Akeidat Yitzchak 57:1

במדרש (ויקרא רבה פרש' ז') אדם כי יקריב מכם קרבן ליי' ר' ברכיה בשם רבי עזרא דכפר חטיא אמר מלה"ד למלך שהי' לו שני מגיסין ועשה לו הראשון תבשיל ואכלו וערב לו. השני עשה לו תבשיל ואכלו וערב לו. ואין אנו יודעים איזה ערב יותר. אלא ממה שצוה את השני עשה לי כתבשיל הזה אנו יודעים שתבשיל של שני ערב לו יותר. כך הקריב נח קרבן וערב לו שנאמר (בראשית ח') וירח את ריח הניחח והקריבו ישראל קרבן שנאמר (במדבר כ"ח) תשמרו להקריב לי במועדו אין אנו יודעין איזה ערב יותר אלא משצוה את משה וא"ל (ויקרא י') זאת תורת העולה אנו יודעין של ישראל ערב לו יותר שנאמר (מלאכי ג׳:ד׳) וערבה ליי' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות כימי עולם כימי משה וכשנים קדמוניות כימי שלמה ד"א כימי עולם כימי נח הה"ד (ישעי' נ"ד) כי מי נח זאת לי וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היתה ע"א בעולם: Rabbi Berechya in the name of Rabbi Ezra, explains the first verse in the book of Leviticus in Vayikrah Rabbah 7 by means of a parable. "Someone amongst you who wishes to offer a sacrifice etc." A king had two pastry cooks. The first one prepared a pastry for him which the king ate and enjoyed. The second one prepared a pastry for him also, and the king also ate that pastry and enjoyed it. It was impossible to tell which pastry the king had enjoyed more until the king asked the second pastry cook to prepare another pastry for him like the first one he had prepared for the king. We observe that Noach had offered a sacrifice to G'd which G'd had enjoyed. (Genesis 8,20-21 "He savoured the sweet odour") Israel too was asked to offer sacrifices on its holy days. (Numbers 28,4, "you shall observe to do, each day at its appointed time") Only when Moses commanded the Jewish people (Leviticus 6,2) "this is the instruction concerning the total offering"), did we find out that G'd preferred our offerings, as stated by the prophet Maleachi. (Maleachi 3,4, "and the gift offering of Yehudah and Jerusalem will be pleasing to G'd as in the days of old, in former times") "The days of old," refers to the time of Moses, and the "former times," refers to the years of Solomon. An alternative interpretation is that "the days of old," refers to Noach's offering, as Isaiah says in Isaiah 54,4, "this is like the waters of Noach for Me." The "former times" would then refer to the time of Abel, when idolatry was as yet unknown.

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי לא נוכל לומר שתכלית הבאת והקרבת הקרבנות הוא רק למען היות כמנחה ההולכת לפני החוטא שלוחה לאדוניו שלא יקצוף עליו בעבור חטאו, אחרי שהי"ת שלם לבלי תכלית ואין מחסור כל לפניו אף לא יצטרך למאומה, ומה מיד זולתו יקח? כמאה"כ "לא אקח מביתך פר וכו'" גם לא נוכל לחשבם ככופר אשר יושת על החוטא לעונש וקנס, כי אם גם אלף עולות וחטאות יקריב, או פרי בטנו יתן בעד חטאת נפשו אין ערוך למו להיות כופר ראוי בעד נפשו החוטאת למרות עיני כבוד עליון אשר למעלתו אין תכלית, כמאה"כ "האתן בכורי פשעי" וכו', ואף כי שלא נוכל לחשוב שרק למען יהיה לכהנים מה לאכול צוה להביא הקרבנות, (כי מלבד שטעם זה אינו מספיק להקרבנות שאינם נאכלים כעולות וחטאות אשר יובא דמן אל הקודש פנימה, הוא גם נגד השכל שרק למען המציא מזון לכהנים יובאו הקרבנותן) או רק בעבור שהי"ת הטוב והמטיב לכל יצוריו יחפוץ בהשחתת ואבדן הבע"ח הנקרבים, גם יקשה להבין מדוע לא צותה התורה להקריב קרבן גם על המזיד (ר"ל בלא עדים והתראה אשר לא יוכה על עונו כדי רשעתו בב"ד) אחרי כי חטאו יותר גדול מהחוטא בשגגה ובלי דעת, גם רבו החוטאים במזיד בבני אדם יותר מהחוטאים רק בשגגה, וראוי יותר לתקן המעות היותר רגיל משאינו רגיל, ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל כי השי"ת חפץ למען צדקו וטובו להמציא בזה לא לבד יד ומקום אל החוטא האנושי הקרוץ מחומר לשוב אל אלקיו בפועל ומעשה גופני, כ"א גם לתת לו בעת הקריבו קרבנו אות וסימן גשמיי, זימבאל המזכירו כי גם שגגתו תחשב לו לעון, ומוכיח על פניו דרכו, למען יתעורר עי"ז יותר להשגיח על כל מפעליו ולהטיב דרכו מהיום והלאה כפי אפשרותו האנושית, (כי כפי הנודע מתולדת וטבע האדם הנוטה רק אל הגשמיות, יעשה פועל גופני ואות גשמי רושם יותר חזק בלבו, ממה שיעשה כל רעיון ויצר מחשבות שכלו הטוב בקרבו) אפס כל זה רק לחוטא בשגגה, בעבור חסרון דעת ומניעת ההשגחה הראויה על כל מעשיו, אבל החוטא במזיד וביד רמה, אף שהוא בלא עדים לא נתן חטאו לכפרה מב' סבות, הא' שלא תודע עתה בהביאו חטאתו להקריב לפני ה' לעיני כל, והתודתו על חטאו ברבים כי אדם שחטא ואשם לאלקיו בזדון לבו ובשאט בנפש, אף כי היה שלם בדעתו, ולא נעלם ממנו כי הוזהר על זר מעשהו זה, והב' כי מדת הדין תחויב שלא יכופר לנפש אדם המשכלת החוטאת בדעת והשכל, בהקרבת נפש בע"ח, אשר אין חלק לה בדעת ותבונה, ואף כי במנחת סולת ושמן שהם רק מגדר הצומח אשר גם נפש החיונית אין למו, כ"א בענות נפשו המשכלת בעצמה בצום ועינוים ועשיית מעשים ופעולות טובות לענות ולכבוש בזה יצרו הרע אשר לא יחפוץ באלה, כמאה"כ "הגיד לך אדם מה טוב," (ר"ל לכפר הפשט שהוא המזיד אשר ממנו דבר הכתוב תחילה במאמר "האתן בכורי פשעי") כי אם עשות משפט ?וצדקה? ואחז"ל על בית עלי שחטאו בזדון ומרי "בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ?ומעשים? טובים," אפס טעם זה מספיק רק לקרבנות הבאים לכפר על החטאים, אפס עוד יש לעורר על ה? השני מהקרבנות שבאים רק בנדר או בנדבה כזבחי שלמים ועולות כי בהשקפה ראשונה לא יבין השכל האנושי טעמם ותכליתם, והן אמת כי המורה ח"ג פרק ל"ב כתב, כי על זה מוסבים באמת דברי הנביא "כי לא דברתי את אבותיכם וכו' על דברי עולה וזבח" להורות כי מצות הקרבת כל אלה לא היתה מכונת לעצמה, כ"א תחבולה מהי"ת לשרש עי"ז עבודת הגילולים אשר עבדו קצתם מהם במצרים, כי אם צום שלא יקריבו כלל לא היו על נקלה יכולים לעזוב מנהגם הראשון אשר הרגלו בו מנעוריהם זה רבות בשנים, ע"כ התחכם הי"ת לצותם שיקריבו עכ"פ את קרבנותיהם לכבודו כמא"הכ "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" וכו' וכעין זה אמרו גם חז"ל במדרש ויקרא רבה פכ"ב "לפי שהיו ישראל להוטים אחר ע"ז במצרים והיו מקריבים קרבנותיהם לשעירים וכו' אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת וכו' והן נפרשים מע"ז." אפס הרב דחה דברים אלה, כי מלבד שלא יובנו בזה ריבוי הקרבנות, משפטיהם השונים ודקדוקי עניניהם הרבים, והיות עבודתם ומעשיהם דוחים מצות שמירת השבת ושאר המועדים אם תהיה מצות הקרבתם רק תחבולה למנוע עי"ז את העם מעבודת הגילולים והקרבת קרבנותיהם להם, יקשה ג"כ להבין אחרי שרק באותו הדור היוצא ממצרים היה הצורך לתחבולה זאת, אבל לא אחרי כן כאשר קם דור אחר אשר לא ראה ולא ידע עוד תועבות מצרים, וכל אשר עשו לאלהיהם, מדוע נתנו כל מצות הקרבנות החקת עולם לדורותם, ונשמרו גם בעת שבת ישראל על אדמתו בימי בית הראשון והשני? גם מה שאמר החבר בס' הכוזרי, כי כמו שתדבק הנפש הרוחנית באדם רק כל עוד יאכל וישתה, אבל מדי ירעב או יצמא, הלוא ימות לשחת ונפשו תפרד מגויתו, אשר מכל זה נראה כי צורך הנפש אל המזון, אף כי שלא נדע איך תיזון הנפש הרוחנית ממאכל הגוף הגשמי? כן גם ידבק כבוד הי"ת ושכינתו בישראל רק באמצעות הקרבנות הגשמיות אף שלא נדע איככה יצטרך לחול השכינה בישראל להבאת והקרבת הקרבנות האלה? דחה הרב באמרו, כי שני אלה אינם שוים כלל, כי רק הנפש אשר בפעולותיה עלי ארץ בעוד האדם בחיים חייתו, תשתמש באיברי הגוף וכוחותיה אשר הם לה ככלי מעשיה, תצטרך גם אל מזון הגוף, אשר יתן שיקוי לעצמותיו וליחיות חדשות למלאות חסרון הלחיות אשר תכלינה ע"י ההתכה יום יום, להעמיד ולקיים בזה כוחות גופו ואיבריו המשלימים כעבדים רצון אדוניהם הנפש, אבל בבחינת הקרבנות אחרי שבהשקפה ראשונה לא יצטרך להן קיום האומה הישראלית, איך נוכל לאמור שתהיינה הכרחיות לחול ודיבוק שפע האלקי וכבוד שכינתו בישראל? ולבאר ספק זה יאמר הרב ז"ל שמשל זה צודק רק באמרנו, שכמו שבאר למעלה שער ל"ב שבאכול האדם לחמו בשמירת המצות התלויות בסעודה, כהרחקת כל מאכל איסור ממנ', ונתינת תודתו לה' על כל אשר יהנה בברכ' הראוי' לה ויעל' תמיד בה על דעתו שאכילתו אות היא רק לחזק גופו למען יוכל לעמוד לשרת לפני ה' כל ימי חייו הקצובים לו מאתו ית' יהיה כל זאת כעין מזון רוחני אשר תיזון ממנו הנפש להשאר דבוקה ואחוזה עם הגוף כל ימי שבתה פה בבית חומר, כן גם הכונה הראויה אשר יכונו בני ישראל בהקריבם את קרבנותיהם, ובשמרם כל חקיו אשר צוה במעשה הקרבנות תועיל להם מאוד להשלים נפשם ולהיישיר דרכם בכל מפעלם, ולתקן מדותיהם וכל תכונותיהם, עד שיהיו ראוים שתדבק בהם השכינה וכבוד ה' עליהם יראה, וזה שאחז"ל על הקרבנות בכלל, "ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני, "ולו היו ישראל באותו מדרגת השלמות עד שהיו הולכים בדרכי ה' ושומרים כל מצותיו אף בלי עבודת ומעשה הקרבנות, הלוא יותר טוב היה להם, כי האיש אשר מעצמו יתעורר ויגבה לבו בדרכי ה' בלי הצטרכות אל הערה חיצונית לזה ע"י מעשה ועבודה גופנית, הלא בלתי ספק יותר יירצה לפני ה', כמאה"כ "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח," וע"ז מורה גם מאה"כ "כי לא דברתי את אבותיכם וכו' ביום הוציאי אותם ממצרים על דברי עולה וזבח, כי אם הדבר הזה צויתי אותם לאמור שמעו בקולי" וכו' ורומז בזה על מאה"כ (שמות י״ט:ה׳) "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" וכו' אפס אחרי שהראו ישראל אח"כ במעשה העגל שלא הגיעו לאותה מדרגת השלמות לבלתי הצטרך עוד למעשה גופני המעורר אותם אל ההשכלה העיונית האמיתית נצטוו באמת מאוהל מועד על מעשה הקרבנות.
הנה לפנינו שיש ב' מיני קרבנות, הא' אותן הבאים על החטא, והב' קרבנות תודה שלמים ועולות, ושני אלה ירצו לפני ה' רק בהיות הכונה הראויה והטהורה מחוברת להם, וזולתה פגול המה ולא ירצו, כמאה"כ "ולא תאירו מזבחי חנם", (ר"ל אם לא תחברו הכונה הראויה והנרצית אל מעשי הקרבנות אשר תעלו עליו) אין לי חפץ בכם וכו', ומנחה, (ר"ל כזאת המובאת בלי הצטרפות הכונה הראויה) לא ארצה מידכם" והנה כל משכיל ישפוט מעצמו, כי גם אם הכונה הראויה היא בחוברת עם מעשי הקרבנות בכל זאת נרצה המין הב' אשר איננו בא על חטא יותר מהמין הא' הבא רק לכפר על החוטא אשר חטא ואשם לאלהיו, וידוע ג"כ כי קרבן נח בצאתו מהתיבה היה ממין א', כי הביאו לכפר פני עליון על שגגתו ושגגת בניו, כי גם הם לא הטהרו למדי מחלאת המדות הרעות, ורק בבחינת זולתם מהדור הרע ההוא היו טובים ונכוחים כמחז"ל "בדורותיו היה צדיק, ולא בדורות אברהם ויצחק", ואמרו "אפי' נח שהיה בהם לא היה כדאי," (שינצל בנס נפלא כזה ממי המבול, ורק למען קיים העולם והחיות נפש כל חי עמו נתרצה לו ה', וחמל עליו עד שניצולו הוא ובניו) אפס התמידים שנצטוו ישראל להקריב בכל יום אף בעת היותם הולכים בדרך הטוב והישר היו ממין הב' הנרצה יותר לפניו כקרבן הבל שהיה טהר לב ונקי כפים ששעה ה' אל מנחתו, וכקרבן שלמה שהקריב אלף עולות נדבה בהיותו עוד במדרגה שלמותו עד שנראה אליו אז הי"ת בגבעון, ועל ב' מיני קרבנות אלה רומז המדרש שהחל בו הרב "מלה"ד למלך וכו', כי בקרבן נח נאמר "וירח ה' את ריח הנוחוח" המורה שערב לו קרבנו שהיה ממין הא'. כמו שערבו לו התלמידים שנצטוו ישראל להקריב שהם ממין הב', ועוד לא ידענו איזה משניהם ערב לו יותר? אך באמרו "זאת תורת העולה, היא העולה" וכו' המוסב על קרבן התמיד נראה שהיא נבחרת ואהובה לו יותר בעבור היותה ממין השני" וע"ז יורה גם מאמרם ז"ל, "כימי עולם ימי משה" (שנצטוו בהם להקריב קרבנות על החטאים) "וכשנים קדמניות, כשני שלמה" שהקריב אלף עולות נדבה, או "כימי עולם אלו ימי נח, וכשנים קדמוניות אלו ימי הבל וכו'." הקושי העצום וגודל המבוכה הנמצאות בענין הקרבנות לא נפלא היא ולא רחוקה. כי מהמבואר שהראוי שיושאל בהם שאלה חזקה שזה תוארה. הנה לא ימנע משיהיו אלו הקרבנות הנקרבים לגבוה שכר ושוחד אליו יתברך תחת הכעס שהגיע לו ממעשי החוטא בם יתרצה ויתפייס כדרך המלכים המתפייסים בעבודת מתנה. או שיהיו בתורת קנס ועונש על החוטא ופרוע פרעון על חטאתו אשר חטא ואם לא יגיע אליו יתעלה תועלת כלל כענין עונשי הגוף אשר יצוום הדתות. או שיהיו לתועלת המקריבים משרתי המזבח אשר חלב זבחימו יאכלו. או להשחתת הנקרבים והפסדם. והנה הענין הראשון הוא מבואר הביטול. כי לא ישוער שיהיה כן רק במה שיורה שחסר ממנו יתעלה דבר יתפייס ויתרצה בהשלימו לו. וחלילה לו מזה כמו שאמר המשורר (תלים נ') לא אקח מביתך פר וגו' כי לי כל חיתו יער וגו'. ויבא עוד ביאורו. אמנם ישעיה הנביא דבר בזה הענין בפירוש ואמר ולא אותי קראת יעקב וגו'. לא הבאת לי שה וגו'. לא קנית לי בכסף קנה וגו'. אך העבדתני וגו' וסוף אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וגו' (ישעי' מ"ג). והכוונה כי בכל מה שעשו מאלו הקרבנות לא היו לו לתועלתו כלל כי הוא יתעלה לא נהנה דבר מהם עד שיאמר שתגיע להם מחילת עונותיהם חלף מה שקבל מהם מהעבוד' וממתנות הקרבנות. אך מה שהגיע אליו יתברך מהם הוא היגיע' והלאות בחטאתם ובעונותם בלי שום תועלת והנאה כלל ואם תאמר א"כ במה הם מתכפרים אמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני. ומה נכבד טעם כפל השם לומר אני אני הוא שעשיתי לא למען שום דבר אחר שיחובר אלי. שאם היתה המחיל' מחיריית היתה מסובבת משנינו אבל כשלא היתה שם שום תמורה לא נעשה כי אם למען צדקי והנה חטאתיך אשר זכרתי לא אזכור פרטם עתה כדי שלא להלבין פניך אבל אם תרצה אתה הזכירני ונשפטה יחד ספר אתה מה שתרצה מהם למען תצדק (שם) הנה נתבאר שהשתדל הנביא להוציא דבר בליעל אשר כזה מלב הפתאים ולפי זה לא נמצא בתורה בענין הקרבנות המובאים על המזבח מזה המין לשון עבודה כלל. רק אמר משה (שמות י') ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' כי דבר עמו ע"פ דרכו כי דרך העכ"ום לעשות קרבנות דרך עבודה כמו שאמר (דברים י"ג) נלכה ונעבדה אלהים אחרים. ולזה הזהיר הכתוב (שם י"ב) השמר לך פן תנקש אחריהם אחר השמדם מפניך ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם וגו'. אמר כי הקרבנות המצויין בתורה האלהית אינם דרך עבודה כמו שעושין העכ"ום לאלהיהם. והראיה שהם שורפים את בניהם ואת בנותיהם לפניהם כסבורים שהם נעבדים בכך ומקבלים הנאה מהם אמנם העבודה האלהית אינה רק שתשמרו לעשות את אשר יצוה אתכם לא להוסיף ולא לגרוע כי בזה לא תחוש התורה מהפיל שם עבודה. (שם י') את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד וגו'. (שמות כ"ג) ועבדתם את ה' אלהיכם. כי בכל מה שתהיה העבודה בלב ותקון המעשים הוא נגלה שהתועלת הוא לעובד ולא לנעבד וכמ"ש (דברים שם) ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. ועל הענין הזה יחסו חז"ל (מכלתא ס"פ בא) מאמר מה העבודה הזאת לכם אל הבן הרשע מן הבנים כי לבדו כן יחשוב שהקרבן ההוא בא בתורת עבודה בה יפיק המקריב מה שכוון אליו בתורת מחיר והנה זה הדעת הוא מבואר הביטול: אמנם הענין הב' ואם רחוק כראשון ימאנהו השכל האנושי בטעם מספיק. וזה שא"א שיושת כופר על החוטא אם לא בשיערך לפי מעלת אשר יחטא אליו: וכיון שהאל יחעלה אין ערוך אליו לשום דבר מהדברים הנה הוא נמנע לשום שומא בחטא אשר יחטא ליי'. והוא מ"ש עלי הכהן אל בניו כשאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם יי' אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם ליי' יחטא איש מי יחפלל לו (שמואל א ב׳:כ״ד-כ״ה) ירצה בני השמועה אשר מעבירים מכם עם י"י ביניהם לא טובה היא ולא ידעתי על מי תסמכו במה שחטאתם ליי' אלהיכם שאם יחטא איש לאיש עד האלהים יבא דבר שניהם והם ישיתו עליו עונש כפי ערך המבייש והמתבייש ונתן בפלילים וימחל אמנם כאשר יחטא איש ליי' מי הוא זה ואי זהו אשר יוכל להשפט עמו ושכבר פרע מה שהיה לו לפרוע על מה שחטא אליו. ועל זה הדרך אמר הנביא (מיכה ו') הירצה יי' באלפי אלים וגו'. האתן בכורי פשעי וגו'. הנה שזה אין טעם הגון אל הקרבנות: אמנם הענין השלישי יהיה מגונה מאד שיהיו הכהנים אוכלים חטאת עמם ושמחים הייטב בעיני ה'. ועוד שכמה וכמה חטאות ועולות שאין להם חלק בהם כלל כי נשרפו כליל על גבי המזבח או חוץ למחנה. ואין צריך לומר לענין הרביעי שאין בו שום טעם וחלילה לאל לבלע ולהשחית. Whenever the matter of animal sacrifices is discussed, there are some difficult questions that cannot be ignored. 1) Is it not unavoidable that sacrifices will be viewed as attempts to bribe G'd to forego the anger caused Him by the sinner who offers the sacrifice? 2) Does it not seem that the donor tries to placate G'd just as he would attempt to placate a mere mortal ruler, thereby insulting G'd, reducing His stature? 3) If, on the other hand, the offering is in the nature of a pennance, payment for trespass from which G'd receives no more benefit than from say the imposition of corporal punishment on the sinner, what good is it? 4) Is the purpose of the sacrifices perhaps merely to provide the priests with a livelihood, or simply the destruction of the animals that are being offered up? It is clearly erroneous to view the offerings as an attempt to restore the perfection or wholeness of G'd by means of a sacrifice that would complement something incomplete in Him. In Psalms 50, 11-13, "I will not accept bullocks from you, since all the animal kingdom is Mine; if I were hungry, would I have to call you? After all, the whole universe belongs to Me." Isaiah 43,24, states this even more succinctly. "You have not bought for Me fragrant reeds with money..nor have you tired yourself out on My behalf. You have not brought Me the lambs of your total offerings, not honoured Me with your meat offerings;..you have not bought Me with your money! I, I forgive you for MY sake!" Clearly, what the prophet stresses is that none of the things Israel did to placate G'd or bribe Him, has had the slightest impact on the well being of G'd Himself. G'd forgives for His own sake. He emphasizes that there is no other consideration, repeats His name when He proclaims that He dispenses forgiveness, in order to stress that there is no personal benefit involved. There is no aspect of G'd that can be enhanced by the gift of man. If there were a price tag on forgiveness, it would have to be set in motion through mutual action. Since however, there is no exchange of values for the forgiveness, it occurs only through "My righteousness." "I will not remember your sins," so as not to shame you. However, "remind Me of them," you tell of them, so that you can become righteous. (Isaiah 43,26) It is evident that the prophet endeavours to squash the foolish notion of "our contribution" in the matter of sacrifices. It is noteworthy that the term avodah, service, is not used in the Torah concerning offerings that are brought on the altar in order to obtain forgiveness. When Moses did use that term when talking to Pharaoh, (Exodus 10,26) "we do not know what we will serve the Lord," he simply used terminology familiar to Pharaoh. It is the manner of pagans to employ the term avodah for their religious observances. (Deut. 13,7) "Let us go and serve other deities." We find a similar warning (Deut 12,30) "lest you inquire into their deities, saying," how do these nations serve their deities?" The Torah in that instance, continues "do not do thus, for the Lord your G'd etc.," meaning that worship of the G'd of Israel is not of that order. Positive proof that worship of our G'd is of a totally different calibre, is the fact that "they burn their own children in fire to their deities," something the G'd of Israel has described as an abomination. True worship of G'd consists of obeying His commandments, neither adding nor subtracting therefrom. (Deut. 13, 1.) When referring to that kind of worship, the Torah does not shrink from employing the term avodah as in Deut. 10, 12, or Exodus 23,25, and other places. In all matters of piety of the heart, performance of good deeds, the benefit that accrues to the practitioner is stressed. (Deut. 10, 13) "for your own good." "Serving" is for our benefit, not G'ds. It is significant that the rasha, wicked person quoted in Parshat Bo, describes the Passover ceremonial as an avodah, service, stressing "what is in it for you?" It is precisely this attitude to sacrificial service that needs to be debunked. Similarly, the second possible rationale suggested for the requirement of sacrifice, namely atonement, cannot be true. It is obvious that the object used for atonement would have to be in some value relationship to the subject against whom the sin had been committed. Since it is imposible to relate to the Creator in this fashion, the idea of sacrifice sufficing as an act of compensation is quite erroneous. This is what the High Priest Eli (Samuel 1,2,23-24) tells his sons when he remonstrates with them. He had heard that they had acted improperly. "When man sins against man, the judge can mediate and determine fair compensation; but when man sins against G'd, who can determine the amount of compensation due to G'd?" How will one know that one had atoned adequately? Similarly, Michah 6,7, calls out: "Does the Lord want thousands of rams, tens of thousands rivers of oil?" The meaning is "could even the greatest amount of sacrificial animals compensate for the iniquity committed?" Obviously then, the idea of compensation is not the rationale for sacrificial rites. Regarding the third possibility mentioned, that the priests should be provided with a livelihood, the many offerings which are completely burned up, demonstrate that this could not have been the thought behind this legislation. Moreover, the idea that priests should be happy to consume the proceeds of man's sins, that their livelihood would improve in direct ratio to the number of sins committed by their brethren, could hardly be pleasing in the eyes of G'd. The fourth possibility mentioned, the wanton destruction of part of the animal kingdom is also difficult to accept as a possible motivation behind this legislation.

ועוד יש ספק עצום במה שלא צותה התורה להקריב קרבן כי אם לשוגג. כי יראה שהצורך יותר גדול לחוטאים בדעת ובזדון משני טעמים. האחד כי רבים עתה עם הארץ החוטאים במזיד ובלתי כובשים את יצרם מאשר יחטאו בשוגג ובלי דעת וראוי לחוש אל הרוב. והשני כי הנה החוטא בשוגג אינו חוטא על דרך האמת ואינו צריך לעשות תשובה כי לא יפול בו חרטה ותשובה ואשר אינו חסר תשובה למה יביא קרבן. אמנם המזיד הוא חוטא באמת והוא אשר הצריכו הכתוב תשובה וכאשר צוהו על התשובה ראוי להטיל עליו קרבן כשיתחרט וישוב וכפר עליו מחטאתו ונסלח לו: In addition, the fact that the Torah provides animal sacrifice as a means of atonement primarily for unintentionally committed misdemeanours, is difficult to understand for two reasons. The majority of people sin due to a lack of self control, but knowingly. It would seem logical therefore to legislate an atonement procedure for that majority. Secondly, the shogeg, unintentional sinner, did not really sin, and therefore, should the one who lacks the proper remorse bring the sacrifice, instead of the one who will at least feel properly guilty and can be presumed to be remorseful?

ואולם המין הזה מהקרבנות שהטילם הכתוב על החוטאים איש בחטאו. כבר נוכל לומר שהן באים לצורך החוטא להטיל בו גערה ותוכחה על חטאתו אשר חטא בה. ואם אין שום ערך בינו לבין אלהיו לא מפני זה יפטר וילך לו. אבל היה החסד האלהי להגביל ענינו ולפשרו כפי הראוי לתועלת הכללי כדי שלא תנעול דלת התשובה בפני החוטאים והוא אחד מהענינים שויתר האל יתעלה אצל האומה הזאת ממה שיאות לו מגדולתו בכל שאר הדברים אשר כתבנו בפרשת המשכן שער מ"ח. וכמ"ש (ישעיהו מ״ג:כ״ה) אנכי אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני כנזכר: It is fair to assume therefore, that the animal sacrifice is required from the unintentional sinner because of what this does for him, not because of what it does for G'd. If the sacrifice does not reflect the respective value of the sinner and the one sinned against, it demonstrates the extent of G'ds kindness. He does not slam the door in the face of the repentant and the remorseful. The whole legislation demonstrates that G'd has waived some of His claims on man, when it comes to the way He deals with His chosen people. This principle has been dealt with in chapter forty eight.

ובמדרש (ילקוט יחזקאל רמז שנ"ח מפסקת') שאלו לחכמה חוטא מה ענשו אמרה (משלי י"ג) חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה ענשו אמרה (יחזקאל י"ח) הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מה ענשו אמרה יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה חוטא מה ענשו אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב (תלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך: הנך רואה כי חז"ל סדרו בכאן הדעות הנופלות בזה הדרוש ונתנו חלופם לפי טבעם וענינם. וזה כי המה ראו שהחכמ' האנושית לפי שרשיה והנחותי' מצד פחיתות החוטא וגודל אשר חטא לו היותו בלתי בעל תכלית ובלי שום ערך ודמיון כלל כמו שאמרנו לא תגזור בחוטא שום תיקון כלל אלא שהחטאים תרדף רעה עד כלותם לשרש מארץ גזעם וכמו שנאמר בבית עלי אשר זכרנו (ש"א שם) וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. אמנם ששאלו למדרגה אשר עליה והיא המדרג' הנבואיית אשר תשיג במהות הנפשית ואמתת עצמותן ויודע שלכל אחת מהן מחיצה בפני עצמה ולא תתקשר נפש הבן עם נפש האב ולא עם זולתו מהקרובים כשאר בשר עד שיחוייב שתפסד קצת וכמ"ש החכם שלמה ברוח קדשו על זה החלק השלם מהאדם (קהלת ד׳:ח׳) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו כמו שפירש שם היטב לזה תשיב אמריה הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה (יחזקאל שם). והכוונה כי לא כאשר תגזור החכמה האנושית חטאים תרדף רעה מאב לבנים כי כל אחת מהנפשות היא נבדלת מחברת' ולא תשיג האחד עונש זולתה כמו שביאר לגמרי באומרו קודם זה (שם) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החוטאת היא תמות. ואמר למה יתיחסו הנפשות לאבות ולבנים כי במה שהן נפשות אין להם אב ובן כי כלם הם שלי בענין אחד כאומרו (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו'. כלומר לא יתגודד הבן בעבור האב כי בנים אתם לה' אלהיכם ועוד אביכם חי ולא האב בעבור הבן כי הבנים בניו יתעלה וכל זה בבחינת הנפשות ואם כן החוטא לבדו ישא עונו כמו שיבא שער צ"ט ב"ה. וזאת היא תשובת הנבוא' מצד מה שהיא שלמות מושפע באיש הנביא לבד: אמנם מצד שהיא נבואת תורה כוללת משימה דת אל הכלל היתה תשובת' יביא קרבן ויתכפר. וזה שיתכן מאד לפי התועלת הכללי שתושם דת שהחוטא בשום צד על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה יביא קרבן ויתכפר כמו שהסכימו בזה כל הראשונים ז"ל שהוא תועלת נפלא בו יבואו האנשים החטאים לכלל דעת והכרה בשיעור חטאתם כאשר יראה שהקרבן הנקרב על חטאו ישחט ויופשט וינותח וישרף על האש אשר על המזבח כי ישים אז על לבו שכן משפטו על חטאו וכן ראוי שיעשה לו לולי ה' שרחם עליו לשום אשם נפשו או זולתו מהקרבנות ומתוך כך יהיה מורא שמים עליו באופן שלם והיתה זאת תחבולה נפלאה לפי שעל הרוב לא יכיר החוטא גודל חטאו כי אם בהגיע אליו שיעור ענשו. הלא תראה קין כאשר שמע מפיו יתעלה שאמר לו (בראשית ד') קול דמי אחיך וגו' ועתה ארור אתה מן האדמ' וגו' כי תעבוד את האדמ' לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ וגו'. הנה אז הכיר גודל עונו ואמר גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי וגו'. ואמר כי מתוך כובד העונשין יכיר גודל החטא מה שלא היה מכיר בו תחלה. קרה לו ולחביריו בזה, כמקרה השכור הנכנם אל החנות ושותה ומשתכר ואינו מכיר רוב שתייתו עד שישאלו ממנו מעות הרבה. וכמו שאמר החכם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים (משלי כ"ג) בכיס כתיב ויש אם למקרא ולמסורת. וטעם המסורת כי כאשר יתן בכיס עינו וישתה לפי דמיו לא לפי רצונו אז יתהלך במישרים. וטעם המקרא כי היושר השלם הוא כאשר יתן בכוס עינו ובבחינת הנזק המגיע לו ממנו יבדל מהמותר לא מדאגה מדבר ההוצא' ולא מזולת'. מכל מקום העונש יורה חטאים שיעור חטאם. וזה לשון הרב המורה פרק מ"ו חלק ג' ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כוונת אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי כי צריך להזכיר חטאו תמיד כמו שנאמר (תלים נ"א) וחטאתי נגדי תמיד. ובמדרש (זוהר פ' ויקרא) חד עתירא קריב קמי כהנא תרין יונין אמר ליה כהנא קורבנא דא לאו דידך הוא אתי לביתיה והוה עציב אמר ליה אחוי אמאי את עציב אמר ליה דלא קריב כהנא קורבנא. אמר ליה ומאי איהו אמר ליה תרין יונין אמר ליה לאו דידך הוא דהא כתיב (ויקרא י״ד:כ״א) ואם דל הוא ואין ידו משגת והביא שחי תורים וגו'. אלא קריב קרבנך. אמר ליה ומה איהו אמר ליה חד תורא. אמר ליה ומה כל כך חמירא חד מחשבה נדירנא דלא סליקנא על לבא עוד מחשבה דחטאה מכאן ולהלן מה עבד כל יומא אשתדל בסחורתא ובליליא נאים כד איתער קרי ליה אחוי למילף לה מילי דאורייתא והוא לעי עד דסליק יממא אשתכח דאוליף אוריתא והוו קראן ליה יהודא אחרא. והכוונה מבוארת מכל צד. אמנם היה זה הקרבן מכפר בין שיהיה מהבעל חי הבלתי מדבר או מהדברים אשר תחתיו על השגגות אשר תיעשנ' בלא יודעים. אמנם כאשר יחטא האדם בדעת כמו שנתבאר בב' ובג' מהז' מספר המדות ויבא ענינו בפרשת סוטה ונזיר שער ע"ג ב"ה הנה אז לא נתן לכפרת קרבן מב' טעמים. הא' כדי שלא יתפרסם לרבים כי יש אדם משכיל ושלם בדעתו ויודע רבונו ובלתי כובש את עצמו מעשות הרע בעיניו כי הוא שלוח רסן והתר רצועה להורות חטאים בדרך פשעם. והב' כי זה אשר חטא בנפש מדברת אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנה אבל שהנפש החוטאת עצמה היא אשר תבחר ותקרב על מזבח התשובה השלמה בצומות וענויים ומעשים טובים כמו שאמר הנביא (ישעיהו נ״ח:ה׳) הכזה יהיה צוה אבחרהו יום ענות אדם נפשו. ואמר (שם) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו' כמו שיתבאר בפרשת יום הכפורים שער ס"ז בעזרת האל. ומה יקר מאמר הנביא האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הגיד לך אדם מה טוב ומה יי' דורש ממך וגו' (מיכה ו') ירצה שהפשע והוא אשר יחטא האדם בדעתו ובכוונתו למרוד או החטא אשר נפשו ידעה בו ועשאו במזיד איך יכופר בזבח ומנחה ואף על פי שיתן בכורו ופרי בטנו לקרבן תחתיו. אמנם התקון הטוב המיוחד אליו הוא שלמות הנפש עצמה בעשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיו. (מיכה שם) וכמו שאמרו ז"ל על בית עלי בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ומעשים טובים (ר"ה י"ח:). והוא מאמר החכם (משלי כ״א:ג׳). עשה צדקה ומשפט נבחר ליי' מזבח. והוא מאמר השם יתעלה לבדו יעשה תשובה ויתודה ויתכפר. והוא מבואר כי זה לא ידבר כי אם במזיד באשר הוא צריך לעשות תשובה כמו שאמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב טוב וישר יי' על כן יורה חטאים בדרך. ירצה כי הוא טוב ורוצה בקיומם של בריות והוא ישר ומצד יושרו הוא חפץ במשפט ואיך יתפשרו שני הענינים כי אם במה שיורה חטאים בדרך התשובה כי אז יוסכמו הטוב והיושר יחדיו לרחם על החוטא ואפילו מזיד. ואצל התשובה בשער ק' יתבאר זה יותר בעזרת האל. והכלל שזה המין מהקרבנות לא יקשה עליו מציאות כוונתו וגם לפי דרכו יצדקו מאד הכתובים המורים על צרכם עם אותם שיורו שאין חפץ השם יתברך בהם כי טוב הוא לאדם שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן וכמו שאמר החכם וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח אשר אינם יודעים לעשות רע (קהלת ה'). יאמר זה על הקרבנות המצווים בתורה על השנגות הנעשות בלא יודעים. ואמר כי יותר טוב וקרוב לשכל לשמוע דברי התורה והמצוה עד שידע ויכיר בין טוב לרע לפי התורה ממה שיעזב אל הפתיות ויבא בהם לידי שגגות המחייבות להביא עליהם זבח לפי שלא ידעו בעשות הרע. ועל זה הדרך יתבארו כל הכתובים המרחיקים אותם ואם הם רבים לא אאריך בביאורם רק מה שיבואו לפי דרכנו. ובהמשך דרכנו נוסף על מה שדברו בהם הראשונים בפירושיהם. אמנם המין השני מהקרבנות אשר בלי עון יריצון ויכוננו כנון זבחי שלמים נדר או נדבה עולת ראיה חנוכת המזבח וחנוכת הבית וכדומה הוא מה שיקשה מאד טעמו על השכל האנושי כי לא יוכל למצוא מה העבודה הזאת ומה טעם יש בה עד שהזרות והקושי הזה הכריחו לרב המורה ז"ל לכתוב מה שכתב בפרק ל'ב מהחלק הג' שכלם הם מכוונים מהתורה האלהית על הכוונה השניה ולבער גלולי ע"א המורגלת ראשונה ואין אחד מהם שיהא מכוון לעצמו ותלה סברתו זאת במאמר ירמיהו (ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום וגו'. על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו'. ויתר הכתובים אשר יובן מהם שאין חפץ השם יתעלה בקרבנות כמו שאמרנו. וכבר השיגוהו האחרונים (רמב"ן ויקרא) בטענות חזקות והכו על קדקד סברתו זאת מכות גדולות ונאמנות לא זורו ולא חובשו מטעם רבוי הקרבנות וחמר דקדוק ענינם ופרטם ורובי תורתם ומשפטיהם וכל הלכותיהם שא"א שיהיה הכל ללא דבר. לא נעלמו דברים אלו מעיני הרב אלא שהפשיר אותם במים קרים לא תתקרר הדעת בהם וזה כי הוא כתב זה לשונו ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבבך ותאמר לי איך באו מצות ואזהרות ופעולות עצומות מבוררות מאוד והושם להם זמנים והם כלם בלתי מכוונות לעצמם אבל מפני ד"א כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כוונתו הראשונה ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונ' ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו העניינים אשר חשבת שהם על הכוונה השנייה. שמע תשובתך אשר תסיר מלבך זה החולי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין ובשוה והוא אומרו (שמות י״ג:י״ז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ראה איך צדד הרב פני הספק אל אופן שיוכל לקבל תשובה מה באומרו כאלו היא תחבולה וכו'. ואי זה מונע וכו'. כי עקר הקושיא אינה רק שאפילו לנהוג בענין זה אופן התחבולה ודרך המנהג הטבעי בתאר הענינים שזכר היה סכלות עצומה להאמין כי ראה השם יתעלה להרבות מהם בכמו זה השעור ולדקדק במעשיהן כל אלו הדקדוקים ולהחמיר עליהם כל החומרות ההם ולחלל עליהם כל ימים טובים ושבתות שבעולם אחר שלא היתה הכונה רק להעתיקם מהם. ועוד שודאי הנדון שלפנינו הוא הפך המשלים שהביא וזה כי שם לא נמשכה התחבילה כי אם זמן מועט ונשאר תועלת התכלית לעד אבל בכאן נשארה תעתוע התחבולה לנצח לתכלית שלא היה הצורך בו אלא במעט זמן מההתחל' לבד. וגם כי הוא הודה שלא הספיקו לו כל ^*ספרי הצאבה, הם ספרי העמים הקדמונים אשר עבדו הכוכבים ומזלות, ועבודה זו נקראת בלשון ערבי צאבה, מלשון צבא, לפי שעובדים לצבא השמים, ובלשון עמים צאבעיסמוס ספריהם כתובים כל מיני העבודות והקרבת קרבנותיהם לאליליהם. ספרי הצא"בה למצוא סבה לכל מעשה הקרבנות כמו שהוא ביין הנסכים ובאזוב ושני התולעת ושתי צפורים לא במצורע ולא בפרה אדומה כמו שכתב פרק מ"ו ומ"ז חלק שלישי וכן בפרק מ"ח כתב שלא מצא שם טעם לאיסור בשר בחלב ומדהא לא ידע מר מילי אחריני איכא וכו'. ועוד קשה מזה למה לו לשלמה המלך להעלות אלף עולות פעם אחת (מלכים א ג׳:ד׳) וליתר המלכים אשר כן עשו אשר לא צוו עליהם ודי להם מהאיסור מה שהתירה התורה. ומה יעשה אל קרבנות האבות אשר העבירו גילולי עבודת אלילים מהארץ. גם בקרבנות הראשונים. אדם קין והבל ונח אשר לא קדמה להם עבודת אלילים מעולם וכ"ש שלא נצטוו עליהם על הכוונה השנית. והנה אלו הם קושיות חזקות אשר לא יוכל להרפא אמנם הנרבוני שעשה עצמו זקן ביתו של הרב ז"ל ואפטרופא שלו בהגיעו בפירושו אל הפרק הנזכר הוא מתמרמר מאד כנגד אלו המקשים הספקות העצומות מנח ובלעם ושמואל וזולתם וגם נגד המקבלים אותם ומשתדלים בהתרתם ואמר שאלו ואלו לא הבינו כוונת הרב בפרק ההוא ולא ירדו לסוף דעתו והתחכם לבאר כי הנה הרב לא חשב לתת טעם על תועלת הקרבנות וצרכם כי תועלתם ידועה ונכרת שהם העבודה היותר מפירסמת שתעשה לשם אלהות כענין התפילות והצעקות והצומות ודומיהם שהם מחזקים האמונה ומעוררים הכוונה וההתיחדות אל האלהים. אבל שכל עצמו היה לתת טעם למה שנצטוינו עליהם בתורה כי אמר שהיה זה להרחיק אותנו מעל אלהים אחרים ולהסב לבנו אליו ושכבר היה מותר אצלנו זאת העבודה כיון שלא נעשת בבחינת עצמה רק על הכוונה השנייה שהיא ההתעוררות על חוזק האמונה וההתיחדות הנזכר אלא מפני שיהיה דבר זר בעיני המונם כמו שאומר בזמננו זה שלא יתפללו אל השם ולא יצומו לפניו אבל שיספיק בכוונת הלב לבד ואף על פי שגם זה לא ירע רק בלב ההמון כי החשובים כבר אמרו ודומו סלה. סוף דבר שהקרבנות אצל הרב ז"ל כדברי הצומות וזעקתם שוה בשוה אלו ואלו שלא יבוקשו בבחינת עצמן כי אם על הכוונה השניה ובזה האריך וכפל דברים ומאד אפלא מזה האיש כי מנהגו בכל מה שביארו בספר ההוא או רובו לטמא הטהרות ולפגל הקדשים ולפחות לגלות מומים נסתרים. ועתה משתדל לטהר ולתקן את הדמאי בתעתועים ודברי הבאי. שאם כדבריו מה צער היה לו לרב בטעם הקרבנות שהוצרך להקדים חידות ומשלים מפליאות הטבע ותחבולות המנהיג היה לו לומר שמעשה הקרבנות והתפלות והצומות והדומה מהם כלם הם ממין אחד והוא לחזק אמונת מציאותו יתעלה והשגחתו ולסבב הבקשה והתוחלת מאתו יתעלה לא מהזולת. ואחר שיש בעצמיותן טעם נכון למה לא היה הטעם ההוא סבת צואתן בתורה ולמה אמר שהיה מבטלן אלא שלא הספיקה לו תחבולה לזה. והנה הרב עצמו שם הבדל נפלא בין הקרבנות והתפלות כמו שאמר כי לפי שהתפלות הם קרובות יותר אל הכוונה הראשונה לזה היה מצותן בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום אמנם הקרבנות שהיו רחוקים מהכוונה הראשונה המעיט מציאותן מאד. ועוד אם כדבריו למה לו לרב ז"ל לעורר על עצמו זה הספק העצום לומר ואני יודע שנפשך תברח וכו'. כי למה תברח נפשנו שאין ספק שכל מיני העבודות כל עוד שירבו ויארך ענינם ואפילו יותמדו בלי הפסק הוא יותר מועיל כי לפי כן תתחזק האמונה ותתרבה האהבה וימצא הדבקות וכמ"ש (ברכות כ"א.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ולמה לו לבקש תחבולות דרך המדבר ים סוף. והכלל שאין ממש בסניגוריא זו להוציאו מידי הספקות העצומים וכמדומה לי שאין דעתו של סניגור זה נוחה בדבר בלתי מתוקן אם לא שימציאהו מעצמו מי יתן איפא החרש יחריש ולא יטיל מומים במקום שאינם ועל כיוצא בזה אמרו (במדבר רבות פ' כ') לא מדבשיך ולא מעוקציך. ועתה אומר כי מה שיראה האמת והיושר בענין הזה הוא שכל הקרבנות כלם הם באים בעצם וראשונה לשתי הבחינות הראשונות שזכרנו ראשונה רצוני לפיוס ורצון לפני האל יתעלה ונתוכחת מוסר המקריב אלא שיתחלפו ב' המינים בעניינים האלה בפחות ויתר. אמנם השלישית והיא תועלת המשרתים תמשך מהם במקרה ובכוונה מה כמו שהרביעית והוא השחתת הנקרב תמשך בהכרח ובלא כוונה אליה כלל. אמנם איך יתכן שיהיה זה מבלי שישיגונו הספקות הנזכרות הוא כפי מה שאומר אחר שאזכור דעת החכם החבר ז"ל אשר השיבו אל המלך כוזר על שאלה זו עצמה למה שראיתיהו כמו שער לבוא בו אל אלו העניינים החמורים עם שלא נשלמה התשוב' על ידו. וזה כי הוא ז"ל אמר (כוזרי מ"ב סימן כ"ו) שכבר ימצא דבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית מקדשו כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שנזון בו וכמו שלא נודע טעם הזנת זאת הנפש העליונ' באלו המזונות הגשמיים שאינם מטבעה אבל מצאנו ראינו תועלתם. ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות אבל נמצא דבקות השכינה עמנו באמצעותם. והנה הוא מבואר כי נוסף על מה שהוא ביאר הדבר הנעלם בנעלם כמוהו. הנה המשל אינו דומה לנדון וההבדל ביניהם הוא גלוי כי הנה המזון הוא צורך נכר ומפורסם לבריאות הגוף אשר הוא הכרחי לעמידת הנפש וקיומה אצלו ודאי תטרד בטרדת הגוף כמוזכר שם מה שלא יהיו כן הקרבנות לא צורך השכינ' ולא צורך האומה כדי שתתקיים עמהם השכינ' והדבקות האלהי ביניהם. ובמקום הזה לא נלמוד סתום מן המבואר אחר שלא הושוו בטעם. אלא שאני אומר שהענין בהם שוה ומבואר בלתי מוסכל וזה כי כמו שיושלם בריאות הגוף על ידו המזונות ובבריאותו יהיה לו שלום עם נפשו ותדבק אליו. כן יהיה הענין באלו הקרבנות כי בטוב ההשקפ' הם נותנין הבריאות והשלמות אל כללות האומה ואל יחידיה וסגולותי' כדי שימצא אצלם הדבקות האלהי בלי ספק. והוא כי מהידוע שהנפש האצולה והמתעצמת באדם השלם ברוב זירוזו והשתדלותו אשר על זה נאמר (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה כמו שנתבאר שם שער ו' היא נפש יקרה ומעולה מהיותה חיונית או היולאנית. והנה כמו שהם נבדלות במהיותיהן כן נבדלו מזונותיהם אשר בהם יתפרנסו ויתקיימו אצל הגוף כי הנפש החיונית אשר היא השלמות הראשון אל הגוף ניזונת ומתקיימת אצלו במאכל ובמשק' הגשמיים. אמנם זאת הנפש האצול' הרוחנית אינה מתפרנסת רק בדברים מחשביים שכליים כי לחמה הם כמו שנתפרנס' נפשו של אדונינו עליו השלום ארבעים יום זה שלש רגלים. וכבר כתבנו שם שלא היה ענין רחוק מאד אצל טבעה וכן בכל מה שיאכל וישתה יש לה מנה יפה מיוחדת לה אם שתהי' סעוד' של מצוה או שיכוין אל המצות התלויות בסעוד' ההיא מכשרות המאכלים והרחקת האיסורין לפי דרכי התורה או שיכוין אל ברכותי' או להסעיד הגוף ולהבריאו לעמוד לשרת לפני אלהיו בתושית התור' והעבוד' ולצאת ולבא בכל דבר שבקדוש' כי באמת הכונות האלו הנכבדות והרוחניות יעמידו הנפש הנכבדת ויקיימו אותה כי היא קדש ומן הקדשים תאכל. והוא טעם כי על מוצא פי יי' יחיה האדם (דברים ח׳:ג׳) כמו שנתבאר זה הענין כלו בשלמות בפרשת המן המיוחדת אל זה הדרוש הנפלא שער מ"א. והוא מה שאמרו ז"ל (ברכות ס"ד) כל האוכל מסעוד' שנהנה בה תלמיד חכם כאלו נהנה מזיו השכינ' כי השכל הנאצל הוא ודאי הת"ח המובהק המיסב בראש ועליו אמר החכם (משלי כ"ג) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כי אם בעל נפש יקרה הוא הרי הוא שם לפניו וחייב להכין לפניו מטעמים כאשר אהב כמו שכתבנו זה בשלמות בפרשת ויחי אצל מה שאמרו רב נחמן ורבי יצחק הוו אכלי בסעודת' וכו'. שער ל"ב. וזה ענין נכבד מאד ואמיתי יושלם ענינו במקומות שזכרנו ויתאמת איך תתקיים הנפש השלמ' בגוף על ידי מזונותי' הראוים לה. ועל זה הענין עצמו תתקיים השכינה ותדבק בכללות האומה הנבחרת במעש' הקרבנות לא מצד שהם מאכל לשכינ' ולא לאומ' רק שבהיטיב כוונתם בהם והקריבם באופן נרצה ונאות יועילו למו להשלים נפשם ולהכשיר מעשיהם לפני השם יתעל' עד כי טוב כונתם ועוצם שלמותם יהיו סבה מחייבת להמצא אצלם השכינ' האלהית ולא תפרד מהם בשום צד וכמו שאמר על הקרבנות בכלל ריח ניחח ליי' נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני (ספרי פ' פנחס) ובהסתלק הכוונה הזאת השלמ' מעל הקרבנות נעקר השלחן האלהי מלפניו ונתפרד' חביל'. האמנה כי טוב הכוונה והכשר' בענינם היה קשה למצוא אותה מצד הקרבנות המצויים בתורה לפי שלא נודע טעמם ומי הוא זה ערב אל לבו לשער בהם שום השער' אנושית, לבד זה מצאנו קרבנות רבים ונכבדים אשר הם הקריבום שנים עשר נשיאי ישראל בחנוכת המזבח אשר לא צוה אותם ויראה שיש רשות לכל בעל דעת או שחוייב לתור ולדרוש בהם ובכוונתם אחר שהסכימו עליהם בטוב שכלם ויושר דעתם כי על כן הפליג בשבחם באומרו (במדבר ז׳:ב׳) ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים וכבר אמר ר' פ:חס בן יאיר (במדב ר רבות פ' י"ג) נתנאל בן צוער השיאם עצה זו דכתיב בו הקריב את קרבנו וגו'. לומר כי מעצת החכמ' המצוי' אצל שבטו מכל זולתו היה זה: The Yalkut Shimoni on Ezekiel item 358, relates the following: "They asked 'wisdom' what is a suitable punishment for the sinner? 'Wisdom' replied "evil will pursue the sinners." (Proverbs 13,21) When they asked 'prophecy' the same question, 'prophecy' replied "the person who sins will die” (Ezekiel 18,4) When the asked ‘Torah', the answer was “he will bring an offering and obtain forgiveness." When they asked G'd, G'd said “let him repent and confess and he will obtain atonement,” as we know from Hoseah 14,2, "take with you words and return to the Lord” This is also the meaning of the verse in Psalms 25,8, “good and upright is the Lord, therefore He instructs the sinners in the path of life.” It is apparent that the sages wished to explain the four approaches possible to the problem of sin. Human 'wisdom' perceives it as related to the inadequacy of the sinner on the one hand, and the overpowering stature of the One sinned against on the other. Since the sinner is so lacking in worth, once he has sinned, he is perceived as automatically and irreversibly pursued by the evil that his sin has evoked. Rehabilitation is not conceived possible, because of the unbridgeable chasm between puny man and the great Lawgiver and Creator. Therefore, the decree in Samuel I- 2,31-33, envisioning the irreversible punishment that the house of Eli would become victim of. The next point of view, espoused by 'prophecy', incorporates an understanding of the human personality based on revelation, and appreciates that each individual is to be judged on his own merits without setting in motion a chain reaction of punishments involving untold future generations. Thus 'prophecy' sees the death of the sinner himself as the fitting punishment for his inadequacies. Similarly, Solomon says (Kohelet 3,8) "there is one that is alone, without a second one, he has neither son nor brother." It is to this statement that 'prophecy' referred, when it said that the sinner alone would die, neither his son or brother will have to bear the burden of the sin of the sinner. Compare Ezekiel 18,4. The father/son relationship between G'd and His people is stronger than the father/son relationship between biological fathers and their sons, because G'd is our common Father. "You are sons to the Lord your G'd." (Deut 14,1) G'd can restrict punishment to each individual nefesh, personality, not as human wisdom would assume, that all punishment would ipso facto involve also subsequent generations of the sinner. (Chapter 99 will deal in greater detail with the obligations of the subsequent generations to embrace Sinaitic laws.) This then is the answer of 'prophecy', inasmuch as it represents the highest spiritual and intellectual level man is able to attain on his own. However, considering that the study of Torah broadens man's horizon, the additional insight gained by study of Torah produces the answer "let him bring a sacrifice and atone," to our original question. All the Rishonim agree that this recipe for obtaining forgiveness will alert man to the nature and severity of the sin, since when he sees what happens to the animal, he will say to himself "here but for the grace of G'd, go I. "He will thus acquire a deeper reverence for G'd and His commandments. We observe how Cain, when G'd told him "the voice of your brother's blood cries out to Me," and the punishment decreed, (Genesis 4,11-13) became aware of the vastness of sin, until he himself admitted "my sin is too great to bear." Due to the severe nature of the punishment, the true nature of the sin is sometimes revealed to the sinner. Just as the drunkard who enters a bar and gets drunk, does not realise what is wrong with him until he is asked to pay for what he has consumed, so the sinner. Solomon, in Proverbs 23,31, puts it this way: "when he sets his eyes on the cup," i.e. when he drinks only what he can afford, instead of falling victim to the allure of the wine's colour," only then can he walk upright." The reason that the animal sacrifice does not normally atone for intentional sins, is twofold. 1) Not to advertise that people who enjoy good reputations are capable of forgetting their duties to such an extent that they sin deliberately. 2) When a superior being, one that possesses the gift of speech, sins, it can hardly expect that an inarticulate animal or worse, some lifeless object, could serve as compensation, atonement for his sin. Only the sinner himself can properly be sacrificed on the altar through repentance, fasting, confession, suffering and the performance of good deeds, as expressed by Isaiah 58. In that chapter, Isaiah describes the nature of a meaningful fast day. Michah,6,7, offers scathing criticism of those who are content to offer up their firstborn in atonement for their sins, when nothing less than their own lives would really be capable of atoning for them. Only the sinner's complete transformation can achieve atonement. Our sages also said concerning the house of Eli, that not sacrifices but only Torah and good deeds could bring about their rehabilitation. (Rosh Hashanah 18) When the fourth example of the Yalkut quoted earlier has G'd saying "let the sinner repent," that refers to the sinner who has sinned knowingly. Since G'd, in His goodness desires the rehabilitation of the sinner, He shows them the way. The precise nature of teshuvah, repentance is discussed further in chapter 100. The type of sacrifice involving atonement is not too difficult to understand then, whereas a second category including peace offerings, vows, gifts etc. is much more difficult to understand. In fact, they are so difficult to comprehend, that Maimonides in chapter 32 third part of his Moreh, writes that the purpose of these sacrifices is sublimation. We are to dedicate them to G'd rather than to a lesser deity, as had been commonplace among the pagans. According to Maimonides, none of these sacrifices has intrinsic value. Maimonides' attitude on these matters has been severely criticised by many scholars including Nachmanides, as is well known. All the arguments offered by those scholars were not new to Maimonides, of course. Nonetheless we find his commentary inadequate. The same applies to the arguments of Yehudah Halevi in the Kuzari. (I have omitted the author's detailed rebuttal of Maimonides' arguments as well as his rebuttal of Yehudah Halevi's arguments. Ed.) We prefer to think that animal sacrifices, even when not for the purpose of atonement, help man to perfect himself through appreciation of the the why, where, how and what he is instructed to offer. In other words, there is a symbolism in the legislation pertaining to each category of sacrifice. Also the nation as a whole is strengthened by the offerings of the communally paid for sacrifices prescribed in the Torah. Just as the nefesh chayah, "soul" of man is distinct from his "physical life force," so is the food required for the former distinct from the food required by the latter. The former derives its sustenance from matters spiritual, as shown by Moses who went without food or drink for forty days at a time while on Mount Sinai on three separate occasions. Every se-udat mitzvah, a meal occasioned by a mitzvah celebration, contains elements designed to fortify our "soul," feeding the spiritual part of us from the sanctified portions of such a meal. The partaking of food primarily designed for our bodily needs, also strengthens the spiritual part of us if the circumstances and intent causing such food to be consumed are related to the performance of G'ds will. If we eat-for instance- in order to be better able to serve G'd, then our "soul" automatically derives sustenance from such eating. (see Proverbs 23,1-3. Compare also chapter thirty two.) The presence of G'd is assured not because we feed the shechinah, but because through our proper intent and care when offering sacrifices (i.e. feeding our national "soul") we become fit for the shechinah to continue to reside near us. This is the rey-ach nicho-ach lashem, the sweet smelling odour to G'd, that results whenever "My will" is done. (see Sifrey on Parshat Pinchas.) Since the Torah does not state the reasons explicitly, the first of the princes (Numbers 7) was especially complimented on having perceived some of the functions of the sacrifices on his own. (compare Midrash Rabbah Numbers 17 "Rabbi Pinchas ben Yair said etc.")

ובמדרש (שם פ' י"ב) קח מאתם באותה שעה היה משה מתירא ואומר שמא נסתלק' ממני רוח הקדש ושרת' על הנשיאים אמר לו הקב"ה משה אלו להם הייתי אומר שיביאו לך הייתי אומר שתאמר להם. אלא קח מאתם. מאתם היה הדבר הסכימ' דעתם לדעת עליונה. וכל זה אמרו חכמינו ז"ל לעורר לב האנשים לחשוב בהם מחשבות נכונות כפי הראוי לאנשים שלמים כאלה. ומזה באו הראשונים לתת להם טעם ורמז שכלי כמו שהביא ר"שי ז"ל (במדבר שם) מיסודו של ר' משה הדרשן שאמר קערת כסף בגמטריא תתק"ל כמנין שנותיו של אדם הראשון. שלשים ומאה משקל' על שם שהעמיד תולדות העולם בן ק"ל שנה. מזרק אחד כסף בגימטריא תק"כ ע"ש נח שהעמיד תולדות מבן ת"ק שנה שנגזר' גזרת המבול קודם תולדותיו עשרים שנה. שבעים שקל כנגד שבעים אומות. כף אחת כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה. עשרה זהב כנגד עשרה הדברות. מלאה קטרת רמז לתרי"ג מצות קטרת בגימטריא תרי"ג בחלוף קוף בדלת בא"ת ב"ש. פר כנגד אברהם. איל כנגד יצחק. כבש כנגד יעקב. שעיר כנגד מכירת יוסף. בקר שנים כנגד משה ואהרן. אילים עתודים כבשים כנגד כהנים לויים וישראלים וכנגד תורה נביאים וכתובים. ומספר השלשה חמשיות כנגד חמשה חומשי תורה וחמשה דברות שבלוח הראשון וחמשה בלוח השני (ירושלמי שקלי' פ"ו). והנה כל אלו הם רמזים נכבדים שיערום בהם כפי ענינם בכללות תולדות העולם ופנות שבטיו ויתידותיו בכללות האומה הנבחרת. ושוב מצאתי במדרש במדבר רבה (פ' י"ג) שהשתדלו חז"ל לתת טוב טעם ודעת בכל אלו הקרבנות בכל אחד מהנשיאים מתחלף מחברו והאריכו בזה ואחשוב שראו על ככה מפני שלא נשתמש הכתוב בהם בזכרון הא' או השנים ולומר אחר כך ויעשו כן כל הנשיאים כמורגל בענינים כיוצא באלו. אלא שהזכירם בכל אחד בשוה כדי שתתבאר כוונת כל אחד בפני עצמה כמו שכן עשה במספרם להשוות חשיבותם. אמרו שם רבנן אמרין אף על פי שקרבן שוה הקריבו כלם על דברים גדולים הקריבו וכל אחד הקריב לפי דעתו. התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה במה שהמליכו אביו על אחיו והיה מסורת ביד חכמיהם וגדוליהם מיעקב אביהם כל מה שעתיד לאירע לכל שבט עד ימות המשיח. קרבנו קערת כסף אחת הקערה והמזרק כנגד מלכי בית דוד שעתידין לעמוד ממנו שמלכו בכיפה בים וביבשה. קערת כסף כנגד הים שהקיף את העולם ודומה לקערה. שלשים ומאה משקלה לפי שכשהקוה הקב"ה ביום שלישי של יצירה לימים במקום אחר קראם ימים. וימים בגימטריא מאה. בא שלמה והוסיף ים אחד שנאמר עליו (מלכים א ז׳:כ״ג) וקו שלשים באמה יסוב אותו הרי שלשים ומאה. ומזרק כנגד היבשה. שניהם מלאים וגו'. כנגד המנחות שהביאו לשלמה ועתידין להביא למלך המשיח. בלולה בשמן כד"א (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב. כף אחת עשרה זהב כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד (רות ד') שהיו מעשיהם נאים כריח הקטרת. פר איל וכבש כנגד אברהם יצחק ויעקב. ושעיר עזים וגו' כנגד דוד ושלמה. אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה כנגד ט'ו מלכים שהיו מן רחבעם עד צדקיהו מהם צדיקים גמורים מהם בינונים מהם רשעים גמורים. כיון שראה הקב"ה שהקריב על סדר האבות ושלשלת המלוכ' התחיל מקלס את קרבנו ואמר זה קרבן נחשון בן עמינדב וכזה וכזה דרשו על כל שבט ושבט בענינים המיוחדים להם בדברים האלה או הדומים להם כדאיתא התם: In section 12, the Midrash states that Moses was afraid at the time that the holy spirit would depart from him and be transferred to the princes. G'd said to Moses "take it from them," i.e. accept it from them (Numbers 7,5) G'd said to Moses: "If I had told them to bring it, I would have told you to tell them. But, since the idea originated with them, I am telling you to accept these offerings, since the princes divined My will." Our rabbis wish to teach us from all this that it behooves us to try and emulate the princes. This is also what prompts Rashi in the name of Rabbi Moshe Hadarshan to explain the significance of each part of these offerings.

^*ואני הנה ראיתי וכו', תוכן כוונתי, כי כמו שהמשכן עם כל כליו רומזים על תבנית העולם בכללו, כן ירמזו גם קרבנות הנשיאים אשר הקריבו אחרי כלות משה להקים את המשכן למען חנך אותו לעבודת הי"ת, על בנין העולם והגלגלים להורות כי את הכל ברא הי"ת רק לכבודו, שיכוין האדם מבחר כל יושבי תבל כל מעשיו לה', לעבדו בכל לבב, לבקר בהיכלו ולהשתחוות לפניו, וע"כ הביאו את קרבנם שש עגלות צב, ושני עשר בקר לרמוז על י"ב מזלות אשר באזור אחד יעמדו, אין דעם טהיערקרייזע, שש מהם בצד צפון לעומת שש האחרים העומדים בדרום, וקערת כסף בעבור היותה עגולה רומזת על כדור העולם שהוא עגול, והכסף בלובן מראהו רומז על מראה גלגל הלבנה שהוא ספיריי, אשר בתוך קערירו, רויס שוכנת הארץ לדעת הקדמונים, (עיין מבוא לשער ל"א) ומראה הלבנה בעצמה שהוא ג"כ לבן, כמו שיורה על זה שמה "לבנה" ומשקל שלשים ומאה כמנין קל, להורות, כי העולם כולו וכל ענייניו קלים הם בערכם, וגם קל מהרה יכלו ויאבדו, כמו שיורה מזרק כסף על האדם בעבור שהוזרקה בו נשמתו, ושבעים שקל משקלו רומזים על שבעים שנות חייו על פי הרוב, גם יורה מנין ע' כסף זה על מין האדם הכוסף תמיד לחמוד קניני העולם, וכל אשר ירבה לו כסף וזהב לא יאמר די והכף העשויה מזהב הנחמד ונבחר מכל המתכיות, ומשקלה עשרה שקל, רומזת אל הנשמה הטהורה האצול' משפע רוחני של עשרה מדרגות השכלים הנבדלים אשר בעבור' נבחר גם האדם מכל יצורי תבל השפלים, וכן הולך הרב ומבאר שאר חלקי קרבנותיהם כולם דרך רמז על כוחות הנפש והגוף, והכח המחבר הרגשות ה' החושים בעורק הראשיי, שבמוח קרא בשם המשותף. ואני הנה ראיתי וישמח לבי לפי שלסב' שקדמ' נתעוררתי קודם לכן לבקש טעם נכון לאלו הקרבנות והסכימ' דעתי על ענין כולל ומשותף כפי הכוונה המיוחדת ולדעתי לא נופל הוא מלהעלותו על ספר בכללם והרוא' ידרוש וישפוט. וזה כי כאשר נגמרה מלאכת המשכן המיוחסת אל העולם בכללו כמו שביארנו בענינו ונתיחד המקום ההוא לבית ועד ומכון שבתו של בורא עולם להורות על אמתת מציאותו ושהוא ברא הכל בנדבת רצונו אחר שלא היה וכאשר אמר (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כמו שאמרנו שם ראו הנשיאים השלמים האלה אשר כן תארם הכתוב לשם ולתהל' כנזכר לעשות קרבן נכבד יורמז בו ויורשם העולם הזה בכללו ותכלית כוונת הבורא יתעלה בו ובמציאותו ושהכל לא נברא אלא לכבודו ולעבוד עבודתו וזה מה שחוייב כל בעל שכל להעלותו על לבו ולחשוב בו מחשבות נוספות יום יום לא יסורו ממנו והוא שידע וישוב אל לבו שכל העולם כלו המונו ושאונו אינו כדאי לעצמיותו ושהאדם בגאונו וזדונו להבל דמה רק במה שיכוין מעשיו בעולמו לשמים להשלים את עצמו בהכין כל מעשיו ועבודותיו לעשות רצונו ולבקר בהיכלו ולהשתחוות לפני מזבחו ומתמונת עצמו ובשרו עיניו יחזו תוכן יצירתו עפעפיו יבחנו ענין בריאתו אשר הפליא ה' לעשות עמו וירים את עצמו תרומה לה' בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכל עצמותיו ראשי איבריו חושיו וכל כחותיו קרבו וכרעיו כלם יהללו יה ולא ימצא להם תכלית זולתו עד כי מהעולם הגדול יתחיל הכרתו ושבחו ובקטון יסויים וישלים את חובו כי ע"כ היתה הכוונה האלהית לשכון שכינתו בתכנו כמ"ש (ויקרא כ״ו:י״א-י״ב) והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים. וזאת לבדה פעולת עבדי ה' ונחלתם. ולזה היה קרבנם מה שיעיד ויורה על זה ברמיזות קרובות והוראות נכונות יתר מאד מהרמיזות אשר לראשונים שזכרנו אמנם נשתתפו כלם ראשונ' בהביא שש עגלות צב ושנים עשר בקר (במדבר ז׳:ג׳) כמספרם להסיע על ידם את משכן ה' ממסע אל מסע להתמיד שכינתו ביניהם כמו שהעולם בכלל יתקיים ע"י מציאות הי"ב מזלות אשר באפודה אשר הם גם כן שש כנגד שש תמיד מתהלכים סביב העולם והרי הם בתוך העם הקדוש ההוא כמזלות בתוך העולם ולמי ראוי להורות מה שמוטל על כל אחד מהאנשים לעשות לפי ההשקפ' שאמרנו זולתם. והתחיל נחשון שהוא אצלם במדרגת מזל טלה שהוא ראש המזלות לפי הנחת חכמי התכונ' לסבת שמושו בחדש האביב שהוא כמו התחלת החיים עם היות שהמזל ההוא מצד הנחתו במקום גלגלו אין לו סימן ראשיות מלזולתו כי כלם ראשים כמוהו וכולם עולים זה אחרי זה אין מוקדם ומאוחר. והפלא מה שכתב בקרבנו של נחשון וקרבנו קערת כסף מה שלא כתוב בשום אחד מהם והוא להורות על עטיפת אלו המזלות ושהמזל ההוא אינו הראש ע"ד האמת רק בהנחה כנזכר. ובמדרש (שם) א"ר ברכיה הכהן בר רבי למה כתיב וקרבנו בנחשון שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכובד מכם שאני הקרבתי תחלה הם משיבים אותו ואומרים לו אתה הוא שהקרבת אחרון שכן כתיב וקרבנו ע"כ. ראה נפלאות מדבריהם המורים על ענינם ממש אצל המזלות ועל דרך הפשט יבא עטף הוא"ו על מה שהקריב ראשונ' בשתוף הנשיאים כלם. אמנם היה קרבנו קערת כסף אחת בחרו בכלי הזה להיותו בעגולו וקערירותו דומה אל כדור העולם כמו שנמצא ברמזים הראשונים לרמוז אל כללות העולם השפל שהוא בתוך קערירות גלגל הלבנ' ועשו אותה מכסף להורות על ספיריות הגלגל ומראה הלבנ' הקבועת בו כי כן ייחסו הטבעיים הכסף אליה ושאר המתכות לשאר הככבים ושיערו שיהיה שלשים ומאה משקלה שסימנם ק"ל לרמוז אל קלות ענייני העולם הזה כי הוא וכל תועלותיו באשר המה קל הוא על פני מים וקל מהרה יאבד: מזרק אחד כסף אין ספק שהיה המזרק קטון מהקער' כמו שמוכיח ממשקלן ומסתמא זה בתוך זה המה מובאים כמנהג, לרמוז אל האדם שהוא עולם קטון הנתון בתוך העולם הגדול וקראו מזרק על שהוזרק לתוכו כלשון חז"ל (סנהדרין ל"ח:) כיון שהוזרק' בו נשמה ואמר שהוא כסף להורות על הכוסף הראוי להמצא בו להשגת שלימותו כי ע"י כן תגיע הצלחתו כמו שכתבנו אצל אדני הכסף אשר במשכן וגם כי האדם הוא הנכסף לתכלית לכל הנמצאות השפלות הנבראות בשבילו: שבעים שקל בשקל הקדש: כד"א (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה כי הם בקירוב ימי חלדו ועוד שסימן זה המספר הוא אות העין. והעין הוא כלי הכוסף והחמדה אשר אחריהם ימשך האדם בימי הבלו וגם כי כל משקלם קל מאד בהשקפת העין לפי עוצם התשוק' התמידית אשר תשאר תמיד בעינה אף כי ירדו מהם מאד כמו שנאמר (קהלת א׳:ח׳) לא תשבע עין לראות ונאמר (משלי כ״ז:כ׳) שאול ואבדון לא תשבענ' ועיני האדם לא תשבענ' וההוא גלגלא דעינא דאלכסנדר שכתבנו אצל ברכת יעקב שער כ"ד עד נאמן. שניהם מלאים סלת וגו'. כי שני העולמות האלו לא נבראו אלא שיהיו מלאים מסלת המציאות ומטובו הוא מה שנאמר בגדול (במדבר י״ד:כ״א-כ״ב) וימלא כבוד ה' את כל הארץ (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו ובקטן (שמות ל״א:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים וגומר (שם ל"ה) מלא אותם חכמת לב וגומר (דברים ל״ד:ט׳) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה ומזה הענין(שמות מ׳:ל״ד)וכבוד ה' מלא את המשכן כי משכן ה' הוא כעין שני העולמות האלו כאשר כתבנו במקומו שער מ"ח: כף אחת עשרה זהב וגו'. ירמוז אל מלא כף נחת רוח ממרום אשר נאצל על העולם הקטן הזה והיא נשמתו הטהורה האצולה משפע ואצילות העשרה הנבדלים העליונים במעלה על כל שאר הנמצאים כמו שהזהב הכי נכבד יותר מכל המחצבים והרי שלשה כלים אלו זה בתוך זה כמו שכן הנשמה בתוך האדם ושניהם בתוך העולם הגדול והיתה מלאה קטרת כי מטבעה להיות מקוטרת מר ולבונה מכל אבקת המעלות המדותיות והמושכלות וכ"ש בשיר ידידות (שיר השירים א׳:י״ב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו: פר אחד בן בקר וגו'. אחד שרמז אל כללית העולמות בסתם נעתק לפרש תלקי העולם הקטן הזה וכחותיו אשר מהם נבנה והוכלל כי הוא מה שיביא האדם לדעת תכלית מציאותו ויגיעהו אליו. והתחיל פר אחד בן בקר לרמוז אל הכח השכלי כי הוא אחד מיוחד בגוף והיותר נכבד שבכל כחות הגוף כמו שהפר הוא היותר נכבד מכל הבעלי חיים הנקרבים. ואמר בן בקר כלומר בן דעת כי מלאכתו ושלמותו לבקר בין טוב לרע ובין אמת לשקר כמי שיבא. ואמר איל אחד על הכח המתעורר במעשים בכלל. כבש אחד על הכח החיוני בכללו. ולפי שבתחלת האדם לא יראה בו תשוקה אחרת זולת מה שתמשך אל הנפש הנזנה במאכל ובמשתה לבד. אמנם אחרי כן יתעורר אל ענינים אחרים מתאוות הנפש החיונית. לזה דמה הענין האחד אל הכבש בן שנתו והשני אל האיל. שהוא גדול וחזק ממנו: ושעיר עזים אחד לחטאת זה שטן זה יצר הרע והוא הכח הגובר באדם לכל עון ולכל חטאת ואע"פ שהוא בכלל הנפש החיונית עצם מעצמיה ובשר מבשרה עם כל זה לרוב הראותו בפעולותיו והתגברו בהם ראוי למנותו בפני עצמו. ואחר שזכר אלו החלקים דרך כלל נעתק עוד לחלק אותם אל חלקים אחרים דרך שמושם בפעולותיהם ואמר. ולזבח השלמים בקר שנים אמר כי לשלמות פעולות' צריך שיראו בהם כל אלו הענינים הנבדלים וזה שהשכל אם שהוא אחד במציאות כמו שאמר פר אחד בן בקר כבר יתחלקו פעולותיו אל בקר שנים והוא העיוני והמעשי כי בשניהם יבקר וידע להבחין בין אמת ושקר ובין טוב לרע כמו שאמרנו. אמנם בשיושלם ביד זה הביקור כשהיו מתוקנים אצלו ומוכנים לעבוד עבודתו אילים חמשה והם הכחות הנפשיות הידועות בשם. המשותף. המדמ'. השומר. הזוכר. המחשב. כי על ידי חמשתן משיג השכל השגותיו כמו שנתבאר בטבעיות וקראם אלים שהם כחות מחוברות ומתלוות אל הכח המתעורר הכללי אשר קראו למעלה איל אחד. ואמר עתודים חמשה על הכרחיות צרכו אל החמש' חושים המפורסמים אשר הם. הראות והשמע. והריח והטעם. והמשוש. כי המה או רובם משוטטות שלא ברשות ולכל אשר יפנו ירשיעו כעתודים אלו הקופצים בראש והם עושים מלאכת השעיר שזכר אלא שנעש' עתודים: כבשים בני שנה חמשה הם החמש' כחות הראשיות אשר לנפש הזנה המשמשות ראשונ' כנזכר והם. המושך. והמחזיק. המעכל. והדוחה. והמוליד בדומה. כי הם פעולות תמימות לא ירעו ולא ישחיתו ולא ישנו את פעולתם אם לא שיוכרחו מסבה חצונית ולזה נדמו אל הכבשים כי הסכמת הכחות האלו כלם אם אל בריאות הגוף ואם אל עבודת הנפש ושלמות פעולותי' כלם היא הכרחית בלי ספק ובהסכמתם והצמדם יחד אל השלמות יושלם תכלית החבור והצלחתו. ולזה אחר שהשלים כלל מה שרצהו בכוונת זה הקרבן המעול' אמר זה קרבן נחשון בן עמינדב. לומר כי עיקר זה הקרבן הוא הקרבת עצמו ובשרו אל האלהים כי הוא אשר בראו בדמות העולם בכללו והדעת אותו ועבודתו הוא חלקו מכל עמלו באשר נחנו לו כמה עבדים ובני בית רצים לפניו למלאכת את ידו ולכן ראוי שיתאחד האדם עם בוראו ולעבדו שכם אחד ואפילו נוטלין את נפשו ומנתחין איבריו וכ"ש בכל ממונו. וזאת היתה כוונת כל אחד ואחד מאלו הנשיאים ואשר הסכימו עליה בעצה הגונ' וקרוב' אל השכל ומחוייבת שתהיה על זה האופן אם ברמז ואם בזכר ואם בבירור הגמור: והנה כמו שבהיות הכוונות מתחלפות כמו שאמרנו ממדרשי חז"ל לא יפול ההכפל בהשואתם כן בהיות הכוונ' אחת כשחוייב כל אחד מהאנשים להתיחד בה ראוי לכפלה להודיע שבחם שלא שנו מלבד מה שישמור בזה הכבוד הראוי ביום חנוכתם כפי מה שיור' עליו וא"ו וקרבנו כמו שאמרנו. ובזה הותר מה שהוקש' לקצת על אלו הפרשיות אשר זכרו הנרבוני בפ"ג ח"ג מהביאור למור' כמו שכתבנו בפרשת אליעזר שער כ"ב. ואתה תחזה כי הכוונות האלו הנפלאות באלו הקרבנות ודומיהם בכל הפעולות הן גופם של מזונות הנפש השלמה ופרפראותי' אשר בהם תחיה והיא היא הסעוד' האלהית אשר הוא ית' מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו כמו שכתבנו בפרשת המן והוא יתעל' מקבל נחת רוח ממנה כמו שכתוב בכל מקום (ויקרא א׳:ג׳) לרצונו לפני ה' (ישעיהו נ״ו:ז׳) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. ועל ידה יתחזק ויתרב' שפע האצילות העליון על בעלי הסעוד' הראשונ' ובה תדבק השכינ' אל התחתונים כמו שהיה הענין בחנוכת המשכן והמזבח על ידי אלו הנשיאים אמר הכתוב (במדבר ז׳:פ״ד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל קערות כסף וגו' וסיים (שם) זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו וסמיך ליה (שם) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו. ירצה שהועילה מחשבת חנוכתם לזה מאד כי לא כאשר יראה האדם יראה ה' כי האדם יראה לעינים בעלי חיים נשחטים ונקרבים והמזבח מעלה עשנם וה' יראה ללבב טוב כוונתם ויושר מחשבתם ושלמות עבודתם ויה' יהיה עם הטוב ואת אשר יבחר בו יקריב אליו: Since the construction of the tabernacle is viewed by our sages as a microcosm incorporating all the creative endeavours employed in creation, the offerings of the princes fittingly represent and testify to the Creator and His hashgachah, supervision of our personal fates, ever since the days of creation. The collective total of these offerings,- and this was possible only if all the princes offered identical offerings-, represented the twelve horoscopes, six opposite the other six. (6 covered wagons and 6 covered wagons, chapter seven verse 3) The silver bowl in its globular shape represented the earth, the whitish colour of silver suggesting the moon. The twelve oxen, which with the wagons would transport the tabernacle, would ensure the continuity of the Divine Presence here on earth, just as the signs of the zodiac are the instruments of ongoing existence of our universe. The fact that although the sacrifice of Nachshon ben Aminadav was the first one of the princes, his is the only one described as "and this was his offering," indicates how closely connected all the twelve offerings were, though each prince brought his own offering independent of any outside instructions. The mizrak kessef, silver bowl, although not much more than half the weight of the silver dish ka-arat kessef, represents man, the relatively puny creature, who was "thrown into the universe" once he had been equipped with his soul, according to the idiom of our sages. (Sanhedrin 38) The word kessef in this connection means the "constant striving" needed by man to achieve his goal here on earth. (as in Genesis 31.30 et al.) The seventy shekel of its weight symbolises man's average lifespan. This number also equals the numerical value of the letter ay in, which is the organ man does most of his striving and desiring with. It is worth the least of the silver and gold vessels offered, reminding us of the relatively inconsequential value of all earthly possessions coveted by our eyes. "Both full of fine flour etc," both the earth whose purpose is to be filled with the glory of the Creator, and man of whom it is written "I will fill him with Divine spirit," are the solet, fine flour referred to in this offering. (Exodus 35,31, "I will fill him with the spirit of the Lord") "Each spoon ten shekel worth of gold, filled with incense," refers to the nachat ruach, Divine spirit come to rest, bestowed upon this earth, namely the soul descended through the ten layers of purely spiritual worlds. (the ten sefirot, as described in the Midrash on Shir Hashirim) "One young bullock." The number 1 symbolises the unique force within the body of man called intellect, which is the most respected of human attributes, just as the bull is the most honoured of all the animals that are suitable as sacrifices on the altar. Ben bakar from the root "to criticise," discern, capable of discernment. It is the task of man to distinguish between good and bad, truth and faslehood. Ayil echad, recalls the forces set in motion through action, through deeds, eyl means constructively powerful. Kevess echad, represents simply the life force, just as at life's beginning man is concerned only with the acquisition of survival techniques such as food and drink. Afterwards he concerns himself with more sophisticated tasks. Then the se-ir izzim, the he-goat begins to play a role. The yetzer hara symbolized by the he-goat, the force responsible for sin in man, even though an integral part of man himself, usually appears as a separate entity. U-lezevach hashlamim, bakar shenayim, for the peace offering two oxen, though bakar represents intellect, a unique phenomenon, the practical manifestation of intellect is observed both in theoretical and practical reason. Therefore, we need bakar shenayim, two of them. The five eylim and five atudim represent the five respective attributes of theoretical and practical reason, by means of which perception takes place. The latter five, the "senses" are quasi automatic functions that continue uninterruptedly unless disturbed by outside forces. Since all the above symbolise what is necessary in order to achieve man's ultimate purpose and perfection, the sacrifice is named that of Nachshon, whose entire purpose in life had been to achieve kirvat hashem, proximity to G'd who had created him and helped imbue him with striving.

ובמדרש פרשת צו (ויקרא רבות פ' ח') רבי נחמיה אומר חביב קרבן נשיאים לפני הב"ה כשירה שאמרוה על הים. בשירה כתיב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו ובכאן כתיב (במדבר ז') זה קרבן וגו'. רבי נחמיה אמר כשני לוחות הברית דכתיב (שמות ל״ב:ט״ו) מזה ומזה הם כתובים. ורבנן אמרי כשנים עשר שבטים זה בגמטריא י"ב. ובהשקפת זו יובן מה שאז"ל (במדבר רבו' פ' ט"ו) למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת המזבח לפי שראה אהרן וכו'. כי יחס נפלא יש בין שני הענינים כמו שביארתי יפה במעשה המנורה שער מ"ט: ועתה אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת אני אומר שזה הוא טעם כל הקרבנות שבאו על ידי האבות הקדושים והמלכים החסידים שהקריבו מהם לרוב כי כרובם כן יתחזק זכות מחשבתם וימשך זה התכלית הנפלא ביותר. וזהו טעם כל הקרבנות אשר באו בתורה בזולת כפרת עון אשר חטא כאלה מזבחי שלמים נדרים ונדבות ועולות ראיה וכיוצא כי כלם הם לכוונת שיכוין המקריב להקריב את עצמו לפני ה' והראות ממעשיהם אלו כי כל אלו הבעלי חיים שהם במדרגת הנושא אל הכח הדברי המיוחד באדם ראוי להקריבם אל האלהים ולהתיישר לפניו בכל מיני עבודות עד שישאר השכל זך ונקי והנפש שלמה מכל סיג וחלא' קרוב' אליו יתברך בכל מחשבותי' ופעולותי'. ועל זה אחז"ל (תוס' מנחות ק"י. ד"ה מיכאל) שמיכאל שר הפנים מקריב נשמותיהן של צדיקים לפני הק"בה במזבח של מעלה וכבר יורה על זה ענין קרבנות המלואי' אשר נצטוו אהרן ובניו לחנכם ולהכניסם לעבודת הקדש באמרו (ויקרא ט') קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעול' תמימים והקרב לפני ה' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגו' ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' וגו' כי היום ה' נראה אליכם והכוונ' כי במה שיכולל היחיד או הצבור משתי הכוונות שזכרנו אם למרק עונותינו על ידי החרטה והתשוב' השלמה הבאה על ידי קצת הקרבנות כמו שהקדמנו וכמו שיבא ביאורו במקומו ובמה שיקריב עצמו כאשר הוא טהור זך ונקי לפניו בכל כחותיו כאשר יביאו את המנח' בכלי טהור. כי הם שני ענינים אשר מציאותם הכרחי להעמדת החיים רצוני ההשתדלות בדחיית המזיק על כל דבר פשע אשר יולד בנפש החוטא להרס' ולהשחית' ובהתקרב אל המועיל בקרבתה אל האלהים ולדבקה בו כי הנה עם זה יוסרו המסכים המבדילים ויוקרבו הרחוקים ויתדבקו העליונים עם התחתונים ויראה עליהם כבוד ה' בשפע הנבוא' ומראות עליונות המושגות לקרובים אליו ואפשר הוא שקצת יקריבו את קרבנם ולא ישיגו השגה זאת לפי חולשות כוונותיהם באלו העניינים או שישתתפו מחשבה אחרת המועלת בקדשים ובלא דעת נפש לא טוב וכמו שאמר החכם (קהלת ד') וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח. הלא תראה שאמר מנוח למלאך (שופטים י"ג) נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים וזה כי הוא שתף בו שני עניינים יחד באומרו נעצרה נא אותך כאשר יזמין איש את רעהו לסעודה. והשני ונעשה לפניך גדי עזים כענין קרבן אלהות ושתי הכוונות בלתי הגונות בו ולזה השיבו (שם) אם תעצרני כאשר יובן מהמאמר הראשון לא אוכל בלחמיך כי לא מנהג אדם לי ואם תעשה עולה כמו שיובן מהמאמר השני לה' תעלנה ולא לזולתו כמו שאמר (שמות כ"ב) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. הוא ולא מלאך הוא ולא שרף חלילה. ראה כי בשירת האזינו כשהזכיר דברי האויבים ואמר אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם היתה התשוב' ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי מחצתי ואני ארפא וגו'. לומר כי הקרבנות היו מכוונין לשמו הגדול לא לזולתו מהשמות: After these observations, we are entitled to view the sacrifices of the forefathers and kings of Israel in a similar light. All the sacrifices mentioned in the Torah,-other than those connected with atonement- express the desire of the donor to achieve a closeness with G'd. Creatures who have attained the level of articulate beings, are entitled to offer these animal sacrifices to G'd, and to perfect themselves by a variety of sacrificial rites so that their minds will be cleansed and their souls will be purified from slag. This is what our sages mean (Tossaphot Menachot 130 commencing with the word 'Michael') that the angel Michael, minister of the Interior at the celestial Court, presents the souls of the Just before the Almighty on the celestial altar. The consecration offering, which Aaron and his sons were commanded to bring, to enable them from then on to perform "holy service," combined the ingredients needed for atonement, namely the he-goat as well as the ram for the total offering. This was to express the priest's desire to achieve closeness with G'd. Add to that the commandment to the whole nation to bring offerings since "today the glory of G'd will appear," (Leviticus 9,4) and it is clear that when both considerations are present during the presentation of the sacrifices, the presence of the shechinah can be attained. Sometimes, due to faulty kavanot, thoughts or objectives, such a presence does not result. Only fools rush in without proper preparation. (Kohelet 4,17) Manoach, (Judges 13,15) invited the angel as if he were a human being to a meal on the one hand, and suggested that the nature of that meal be an offering. This combination of valid and invalid intent voids the value of the offering. The angel was quick to respond "if it is a meal, I cannot eat it, since angels do not eat in that sense of the word; if however, it is an offering, it should be addressed to G'd and to no one else." (compare Exodus 22,19, "he who sacrifices to elohim, another deity, even an agent of G'd, will be destroyed; only to the Lord exclusively.") It is interesting that in Parshat Ha-azinu, when quoting the sayings of our enemies. (Deut. 32,37-39) G'd responds to the erroneous impression of the gentiles that offerings are accepted by intermediaries, i.e. "elohim,” by saying "I, I am He." This means that there is no other elohim, agent with Me. The offerings must be addressed to "My holy name only."

ובמדרש הנעלם (פ' בראשית) ההוא גברא דאקדיש בריה ואמר האי ברי דאתיליד לי להוי מקודש לאלהים שמע רבי חייא ושמתיה אמר ליה ומה על דאקדשית בני לקודשא בריך הוא להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה לאו על כך עבדית אלא על דאקדשתיה לשם הנקרא אלהים והתור' אמר' זובח לאלהים יחרם א"ל והיאך הוה לי למימר א"ל האי ברא להוי מקודש ליי' ולא לשם אחר ומנא לן מהכא (ש"א א') ונתתיו ליי' כל ימי חייו ולא אמרה לאלהים וכ"ש שיקדיש לפני המלאך. וקשה עוד מזה שהכתוב העיד (שופטים י״ג:ט״ז) כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא ועם כל זה כיוון לעבוד אותו בתורת קרבן כי עם הארץ היה ונפל בשבושו של נבוכדנצר שנאמר עליו (דניאל ב') ונפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכה ליה. והנה במה שהוכיחו על דבריו הישירו אל הדרך הנכונ' עד שאמר (שופטי' שם) ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנח' ויעל על הצור ליי' ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים. והוא מה שנאמר בסמוך (שם) ויהי כעלות הלהב מעל המזבח השמימ' ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה. אמר כי בעלות להב כוונתו מעל המזבח משולל מיתר הכוונות הפוסלות בה הכירו והשיגו את מלאך ה' עולה מה שלא ידעו כן ראשונ'. וכן הענין מתברר ממעש' גדעון שנאמר בו (שם ו') וישלח מלאך יי' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות ומלאך ה' הלך מעיניו וירא גדעון כי מלאך יי' הוא ומתחלה חשב שהיה נביא מכהני יי' כי על כן אמר לו (שם) ועשית לי אות שאתה מדבר עמי אל נא תמוש מזה עד בואי אליך והוצאתי את מנחתי והנחתי לפניך ויאמר אנכי אשב עד שובך שאל ממנו כי על ידי מנחתו זאת שיניחה לפניו והוא יקריב' בעדו ליי' כי איש אלהים קדוש הוא יראו אליו עניינים אלהיים יהיו לו אות ומופת על מה שמדבר עמו בשם יי'. ולסוף ראה והשיג כי מלאך הוא והיא מראה נפלא' מאד כמו שאמר (שם) אהה יי' אלהים כי על כן ראיתי מלאך יי' פנים אל פנים ויאמר יי' אליו שלום לך אל תירא וגו' והענין ההוא הוא האות שנרא' אליו. על אמתת הענין ולא זולת. והנה הדבר כמבואר ומסכים מאד אל הדעת. והנה עם זה המצוה הזאת מהקרבנות לא נפלאת היא מהדעת ולא רחוק' היא מהתועלת אשר בשני המינים מהם כל אחד לפי עניינו כי בשניהם בחר יי' ויש בהם נחת רוח לפניו לפיוס ולרצון על המקריב הן שיהיה חוטא או לא ושניהם אין הכוונ' אליהם בעצם וראשונ' כי אם אל העניינים האלהיים הנמשכים מהם מעבודת האל יתעל' והגדלת כבודו. אלא שהמין האחד הוא בלתי נרצה יותר לפי שבא על חטאים וטוב הוא שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן כמו שאמרנו. גם התועלת השני היה יותר טוב אם ימצא זולתם כי על זה אמר ירמיהו (ז') כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם והיה זה בשעה שקבלו את התורה שאמר להם (שמות י״ט:ה׳) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. יאמר שלא הית' לו אז בהם כוונה בשיעבדוהו בעולות וזבחים כי בשמיעה ובשמירה אשר צוה אותם יחשבו לו כהנים קדושים מקריבים קרבנות תמיד לפניו מבלי שיקריבום. וזאת כוונת כל הכתובים המורים על זה כי באמת עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כ״א:ג׳) כמו שאמרנו ומי לא ידע. אמנם אלו ואלו כשלא נמשכ' הכוונה הפנימית אל המעשים החיצוניים הם מאוסים לפניו יתברך כמו שבא בכל מקום בנביאים וחותם הנביאים אמר על זה (מלאכי א׳:י׳) מי גם בכם ויסגר דלתים ולא תאירו מזבחי חנם אין לי חפץ בכם אמר ה' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם הנה ביאר כי כשלא נמשכו מקרבנותיהם התועלות המכוונים מהם שכבר תהי' הארת המזבח להם חנם שהרי אין החפץ בהם מצד עצמם. ואם תאמרו שכבר יהי' פרסומם לתהלה וכבוד למה זה לי מידכם כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי וגומר. (שם) וזה שכיון שאני נכר ומפורסם בעוצם פעולותי המפורסמות ממזרח שמש ועד מבואו למה לי רוב זבחיכם להראות ולפרסם כבודי הרי בכל מקום מוקטר מוגש לשמי במה שגדול שמי בגוים ואין לך הגשת קרבן וקטרת גדולה מזה. ולא עוד אלא שהגדול' ההיא הוא מנחה טהור' לא כמו שאתם מקריבים לחם מגואל. אמנם כשתתכוונו אל הטוב והישר בהם אז יהיו לחפץ ורצון כמה שאמר (ישעיהו נ״ו:ו׳-ז׳) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וגו'. וכל זה הענין הנכבד זכרו המשורר במזמור (תלים נ') אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגומר אחר שתארו יתעל' בתוארים אשר בהם ברא העולם ויש לו ממשלה עליונה על הנהגתו. ואחר שזכר מה שהופיע מציון מכלל יופי על ענין אלו העבודות שם אל עם ה' אלה אשר נגלה עליהם במעמד הנכבד והנורא אשר ירד עליו ה' באש אשר בו קרא אל השמים ממעל ואל הארץ מתחת והעמידן יחד וכמו שאמרו (ש"ר פ' י"ב) שבמעמד ההוא ירדו עליונים למטה ועלו תחתונים למעלה וכל זה לתת להם משפטים ישרים ותורות אמת אשר מכללם הם מצות הקרבנות אשר עליהם אמר (תהלים שם) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח רצה להורות יושר הדעת ותיכן הכוונה בהם ואמר (שם) ויגידו שמים צדקו כי אלהים שופט הוא סלה. אמר כי השמים והארץ יגידו צדקו בכל משפטיו וכי הוא ראוי להודות לו יתברך משפט הבכורה בענייני ההנהג' והסדור הכללי מבלי שיפול בה שום חלוף ושינוי בעולם: ועל זה הענין המיוחד אמר (שם) שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך וגו'. ירצ' עם שאנכי אלהים מצד עצמי ואלהיך מצד מה שהקניתיך בכחי הגדול ומבית עבדים פדיתיך כמ"ש בדבור הראשון (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר לא מפני זה על זבחיך אוכיחך מפני צרכי אליהם ולא מצד שעולתיך הם לנגדי למלאות חסרוני בהם רק מפני התועלות הגדולות המגיעים אליך. ובמעט התבוננות תוכל להגיע לאמתת זה כשתשכיל בו לפי מנהג האנשים. וזה שכבר ימנע האדם מלקבל מתנה מחבירו אם הדבר ההוא אשר יתן לו ימצא בהפקר וכל שכן שלא יקח ממנו שלא מדעתו וכמו שאמרו (גיטין ל"ז:) חזקה לא שביק איניש היתירא ואכיל איסורא וכל שכן אם אותו שבהפקר הוא יותר טוב ממה שהוא ביד אותו הזולת ואין צריך לומר אם אותו הזולת הוא במדרגה פחותה אצלו שהוא בזיון לו לקבל מתנה ממנו כמו שאמר ראש הנדיבים (בראשית י״ד:כ״ג) ולא תאמר אני העשרתי את אברם קל וחומר ובן בנו אם אותו הדבר אשר יקבל לא יאות לו ולא יצטרך אליו כלל כתבן למאכל האדם. והנה לכל אלו הבחינות אמר (תלים שם) לא אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים כי לי כל חיתו וגומר ידעתי כל עוף הרים וגומר אם ארעב וגומר האוכל בשר אבירים וגומר. ירצה למה אקח הפר אשר בביתך והעתודים אשר במכלאותיך כי אחר שהם ברשותך הם קנויים לך אחרי שלי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ואם ארצה אזכה מההפקר ויהי' לך אשר לך בבית ובשדה. ולא עוד אלא שאותו שבהפקר יפה משלך כי ידעתי כל עוף הרים וגומר ויתרון בשר העופות על בשר הפרים והעתודים הוא ידוע. וזיז שדי אמר רבי סימון (ויקרא רבות ס"פ כ"ב) הוא עוף גדול ולמה נקרא שמו זיז שיש בו מכל מיני טעמים מזה ומזה. ואם לא אמנע מהסבות האלה החזקות הנה לכבוד לא יהי' לי לקחת דבר מיד איש כמוך כי אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. ירצה לו הונח שיכריחני הצורך לא אומר לך ולאשר כמותך כי לי תבל ומלואה ואקח מאשר לי כ"ש שצורך כזה הוא נמנע אצלי כי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה כבהמות הטורפות. אמנם הכונה באלו העבודות היא כדי שיגיע לך תועלת נפלא בהגעת שלמותך מהשני פנים שזכרנו למעלה. והנה על שניהם אמר זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדרך. על המין מהקרבנות הבאות על כל דבר פשע אמר זבח לאלהים תודה כי הכוונה בו שהזבח יביאהו לידי חרטה ווידוי כמו שחוייב להתודות על ראש קרבנו. ועל המין השני אמר ושלם לעליון נדריך כי הוא אשר נדב ונדר מעצמו והיא מושבע ועומד עליהם מיום היותו ומהידוע כי המין הזה כלו או רובו בא בנדר או בנדבה לא מפאת החיוב התוריי. וסמך התועלות המגיעות משני אלו המינים ואמר וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. אמר כי תועלת המין הראשון שימצא אליו כשיקרא ביום צרה כמנהג החטאים שישובו מתוך צרותיהם וממצוקותיהם יוציאם. אמנם התועלת המגיע מהמין השני הוא שאחלצך באופן שלא יגע לך שום רע. וכמו שאמר (איוב ה׳:י״ט) בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע ואתה תכבדני בכל מעשיך במה שאומרים שאתה וכל חבריך אתך מטע ה' להתפאר וכמו שאמר (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והנכון שיהי' כל הנאמר בזה הפסוק מכוון אל המין הראשון לומר שכבר יגיע זה התועלת הנפלא לחוטא השב בתשובה שלמה ומודה על חטאו כהוגן. אמנם למביא הקרבן כרשע וכסכל כטובל ושרץ בידו אמר (תלים שם) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך והוא מה שנאמר עליו ותשא בריתי וגומר ואתה שנאת מוסר וגומר וזה כי תכלית הקרבן אשר מזה המין הוא לשבר את לב האבן דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה וגומר. להכירו לשמוע לשמור ולעשות את כל דברי התור' כמו שנאמר (שמואל א ט״ו:כ״ב-כ״ג) הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים לומר כי השמוע וההקשב הוא הטוב הנרצה והמכוון מהזבח ומחלב האילים הנקרבים כמו שכתבנו בשער מ"ב. והנה אתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך. אם ראית גנב ותרץ עמו מרוב חפצך בעבירה אע"פ שלא ראית הגניבה וכן עם מנאפים חלקך מרוב תשוקתך באיסור. וכן פיך שלחת ברעה תחת טובה ולשונך תצמיד עוד מרמה על מה ששמעת ותשב באחיך אשר הוא עצמך ובשרך תדבר. ואם הוא בן אמך לבד כבר תתיר לשונך לשום בו דופי מצד אבותיו ולא תחוש לאחותך אחר שאינכם משותפים באבות אלה עשית והחרשתי וסבלתי ולזה דמית היות אהי' כמוך וכאחד החנפים המוכיחים הרשעים לפנים ואחר משתוים אליהם במדותיהם והיא אומרו אוכיחך ואערכה לעיניך בינו נא זאת שוכחי אלוה במעשיהם ובתכליות קרבנותיהם פן אטרוף ואין מציל כנגד מה שהחרשתי עד הנה. ותדעו כי זובח תודה על הדרך הנזכר הוא יכבדנני כמו שאמרתי למעלה זבח לאלהים תודה וגומר וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני כי כבוד הוא לאל ית' כאשר החוטא ישוב ויתפלל אליו ויצילהו מצרתו כי הכל יודעין כי מעשיו ירחיקוהו ומעשיו יקריבוהו והכל בא במשפט ישר והשגחה שלמה מאתו יתברך וזה הוא הענין האחד מהקרבנות. אמנם על הענין השני המעולה ממנו אמר ושם דרך אראנו בישע אלהים ירצה אמנם השם דרך השפע האלהי היורד על פי זכות הכוונה וטוהר המחשבות אשר בקרבנות ההם המקריבים עצמם ונפשם לשמים בלי עון אשר חטא כענין הנשיאים אשר זכרנו וכל חבריהם הוא אשר אראנו בישע אלהים כמו שאמר המשורר (תלים צ') אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי ישועת עצמו יתעלה ממש כמה שכתב (שם נ"ח) הודיע ה' ישועתו וגומר. כי השלמים אשר כאלו מוסיפין כח בגבורה של מעלה להושיע לו יתעל' ימינו וזרוע קדשו כמו שכתבנו בשער הקודם עיין עליו: The Midrash Ne-elam in Parshat Bereshit, tells of a man who proclaimed that a son to be born should be "holy" to elokim. Thereupon Rabbi Chiya excommunicated him. When asked what wrong a man had done who sanctified his son to G'd, (similar to Hannah, mother of the prophet Samuel), his reply was that he had used the term a-d-o-na-y. Hannah's vow (Samuel I 1,11) is quoted there as the correct formula to use. The ignorance of Manoach, who was at that moment unaware that the messenger had been an angel of G'd, makes his behaviour appear even further removed from the traditional Jewish attitude to korban, sacrifice. He appears to have laboured under the delusion that Nebuchadnezzar laboured under. (Daniel 2,46.) The latter had prostrated himself in front of Daniel, and ordered a variety of of sacrifices to be offered to Daniel, treating him as the deputy of G'd. The angel's instructions to Manoach resulted in Manoach going about the sacrifice in the correct manner, as a result of which he became aware of the true identity of the messenger. Thus the proper attitude in offering sacrifices is seen to result in greater insights and greater proximity to the shechinah. A similar result occurred with Gideon. (Judges chapter 6) He too had been unaware of the true nature of who had addressed him. First, Gideon had thought that he had been talking to a prophet, i.e. a human being. When he sought reassurance that he was in fact being addressed by a Divine being, and asked for an opportunity to offer a sacrifice, the angel agreed to wait for his return, and then instructed him how to proceed with the offering. His realisation that he had been able to communicate with a Divine being, came as a result of his having offered a sacrifice in the correct manner, with the proper intent. If the accent in discussing korbanot, sacrifices, is on the free will type of offering, the reason is that though also the sin offering is acceptable, and contributes to our coming closer to G'd, it is preferable not to have to sin, than to have to atone for the sin through repentance and sacrifice. Even the objective of closeness to G'd, can be attained preferably without having to resort to sacrifice. The prophet Jeremiah (Jeremiah chapter 7) does not tire of stressing that G'd had never demanded sacrifices from the forefathers, nor even at the time of the Exodus. Rather, what G'd had demanded was obedience. There are numerous statements in the Bible along those lines. The important thing is that once used, the institution of sacrifice must not be abused, since this would be conterproductive, would thwart its objectives. The reason that non domesticated animals are not suitable for sacrifices, may be that all wildlife is ownerless, i.e. belongs directly to G'd, as opposed to domesticated animals to which man has established a claim of ownership. Presenting wildlife as an offering would not be giving to G'd of oneself, of one's own. However, G'd says (Psalm 50,9) that if it were a question of "My needs," "I would not even accept a domestic animal from your house, since I own all of them too. The reason that I accept korban is merely that I wish to acknowledge your wish to express gratitude or let you pay your vows to Me." (see verse 14 there) The first kind of offering, Todah, connected with the word viduy, confession, is usually motivated by some occurrence as described in verse 15, "a day of trouble"; "your vows," usually is preventative. You make vows in order to ward off untoward occurrences. Verses fourteen and fifteen are closely interrelated then.

והנה שני הענינים האלו בדמותם וצלמם זכרום חז"ל במאמר שזכרנו ראשונ' באומרם משל לשני מגיסין ועשה לו הראשון תבשיל ואכלו וערב לו. השני עשה לו תבשיל אכלו וערב לו ואין אנו יודעין וכו'. ושני התבשילין האלו הם שני מיני הקרבנות כי שניהם ערבים עליו כל אחד לפי ענינו אמנם השני ערב יותר. והנה קרבן נח הוא מבואר שהיה בא לפיוס ולכפרה בעדו ובעד ביתו כי גמל ה' לחייבים טובות להשתיל מהם העולם ואם אינם כדאי מצד זכותם כמו שאמר לו (בראשית ז׳:א׳) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' כ"ט) ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית שם) נח מצא אבל הקב"ה לא מצא. ועוד אמרו (ב"ר פ' ל"א) ולא מהמהם ולא נה בהם (יחזקאל ז׳:י״א) אפי' נח שהיה בהם לא היה כדאי ועם כל זה נתרצ' אליו ולתשובתו וירח ה' את ריח הניחח ויאמר לא אוסיף עוד לקלל וגומר (בראשית ח׳:כ״א) כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי כי מעתה הם ראויים לכפרה כמו שכתבנו שם. אמנם ישראל נצטוו על התמידין כמו שאמר (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו והיה עיקר כוונתם על הענין השני המעולה והוא להקריב עצמם ונפשם לשמים בשלשה מינים הנקרבים שם. רצוני הב"ח שהיא עצם הקרבן ומנחתו ונסכו להורות על חלקי האדם דוגמת כוונת הנשיאים כמו שכתבנו בפרשת מצותן שער נ"ב ולזה חוייב שיערב לו יותר. וצוה לעשות כיוצא בהם כמו שאמר (ויקרא ו׳:ב׳) זאת תורת העולה כי זה ערב לו כי הוא המעולה שבקרבנות זה המין וכמו שאמר (ויקרא רבות פ' ז') העולה על הלב והיא הקרבן הראשון והחשוב בסדר הקרבנית כמו שיבא. והיא שאמרו שנאמר עליו וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם ואמרו מאי כימי עולם כימי שלמה כי הוא אשר הקריב אלף עולות מזה המין וערבו לו יותר. אמנם לפי שראו שהיה ענין נאה שיזכרו ב' מיני הקרבנות בזה הכתוב אמרו ד"א כימי עולם אלו ימי נח כמו שאמר כי מי נח זאת לי. וכשנים קדמוניות כימי הבל וכו'. כי שניהם בכלל וערבה לה' אמנם של ימי הבל ביותר כמו שביארו הטעם שלא היה שם עון וצד ע"א בעולם רק שכוונתו הית' להקריב עצמו לשמים כמו שנאמר בפירוש (בראשית ד׳:ד׳-ה׳) וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה והנה נתבאר זה המאמר יפה בהם כמו כוונתינו והוא מה שראוי שיאמר בזה הדרוש דרך כלל במה שכוון מאלו הקרבנות בעצם וראשונה רצוני בבחינת בעל הקרבן עם אלהיו בכל אחד משני המינין כאשר זכרנו בתחלה אמנם מה שנמשך מזה שתהי' אליו הכוונה במקרה ובשנייה הוא שימצא שם מאלו הקרבנות טרף בביתו לאנשי קדש משרתי המזבח המחוייבים להמצא שם להיותם אמצעיים בין ה' ובין העם כי אי אפשר זולת זה. והנה השחתת הב"ח שם הוא הויה ומציאות שלם. אחר שהכוונה להביא התועלות ההנה הנפלאות וברוך הוא וברוך שמו שהכל ברא לכבודו: והנה הענינים האלו על זה האופן נמצאים מסודרים בזה אחר זה באלו השתי פרשיות הסמוכותהמדברות באלו הקרבנות כשנעבור עליהם דרך כלל כמו שאזכרם בדרך קצרה. התחיל ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' הנה התחיל מהמין היותר משובח ואשר ערב לו יותר והוא אשר יקריבהו האדם לפי דעתו ורצונו כמו שאמר יקריב אותו לרצונו לפני ה' כי הוא אינו מהקרבנות אשר יתחייב עליו לכל עון ולכל חטאת. אמנם עקר זה הקרבן הוא מה שיקריב אדם עצמו לה' וקרא דיקא מכם קרבן לה' ולא אמר אדם מכם כי יקריב וגומר. ואמר שאף שיהיה הקרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן הכוונה תהי' שתקריבו את קרבנכם הנזכר כלומר הקרבת עצמכם ויתכן שירצה עקר הקרבן המכוון לה' הוא שיהי' מכם כמו שאמרנו ובלי הקרבת שום ב"ח. אמנם מפאת עצמכם ומהצד שאתם צריכים שני מיני הלמוד שקדמו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. ואחר שזכר זה הענין בשם קרבן שהוא הסוג לכל הקרבנות פירש המינים אשר תחתיו והתחיל ביותר מעולה אשר מהמין המשובח ואמר אם עולה קרבנו וגומר כי היא העולה על כלן כמו שאמרנו, ונתן סדרה ומעשה מלאכתה בשלשה חלוקין. האחד לכשתהי' העולה מן הבקר. והשני לכשתהיה מן הצאן. והשלישי לכשתהיה מן העוף כאשר תשיג יד המקריב. ואחר סדר המנחה הנקרבת עם העולה גם כן בין שתהיה מאפה תנור או מחבת או מרחשת ואגבן הזכיר גם מנחת בכורים ואחרי זה סדר ענין שני מזה המין עצמו מהקרבנות היותר ערבים ואמר ואם זבח שלמים קרבנו ונתן הסדר בו בין שיהי' מן הבקר או מן הצאן רצוני מן הכבשים או מן העזים כל אחד לפי ענינו ואחר שזכר אלו הקרבנות אשר מזה המין זכר הקרבנות אשר מהמין הבא על חטאים שהם חייבין עליהם קרבן ואמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. ובגדול החל ואמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים וגו' וזכר סדר עבודתו. וסמך אליו ואם כל עדת בני ישראל ישגו וגומר כי כעם ככהן הם שוים בפר בן בקר לחטאת וביתר העבודות. ואחר זכר קרבן הנשיא והוא שעיר עזים. ואחר קרבן חטאת היחיד שהוא שעירת עזים או כבשה ואחר פרט קצת חטאים שהם שמיעת קול אלה או הנגע בכל דבר טמא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים שכלן הן בקרבן עולה ויורד. ואחר באשם מעילות ואשם גזלות. אמנם הדבר השוה בקרבנות ואשר הוא מבואר בכל הראשונים הוא הסמיכה (מנחות צ"ב.) ויראה שהיא באה להורות על עניינים חוייבה הוראתם לאותה שעה. וזה כי מצינו הסמיכה לשלשה עניינים האחד להאציל הסומך ותתו שלמות וגדולה אל הנסמך ובנין אב לכל אשר מזה המין ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו וגומר (דברים ל"ד) זכר שני הענינים. השני בהפך זה והיא להעביר דופי וחסרון שיש בסומך ולתתו על הנסמך כענין שנאמר (ויקרא ט״ז:כ״א) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וכל פשעיהם לכל חטאתם וגו' ונאמר (שם) ונשא השעיר עליו את כל עונות' אל ארץ גזירה וגו'. ומהידוע כי זה אינו מכלל הקרבנות אבל הוא משולח לעזאזל בעודו חי. השלישי הוא לענין ממוצע בין שנים אלו והוא להתנצלות הסומך לאמר שאין לו עון אשר חטא במעשה ההוא כענין וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו באבנים וגו' הנאמר במקלל (שם כ"ד) כי לפי שהוא גורם לעדים לנקבם שם כמוהו בעדותם לפני הדיינים (סנהדרין נ"ו.) הוצרכו לסמוך ידיהם עליו לאמר דמינו בראשך ואנחנו נקיים כמו שיבא שם ב"ה. והנה יראה דכלהו איתנהו בסמיכת הקרבנות אם הענין הראשון להורות על שלמות הקרבן ותמותו כי יבא שמה לרצונו ונדבת לבו אשר זה מה שיוציאנו מתלונ' הנביא וכי תגישון עור לזבוח אין רע יכי תגישון פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות (מלאכי א׳:ח׳). ירצה אע"פ שהן פחותים הנה אין רע להקריבם מצד עצמן כי המקבל מתנה לא יבחר. אבל בבחינה שלא תקריב כזה לפחתך ואתה מבזה לאלהיך לבלתי היותו בעיניך כערך פחתך הוא רע ומגונה באמת וכמו שנאמר (שם) וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני אמר ה' צבאות והנה להורות על שלמות זה הקרבן משני אלו הפנים תבא הסמיכה להורות כי הוא בר סמכא וראוי לבא על מזבח ה'. והנה תורה גם כן על הענין השלישי לפי שכל הקרבנות אינן באין רק על שגגת דבר או העלמו ואם כן כבר יסמוך ידו על ראש הבהמה לומר שהוא לא חטא בדעתו כי אם בנפש בהמיותו ועל כן הנפש החוטאת היא תמות ונסלח לו. אמנם לפי שהבלי ידיעה לא תמנע החטא לגמרי וכמו שאמר בלעם (במדבר כ״ב:ל״ד) חטאתי כי לא ידעתי וגו'. ואמרו (אבות פ"ד) ששגגת תלמוד עולה זדון כמו שיבא במקומו בעזרת האל לזה תועיל בכאן ג"כ הכונה השנית לומר כי איך שיהיה שחטא בנפשו בשוגג או במזיד הוא מעביר את חטאו ממנו ונתנו על ראש קרבנו וכפר עליו ולטעם זה כללו בוידויים חטאתי עויתי פשעתי כמו שנראה מוידויי כהן גדול ביום הכפורים אף על פר החטאת אשר לו (יומא ל"ה.) וכל אלו הם ענינים נכונים אל הכונה ראוי לשום להם לב. והנה אנחנו מנהגינו לסמוך ידינו על ארוני מתינו. אדם כי יקריב קרבן ממנו או על קברם. ויראה דכולהו איתנהו ביה דמנהגן של ישראל תורה היא ואתה דרוש וקבל שכר. ומכל מקום כבר נזכרו שני מיני הקרבנות הכוללים כל אישיהם והנה הכוונה בכלן הוא לקרב המקריב אל אלהינו. ואם שהמין הראשון ערב מן השני כמו שנמצא מבואר במין הראשון מהעולה שיסיים כל פרשה ופרשה ממנו עולה הוא אשה ריח ניחוח לה' ובמנחה אשה ריח ניחוח לה'. וכן בכל מיני זבח השלמים לחם אשה לה' לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה'. אמנם במין השני לא נזכר אשה ריח ניחוח לה' בשום אחד מהם אבל יאמר בסוף כל אחד וכפר עליהם הכהן ונסלח להם וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו וכפר עליו הכהן ונסלח לו וכן כלם חוץ מהכהן המשיח שלא נזכר כי הוא עצמו המקריב והמכופר. הנה מבואר שהמין הראשון הוא אשר אמרו עליו שהוא היותר ערב. והנה אחר שסדר הענין הזה הנכבד הכולל מה שהיה בו מהכוונה בעצם וראשונה אל שלמות המקריבים והרצאתם עם אלהיהם כאשר זכרנו והוא מה שיכללהו סדר ויקרא. התחיל במה שראוי שימשך לשם במקרה ובשניה מהמציא טרף לכהני ה' המשרתים שם מכל קרבן וקרבן מהם לפי ענינו. חלף עבודתם בהם והוא מה שיכוונוהו בפרשה הסמוכה: Of these two kinds of offerings, the freewill offering is more pleasing, as alluded to in the Midrash quoted at the opening of this chapter. Noach thanked G'd for having saved him. This is like when we recite the benediction hagomel, after having been bypassed by some danger. We are told that Noach had found favour in the eyes of G'd, but G'd had not found favour. Ezekiel 14,14, tells us that even if the generation that he describes would have a Noach amongst them, none would be saved. (Bereshit Rabbah 31) Noach's offering insured though that a repetition of the deluge would never recur, since he had found the key to atonement for all future generations by offering this thanksgiving offering. It was the people of Israel however, who were commanded to offer the daily offerings, (Numbers chapter 28 ) the objective being le-hakriv lee "to achieve closeness with Me,” something that goes beyond the mere attainment of atonement. It is this closeness that the prophet in our opening Midrash envisions. The proliferation of sacrifices in the days of Solomon was pleasing to G'd, since those sacrifices represented the desire to achieve close communion with G'd. The reason that the "days of Noach" are mentioned in the same breath, is to show that also that type of offering is acceptable. The reason that these daily communal offerings of the Jewish people are primarily referred to as olah, is that they are me-ulleh, the highest, most advanced form of offering that exists. If the prophet also mentions ki-yemey olam, a reference to the dawn of history, he may refer to the pleasing aspects of the sacrifice brought by Hevel, who was certainly not inspired by the need for atonement, sin not having been part of man's general lifestyle in those days. If G'd, on the other hand, rejected the offering of Kayin, this proves that the latter's motivation had been of a lower order. The priests, as the recipients of part of the offerimgs, are the intermediaries, conduits between man and his Creator. The killing of the animal in the sanctuary or at least on consecrated ground, is a natural pre-condition for achieving closeness with G'd. The various paragraphs seem to follow one another in a natural order. The Torah starts with the olah, representing what man, at his noblest, altruistic intention wishes to offer, i.e. himself. The Torah emphasises "from you an offering," not "an offering from you." This alludes to the underlying intention. Though the actual sacrifice consists of sheep or cattle, it will be considered as if you had offered yourself. There follow the various regulations connected with the olah offering. We are told which animals are suitable, plus the fact that a "gift offering" must accompany such an olah. This latter is to be of the finest grade of flour etc This too has nothing to do with sin. Next comes the "peace offering," the motivation for which is also unrelated to sin. Only after the list of the most pleasing kinds of offerings has been exhausted, does the Torah list the various sin offerings, whose purpose is the expiation of wrongdoing, though they expiate in the main for unintentional wrongdoing. Here the order commences with a sin committed by the High Priest, followed by the sacrifice appropriate for the error committed by the entire nation. This is to show that the same par, bull, that fulfils the function of expiating for the representative of the nation, also performs that function for ordinary citizens. This is followed by the he-goat which serves as sin offering from the Prince, the temporal authority, followed by the same he- goat serving a sin offering for sins by ordinary individuals. Next we have the regulations about the asham, a sin offering covering a different type of sin. The common denominator of all these sacrifices is the need for semichah, the placing of the sinner's hands and weight on the respective animal prior to its being slaughtered. In this way, the "greatness," i.e. the attributes of man are transferred to the animal. We find that once Moses had placed his hands on Joshua, (Deut. 34,9) the people listened to Joshua, authority had been transferred. Just as power, authority, can be transferred by this means, one's weaknesses and inadequacies can be transferred in a like manner. Aaron is commanded to place his hands on the scapegoat, and immediately afterwards the Torah tells us that the second he-goat carried all the guilts of the Jewish people. (Leviticus chapter 16) Obviously, this was not part of the act of sacrifice, since the he-goat, scapegoat, was not offered on the altar, but consigned to death in wild unfriendly country. The semichah declaration indicates that the donor fulfils the details of the instructions connected with the sacrificial rite, is free from blemish in this respect. We find that those who had overheard the blasphemer, (Leviticus 24,13-14) had to place their hands on him prior to his execution, thus transferring any guilt from them to him. They are stating symbolically "your blood is on your own head, not on ours." Since the sacrifice is to atone for unintentional sins, the donor must recite "I did not knowingly commit the sin for which this animal is to expiate." After the Torah has dealt with the purpose of each individual sacrifice, it turns its attention to what parts of the animal can serve as compensation for the priest who is charged with performing the sacrificial service.

ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה,על מוקדה וגו' והכוונה שיצוה לאהרן ולבניו לאמר להם זאת תורת וחוק הראוי לינתן למקריב העולה היא העולה הנזכרת ראשונה בפרשה הקודמת אם עולה קרבנו וגו' ונאמר והפשיט את העולה וגו' כי הנה על השתדלותו על מוקדה על המזבח כל הלילה ועל הרימו את הדשן והוציאו אותו מחוץ למחנה ראוי שיקבלו דבר חלף עבודתו והחק ההוא הזכירו להלן באומרו (ויקרא ז׳:ח׳) והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. כי אין לו ממנה דבר למאכל לפי שהיא כלה כליל לה'. אמנם אמר (שם ו') וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו' כי יקריבו ממנה קומץ המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו' כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדורותיכם מאישי ה'. וסמך לזה מנחה חביתין אשר לאהרן ולבניו לומר בה כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. להבדילה מהמנחה הראשונה שאין ראוי לו ליהנות ממנו כמו שיבא אצל ואכלתי חטאת היום וגו' שער ס' בעזרת האל. ואחרי זה זכר חק הכהנים מהחטאת והאשם סמכם אל העולה אל הטעם שזכר בהם בפי' באומרו (שם ו') במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. ואמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה במקום קדוש וגו' וסיים וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. ובאשם (שם ז') יצוה בהקטרת האמורין ואמר כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש. כחטאת כאשם. תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה והכהן המקריב את עולת איש וגו'. חזר למעל' כמו שאמרנו. וכל מנחה אשר תאפה בתנור וגו וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. ואחרי שזכר אלו הקרבנות המשתתפים במקום שחיטתן ומנחותיהן כנזכר אמר וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריבו לה' שהיה שחיטתו בפתח אוהל מועד והוא מהמין היותר משובח בעולה כמו שזכרנו ואמר אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות וגו' ורקיקי מצות וגו' והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה ונתן סדר האכילה לבעלים בתוך זמנו ובטהרה הראויה ואסר כל חלב ודם שור וכבש ועז מן הקדשים ההם. ואחר אמר מה שיוקרב מזבח השלמים ואמר שיהיו תרומת חזה ושוק לכהנים כמו שאמר והיה החזה לאהרן ולבניו ואמר ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנ'כי את חזה התנופה ואת שוק התרומ' לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל. הנה שזכר מה שראוי שימשך לשם מן המתנות לכהנים דרד כלל ולמיוחדים המקריבים הקרבן ההוא דרך פרטי. ואמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאישי ה'. ביום הקריב אותם לכהן לה' אשר צוה ה' לתת להם וגו' זאת התורה לעול' למנח' ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני. יאמר כי זה החק והטרף הראוי לתת להם מאלו הקרבנות אשר צוה ה' את משה שיקריבו אותם בעצם וראשונ' לתועלת עצמם כנזכר. אמנם ראוי שיוקבע זה החק להם במקר' ובשניי' ביום צוואתו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' בעצמה וראשונ' כי אם לא יהיה טרף למשרתי המזבח לא ימצא שם תכלית הכוונה ההיא. והוא מה שראוי שיכוון מאלו הפרשיות וסדורן והוא ענין נכון מאד לפי כוונתנו ויועיל לפתוח פתח לפני כל מי שירצה לדקדק במעשה כל קרבן וקרבן מהן לפי ענינו בענינים פרטים אשר לא יכילם ספר. וזה הענין מההתבוננות תתפשט תועלתו בכל עת ובכל שעה בין בפני הבית ובין אחריו כמו שזכרנו במלאכת המשכן והבגדים ושאר המלאכות בשערים שהתועלת הזה לא תפסק לעולם ובדבר הזה יהיה כבוד ה' בשלמות תורתו ונצחיות' לעולם. ותוכן זה הענין ותועלתו יתבאר עוד בשער הבא אחרי זה. אמנם זה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק ויבוא מה שראוי לבא בשער התפלות: Again, the Torah starts with the olah, the sacrifice most acceptable to the Lord Of this sacrifice, only the skin and hair of the animal is designated for use by the priest. This is in return for his labour in connection with the service involved. (Levitcus 7,8) Details of the other sacrifices follow in their respective order. It is worth noting that the expression "as sweet smelling odour,” is reserved for the olah type of sacrifices. The other sacrifices are described as ve-chipper, they will atone. Beyond that they are not really desirable from G'ds point of view.