ. וד' חלוקי כפרה.
בזאת יבא אהרן אל הקדש: "Thus Aaron will enter the Sanctuary."
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות פ"א): Shimon the righteous said: "The world is founded on three things, Torah, service of the Lord, and loving kindness." (Avot chapter 1)
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי מדרך הלימוד הוא שברצות המורה לקרב אל שכל תלמידו דבר מה אשר לא יבין מהותו על נקלה, ימשילהו אל דבר אחר המובן ומושג כבר ממנו ופעמים ידמה את המעול' והנכבד אל הפחות והנקלה, בהיותו הוא יותר נודע ממנו, ד"מ ברצות הכ' להורות לנו כי השמש יסוב על פי ה' בשמחה וטוב לב את הארץ בכל יום ממזרח למערב (לפי ראות עינינו) יאמר (תלים י"ט) "והוא כחתן יוצא מחופתו" דמה השמש שהוא מבחר כל צבא השמים באויר הרקיע אשר ממעל לראשינו וסביב לנו, אל ילוד אשה קרוץ מחומר בעבור שיציאת החתן מחופתו במשוש וגיל ביום חתונתו נודעת לכל, וכן דמה הכ' הנהגת הי"ת את ישראל והוכיחו אותם לפעמים בשבט אנשים וחבל נועם, אל הנהגת האב אשר ינהל את בנו להטיב לו בכל עניניו, וליסרו לפעמים אם ימרה את פיהו בשובה ונחת, כמאה"כ "הלא הוא אביך" וכו', ומאה"כ "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" בעבור שאופן הנהגת וחינוך האבות את בניהם נודע לכל. [ובענין זה אחז"ל "גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה" שר"ל בהפך זיא פערגלייכען דען שאפפער צו זיינעס געשאפפע], ובהפך ידמה הכ' לפעמים את הפחות והנקל' אל המעול' והנכבד, כמו שאמר "איש אביו ואמו תיראו אני ה'" ר"ל תיראו את האבות כמו שתראו אותי שאני ה' אלהיכם, וכמאחז"ל "ומורא רבך כמורא שמים," יען כי חובת הירא' את הי"ת אשר בידו נפש כל חי, והוא כל יכול להטיב ולהרע להם גמול מעשיהם הטובים או הרעים, נודעת לכל בני אדם, ואף כי יבערו ויכסלו בהשגת מהותו ואחדותו ית', ידעו כלם בכל זאת כי יש אלהים שופטים בארץ כמאה"כ "כי גדול שמי בגוים" ואחז"ל "דקרו לי אלהא דאלהא" [וכעין זה כתב גם המליץ המפואר ברומי ציצערא בשם חכמי יון הקדמונים, כי רעיון ואמונת מציאות עצם נשגב ממנו מוטבע בלב כל בני אדם יחד מלידה ומבטן, ע"כ לא תמצא אומה ולשון עלי ארץ אשר לא תאמין במציאות שום אלהי (אף כי שיציירוהו בדעתם בציורים ותמונות שונות) ותירא ממנו.] ועד"ז אמר ג"כ הנחש אל חוה ברצותו להודיע' מעלת ידיעת הטוב והרע אשר תושג לאדם באכלו מעץ אשר בתוך הגן "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" יען כי אף שמהות השכלים הנבדלים נעלמת ממנו, בכל זאת נודע לכל שיש להם מעלת ידיעת הטוב והרע, וע"פי הדברים האלה באר הרב ז"ל גם ההבדל שבין חכמי ישראל האמיתים לפילוסופי יון, כי הם, יען כי לא עליהם נגה אור התורה האמיתית להודיע להם מציאות הי"ת ותאריו הנשגבים, אמרו כי רק אחרי אשר ישיג האדם מציאות נפשו הרוחנית, יוכל לעלות ממנה גם אל השגת הבורא ית', באופן שרק השגתו את עצמו ונפשו המשכלת היא מביאה אותו גם להשגת בוראו ית' (כי אחרי שיפשיט תחילה בדעתו כל הפחיתיות וחסרון השלימות הדבקים בנפשו, יעלה בידו ציור מושכל מעצם נשגב ושלם לבלי תכלית שהוא יוצרו ית') אפס חכמי ישראל האמיתים האמונים על ברכי התורה המלמדת אותם לא לבד מציאות הי"ת ותואריו היקרים, כי אם גם טובו ויכלתו אשר הראה לעיניהם באותות ובמופתים, לא הוצרכו לבאר לתלמידיהם מבני ישראל מהות הי"ת הנודעת כבר למו בכל נפלאותיו אשר עשה להם, כי אם השתדלו בהפך לבאר להם ג"כ מהות הנפש השוכנת בקרבם תאריה ופעולותיה, יען כי ידיעתם נעלמת עוד מקצתם. עד שיחשבו כי רוח האדם ורוח הבהמה שוים במעלתם ואיכותם, וע"כ למען הוציאם ממצולת הטעות הזאת בארו להם מהות הנפש ע"י דמותם אותה בחמש בחינות אל הי"ת ואז"ל בברכות "מה הקב"ה ממלא את העולם אף הנשמה" וכו' (עיין בפנים הספר), הנה לפנינו כי דרך הלימוד הראוי יחייב תמיד לבאר דבר הבלתי נודע ע"י המשילו לדבר הנודע כבר, וכן עשו גם החוקרים כאשר רצו לבאר מהות ותכונת נפש האדם, כי אחרי שראו שהאדם ניזון זיך וגדל, ומוליד בדומה לו, כמו הצומח וירגיש ויתנועע ברצונו להתקרב אל המועיל ולהתרחק מהנזק, כמו החי, וישכיל ויתבונן על כל הדברים אשר מסבב לו בנפשו המשכלת, חשבו קצתם כי האדם יש לו ג' נפשות, הצומחת החיונית והמשכלת, ולהוציאם מטעותם זאת אמרו החוקרים האמיתים כי נפש האדם באמת אחת היא בעצמותה, ורק ג' מיני כוחות אלה לה למנה בחוברת, (עיין מזה בפ"א משמונה פרקים להרמב"ם) ולבאר ענין זה יותר דמו נפש האדם שהוא עולם קטן, להעולם הגדול בכללו, שגם הוא אחד, ובכל זאת יש לו שלשה חלקים, עולם השכלים הנבדלים, עולם הגלגלים ועולם הד' יסודות שתחת גלגל הירח, משכן בני אדם ושאר בע"ח הצמחים והדוממים, ובעבור היות האדם בבחינת ג' כוחותיו הנפשיות השונות הנ"ל דומה להעולם הגדול המשולש בחלקיו, הוטל גם החוב עליו להשתדל לקנות לנפשו ג' קנינים מוסריים שהם כנגד ג' חלקי העולם, התורה והעיון השכלי האמיתי, נגד העולם השכלים בעלי העיון וההשכלה האמיתית, העבודה ועשיית מצות השמעיות רק למען מלאות רצון האדון ה' צבאות המצוה אותן לעשותן, אשר הן נגד עולם הגלגלים המתנועעים ג"כ בשמחה ומשוש נפש בהקפתם התמידית לעשות רצון קונם (כי לדעת הקדמונים (עיין מזה מבוא לשער ל"א) יש גם להגלגלים האלה נפש משכלת היודעת עצמה ואת בוראה י"ת שהוא סבתה,) וגמילות חסדים ועשות טוב איש לרעהו, אשר הם הכרחיים לקיום והנהגת החברה האנושית עלי ארץ, נגד עולם היסודות המתנועעים בהכרח ע"י תנועות השמים וכסיליהם ובסבת התנועה הזאת יורכבו יחד זה עם זה ויתהוו כל הדברים עלי ארץ, (עיין למעלה מבוא לשער ל"א) ולזה נתנו לו לאדם ג"כ ג' כוחות כח השכל העיוני לעיין ולהתבונן בעניינים שכליים ומושגים רוחנים, וכח השכל המעשיי הנחלק לשנים, כי באחד מהם יעשה את כל מצות ה' אלקיו אף שלא יחייבן משפט שכלו לטובתו ולתועלתו המדינית. רק למען שמוע בקולו כאחד מצבא המרום הששים ושמחים לשמור תפקידם לשמוע בקול דברו, ובשני יעשה הפעולות והחובות המדיניות ההכרחיות, לשחר בהן שלום ואושר בני אדם היושבים יחד בחברה אנושית כי בעזור איש את אחיו, ולרעהו יאמר חזק ישכנו יחד בהשקט ובבטחה מבלי מחסור כל דבר, ועל כל זה רומז מאמר התנא שהחל בו הרב ז"ל "על ג' דברים העולם עומד (ר"ל האדם שהוא עולם קטן. ובזכותו גם העולם הגדול בכללו) על התורה ועל העבודה ועל ג"ח, לפי שהיה דרך הלמודים לקרב הדרושים הרחוקים במשל הקרובים מהם אצל המשיג. הנה לזה לפעמים יהיה הנושא המעולה משל לפחות, להיות הדבר הנלמד יותר מבואר בו אף על פי שיהיה עקר מהותו יותר נעלם ממנו כמו שעל הרוב יהיה הפחות משל אל המעולה להיות ענינו יותר מפורסם, המשל כדי ליחס לאל יתעל' פעולות ההויה והחנוך שהיא מפורסמת באבות אמר הכתוב (דברים ל״ב:ו׳) הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך (שם ח') כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. אמנם לענין היראה לפי שהיא יותר מבוארת בו יתברך עם שעצמותו נסתר ונעלם נאמר (ויקרא י״ט:ג׳) איש אמו ואביו תיראו אני ה' כלומר יש לך לירוא אותם מענין יראת שמים המפורסמת ביי' וכמו שאמרו (אבות פ"ד) מורא רבך כמורא שמים. ועל זה הענין נאמר (בראשית ג') והייתם כאלהים יודעי טוב ורע וכיוצא בו לפי שהמעלות השלמות הם מפורסמות היותם בעליונים עם שמהותם נעלמת ונסתרת מאד. והנה לזה הפליאו עצה חכמי האמת במה שיחשב עליהם שהם הפכו סדר הלמוד באמרם (ברכות י'.) מה הקב"ה ממלא את העולם אף הנשמה ממלאה את הגוף מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה וכו'. מה הקב"ה זן את העולם אף הנשמה וכו'. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף הנשמה וכו' כי הנה הפלוסופים אמרו שלא מצאו להם מבא לדעת כענינים אלהיים כי אם במציאות הנפש האנושית ובאמצעיתה כי שמו אותה למשל ולראיה היות פרנס ומנהיג בעולם ימשכו אצלו ממנו התועלות הנמשכות מהנפש אל הגוף כמו שנתבאר זה באלהיות במאמר התוארים ובחתימתו והנה הם הפכו הענין ותלו הדברים הבלתי נודעים בענין היותר נעלם ונסתר שבעולם בלמוד סגולות הנפש כמו שיתבארו בשער ס"ח ב"ה. אמנם הם ידעו דרך ה' דרך אמת והלכו בו בלי ספק כי הפלוסופים אשר לא זרח עליהם אור התור' האלהית הנה הם הוצרכו לחקור על מציאותו יתברך שנסתפקו עליו והוצרכו להביא ראי' עליו ממציאות הנפש האנושית ומסגולותיה אשר לא יוכלו להתעלם. אמנם חכמי האמת לא היה להם צורך אל חקירה זאת כלל כי מציאותו יתברך בכל מיני פליאותיו הוא מפורסם מאד באומתם ונפשם יודעת מאד ולא הוצרכו לבאר מהם להמון יותר ממה שביארוהו הכתובים. אמנם מה שהוצרכו לבאר הוא עניני הנפש וסגולותיה אשר הם יותר נעלמים מהאנשים ולהתעלמם מהם נתעצלו בהצלחתה. כי חשבוה כנפש החיה והבהמה. וכמו שאמר החכם ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג׳:כ״א-כ״ב) יאמר כי כל החסרונות אשר הזכיר (שם) מהיות מקרה האדם ומקרה הבהמה למות זה כמות זה הוא מצד בלתי יודעים ההבדל אשר בין נפשותיהם כי מי ומי מהם יודע זה. ולזה הביאו ראי' מהפליאות המפורסמות בו יתעל' עם כל העלם מהות עצמותו וכמו שאמר (תהילים קל״ט:י״ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד והוא למוד נכון וישר ללמוד סתום מהמפורש כמו שאמרנו. וכן היה הענין בעצמו במה שנפל ספק בין החוקרים על מהות הנפש האנושית. כי יש מהם שאומרים שהיא אחת לבד. ומהם אומרים שהם שלשה הזנה והחיונית והמדברת. אמנם הית' הפשרה הנכונה שהיא אחת בעצמותה אבל שהיא נחלקת אל שלשה כחות נפרדות קראום נפשות כמו שכתב הרב המור' בשמנה פרקיו (פ"א). ואולם ענין זה לוקח ראי' עליו מכללות העולם כי הוא כאיש אחד מקושר בכל חלקיו אבל נתפרסם חלוקו אל שלשה חלקים הורגל בפי הכל לקרא כל אחד מהם עולם בפני עצמו עד שכבר שמו שם האדם עולם קטן (נדרים ל"ב:) להמצא בו דוגמת אלו השלשה חלקים וענינם כמו שכתבנו אצל המשכן שער מ"ח. ועל היסוד הזה בנה שמעון הצדיק זה המאמר המעולה שזכרנו כי למה שראה העולם בכלל נחלק אל עולם ההצלחה ועולם התנועה ועולם התנועעות והויה והפסד. ואמרתי העולם ההצלחה בהחלט לפי שהעולם העליון הוא עולם השכל הפשוט מבלי שיהי' שם שום מציאות לא אל גשם ולא אל תנועה ולא אל שנוי כלל אלא עצמים מוצלחים יודעים את עצמם ומשכילים סבתם ית' לבד: אמנם אמרנו על השני שהוא עולם התנועה לפי שעצמיהם הם גשמים בהירים בעלי תנועה מתמדת שמתנועעים בה מעצמם ובתשוקת נפשם אל הנבדלים כמו שכתבו החכמים. אמנם הג' הוא עולם ההויה וההפסד אשר עקרו להיות עצמיו מגשם עב ועכור מורכב מגשמים מורגשים ונעים ע"י התנועות השמימיות אשר יניעו אותם תנועה הכרחית אשר על ידה יתערבו פשוטיו ויתמזגו מורכביו להמציא הויותיו אשר לזה יפול עליו שם ההתנועעות כי חלקיו מתנועעים אבל בכח זולתם והכרחיותיו. לזה אמר שהעולם בכלל יעמוד על שלשה חלקי פעולות אשר ימצאו כנגדם בעולם הקטן שהוא אדם. כי הנה הכח השכלי והמדעי שבו הוא כעין העולם הרוחני העליון. והכח המעשיי הנה הוא נחלק לשנים הראשון מה שיתנועע אליו כרצון נפשו ותשוקתו אל הנבדל העליון יתברך שמו שהוא במצות האלהיות השמעיות אשר הם לבד בינו לבינו אשר בזה ידמה אל העולם האמצעי שכך ענינו וכמ"ש (תלים ק"ג) משרתיו עושי רצונו. והשני אשר בו יתנועע אל מעשים הכרחיים מצד טבע מציאותו כמו שהם כל המצות המדיניות אשר עליהם יחיו בהעזר אלו מאלו ואי אפשר זולתם לזה אמר זה הצדיק המאושר כי על שלשה דברים העולם עומד על התור' והוא החלק העיוני אשר הוא נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג) המאירה לנוכח ההצלחה האלהית מצד רוחניות' והוא כעין עולם השכלים. ועל העבודה והוא החלק מהמצות אשר נרא' בהם שעבוד האדם ליוצרו והם המצות השמעיות שאמרנו דומה לגלגלים אשר ירוצו תמיד לא לתכלית אחר זולתי לעשות רצון קוניהם. ועל הג' אמר ועל גמילות חסדים והם כל המצות אשר יביא ההכרח לגמול איש לאיש איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו וכמ"ש (דברים ט״ו:י״א) פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך כי זה הוא ענין עצמי למלאת חסרונו מצד שהוא הווה נפסד כי כאשר ישמרו אלו הענינים בעד האנשים הנה ימצא העולם אצלם עומד על תלו וזה ענין כולל ומועיל ראוי שיהיה ראש למסכתא ההיא כמו שכתבנו שער ס' והנה אנטיגנוס (אבות שם) ביאר עקר העבודה וטעמה כמו שביארנו בשער מ"ד ח"ג ויוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן (שם) עקרי התורה וג"ח כמו שהוא מבואר בקצת עיון והוא ענין נכבד לקוח לאדם משלשה חלקי העולם המפורסמים *אמנם בפתחו על העיון וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי העולם התחתון, דומה בבחינת יושביו, אשר יחלקו לשלשה מחלקות, בני אדם, בע"ח ושאר גופי הדומם והצומח למיניהם, לעולם העליון והתיכון הכולל השכלים הנבדלים והגלגלים עם כוכביהם, ונחלק בעבור זה ג"כ בבחינת יושביו לשלש מחלקות כמו שיתבאר, ע"ד מחז"ל "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע", כי כמו שיש בעולם העליון שכלים נבדלים הנפרדים בכל עת מכל גוף ומשיגי גוף, כן יש בהפך בעולם השפל מקביל לזה, גופים מתים אשר כל ריח ונפש אין בקרבם לעולם, והם מיני הדומם והצומח השונים, וכמו שיש להגלגלים נפשות משכילות ומשיגות סבתם הנתונות בהם לצורך גופם להנהיגו ולהניע אותו ע"פי פקודת הי"ת, לשחר בזה תועלת העולם בכללו הנרצה מאתו י"ת (עיין מזה למעלה שער ב' ומבוא לשער ל"א) כן יש גם בכל בע"ח שוכני העולם התחתון רוח ונפש לצורך גופם, להנהיגם ולהנחותם באופן שיהיו ראוים ונכונים לעבודת ולתועלת בני אדם, וכמו שיש קצת מלאכים (והם ממדרגה העשירית הנקראים אישים לדעת הרמב"ם פ"ב מה' יסודי התורה) המשתלחים לפעמים במלאכות ה' צבאות עלי תבל ארצה לפעול פה לצורך בני אדם מה שיצום הי"ת, כמו שנראה מבואר בסיפור הכ' מגדעון ומנוח, והם מתלבשים אז במעטה הגוף ומתחפשים בדמות ולבוש בני האדם, כן ישכון גם פה בעולם התחתון, האדם שהוא החי המדבר, אשר נפשו בקרבו שהיא עצמותו האמותית. היא שכל נבדל כאחד מצבא מרום, והיא שלוחה הנה עלי ארץ לפעול פה פעולותיו אשר היא נועדה להן ע"פי ה' באמצעות הגוף, והיא מתלבשת במעטה הגויה כל זמן שבתה בבית חומר, עד אשר תפרד ממנו בבוא עתה. ותשוב אל אלהיה אשר נתנה, ולהורות על רעיון וענין יקר זה נצטוה הכהן הגדול אשר הונף והורם במעלתו מכל אחיו, ללבוש ביום המיוחד לכפרתם ביה"כ בגדים נקיים, בגדי בד לבן, ולעבוד בהן עבודתו הנקיה והטהורה אשר צוה עליה, ולהפשיט אח"כ את בגדיו אלה ולהניחם למשמרת, כענין מלאך אלהים אשר אחרי עשותו שליחותו יפשיט מעליו לבוש הגוף אשר לבש בו, ושב לפשיטותו הרוחנית ויהיה בזה גם לאות ולמופת לכל איש שלם בבני ישראל, כי רק אחרי השלימו מלאכת עבודתו עלי ארץ, יפשיט בגדי גשמותו מעליו בנקיות וטהרה מבלי ליכלוך וחלאה, ושב להיות עצום פשוט ורוחני, אשר בצל עליון יתלונן, לשבוע שובע שמחות בימינו נצח, אמנם בפתחו על העיון בו עוד מעט יראה שכיון החכם אל ענין נפלא עוד בהכרת האדם עצמותו והבדלו מהחלק הטפל שבו לקוח גם מדוגמת הנמצאים העליונים בעניניהם שכבר נתפשטו המאמרים שהענינים אשר בשפלים הם נמצאים כעין העליונים וכמ"ש (ברכות נ"ח.) מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וכמה טרחו בעלי המדרשים והפיוטים להראות זה: ולזה נאמר שאנחנו נמצא בעולם עליון שהוא קצה הנמצאות במעלה. שעצמיי כלם הם שכלים חיים בלי שום גופיות כלל. אמנם בשוכני ארץ אי אפשר להמצא עצם כעצמותם אבל נמצא מי שהוא בהפכו ממש והם גופים בלי שום חיות כמו הדומם והצומח למיניהם. אמנם עולם הגלגלים שהוא הממשלה השנית הם גופים בנפש לדעת חז"ל (בתיקון ברכ' יוצר) כמו שאערנו אבל המבואר בהם כפי מה שיחייב השכל כי הנפש היתה נמצאת בהם לצורך הגופים רצוני להכרח גלגולם בתנועותיהם כי ודאי התנועות הם הכרחיות אל תועלת העולם והתמדתו ואי אפשר להם התנועה כי אם במציאות הנפשות על ענין שרמזנו. ולא יצוייר שנמצאו להם הגופים לצורך הנפשות ובעבור תשוקתם ודוגמתם נמצאים בשפלים גופי הב"ח כלם שכן הוא ענינם שהנפש אינה מכוונת בהם רק לצורך הכרח גידול הגופות ותנועותיהם להשלים מה שכיון מהם לעבודת האדם בבשרם ועורם וצמרם ולכל עבודתם ולזה נקראו מקניהם וקנינם (בראשית ל״ד:כ״ג). והנה החי המדבר הוא מבואר שהוא בהפך זה שהרי אי אפשר לומר בו שנפשו נמצאה בעבור גופו ולצרכו שאם כן בכלות הגוף ימי עבדותו תתבטל נפשו עמו ומותר האדם מן הבהמה אין אבל חוייב לומר שהם דוגמת המלאכים המשתלחים מאתו יתעלה שמתלבשין בדמות גופים להראות בהם לעיני בני האדם כמו שנתפרסם בהם מלוט (שם י"ט) והגר (שם י") ויוסף (שם ל"ז) ומנוח (שופטים י"ג) וגדעון (שם ו') וזולתם כי היו הגופים צורך השכלים לעשות שליחותם ולהפשיטם מעליהם מיד כמו שנראה הדבר מבואר אצל גדעון ואצל מנוח ודוגמת זה יהיה מין האדם ובפרט זאת האומה הנבדלת מכל העמים שהגופיות בהם הוא צורך השכל לא זולת ואין לו רק לעשות שליחותו ואחר כך הפשט ונתוח. והיות ענין האדם בזה העולם דוגמת שליחות או שליחות ממש הוא מבואר מאד מענינו. וכמו שאמר המליץ (פרק ז') אם לעשות מלאכתי שולחתי הנה ואנכי רפה ידים כמו שיבא עוד. והנה היה זה הענין הנפלא ראוי שיורשם באיש המיוחד אשר הבדילו ה' מעדת ישראל בקדושה ובטהרה ואשר הונף ואשר הורם מכלל קרוביו ומכל שאר בשר לרשום בו ענין אלהות כמו שיתבאר היטב בתורת קדושתו על יתר אחיו בפרשת כהנים שער ס"ו ב"ה וביום המיוחד לכפרתם. ובעבודה היותר מיוחדת בו כי שם צווה להיות שליח לעם ה' אלה ושיעשה שליחותו בבגדי בד קדש נקיי' ולא היה משתמש בהם רק בעבודה המיוחדת היום ההוא לפנים. אמנם אחר עבודתו הי' מפשיטם וגונזם גניזה ענלמות כמו שיבא. והנה הוא היה משל ולימוד מפואר לכל אחד ואחד מישראל ולכל העדה כלם כי שפתי כהן בקדושתו זאת ישמרו דעת להעיד על עצמו ותורה יבקשו מפיהו בסדר עבודתו כי מלאך שלוח מאת ה' צבאות הוא לעשות מלאכתו בעולם הזה עבודה כשירה והגוגה הנכנסת בהכשירה לפני לפני' בבגדי לבן נקיים. ואחר שליחותו יפשוט אותם הכהן וגונזם לעד לעולם כענין מלאך האלהים ההולך לעשות שליחותו והוא לבוש גשמות מה ואחר יפשטהו מעליו וחזר לפשיטותו: ובמדרש (ויקרא רבות פרש' כ"א) רבי ברכיה ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמר כשורות של מעלה כך שורות של מטה מה שורות של מעלה איש אחד בתוכם לבוש בדי' כך שורות של מטה כתונת בד קדש ילבש ולבשם יבלו שם תני ר' חייא מלמד שטעונין גניזה והוא מבואר הי האיש לבוש הבדים לא נתלבש כך אלא לצורך שליחותו ולזה אמר שהכהן הגדול ביום ההוא היה דוגמתו כמה שלבשם לעבודה ואחר טעונין גניזה כמו שאמרנו. והנה אחר שזה הענין נתיחד אל הכהן בזה האופן ראוי שיתפשט תועלתו אל הכלל כלו ער שיחשבו כלם בזה ג"כ מלאכי אלהים כי על זה נאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי אם יהיו כלם כהנים כמוהו הנה יהיו כלם מלאכים שלוחים על זה האופן מהשליחות שאמרנו. וכמה יועיל זה הלמוד הנפלא להרבה עניני' אם לדעת ענינו ולהזדרז אל שליחות זה אשר הכל תועים בו ויקרה לכל אחד מהאנשים כמקרד הכסיל שמינוהו בני המדינה ציר נאמן לבא אל המלך להפיק ממנו דבר הכרחי לחיי המדינה ונתנו בידו ארנקי של מעות להוצאתו כי רב ממנו הדרך וצוו עליו מאד לתת לבו אל שליחותו וידרו נדרים לשלם שכרו. וילך האיש עד לפני שער המלך וירא והנה הארץ ההיא טובה ורחבת ידי' לפניו ויקח מן הבא בידו לעשותם שם סחורה טעם כי טוב סחרה ואתננה ובהרויח הממון גבה לבו לעבור ארחות ימים בפרקמטיא גדולה ויהי סער גדול בים ונטרפה הספינה. ואבד העושר ההוא בענין רע וישב לעירו בבשת פנים ויקצפו עליו שרי המדינה וזקניה לאמר איך מלאך לבבך לנטוש עסק השליחות אשר חייך וחיי כל המדינה תלויין בו לבקש לך מעט מהממון אשר לא צוינו ולא עלה על לב. אמרנו כבר נכבדך מאד ועתה מנעך השם מכבוד ויקומו כל בני העיר וישרפו אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו באש. וכן הדבר הזה באמת כי האדם הנה שלוח בעולם הזה לעמוד על נפשו ולהצליח במעלות האמתיות הם קניני החכמה ותפארת המעשים משני המינים אשר זכרנו אשר בהם ולא בזולת תישע העיר הקטנה אשר זכר החכם (קהלת ט'). והאל יתעלה אשר שלח אותו הנה הוא הזמין בידו די צרכו לספוקו כל ימי היותו בשליחותו וזה אם על ידי מלאכה מהמלאכות או על ידי ירושה או מתנה או אי זה עסק נאות בלתי מטריד אותו לעקר שליחותו יהיה לו בו די ספוקו למכולת ביתו עד עשותו דבר שולחו ועד הקימו מזימות לבו והאיש המסכן לא זכר עקר השליחות ובמעט מהממון אשר נזדמן בידו התחיל לעסוק בסחורה וחזר ושנה ושלש עד אשר הסיח דעתו מהשליחות ומן המשלח ותם כחו כל ימי הבלו לאסוף ולצבור עושר רב אשר לא צווה בו ובחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל אוי לו לאותה בושה ואוי לו לאותה כלימה ששכח האיש הפתי הזה עקר שליחותו אשר חייו תלויין בו ודאג אל עסק הממון ואל יתר הדברים המדומים וזה וזה לא נתקיימו בידו ומה לעשות לו כי תרבה חמת המלך בהעלות עשן אפו רק לדונו בקצפו ובחרונו כאחד הנבלים מפושעי ישראל בגופן אשר תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ר"ה י"ז.) ועליהם אמר החכם (משלי י׳:כ״ו) כחומץ לשינים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו: Although as a rule the parable is used to help the reader or listener understand a difficult subject by means of illustrating concepts familiar to him, there are occasions when the parable is used in reverse. An example of the former usage is the verse "as a father chastises his son, so does the Lord chastise you." (Deut. 8,5.) On the other hand, the line "you will be like G'd, knowing good and evil," (Genesis 3,5) is an example of the use of the parable in reverse. Although we have no concept of the essence of G'd, we do understand the concepts of "good" and "evil;" ergo it helps to define G'd by saying that this knowledge is one of His attributes. Or, as the Talmud Berachot 10, says "just as G'd fills the universe, so does our soul fill our body." The subject "G'd" can be brought closer to our understanding, although the essence of G'd remains a mystery. Drawing conclusions from the known microcosm regarding the nature of G'd, the great unknown, is only possible with the aid of the Torah, G'ds revealed law. Since Greek philosophers have no such terms of reference they cannot draw any valid conclusions. The latter, observing three kinds of life in our world, i.e. plants, animals and humans, and noting that man comprehends all three kinds of life, concluded that man has three souls, one each to enable him to comprehend the various forms of life respectively. They did not realise that a single soul can govern all three aspects of life, (provision of food, motion and intelligent planning) Shimon the Just tells us that since man is heir to such a tripowered soul, one that governs vegetable, animal and human abilities, he must therefore assume a threefold moral obligation corresponding to his endowments. These obligations are the promotion of Torah, Avodah, i.e. service in matters relating to the man/G'd relationship and the performance of kind deeds, i.e. building social relationships with his fellow human beings. This is a suitable introduction to the whole tractate of Avot. When the Talmud says "the kingdom of earth is similar to the kingdom of Heaven," (Berachot 58) the meaning may well be that just as we find in the "upper" world both purely spiritual beings as well as bodies, (galaxies) although the essence of that world is spiritual, abstract, so we find in our "lower" world creatures possessed of spiritual capabilities, although by definition these creatures belong to an essentially physical world. Human beings have been equipped with a soul to aid them in performing their physical functions properly, just as the galaxies have been equipped with bodies to enable them to perform their spiritual functions properly. At the same time, just as there are completely disembodied spirits in the "upper" world, so there are completely lifeless bodies in our "lower" world, such as stones etc. Just as the planets in the galaxies have bodies to help them perform the tasks assigned to them by the Creator, so the animal kingdom has a kind of "soul" to help it perform the task assigned to it by the Creator in the scheme of things in our world. It is however, impossible to classify the soul of man as having been designed to serve his body, else one would have to believe that man's soul perishes at the same time his body dies, seeing it has no longer a function to perform. In that latter event, man would hardly possess an advantage over the animals. Rather, man is to be viewed as the counterpart to the angels, who appear in human form on occasion, i.e. equipped with a body, in order to perform a task that requires them to become visible to man. We refer to such apparitions as have been granted to Hagar, Lot, Gideon, Manoach and others. In all those instances, the bodies were corollaries to the angels' spirits. By the same token, man, or especially Jews, have been given a body to assist their souls to perform their tasks. The task of the Jewish people is to perform a mission on behalf of G'd, and the task of the High Priest is to do the same in an even more intensive and specific manner. The High Priest wears the special garments when he performs service in the holy Temple. These garments are worn only once, and were not passed on even to his successor. They had to be removed immediately upon termination of the respective service performed in the Temple. Angels appeared in one kind of human garb only once, since each angel was entrusted with only one mission at a time. A number of Midrashim elaborate on this parallel between the "upper" world and our own world down here. (Vayikra Rabbah 21) Once we accept this comparison, the statement that the Jewish people are to be a kingdom of priests illustrates the functions we are to perform even better. The function of the Jewish people is to act as messenger/priest for mankind. We are given a special equipment to help us perform this task, i.e. Torah etc. If we abuse this equipment for personal advancement instead of employing it to perform our tasks, we are guilty of treason both vis a vis G'd and vis a vis mankind. Our punishment in such an eventuality will reflect the severity of the crime.
והנה אם שמע אל הישרת האיש לבוש הבדים ותורה יבקש מפיו יזכור את שליחותו ולא ישכח מלבו כי מלאך ה' צבאות הוא גם יועילו מאד הלמודים האלה להכרת עצמו ולדעת צורך גופו ומה טיבו אשר לא יעשה עקר מעצמו ובשרו ולדרוש תמיד מה יפיו ומה טובו כי ידע כי אינו אצלו רק במדרגת הלבוש אשר עקר הטוב והבריאות לא ידרוש כי אם לפנימיותו *גם לא ירע בעיניו וכו', ר"ל אחרי שיחשוב כל איש שלם את הגוף רק כעין מלבוש להנפש שהיא עצמותו של כל אדם (אשר ע"כ חשב גם התנא רק ג' ענינים, התורה, העבודה והג"ח, שהם מזון הנפש המעמידים ומקיימים אותה, ולא חשב הדברים המעמידים את הגוף ד"מ המאכל והמשתה, היגיעה והשינה) לא ירע בעיניו עוד בבוא עתו למות, או כי יאסף אחד מקרוביו אל עמיו אחרי הודעו כי רק הגוף יכלה במות האדם אבל הנפש תשאר לעד, לא כאשר יחשוב ההמון, כי כמקרה הגופית אשר במותם תאבד צורתם והם יפסדו, כן גם מקרה הנשמות, ומשפט אחד למו בעולמם. גם לא ירע בעיניו בשלחו אותו חפשי מעצמו כמנהג רוב עמי הארץ אשר ישפטו על הנשמות בעולמ' משפט הגופות ורוע צורתם והפסדם. לו חכמו ישכילו בענינו של כהן גדול ושמושו בבגדים ההם וגניזתם ידעו כי האיש השלם לא ירע בעיניו לשלח גופו חפשי מעמו רק בהסיר הבגדים הצואים מעליו והלבש אותו מחלצות וכמ"ש (מכלת' דמלוא' פ"א סי' ו') באהרן הכהן על והפשט את אהרן את בגדיו (במדבר כ׳:כ״ו) העמידו על הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשין תחתיהן ואם שהמאמר על בגדי כהונה ממש אמור כמו שנתבאר במקומו שער פ"א ב"ה מכל מקום רמז גדול הוא. והנה באמת נראה דבר זה בגניזות גופו הטהור של משה אדוננו עליו השלום שהוא לבדו את להיות בגדי בד קדש שלו נגנזין על ידי הק"בה (סוטה ט':)והנה לא צר לו על הפשיטו זכה בגדו ולא נצטער עליו כלל. ומה שסדרו הפייטנים על פטירתו הכל היה לעורר הבכי על חסרונו על דרך בכו לאובדים וכו' כמו שיבא במקומו בע"ה. והנה לזה לא מנה שמעון הצדיק בין העמודים ההם מה שיעמיד הגופית ומה שיתקיימו עליו בענין המזון ויתר הצרכים אשר עליהם יחיו אבל זכר העמודים אשר יקיימו הנפשות ויעמידום במדרגת מלאכים ובני אלהים. ולפי שאלו הענינים מהתורה והעבודה וגמילות חסדים יתרבה מציאותם ויתחזק ענינם ביד בני האומה הזאת ביום הגדול והקדוש הזה מצד קדימת יום הזכרון וימי התשובה אשר לפניו ולאחריו שם מה שיגמור על ידם העיון באלו הלמודים המיוחדים אל עבודת היום אשר זכרנו אמרו שישראל ביום הזה הם כמלאכי השרת עד שיוכלו להשתתף עמהם בקלוס המיוחד להם אשר לא נתן להם רשות לקלס בו כל השנה כלה כמו שאמרו במדרש פרשת שמע (רבות פ' ואתחנן) משל לבן בית של מלך שנכנס לתוך הפלטין וראה קוזמיטין של מטרונא וגנב אותה ובא ונתנה לבתו והתחיל מצוה ואומר לה כל הבגדים שלקחתי לך לבוש אותן בפרהסיא אבל קוזמיטין זה גנוב הוא אל תלבשי אותו אלא מן הדלת ולפנים. (מתיבת כך עד ולמה לפנינו ליתא) כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה אבל השם הזה שאני נותן לכם ממה ששמעתי ממלאכי השרת שבו הם משבחים להקב"ה ונטלתי אותו מהם לכך תהיו אומרים אותו בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולמה הם אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא אלא שהם כמלאכים לבושים לבנים לא אוכלים לא שותים ואין בהם לא חטא ולא עון והקדוש ברוך הוא סולח לכל עונותיהם. יורו שנתקיים בהם מה שאמרנו ראשונה ממלכת כהנים ומלאכי אלהים. ויותר יתבאר זה כשנרד לענין השבח והקלוס הזה ומה טבו כי יש לשאול מה שבח של מלאכי השרת הוא שהרי הוא מאמר מדוחק מאד מדבר בעצמותו יתברך ומרבה בכנויים יותר מזולתו באומרו שם כבוד מלכותו. ועוד שהרי דוד אמר בקול רם (תהילים ע״ב:י״ט) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובמקום אחר (שם קמ"ה) כבוד מלכותך יאמרו. אלא שיש בו שתי תשובות. האחת כי רוב הסתר הכנויים הוא עצמו יתרון ההכרה בענינים הנעלמים כי כשתדע שדבר פלוני הנעלם אמנם אינו כך ולא כך ולא כך הנה כל מה שתרבה באלו הידיעות תדע בו יותר ממי שיסכל אם הוא דבר מכל אלו או זולתו. ואין ספק שזאת הידיעה השוללת היא אשר נתייחדה באלהיות כמו שכתב הרב המורה בפרק כ"ז מהחלק הראשון והוא מה שכיונו מאמר (שמות ל"ג) וראית את אחורי ופני לא יראו כמו שכתבנו שם והוא טעם אמרם ז"ל בסוף המדרש שזכרנו (חולין נ"א: ובמ' לית') חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת שמלאכי השרת אינן מזכירין את השם אלא אחר שלשה תיבות שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות ואלו ישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה' אלהינו וגו'. *וזה כי הנה וכו' כונתו כי אחר שאמר תחילה שכל עוד שתרבה ידיעת השלילות מעצם מה, ר"ל לדעת ממנו ממה מה שאינו, כן תגדל השגתו ותהיה יותר ברורה, (כמו שבאר זאת המורה ח"א פ' ס' במשל הספינה שבארנו למעלה בשער נ"ד ע"ש) וע"כ המלאכים שהם מעולם השכלים, ויודעים שהי"ת נשגב גם מהם, הלוא תרבה ידיעתם השוללת ממנו, אחרי שיודעים שאינו עצם מעולם היסודות, ולא מעולם הגלגלים, גם איננו כאחד מהם שוכני עולם השכלים, כי אם נעלה ונשגב הוא על כלם, אפס בני אדם המשיגים רק את העולם התחתון שהוא עולם היסודית אשר בקרבו הם יושבים, ועולם הגלגלים שהוא רקיע השמים עם הכוכבים אשר ממעל לראשם, אבל מעולם השכלים אינם יודעים ומשיגים מאומה, תמעט גם ידיעתם השוללת מהי"ת, כי יודעים רק שאיננו עצם כמוהם מהעולם התחתון, גם לא כאחד מכוכבי השמים וכסיליהם, אבל בינו ובין שאר השכלים הנבדלים לא יוכלו להבדיל אחרי שאינם משיגים אותם, וע"ז רומזים גם דחז"ל באמרם שמלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא אחר שלשה תיבות שנא' "וקרא זא"ז ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" ר"ל שמקדישים ומנשאים אותו על שלשה עולמות, ואלו ישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות שנאמר "שמע ישראל ה' וכו'" כי מלת "שמע" רומז על העולם התחתון אשר בו האדם בעל כשרון השמיעה והדיבור מבחר היצורים, ושם "ישראל" רומז על עולם הגלגלים, אחרי כי י"ב שבטיו, והאבות הקדושים אשר היו בתוכו דומים בבחינה מה בתכונתם המוסרית לצבא השמום וכסיליהם, כמו שביאר הרב ענין זה כבר בשער ל"א עיין ביאורי שם, ור"ל שבני ישראל מקדישים ומרוממים את הי"ת רק כעצם נשגב ונעלה משוכני שני עולמות, וזה כי הנה המלאכים מבדילין ומקדישין אותו על שלשה עולמות (ת"י ישעי' שס) למה שהם יודעין את עצמם ומשיגין ענין הבדלו מהם השגה שלמה עצמית. אמנם ישראל לא יוכלו לקדשו בהכרה שכלית כי אם מהשני העולמות המורגשים המושגים להם אבל מהשלישי יקדשוהו במאמר לבד כמו שתקנו בנוסח הקדושה (נוסח הספרדים) נקדישך ונעריצך בנועם שיח סוד שרפי קדש המשלשין לך קדושה וכו' ובקצת הנוסחאות (נוסח אשכנז) נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישין אותו בשמי מרום וכן כתוב על יד נביאך וכו' והוא אשר נרמז יפה במאמר שמע ישראל כי שמע רומז האדם שיש בו כח לשמוע והוא ראש העולם התחתון. וישראל אל העולם האמצעי וכמו שאמר רבי עקיבא (בפרקי היכלות) חיה אחת יש שם ברקיע ששמה ישראל ואומרת ברכו את ה' וכל גדודי מעלה עונין אחריה ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ובאמת היא החיה אשר ראה יחזקאל (א') הכוללת העולם האמצעי אשר ישראל בכללו הם בדמותה וצלמה כאשר כתבנו הענין היטב בשער ל"א דרוש משם. וזהו עצמו ענין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כי לא ייחסו הברכה לעצמותו ולא לכבודו אלא לשם כבוד מלכותו כעין הקלוס אחר שלשה תיבות. אמנם דוד אמר כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו וברוך שם כבודו שהוא קלוס של שני תיבות והנה היא בחינה נכבדת מורה על יתרון ההשגה. ואולם ענין החביבות לישראל יותר ממלאכי השרת בענין הזה הוא כי חבה יתירה נודעת להם שאף על פי שהם מקצרין בקלוסן מהם הנה עכ"ז שבח ישראל וקלוסן הוא מקובל לפניו יתברך כשבח וקלוס מלאכי השרת והוא הטעם עצמו למה שאמרו עוד בגמרת חולין פ' גיד הנשה (שם) שישראל מקלסין בכל יום שלשה פעמים ומלאכי השרת פעם אחד ביום ואמרי לה פעם אחד בשבוע ואמרי לה פעם אחד בחדש ואמרי לה בשנה ואמרי לה ביובל ואמרי לה לעולם. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל שירה למטה שנאמר (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. והכונה כי בזה ובזה נודעה חבתן שאף שאין קלוסן שוה וגם שיש כתות מהמלאכים שהם אומרים שירה לעתים רחוקים כל אחד לפי מה שעלה ברצון הבורא צורך מציאותו וכמו שאמר המלאך ליעקב (חולין שם) אני מכשנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד היום. ירצה כי לשליחות היום נברא והנה הוא מבואר שהדבר אשר יהיה כן מזמן לזמן רחוק, הוא יותר יקר ונחמד בעיני האנשים מאשר הוא תמידי ומזה הטעם היה ראוי שקלוס הכתות ההן יהיה יותר חביב והנה עם כל זה הנה אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל וכו' *והדין דין אמת וכו' כונתו כי שירת המלאכים היא רק התודה והשבח אשר יתנו ליוצרם אחרי אשר ישלימו פעולותיהם אשר נועדו להן, וע"כ אמר המלאך אשר שולח להאבק עם יעקב למען הרהיב עוז בנפשו שלא יירא וייצר לו עוד מפני עשו אחיו, בראותו כי גם עם אלקים שר ויוכל לו "אני מכשנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד היום" יען כי עד היום ההוא לא השלים עוד תעודתו אשר נועד לו, ולא הגיע עוד עתו לאמר שירה, ונמשך מזה כי יען שרק השלימים בבני אדם המשלימים פה עלי ארץ חוקם המוסרי ראוים כי ישולח מלאך ממרום לעזרם ולתמכם, ע"כ אין המלאכים יכולים לומר שירה בעבור השלמת פעולותיהם המיוחדות להם לעשותן לטובת בני אדם ברואי מטה, רקי אם כבר השלימו הם תחילה פעולותיהם המיוחדת להם, ר"ל תעודתם המוסרית אשר בעבורה נוצרו עלי ארץ, עד שירונו וישירו בעבור זה לעליון וזשאח"ל "אין מלאכי שרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל שירה למטה". והדין דין אמת כי שירת המלאכים למעלה היא השלמת פעולותיהם המיוחדות ובה משלימין עניני כתות של מטה ואם כן אי אפשר להם להשלים שירתם שלמות שליחותם אם לא שבראשונה ישוררו התחתונים בשלמות ענינם וכמו שהיה הענין במלאכו של יעקב כאשר אמרנו כנ"ל. *אמנם התשובה וכו' תוכן דעתו הוא, כי "שם כבוד ה'" מורה על עצמותו י"ת, "וכבוד מלכותו" מורה על אופן הנהגתו את העולם, והנה כל בני ישראל היודעים כי יש אלקים ומאמינים ג"כ כי הוא מנהיג את העולם כלו, אבל אינם יודעים איך נשתלשלו כל הברואים הרבים מהי"ת שהוא סבתם הראשונה, יכלו רק לאמר "ברוך שם כבודו" שהוא שבח על מציאותו ועצמותו י"ת, גם יכולים לשבחו בפה מלא על כל מפעלות מעשיו בשמים ובארץ, אשר יכירו וידעו כלם כמאה"כ "כבוד מלכותך יאמרו", אבל לא יוכלו לחבר שניהם יחד לאמר "ברוך שם כבוד מלכותו" הכולל שבח אלקים עליון בעבור השתלשלות כל הברואים ממנו, אחרי שאינם מבינים ומשיגים זאת, ורק המלאכים המשיגים זאת יאמרוהו, ויעקב אע"ה אשר מעלתו היתה קרובה למעלתם כנוח עליו רוח הנבואה, אמר אותו ג"כ, אבל משה לא קבעהו בתורה, שיאמר אותו כל אחד ואחד מבני ישראל אשר החוב עליו לקרוא את שמע בכל יום פעמים, וע"כ דרך פשרה אחז"ל שיאמרוהו בלחישה, להראות בזה לכל, כי יודעים אנו פחיתות מעלתנו, וכי אין אנחנו ראוים לתת שבח זה, ורק ביה"כ עת נטהר מכל, טומאת חטאתנו, ונשוב אל ה' באמת ונדמה בבחינה מה למלאכי שרת ולשרידים השלימים אשר ה' קורא, נוכל לאמרו בקול רם: אמנם התשובה השנית כי השלמים שבאנשים משבחים שמו ית' מצד עצמותו לעולם כמו שאמר וברוך שם כבודו אמנם מצד מעשיו משבחים אותו בפומבי כאלו מכירין בזה השבח וכמו שאמר (תהילים קל״ט:י״ד) אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד ועליה אמר כבוד מלכותך יאמרו. אמנם המלאכים המשבחים בשני הענינים יחד ומקבצים אותם יחד כלומר שמשיגים ענין ההנהגה ואיך נשתלשלו הנמצאות ונמשכו ההנהגות מעצמות מציאותו ולזה אומר' בשכ"מלו שהוא חבור שם הכבוד והמלכות יחד. ומכל אחד מאלו הטעמי' למדנו שהוא שבח וקלוס מיוחד למלאכי השרת ולא נתן לקלס בו לישראל אלא בלחישה כמ"ש הטעם בפסחים פרק מקום שנהגו (פסחים נ"ו.)היכי נעביד נימריה לא אמר משה לא נימריה הא אמרו יעקב תקנו לומר אותו בחשאי. וזה כי משה אמר להם לישראל שמע ישראל וגו'. והנה התשובה הזאת רצוני בשכ"מלו אינה ידועה להם כי לא עתה רבים יחכמו בה והוא טעם לא אמרה משה כלומר לא הושבה תשובה זו במאמרו. לא נימריה כבר אמרה יעקב כי לפי שהבנים הם אשר אמרו לאביהם שמע ישראל ה' אלהינו וגו' (פסחים שם) הנה הוא בשלמות כח נבואתו השיב דברים נכוחים כענין שמלאכי השרת מקלסין בו ושיעור המאמר כי הוא אינו ראוי לאומרו לפי שהוא קלוס אשר לא יאות כלל לכלל העם ושאין ראוי לשתק ממנו לגמרי כי הוא קלוס משובח ומיוחד לשלמים ויצאת הפשרה שיאמר בלחישה שירא' מזה שיש בו הוד כבוד ומלכות שלמה יתירה מכחם. אמנם ביום הכפורים הזה הנם כמלאכי השרת מהטעמים שזכרו ויאמרו אמור בקול רם כמו הם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לומר שכבר הגיעו למעלתם. והנה בפרשת שמע ישראל שער צ' בע"ה יתבאר עוד זה המאמר באופן נאות עיין עליו. וזה הדבר אשר אמרו (פר"א פ' מ"ו) שהעיד עליה סמאל בר מחלוקתם באומרו לפני הקב"ה יש לך עם אחד כמלאכי השרת מה מלאכי השרת יחפי רגל אף ישראל יחפי רגל ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין להם קפיצה אף ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא אף ישראל נקיים מחטא בי"ה. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם אף ישראל כן ביום הכפורים והקב"ה מקבל עדותו וכו'. והכוונה להם שהשלימו עצמם בשלשה ענינים שזכרם שמעון הצדיק שעליהם העולם עומד. שהכוונה ביחפי רגל שאינם צריכים שמור כי תורתן משמרתן ובכל מקום אשר תדרוך כף רגליהם הוא בטוח להם שלא ינגפו כמו שאמר (תלים צ"א) כי מלאכיו יצוה לך וגו'. על כפים ישאונך פן תגןף באבן רגליך על שחל וגו'. והוא טעם אמרו (שמות ג׳:ה׳) במשה ויהושע תלמידו (יהושע ה׳:ט״ו) של נעלן מעל רגלך כמ"ש בשער ל"ה וזהו הענין אשר בו ידמו למלאכי אלהים ששלמותן משמרם בכל מקום ובאומרם שאין להם קפיצה ירמוז אל זריזות העבודה אשר משני המינים אשר עליהם אמר העבודה וגמילות חסדים כי הם זריזין בהם ולא ישקוטו ולא ינוחו מפעולותיהם. והנה בשני העניינים האחרים אשר זכרו פירשו אלו הראשונים. כי אומרם שהם נקיים מכל חטא הוא ענין יחפי רגל עצמו כי העון הוא המזיק ליחפים ולדומים להם. ומה שאמרו ששלום מתווך ביניהם הוא כולל לשני העבודות אשר בהם יושלם בשלום גמור בין פמליא של מעלה בעבודות אשר הם מכוונות לאלוה עושיו כמו שנזכר ובין פמליא של מטה במעשים הנקראים גמילות חסדים כמו שנתבאר והקב"ה שומע עדותיו דהודאת בעל דין כק' עדים דמי (גיטין מ':) וזהו ענין אומרם ז"ל (פר"א שם) תנו שוחד לסמאל כי כאשר ישלימו עצמם במצות התור' האלהית ככל אשר יעשה להם ובהקריב קרבנותיהם כהלכותיו הנה באמת בעל דינם הוא שטן הוא יצר רע נהפך לאוהב ויהיה בעזרם יליץ בעדם ויגיד צדקתם ואין לך שוחד גדול מזה כמו שיבא עוד בטעם המעשה וגם אחרי כן.וכל זה בכלל שליחות הכהן בבגדי בד קדש אשר עליו נאמר (מלאכי ב') כי מלאך ה' וגו' וכל העם הנמשכים אחריו להיותם מלאכים ממש כמו שנתבאר. והנה גם מענין חליפות בגדיו היום ההוא הקדוש בחלוף עבודותיו יש עוד למוד אחד נפלא מאד בשיושקף כראוי אבארהו אחר שאסדר עבודת היום כלה על הסדר. ואני הנה ראיתי לחלק מה שיאמר בדרוש הזה אל שלשה ענינים על שמות השלשה דברים שזכרן שמעון הצדיק במאמרו שאמר על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים כי כדאי הוא הכהן הגדול והקדוש לאלהיו ששמש בכהונה גדולה ארבעים שנה (יומא ט'.) ונמשכו על ידו הרבה עניני ההשגחה בעבודותיו כמו שנזכר עליו בתלמוד (שם ל"ט.) שניחם אליו המאמר הזה על הענינים הנעשים ביום ההוא המיוחד שעליו העולם עומד להיותו יום סליחה וכפרה וכמו שאמר (תהילים ק״ל:ג׳) אם עונות תשמור יה ה' מי יעמוד. ויהיה הענין האחד על התורה והוא ביחוד תורת היום בכוונת קרבנותיו המיוחדים לכהן ולעם ותועלת ענוי היום ותורותיו הענין השני על העבודה אשר בו נכתוב מלאכת היום וסדר העבודה ההיא המיוחדת כתקנה והשלמת מה שיעדנו להורות הלמוד מעניני חליפותיו מבגדים אל בגדים בעבודותיו. הענין השלישי על גמילות חסדים בהורות כי עבודת היום וכפרותיו הם הם בתורת גמול אלהים הגומל טובות לעמו היום בתורת חסד גמור לא מן הדין: Shimon the Just mentioned only the pillars that ensure the survival of our soul. Had he referred to the needs of the body, he would have had to include food and other necessities for physical survival. On the Day of Atonement, culmination of ten days of preparation, the emphasis of this role of the Jew is even greater than at other times during the year, and we worship G'd in the manner of angels, abstaining from food and drink, just as spiritual beings. In fact, we desist from most physical functions that are not essential to our actual survival. Having thus approached a state of complete innocence, we are allowed to recite aloud, that which we dare no more than whisper during the rest of the year, namely the verse "blessed be the name of His glorious Majesty." Since this version is one that is plagiarised from the angels' liturgical repertoire, we would not dare do so without their consent. So far the Midrash. Since we note that the praise of G'd referred to is in indirect language, employing the pronoun "HIS," and since David in Psalms 145, and 72, has already employed similar terminology quite openly, one is tempted to ask why we cannot use said formula unabashedly all year round. The answer may be that all pronouns, or attributes, are merely a negative way of defining something. Since G'd is not understood by man, the nearest we can come to understanding Him, is the way He Himself explained it to Moses, i.e. "you will see My back." (Exodus 33,23) We arrive at a definition of G'd by a process of elimination. By comprehending what He is not, we form some idea of what He must be. The Talmud Berachot 31, states that Israel is more beloved than the angels, since the latter require three stages of elimination to arrive at G'ds name, whereas Israel needs only two such stages. The angels recite "holy, holy, holy," followed by the name of G'd, whereas Israel merely recites "Hear, O, Israel the Lord our G'd is One." The angels have to eliminate, i.e. separate themselves from three worlds, since they know both their own world, the one of abstract spiritual beings, as well as the two worlds which we know. Israel knows only two worlds, cannot distinguish what goes on in the world of the spirits. Therefore, it needs to separate itself only from the awareness of the two worlds containing matter before concentrating on praising the Lord. This gives the angels an advantage over the humans in that they can free themselves of even more encumbrance in order to come closer to the essence of G'd. When we commence the formula of the kedushah, the sanctification of G'd in our liturgy, we say "let us praise Your name O Lord just as they do in Heaven."..followed by the triple proclamation " holy, holy, holy," reflecting the havdalah, separation between the three worlds G'd has created, and the Creator Himself. Our own formula of praise is introduced by the words "Hear O Israel." The word "hear" describes a human function; humans employ physical ears to receive communications, since they can distinguish only the two worlds of the plants and the living bodies. But we do not praise the kinnuy, attribute, only the holy name itself. The angels, though they have a clearer comprehension, praise only "HIS" glorious Majesty, (not the actual NAME) In this respect we are more beloved than they are. In the words of the teachers of our Mishnah "chavivim yisrael, Israel is especially beloved. To sum up then: We address G'd directly in our formula of the keriyat shema, whereas the angels concern themselves only with some of G'ds attributes. Moreover, Israel recites the praises of G'd three times daily, whereas the angels do so only once a day. Many angels, individually get to do so only once in fifty years, (compare discussion in Chullin 91) We also have it on Talmudic authority that the angels are not permitted to recite their song of praise until after Israel has done so here on earth. Against this, we need to consider that the relatively infrequent occurrence of an event makes such an event more special, more distinguished. If it is true that the task of the angels is to promote G'ds work in the "lower" world, it makes sense that until Israel has praised the Lord, the angels are in no position to do so, having not yet completed their appointed task. In fact, it would be hypocritical for the angels to praise the Lord as long as Israel, G'ds standard bearer, has failed to do so. This is what the angel who wrestled with Jacob told him, when the Midrash quotes him as saying that he must now join in the Heavenly choir of praise to G'd. Only now, after he had found that Jacob did indeed possess integrity, had this angel accomplished his specific mission, and was able to re-join his colleagues. A second answer to our problem is that the verse "Blessed be Majesty, His kingdom forever and ever" is really talking about two separate aspects of Divine manifestations. The first half of the verse represents an acknowledgment of G'd as Creator and Supreme King, the second half talks about the manner in which He exercises His functions. Some people reach an understanding of the manner of G'ds guidance in the universe. Most people do not. Angels, however, when praising the Lord, automatically praise Him from both vantage points. Therefore, they use a formula which includes both aspects of the matter. On the Day of Atonement, when all of us reach a higher spiritual level than during the rest of the year, we can utter this formula with full voice, although the same thing would be presumptuous during the rest of the year. Pessachim 56, explains that since Moses had not used this formula of praising G'd, the sages were hesitant about arrogating such right to themselves. On the other hand, since Jacob was reputed to have used this formula according to the Midrash, they decided it should be used, but only sotto voce. The order of the service on the Day of Atonement, corresponds to the three principles laid down by Shimon the Just.
הענין הראשון והוא בתורת הקרבנות והצום על פי התור' הכתובה בהם בחלק הזה. וראוי ראשונ' לעורר בו קצת ספקות: מ' אומרו בתחלה וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם וגומר. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו': בזאת יבא אהרן וגומר כי מה טעם שיזכור שהית' זאת המצוה אחרי מות שני בני אהרן. ומה טעם שיזכור טעם מיתתם. והמדרש (תו"כ) פ' אחרי פ"א סימן ג') שאומר משל לשני רופאים וכו' לומר שהכוונה הית' לזרזו יותר יראה שצריך לפרש שמאמר אחרי מות שני בני אהרן הוא דברי המדבר עצמו כלומר אחר שמתו בני אהרן בקרבתם וגומר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת והיה פירוש נאה אם לא יפסיק מותר המאמר השני שאומר ויאמר ה' אל משה. ועל כל פנים היתור קשה: ב' בענין הקרבנות שצוה שיהיו שנים לכהן אחד לחטאת ואחד לעולה אמנם לעם צוה שנים לחטאת ואחד לעולה: ג' בענין הגורלות שיראה דבר זר כאלו חלקו בין השוים בהם בזכות וענין עזאזל ושחד לסמאל שכבר נודע מה שכתבו בו הראשונים ובפרט הרמב"ן ז"ל במשל העושה סעודה למלך וצוה לו המלך תן מנה לעבדי פלוני וכו'. והנה לא נתבאר לנו יפה אלה העניינים ולא ידענו מה צורך למלך להפיס בעל הסעודה עם עבדו זה ומה טיבו. גם טעם ונתן אותם על ראש השעיר וגו': ד' בטעם ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדיו שאם כדבר הראשונים (יומא ל"ב:) שאמרו שאינו במקומו עם קישוט הרמב"ן ז"ל שכתב שהכתוב הזה אומר דורשני שלא יתכן שיצוה הכתוב לבא אל אהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה' ולהניחם שם לרקבון אבל על כרחנו ובא אהרן אל אהל מועד לעבוד עבודה לא הוצרך הכתוב להזכירה והיא הוצאת הכף והמחתה וכו' (יומא שם) ואני תמה נהי שלא נזכרה שם הוצאת כף ומחתה למה לא אמר בכאן ובא אהרן אל הקדש או אל הקדש פנימה כמו שאמר בכל ביאותיו לשם אלא אמר ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדיו אשר לבש בבואו אל הקדש נרא' באמת כי ביאת אהל מועד לחוד וביאת הקדש לחוד. ועוד כי איך יתכן שעל ביאתו להוציא כף ומחתה ידבר שהרי נאמר ופשט את בגדיו והניחם שם והנה הבגדים שיוציא בהם כף ומחתה אינם טעונים גניזה כמו שיבא בפרשה: ה' מה טעם לא יזכור בפרשה זאת כל עבודות היום בשלמות. ואם תאמר שלא הזכיר רק מה שהוא מיוחד לעבודת היום בבגדי לבן הנה אם כן למה אמר ורחץ את בשרו במקום טהור ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגומר. ואת חלב החטאת וגומר. כ. כל זה הוא בבגדי זהב: ו'בטעם הענוי שנזכר בפרש' זו פעמים בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וגומר. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם וגומר. והנה בפרשת אמור נזכר זה הענוי שלשה פעמים וכן המלאכה ובהרבה הגזמות. גם כי פעם ראשונה ושניה זכר הענוי קודם המלאכה. ובשלישית נאמר ראשונה כל מלאכה לא תעשו וגו'. ואחר כך ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב: ז' במאמר הזה כי איך יפול במעט ההוא מהערב לשון ענוי אחר שמלא כריסו ושבע ילין בו ואחשוב שאל זה כיון רב חייא בר רב מדפתי (ברכות ח':) כדאמר וכי בתשיעי מתענין והלא בעשרה מתענין אלא שמה שתרץ בו הוא נחמד ודרך דרש לומר שאחר שהאכילה נעשית לצורך התענית הרי היא נקראת תענית שכל הפעולות על שם תכליתן וכמו שאמרו (נדרים מ'.) סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה והרי הדבר הזה נתבאר פרשת עמלק שער מ"ב. ואם יבא טעם אחר הרי טוב ומוטב: ח' כי נאמר שם (ויקרא כ״ג:כ״ט) בענין הענוי כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה וגומר. אמנם במלאכה אמר (שם) וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה והאבדתי את הנפש ההוא וגומר. גם אומרו כי כל הנפש אשר לא תעונה בתורת טעמא: ט' הכנסו בתחלת הפרש' (שה) במלת אך בעשור כי היא מלה קושרת ולא יתכן בראש ענין: י' וגדולה היא אלי לפי הענין להכתיב כל הענינים האלה על הנפשות. כי אם יפול זה הענוי על הנפש כמו שאמר (במדבר ל׳:י״ד) כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש או כמו שאמר הנביא (ישעיהו נ״ח:ה׳) יום ענות אדם נפשו. הנה במלאכה ראוי שיאמר וכל האיש כי המלאכה תיוחס אל האיש בעל הנפש לא אליה וכ"ש אם יאמר זה על הנפש המשכלת. ואחר התעוררות הספקות האלו בשתי הפרשיות המדברות במצות היום נבא אל הביאור. Some problems in the text that need explaining. 1) Why does the Torah relate the service on the Day of Atonement to the two sons of Aaron that had died? (16,1) Why mention their death at this point? 2) Why does the High Priest bring one sin offering and one total offering, whereas for the people there are two sin offerings and one total offering? 3) What is the reason for the drawing of lots as to which he-goat will serve which purpose? 4) Why is the tabernacle when Aaron enters it to remove the spoon and pan for the incense in verse twenty three, described as "the tent of appointment" rather than as the "tabernacle," or "sanctuary," i.e. the usual designation? Why the requirement that he leave his garments there? 5) Why are not all the acts of the temple service of that day mentioned in this Parshah? If the answer is that the Torah at this point lists only the service performed in the white linen garments, why was there a need to constantly refer to the "changing of the garments?" 6) Why is the requirement of the "affliction" mentioned twice in this Parshah, and three more times in Parshat Emor? 7) How can the little extra time that one fasts before sunset on the day preceding the Day of Atonement be called "an affliction,” seeing one has just concluded eating a festive meal? 8) Why does verse 27, in chapter 23, start with the word ach, "however," a word which normally forms a bridge with the subject matter under discussion previously? The word is not usually employed to introduce new subject matter as in this instance. 9) Why is there a different penalty for transgressing the commandment of "afflicting oneself," and the transgression of the work prohibition? The Torah seems to describe different nuances of death at the hands of G'd? 10) The use of the word ish, a person, a man, would seem to have been more appropriate to describe the subject carrying out the work than the word nefesh, "soul," employed here!
וידבר ה' אל משה (א) יראה שהדבור הזה שהיה למשה לא היה רק בקרבתם לפני ה' וימותו לומר כי אחר שמתו הודיע לו סבת מיתתם אשר השתוממו עליה ולא ידעו מה היא כמו שאמר משה (ויקרא י׳:ג׳) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וגו'. לומר שהוא התקדשות לבד בלי חטא. והוא דבר אליו כי בקרבתם לפני ה' בעבודת הקטרת אשר לא צוה להם פשעו וימותו. ומאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא הוא מאמר אחר נאמר לו אחר כך. וסמך זה אל זה מפני אומרו בכאן ואל יבא בכל עת ולא ימות וטעם כי בענן אראה על הכפורת כלומר כי לא בפומבי ודרך חול אראה רק בענן של כבוד ועל פני הכפרת כמו שיתבאר זה עוד באומרו וכסה ענן הקטרת את הכפורת וגו': בזאת יבא אהרן וגו' כתנת בד וגו' (ה). הראוי שנדע שלא הזכיר בפרש' זאת דבר מהקרבנות התמידין ולא מהמוספין הנזכרים בפרשת פנחס לכל הימים המקודשים והם רצוני תמיד של שחר כמשפטו בכל יום. גם קרבנות המוספין הן היו נקרבין ראשונה על ידי כהן גדזל (יומא ע'. אבל יזכיר מה שהוא מיוחד מהקרבנות לביאתו לשם יביאם מה שהוא מהם בבגדי לבן מפני שעבודתם לפנים ומה שהוא מהם לחוץ בבגדי זהב ודרך חליפות הבגדים וגניזתם. והנה עם זה הפרש' כתקנה בלי יתרון וחסרון בלי צורך סירוס כלל כמו שיתבאר. אמר כי הכהן הגדול יביא פר החטאת כי הוא קרבנו המיוחד לו בפ' ויקרא (פ' ד') ואיל לעולה. וטעם הקרבן הזה הוא מבואר למה שהכח החמרי אפילו בשלמים הוא גובר עם שרוב מעשיהם הם בלתי נאותים ומיעוטם הם בינוניים ומיעוט מן המיעוט הם טובים ונאותים (ב) ולזה היה פר לחטאת כנגד זה שבשרו ועורו ופרשו הכל נשרף חוץ למחנה וממיעוט ממנו שהוא החלב יקטיר במזבח החיצון אמנם מיעוטא דמיעוטא בא לפני לפנים להזות ממנו על הכפרת אמנם היה האיל לעולה כנגד הכח השכלי אשר הוא עולה כלו לרצון לה' וצוה שיהיו קרבנותיו אלו בבגדי בד קדש עם הנקיות המחויב לאדם השלם וההרחק' מכל מיני המותרות וכמ"ש החכם (קהלת ט׳:ח׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכמו שזכרנו. (ב) והנה לפי שכלל העם יצאו בזה החלק מהחטאת אל הקצה האחרון עד שכבר ישלחו יד רוע תאוותיהם אל האיסורים החמורים ואל התשוקות הבהמיות כאכילת חלב ודם ושכיבת העריות והזכור וכדומה לזה שבהם יוצאין מגדר הטבע האנושי ונכנסין אל טבע הבהמיות. לזה כפל בהם החטאת בשיהיו שני שעירי עזים לחטאת ואיל לעולה. שנים מהן כהלכתן בכהן. אמנם היה שעיר אחד לשלח אותו לעזאזל המדבר' כאשר הוא חי כי לא הוכשר ממנו דבר לפנים כלל ואפילו זריקת דמו על המזבח החיצון אמנם אמר ולקח את השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל (ג) *כי יראה וכו' כונתו כי מצות הפלת הגורל על שני השעירים היא להורות לנו, שכמו שרק עפ"י הגורל אשר ברוב העתים והזמנים (מלבד בימי שמעון הצדיק שעלה תמיד הגורל בימינו לה') נפל רק במקרה והזדמנות מי משני השעירים האלה השוים במהותם בכל ענין, יהיה לה', ומי לעזאזל? כן הוא בבחינה מה גם בבני אדם, כי לפי נטית טבע חמרם ומזגם הטוב הוא אם רע יעשו גם המה הטוב והישר בעיני ה' או ירעו מעשיהם, ואף שיש להם הבחירה החפשית להכריח טבעם הרע אל הטוב, אשר בעבור זאת יוכו ג"כ על עונם אם יעמדו ברשעתם, בכל זאת יש להם בזה כעין התנצלות אם יחטאו, כמאה"כ "הן בעון חוללתי וכו'" וע"כ יוקל או יכבד גם ענשם, לפי שינוי מדרגת רוע תכונתם הטבעית, ורק בעבור זאת יסלח ה' גם לעונם ויכפר על פשעיהם ביה"כ. כי יראה שכיוון בזה כוונה נכבדת מאד והיא לתת הסבה והטעם על כפרת הפשעים החמורים אשר יכפר עליהם בזה השעיר המשתלח וללמד שאפילו על הפושעים והמורדים בשעור ההוא יש טעם להמציא להם מחילה וכפרה בשנלמוד עליהם זכות כי רבים מהם היותם על השיעור ההוא מהרוע לא היה רוע בחירתם אלא מצד חוזק חומרם ורוע תכונתם הטבעית שעלה כך בגורלם מהסבות שנזדמנו להם בעת הוויתם אשר לא עצרו כח לכבשו. וכמו שכתב הרב המורה פרק ל"ג חלק שלישי כי מי שטבעו חם ביותר אי אפשר שיהיה ירא שמים בתאוותיו וכבר חשבו קצת החכמים שאין האדם רצוניי על הרעות וכל שכן אם הם נמשכות אל רוע תכונתם עם שכבר דחה אותם הפילוסוף וביאר שהכל בידי אדם כמו שכתבנו בשער כ"ב מכל מקום דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו כי אחר שהם לא בחרו להם אלו ההתחלות הפחותות והטבע העלה אותם בגורלם וידו חלקתם לא בקו עד שאם יכבשום היה ראויין לשכר גדול כמו שאמר (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא הנה כשלא עמדו כנגדם ראוי להמציא להם תקון והוא מה שבארו יפה באלו הגורלות, כי הנה שני השעירים הם שם לפני ה' והגורל יבדיל האחד חטאת לה' והשני לעזאזל כמו שעל זה הענין הם האנשים ולא הועילה לשם השתדלות כלל כי אין עצה ואין תבונה מועלת שם שההזדמן בו אל כל אחד ההצדדים היא שוה. האמנ' בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום או שהיה להם משרת הגון כשמעון הצדיק היה נעשה נס בגורלות אלו שהיה עולה תמיד גורל השם בשל ימין (יומא ל"ט) כי ימין ה' רוממה כמו שהיה הענין בגורלות הארץ (במדבר ל"ג) וזולתם על דרך ההשגח' ועל פ' ה' וכמו שאמר (משלי ט״ז:ל״ג) בחיק יוטל הורגל ומה' כל משפטו, אמנם אח"כ היה ענינם כשאר הגורלות של הדיוט שהם מתעתדים אל המקר' מבלי שום נטיה אל דבר מאשר כנגדו ולזה אפילו בנפול לשם גורל הש"י בימין לא היה להם סימן כי אלו הענינים לא יתאמתו בכמו זה רק במה שירבה מציאותו פעמים הרבה כמו שאמר (בראשית מ״א:ל״ב) ועל השנות החלום וגו' כי נכון הדבר. וכל שכן ביותר. ועל זה נאמר ועתה לכו ונפיל' גורלות וגו' (יונה א') כי לכאור' היא היתה עצה נבער' שהרי אי אפשר שלא יפול הגורל על אחד מהם בין זכאי בין חייב וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין מ"ג:) שאמר לו עכן ליהושע עד שאמר לו (יהושע ז׳:י״ט) בני שים כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן ויאמר אמנה אנכי חטאתי וגו'. אלא שהכוונ' באומרם ונפילה גורלות שיפילו הגורל פעמים הרבה כי לזה נקראו גורלות רבות לא כהפיל הגורל על אנשים הרבה שכן נאמר (במדבר כ״ו:נ״ה) אך בגורל יחלק הארץ. וכן עשו וילכו ויפילו גורלות ובכל פעם ופעם נפל הגורל על יונה ועם זה נתאמת להם הענין. הנה אם כן שענין גורל הוא זה שיורה תחלה על ענין ההזדמן כמו שאמרנו: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו'. ושחט את פר החטאת אשר לו ולקח מלא המחת' וגו'. אחר שהתוד' ראשונ' וידוי עצמו וביתו על זה הפר קודם הגורלות (יומא ל"ה:) שנאמר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו בא אחר הגורלות להתודות עליו על עצמו ועל אחיו הכהנים ושוחטו ומקבל את דמו להביאו להזות ממנו לפני לפנים (שם מ"א:) ואולם קודם בואו הוצרך להקטיר שם את קטרת הסמים כמו שנאמר כי בענן אראה על הכפרת והקפידו מאד על שיהא מתן הקטרת מהכף אל חפניו ומחפניו על האש הכל לפני ה' בהיכל לפנים והוא עבודה קשה שבמקדש (שם מ"ז:) לפי שכך הוא מפורש בכתוב ולקח מלא המחת' גחלי אש מעל המזבח וגו'. ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרוכת ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות: ונרא' שהכוונ' בזה כדי שיהא שם טרוד בעבוד' ההיא הקשה ולא יזין עיניו מהשכינ' ולא ימות כמו שנאמר (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אמנם הצדוקים קלקלו בזה והיו מתקנים מבחוץ והיו אומרים שאין דרך ארץ לעשות כן לפני מלך בשר ודם קל וחומר לפני הקב"ה. ואולי היתה כוונתם כדי שיוכלו לזון עיניהם שהיו אומרים שזו היא כוונת הכתוב באומרו כי בענן אראה על הכפורת. ובגמרא (שם י"ט:) תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שתקן מבחוץ והכניס ביציאתו היה שמח שמחה גדולה פגע בו אביו אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתייראין אנו מן הפרושין אמר ליה כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפרת אימתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. אמרו לא היו מועטין עד שמת והוטל באשפ' והיו תולעים יוצאים מן חוטמו ויש אומרים ביציאתו נוגף דתני רבי חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל ביו כתיפיו שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) וכף רגליהם ככף רגל עגל במה אנן מקיימין כי בענן אראה על הכפרת שיתן לשם מעלה עשן הא אם שנה וחסר אחת מכל סממנים חייב מיתה (יומא נ"ג.) ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים לפי שנאמר אחר כך והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת משמע דבהזא' אחת הוא עושה אחת למעלה ושבע למטה כמו מי שמנגיד ברצוע' שיש לה בית יד שבהיות ידו קבועה במקום אחד מכה לכאן ולכאן כרצונו (שם נ"ה.) ושחט את שעיר החטאת אשר לעם ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו וגו'. וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם. והוא שיזה גם כן מדם הפר והשעיר על הפרוכת (שם נ"ג:) ועם זה יכפר על אותם שהם עונות ופשעים בצירוף אל הקדש ואל המקדש השוכן אתם אשר אין בידם לעמוד על הטהר' והקדוש' הראוי' להם ולכן סבר וקביל לשכן אתם בתוך טומאותם וכמו שאמר (ויקרא כ״ו:י״א) והתהלכתי בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, וכל אדם לא יהיה באהל מועד היא הדבור אשר חוץ לפרכת ולכן היה הממרס את הדם על הרובד הרביעי שבעזר' כי אין לו לבא משם ולפנים: ויצא אל המזבח וגו'. ירצה שיצא מאת פני הקדש פנימה אל מזבת הקטרת שהיה שם לפני הפרכת ויכפר על קרנותיו כשיזה עליו באצבעו מן הדם שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל (יומא מ"ג.) ושיירי הדם היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון (שם נ"ח:) וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והותודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדבר' ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר. לא אמר בו שכפר על הקדש כי אלו העונות והפשעים הם יוצאים מהשווי האינושי כמו שאמרנו לא בהקש אל הקדש כראשונים ולזה נעשו מנה דורון לעזאזל המדבר' (פר"א פ' מ"ו). (ג) אמנם טעם זה המעש' לפי הדעת הפשוט נתבאר להלן (ויקרא י"ז) בפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם אלא לשם לבד כמו שכתב הראב"ע ז"ל וזה כי לפי שהיו הטועים אז מורגלים לזבוח זבחים אל השעירים להיותם ממשלת השדים או להיות להם דרך עבודה ואלהות כמעשה ארץ מצרים והיו משוטטים דמיונותם בכמו אלה הענינים הנפסדים והמשחיתים בעם היה מהרצון האלהי כי ביום הזה הגדול והנורא תעשה המצוה הזאת אשר ענינה הוא לנהוג בזה השעיר מנהג הפקר ובזיון בתת עליו כל עונות בני ישראל ופשעיהם היוצאים מההקש האנושי כאשר אמרנו ושלח אותו אל הר עז וקשה ולהפיל אותו שם אל תתתית ההר להפסד ונתוח (יומא ס"ז.) כדי לטעת בלבם כי שוא עבוד אלהים זולתו יתעלה ולא עוד אלא שהוא דבר שנוי ומשוקץ ומטמא במגע דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. (ג) ולפי שהענין הזה הוא למוד והישר' גדולה אל דעות האנשים ולכוחם הדמיוני הרואה במפלתו ובזיונו ומתוך כך מסיחין דעתם ורצונם ממנו ומהדומה לו ומהנמשך אליו. יאמר עליו שהוא נושא כל עונותם אל ארץ גזירה שכבר ישארו בזה בלי עון כלל והוא מה שאמרו (שם כ'.) שאין כח בשטן לקטרג ביום הכפורים. ולא עוד אלא שהשטן על כרחו מודה ומעיד ביום ההוא שיש לו יתעלה עם אחד בארץ כמלאכי השרת שאין להם יצר הרע (פר"א שם) והוא ממש טעם אומרו ז"ל תנו שחד לסמאל הוא שטן הוא יצר הרע והוא ודאי שרו של עשו (ב"ר פ' ס"ה) המליץ בעדו תמיד כמו שאמר (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו' כפי תרגום אונקלוס כי בזה המעשה ודאי הושחד והותש כחו ולא יליץ בעדו אדרבה יהפך למליץ לנו ולטעון בעדנו והיא מליצה נכבדת מאד והדבר נכון מאת האלהים וכשר לעשותו. ואם יש דברים בגו מקובלים בזה נקבל ויתכן כי להיות זביחת פסח מצרים מזה המין (ש"ר פ' ט"ז) נקרא יום מקחו ומפלתו שבת הגדול (שבת פ"ז: תוס' ד"ה ואותו) שכבר יתיחסו שני הימים האלו בגדול' זו כמו שכתבנו שם שער ל"ח עיין עליו וכאן בענין השלישי מזה השער נדבר עוד במליצתו של סמאל על פי מאמר פרקי רבי אליעזר נוסף על מה שכתבנו בהקדמת השער. ועוד יתכן בדרך הרמז שיותן בזה רושם נפלא בהבדל אשר בין הבנים בניו של יצחק אבינו אשר בא זכרון עקדתו ביום הדין הקודם כי שניהם נתדמו אל השעירים. זה בעצמו שנאמר (בראשי' שם) הן עשו אחי איש שעיר. וזה בחלקיו שנאמר (שם) ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו עד שהחליט עליו הזקן והידים ידי עשו. ולהייתם תאומים וזה טוען מההזרעה ולזה מהלידה נפלה ביניהם קטטה על הבכורה ויתרוצצו הבנים בקרבה (רש"י בראשית כ"ו) ולא סרו אחרי כן מהתקוטט עליה לכן צוה שיטילו עליהם גורלות כי מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד (משלי י״ח:י״ח) ומיי' כל משפטו (שם י"ו.) אי זהו לשם ואי זהו לעזאזל. ומה נפלא מה שאמרו (יומא ל"ט.) שהיה סימן טוב כשעלה גורל השם בימין שיורה שאותו שעיר הנקרא בשם יעקב ימין ה' רוממה בו ומכוונת כנגדו ובקבלת דמו והזאותיו כהזאות דם פרו של כהן גדול עם מה שנודע שאם כל בעל חי הוא הנפש כמוזכר להלן בשער ס"ד. הנה הוא יורה כי נפשות כל בית יעקב אשר בחר לו יה הנה הנם נפשות הכהנים הנגשים אל ה' וכלן זוכות ובאות תחת כנפי השכינה עם שמדרגותיהן בלתי שוות ולכל אחד מחיצה בפני עצמה. אלו לפני ולפנים תחת כנפי הכרובים ובין בדי הארון. ואלו על הפרכת. ואלו על מזבח הזהב. ואלו על מזבח החיצון. מכל מקום הנה הוא יתעלה חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח כי על זה נאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אמנם השעיר אשר הוא שעיר בעצם אשר עלה עליו הגורל לעזאזל הנה הוא נושא עליו את כל עונות בני ישראל במה שמכבידין את עולם עליהם בגזרות קשות ורעות הממרקים עונותיהם והוא משתלח לארץ גזרה אשר שם נפל שדוד בלי שום תקומה כי לסוף יפול בנופלים ולא יהיה שריד ופליטה לבית עשו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא והוא ענין נכבד מאד ראוי שיעשה ממנו סימן גדול ביום הכפורים הזה כמו שאמרנו כי על זה אחז"ל (ב"ר פ' ס"ה) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים (בראשית כ״ז:ט׳) טובים לך טובים לבניך. ואחר שנתישב זה נאמר מה שנמשך מענין הכפרת. והנה בנוסח הוידוין הנעשים בו ביום אמרו ביומא (ל"ו): תנו רבנן כיצד מתוד' אומר עויתי פשעתי חטאתי וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה. פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי, אז תפשע לבנה בעת ההיא, חטאים אלו השגגות וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה. וכי מאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בשלמה אומר חטאנו עוינו והרשענו. וכן בדניאל אומר חטאנו ועוינו וגו'. והרשענו ומרדנו. אלא מה שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שישראל חוטאין ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה אמר שמואל הלכה כחכמים פשיטא מהו דתימא מסתבר טעמיה דרבי מאיר דקא מסייע ליה קרא קמ"ל. הנה שלש מלות הללו כוללות השלשה מינים מהחטא אשר בם יפלו האנשים במעשיהם כמו שאמר החוקר בפרק י' מהמאמר החמישי מספר המדות זה לשונו. *משלשה פנים וכו' כונת החוקר כי על ג' אופנים יסבב לפעמים איש נזק לרעהו' הא' בבלי דעת, אם ישליך ד"מ אבן רומח ונפל על רעהו והכהו נפש, או סבב לו פצע וחבורה (ובכל זאת לא ינקה האיש ההוא לצמיתות, אחרי כי היה לו להזהר שלא לשחק בכלי מות ומשחית כאלה כמאה"כ "כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות וכו' (משלי כ״ו:י״ח) והנזק אשר יעשה איש בשכרותו הוא ג"כ ממין זה רק שהוא רע עוד יותר, אחרי שהוא בעצמו סבב בשתותו יין למכביר לעור עיני שכלו זמן מה, ולהסיר דעתו ותבונתו מעליו, עד שנעשה כאינו בן דעת אשר כל עון לא יחשב לו, והב' אם יסבב איש נזק לרעהו בדעת שלימה אך בעת כעסו או בעבור הכרח שאר התפעליות נפשו, מעונו זה אמר החוקר הוא "בלי הצטדק" ר"ל שאין לו שום התנצלות, אחרי שנעשה בדעת בעליו, והג' הרע מכלם הוא הנזק אשר יסבב איש לרעהו בזדון ובשאט נפש, לא בעת שכעסו או שאר התפעליות נפשו שלטת עליו, כי אם בדעת צלולה והתקררות דם, ובכונה מיוחדת להרע לרעהו רק בעבור הרעימו והכעיסו, ומאיש כזה וכל הדומים לו יאמר החוקר כי הם "רשעים ורעים," אחרי שעושים רשעתם בבחירה חפשית ובלי שום הכרח פנימי, וכמו שיש ג' מינים אלה בעושי הרע לעמיתם, כן יש גם ג' מיני עושי הרע בעיני ה' בבחינת העבירות שבין אדם למקום ובמקראי הקודש ודחז"ל נקרא המין הא' בשם חטא והב' בשם עון, והשלישי בשם פשע כמו שהולך הרב ומבאר בזה כמה כתובים, משלשה פנים יבואו הנזקים בחברות בני אדם. אחד מהם עשות החטא בבלי דעת כי לא ידע למי ובמה ומה ולא למה. כי עשה זה ולא חשב להשליך הרומח או לא זה או לא לזה או לא בעבור זה. אבל קרה כן. ואמר כי מזה המין הוא השכור והדומים אשר יכו בכוונה ויודעים את אשר יעשו אלא שאינם עושים בבחינה שלימה אלא שזה יותר רע במה שהוא עצמו תחלת הסבה. ועל הפן השני אמר אמנם כאשר הוא יודע ולא הקדים עצה הוא בלי הצטדק כמו העושה בעבור כעס או בעבור שאר הפעליות הכרחיים או טבעיים. ועל הג' אמר אמנם כשהם עושים בבחירה הם רשעים ורעים וכו' וברור הוא כי אלו הג' פנים עצמם הם אשר כוונום חז"ל בפי' חטא ועון ופשע כפי מה שפרשום בפיהם. והוא מה שיחייב הסדר ההוא שסדרוהו על פי ראש המתודים שאמר (תהילים י״ט:י״ג-י״ד) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך אז איתם ונקתי מפשע רב ובמה שאמר חטאנו עם אבותינו וגו' (שם ק"ו). כמו שפירש בפסוק שלאחריו ודברי החכם עצמם כשאמר (שם) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רוב חסדיך וימרו על ים בים סוף. כי השוגג עקרו העלם הדבר מדעתו כמ"ש (במדבר כ״ב:ל״ד) חטאתי כי לא ידעתי וגו'. ולזה כנגד מה שאמר חטאנו עם אבותינו אמר אבותינו במצרים לא השכילו וגו' וכנגד מה שאמר העוינו אמר לא זכרו את רוב חסדיך כענין יען אשר לא זכר עשות חסד (תהילים ק״ט:ט״ז) לא זכר יואש המלך החסד וגו' (ד"ה ב' כ"ד). כי בבא תאוותיו לפניהם היו עוברים על מצותיו בזדון ולא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר להיות לו עבדים. ועל אומרו והרשענו אמר וימרו על ים בים סוף וכן אמר (שם ל"ב) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגו'. אמנם באומרו (שם) ואתה נשאת עון חטאתי סלה יראה שירצה להיישיר האנשים שלא יהיו מהחנפים המתודים על העברות הקלות ומראים עצמם שהם חמורות מאד בעיניהם ובמצפוני לבם יהיו החמורות כקלות אשר עליהם אמר הנביא הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה (ישעיהו ה׳:י״ח) ירצה שהם מושכים עליהם העון שהוא המזיד בנקלה מאד כאלו נמשך אחריהם בחבלי תוהו וקורי עכביש ולא ינתקו ומורים בחצוניותם שהם מושכים בעבות העגלה החטאה לכבידתה בעיניהם. ועל זה הדרך אמר המשורר אוילים מדרך פשעם וגו' (תלים ק"ז). יאמר שהסכלים הם פושעים מני דרך במרד גמור ומהעונות אשר אם הם בהם מזידים אינם מורדים מהם יתענו. ולהישיר מזה אמר חטאתי אודיעך וגו'. ירצה כשאני מודיע החטאים ומודה אותם ראוי לי שלא לכסות החמורות אבל עוני שהוא הזדון לא כסיתי אמנה העצה הנכונה בזה כי אודה עלי פשעי לה' והם המרדים היותר חמורים ועם זה נשאת עון חטאתי סלה. והנה השעיר אשר כן התודו עליו את החטאים והעונות והפשעים אשר חטאו ועוו ופשעו כל בית ישראל (יומא ס"ו.) מהמין היוצא מהשווי כמו שאמרו היו קושרין לשון של זהורית בין קרניו (שם ס"ז.) לומר שלא שמשו במעשיהם בבגדי לבן ושטעונין כפרה חזקה על דרך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א׳:י״ח): (1) The first message from G'd to Moses was to tell him, that although on occasion, death can be due to the concept of bi-krovay ekadesh, that death need not occur due to a mortal sin, there had been mortal sin in the case of the death of the sons of Aaron. The cause had been the sin as spelled out in the Torah at this point. The second communication by G'd to Moses, though related to him at a later stage, is coupled here with the former, in order to make the point that access to the holy of holies is restricted even to the High Priest, and that G'ds Presence does not appear in public, only wrapped in a cloud. (2) Even amongst the good people, the physical usually outweighs the spiritual. The High Priest who personifies the most favourable mix of the physical and the spiritual, is nonetheless mostly matter. His sin offering is described already in Leviticus 4,4, and consisted of a bull. Most of this bull was burned outside Jerusalem, only a small part being offered on the altar, (verse 12 there) The ram, symbolising man's spiritual part, which becomes olah, a total offering, i.e. fit for consumption by the altar in its entirety, is the other half of the High Priest's offering. Since the majority of the people are guilty of very fundamental errors, due to their yetzer hara, evil urge, the he-goat for the azzazel does not qualify for being offered on the altar itself. The fact that even the he-goat was presented in front of the tabernacle first, alive, is to show that even the kind of person represented by this he-goat will be granted forgiveness on the Day of Atonement. This is a tribute to the fact that a good part of their erroneous conduct had been due to the nature of the human condition, i.e. their being physical beings, something over which they had not had any control initially. The lots to be drawn symbolise the very fact that no choice existed prior to one's having being born into this world. (3) Use of the device of drawing lots to determine anything at all, appears to be an outright denial of G'ds Providence, since the result that emerges after the drawing of lots will be viewed as coincidence. The fact is however, that the cumulative effect of the lot falling again and again on the same person, lends it significance. If until the time of Shimon the Just, the lot "for the Lord" was always drawn by the he-goat placed on the right, that surely tells us something about the meaning of the word "right." (the time frame under discussion is about fifteen hundred years!) Indeed, once that pattern had been broken, due to the fact that the Jewish people could not produce a High Priest who was a tzaddik, and whose merits would counterbalance the sins of the masses, the lot would have become meaningless even if it had fallen on the he-goat that had been placed on the right. When Pharaoh had dreamed the same dream twice, that fact told Joseph something about whether the dream had any significance, or whether it was merely a matter of coincidence. The very repetition enabled Joseph to draw some conclusions. This is even more so, when the repetition occurs more than once. This is the reason the sailors "threw lots" (plural) and not just one "lot" before they were satisfied that the storm that threatened to sink their ship was really on account of Jonah. (Jonah 1,7) Since the lot fell on Jonah each time they repeated the procedure, they were certain that they were not condemning an innocent person on the basis of a "chance" lot. There is an element of chance concerning which person turns into a sinner, since natural endowments have a great deal to do with the likelihood of someone being able to overcome such strikes against him as he has been born with. Hence, if the he-goat for the azzazel becomes the scapegoat by means of the lottery, we might all breathe a sigh of relief and say "here but for the grace of G'd, go I." For that reason, the halachah, Jewish law, requires that the two he-goats must look so totally alike, that they are indistinguishable from one another. When the Tanna Ben Heh Heh says that reward is in accordance with the pain and effort incurred in securing an objective, (Avot 5,23), that he who has to overcome strong natural impediments rates a special reward, he does not mean that lack of this special effort totally forfeits one's chance of rehabilitation. The "scapegoat," though unfit to be presented on the altar, does accomplish this rehabilitation even for persons who have not made a special effort to surmount handicaps they were born with. (4) The procedure of offering incense, required a special skill, and therefore the full concentration of the High Priest during its performance. The reason for this could have been the need to counter the natural tendency to get "a glimpse" of the shechinah, Divine Presence. After all, the Torah did say "for in the cloud, I will become visible on the lid of the holy ark." (Leviticus 16,2) The Talmud tells of a High Priest, who was a member of the sect of the Sadducees, who when performing the rites of incense, put same on the pan prior to entering into the holy of holies, (contrary to hatachah ) and who boasted about having seen the shechinah. He died shortly after coming out of the sanctuary .The Pharisees saw in this a punishment for his disobedience. The Saducees felt that it was bad manners to enter the holy of holies without having everything ready, whereas the interpretation of the Pharisees of the verse "for through having made the cloud, My Presence over the lid can become revealed" was that they considered the exact composition of the correct quantities and ingredients of the incense as being vital. Placing of the incense on the pan, however, is to take place only "in front of G'd," as per verse 13. The sprinkling of the blood inside the holy of holies was to atone for errors concerning the laws applying to the temple itself, whereas the placing of the hands on the he-goat was to atone for other sins. The fact that the he-goat was used, also demonstrated that it was not a deity, (as some nations believed) This is the reason there had to be a special injunction "they shall no longer sacrifice to the he-goats." (Leviticus 17,7) There was no better date to proclaim the unity of G'd symbolically, and the futility of worshipping anyone or anything else, than the Day of Atonement. This symbolic statement helped to obtain forgiveness for other sins also. Whoever would observe that the scapegoat was thrown from the rock, would realise that it had not been an object of worship. Even Satan, the perennial accuser before the throne of G'd, would have to admit that the Jewish people were quite unequivocal in their service to the Lord. This is the meaning of a statement in Pirke de Rabbi Eliezer that we should present a bribe to Satan on that day. The sacrifice of the original Passover lamb in Egypt, was a similar statement of unequivocal commitment to G'd Therefore, the "great Sabbath," the Sabbath preceding the Passover holiday is conceptually related to the day of Atonement. For that reason Yom Kippur is also called Shabbaton The order of the confession, which according to the view of Rabbi Meir mentions the unintentionally committed sins first, and the intentionally committed ones last, was quoted in that order by Moses after the sin of the golden calf, when he remonstrated with G'd. Since Israel, at that time, had already done penitence, Moses made the point that due to the repentance, intentional sins had already been reduced to the status of unintentional sins. However, the normal process as found in the Bible on many occasions, is to first confess the intentional sins, including the ones that represent acts of rebellion against G'ds authority.
ובירושלמי דמסכת שבת (פ"ט ה' ג') בתחלה היו קושרין כל אחד ואחד מישראל לשון של זהורית בעלייתו בחלונות וכפי מעשיו של אותו האיש היה מראה לו והיו מתביישין זה מזה. התקינו שלא היו קושרין אלא בחיל ועדין היו מתביישין כל ישראל כשלא היה מלבין, התקינו שיהו קושרין בהיכל שלא היה נראה לאנשים ולנשים ועדין היו מתביישין: התקינו שיהא כלו בראש השעיר המשתלח ולא היה רואה אלא מוליכו לבדו והוא מקשר לשון של זהורית חציו בסלע וחציו בין קרניו ודוחפו ולא היה מגיע אל חצי ההר עד שנעשה כלו איברים איברים כי הרע מפסיד את עצמו ולזה נתלשו כל איבריו ונתפרקו כל חוליותיו באמצע האויר כמו פולח ובוקע בארץ והוא ענין אלהי מורה על טבע ענינו בלי ספק:
ואיפשר שיגיע לזה תועלת מן הגורלות כדי שלא יחשד שהשקוהו קודם לכן משקה שיגרום לתלוש איבריו ולפרקם כי ההיא חיותה דחולין פרק אלו טרפות (חולין נ"ט.) ואין לחשוד שהושקו שניהם כי חלילה לאל מהקריב על שלחנו משחת כי כל שאין כמוה חיה טרפה (שם מ"ב.): ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והניחם שם אחר שגמר לעשות כל אלה עד הזאות פר ושעיר ושלוח השעיר לעזאזל שהכל בבגדי הבד אשר זכר ראשונה הנה אינו טעון לעשות עוד מלאכה בהם כלל רק אם ירצה מקדש ידיו ורגליו ופושטן ולובש בגדי עצמו לקרוא התורה בפרשה זו ובפרשת אך בעשור שהקריאה לאו עבודה היא ולא צריכא בגדי כהונה כדאית' התם וכן שנינו בא לו כ"ג לקרות אם רוצה בבגדי בוץ קורא ואם לאו קורא באצטלת הלבן משלו (יומא ס"ח:). גם הוצאת כף ומחתה אינה בבגדי הבד הראשונים רק בבגדי בד אחרים שהוא עושה לעצמו לכך אינם נגנזים אלא מוסרם לצבור ונהגו קולא בעבודה זו לפי שאין צרכה מעקרי העבודה רק לפנות הקדש מאלו הכלים שהכניסם שם לצורך הקטרת שאין ראוי שישארו לשם ולזה קראוה עבודת יחיד לפי שהוא צורך המכניסן שם לבד ולזה לא נזכרה עבודה זו בכתוב כלל. וכן יש בגמרא (שם ל"ה:) תאני רב הונא בריה דרב יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה ואחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל. מתיבי ולבשו בגדים אחרים וקרבו את אשר לעם מאי לאו אחרים חשובין מהן לא אחרים שפחותים מהם אמרו על רבי ישמעאל פן פיאבי שעשתה לו אמו כתנת ממאה מנה ולבשה ועבד עבודת יחיד בה ומסרה לצבור אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתנת משתי רבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים מפני שנראה כערום ופירוש רש"י ז"ל פחותים מהם לפי שהעבודה הראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות את המקום שאין דרך כבוד שיהיו מונחים שם לפיכך שנה הכתוב בבגדים לפחות עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאין צורך צבור אלא עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד (שם ל"ה:) כך פירש בעלי התוספות וזולתם ז"ל. (ו) ולכן יאמר הכתוב כי אחר עשותו עבודת צבור בבגדי הבד אשר לבש ראשונה יקדש ידיו ורגליו ויבא אל אהל מועד שהוא חוץ להיכל ופשט שם את בגדיו אשר לבש בבואו אל הקדש פנימה ויניחם שם כי יתכן שהיה שם מקום מוכן לבית גניזתם גם שיהיו שם מזומנין לו מאתמול בגדי הבד השניים וילבשם שם והיא אצטלת הלבן משלו שהיה יוצא וקורא בה כמו ששנינו במשנה (ס"ח:) או שהזמינום לו הכהנים שם כי לא נאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד רק בבואו לכפר בקדש עד צאתו. ואחר כך אמר שירחץ וילבש בגדי זהב לעשות את עולתו ואת עולת העם וכפר בעדו ובעד העם ואת חלב החטאת וגו'. שאף על פי שהם מקרבנות היום עבודתם הוא בחוץ והנה בזה נשלמה עבודת יום הכפורים עצמו הנכללת בשתי טבילות הללו. אמנם נשלמו הה' במה שלבש ראשונה בגדי זהב לעשות תמיד של שחר והמוספין. והנה אם כן הם שלשה ובגדי הבד השניים להוציא כף ומחתה הרי ד' ובבגדי זהב אחריהן לקטרת הסמים והטבת הנרות אשר בערב וכו' הרי ה'. והנה זה הפירוש הוא נכון מאד בעיני לפי פשט הכתוב וסדר העבודה ולא ידעתי למה לא שתו לב אליו כל הראשונים ז"ל כי הוא נראה מוכרח מאומרו ובא אל אהל מועד כמו שזכרנו בספקות כי זה השם לא יאמר בפרשה זו כלל על קדש הקדשים רק בזאת יבא אהרן אל הקדש וכלה מכפר את הקדש והביא מבית לפרכת או לפני ה' ואהל מועד הוא שם מיוחד מן הפרכת ולחוץ כמו שיעידו על זה ג' עדים נאמנים שאין עליהם שום פקפוק אמר וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל וכן יעשה לאהל מועד וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והרי הוא שריר וקיים. ואחר כך אמר שהמשלח את השעיר לעזאזל והשורף החטאות בחוץ יכבסו בגדיהם ורחצו במים ואחר יבואו אל המחנה כי ענין אחד להם ליטמא במגע שליחותם כמו שאמרנו: והיתה לכם לחקת משפט בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם וגו'. לשון צום יאמר על שלשה פנים. האחד מה שהורגלו עליו רבים מעמי הארץ והוא העדר האוכל לבד מבלי שום כונה אחרת עד שיאמרו על האדם קודם שיאכל שהוא צם וכל שכן אם נתעכב לו עת האוכל. השני מה שיכוון בו לענות נפש כמו שעומד בתענית יום או יומים אן בתענית שעות כפי מה שאומר עליו בהצטערו מאשר חטא כמו שהם צומות כל בעלי התשובה. השלישי והוא היותר נאות מכלם מה שאמר הנביא (ישעיה נ"ח) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו'. ואמר ירמיה (כ"ב) אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו כי לא על הלחם לבדו יצום האדם כי על כל מוצא פי ה'. והנה באמת הצומות לפניו יתעלה הם כענין הקרבנות אשר לחוטאים כי הטוב והישר לפני האלהים אשר לא יחטא ולא יביא קרבן. אמנם אם יחטא אמר יביא קרבן ויתכפר וכן נוח לו לאדם שלא יחטא ולא יצום וכך הוא רצונו של מלך מלכי המלכים ברוך הוא כמו שפירש על ידי זכריהו הנביא (ז') אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים הלא את הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשונים וגו'. כה אמר ה' צבאות משפט אמת שפיטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו ויתום גר ועני אל תעשוקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם וכל זה מבואר. ובסוף דבריו (שם ח') ביאר כי כאשר יהיה האדם שלם באלה הדברים הנה הוא המצוה אליו לאכול ולשתות ולשמוח במה שאמר אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש אל רעהו ומשפט שלום שפטו בשעריכם ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבועת שקר אל תאהבו כי את כל אלה שנאתי נאם יי' ויהי דבר ה' אלי לאמר כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהידה לששין ולשמחה ולמועדים טובים וגו'. ירצה מי יתן ויהיו לכם אלו הצומות לימי שמחה ומשתה בשתהיו אוהבים האמת והשלום ולא תצומו כיום בשתוסיפו עוד שנוא אותם וכמעט פירוש זה נמצא להרמב"ם ז"ל בח' פרקים (פ"ד). נראה מכל זה שהנכון שלא יחטא האדם ושלא יצום ואולם אם חטאו עצה נכונה היא שיצומו לענות נפשם לקבל ייסורין ולמרק העון בהמעיט חלבו ודמו תמורת העונג וההנאה שקבל בחטאו. אבל שיצומו לפניו בלי כוונה רק להעדר האכילה הוא כמי שמביא קרבן בלי כוונת הכפרה רק כמתעסק בהשגחתו זובח משחת. ועל הצומות וטעותם בענינים היתה תוכחת הנביא לישראל באומרו קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך וגו' (ישעיה נ"ח). והכוונה שיקרא בלי עזר מהכלים החצונים לפי שלא תחשוך מלקרות בשביל יגיעה או לאות שיהיה לך בהם. אמנם הרם קולך כאלו אתה קורא בשופר והגד לעמי פשעם כי החטא אל העם המיוחד נחשב לפשע כמו שהפשעים אל ההמון נקראים חטאים ולז"א ואל בית יעקב חטאתם. ואותי יום יום ידרושון וגו'. שמעתי מי שמפרש שהיה מוכיחם על מה שהיו חוקרים ודורשים בדברים במהות האל יתעלה ודעת דרכו, כגוי אשר קדם להם השלמות המעשי התוריי לעשות צדקה ומשפט והיה גוער בהם לומר ישאלוני תחלה משפט: צדק ואחר כך קרבת אלהים יחפצון לדעת מה הוא ואיך יתכנו דרכיו. והפירוש נראה נחמד אלא שאינו מתקשר עם הפרשה. ועוד שהעקר והוא אומר ואחר קרבת אלהים יחפצון חסר מן הכתוב. אמנם הנראה לפי הכוונה שהתלונה היתה שהם היו מתלוננים תמיד ממנו יתעלה לומר שתגיע אליהם ממנו כמעשה הרשעים ולזה היו מחפשים בדעת דרכיו ומנהגו בענין השגחתו ולפי שזה לא יתכן כי אם לאנשים הנודעים כצדיקים גמורים ולא נודע להם עון אשר חטא לזה אמר כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב כן ישאלוני משפטי צדק לומר מצאתנו כל זאת ולא עוד אלא שיחפצו להקריב אותי אל האלהים לדין אם עשיתי כדין אם לא. ומה הוא תלונתם למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע כי הנה אנחנו כבר צמנו בשתי מיני הצומות אם מהעדר האכילה שעליו אמר למה צמנו ולא ראית ואם על דרך ענוי הנפש שעליו אמר ענינו נפשנו ולא תדע אכן אתה אל מסתתר מהצועקים לפניך בצום ובענוי נפש. והיתה התשובה הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו אמר ואני קרבת אלהים לי טוב כי יש לי להשיב לכם כי מצד שצמתם הנה נפלתם בשבוש חזק מאד והוא שחשבתם שהצום הזה הוא אשר חפץ בו השם מצד עצמו ולזה כשצמתם וספוד חשבתם שעשיתם רצונו ואין הדבר כן שהצום מצד עצמו אין בו חפץ ועל מה שאמרתם ענינו נפשנו הנה באמת אינו כן אבל היה להפך כי כל עצביכם תנגושו בצום ההוא כמו ידיך עשוני ויעצבוני (תהילים קי״ט:ע״ג) כי כל העצבים הגידים שבכם תתחזקו בו לזעוק ולומר למה צמנו או שירצה וכל עצביכם אשר בבית נכריה תנגושו כלומר שתנגושו העניים להפרע מהם וזו היא כוונתם לקדש צום ולקרוא עצרה: ועוד יש לכם טעות אחר שאתם חושבים שכוונת הצום הוא להשיג בו חפצכם ושאלתכם מאת השם יתעלה ואינו כן רק הכוונה למרק ולפרוע פרעות העבירות שעברתם והוא אומרו (ישעיה שם) הן לריב ומצה תצומו וגו'. ירצה אם תצומו הנה בעבור דברי ריבות ומצות אשר ביניכם תצומו ובעבור מה שחטאתם בהכות באגרוף רשע רצוני בהטחת דברים כלפי מעלה אבל לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם לעשות רצונכם ובקשתכם. משל לבן בית המלך שהורידו מגדולתו בבגדו בו והוא נהג נזיפה יום או יומים ואחר זה אמר שכיון שנהג נזיפת שני ימים יחוייב שישיבהו המלך על כנו והוא סכלות מאתו כי הנזיפה תחת המרד הוא לא מחיר הגדולה וכן הצומות בימי הצער הכוונה בהם לשבר הלבבות ולהכניעם לשמוע בקול אלהיהם לא לשישמע האל להם כמו שכתבנו אצל התפלות שער נ"ח: הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו. (שם). עתה הישיר להם הדרך אשר טעו בה בכוונתם באלו הצומות ואמר הכזה שאתם חשבתם שהוא צום והוא על העדר האכילה יהיה צום שאני בוחר בו ודאי לא יהיה מהמין הראשון אשר עליו אמרתם למה צמנו ולא ראית כי הוא אין בו שום תועלת כלל. אבל אבחר על שהוא מהמין השני שהוא יום ענות אדם נפשו לסגף אותה תחת מרדה כמו שאמרנו. ונתן הטעם למה שאמר שהצום מהמין הראשון אינו כלום ואמר הלכוף כאגמון ראשו בלי כוונה כלל ואף כי שק ואפר יציע הלזה תקרא אף אתה צום ויום רצון לה' וזה לא יתכן בשום פנים. הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו (שם). ירצה אמנם הצום אשר אני אבחרהו על דרך האמת לא זה ולא זה כי אם אשר הוא טוב מצד עצמו והוא מה שיביא אדם נפשו המחשבית לשקוד במחשבותיה לפתח חרצובות רשע להתר אגודות מוטה אשר הוא קושר ואוגר כל היום ושלח רציצים חפשים מהאנשים האומללים אשר תקפה עליהם ידו אם בכח הזרוע וגם בשעבוד שטרות וכיוצא וכל מוטה תנתקו. והתחיל במעשים טובים הלא פרוס לרעב לחמיך וגו'. כי כל אלה הם מעשים טובים אם שהם פעולות קטנות אבל הם חנוך לגדולות מהן. לזה אמר אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח וגו'. שכבר נבקע אליו השחר להתחיל ולזרוח. ומעתה אז תקרא וה' יענה תשוע וגו'. כי לא יהיה לך פתחון פה לאמר למה צמנו ולא ראית כאשר בתחלה. אמנם עדין יחכה ה' לחננכם וירום לרחמכם כי אלהי משפט ה' כי כמו שאתם אינכם עושים עדין מעשים שלמים אלא שנראה כעושים מבלי קנין בנפש כן הוא גם כן כשתקרא יענה אותך כלומר מה לך כי נצעקת וכשתשוע ותצעק, על שאלתך יאמר הנני. ואם שלסוף יענה תהיה ישועתך בשובה ונחת הפך מה שנאמר (שם ס"ה) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. אמנם אם תסיר מתוכך מוטה ירצה מקרב לבך עד שיהיה מה שתעשה מהרחקת הרעות ועשיית הטובות מלב ומנפש עד שלא תשלח אצבע להורות שאתה טהור ובקרבך תדבר און. ועם זה תפק לרעב לחמך ונפש נענה תשביע שהם פעולות יותר שלמות מהראשונות וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים וזהו ענין נפלא מהראשון. ואמר ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו': כי כל אלה הם ברכות פנימיות כמו שהמעשים הם פנימיים. אמנם כשיעשו אלו המעשים הטובים במדרגה יותר עליונה והוא בבחינת היותם תוריים הנה יצורף אליהם עוד השכר הנפשיי אשר אין ערוך אליו וזה אומרו אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך וגו'. שכבר ביארנו בשער נ"ה שהשבת סוד התורה וקבלתה כי על כן אמר (ירושלמי נדרים ספ"ג) שקולה שבת כנגד כל המצות והמשיב רגליו מעשות דרכיו מפני השבת הוא משיבן מפני התורה וגם העושה דבר בעבור השבת בעבור התורה הוא עושה וכאשר יהיה כן אז תתענג על ה' והרכבתיך וגו'. וידוע כי כל זה כנוי לתענוג עולם הנשמות אשר שם מנוחה ונחלה בלא מצרים עשאה השם והכינה לאשר ישר בעיניו וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה. כבר נמשך הדבר בזה יותר מהכוונה אמנם מ"מ נתברר מה שכוונה אליו מבירור שלשה מיני הצומות שזכרנו שכאשר נתבונן בהם נמצאם מיוחדים כל אחד לחלקו מחלקי האדם. *כי הנה הצום וכו', כוונתו כי אחר שאמר למעלה כי שם צום (אשר שרשו צום, כמו צמצם בלשון חז"ל בכפל הפא והלמד הפעל) יאמר על ג' ענינים הא' על מניעת והעדר האכילה בכלל, (יען כי עי"ז יתמעטו ליחיות הגוף ויצומצם בשר גוף האדם,) הב' על התענית אשר יתענה האדם לשוב עי"ז בתשובה, ע"י כבישת יצרו ותאותו הגופנית אל הנאות החומר, בתעניתו זאת (יען כי עי"ז יצומצמו, תאותיו ותשוקותיו החמריות.) והג' על טהרת המחשבה והעיון ומידות ותכונות האדם הנפשיות, להתרחק בכל מאמצי כחו מכל עול וחמס, ריב ומצה, ולעשות בהפך רק צדקה ומשפט בארץ: ולצמצם בזו מעשיו רק לטובה, יאמר עתה הרב ז"ל כי כמו שהמלאכות שעושה האדם תחלקנה לשלשה סוגים כי יש מהן המיוחדת רק לכח האדם הגופני והחמרי, ככל מלאכות חרשי עץ ואבן או עובדי אדמה, ויש מהן שמיוחדות לנפשו החיונית והמרגשת המשתדלת להמציא לה תענוגים שונים מחמדי עיניו ואזניו, ד"מ מלאכת הנגון ושאר כל מלאכת מחשבת הדומים לה, ויש מלאכות המיוחדות רק לנפשו המשכלת לחשוב מחשבות שונות, ד"מ אוך יתגאה וישתרר על זולתי ודומיהם, כן גם כל אחד משלשה מיני צומות אלה המצוות ביה"כ כמו שיתבאר, מיוחד לכח אחד מנפש האדם, כי ע"י העדר ומניעת האכילה תוחלש ותעונה הנפש הזנה, ר"ל הנפש הצומחת אשר ראש כחותיה היא כח הזן, וע"י הכונה בתענית יה"כ לשוב אל אלקינו ולכבוש היצר והתאוה הבהמית תוחלש נפש החיונית דאס טהיערישע לעבען המשתוקקת תמיד אל הנאות החומר, וטהרת המידות והתכונות הנפשיות ד"מ לפתח חרצבות רשע ולהתר אגודות מוטה ולהפק לרעב לחם, אשר גם עליה נצטוינו ביה"כ כמאה"כ "הלוא זה צום אבחרהו וכו' פתח חרצובת רשע" וכו' כל זה הם ענינים המיוחדים רק לנפש המשכלת, כי רק בהעלות האדם על רוחו ונפשו המשכלת כי כל בני אדם יחד, כאחים בני אב אחד לו נחשבו, וראוים הם להיות לא לבד חפשים, ובלתי רצוצים תחת יד החזק מהם, כי אם גם תמוכים ונשענים מיד אחיהם אשר יש לאל ידם לעזור להם, יואל גם הוא לעשות כל הפעולות הטובות האלה לקרוא דרור לאסיריו, ולסמוך יד עני ואביון, ובזה באר ג"כ הרב ז"ל מדוע באה מצות הצום ביה"כ ואיסור המלאכה בו משולשת בכתובים (כמו שהביא בפנים הספר) כי מלבד דרש חז"ל על זה, יורה ג"כ שאנו מחויבים לחבר ביום הכפירים כל ג' עניני הצום האלה, כמו שאנו מחויבים לשבות בו מכל ג' מיני המלאכות, מלאכת העבודה, מלאכת העונג והעדן ומלאכת מחשבת רעה, למען קדש וטהר אותנו ביום הזה מכל סיג וחלאה גופנית ומוסרית, וקרוב לזה בארתי זה עשרים שנה בעוד לא ראיתי דברי הרב ז"ל דברי הכ' "תענו את נפשותיכם" כי ע"כ באה מצות הצום הזה בלשון רבים "את נפשותיכם" ולא רק בלשון יחיד "תענו את נפשכם" כמו "אם יש את נפשכם וכו'" (בראשית כ"ג) להורות שכל איש ואיש מישראל מחויב לענות בו לא לבד נפשו הצומחת והחיונית, ע"י העדר המאכל והמשקה, כי אם גם נפשו המשכלת ע"י כבישת יצרו ותאותו ומחשבתו הרעה אשר הרגל בה מלפנים, ובני דורו של ישעיה הנביא ע"ה ענו בצומם רק נפשם הצומחת והחיונית במניעת האכילה והשתיה, אבל לא נפשם המשכלת, כי אם נשארו במידותיהם ותכונותיהם הרעות תמיד, וע"כ הוכיחם בשם ה' ואמר להם "הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו?" ר"ל נפשו המיוחדת לו לבד, והיא נפשו המשכלת, כי נפש הצומחת והחיונית משותפת לו עם הצומח והחי ונפש בהמית תקרא לא נפש האדם ביחוד.] כי הנה הצום שהוא העדר אכילה לבד הוא לבדו ענוי ונזק אל הנפש הזנה. אמנם מה שיהיה בענין סגוף ומרוק תשתתף עמו הנפש החיונית המתאוה אל התענוגים המותריים וההתרחק מהעצבים אמנם אשר היא אצל התכונות המדותיות וההתגברות אל המעשים האנושיים כגון פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה הנה הוא ענין מיוחד אל הנפש המשכלת המחשבית בלי ספק. והרי הם שלשה מיני צומות לשלשה חלקי האדם כמו שזה הענין עצמו ישנו במלאכות כי הנה הכח החמרי מלאכתו הוא כל מעשה ידים כעובד אדמה והחייטות וכל מלאכת חרש ואורג ורוקם כי עקרן הכח הגופיי וכלי אומנותו בידו. אמנם הכח החיוני מלאכתו הוא ההרהור והמחשבה במלאת תאוותיו בתענוגי בני האדם ובפרט כאשר הם אצל חוש המישוש המשותף לבעלי חיים ולאדם כמו שאמר הרב המור' בכמה מקומות (ח"פ פ"א). אמנם הכח המחשבי מלאכתו היא לחשוב מחשבות לעשות בכל תשוקות האדם מהשררה והכבוד והנצוח וכל אשר ימשך אליהם הן בצד ימין או שמאל. (ו) ועתה עם זה נמצא טעם ההמצא בפרשת אך בעשור (ויקרא כ״ג:כ״ז) הענינים האלו על צורתן כי הנה נמצא שאמר ראשונה ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה' וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפורים הוא לכם לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם הרי צום ומלאכה. ואחר כך אמר כי כל הנפש אשר לא תעונה וגומר וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי וגומר. הרי צום אחר ומלאכתו עמו. ואחר חזר שלישית כל מלאכה לא תעשו חקת עולם וגומר שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגומר. הרי מלאכה וצום עמה. ועם היות שכל אלו הכתובים נדרשו לחז"ל (יומא ע"ו.) בתורת רבויים ללמד על מיני הענויים ולעבור על המלאכות בלאוין הרבה (שם פ"א.) וזילת זה אשר היא קבלה אמיתית וקיימת לעד מכל מקום לא נסור מקבל מהסדר הזה הנפלא שבכתוב תועלות נכבדים כמו אלה ולהאמין שכוונת התור' האלהית להיישירנו ביום הגדול והקדוש הזה בכל שלשה מיני הצומות האלה ובאר מלאכותיהם המיוחדות ואמר אך בעשור לחדש השביעי הזה יום כפורים הוא מקרא קדש יהי' לכם ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה' (י) והנה החל בגדול מהצומות ומצד פעולותיו והוא צום הנפש הנכבדת המיוחדת לאדם אשר היא צריכה שתתענה בשתנזר יתזדכך מהתשוקות והמחשבות הזרות אליה מהענינים המדומים אשר בעבורם השליכה צרכי עצמה מנגד בזמן העבר כי היום יום כפורים הוא וראוי לנפש השלמה שתתקדש ותשב לפני אלהים לההכפר מהעבר ולהתקדש להווה והוא עקר הצום המיוחד אליה כד"א הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה וזו היא הקרבת אשה לה' מלבד חטאת הכפורים וקרבנותיו: ואחר שצוה בצום הזהיר במלאכה המיוחדת לה ואמר (ויקרא שם) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפורים הוא לכם לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם. נתן הסבה עצומה לשתהי' הנפש הזאת הנכבדת אסורה בעצם היום הזה ממלאכת מחשבת בסדור מעשים והמציא עצות ותחבולות להגיע אל התכליות המבוקשים הזמניים מקנייני הממון והכבוד והשררה וההתגברות אשר עליהם תעזב ממושכלים העצמיים ורוב שיהיו מהם אשר לא נתן אל לבו אם הם בהתר או באיסור או שהרגיש ולא חשש או שכיון אליהם לכתחילה ולפחות מה ששבתה ממלאכתה לעבוד עבודה שהיא זרה לה כמו שאמרנו ולזה אמר גם כן כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם כי באמת הכפר' המיוחדת לזאת הנפש היא בשתשאר לפני ה' תמיד. ואחר שזכר זה הצום הנכבד אשר לנפש הזאת המעולה ושביתת מלאכתה עמה נתן הסבה בזכרון הצום השני אשר לכח החיוני ומלאכתו ואמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה להתחרט ולהצטער על הראשונות מהרהורי התאוות הבשריות ודומיהם המיוחדות לה ודאי תכרת מעצמה בקוצר שנים מעמיה אשר בזה המציאית כי הרע מפסיד את עצמו כמו שאמר הכתוב (משלי י״ג:כ״א) חטאים תרדף רעה. וכמו שאמר (ח) כי כל הנפש הזאת אשר תעשה מלאכה זו ותמשך אחרי אלו ההרהורים הפחותים ותטמא בהם בעצם היום הזה שתיענש בעונש גדול מזה והוא שתאבד אפילו מקרב עמה אשר תבא שמה לעולם הבא ולזה אמר (ויקרא כ״ג:ל׳) (ח) והאבדתי את הנפש ההיא וגומר. כי השמד הנפש ואבדנה על זה האופן ראוי ליחסו אליו יתעלה ולא לזולתו כי העושה יגיש חרבה. וכבר יהי' זה העונש מגיע אל הנפש השכלית המתעצמת עם החיונית כי היא אשר תאבד לעד עמה (ח) וזה טעם קשר עניניהם במאמר כי כל הנפש וגו'. (ח) אמנם על המלאכות אשר מהחלק הגופיי אמר כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כי יש להם להבדל מכל מלאכת החמר ומעשהו הנהוגי' והמורגלים בכל מושבותם. ובכאן יכלול כל מלאכת צורך אוכל נפש שהיא אסורה ביום זה מכל שאר הימים המקודשים. ואמר אחר כך ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב (ז) לפי שמאלו המלאכות כלם יהי' הענוי אשר יכלול אכילה שתיה רחיצה סיכה ותשמיש המטה שכל זה הוא ענוי אצל הגוף ומלאכותיו המיוחדות. ולזה אמר בתשעה לחדש בערב ולא אמר בעצם היום הזה כי אע"פ שענוי האכילה אינו נרגש בעת ההיא ודאי כל הענינים הנזכרים הם ענינים לשעתם ולזה אמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. והנכון כי כיון בזה לכלול שביתת כל מיני המלאכות הנזכרות ועל כלם אמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם כי השביתות כלם שאמרנו ראוי ומחוייב שתזהרו בהם מערב עד ערב כדי שתדעו שבזמן הקדוש הזה אין ראוי לנהוג בדבר מאלו ויהי' דוגמא לכל מי שירצה להתקדש שיוסיף מחול על הקדש להיות לפני ה' תמיד. והנה כל זה הוא בכלל מה שנאמר בפרשה זאת והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם כי ביום הזה יכפר עליכם וגומר. כי בזה כיון לשני הצומות ולשתי המלאכות אשר לכח החיוני אשר הוא האזרח בארץ הלזו ולכח השכלי אשר הוא גר הגר בקרבה, ונתן הטעם בהם כי ביום הזה יכפר עליכם וגומר. כמו שאמר בפרשה הנזכרת כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם. אמנם על הצום אשר לכח הגיפיי ומלאכותיו חזר ואמר שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם חקת עולם והוא ענין נאות מאד בשתי אלו הפרשיות והסכמתם. (ט) אמנם מה שכיון במלת אך יתבאר בענין השלישי ב"ה וזה מה שראוי שיאמר בכל הענינים הבאים בתורת היום אשר סמכנו אותם במאמר שמעון הצדיק (אבות פ"א) שאמר שאחד מהעמודים שהעולם עומד הוא התור': (5) The changing of the priestly garments must be mentioned so that we will know that certain actions are not considered as falling within the definition of avodah; service. For instance, reading from the Torah in public on that occasion by the High Priest, is not avodah in the strict sense of the word. The purpose of the fast and the discomfort to be experienced, is to make the need for such a day redundant, as we read in Isaiah 58,3-14, G'd wishes that He could replace all fast days with days of joy instead. (Zachariah 8,18-19) The fasting by itself is no accomplishment. Also, fasting is not in order to attain our requests from G'd, but to cleanse us of our sins which we committed because of the enjoyment that indulging in such sins has afforded us. Compensating with discomfort for comfort obtained illegally previously, does not constitute any entitlement on our part. The word tzom, derived from the root tzamtzem, limiting oneself, can have three meanings when applied to man. This "restriction" can apply to all three parts of man, his physical functions, his emotional functions, and his intellectual functions. (6) The fact that this innuy, discomfort, affliction, is mentioned three times then, is to ensure that we understand that the Day of Atonement fulfils its function optimally only when we appreciate all the dimensions of the fast, (see comment in Parshat Emor) The fact that our sages in Yoma 81, explain the repetitions as relating to multiple discomfort such as washing, not wearing leather shoes, etc. in no way conflicts with our explanation, as the Talmudic commentary is halachah mi-Sinai, i.e. not based on any conceptual understanding of the legislation. (9) The Torah connects the prohibition of work with the fasting, to illustrate that no other activity is to interfere with our concentration on the purpose of the fast and what it stands for. That is also the reason for the word nefesh. The whole personality must be involved in the fasting process, not merely the body. The penalty for not involving the entire personality in the innuy, discomfort, is karet, since it revealed misunderstanding of the purpose of the fast. This penalty embraces the whole personality in all its three aspects, as discussed. When the Torah speaks of the work prohibition however, unconnected with the innuy aspect (as in chapter 23,31), the penalty is not spelled out. The reason for repeating the work prohibition at all, may be in order to stress the difference between mechanical offences, and those that involve one's personality. When coupled with Yom Kippur, Day of Atonement, and the specific demands of Yom Kippur, such offence invalidates the spirit of the day completely, and constitutes a grave error. This is the only holyday which demands a complete work-prohibition like the Sabbath, including all food preparation. (7) The innuy, discomfort, commences on the ninth of the month in the evening, though the effects may not be noticeable till the morning of the tenth of the month. In order for that discomfort to be felt on the tenth, it has to be commenced by abstention already on part of the ninth. (8) The word ach, in chapter twenty three, is employed to establish the connection with the avodah, sacrificial service legislation outlined in chapter seventeen of our Parshah.
אמנם מה שיסמך אל מאמר על העבודה הוא הענין השני אשר ראיתי לסדר בו עבודת היום כלה בדרך קצרה כדי שתהי' שגורה בפי כל קורא וללמוד ממנו ההישרה שזכרנו תחלה אל מנהגי האדם וחליפותיו בימי חדלו וההבדל אשר בין מנהגי הילדות ומנהני הזקנה לכשרים שלמים שבעם והוא סימן גדול בידם:
סדר עבודת יום הכפורים
שנינו בריש פירקא דיומא שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול ללשכת פלהדרין ומתקנין לו כהן אחר שמא יארע לו פסול רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו וביתו הוא אשתו. וטעם ההפרשה הזאת (יומא ד'.) כדי שלא יהא מצוי עם אשתו שמא תפרוס נדה בשעת ביאה ותהי נדתה עליו שבעת ימים: (שם י"ד.) וכל שבעת הימים זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומיטב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל. ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב שכהן גדול מקריב בראש ונוטל חלק בראש (שם י"ח.) מסרו לו זקנים מזקני בית דין קורין לפניו בסדר היום ואומרין לו אישי כהן גדול קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת. ערב יום הכפורים בשחרית מעמידין אותו בשערי מזרח ומעמידין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. ובגמרא (שם) תנא אף השעירים ותנא דידן מאי טעמא לא תני שעירים כיון דעל חטא דישראל הוא דאתו חלשה דעתיה. (שם) כל שבעת הימים לא היו מונעים ממני מאכל ומשתה ערב יום הכפורים עם חשכה לא היו מניחין אותו לאכל הרבה שהמאכל מביא את השינה (שם) משום ר' יהודה בן בתירא אין מאכילין אותו לא חגב"י ולא גב"ם ולא כל דבר המביא לידי טומאה חגב"י חלב גבינה ביצים יין ישן גב"ם גריס של פול ביצים מורייס ולא כל דבר לאיתויי מאי לאיתויי גרגיר. (שם.) מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה הוליכוהו לעליית בית אבטינס השביעוהו ונפטרו והלכו להם אומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך והוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין. (שם י"ט:) הוא פורש ובוכה שחשדוהו לצדוקי והם פורשים ובוכין דאמר ר' שמעון בן לקיש כל החושד כשרים לוקה בגופו וכל כך למה שלא יתקן מבחוץ ויכניס כדרך שהצדוקין עושין וכבר כתבנו זה הענין בתורת היום. כל ליל יום הכפורים (שם י"ח:) אם היה כהן גדול חכם יושב ודורש וא"ל ת"ח דורשין לפניו ואם רגיל לקרות קורא וא"ל קורין לפניו ובמה קוראין לפניו באיוב ובעזרא ובדה"י. זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפויו בדניאל. (שם י"ט:) בקש להתנמנם פרחי לויה היו מכין לפניו באצבע צרדה ואומרין לו אישי כהן גדול עמוד והפיג אחת על הרצפה ומעסקים אותו עד שמגיע לזמן השחיטה (שם) תאנא אין מעסקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה ומה היו אומרים אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. (תהילים קכ״ז:א׳) ומיקרי ירושלם לא היו ישנים כל הלילה. וכמו השחר עלה שאל השואל לצופה (יומא כ"ח.) האירו פני מזרח והוא אומר הן אמר לו אתה רואה עד חברון אמר לו הן וטעם שאלה זו (ירושלמי שם פ"ג הל' ג') כדי להקדים זכר זכות ישיני חברון: אחר כך (שם כ"ח) הורידוהו אל שער המים שהוא אצל לשכתו ופורסין לו שם סדין של בוץ להבדיל בינו ובין העם. (שם ל':) חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום וכלם בקדש בבית הפרוה חוץ מזו בלבד. (שם ל"א:) מקדש שם ידיו ורגליו ופושט בגדי עצמו וטובל עלה ונסתפג והביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו הביאו לו את התמיד וקורצו פי' ששוחט רוב שנים וממרק אחר שחיטה על ידו כדי שיכול הוא לקבל את הדם זורק את דמו ונכנס ומטיב חמש נרות ומקטיר קטרת של שחרית ומטיב שתי נרות ומקטיר איברי התמיד שבכל יום והמנח' והחביתין ושבעה כבשים שבמוסף היום. הביאו לבית הפרוה ובקדש היתה בגמרא (שם ל"ה. ) מאי פרוה שם אדם אמגושי ופירש"י מכשף ובערוך כי חפר מחילה תחת הקרקע בקדש עד שיראה עבודת כהן גדול ביום הכפורים והרגישו הכהנים בחפיר' וחפרו ומצאו' ונקראת אותה הלשכ' על שמו. (שם ל"ד:) פירשו סדין של בוץ בינו לבין העם קדש ידיו ורגליו ופשט בגדי זהב וטובל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי לבן ולבש וקדש ידיו ורגליו וזו היא תחלת עבודת היום שהיא בבגדי לבן: (שם ל"ה:) בא לו אצל פרו והפר היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ואחוריו לצפון ופניו כלפי הקדש והכהן עומד במזרח ופניו גם כן אל המערב וסמך שתי ידיו בין קרניו והתודה עליו ודוי עצמו וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי אני וביתי אנא בשם כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניר אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה'. והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדוש' ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. (לא נודע מקומו) אף הוא היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים ואומר להם תטהרו. (שם ל"ז.) בא לו אל שער ניקנור והוא למזרח העזר' לצפון המזבח סגן מימינו וראש בית אב משמאלו ושם שני שעירים וקלפי היתה שם ובה שני גורלות של אשכרוע באחד כתוב השם ובאחד כתוב עזאזל ועשאן בן גמלא של זהב ומזכירים אותו לשבח גם ניקנור נעשו נסים לדלתותיו היו מזכירין אותו לשבח. מניחים השעירים אחד לימינו ואחד לשמאלו (שם ל"ט.) טרף בקלפי והעלה הגורלות אחד בימין. ואחד בשמאל אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך ואם בשמאלו עלה ראש בית אב אומר הגבה שמאלך נתנם על ב' השעירים ואמר לה' חטאת. ר"ש אומר אינו צריך לומר אלא לה' והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם וכן בכל פעם ופעם מעשר פעמים שהיה מזכיר את שם המפורש ביום הזה שלשה בכל ודוי ואחת בגורל, היה נותן את שעיר השם כנגד בית שחיטתו ואת שעיר עזאזל כנגד בית שלוחו והיה מקשר לשון של זהורית בין קרניו וזה היה בא מתרומת הלשכה. (שם) תנו רבנן ארבעי' שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל השם עולה בימין. מכאן ואילך פעמים בימין פעמים בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק מכאן ואילך וכו'. (שם מ"א:) בא לו אצל פרו שנית אל המקום אשר עמד בראשונ' וסמך שתי ידיו עליו והתוד' עליו ודוי אחיו הכהנים וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך אנא בשם וכו'. והכהנים וכו'. אף הוא היה מתכוון וכו'. (שם מ"ג:) שחטו וקבל דמו במזרק נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבעזר' כדי שלא יקרוש הדם והיה זה לפי שאין אדם רשאי לעמוד באהל מועד כשכהן גדול נכנם להקטיר ונוטל מחתה של זהב וממלא אותה גחלי אש מעל המזבח מהיותר בוערות ונתן אותה על הרובד הרביעי שבעזרה. (שם מ"ז.) הוציאו לו מלשכת הכלים כף של זהב ריקן, מלשכת בית אבטינס מחתה גדושה של קטורת דקה מן הדקה חפן ממנה מלא חפניו טפופות ונתן לתוך הכף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכך היה מדתה ביום הכפורים נטל את המחת' בימינו ואת הכף בשמאלו: (שם נ"א:) היה מהלך בהיכל עד שמגיע בין שתי הפרכות המבדילות לקדש הקדשים וביניהם אמה. (שם נ"ב:) חצונ' פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון ומהלך ביניהם עד שמגיע אל הצפון הגיע אל הצפון הופך פניו לדרום מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שמגיע לארון. הגיע לארון ונתן את המחת' בין שתי בדי הארון ואחר גניזת הארון הי' נותן אותה על השיתין שהיו שם מימות הנביאי' הראשונים שהיו שלשה אצבעות גבוהות מהארץ ר' יוסי אומר לא היה שם אלא פרכת אחת שנאמר והבדיל' הפרכת לכם והיה מתקן מבפנים והוא שהיה נוטל את הכף אשר בה הקטרת בראשי אצבעותיו או בשניו והיה מחזיר את הקטרת בתוך חפניו וזו היתה עבודה קשה שבמקדש והיה נותן את הקטרת בתוך חפניו והיה נזהר שלא להתחיל מאצלו כדי שלא יכוה ועולה ומתמר עשן. יצא לו אחורנית פניו אל הארון עד חוץ הכפרת ומתפלל שם תפלה קצרה כדי שלא להבעית העם. (שם נ"ג:) מאי היא רבא ורבין בר רב אדא תרוייהו משמי' דרב יהודה אמרי יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתהא שנה זו שחונה אם גשומ' רב אחא בריה דרבא מסיים בה הכי לא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה ולא יהו עמך צריכין זה לזה ולא לעם אחר ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים ורגילין לומר בענין הגשם לבד בזמן שהעולם צריך לו תנו רבנן מעשה בכהן גדול שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים להכנס אחריו התחילו נכנסין והוא יוצא אמר להם ומפני מה אתם נכנסין אלי א"ל ומפני מה הארכת בתפלתך אמר להם קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב אמרו לו אף על פי כן לא תהיה רגיל לעשות כן שהרי אמרו לא יאריך בתפלתו. (שם) ויוצא ונוטל את הדם מהממרס בו ונכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו לפני הכפרת אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע. והיה מונה כן. (שם נ"ה.) דכ"ע הזאה ראשונ' צריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי טעמא רבי אליעזר אמר שלא יטעה בהזאות ורבי יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפרת קדמה יזה שבע פעמים ומה תלמוד לומר יזה למד על הזיה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת מאי ביניהו א"ב דלא מנה ולא טעם וטעם לא היה מכוין וכו' כבר כתבנוהו בפי' הכתוכים. (שם נ"ג:) יצא והניח המזרק על כן הזהב אשר היה בהיכל הביאו לו את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' שחטו וקבל את דמו במזרק ונכנס למקום שנכנס ועמד למקום שעמד ועשה ממנו כמו שעשה מדם הפר והזה אחת למעלה וכו'.ולא היה מתכוין וכו' וכך היה מונה וכו'. יצא והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל נטל דם הפר והניח דם השעיר והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלה וכו', וכך היה מונה וכו'. יצא והניחו וכו'. נטל דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלה וכו'. ולא היה מתכוין וכו'. וכך הי' מונה וכו'. יצא והניחו וכו'. ערה דם הפר לדם השעיר וחוזר ונותן דם המלא בריקן ירצה במזרק שהיה בו דם הפר ראשונה כדי לערבו יפה ומכפר בו על מזבח הזהב ומתחיל מקרן מזרחית צפונית ומשלים על ארבע קרנותיו ומחטא במקום טהרו. (שם נ"ח.) כלומר שחותה הגחלים הנה והנה ומחטא על טוהר המזבח ז' פעמים ושיירי הדם היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון. (שם ס"ו.) בא לו אצל השעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו והתודה וכך היה אומר אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל אנא בשם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב וכו'. והכהנים והעם וכו'. אף הוא היה מתכוין לגמור את השם וכו'. מסרוהו למי שהוא מוליכו הכל כשרים להוליכו אלא שעשו כהנים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו ודרך מיוחד עשו לו מפני הממהרים להביא הכפר' שהיו מתלישין בשערו ואומרין לו טול וצא טול וצא. (שם:) מיקירי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה ראשונה וסוכות עשרה היו להם מירושלם ועד צוק ועל כל סוכה וסוכה אומרין לו הרי מזון והרי מים ומלוין אוחו מסוכה לסוכה חוץ מאחרון שבהם שאינו מגיע לצוק אלא שעומד מרחוק ורואה את מעשיו. (שם ס"ז:) תנא מעולם לא נצרך אדם לכך אלא לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. (שם) ומה היה עושה חלק לשון זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו ודוחפו לאחוריו ומתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים (שם) תנו רבנן בראשונה היו קושרים לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים התקינו שיהיו קושרים אותה חציה בסלע וחציה בין קרניו. אחר ששלח את השעיר ביד מוליכו (שם:) בא לו אצל הפר ואצל השעיר אשר הובא את דמם אל הקדש פנימה ואל אהל מועד וקורען ומוציא אמוריהם ונותנן בכלי שרת והקטירן ע"ג המזבח בגמרא (שם) הקטירם ס"ד אלא להקטירם אחר כך על גבי המזבח ומחתך את כל בשרם בחתיכות גדולות מעורות זו בזו כדי קליפה וקולען במקלעות ומוציאין אותן אל בית שריפתן חוץ למחנה. (שם ס"ח:) אמרו לכהן אישי כהן גדול הגיע שעיר למדבר ומנין היו יודעין דרכיות היו עושין ומוניפין בסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר אמר ר' יהודה והלא סי' גדול יש להם שלשת מילין היו מירושלם ועד בית חדודו הולכין מיל ושוהין כדי מיל וחוזרין מיל ויודעים שהגיע שעיר למדבר (שם ם"ז) א"ר נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר בראשונה היו קושרין לשון זהורית על פתח אולם שבפנים כיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין והיו יודעין שנעשית מצותו דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (שם ס"ח:) בא לו כהן גדול אל עזרת הנשים אם רוצה בבגדי בוץ קורא ואם לאו קורא באצטלת הלבן משלו דקריאה לאו עבודה היא אפילו הכי אם רצה קורא בבגדי הבד שבגדי כהונה נתנו ליהנות בהם חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואמר יותר ממה שקראתי בפניכם כתוב בכאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ומברך עליה ח' ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודאה ועל מחילת העון ועל המקדש ועל ירושלם ועל ישראל ועל הכהנים ועל שאר התפלה וחותם מעין כל אחת ואחת. הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים ולא מפני שאינו רשאי אלא מפני שהיתה דרך רחוקה בכך ומלאכת שניהם נעשת כאחת. (שם ע'.) אם בבגדי בוץ קורא קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל ועלה ונסתפג והביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ויצא ועשה את אילו וכו'. זהו לפי סדר הנסחאות ואליבא דגמרא. אמנם לפי מה שהוכחתי למעלה בראיות חזקות בפירש ובא אהרן אל אהל מועד יתכן מאד כי מיד שנגמרה עקר מלאכת היום בהגיעו השעיר אל המדדר היה מקדש ידיו ורגליו ובא אל אהל מועד שהוא חוץ לפרכת ופשט שם את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והניחם שם בגניזה עולמית ולובש שם בגדי עצמו שהיו מזומנים לו שם או אצטלת הלבן שעשה מעצמו כמו ששנינו במשנה ויוצא וקורא בתורה ואחר קריאת התורה וברכותיה יורד אל בית הטבילה ופושט בגדי עצמו וטובל ולובש בגדי זהב אלו שאמרנו ומקדש ידיו ורגליו ומקריב את שעיר החטאת הנעשה בחוץ אשר נאמר עליו ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים ועושה את עולתו ואת עולת העם כמו שנאמר בו בפר בן בקר אחד ואיל אחד לעולה ובעם נאמר שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה ומקריב אמורי פר ושעיר שהניחם ראשונה בכלי שרת ותמיד של בין הערבים ומקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי הבד השניות אשר עשה לעצמו לעבוד בהן עבודת יחיד כמו שאמרנו ומקדש ידיו ורגליו ונכנס לפני ולפנים להוציא כף ומחתה שהכניס עם הקטרת כי חובה עליו להוציאה ולזה קראוה בגמרא (שם ל"ה.) עבודת יחיד ואינה נעשת בבגדי צבור כמו שביארנו הכל יפה בראשונה. (שם ע'.) מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן אלו שאמרנו וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומעלה קטרת הסמים של בין הערבים ומעלה מנחת חביתין ומדליק את הנרות ונושא את כפיו ואח"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב הביאו לו בגדי לבן שעשה לעצמו ולבשם ונפטר בשלום ואחיו הכהנים מלוין אותו עד לביתו ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקדש. ולפי הנסחאות קודם קידוש זה האחרון היה גונז את בגדי הבד וכפי מה שכתבנו הסדר הוא נכון והכתובין מתישבין יפה יפה. אמנם נפלאתי נוראות ממה שלא ראיתי בשום נוסחא שבפיוטים ולא בדברי המחברים זכר לבגדי הבד אלו השניים שנעשו להוציא כף ומחתה עם היותה נזכרים ונעשים בתלמוד (שם ל"ד:) בכמה מקומות שזכרנוה באר היטב ובדברי המפרשים ז"ל. ויותר ויותר אני מצטער ממה שאמרו שם (ע':) בפרק בא לו לקרות תנו רבנן ובא אהרן למה הוא בא להוציא את הכף ואת המחתה וכל הפרשה כלה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה מאי טעמא אמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשר קידושין טובל ומקדש כהן גדול בו ביום ואי אמרת כסדרן לא משכחת לה אלא שלש טבילות וששה קדושין חדא שהרי לא נאמר ובא אל הקדש שנצטרך לשאל למה הוא בא להשיב ולהוציא כף ומחתה אלא נאמר אל אהל מועד והכתוב מבואר שהוא בא לשם לפשוט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש ולהניחם שם כמו שאמרנו ראשונה שנייה לה דמנא לן שהכתוב בא למנות טבילות היום והלא טבילה ראשונה שלבש בה בגדי זהב שעשה בה תמיד של שחר ומוסף היום לא נזכרה בכתוב לא ברמז ולא בזכר כלל. וא"כ איך אמר לא משכחת לה אלא שלש טבילות וכו' הלא לא מצינו אלא שתי טבילות אחת כשלבש בגדי הבד ואחת כשפושטן אלא שהוא מבואר שכשם שלא הזכיר טבילה ראשונה ככה לא הזכיר השתים אשר אחרי כן מתמיד של בין הערבים והוצאת הכף ומחתה לפי שלא סדר הכתוב אלא עבודת הצבור המיוחדות לביאתו של כהן גדול אל הקדש בו ביום כמו שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה שדמי החטאות מובאים לפנים בבגדי לבן ואמוריהן עם העולות נעשו בחוץ בבגדי זהב כמו שאמר ורחץ את בשרו במקום טהור ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגו'. ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה ואחר שזכר כל מה שמוטל על הכהן גדול מהעבודות בלי הפסק זכר הוצאת פר ושעיר אל בית השריפה שאע"פ ששריפתן היתה בעת קריאתו בתורה קודם עשות העולה והקטרת אימורי החטאת לא היתה הוצאתן ושריפתן על ידו והנה על מעשה תמיד של בין הערבים סמך על הידוע וכן לא הזכיר הוצאת כף ומחתה שאינה עבודת צבור ואינה נעשת בבגדי הבד אשר זכר ראשונה כמו שאמרנו. והנה עלה הכל כסדר וכהוגן. ושם (יומא ע"א.) יש סוגיא ביישוב זאת הבריית' הכתובי' ולא נתיישבו יפה ומה שכתבתי הוא הנכון בכתובים ואין בו שינוי וחלוף בסדר העבודה שתפסל בו כלל אפי' לפי דרכן חלילה דמה לי שיגנזו הבגדי' קודם עשות העולה או אחריה או אחרי כן שהרי גניזת הבגדי' אינה עבודה ואין הכוונה באמרו (ויקרא י"ו) והניחם שם אלא שלא ילבשם עוד לעבודות אחרות לא היום ולא לעולם ויש שם (יומא כ"ד.) מי שאומר שהם כשרים להדיוט כ"ש שהכתוב הזכירה במקום ההוא ועקר החילוף הוא בהבנת הכתובים לא זולת:
*זאת עבודת וכו', תוכן דעתו, כי אחר שאמר תחילה דרך כלל שג' עמודי העולם התורה והעבודה וגמילות חסדים נרמזים בפרשתנו, ובאר תחילה דרך פרט איך יורו דיני הקרבנות הנקרבות בי"הכ, הפלת הגורל על ב' שעירים, והצום בו הכולל ג' ענינים על לימודים אלקיים ועיקרים יקרים בענין האמונה והתורה, יאמר עתה כי הכה"ג שהוא הנבחר מכל העם העובד בי"הכ שהוא היום הנבחר בכל ימי השנה ירמוז בעבודתו וחילופי בגדיו, להעבודה המוטלת על כל ישראלי אשר ירצה להשתלם בשלמות נפשית, כי כמו שהכה"ג מחליף בגדי חול שלו בבגדי זהב, לעשות התמידין והמוספים ואח"כ לובש בגדי הבד לעבוד עבודת היום הנבחר הזה, כן הוא מדרך כל האדם שמחליף לרוב בגדי עצמו, ר"ל מעמדו הטבעיי, בבגדי זהב, שהן לא לבד כינוי לבקשת המותרות כ"א גם לשאר הרבה מדות רעות, כי הזהב הוא מקור החמדה הגאוה, וקנאת איש מרעהו, וע"כ חובה עליו ג"כ להחליפם כמו הכה"ג בבגדי הבד שהם כינוי לנקיות וטהרת המידות, וכעין זה אחז"ל שבת קי"ד "איזהו חכם זה שמקפיד על חלוקו להפכו", שר"ל שיתבונן תמיד על טבעו ומהותו, ואם יראה כי קצת תכונות ומדות רעות דבקות ואחוזות בו מלידה ומבטן, כאשר ידבק הבגד ואף כי החלוק, על עור ובשר איש, אם מצד חמרו הרע בטבעו או מצד מזגו, (עיין ביאורי למעלה שער ס"א) ימהר להסירם מעליו כאשר יפשוט איש את בגדו ויחליפנו באחר, וכמו שיחליף הכה"ג אח"כ עוד כמה פעמים בגדי הבד עם בגדי עצמו, עד שבסוף היום חוזר אל בגדי לבן שייצא בהם בשלום מן הקודש, כן לא ימלט גם כל שלם בעוד היותו עלי האדמה מהחליף והמיר בגדי לבן שלו שהם טהרת ונקיות מדותיו לפעמים בבגדי זהב, (כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא,) אך עכ"פ ישתדל בכל מאמצי כחו, שתהיה יציאתו מן העולם בשלום, ובבגדי לבן אשר הם כינוי לנקיות וטהרת הנפש אשר תשוב אל אלהיה, ובכל זה נרמז עמוד העבודה, אך גם העמוד השלישי של גמילות חסדים נרמז במעשה הכה"ג ביוה"כ, כי החשד היותר גדול אשר יעשה הי"ת לבני אדם הוא, כי לא לבד שבראותו בחכמתו הנשגבה שחולשת טבע האדם תסבב לו לפעמים שימעדו קרסוליו, ותמוט אשורו מדרך הישרה והנכוחה, השליך אמת ארצה, וגלה סודו לעבדיו הנביאים להורות לעם חוקי ה' ותורותיו את הדרך אשר ילכו בו והמעשה אשר יעשו, (עיין מזה ביאורי לשער מ"ג) הנה הרבה עוד להיטיב ולהגדיל חסדו עמהם, בפתחו להם יד לקבלם בתשובה, אם בכל זאת יחטאו לנטות מדרך התורה, ולכפר בעדם באמצעות הכה"ג אשר יקריב חטאתו וחטאת העם, והתפלל בעדו ובעד ביתו ובעד כל העם, וגמילות חסדים להשיב נפש החוטאת הנהלאה והנדחת, עוד אל אלקיה, היא גדולה מכל שאר הטובות והחסדים אשר יגמול ד' לבני אדם, כי תחת שהם רק בענינים גופנים וחמרים תשיב היא לנו האושר האמיתי והנצחי הנאבד מאתנו ע"י מעשינו הרעים. זאת עבודת היום איום ונורא הוא ע"י הכהן הגדול והקדוש בעם ה' אשר נעשה יום זה שליח ומלאך אלהים לבוש הבדים להיות על ידו סליחתנו וכפרת נפשותנו וכבר אמרנו ראשונה כמה תועלות נמשכים אל כללינו מהשכילם בענין שליחותו להקרא כלם כהני ה' ושלוחיו כמותו וחזקה שליח עושה שליחותו ועתה אומר כי ממעשה עבודתו וחליפותיו נלמוד למוד נפלא אל מנהגי האדם השלם וחליפות עניניו לשבח כל ימי צבאו כמו שאמרו רז"ל (שבת קי"א.) אי זה הוא חכם היודע בחלוקו להפכו כי חכמה גדולה היא להפוך אדם מדותיו ומנהגיו הראשונים הדבקים אל טבע בשרו כאשר ידבק החלוק אל מתני איש ולהחליפם בטובים מהם והם הישרות הלמודים התוריים ואם שבראשונה יהיה מה שירצהו מצד טבעו מתחלף מאד מהם תספיק חכמתו להדריכם בשיהיה הרבה ממה שירצהו משתתף אליהם ואם שינגד בקצת עד שבסיף יהיה רצון טבעי ולמודו אחד בעצמו ולא יטע כלל ונמצא חלוקו כלו הפך לבן טהור. וכל זה אנו למדים מעבודת הכ"הג היום עם חליפות בגדיו שהרי אתה רואה בתחלת היום הוא עת בוא חליפתו מבגדי עצמו אל בגדי זהב לעשות קרבנות התמידין והמוספין אשר הוא כנוי קרוב מאד אל היציאה מהשווי המיוחד לעצמו אל קצה היתרון אשר ישמש בו אל העניינים הזמניים התמידים והמוספים. אמנם בא עליו הצווי להעתק מהם אל בגדי הבד אשר הם כנוי קרוב אל הנטיה אל הגבלת החיים והנקיות השלם בכל התאוות והתשוקות ופעולותיהם אשר בהם יבואו אל הקדש פנימה לא בזולתם. וכשנעשה זה האופן מהלמוד הנה הוא חוזר לבגדי עצמו לקרות בתורה כמו שאמרנו וזהו ענינו הראשון שאחר שבא אל האדם הלמוד על זה האופן הנה הוא חוזר אל בגדי עצמו. אמנם משם ואילך יהיה בענין אחר טוב ממנו וזה כי הוא חוזר ולובש בגדי זהב וישמש בהם בקצת ענינים תמידיים בהקרבת תמיד של בין הערבים. אמנם כבר ישתף בהם הרבה מעבודות יום הכפורים ובעשיית עולתו ועולת העם הבאים עם החטאות הפנימיים ולא עוד אלא שמקריב אימורי פר ושעיר שהם החטאות עצמן וזה מה שיורה תקון עצום בפעילותיו. והנה אחרי זה אינו חוזר אל בגדי עצמו כבראשונה אבל לובש בגדי בד קדש שניים שעשה לעצמו להכנס ולהוציא כף ומחתה לומר שכבר נהפכי לו בגדי עצמו לבגדי לבן הראוים לבוא בהם אל הקדש פנימה עד שאם חוזר עוד לבגדי זהב מעט הוא שישמש בהם בענינים הזמנים גם מה שישמש יהיה בענינים קלים וקרובים אל האמיתיים כמו שהכהן הגדול לא ישמש אז בהם אלא לקטרת הסמים והעלת הנרות שהם עבודות פשוטות ונקיות יותר. והנה אחר כך חוזר אל בגדי לבן שיוצא בהם בשלום מן הקדש הלא המה הוראות עצומות ילמדם כל בעל נפש מעבודות האיש האלהי הזה לבוש הבדים הממונה לשליח בין יי' ובין עמו ביום הזה הנבחר אשר עליו נאמר (מלאכי ב׳:ז׳) ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי' צבאות הוא וכל העם כאחד או השרידים בהם כהני ה' יקראו משרתי אלהינו יאמר להם. וזה מה שיספיק למה שכווננו אליו במאמר (אבות פ"א) על העבודה: We have seen that the Torahpart of Shimon the Just's statement is contained in the section dealing with the "lots," the goats and the "fast" part of the day. The "avodah" part of his statement is dealt with in the legislation concerning the various sacrifices.
אמנם מה שיאמר (שם) על גמילות חסדים הענין השלישי הוא ההולך קדמת אשור לתת אמרי שפר שבח ותהלה לאל יתעלה הגומל לחייבים הטוב האלהי הגדול הזה כי ראתה חכמתו חולשת הטבע האנושי ורוב המעדותיו לפי טבעו ותכונותיו אשר אין לו כרעים לנתר בהן להעלות אל האלהים כפי מה שכוון ממנו ביצירתו הנה הוא ית' גמלם כרוב חסדיו להשקיף צדקו משמים והשלך ארצה בהשוית המדות האלהיות ולהסכימם אל מה שיאות לפי טבע האדם ומהותו כדי שלא תהא לשוא בריאתו כמו שיוחס זה הענין בעצמו אליו יתברך על ידי ישעיהו הנביא באותה פרשה המיוחדת לזה באומרו כי כה אמר רם ונשא וגו'. כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וגו'. בעון בצעו וגו'. דרכיו ראיתי וארפאהו וגו'. עד סוף (ישעיהו נ״ז:י״ח) כמו שפירשנו הכוונה בבית הנפש הוא השער הששי עיין עליו. ולזה נהג עמנו כמלך בשר ודם חכם וחסיד כי יחטאו לי עם רב מדינה בכללה גוי או ממלכה כי הסתר יסתיר מהם פני זעמו ושבר ישבר כלי המשחית והנקמה ויסביר להם פני המחילה הכוללת לשני טעמים. האחד שלא יסבול הטבע האנושי אכזריות חמה ושטף אף הצריכים להרוג הרג רב אשר כזה להרוג ולהשמיד ולאבד נער וזקן טף ונשים פעם אחת וכמה הפליגה התורה לצוות על הריגת החוטאים (דברים י״ג:ט׳-י׳) לא תחוס עינך ולא תתמול ולא תכסה עליו כי הרוג תהרגנו וגו'. כי ראתה שהשמד האנשים הוא קשה בעיניהם ובעיר הנדחת אמר עיר ולא כרך. ועוד הוצרכה לומר בסוף (דברים שם) למען ישוב יי' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ע"א.) כי לפי רוב התנאים לא היתה ולא יכולה להיות. צא וראה ממלחמת עמלק נאמר (שמואל א ט״ו:ז׳) ויחמול העם וגו'. ולזה גבורת הגבור בכמו הנדון המונח היא למחול על כבודו והעביר על מדותיו וכמו שאמר החכם שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע (משלי י״ט:י״א) אמר שזהו ענין שכלי פנימי ותפארת לו מן האדם מבחוץ וכל שכן שיהא זה צודק במלך שהוא במדרגת האב אל העם וכלם אם כבנים אם כעבדים מקוים ממנו חן וחסד ורב טוב כמו שאמר באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש (שם י"ו) אמר כ באור פניו נמצאו החיים מזומנים ואף כי יהיה כעב מלקוש לא ימנע ממנו הרצון בסוף וכבר הוצרך המן להסתיר מי הוא זה העם אשר בקש ותארו בשהוא עם שאין בו ממש כמו שפירשתי במגלה ולסוף לא אמר אלא יכתב לאבדם (אסתר ג׳:ט׳) שיובן על אופנים זולת מה שרצה ולפיכך כשנודע אי זה עם שגזר עליו להשמיד להרוג ולאבד רגע אחד בערה בו חמת המלך ונתלה כן יעשה ה' לכל הקמים עלינו לרעה. והשני שכבר תהיה יראת הנקמה סבה עצומה להגדיל המרי כי להשאיר להה פליטה יחשבו עליו מחשבות ולא יסורו מהרים יד במלכם בסתר או בגלוי להסיר מעליהם רק את המות קל וחומר מבגתן ותרש (שם ב') ולזה היה לו עצה נכונה למחול ולכפר כדי שיבטחו באהבתו וישמרו עוד מחטא לו הוא שאמר החכם חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי שם). ירצה שחמת המלך לפעמים היא מלאכי מות אליו והוא כשיהיה על האופן שאמרנו כי יסכימו להרגו או למרוד בו. אמנם המלך כשהוא איש חכם יכפרנה לסבה שנזכרה והנה היא לו עצה נכונה וישועה. והנה מלך המלכים הקדוש ברוך הוא מהטעם הראשון כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד לא יחפוץ במות המון רשעים רבים כי אם בשוב כל אדם מדרכו הרעה ולכן הוא המציא מחילה לחטאים וסליחה לפושעים ולא עוד אלא שמהטעם הזה עצמו חשש אל הסכנה העצומה הנמשכת אל החוטאים מהטעם השני והוא מה שחוייב להם הייאוש העצום מן התשובה כמו שאמר (תהילים ק״ל:ג׳) אם עונות תשמור יה אדני מי יעמד וימשך מזה ההתפקרות העצום והכפירה הגמורה באל יתעלה ומצותיו כמו שעשו כתות האפיקורסים אשר יצאו לתרבות רעה ולא נשאר להם חלק ונחלה באלהי ישראל. לזה היה חסדו ואמתו לקבוע להם לישראל יום כפורים אחת בשנה לכפר על כל החטאים והעונות והפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו כל השנה כלה כי על זה האופן יהיה נקל לאדם ההשמר מחטוא לו אחר הסליחה ולירוא מלפני מלכו הסולח לכל עוניו כמה פעמים לבל ישוב לכסלה כמו שאמר המשורר (שם) כי עמך הסליחה למען תורא. והנה לפי שחסד הכפורים הלזה לא הוצרך רק לחסרון האדם שאינו יכול לעמוד על מדת הדין לא מצד בוראו שהרי הוא יתעלה כביר מצאה ידו לברוא נמצאים שכליים בלתי חוטאים רק מצד עצמו של נברא כמו שזכרנו בשער הס'. כי לזה מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ב) בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים בכך שתף עמו מדת הרחמים כי מה שעלה במחשבה הוא מה שביכלתו יתעלה לעשית מצד היכולת בעצמו אמנם מה שיצא אל הפועל הוא מה שהיה באפשרות המקבל לקבלו וכפי היכולת בעצמו ראה לברוא העולם במדת הדין ולהתנהג עמה עם כל נבראיו בלי נטות ממנה כלל אמנם לפי המקבלים אי אפשר לעמוד על זה ולהתכוון במעשיהם באופן שיחיו על מדת הדין כי אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לזה היה מחסדו לשתף עמו מדת רחמים דכתיב (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ולא עוד אלא שמדת רחמים קודמת וכבר נתבאר ענין זה בשער הג' במאמר הא' ממנו ובסופו. והנה על פי שני הענינים העקריים האלה קבע לנו הש"י שני הימים הנוראים יום הדין ויום הכפורים כי יום הדין הוא לפי מה שעלה במחשבה שיברא העולם במדת הדין ומן הספרים הנפתחים לפניו ביום ההוא נלמוד שכלן בדין שצדיקים גמורים לחיים ורשעים גמורים למית.. (ר"ה י"ו:) הכל הוא בדין חתוך אין שם לא ויתור ולא סליחה כלל גם בתליית הבינוניים לא נעשה עמם רק שורת הדין כי אחר שהם תלויים ועומדים בענינם ראוי שיתלה להם עד שיכרעו לצד מהצדדים אמנם יום הכפורים הזה הועד למחילה ולסליחה ולכפרה וכל זה לפנים משורת הדין והוא מה שביארו בקשור הפרשות (ויקרא כ״ג:כ״ז) במלת אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם אמר כי יום הדין הוא יום תרועה ויום הדין החתוך אמנם בעשור לחדש הזה יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם ונאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו והוא שם הרחמים אשר שתף למדת הדין באומרו ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים כי עמו הסליחה בלי ספק רמז לדבר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מ"ז) כי מדת הדין נתעטרה בראש השנה שנאמר בו (במדבר כ״ט:א׳) יום תרועה יהיה לכם אמנם ביום הכפורים שלא נזכרה בו תרועה אלא שופר סתם שנאמר (ויקרא כ״ה:ט׳) ביום הכפורים תעבירו שופר אז נתעלה שם יהוה המורה על הרחמים הנאותים לפי שאנחנו בשר ודם כמו שאמרנו. ובמדרש ובהגדת פסחים (קי"ט). וידי אדם תחת כנפיהם (יחזקאל א׳:ח׳) אמר רבי אבין ידו כתיב זה ידו של הקדוש ברוך הוא שהיא פרושה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין הנה שהמליצו מאד בדבריהם לומר שהיד שתחת כנפי החיות כלומר הנכנסת לפנים משורת הדין הטבעי לקבל בעלי תשובה היא הראוי' להמצא מצד שענינו עם בני האדם אשר אי אפשר להם לעמוד בדין ויותר יתבאר מאמר זה בשער ק"ג ב"ה. והנה הנביא היה יועץ עצה נכונה לכל עדת ה' ההולכים לאורו שיחזיקו עצמם בבינונים המיחלים ליהוה ביום הקדוש הזה באומרו דרשו ה' בהמצאו וגומר (ישעיהו נ״ה:ו׳). והכוונה שנדרוש אל השם הגדול הזה המיוחד בהמצאו אלינו בשתוף עם מדת הדין ועל שתי כתות מהשלשה שבספרים הנפתחים אמר (שם) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כי הראשון הוא הנדון למיתה מיד כמו שאמר (ר"ה שם) רשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו'. ואיש און מחשבותיו הוא הבינוני שעדיין לא יצא מכלל איש אלא שנתחברו אליו קצת מחשבות און אשר לא הוציא אותם עדין אל הפועל יעזוב גם כן אותם וישוב אל ה' וירחמהו כמה דאת אמר שתף עמו מדת רחמים כלומר יסתלק ממדת הדין ויבא אל מדת הרחמים וירחמהו ואל אלהינו המשגיח בנו ומישיר אותנו כי ירבה לסלוח כי לא מחשבותי וגומר. כי גבהו וגומר. כמו שנתבארו בשער ל"ו. והענין הזה בעצמו יראה שכוונו משה אדננו ע"ה באומרו (דברים ל״ב:ד׳) כי שם יהוה אקרא וגומר. הצור תמים פעלו וגו'. אמר שהוא יקרא את השם הנכבד והנורא בעל הרחמים אשר אמר עליו הנביא וישוב אל יהוה וירחמהו והוא השם המפורש שהיה מזכיר הכהן הגדול עשרה פעמים ביום הכפורים(יומא ל"ט:) כמו שנזכר בשעבר הבו גודל לאלהינו כמו שעונין אחריו בשכמל"ו. והכוונה תנוו לאלהיכם כבוד שיוכל לרחמכם ולא תמנעו הטוב מכם ופירש צורך קריאתו השם ההוא המיוחד ואמר כי זה אלהים צור כל העולמים כל דרכיו משפט גמור והם שלשת הדינים אשר בשלשה הספרים כמו שזכרנו. והנה על דין הצדיקים הגמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים אמר (דברים שם) אל אמונה ירצה לא נתחסד עמהם רק במה ששמר להם אמונתו דכתיב (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה. ועל הרשעים שדן למיתה אמר (דברים שם) אין עול שעם שלא ויתר להם כלל הנה לא עשה עמם עול כי כן כתיב (יחזקאל י״ח:ד׳) הנפש החוטאת היא תמות. ועל הבינוניים אמר (דברים שם) צדיק וישר הוא כי על מה שלא זכה אותם בדינם כצדיקים אמר כי צדיק הוא וצדיק דינו כי לא יצדיק מי שאינו צדיק אמנם על מה שלא דן אותם לחובה אמר שהוא ישר בי לא ירשיע מי שאינו רשע. והנה זה הוא צורך הזכרת השם הגדול בעל הרחמים המשותף למדת הדין. ברוך ה' כי הפליא חסדו לנו להפליא עצה ולהגדיל תושיה בהכין לפנינו היום הזה המיוחד לסליחה ולכפרה אלו העבודות הנוראות על ידי האיש הקדוש ההוא אשר הוא תל גדול אשר הכל פונים אליו ואל כל מעשיו ואל כפרותיו בוידוייו והקטרתו עם הזאותיו הנעשות בפנים באופנים ההם הנוראים ויותר מהמה בענין השעיר המשתלח אשר עיניהם ראו כי עליו ולא על זולתו התוד' עונות בני ישראל ואת פשעיהם לכל חטאתם כי לא היו ראויין שיתודו אותם על השעיר אשר הובא את דמו לפני ולפנים והשעיר ההוא נושא אותם אל ארץ גזירה כי לא יכילם בית מושב ועיר חומה והיה מענינו כי בהגיע אל חצי ההר עודנו באויר נתפרדו כל עצמותיו והיה להם לסימן יפה כלומר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ולשון של זהורית שהלבין מוכיח כי כל זה מה שיתן רושם נפלא בנפשותם ויחייב אותם להסכים פנימיות מחשבותיהם ודעתם עם זה המעש' הנעשה בחוץ ולשלח מאתם הצפיר השעיר אשר בקרבם הוא שטן הוא יצר הרע עד בלתי השאיר לו אז שום כח ורשות כלל והוא מה שאמרו (יומא ס"ו.) שאין רשות לשטן לקטרג בו ביום כו בעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו. אמנם ענין העדרו זה הוא מה שיועיל להעיד עליהם יותר ממציאותו והוא באמת המעיד עליהם שהם כמלאכי השרת ביום ההוא שאין בהם יצר הרע כמותם ולזה הם נקיים מכל חטא ביום הכפורים כמו שכתבנו בענין הראשון. ובפרקי ר' אליעזר פרק מ"ו אמר סמאל לפני הקב"ה רבונו של עולם נתת לי רשות על כל העולם ועל ישראל לא נתת לי רשות אמר ליה הרי לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש בהם חטא ואם לא אין לך רשות עליהם. ולפיכן היו נותנין לו שחד ביום הכפורים שנאמר גורל אחד לעזאזל גורלו של הקב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל לחטאת וכל עונותם עליו שנאמר ונשא השעיר וגומר. ראה סמאל שלא נמצא בישראל ביום הכפורים חטא אמר לפניו רבונו של עולם יש לך עם אחד כמלאכי השרת וכו' יורה בבירור שכבר הוא ראוי שיהיו תחת ממשלת השטן הזה תמיד אם ימצא בהם עון ביום הכפורים כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה עד הסיר מתוכה מוטות עלו ודאי ראוי שתכרת מעמיה גם כל הנפש אשר תעשה בו אחת ממלאכותיו ראויה היא ליאבד לעולם כמו שכתבנו בביאור הפרשה והורה על ענין השוחד כי הוא באמת העדר העונות אשר בו יעור עיני השטן ומכריחו לענות אמן על כרחו ולומר יש לך עם אחד כמלאכי השרת וכו' הכל כמו שזכרנו בהקדמה ובענין הראשון. והנה הענין הזה אע"פ שהוא נעשה בירושל' ובבית מקדשו הנה תועלתו היא מתפשטת לכל ישראל עד שיהיו רובם יודעים אלו העניינים הנפלאים ומתפעלים מהם הפעלות חזק בכל מקומות מושבותם ולא ימצא בהם רק קצת חטאים אשר לא נגע אלהים בלבם אשר אי אפשר בילידי החומר זולת זה. אמנם לא יספיק זה המיעוט לבטל כח המשפט הכולל הזה שאמרנו והוא מה שנזכר בפרקא קמא דיומא (י"ט:) משנת ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה וכו' מיקירי ירושלם לא היו ישנים כל הלילה תניא אבא שאול אמר אף בגבולין היו עושין כן אלא שחוטאין וכו'. אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא קאתי משיחא והאידנא יומא דכיפורי איבעול כמה בתולות בנהרדעא אמר ליה והקדוש ברוך הוא מאי קאמר לפתח חטאת רובץ (בראשית ד׳:ז׳) א"ל ושטן מאי אמר ליה שטן ביומא דכפורי לית לה רשותא לאסטוני אמאי אמר רמי בר חמא השטן בגימטר' שס"ד הוי תלת מאה ושתין וארבע יומי אית ליה רשותא לאסטוני ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני. הנך רואה כי להיות החטא במועטין ואף כי אינו נאסר בפירוש במקרא רק אכילה ושתיה ומלאכ' ואלו לבדם הם בכרת ואידך איסורא דרבנן דאסמכוה אקרא (בכ"מ ה' שביתת עשור פ"א ה' ה'). ולזה אמר אמרתו אמאי לא קאתי משיחא דהא ודאי בזכותא תליא וראוי שיהא הדור זכאי כלו בכל הדברים קלים וחמורי' והוא הטעם שהליץ הש"י בעדם לומר לפתח חטאת רובץ כלומר שמהכרח החומר יוכרח היות על זה האופן והנכון שפרצה קוראה לגנב והיותם בלתי ישנים כל הלילה והולכים כלם בערבוביא יגרום בנקל דברים כאלו או שיצדקו שתי הכוונות יחד ומשום זה לא נתן רשות לשטן כי לא עצר כח לקנטר ולקטרג מפני שהכל הולך אחר הרוב ולפי המעשה ולגבי דידיה מילתא זוטרתי היא וטעם רמי בר חמא הוא סימן בעלמא לכל מה שאמרנו שהוא סבת העדר כחו ורשותו ביום הזה לא הסבה עצמה. וכל זה מה שיזכור אותו הכתוב בסומכו אחר מעשה העבודות כולם והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. יאמר כי ישאר רושם זה לעד ולחקת עולם כי בזמן הזה יענו את נפשותם בכל הענויים המחוייבים אל התשובה השלמה והחרטה מאשר חטאו על הנפש ואסור כל המלאכות האסורות מהג' מינים שזכרנו ובכלל מלאכת החמר ומעשהו. ומזה ימשך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לא שיחשוב אדם שהיום מכפר בין שישוב או לא ישוב כי הרבה ריוח והצלה מלפניו ורב טוב וחסד לבית ישראל כי היום הזה יכפר לשבים כפרה שלמה לקצת חטאי' ושיתלה עליהם בקצתם כמו שאמר במסכת יומא (פ'.) שאל מתיא בן חרש לרבי אלעזר ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש אמר ליה ג' הם ותשובה עם כל אחת מהן עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו ועל זה נאמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר ועל זה נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין וייסורין ממרקין ועל זה נאמר (תהלים פ"ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל אם יש בהם חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק אבל כלן תולין ומיתה ממרקת ועל זה נאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון היכי דמי חלול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא זוזי לאלתר ר' יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין: Lastly, the "kind deeds" parts of his statement is contained in the very fact that forgiveness and atonement are possible, and are granted by G'd. He who is aware of the inherent weakness of man, has generously made provision for man's rehabilitation. It is not a Jewish characteristic to indulge in wholesale killing, even if great wrongs have been committed. The Torah has to exhort us not to have mercy in such cases as the ir hanidachat, the city whose majority have indulged in idol worship, whose inhabitants have to be executed. The Torah therefore emphasizes that administering the death penalty has as its objective to turn aside G'ds wrath against those who tolerate wrongdoing. This is proof that were it not for this consideration, we might not administer a death penalty at all. Kings who desire the adulation of their subjects, certainly indulge in generosity when sinned against. Even Haman had to keep secret the identity of the people he wished to murder, and not use the word "murder," but "destroy," meaning "neutralise," so as not to offend the sensibilities of the king. Another motivation for generosity is that forestalling the desire for revenge by his subjects, as well as fear to trigger hostile action by those to be killed. He who feels threatened, will try to act in self defense. Ahasverus, who had shown that he craved popularity by throwing lavish banquets, had no choice but to execute Bigtan and Teresh. He executed Haman when he had become aware of the latter's machinations. Heretofore he had put quite a different interpretation on what Haman had meant when the latter had asked permission le-abdam, to destroy them, (compare story in megillat Esther) Being generous and forgiving is therefore seen as a character trait that is conducive to self-preservation. It keeps civilisation going. The King of Kings certainly does not desire mass death of His subjects, but wishes to inspire teshuvah, repentance, through the retribution exacted from the few. G'd, who had first considered creating the universe by using the yardstick of justice, i.e. midat hadin, had reconsidered when He realised that the world would not be able to endure on that basis. This is because no man could be expected never to sin. (Bereshit Rabbah 12) This is why when the Torah relates the story of creation a second time in chapter 2,4, we find that G'd has acquired a new attribute in addition to elokim. He is now also called hashem, "the merciful One." These two attributes of G'd are reflected in the two holy days Rosh Hashanah, and Yom Kippur, i.e. New year's day and Day of Atonement. The former reflects the din, justice aspect of G'ds rule, the other the rachamim, mercy aspect. On the former day everyone is judged according to his "present" state. Even the beynonim, the people whose merits are balanced by their errors, debits, are treated according to the yardstick of justice, since G'd waits until the Day of Atonement to see which way the scales will tip at that time. However, repentance is accepted from all on Yom Kippur, meaning that G'd relaxes the rule of strict justice. This is what is called lifnim mishurat hadin. The hint in scripture confirming that this is so, is found in Psalms 47,6, Elokim arose at the sound of truah, but Hashem at the sound of the shofar. Since the term truah is found in the Torah in connection with Rosh Hashanah, whereas only the term shofar is found in connection with Yom kippur, the hint is reasonably clear. If, as we said before, Samael, i.e Satan, has no control over man on Yom Kippur, as long as man exploits the day properly, it follows that he who ignores the opportunity presented by that day will fall irretrievable victim to Samael. This is the "bribe" that G'd gave to Satan. The attribute of mercy, when ignored, causes utter destruction of the soul for all those who have ignored it. A hint of all this is found in the numerical value of the word "Satan." It adds up to 364, i.e. Satan has control on 364 days of the year, not on the 365th day, the Day of Atonement. (Yuma 19) The last sentence in the Yom Kippur service (16,34) is to remind us that the function of Yom Kippur is not affected by the existence or non existence of the holy Temple and the ability to offer the sacrifices. The need is for penitence brought on through innuy, discomfort. The day alone does not achieve atonement.
ועתה ראה כי התשובה היא עקר בכל אלו הכפרות ועליה תבא הכפרה ותזכך הנפש בחוזק או בחולשא כפי חומר החטא או קלותו. כי הנה הם ז"ל שמו את הנפש היקרה ככלי יקר מזהב ומפז אשר ישתה בו המלך ונתן אותו על יד איש אחד מחמשה משרתיו לשמרו בשמירה מעולה להשיבו זך ונקי כל עת וזמן שידרשנו מעמו וכמו שאמרו (ברכות ס':) אלהי נשמה שנתת בי טהורה ואמרו (שבת קנ"ב:) תנה לו כמו שנתנה לך וחמשתן נתחלפו בענין שמירתו. האחד הוא השומר הנאמן אשר שמר הכלי ושם אותו משמר בתוך משמר שאפילו הבל האויר לא ישלוט בו ויהיה תמיד בזוהר בהירותו והוא אשר נזהר בנפשו לבלתי התגאל בשום עון אשר חטא בין שיש בה קום עשה ובין שאין בה קום עשה כי נפשו הולכת וזורחת עליו כאור נוגה. אמנם החוטאים בשמירה יתחלפו בפחות ויתר אל ד' חלוקים שזכר. יש שלא נשתמש בכלי ההוא תשמיש של לכלוך אבל לא נזהר בשמירת זכותו ובהירותו באופן שלא תשלוט האויר בו וכבר צריך לנשב בו מרוח שפתיו להבריח אבק שעליו ולקנחו בבגדו. וכן יש שלא פשע בנפשו בעשות אחד מכל חטאת האדם אשר לא תעשנה כלל אבל לא נזדרז לעשות קצת מצות עשה המזככות את הנפש והוא החטא בשב ואל תעשה. והחטא כשאינו במעשה הוא יותר קל משני פנים. האחד כי מה שלא עשה מהמצוה יש לו תקון בשיעשה מה שלא יהיה כן במה שעשה מהעבירה שהרי נכתם עונו לפניו. הב' כי עזות גדולה הוא החטא במעשה האיסור יותר מבלתי עשות המצוה כי הוא אינו מכעיס בפועל ולז"א בכל מקום העמידו חכמים דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה (יבמות צ'.) כי בחרו לחטוא נגד בלא מעשה ממה שיחטאו נגד תקנות חז"ל במעשה ולזה ראו לבטל התקיעה בר"ה כשיש בנטילת השופר שבות דרבנן (ר"ה ל"ב:) וכל כיוצא בזה וכן שנינו במסכת זבחים (פ'.) דם שהוא טעון ד' מתנות שנתערב בדם שהוא טעון מתנה אחת רבי אלעזר אומר ינתנו ד' רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת אמר ליה רבי יהושע לרבי אלעזר לדבריך הרי הוא עובר בבל תוסיף ועוד כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על לא תגרע ולא עשית מעשה בידך והלכה כמותו. ולזה מי שחטא בהתעצל במצות עשה ובלבד שלא יהא משום מרד וביזוי המצוה הנה באמת גרע חק נפשו אבל לא עשה מעשה בידו ולזה יהיה נקל המחילה אמנם צריך החרטה ושישוב מחטאו בודוי שפתיו ותשובה בשיעשה מה שהתעצל בו ועם זה לא זז משם עד שנתקרב שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם ובכל יום ויום הוא יום הכפורים שלו. אמנם הב' הוא פשע. יותר במה שכבר חטא במעשה כי בא אליו אורח ונשתמש בכלי הטהור ההוא לשום לפניו מאכל או משקה בצונן וצריך זכוך ושפשוף בחול הצורפים וכן העובר במצות לא תעשה ואם אינם החמורות שבהם כבר נתלכלכה נפשו לכלוך שלא תנקה ממנו בתשובה לבד כראשון אבל תשובה תולה ויום הכפורים מכפר: והג' הוסיף לחטוא שכבר נעשה לו האורח בעל הבית והתמיד להשתמש בכלי ההוא הנכבד מאד בשמושים חמורים בחמין ובחמי חמין עד שנשתנה מראהו והנה עלתה בו חלודה ואין לו בו תקנה רק שילבננו באור וישפשפנו וימרקנו כבתחלה כן הוא החוטא במעשים חמורים שיש בהם כריתות ומיתות ב"ד שכבר נכתם עונה בה כתם חזק שאין בו נקיון רק על ידי תשובה ויום הכפורים שתולין וייסורין שממרקין אותם שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אמנם הד' הוא שכבר נתישן הכלי ההוא בשמושים קשים עד שנחבט ונשבר ולא יוכל להרפא כי אם בשיתיכוהו ויעשו מזהבו כלי אחר בדמות הראשון וכן מי שהתמיד בקלקול המעשים ונתקלקלה תכונתו עד ששלח ידיו בעבירות שיש בהם חלול השם ושכינה אינה נחשבת לו כי אין לי שום תקון רק בשבירה ולזה הכל תולין ומיתה ממרקת ולזה לא זכרו בו כפרה אלא תלייה ומירוק כי מהידוע כי אחר המות אינו הוא עצמות האדם כמ"ש החכם (קהלת ז׳:ב׳) באשר הוא סוף כל האדם אבל הוא נמצא במציאות נבדל מהראשון. ולזה מה שכתוב ג' הן ותשובה עם כל אחת מהן כי החלוקים שיאמר עליהם שהאדם יתכפר מהם בחייו אינם אלא ג' כי הד' לא שייכא ביה כפרה כי האי גוונא כיון שלא יכופר עד ימותון. היכי דמי חלול השם אלו האנשים השלמים לעוצם שלמותם חשבו להם אלו הענינים אשר זכרו לחלול השם ומכאן נלמוד כמה חוייב האדם להזהר במעשיו באופן שיהיה רוח הבריות נוחה הימנו ולא יאמר מה שרגילין רבים לומר אני חשבוני עם יוצרי שהאל יתעלה חפץ להתכבד מיריאיו במפורסם מהם ושלא יהא מעליהם מכשול להמון לומר פלוני גברא רבא הוא ואינו נזהר בכך ועושה ק"ו לעצמו ולזה בדבר קטון מכיוצא באלו יש חלול השם ונפרע הש"י מהם ואפילו שלא יהא בו עונש משורת הדין ועל זה נאמר לדוד ביד נתן הנביא מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון (שמואל ב י״ב:ט׳). ומן התימה אחרי שיצאו דברים אלו מפי הנביא איך אז"ל (שבת נ"ו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה אלא שחכמינו ז"ל דברו לפי הדין שהוא לא חטא להרוג דם נקי חנם שכבר היה יכול להרגו מדין המלוכה וכמו שאמרו (שם) מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה גם בלקיחת אשתו לא ימצאו לו עון מצד הדין כי אחר שנהרג נמצא שבא על הפנויה למפרע דגט כריתות היו כותבין לנשותיהן כל יוצאי מלחמת בית דוד ומהידוע (רש"י שם) דגט מעכשיו הוא שהרי אין גט לאחר מיתה (גיטין ע"ג:) והכתוב העיד (שמואל ב י״א:י״ג) שלא נתיחד עמה אחרי כן לבטל הגט או לאסרו והרי היא מותרת שאם לא כן לא יתירוה להנשא לו אחר כך שכשם שאסורה לבעל כן אסורה לבועל (סוטה כ"ו:) גם הש"י הסכים בדבר כמו שאמר (שמואל ב י״ב:כ״ה) וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' ולזה אמר שהוא טועה שהוא מטיל פגם בבית דין וגם בשאם כן היה משוא פנים לפניו יתברך בדבר. וגם במה שהיה מצוה (שמואל ב י״א:ד׳) פעמים לאוריה שיבא לביתו לשכב עם אשתו לכסות על עונו שנראה דבר מכיער אחר אשר הוטמאה ונאסרה עליו שכשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל (סוטה שם). הנה ודאי יש לומר שהוא הרגיש בה שלא נתרצתה לו אבל הוכרחה כאשר דבר מלך שלטון ואין מי יאמר לו מה תעשה ואולי שהיא אמרה אליו כן ולא שמע אליה והוא לדעתי מה שנאמר (ש"ב י"א) ויקחה ויבא אליה וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה ירצה שהוא במעשה הזה לא יתקדש מטמאתו אבל היא ודאי היתה מתקדשת מטומאתה במה שלא נתרצתה אליו ואונס בישראל מישרא שרי כמו שאמרו (כתובות נ"א:) הא נתפשה מותרת. והרד"ק ז"ל כתב שאמר הכתוב כן להודיע שאם בא על הערוה לא בא על הנדה ואינו נכון דודאי מאן דעביד הא נפיל בהא כל שכן שהערוה במיתת בית דין (ויקרא כ') הנדה בכרת (שם) ומה שכתבתי הוא הנכון ולזה היה מצוה עליו על כך כי ידע אינה אסורה עליו כלל. הנה שלא חטא דוד באחד מארבע גופי עבירות שנמצאו בענינו לא בבוא על הערוה בתחלה ולא בסוף ולא בשפוך דם נקי ולא בהחטיא אותו באשתו האסורה ומזה הטעם קראה הכתוב אחר כן (שמואל ב י״ב:י׳) אשת אוריה כי היא ודאי היא אשתו כשרה לו והוא אישה עד שמת ותספיד על בעלה ואולם אחרי מותו היה הולד כשר כי על כן הוכשר ליענש בו ולכן התפלל עליו כל השיעור ההוא מה שלא היה דבר מזה אם היה הולד ממזר: Teshuvah cleanses the soul according to the degree of sin it rehabilitates. The soul is considered more precious than fine gold, and is therefore surrounded by five protective shields. The innermost of these shields even insulates the soul from contact with air. As we say in our daily prayers each morning, "my Lord, the soul is pure, You have created it etc." It is vital for the soul to remain in mint condition, since, being only on loan to the body, it could be recalled at any moment, and returning it to its owner in mint condition is mandatory. Errors committed in the manner in which the soul is protected, fall into four categories. A) The soul is not used for sinful purposes, but care is not taken to employ it always constructively. This exposes the soul to an alien atmosphere, on occasion. Such minor dereliction of man's duty is atoned for by the Day of Atonement's annual occurrence. B) The owner, i.e. host of the soul, does not transgress negative commandments, but omits the performance of positive commandments that are incumbent upon him. Although sins of omission are less serious than sins of commission as a rule, since such omission can frequently be made up for at a later date, and nothing has to be undone, they constitute dereliction of duty nonetheless. In such cases the occurrence of the Day of Atonement coupled with repentance achieves forgiveness. C) Satan feels already so much at home in the person who transgresses sins of omission, that the ground has been paved for sins of commission to take place. Atonement now becomes more complicated and requires both the date of Yom Kippur, repentance, and yissurim, bodily afflictions at G'ds discretion. D) Depravity has advanced so far that only destruction of the body, the vessel hosting the soul, can lead to rehabilitation of the soul itself. For such persons, "atonement" is not mentioned in the Torah, since it can occur only posthumously.
אמנם באמת חטא למדת החסידות והנקיות המחוייב לאיש שלם כמוהו שאף על פי שהיה איסור בת שבע איסור שאיפשר לבא לידי היתר במיתתו למפרע לא היה לו לחטוא בה לאכלה פגה. והנה המכשל' הזאת הפילתו לענוש לאוריה על מרד שהיה בידו למחול עליו. כי בידוע כי ממדת החסידות למחול אף על פי שתהיה הדת עוזרת להעניש כמו שכתב החכם בסוף פרק י"ג מהמאמר החמשי מהמדות. גם הוא מאמר יוסף (בראשית מ״ד:י״ז) חלילה לי מעשות זאת שאף על פי שהיה מן הדין צדק נפשו בו כמו שכתבנו שם. ואין ספק שלא היה מענישו על אומרו (שמואל ב י״א:י״א) ואדוני יואב וכל ישראל על פני השדה חונים אלא שהוצרך לכך לפטור את אשתו למפרע והיה הדבר מכוער וחטא חמור אליבא דכולי עלמא דלאו דינא גמירי. וזה כונת הכתוב אשר יראה מיותר באומרו (שם י"ב) את אוריה החתי הכית בחרב וגו'. ואחר כך אותו הרגת בחרב בני עמון. אבל הכוונה לו אע"פ שלא עברת את פי ה' כעובר על הדת מכל מקום כבר נהגת מנהג קלות ובזיון בדברו במה ששכבת אשת איש בעודה תחתיו עד שהוצרכת להכות אותו בחרב לקחת אותה לך לאשה בהתר. ועוד שנית שהרגת אותו בחרב בני עמון על דבר שהיה לך למחול עליו והנה היתה הזכרת מיתת אוריה הראשונה תוכחה על השכיבה לא על המיתה עצמה והשנית היתה בעצם אליה והיינו דאמר רב עלה (שבת נ"ו.) כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ליה רק בדבר אוריה החתי והאמת כן הוא כי כשנעיין בענין זה החטא לא היה בו שום עון מהנזכרים רק מה שהוצרך להרוג עליו את אוריה והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין ק"ז.) שאכלה פגה ובהכי לא הופרך מאמרו זה כמו שאמרו שם (בשבת) והיכי אמר רב הכי והאמר רב קבל דוד לשון הרע קשיא דהא כי אתמר בענין החטא הזה אתמר דלכאור' יראה דאית ביה תרתי את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחח לך לאשה. ויתכן שעל זאת הכונ' אמר דוד על החטא הזה עצמו לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו' (תלים נ"א). והלא חטא לאוריה שני חטאים עצומים אלא שהבחינות המשפטיות הנזכרות הנה הוא מן חומר הדין יוצא נקי בדינו ולא נשאר רק מה שחטא למדת החסידות המחוייבת אליו יתעלה מכל השלמים הראויים להדמות אליו דכתיב (שם קמ"ה) וחסיד בכל מעשיו. ואמר והרע בעיניך עשיתי כמו שאמר לו הנביא (ש"ב שם) על זה מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו ושהיה מזכיר לפניו זה כדי שיצדק הש"י עצמו במה שידבר עליו גם שיזכה במעשיו במה שישפעהו ולא ישים אשם נפשו שלא נתן לימחל מצד חטאו לזולת. או שירצה למען תצדק בדברך אלי תזכה בשפטך ויהיה שפטך שפוט אותך ומכל מקום יהיה הטעם כי על הצד שאמרנו הוא באמת מהעבירות שבין אדם למקום ולא מהעבירות שבין אדם לחבירו והוא מה שהקדים כי פשעי אני אדע וגו'. כי היה יודע חומר חטאתו ושראוי למחיל' אם יתרצה אליו האל יתעלה והדין דין אמת ועם כל זה היה מאשים עצמו מאד ואומר שאין לו התנצלות במה שיאמר כי יצר לב האדם רע מתולדתו שאם הן בעון חולל ובחטא יחמתהו אמו הן אמת חפץ בטוחות וגו'. ירצה שהרי שם בו יתעלה כח שכלי מכיר ויודע ליזהר והוא רשאי ושליט לדחות מעליו מאויי רשע וכסיל כמו שאמר הכתוב (בראשית ד׳:ז׳) ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו ומי שלא עמד על זה הרי הוא בחטא עצום ולזה היה מבקש ממנו תחטאני באזוב ואטהר וגו'. ועל זה וכיוצא בו אמר שלמה אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב (משלי כ״ד:כ״ד-כ״ה) אמר כי המצדיק את החוטא בחטא שפרסומו מגונה הנה באמת תפיסת ההמין וקללתם ישיגוהו אבל לחכמים המוכיחים דברים בטעמן ומצד הדיוק והעיון המשפטי עליהם ינעם ועליהם תבא ברכת האיש הטוב המיוחד המומחה להכיר מילתא בטעמא וקללת ההמון לא תבוא. מכל מקום למדנו כמה צריך אדם ליזהר מהדברים שפני הראותם מגונה. שהרי דוד מלך ישראל התענה כל ימיו ועשה תשובה ורבו עליו ייסורין ולא נמחל עונו עד אחרי מותו כמו שאמרו (יומא פ"ו.) מיתה ממרקת כמו שדרז"ל (מו"ק ט'.) על כל הטובה אשר עשה יי' לדוד עבדו וישראל עמו (מלכים א ח׳:ס״ו) שלא הכירו שנמחל עונו עד שנפתחו שערי ההיכל באומרו זכרה לחסדי דוד עבדך, אל תשב פני משיחך (ד"ה ב' ו') ואיך שיהיה מכל זה נתבאר מה שרצינו אליו ראשונ' שיום הכפורים אינו מכפר אלא עם חרטה ותשובה מכל מה שיש ביד האדם לעשות לתקן את אשר עוותו וכבר אמרו בגמ' דרש ר' אלעזר ב"ע מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר (יומא פ"ה:) והכוונה כי לפי שכל מה שיחטא האדם הוא חוטא בו בשני חלקיו אם בחלק הנפשיי במה שהרהר בעבירה והסכים בעשייתה ואם בחלק הגופיי במה שצרפה למעשה: והנה כל מה שיחטא האדם לזולתו מהעושק והגזלה מהממון והכבוד וכיוצא היתה תשובתו בשישיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק מה שאי אפשר לעשות רק בכלי גופו עצמם אשר בהם חטא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לישבע על שקר על הממון או שישמע אלה ולא יגיד במה שיהיה זכות או חובה לחברו אף על פי שיענה את נפשו או יקבל מלקות על השבועה אם לא שישיב את הגזלה אשר גזל באותה שבועה ואף על פי שישיב את הגזלה או העושק עדין נכתם העון בנפש החוטא אשר הטיל בה זוהמא וטמאה במחשבתו המכוערת וצריכה הזאה וטבילה לשוב אל טהרת' ותטוהר הזה כוונו האל יתעלה ביום הזה אשר בו נאמר לפני יי' תטהרו. וזה כי העבירות שבין אדם לחבירו והם מה שיחטא בחלקי גופו אין יום הכפורים מכפר שהרי חוייב לו שיכופרו קודם לכן בתשובה הגופיית אל המחוייבת להם אבל העבירות שבין אדם למקום והם כתמי הנפש וטומאותיה הידועים לו יתעלה אם מאלו העבירות אם מעבירות אחרות שלא יחטא בהנה רק למקום ב"ה יום הכפורים מכפר כי הוא כמו מקוה טהרה לנפש בו תקבל הטוהר כמו הכלי שצריך טבילה במקוה אחר שמורק ושוטף. והוא עצמו מה שאמר ר' עקיבא (שם) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם הקב"ה מטהר אתכם שנאמר (יתזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ונאמר (ירמיה י"ז) מקוה ישראל ה'. מה המקוה הזה מטהר את הטמאים אף הקדוש ב"ה מטהר את ישראל. הנה שיאמר כי טוהר הנפש אשר ליום ההוא הוא טוהר רוחני כמו שטוהר המקוה אינו הרחיצה והשטיפה שהרי כבר רוחץ ושוטף במים אלא העברת רוח הטומאה מעליו והוא עצמו מה שראוי שייוחס אליו יתברך אשר על כל זה אמר כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני יי' אלהיכם כי הוא מכפר את הדברים הידועים לו לבדו. ובגמרא (שם פ"ז.) עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. מתיבי אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים (שמואל א ב׳:כ״ה) מאן אלהים דיינא הכי קאמר אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו תשובה ומעשים טובים אמר ר' יוסי כל המקניט את חבירו אפי' בדברים צריך לפייסו שנאמר (משלי ו׳:ג׳) בני אדם ערבת לרעך וגו'. עשה זאת אפה בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך אם ממון יש לו בידך התר לו פסת היד ואם לאו הרבה עליו רעים אמר רבי יצחק וצריך לפייסו בשלשה שורות של ג' בני אדם שנאמר (איוב ל״ג:כ״ז) ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי. ושם מבואר כמה היו משתדלים חכמים גדולים אנשי השם להסיר כל תרעומת וכל תלונה ודברי קנטורין שהיה להם זה עם זה ולא עוד אלא אפילו בבני אדם ירודים ונגרעין מערכם כדי שלא ישאר להם דבר עם אדם שיאמר עליו עבירות שבין אדם לחבירו. אמרו שם רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא נטר תריסר ירחי שתא ולא אתא כי מטא מעלי יומא דכפורי אמר איזיל אנא אפיק ליה מדעתיה פגע ביה רב הונא אמר ליה להיכא אזיל מר א"ל לפיוסי לפלוני קא אזילנא א"ל קא אזיל אבא לקטלא נפשא אזל קרא אבבא אמר ליה זיל לית לי מילתא בהדך הוה קא פלי רישא פלט נגרא ומחייה ארישיה וקטליה למדנו מזה מעלתו של רב העצומה דבמקום גדולתו שם נראת גבורת ענותנותו ללכת אחרי האיש הטבח ההוא להוציא הדברים שיש לו עליו מלבו קל וחומר לכל האדם אצל השוה לו וכ"ש לגדול הימנו ועונש הטבח שנפל חלל רשע ביד גבורת עזותו במה שעבר על דברי חכמים שאמרו (ר"ה י"ז.) כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו והיה לו ליטול קל וחומר מפרנס הדור שהיה מוחל על כבודו והולך אליו וכבר תלו חכמינו ז"ל הכרת היחס בענין זה. אמרו (קידושין ע"א:) כי מינצו בי תרי האי דשתיק ברישא מיחס טפי והכתוב עצמו מעיד (בראשית י״ג:ז׳) ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וסמיך ליה ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין ריעיך כי אנשים אחים אנחנו הלא כל הארץ לפניך וגו'. *הנה שהמיוחס וכו' עיין ביאורי מבוא לשער ל"א דף רמ"ד ורמ"ה ח"א וכונתו פה היא, כי כל דבר קל בטבעו עולה תמיד למעל' והכבד ירד למטה, וישאר במקומו השפל, כמו שנרא' בד' היסודות, שיעזוב תמיד היסוד הקל בטבעו, אף שנכבד במעלתו יותר את מקומו, ויבא הכבד אף שהוא נקלה במעלתו, תחתיו, ד"מ אם יהי' להב אש בכלי ריק, שאין בו רק מעט אויר, ויבא אח"כ הרוח בו ירום האש ונשא וגבה למעלה על הרוח אשר ישאהו על כנפיו, וכאשר יותן מים אל כלי מלא רוח יבריחנו החוצה ולמעלה, וירד למטה במקומו, וכאשר יושלך אבן או צרור עפר אל הכלי ירד הוא למטה, והמים ינשאו עליו מלמעל', כן הוא גם אצל בני האדם בבחינ' מוסרית, כי האיש היותר שלם בנפשו אשר בו ישלוט השכל המגביה עצמו תמיד מעל עניני העולם השפל אשר מהבל ותהו נחשבו לו לעוף באברת רעיוניו השמימה, הוא נח להתרצות ולהתפיים לזולתו אשר הכעיסו, או עשה לו עולה, תחת כי האיש ההמוני אשר כח חמרו הארציי הכבד גובר עליו ישאר תמיד בדעתו ובמקומו, ולא על נקלה יעבור על מדותיו להתרצות לזולתו, אשר יחשוב כי חטא נגדו, וכן נראה כי אברהם אע"ה ברצותו להעמיד השלום וברית אחים בינו ובין לוט אחיו, הוצרך כמעט להכנע לפניו אף שהי' נקלה ופחות ממנו, ולתת לו הבחיר' החפשית להימין או להשמאיל כמאה"כ "אל נא תהי מריבה וכו', וע"ז רומז לדעת הרב ז"ל גם מאה"כ "הביטו אל צור חצבתם וכו' הביטו אל אברהם אביכם" ר"ל הביטו תמיד בבחינת הנהגתכם עם עמיתכם אל טבע ד' היסודות אשר הם לכם הצור והחומר המשותף אשר ממנו נוצרתם, כמו שהביט אברהם אביכם אליהם להיות תמיד מן הנעלבים ולא מן העולבים. הנה שהמיוחס בהם פתח בדברי שלום ונתן לו הבחירה במה שרצהו מהתועלת וזה באמת מצד שהמעלה אשר במעולה היא רשאה ושלטת לעשות כרצונה והגדיל מה שאינו כן באנשים הפחותים מחוסרי המעלות. והנה היחס הזה יש ללמוד אותו מטבע היסודות אשר מהם הורכבנו כי מהידוע שהם מחולפי המעלות כי הטבע האשיי הכי נכבד ומקומו המיוחד הוא העליון שבמקומות שתחת הגלגל והאויר שני לו והמים הוא היסוד השלישי במדרגה ויסוד הארץ הוא השפל בהחלט וכברנתן בטבעם מתחלת היצירה להנמעשה כבד מהם אל אשר למטה ממנו לענין הפנאת זה מפני זה במקומות הכליים אשר הם אצלנו וזה שאם יהיה להב אש בכלי מה ותבא בו הרוח הנה האש יפנה מקומו ויבא האויר תחתיו ואם היה בו אויר ותתן בו מים הנה מהר הולך הרוח ויבאו בו המים במקומו ואם בכלי מלא מים תשליך אבן או צרור הנה יצאו המים וישאר האבן או הצרור במקומן. ואם תתחכם על הלצת זאת הראיה ותאמר כי זה חוייב ביסודות מטבע הכבדות והקלות כי הכבד ישקע במקומו השפל ויקום משם הקל אשר לו כנפים לעוף בהם אל זולת המקום ההוא הנה אז תבין עקר הכוונה במה שנרצהו בו מהיחם וזה כי כן באמת לא יבקשו האנשים להתישב במקום או להתחזק למלא נפשם במה שיאוו כנגד זולתם רק מצד הכבדות והחמריות היותר אשר בם כי מי שיגבר עליו הכח השכלי יגביה עוף במעלות הנכבדות כמו היסודות הקלים אשר בו כמו שעשה אברהם אבינו כנזכר ואיפשר כי לשני הענינים האלה אמר הנביא הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם וגו'. (ישעיהו נ״א:א׳-ב׳). כי הצור והבור אשר חוצבנו ונוקרנו מהם הם ההתחלות הטבעיות ויהיה הצור היסודות אשר מהם חוצבנו ומקבת בור ההיולי המשותף אשר היסודות נוקרו ממנו כי יש לנו להשתדל בענינם אל אלו טבעם כמו שהביט בהם אברהם אבינו אשר גם כן חוייבה ההשקפה אליו. והנה בזאת יתהלל המתהלל בגבורתו כי על זה וכיוצא אמרו חכמים זכרם לברכה (ויקרא רבות פ' א') על החסידים הראשונים ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' (תהילים ק״ג:כ׳). כי כל גבורתם היתה למשול ביצרם ולכבוש כל תאוותיהם לשמוע בקול בוראם ועל זה המוסר אמרו (שבת פ"ח:) לעולם יהא אדם מן העלובין ולא מן העולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו *וכבר פירשו להבין דבריהם היטב עיין ביאורי לשער ל"ז בסיבת ואופן לקוי החמה. וכבר פירשו בו כי לפי שהשמש אינו עולב את הירח בלקיותה כי סבת לקותה אינו רק כניסתה מעצמה אל עגולת האופק אשר היא תמיד נכח השמש אמנם השמש עם היותו הגדול שבצבא השמים הוא נעלב מהירח בשעת לקותו שאינו אלא מה שתעמוד הירח בינו לביננו ומסירה אורו מעינינו ועם כל זה הנה הוא יוצא מתוך הלקות שמח וישיש כגבור לרוץ אורח. וראוי שיהא דוגמא לכל אדם המקבל עלבון מחבירו ואף על פי שיהיה קטול ממנו הוי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי כל שיהיה יותר קטון ממנו ישמח יותר בעלבונו כי הוא ידוע שאם ירצה ינקם ממנו שבעתים ובעוד לאל ידו יודע ענותנותו וארך אפיו. והנה באמת המוסר נאה. אלא שלפי זה ירצו במאמר כצאת השמש בגבורתו כצאתו מהלקות והוא רחוק מפשוטו גם כי העלבון הבא מן הירח אינו מגיע אל השמש כלל רק לקצת המקבלים אורו. The reason that sins committed between different human beings are not subject to atonement of Yom Kippur is, that any sin in which man's body is the major party, can only be atoned for by that same body making the appropriate restitution. When reconciling oneself with one's fellow man, it is the senior person, the scholar, who must make the first move, just as Abraham had done with his nephew Lot. (Genesis chapter 13)
*תוכן דעתו בקוצר הוא, כי כמו שהשמש בעלותה על הארץ בכל יום תעמוד תחילה בתחתית האופק, עד שנראה לנו שפלה מאוד, ובכל זאת אורה הולכת וגוברת תמיד, תחת כי בעמדה בחצי השמים ותאיר באורה היותר גדול, תחל מהר אחר כך ללכת הלוך וחסור באורה עד כי ינטו צללי ערב, כן גם האדם בהיותו ענו ושפל רוח יתמוך כבוד ונשא וגבה למעל', תחת כי המתגא' וגבה עינים ישפל ויכנע מהר לפני זולתו, כי הכבוד והשרר' בורחים ממנו. לזה אני אומר שלא כוונו רק אל משמעות הכתוב וזה כי בכל יום ויום כצאת השמש על קו האפק שאז מפני רחוקו ושפלותו הוא בתכלית חולשתו עד שכבר יוכל עין הרואה להציץ בו והנה אז במקום ענותנותו ושפלותו שם תהיה גבורתו כי משם יפרד להתחזק ולעלות מעלה מעלה בגרם מעלותיו עד שירום ונשא וגבה אל נקדת נכח הראש שהוא בתכלית גבהו והנה כאשר יגיע לשם והוא בעוצם כחו וחזקו אשר לא שזפתו עין אדם מיד הוא יורד ושוקע ממעלה אל מעלה עד שישקע במערב. וכן הענין באמת במדות האנשים לפי מה שרצוהו חז"ל בזה המאמר כי אשר הוא משפיל עצמו בענוה ושפלות רוח עד שאינו עולב לשום אדם אבל הוא מקבל עלבונן ושומע חרפתו הוא איש אשר יתעתד אל המעלה דומה לשמש כצאתו בגבורתו כי תכף שהוא בשפלותו ובני אדם מעיזין פניהם כנגדו והמה יביטו יראו בו הוא מתחזק והולך ועולה עד מעלה ראש וכמו שאמרו (ילקוט ש"א רמז קי"א) כל הבורח מן השררה שררה רודפת אחריו. אבל כאשר יגבה לבו ובגאונו וזדונו נותן חתיתו בבני אדם בחזקתו וגובה לבו ישבר כאומרו (משלי ט״ז:י״ח) לפני שבר גאון וגו' כשמש הזה אשר תכף עמדו בתקפו וגבורתו מיד יפול ונופל אל תחתית מצבו וכמו שאמר (שם בילקוט) הרודף אחר השררה שררה בורחת ממנו. והנה נתבאר שבח ומהלל דלשתבח רב באתריה לגבי ההוא טבחא והוא בנין אב לכל האנשים כלם כמו שאמרנו. וכל זה מה שיכללהו מאמר לפני ה' תטהרו כפי מה שדרש רבי אלעזר בן עזריה עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר. ויש בכלל זה ענין הדעות והאמונות אשר בינינו ובינו יתעלה שצריך גם כן להכשירם ולתקנם תקון גדול שהרי אמרו (יומא פ"ו.) ותשובה עם כל אחת מהן ובענין הזה כל שגדול מחברו בחכמה ובדעת הוא זקוק אליו יותר כי הענינים אשר בינו לבינו הם יותר חמורים ויותר מעויינים מזולתו. צא ולמד מענין יונה שנאמר בו וייראו האנשים יראה גדולה ויאמרו אליו מה זאת עשית כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא בורח כי הגיד להם (יונה א׳:י׳) ובמה הגיד ועוד אם הגיד ולא נזכר איך אמר כי ידעו האנשים פשיטא שאם הגיד להם שידעו. אלא שהכוונה כי ממה שאמר להם (שם) עברי אנכי ואת ה' אלהי השמים אני ירא וגו' שהכונה שאין מלאכתו זולת זה כמו שכתבנו בשער נ"א בזה ידעו כי מלפני ה' הוא בורח ושיש דבר גדול בינו לבינו כי על כן שלח אחריו דרך ים מה שלא היה רגיל לעשות כן לכמה גנבים נואפים או רוצחים הבאים בספינות לזה נפלה עליהם חרדה גדולה משל לאדם שבא למדינה ובא המלך וסבב אותה כי מזה ידעו שהוא אדם גדול שפשע בדבר המלכות וכן יש לכל אדם כפי חכמתו לחפש ולתור על דעותיו ולברר וללבן אותם באופן שתראה טהרתן לפניו יתעלה. והכל בכלל לפני ה' תטהרו, שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם חקת עולם כי זהו דבר נרשם ומחוקה בנפשות האנשים לא יסורו מהם. ואף גם זאת כי גלינו מארצנו ועונותינו החריבו בית מקדשנו ונטלו כבוד מבית חיינו ובטלו עבודתינו ואין לנו לא אהרן ולא ארון לא בן בקר ולא בגדי בד לא גדיי עזים ולא גורלות לא דמים ולא דביר לא הקטרה ולא הזאה לא וידויי הפר ולא וידוי שעיר לא זמון איש עתי ולא זהורית לא חובת עולות ולא חלב חטאות לא טהרת מזבח ולא טומאת שורף ומשלח לא יציאת כף ומחתה ולא יודע עד מה לא כן הזהב ולא כפרת כהונה. מ"מ יש לנו רחמי שמים וברית אהבתו וגמילות חסדיו דרכי טובו והודו והדרו באשר שם לפנינו כל אלו הדברים הנוראים וצונו על העמידה עליהם תמיד לפי שזכרונם והתבוננותם יגיעונו לתועלתנו המכוון מהם בזמני מציאותם כמו שכתבנו בכל ספורי המשכן והבגדים והקרבנות וזולתם. והוא מה שחתם הענין באומרו והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה. יאמר כי זה יהי' חק עולם לכל בני ישראל לא יסור מהם ענין כפרה זו אחת בשנה כמו שאמר כי ביום הזה יכפר וגומר. ואל הענין הזה תקנו קדמונינו ז"ל ימי תשובה נוראים כמו שהוא מפורסם מימי אלול (פר"א פ' מ"ו) ועשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שעליהם נאמר (ישעיהו נ״ה:ו׳). דרשו ה' בהמצאו וגומר לפי חז"ל (ר"ה י"ח.) כמו שיבא בשער ק' ב"ה. וסדרו בהם סליחות ופיוטים ווידויים רבים מינים ממינים שונים כדי לעורר אותנו אל תקון מעשינו ושלימות פעולותינו בהשלמת תשובתנו כפי מה שיצא מפינו בסדרי סליחותינו כי איך יתכן שנצעק בפינו חטאנו רשענו שחתנו ולא נשמיע דברי פינו אל לבנו להכנע ולומר אוי לי מה עשיתי להתחרט מכל עונותיו ולהעתיקם מעליו לשלח אותו לעזאזל המדברה ודאי לא יחשד בעל נפש בכך שאם כן הרי הוא מביא על עצמו בסליחותיו, אלה ואשמה רבה מאד ומגלגל עליו זכר עונותיו הראשונים לא לעזר ולא להועיל כי אם לחרפה ולמזכיר עון ועליה אמר הכתוב מכסה פשעיו לא יצליח וגומר (משלי כ״ח:י״ג). ירצה כי המכסה הפשעים ואינו זוכרם בהתודות עליהם לא ירויח בזה כלל שכבר הם נודעים לאל יתעלה ומענישו עליהם אע"פ שיטמנם בחבו אמנם ההודאה עליהם אם תסכים עמה העזיבה מהם יועית ואם לא הרי הוא כמי שמכסה פשעיו או יותר רע ממנו שהרי הוא בא לפניו כמתהלל ומפאר על חטאיו והוא זדון לב ועזות פנים. והנה בדרכי התשובה יבאו עוד ענינים נכונים ונאותים בפרשת ראש השנה האמורה באמור אל הכהנים שער ס"ו גם בפרשת נזיר וזולתה הרבה אשר אזכרם בסוף שער ק"א שם איחד ענינה עם הדברים הנלוים אליה ב"ה. ודי עתה למה שכיווננו לומר על גמילות חסדים והוא מה שראוי להודות ולהלל על גמילות חסדיו שהוא בחמלתו ולסבות שקדמו ראה להורות חטאים בדרך כי יראו אור לצאת מאפלת היצר ומרשת עונותיו וכ"ש מזדון פשעיו אשר לא יגזור הדעת על מחילתם. והוא עצמו שאמר המשורר לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר שומע תפלה וגומר. דברי עונות גברו מנו פשעינו אתה תכפרם (תלים ס"ה). ירצה שלא יכיל שום דבור וספור השבח והתהלה שראוי לתת לאלהים בציון על זה הענין הנפלא שהיו מתנהגים בו כל זמן שבית המקדש קיים ולכך ראוי שישולם לו נדרים ונדבות. ואחר שאין לנו אלא שיח שפתיתינו בתפלותינו אליך כל בשר יבאו להודות ולהלל בשיר ותהלה ג"כ והטעם כי דברי עונותוהם החטאים אשר יעשה אותם האדם ביודעים גברו מנו כי אני גוזר עליהם שלא נתנו למחילה אע"פ שאין הכונה בהם למרוד אחר שהוא יודעם ואינו כובש עצמו בהם והנה גברו חסדיך עם שפשעינו והם המרדים שאדם מכוין בהם להכעיס אתה תכפרם ולזה אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך כי מאד נבטח שנשבע מטוב ביתך קדוש היכלך. (שם) וזה מה שרצינו ביאורו בזה הענין: In spite of the absence of sacrifices then, we have G'ds assurance "this will be an eternal statute for you to atone for the children of Israel." (Leviticus 16,34)