יבאר איך יסכימו יחד ההנהגה הטבעיית וההשגחיית בהנהגת העולם בכלל ובפרט: How to synthesize events due to Providence with the natural cause of events.
פרשת אלה פקודי Parashat VeEle Pekudei
במדרש (ש"ר פר' נ"ב) מאי דכתיב (משלי ל״א:כ״ה) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. עוז והדר לבושה זה משה דכתיב ביה (שמות ל״ד:כ״ט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ותשחק ליום אחרון זה משה שבשעה שאמר להם לישראל בואו ונקים המשכן התחילו טוענין ולא היה עומד וכמה חכמים היו בהם שנאמר (שם ל"ו) ויעשו כל חכם לב ולא היו יכולין להקימו עד שהביאו אצל משה דכתיב ויביאו את המשכן אל משה אמרו לו רבינו הרי קרשים הרי בריחים הרי יריעות הרי קרסים כיון שראה משה כך מיד שרתה שכינה עליו והקימו וזה שאמר הכתוב (משלי שם) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. ואל תאמר משה העמידו שהמשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו דכתיב בחדש הראשון בשנה השנית באחר לחדש הוקם המשכן. הוקם מאליו: Exodus Rabbah 52, explains Proverbs chapter 31, as follows. "She is garbed in might and beauty, smiling towards the latter day." This refers to Moses, of whom it is written that he emitted rays from his forehead. "He smiled toward the latter day," refers to Moses, who said to Israel "let us erect the tabernacle" and found that it would not stand. This in spite of the fact that the elders participated in the effort, as it says "every man of wise heart did participate." They could not erect it until they brought it to Moses since it says "they brought the tabernacle to Moses." They said to him "Rabbi, we have the beams, the bolts, the carpets and the clasps." As soon as Moses saw this, the shechinah came to rest on him and he erected the structure. This is what is referred to by Solomon in Proverbs 31, "many daughters have done valiantly, but you have excelled them all." Do not say that Moses erected it, for the tabernacle was erected with the help of a miracle and stood up all by itself. It is written "on the first of the first month of the second year, the tabernacle was erected." In other words, it was erected by itself."
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי אחרי שכבר התבאר בשער ט"ו ובשער ל"א (עיין ביאורי בראשית דף ק"כו ודף רמ"ה כי הי"ת מנהיג עולמו בשני מיני הנהגות, הא' טבעית עפ"י חקי הטבע ומהלך הכוכבים במסלותם, והב' נסיית עפ"י השגחת הי"ת לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ושהנהגה זאת מיוחדת רק לאומה הישראלית, כמאה"כ "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" ר"ל שרק אצלך תהי' מנת החיים תלויה באופן נסיי מעשייתך הטוב, כמו המות מעשותך הרע, וע"כ אמר הכתוב ג"כ לישראל, ובחרת בחיים" כי רק חייך ואורך ימיך תלוים לפעמים רק בבחירתך לעשות הטוב המלוה לך ממני, אבל חיי ומות כל שאר העמים תלוים רק מחקי הטבע לבד ד"מ מרבוי או מיעוט לחיות גופם, מטוהר או עיפוש האויר, ושאר מקרים טבעיים כאלה, ואחר שבאר הרב ז"ל ג"כ כבר בשער מ"ח כי החכמ' האלקית כונה במלאכת המשכן וכל כליו, המורים על בנין העולם כלו חלקיו הפרטיים, להאיר עיני ישראל ולהודיעם, שכמו שכבוד ה' מלא את המשכן כן גם העולם כלו משכן כבודו, והוא לבדו סבתו הראשונה, המניעו והמנהיגו בהשגחה פרטית, כי אחרי שהוא בראו וחדשו מאין, יש לו ג"כ הכח והיכולת לשנות חקי הטבע למען שלם להם גמול מעשיהם הרעים והטובים, באופן שהנהגת העולם הנסיית מסורה היא בידיהם, כי לפי מעשיהם אם ייטיבו או ירעו אותם, כן ימוד פעולתם אל חיקם, חושב עתה הרב ז"ל למשפט שאחרי שבפרשתינו זאת יסופר תשלום וכלות מלאכת המשכן, ישלים גם הוא עתה פה ביאור ב' אופני הנהגת העולם האלה ואופני שימושם, ובזאת יחל ויאמר, הנה בהנהגה הטבעית צריכים אנו להתבונן שלשה ענינים הא' כי על פיה יהיו רוב מקרי ופגעי בני אדם הרעים והטובים שוים יחד מבלי הבדל לטובים ולרעים והב' כי רק עי"ז תהי' הבחירה החפשית אפשרית כי אם היו תמיד הטוב והאושר אחוזים ודבוקים רק במעשה הטוב והישר, והנזק וההפסד רק במעשה הרע והעול, הלא היה האדם מוכרח לעשות, הטוב, כי מי זה פתי וחסר דעת אשר יסבב לעצמו ברצון חפשי מקרה ופגע רע, ולא ישתדל בהיפך להטיב גורלו ומנת כוחו עלי ארץ ככל אשר תמצא ידו? (עיין מזה גם ביאורי למעל' בראשית כ' ע"ב ) והג' כי לפעמים יקרה, שהענינים אשר סודרו כבר מהי"ת בתחילת הבריאה, ע"פ מערכת השמים והכוכבים" שיצאו אל הפועל בזמן מה העתיד לבוא, יהיו משכימים ומתאימים יחד עם מעשה בני אדם אשר יעשו בעת ההיא, באופן שישולם על ידם כאשר יצאו אז אל הפועל, גמול מעשיהם אל חיקם כמו שהי' הדבר בראשית ממלכת יויקים שהרעו אז ישראל את מעשיהם, והגיעה העת אשר בו היה נועד מעת ברוא אלקים ארץ ושמים, שיעלה שיא נבוכדנצר מלך בבל למעלה, עד שיכנעו תחתיו ותחת ממשלת בנו ובן בנו לא לבד כל ממלכות הארץ, כי אם גם כל חית השדה, ע"כ השתדל ירמיה הנביא להודיע זאת לישראל, שיכנעו תחת ידו ברצונם החפשי ולא ימרדו בו, אחרי שאיו זכות מעשיהם הטובים גדולה כל כך. עד שיהיו ראוים שתשתנה בעבורם הנהגה הטבעית הזאת, הנוסדת עפ"י מערכת הכוכבים מיום הוסד העולם באופן נסיי לטובתם, ותחת כי השתדלות נביא השקר היתה תמיד להכחיש האמונה בהנהגה הנסיית, והשתדלות נביאי הצדק היתה בהפך לחזק האמונה הזאת, נהפך אז הדבר בימי ירמי', כי נביאי השקר הבטיחו אז את ישראל בכחשיהם כי שלום יהיה להם, והוא השתדל בהפך להודיעם, כי עפ"י ההנהגה הטבעית צריכים הם להביא צואריהם בעול מלך בבל ולהכנע לפניו, אחרי שאינם ראוים עפ"י מעשיהם שתשתנה ההנהגה הטבעית הזאת באופן נסיי לטובתם, ועפי"ז ביאר הרב ז"ל כמה פסוקים בירמי' כ"ז א' עד סוף קאפיטעל כ"ח (עיין בפנים הספר), ובסוף דבריו דחה גם דעת מחשבי הקץ עפ"י מערכת השמים, כי כמו שמעשה בית ישראל הרעים יוכלו לאחר בעבור ענשם הנסיי עפ"י ההשגחה הפרטית את הקץ הנועד עפ"י חקי הטבע וההנהגה הטבעית, כן יוכלו בהיפך בהיטיבם את מעשיהם, למהר ולקרב קץ הגאולה על פי ההנהגה הנסיית אף בטרם יבוא ויגיע מועדו עפ"י הנהגה הטבעית, וזשאחז"ל "שמחשבי הקצים מעכבין את הגאולה" כי לפי דעתם שיחשבו כי הקץ לא יוכל להיות רק בזמן ידוע, ד"מ כאשר יחוברו יחד כמה כוכבים ידועים להתיצב במצב ידוע הראוי והנכון לזה, הלא יאחרו בזה זמן הגאולה לעתים רחוקים, כי מחברת כוכבים כזאת לא תהיה לפעמים כ"א אחרי עבור כמה מאות שנים, תחת כי המאמין האמיתי יחשוב כי בהיטיב ישראל את מעשיהם, ימהר ויחיש הי"ת את גאולתו, אף לפני בוא יום מחברת הכוכבים הידועים הזאת, וחולם בהנהגה השנית הנסיית יש להתבונן ג"כ ב' ענינים הא' כי היא משתמשת בעצם וראשונה אצל האומה הישראלית מקבלי התורה המחויבים ללכת בנתיבותיה ולשמור מצותיה וחקיה, והב' כי לפעמים תמצא ג"כ אצל שאר העמים, וזה על ב' דרכים הא' הוא על המעט ולעתים רחוקים כי כאשר ירבו להשחית דרכם מאוד עלי ארץ, עד שלא יוכל הי"ת עוד להביט אל עמלם, אז תעלה חמתו באפו להענישם בעונש נפלא ונסיי היוצא ממנהג הטבע המורגל, כמו שנראה בהבאתו את מי המבול על הארץ כאשר רבה רעת האדם בארץ, ובמהפכת סדום ועמורה בעת אשר כלם סרו יחדיו נאלחו לפרוע מוסר ולהשחית דרכם עלי ארץ, והב' כאשר יהיה יחס והצטרפות מה ביניהם ובין יראי אלקים האמיתים הראיים להיות מונהגים בהנהגה נסיית, כמו שנראה שברצות ה' לשלח שרה לחפשי מבית פרעה ואבימלך, נגע את בית פרעה ונראה לאבימלך בחלום הלילה ועצר בעד כל רחם לביתו, הכל באופן נסיי היוצא מגדר הטבע הנהוג וע"ז מורה גם מאה"כ "משמים הביט ה' ממכון שבתי השגיח אל כל יושבי הארץ וכו' הנה עין ה' אל יראיו" וכו' שר"ל שהשגחתו הפרטית על כל שאר העמים יושבי הארץ, הוא רק בעבור יראיו אשר ישנם עמהם ביחס והצטרפות, ולטובתם "להציל ממות נפשם" וכו' וכאשר יראו זאת חכמי העמים החושבים כי כל עניני התבל יונהגו רק בהנהגה טבעית, הלא תתבלע חכמתם, כמאה"כ מפיר אותות בדים וכו' משיב חכמים אחור וכו' מקים עצת עבדו וכו' ר"ל בעת אשר יקים ה' דבר עבדו הנביא אשר הגיד בשמו באופן נסיי, יופרו אותות הבדים והקוסמים, ודעת החכמים החוזים בכוכבי' להתבונן מהם ההנהגה הטבעית תסוכל, וע"ז מורים גם דחז"ל "עד שלא הוקם המשכן היתה הנבואה מצויה באומות העולם, כי אז היה העולם נוהג לרוב רק ע"פ מנהג הטבע ומערכת הכוכבים, ורק לעתים רחוקים ומעטים נשתנה לפעמים מנהג הטבע, ע"כ היו החכמים החוזים בכוכבים ויודעים היטב כל תהלוכותיהם יכולים להגיד לפעמים עתידות שיבואו אל העמים והמדינות עפ"י חקי הטבע (על דרך מה שיגידו גם עתה חכמי הטבע והתכונה הרבה דברים שיהיו לעתיד, ד"מ מתי יהיו ליקוי השמש והירח, ולפעמים ג"כ איך תהיה מהות השנה הבאה גשומה או שחונה ? אפס כשהוקש המשכן נסתלקה מהם, כי מאז והלאה שכן כבוד ה' בישראל, והחלה ההנהגה ההשגחית להתנהג לרוב בישראל, ועל ידם גם לפעמים ושאר העמים, אשר באו ביחס אחד והצטרפות עמהם, וע"כ אבדה חכמתם וכשרון נבואתם עפ"י חקי הטבע ועפי"ז תבין גם מאמרם ז"ל "אלו היו אומות העולם יודעים מה אוהל מועד יפה להם" וכו' (עיין בפנים הספר) כי בתחילה כאשר היו רואים דבר יוצא חוץ לגדר הטבע הנהוג היו חרדים ומתבהלים מאוד, וזש"א "היו העולם שומעין את קול הדיבור ונתרזין" וכו' אבל משהוקם המשכן הורגלו לראות בישראל הרבה אותות ומופתים כאלה היוצאים ממנהג הטבע, וסרה עי"ז גם חרדתם ויראתם הראשונה, כי כן נוסד בטבע כל אדם שתוחלש התפעליות חרדתו מפני דבר נורא ואיום ע"י הרגלו התמידי בו, כמו שיוחלש ע"י ההרגל כל הרגש והתפעליות נפש האדם (עיין מזה בפתיחות ספר מאור עינים ד"ה הנה מודעת וכו', [וכן כתב גם החכם הרומי באחת ממליציתיו בבחינת הרגשת והתפעלות החמלה, כי גם האיש היותר רחמן וחומל על זולתו מתולדתו, יוחלש בקרבו הרגש הרחמנית והתפעליות החמל' ע"י ראותו למרבה חמש וריב, עושק דלים וריצוץ אביונים, שפיכת דם נקי ושאר רעות כאלה לנגד עיניו תמיד, כי ע"י ההרגל התמידי בדבר מה תוחלש התפעליות הנפש המסובבת על ידו, אשר על כן בפשע ארץ ורבות עושק וחמש בתוכה, לא לבד כי יהרגו נקיים על לא חמם בכפם, עוד רעה חולה תצא מזה כי תאבד עי"ז גם מדת החמלה והרחמנות מלב בני אדם יושבי הארץ ההיא עכ"ל (ואפשר שע"ז רומז גם דברי הנביא (ישעיהו נ״ז:א׳) "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" ר"ל מפני הרעה התמידית אשר תהיה בארץ, חדלו כל מדות והתפעליות טובות בבני אדם, יען כי הורגלו רק בראיית, עמל ואון, ועי"ז נאסף, ר"ל חדל להיות איש צדיק בארץ.)] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי אף שהשגחת הי"ת הפרטית והנהגתו הנסיית על פיה היתה מצויה בעצם וראשונה בכלל האומה הישראלית, בכל זאת כמו שהשגחת מלך או שר על עמו ועבדיו הנתונים תחתיו ושרים למשמעתו, משתנה ומתחלפת ברב ובמעט, לפי השתנות והתחלפות כל אחד ואחד מהם בבחינת אמונתו ושמורת פקודי המלך, כן היו ג"כ מדרגת ההשגחה האלקית מתחלפות בישראל, לפי התחלפות מדרגות האישים הפרטים, בבחינת הכרתם את הי"ת, ואהבתם אותו לדבקה בו ולשמור חקיו ומצותיו, ובכלל יש בענין זה לדעת הרב ז"ל ג' מדרגות, כי יש אשר ידע רק כי יש אלקים שופטים בארץ, והוא בא רק לחסות תחת כנפיו, מבלי שישתדל גם בעבודתו ואהבתו, ונדמה בזה לבן כפר היודע רק כי יש מלך בארצו המושל עליה ומנהיג איתה מבלי אשר יחוש לדעת מהותו, ואיפה הוא ? ואיש כזה ראוי רק שתצילהו ההשגחה האלקית שלא יספה בתוך שאר העם, ולא ידחה עליו רעתם. ויש איש אשר ישתדל לדרוש את אלקיו, אבל אין ביכלתו להשיג אותו, אף כי שיבוא חדריו ודומה לבן עיר ממלכה אשר ידע מקום מושב המלך, ובכל זאת לא יערב לבו לבית אל ביתי, יהיא מסתפק להפיק רצונו וכל מאויו רק ע"י פקידי המלך ומשרתיו, ואיש כזה ראוי כבר למדרגת השגחת אלקים היותר גדלה, והיא לעשות לו נסים נסתרים אשר לא יראו לעיני כל, יען כי לא יצטרך להם שינוי מנהג הטבע, ד"מ כאשר ילשינו עליו אל המלך ושריו ויבקשו תואנה לו להדיח עליו רעה. יטה ה' לבם לטובה עליו, עד שלא תבואהו הרעה אשר חשבו להשיב עליו, אבל אינו ראוי עוד שיצילהו הי"ת גם ע"י שינוי חקי הטבע, להצילו ד"מ משני כפירים ומתלעות לבוא, או מכבשן אש בנפלו לתוכו, כאשר נצולו דניאל וחבריו ואברהם, ויש אשר בכל לבבו ובכל נפשו יאמר לה' אני, וישתדל לעבוד עבודתו בכל מאמצי כחו, והוא כבן בית למלך שמכירו ויודע מהותו היטב מאוד, ועושה תמיד רצונו ומלאכתו באמונה, והמלך גם הוא חפץ בעבור זה ביקרו, וינשאהו ויגדלהו למעלה ראש, ולפעמים יעשה זאת גם בדרך ואופן היוצא מחקי המלכות ונימוסיה, ד"מ אם יתנהו לראש וישימהו לשר ונגיד על כל זולתו, בטרם ישמר תחינה משמרת פקודות החרות, כי כפי המנהג הנודע יעלה על כל פקיד ושר המלך רק לאט לאט ממעל' למעל' אחרת, והאיש הזה יען כי המלך חפץ ביקרו, יושם בתור המעלה הגבוהה, גם בטרם יציג רגלו תחילה על מדרגות המעל' התחתונות, וכן בבוא אליו פגע או אסון יצילהו לפעמים גם באופן בלתי נהוג ומתנגד לנימוסי המלכות, וכן איש ירא ה' אמיתי כזה בבחינת יחסו אל אלקיו, כי לא לבד שתהיה אהבתו נפלאת לו יותר מכל זולתו, כי אם גם בבוא עליו צרה ומצוקה ישדד בעבורו מנהג הטבע ומערכת הכוכבים להצילו מכל רע באופן נסיי הנראה לכל, ובדברים אלה מבאר הרב ז"ל והולך דברי המשורר (תהלים צ"א) כי אחרי שהתפלל משה בסוף הפרש' הקדומ', ככלותו את מלאכת המשכן הרומזת על בנין העולם והנהגתו הנסיית עפ"י ה' במאמר "ויהי נועם ה' עלינו וכו' שר"ל שיהי' נועם השגחת ה' עלינו, הציג לפנינו במזמור הבא אחריו ג' מחלקות בני אדם אשר עליהם ישגיח הי"ת בהשגחתו הפרטית במדרגות שונות, כי על בעלי המחלק' הראשונה אמר "יושב בסתר עליון וכו' כי הוא יצילך מפח יקוש, יפול מצדך אלף" וכו' ר"ל בעת שיענשו הרשעים ע"י דבר הוות ושאר מקרי הזמן הרעים, אשר ינוגעו בהם בני אדם לפעמים, ינצל הוא מהם, כלוט ששלחו הי"ת מתוך ההפכה, ועל בעל המחלקה השניה אמר "כי אתה ה' מחסי וכו' לא תאונה אליך רעה וכו' כי מלאכיו יצוה לך וכו' על שחל ופתן תדרוך וכו" ר"ל גם ע"י שינוי חקי הטבע תנצל מהרעה, בהיותך במעלת בעל כמדרגה השניה, ומבעל המדרגה השלישית אמר "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" ר"ל כי בהיותו קרוב אלי עד שידע שמי אחלצהו ואכבדהו אני בעצמי, באופן שהצלתי תהי' גם נגד חקי הטבע, ובזאת יכובד על פני כל, אשר יכירו וידעו בזה, כי השגחתי הפרטית נפלאת לו במדרגה היותר עליונה, אפס לא רבים יזכו למדרגה יקרה זאת, ואך מעטים המה אשר בעבורם תהיה הנהגה נסיית כזאת ובזה יש הבדל בין ההנהגה הטבעיית לנסיית, כי בהנהגת העולם הטבעית, יוכלו הרבים לפעול תמיד יותר ממה שיפעול אחד, ד"מ אם צמד שדה אחד יעשה עשרה כורים לשנה, יעשו עשרה צמדי שדה מאה כורים אם הם שוים רק באיכותם ומהות שמנם ודשנם, וכן אם יחרוש אכר אחד בבקרים מאה אמות שדה בכל יום, תהיה חרישת עשרה אכרים הדומים אליו בכח וחריצות, אלף אמות, ואם גם חלשים הם ממנו, בכל זאת בעבור רבוים יפעלו יותר ממנו, אבל בהנהגה נסיית אינו כן, כי האות והמופת אשר יעשה לפעמים לשלם אחד מני אלף, לא יעשה לכולמו גם יחד, אם אינם שלמים וראוים להנהגה נסיית כמוהו, כמו שראינו שקול ה' המדבר מהר סיני לא יכלו לסבול כל ישראל גם יחד, כמאה"כ אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו" ומשה לבדו נגש אל הערפל לשמוע דברי אלקים חיים, וגם מתוך אוהל מועד יחד רק אליו לבדו הדיבור, כמו שהעיר ע"ז המדרש שהביא הרב ז"ל "בנוהג שבעולם משאוי שהיא קשה לאחד נוח לשנים" וכו' (עיין בפנים הספר) גם מאה"כ "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וכו' כי אתם המעט" רומז ע"ז, ר"ל אף ששאר העמים רבים מכם בבחינת כמותם ומספרם, בכל זאת נוהגת ההנהגה הנסיית רק בכם, אף שאתם המעט במספר, אם רק תלכו בדרכי אבותיכם הישרים להוות שלמים בבחינת מהותכם ואיכותכם הפנימית כמוהם, וע"ז מורה גם מאה"כ "וצדיק יסוד עולם" ר"ל כי לפעמים תסבב ותוסד הנהנת העולם הנסיית, רק ע"י צדיק אחד שלם לבדו, ועפ"ז ביאר הרב ז"ל גם המדרש שהחל בו באמרו, שאף שמלאכת המשכן וכל כליו עשו רק שאר כל חכמי לב בעם, בכל זאת הקמת המשכן אשר על ידה החלה מאז והלאה ההנהגה ההשגחיית האלקית להיות מצויה בישראל, לא היתה יכולה להעשות רק ע"י משה לבדו, שהיה בחיר הנביאים וכל בני אדם זולתו, בבחינת שלימותו הנפשית, ע"כ כמו שבבריאת השמים והארץ וכל אשר בהם, אף שכבר כלו להיות בששת ימי הבריאה, לא יכלו לפעול פעולותיהם עד שנתן הי"ת הכח בכללם, לפעול פעולתם מאז והלאה ע"פי חקי הטבע (עייין ביאורי למעלה בראשית דף ל"ז ע"א) אשר ע"כ נמצא כי אחרי שאה"כ תחלה "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכולו השמים" להורות שהיו כבר שלמים, ומלאכתם תמה בסוף יום ששי אמר אח"כ "ויכל אלקים ביום השביעי" שרק הוא בעצמו ית' ולא זולתו, הי' יכול לתת להם ההשלמ' המוחלטת, והיא לפעול פעולתם ולהנהיג מנהגם הטבעי מעתה ועד עולם, כן גם במלאכת המשכן וכל כליו הרומזים על בנין העולם (כאשר יורה על זה גם שיווי הלשונות והמאמרים שנאמרו בשניהם, כמו שהעיר ע"ז המדרש (עיין בפנים הספר)"אמר ר"י בר יוסי וכו'") אף שכילוה חכמי לב עושי המלאכה לבדם, כמו שנאמר "ותכל כל עבודת הקודש" הוצרכו בכל זאת להביא הכל אח"כ אל משה, ורק הוא היה יכול להקימו, וזש"א "התחילו טוענין ולא היה עומד וכו' כיון שראה משה כך מיד שרתה השכינה עליו והקימו וכו'. אחר שנתבאר במה שקדם שהמלאכות האלה האלהיות יורו הוראה חזקה על כללות העולם ושני מיני הנהגותיו. ראוי הוא שבתשלומו וסדר הקמתו יבא סוף ביאורם ואופני שמושיהם ובפרט אופני ההנהגה השנית דאלהית המיוחדת והמיוחסת אל המלאכות ההן. וזה שכבר נתבאר שהיו בעולם שני מיני הנהגות. ההנהגה המיוחדת מהסדור הטבעי השמימיי אשר לא תשקיף בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים ללא עבדו והיא המיוחדת לכללות העולם. וההנהגה הנמשכת מהשגחת מעשה בעלי הבחירה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והיא המיוחדת למקבלים התורה האלהית המישרת אל ענין זאת הבחירה וטעמה כמו שאמרה התורה (דברים ל') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. והכונה כי לא כאשר יראה האדם יבחר ויקרב רק אשר תישיר אותו. וכמו שאמר בסוף (שם) החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת וגו'. הנה יראה שישראל קרויין אדם בענין שלמות הבחירה וטעמה לא זולת. ולכן נתיחדה להם זאת ההנהגה. וכבר ביארנו ענין אלו ההנהגות בשער ט"ו ובשער ל"א. והנה היה מהחכמה האלהית להאיר עינינו באלו המלאכות האלהיות ולהודיע לנו שזאת ההנהגה העליונה השנית היא מסורה בידנו כאשר בא בשער מ"ח. הנה לזה יחוייב שלמות המלאכה שבתשלומה וגמר מלאכתה יושלם ביאור אלו ההנהגות ואופני שמושם כל אחת מהנה לפי טבעה וענינה כי הוא תשלים זה הדרוש וביאורו: אמנם נדבר ראשונה מההנהגה הטבעית הכוללת אשר התחילה בה התורה האלהית ונאמר כי היא משמשת על שלשה דרכים. האחד הוא דרך לכל העולם בכלל שעליה הוטל פרנסתו רצוני באשר לא יושקף בו שום גמול ועונש כמו שהוא הענין אצל כל האומות אשר לא בחר ה' בהמה לתת להם תורה ומצות אשר עזבם לפרנסת הסדור השמימיי כמו שבא בכתוב מבואר (דברים ד') את השמש ואת הירח ואת הככבים כל צבא השמים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' והענין הזה הוא מבואר בעצמו ויבא עוד ביאורו במה שאחר זה. אמנם הדרך השני הוא לתת אפשרות ומציאות אל הבחירה האנושית אשר א"א זולתה והוא ענין נפלאה מאד ביארוהו רז"ל באומרם במשנה (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול ליבראות אלא ליפרע מן הרשעים וכו' וכדי ליתן שכר טוב וכו'. כמו שביארנו ענינו יפה בשער ג' עיין עליו. אמנם הדרך הג' הוא משתתף אל ההנהגה השניה כאשר יקרה שיהיה המסודר מהטבעית מהטוב והרע הוא אשר יאות לבא ולהגיע לפי מעשה האנשים המונהגים לפי ההשגחה כי כשיקרה הענין כך מה שהיה ענינו מסודר ובא מעת הבריאה הוא שתהיה הכוונה אליו עכשו מצד ההשגחה האישיית ומה שנעשה על ידי מערכות השמים הוא אשר יעשה לפי פעולות המקבלים עד שאז יתהפך ענין הנביאים ממנהגו על הרוב. וזה כי מנהג הנביאים תמיד לגדל ולחזק ההנהגה ההשגחיית ולפרסם וליעד גבורתה ויכלתה על סדרי ההנהגה הטבעית ומערכותיה להתפאר ולהתהלל באלהים על נביאי השקר היודעים בחכמת סדור מלאכת השמים וכל צבאם המתנבאים בעם לפי הסדור הטבעי ההוא כמו שיבא עד שימצאו תמיד נביאי השקר מחזיקים ומקיימים עניני ההנהגה הטבעית ונביאי השה מחזיקים בחצים ובקשת לבטל אותה ולהרסה. והנה בימים ההם ובעת ההיא יתחלף הענין ויהיה להפך כי נביאי האמת יחזיקו ויקיימו ההנהגה הטבעית ההיא ואם יקומו נביאי השקר לפרוץ פרץ ולעמוד כנגדם ישתדלו אז לקיים ההנהגה ההשגחיית אשר תבטל אותה כמשפט לאוהבי הנציח השקרי. וזה הדבר אשר נתבאר יפה ע"י ירמיהו עת שהיה מה שסודר מפאת המערכת ממשלת מלך בבל על כל העולם הוא אשר ראוי להגיע אל האומה הישראלית מהשעבוד וההכנעה אליו לפי מעשיהם נאמר שם (ירמיה כ"ז) בראשית ממלכת יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היה הדבר הזה אל ירמיהו מאת י"י לאמר כה אמר ה' אלי עשה לך מוסרות ומוטות ונתתם על צוארך ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו מלך יהודה וצוית אותם אל אדוניהם לאמר כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל כה תאמרו אל אדוניכם אנכי עשיתי את הארץ את האדם ואת הבהמ' אשר על פני הארץ בכחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנצר מלך בבל עבדי וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו ועבדו אותו כל הגוים את בנו ואת בן בנו עד בוא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים ומלכים גדולים והיה הגוי וגו'. ואתם אל תשמעו אל נביאכם ואל קוסמיכם ואל חלומותיכם ואל עונניכם ואל כשפיכם אשר הם אומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם וגו'. והגוי אשר יביא את צוארו בעול מלך בבל ועבדו והנחתיו על אדמתו נאם ה' ועבדה וישב בה. והנה הדבר מבואר מאד כי על הממשלה שתחוייב אליו מפאת המערכת היה מדבר כי הוא אשר הפקד מאתו משעה שברא הארץ וכל אשר עליה בכחו הגדול ובזרועו הנטויה. וזה מה שביארו תכלית הביאור במה שאמר וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו כי זה לא יתכן על פי ההשגחה האישיית. וכן באומרו ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו עד בוא עת ארצו וגו'. כי מפאת הסדור ההוא חוייבה ממשלת המלך הזה ובנו ובן בנו עד אשר ישתנה מצב ממשלתו לשפלות כמו שהיה אחרי כן. ולזה אמר כי העצה היעוצה לכל אומה ולשון אשר אין ממנהג המערכת להשתנות בעבורם להביא צוארם תחת עולו ולא ישמעו אל הנביאים המגידים להם על דרך הכשוף או הקסם או ע"י החלומות דבר כנגד זה כי המחברת הגדולה זאת גוברת על הכל. והנה מפני שההודעה הזאת לא היתה הכונה בם בעצם וראשונה מפני ענינם של האומות הללו כי ההשגחה האישיית אינה מתבוננת בהם רק במקרה ועל המעט כמו שיבא לזה אמר שישלח הדברים האלה ביד מלאכים הבאים לירושלם אל צדקיהו כי אחר שהם מזדמנים שם אין למנוע טוב העצה מהם כלומר שאלמלא היו שם לא היה נזקק להם. והנה היא השקפה נכבדת בכמו אלו ההנהגות. אמנם עקר הכוונה היא אל מה שאמר (שם) ואל צדקיהו מלך יהודה דברתי ככל הדברים האלה לאמר הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ועמו וחיו למה תמותו אתה ועמך בחרב ברעב ובדבר כאשר דבר ה' אל הגוי אשר לא יעבוד את מלך בבל ואל תשמעו אל דברי הנביאים האומרים אליכם לאמר לא תעבדו את מלך בבל כי שקר הם נבאים לכם כי לא שלחתים נאם ה' והם נבאים בשמי וגו' ואל הכהנים וגו' אל תשמעו אליהם עבדו את מלך בבל וחיו למה תהיה העיר הזאת חרבה ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות לבלתי בואו הכלים הנותרים בבית ה' ובית מלך יהודה ובירושלם בבלה. ביאר כי מצד חוזק ממשלתו הכוללת היתה עצה טובה גם כן להם לקבל עול מלכותו אחר שאין זכות בידם לבטלה אדרבא הם חייבים בעבודה והכנעה ההיא והיתה העצה ההיא הישרה וגלוי דעת להם כדי שלא יקבלו מהרע יותר מהרצון האלהי. אם בשלא יפלו בידו בחרב וברעב ובדבר כאשר חוייבו ליפול כל הגוים הנלחמים בהם. ואם להודיע להם המשך זמן ממשלתו כמו שאמר בסוף (שם כ"ט) כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה. יבואר יפה כי העצה הזאת היא נכונה מאד כי הוא יתעלה חושב עליהם מחשבות שלום בתת מקום להנהגה ההיא הטבעית למשול בקצת העתים כי מתוך צרת הגלות ההוא אשר ימשך להם שבעי' שנה יכנע לבבם הערל וישובו ויתפללו אליו וישמע אליהם ויבקשוהו וימצא להם כמו שסיים דבורו (שם) וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם ובקשתם אותי ומצאתם כי תדרשוני בכל לבבכם. ועל הענין הזה הי' ענין כורש (עזרא א') להטיב אותם ולפקדם וכן בכל כיוצא בזה. וזה הענין משתוף זאת ההנהגה הזכירו וביארו שלמה החכם בספר קהלת באותה פרשה שאמר (קהלת ח') מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וגו'. אני פי מלך שמור וגו' שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו' כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו' עד אומרו את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו הכל כמו שביארתי אותו יפה בפירושי ידרש משם כי הוא ענין נאות מאד לחיי האדם והכרת אופני ההשגחה האלהית לסלק המבוכה בכל כמו אלו הענינים. לא ח"ו שיתיחסו כל ענינינו טובותינו ורעותינו אל זאת ההנהגה הטבעית כמו שחשבו רבים עד שכבר היו קצת מחכמי עמנו אשר בקשו חשבונות רבים מהמחברות העליונות למצא מחמתם סבה לכל העניני' שעברו עלינו מימות עולם כמו שהשתדל באלו הדברים הרב רבי אברהם בר ר' חייא הספרדי ז"ל בספרו הנקרא מגלה להוציא משפטים רבים מגלות מצרים וקץ גאולתו ומתגבורת כבוש הארץ וקצי גליותם ממנה פעם ראשונה ושנייה. ואמר שכיוון בכל זה לשם שמים כדי לפלש ולעבור במשפטים ההם אל הפלגת הקץ המקווה. והנה בכל מה שכתב במשפטי העניני' העוברים הספיקה דעתו לכוין חשבונותיו ולהעלותם כהוגן כי את אשר ראה בעיניו נבא בחזיוניו. אמנם בכל מה שנלחץ לגזור ולשפוט לעתיד לא קויים דבר כי הנה באמת הוא עמד בסוד ה' ולא רגל על לשונו לקיים מה שנאמר (ישעי' ס"ג) כי יום נקם בלבי ואזיל (רבות קהלת פ"ט) לבא לפומא לא גלי. ורבים ונכבדי' טעו בכמו אלו החשבונות והאריכו בדיהם וכזביהם כמו שנתפרם ממספריהם וממשפטיהם אשר לדעתי כלפי שונאיהם אז"ל (סנהדרין צ"ז:) תיפק נפשן של מחשבי קצין מפני שמעכבין את הגאולה. וזה כי מאחר שהם חושבים שהגאולה תלויה במצבי המערכות ההם והיה שאלו הענינים הנפלאים לא נתלו כי אם במחברות הגדולות והעצומות אשר לא יזדמנו כי אם לעתים רחוקי' מהם לר' לת' שנים ומהם לתתקנ"ג ומהם לאלפים תתצ"ט כאשר כתב בספר ההוא לזה חוייב להם לעכב הגאולה עד הזמן ההוא הארוך. ואם יעבור להם זה הזמן יצטרכו למצב אחר כיוצא בו הפך מה שאמר הכתוב (ישעי' נ"ו) כי קרובה ישועתי לבא וגו'. ואז"ל (סנהדרין שם.) שהגאולה היא מהדברים הבאים בהסח הדעת כי הכל תלוי בהגעת קץ רצונו ית' כמו שאמרו (בהגדה של פסח) שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמ"ש לאברהם אבינו בין הבתרים וגו'. לכן הוא עתיד לעשות אחרית כראשית כי לא ימתין ולא יתעכב עד הגיע תור המערכות השמימיות רק בהגיע עת רצונו המוחלט יגאלנו מיד כמו שאמר הנביא (ישעי' ס') אני ה' בעתה אחישנה. ונאמר (חבקוק ב׳:ג׳) אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר: ונשוב לכונתנו לומר שכבר תשתתף ההנהגה הזאת הטבעית אל ההשגחיית בכל שיהיה מה שיסודר ממנה נאות כלפי מעשי המונהגים. אמנם מה שאמרנו מהתחלפות ענין הנביאים בזה נתבאר גם כן בנבואה ההיא עצמה ממה שהעיז פניו חנניה בן עזור להתקומם כנגדו ולומר (ירמי' כ"ח) כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל בעוד שנתים ימים אני משיב וגו' ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל המקום הזה נאם ה' כי אשבור את עול מלך בבל. אמר כי כן חייבה ממשלת זה האיש מפאת המערכות. אמנם שההשגחה האישיית תשבור עולו מעליהם והוא הדבר אשר דברו ה' באומרו כי לא שלחתים נאם ה' והמה נבאים בשמי ואם נביאים הם ואם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות לבלתי יבאו הכלים וגו' (שם כ"ז). יורה הוראה גמורה שהמה באים מכח ההנהגה המיוחדת אל ההשגחה האישיית המנגדת אל הטבעית הנמשכת אל התפלה והתחנה. ולזה היתה תשובת ירמיהו הנביא אליו נכונה מאד כשאמר (שם כ"ח) אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דברך אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם הנביאים אשר היו לפניו ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת. *ירצה וכו' כונתו, כי הנה בהשקפ' ראשונ' נמצא סתיר' בדברי הנביאים, כי כתוב אחד אומר "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה וכו' הוא הדבר אשר לא דברו ה' וכו'" (דברים י״ח:כ״ב) שממנו נראה שהי"ת לא ישוב מדבריו לעולם בין לטובה בין לרעה, וע"כ כאשר לא יבוא מה שידבר הנביא בשמו, יודע כי הוא נביא שקר, וכתוב אחד אומר (ירמיהו י״ח:ט׳-י׳) "רגע אדבר וכו' ורגע אדבר וכו' לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני וכו' ונחמתי על הטובה וכו'" שממנו נראה שגם על הרע גם על הטוב ינחה לפעמים הי"ת, ומדברי הכתוב השלישי (ירמי' כ"ח) שהביא הרב ז"ל נראה, שאם לא יבוא דבר הנביא שנבא לרעה לא יודע שהנביא דבר שקר, כי אולי נחם ה' על הרעה אשר דבר, אבל הנביא אשר ינבא לשלום ולא יבוא דברו הוא נביא שקר, ולבאר כל זאת יאמר הרב ז"ל פה בקוצר, ובשער צ"ו באריכות יותר, כי כאשר ישארו האנשים אשר עליהם נבא הנביא הטוב או הרע במתכונתם הראשונה בבחינת הנהגתם המוסרית, מבלי היטב או הרע מעשיהם יותר מבראשונה כאשר נבא הנביא עליהם, אז הוא בהכרח שאם דבר ה' בפיהו אמת הוא, צריך לבוא עליהם גם הטוב גם הרע ככל אשר דבר, ואם לא יבוא דברו אז יודע כי שקר דבר ואין בפיהו נכונה, וע"ז רומז מאה"כ דברים י״ח:כ״א-כ״ב, אפס אם שנו מעשיהם והיטיבו דרכיהם אחרי שמעם דברי הנביא אז ינחם ה' על הרעה וישוב ממנו, כמו שבהיפך אם הרעו מעשיהם מבראשונה, אז ישוב ה' מהטוב אשר דבר עליהם וירע למו, כמאה"כ בירמיה י"ח "רגע אדבר וכו' ורגע אדבר וכו'" אפס בבוא שני נביאים יחד, והאחד מהם ינבא בשם ה' כי על פי ההנהגה הטבעית ומערכת השמים, עתיד הרע לבוא על עם או אנשים ידועים אם לא ייטיבו דרכם, וכונתו הטובה היא לסבב בזה כי תהפך הרעה המעותדת להם על פי ההנהגה הטבעית לטובה ע"י ההשגחה האישית, אם ישובו ממעליהם הרעים וייטיבו מעשיהם, והנביא השני יכחיש דברו ויאמר, שאף אם ישארו העם על מתכונתם המוסרית כמו שהם עתה מבני היטב דרכם, לא תבואם רעה הטבעית, כי זכותם ונקיון כפם הנוחכים יספיקו לבד לשנות חוקי הטבע לטובתם באופן נסיי, אז רק כאשר לא, תבוא הטובה ההיא, יודע כי שקר נבא הנביא השני, אפס כאשר ייטיבו דרכם ולא תבוא הרעה הטבעית אשר יעד להם הנביא הראשון לא יודע כי שקר נבא אחרי שהוא בעצמו נבא להם רעתם רק על תנאי אם לא ישובו, ומגמתו היתה רק שייטיבו דרכם וייטב למו, דזה היה ענין ירמי' שנבא לרעה, וחנני' שנבא לטובה, וזש"א ירמי' אליו "אך שמע נא חנני' וכו'" (עיין בפנים הספר). ירצה שמע נא חנניה ותן לבך על דבריך כי המחוייב בכל כיוצא בזה לפי שנמצא במציאות בחק הנביאים אשר נבאו לפני ולפניך על הארצות ועל הממלכות למלחמה ולרעה ולדבר העתידות לבא עליהם לפי טבע המערכת וכאשר נתבאר כי הנביא אשר יקום בעת ההיא ויאמר כי ההשגחה האישיית היא לחוס ולרחם ולשדד המערכות ההמה הנה חוייב שיבא דברו הטוב בלי שום ספק כי באשר ההשגחה האישיית תיעד כן לפי מעשה המונהגים והיא שולטת על הטבעית אין דבר שיעכב על ידה וא"כ כשלא יבא דברך הרי נתפרסם שאתה נביא שקר מפורסם כי למה תחזור נבואתך ריקם הקצור קצרה יד ה' מעשות מה שתתפאר בו על פי נבואתך ואם מפאת מעשיהם הרי אתה אומר כי את זכותם ואת נקיון כפם ראה ה' ויוכח אמש לעשות להם טובה ולא רעה א"כ מה המונע והטענה חזקה מאוד. והדרך נכון וישר. וכבר סוקל בזה מאבן נגף וצור מכשול אשר נכשלו בו רבים מחכמינו (הרמב"ם יסה"ת פ"י ה' ד') אשר קבלו מדבריו שכל הבטחה טובה שתבא ע"י נביא א"א בשום צד לחזר ממנה. ולפי שעמד לנגדם דברי ירמיהו עצמו (י"ח) שאמר רגע אדבר וגו' ורגע אדבר וגו'. וגם מאמר משה רבינו אשר אמר (דברים י"ח) וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' ואמר (שם) אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' ושם לא הבדיל בין טוב לרע. הוצרכו לומר ענינים רחוקים אל הדעת ולבאר הכתובים בפרושים זרים כמו שאנו עתידין לבאר הענין יפה שם במקומו ושם אשמיעך ענין נכבד בכוונת ירמיהו באלו הכתובים מסכמת מאד אל כוונת משה רבינו באותה פרשה ויבא בשער צ"ו ב"ה. ועל כל פנים למדנו מה שרצינו אליו מהיות זה השמוש השלישי נמצא להנהגה הזאת הטבעית כפי מה שאמרנו אשר לפי כן נתבאר היות שמושה על פי השלשה דרכים שזכרנו: Since we have established that events in this world can be due to natural law or G-d’s direct intervention, and that the latter is reserved for the Jewish people, it is proper to show how construction of the tabernacle fits into the second category. When events are the result of natural law, the fate of the righteous and the fate of the sinner are alike, since natural law does not distinguish between good and evil, rich and poor etc. This is not so when events are due to Divine intervention. Then the guilty gets his just deserts and the innocent, i.e. the righteous reaps the reward due him. It is crucial therefore, to have chosen the right way of life. He who chooses the lifestyle of a sinner, is in effect choosing death. This fact is spelled out in the Torah on several occasions, such as Deut.30, 16, et al. We have discussed G-d’s Personal Providence in chapters 15 and 31. Since we have explained in chapter 48, that the tabernacle was a microcosm of the universe, we will explain how Israel is taught a lesson by G-d exercising His Personal Providence in connection with the tabernacle and its parts, about His macrocosm. When one speaks about how the world is being run, this "running" can be subdivided into three aspects. 1) Availability of food and shelter. Both are available in equal measure for the righteous as well as for the sinner, as stated in Deut. 4, 19, "sun, moon and stars have been allocated to all nations." 2) The availability of free choice within the framework of natural law. (compare chapter 3) This is necessary in order not to make good conduct something that is merely functional. If bad conduct were to be followed automatically and immediately by punishment, good behaviour could not qualify for reward since it would be due merely to fear and other functional considerations. 3) Sometimes, matters that had been preordained in accordance with natural law, are synchronised to occur at a time when they demonstrate G-d’s pleasure or displeasure with the conduct of man. If Nebuchdnezzar's star rose at the time of Yehoyakim so that he became the world's ruler, Israel, by reason of its wicked conduct was not excluded (saved) by special Divine intervention. Normally, when prophets make predictions they have in mind those preordained events. They announce their knowledge of these events and the time they would occur. Should the people repent, the preordained event will be cancelled, i.e. Divine intervention in Israel's fate will become manifest. False prophets base their predictions on their knowledge of natural law, not being privy to these preordained happenings that are timed to coincide with certain actions, resp. inactions of the Jewish people. Thus they deny Divine Personal intervention. Chapter twenty seven in Jeremiah is a case in point. Personal Providence does not apply to Nebuchadnezzar, but it would apply to Israel if they would follow the urgings of the prophet. Proof that the chapter discusses events due to natural law, is the prophecy concerning Nebuchadnezzar's son and grandson who had as yet not proven themselves, and whose dominion, if preordained, had nothing to do with Divine intervention. In such circumstances, intervention by hashgachah peratit, Personal Divine Providence, cannot be expected. Also, by means of natural law, the seventy years of Babylonian exile were to have the psychological effect of bringing about repentance by those who had to live in Babylonia as strangers. King Cyrus responded to their seventy year exile when he granted permission to re-establish the Jewish state, (province within the Persian empire) When king Solomon states in Kohelet 8,5, "he who obeys the commandments will know no evil, and a wise mind will know time and justice, for everything has its time and justice for man's evil overwhelms him..l have taken this to heart," this passage does not mean that all fates are determined exclusively by natural law. It merely means that there is such a thing as natural law, but that G-d works according to His timetable. Those who believe that there is only natural law err. Therefore, all attempts to calculate the coming of the Messiah in advance are doomed to failure. When G-d has said in Isaiah 63,4, "the day of vengeance is in My heart," He means that He will not reveal the timing, but it remains in His heart. Sanhedrin 97, curses those who calculate the timing of the Messiah's arrival beforehand. Such calculations actually delay his arrival. If someone had calculated that the Messiah would not arrive until the year seven thousand, using astronomic and astrological data, we would resign ourselves to a lengthy exile and slacken our efforts to hasten his arrival through the performance of good deeds. We must believe that a) "My redemption is close at hand," (Isaiah 56, 1) and that when least thought about, it may arrive. (Sanhedrin 94) Experience has taught us that G-d may hasten the end, (Haggadah of Passover) when He shortened our exile in Egypt." I the Lord, at its time, I will hasten it" (Isaiah 60,22). G-d reserves the right to accelerate His timetable, if warranted. At this point we learn that "natural law" can be supplanted by hashgachah perartit. When Jeremiah expresses the hope that the prediction of the false prophet Chananyah ben Azzur who had predicted the return of the captured holy vessels within two years, would come true, (Jeremiah 28, 6) he did so because the principle of hashgachah peratit can override the dictates of natural law. G-d’s prerogative to employ this method has certainly not been abrogated. When Jeremiah expressed doubt however, that this would happen, and predicted the false prophet's imminent death, he merely indicated that the conditions to bring about G-d’s personal intervention on behalf of the Jewish people did not exist at that time. The people simply did not merit it. The acid test of whether a prophet speaks the truth is when he predicts something "good" and it does not come true exactly as promised. Prediction of disaster merely serves to arouse feelings of fear and, hopefully, remorse. The reverse is achieved when the false prophet predicts something "good," lulling his listeners into a false sense of security, an impediment to arousing feelings of remorse and repentance. This is what was the case in Jeremiah chapters 27 and 28. In Jeremiah 27, 18, Jeremiah exhorts those prophets that if they were indeed prophets of the Lord, they would pray to G-d not to lose the remaining holy vessels of the temple, and for their king not to be taken into captivity. At least, if they did that, they would attempt to ward off a decree already in the process of being executed. The reason the "good" prophecy has to come true is that hashgachah peratit supersedes natural law, and a good prophecy is always based on hashgachah peratit being employed. The reverse is not true, since prophesies of doom are based on G-d’s intervention having been forfeited. Hence there is a chance of doom. When no doom occurs, it proves that Divine intervention did take place on our behalf and superseded the natural law which would have proved fatal to us had it been allowed to run its course. (more on this in chapter 96) When two prophets prophesy simultaneously about the same people however, the true prophet threatening doom in order to arouse feelings of repentance, and the false prophet assuring the same people that regardless of their conduct the good will come true since their merit suffices, then only by the "good" coming true can we have proof positive of who was the true prophet and who was not.
ואולם ההנהגה אשר מהמין השני אמנם היא משמשת על שני פנים ראשונים. האחד אשר תהיה בעצם וראשונה עם בעלי הבחירה התוריים בכלל כמו שאמרנו ראשונ'. והשני אשר תשמש אצל האומות כלן וזאת אשר אצל האומות תתחלק אל שני דרכים. אם שתהיה שמושה על המעט ובעתים רחוקים כענין המבול וסדום וננוה וכיוצא כי הבט אל עמל לא יוכל ועל הדרך אשר כתבנו בשער נ"ד. או שתהיה שמושה אצלם במקרה. ובשנייה כשתשתמש אצל ישראל בעצם וראשונ'. כענין פרעה (בראשית י"ב) ואבימלך עם אברהם (שם כ') ויצחק (שם כ"ו) וכענין המצריים עם ישראל וכל מלכי כנען וכל כיוצא בזה בכל המעשים ההם היו הפעולות מגיעות אליהם אמנם ההשקפ' היתה בעצם ורחשונ' להשלים הענינים השלמים ההם ולתקנם וכמו שאמר המשורר (תהלים ל"ג) משמים הביט י"י ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח שקר הסוס לתשוע' וברוב חילו לא ימלט הנה עין י"י אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב יורה בבירור כי בכל ההשגחות ההנה אשר ראה והביט גם השגיח על כללות האומות לא היתה הכוונה בענינם בעצם וראשור אבל עין השקפתו היתה אל יריאיו לעשות חפצם ולמלאת צרכם. וכבר דברנו בזה בשער הנזכר. והנה כאשר היה הענין על זה האופן אז תתבלבל עצת גוים ונואלו מחשבות עמים כי לא מצאו ידיהם ורגליהם בעיוניהם אשר בכדורים השמימים. וכל חכמתם תתבלע בכל מה שיגיע אליהם מאותם הענינים כמו שאמר הכתוב כה אמר י"י גואלך ויוצריך מבטן אנכי י"י עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבננה וחרבותי' אקומם האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש האומר לכורש רועי וכל חפצי ישלים ולאמר לירושלים תבנה והיכל תוסד (ישעיה מ"ד) יאמר כי בעשותו נוראות לקיים דבר עבדיו הנביאים במה שייעדו לבוא כנגד ההנהגה הטבעית כי אז יפר אותות בדים ויהולל הקוסמים היודעים בכדורים השמימיים כי אותם לא יתקיימו בידם וגם ישיב חכמים אחור ויסכל דעתם ממראה עיניהם אשר יראו ענינים הפכיים אל מה שיחייבהו הטבע כגון האומר לצולה חרבי או האומר לכורש רועי כי עם שהוא היה מהאומות המרדפות אותם ככפיר בעדרי צאן הקים אותו לרועה מהנה ומועיל לעמו ומשלים עמו חפצו ורצונו לאמר לירושלם תבנה וההיכל תוסד: ולפי שההנהג' הזאת ההשגחיית נתיחסה לזאת המלאכה האלהית מהמשכן ובאה ההוראה בה כאשר אמרנו ויהיו למשתדלים בה וענינה עשר ידות בה כיד השם הטובה עליהם לכך אמרו במדרש (ויקרא רבות פ"א) אמר רבי יצחק עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה באומות העולם וכשהוקם המשכן נסתלקה מהם דכתיב (שיר השירים ג׳:ד׳) אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי אמרו לו והרי בלעם ההוא לטובתן של ישראל נתנבא (במדבר כ"ג) מי מנה וכו' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל י"י אלהיו עמו ותרועת מלך בו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'. (שם כ"ה) מה טובו אלהיך יעקב משכנותיך ישראל וירד מיעקב וגו'. והנה המאמר הזה הוא קשה בתחלת ענינו משני פניה. האחד שלא מצינו לאומות עכו"ם נביאים לא קודם המשכן ולא אחריו כי מה שנאמר (בראשית כ׳:ג׳) ויבא אלהים אל אבימלך או אל לבן (שם כ"ה) וכדומה כבר ביאר הרב המורה בפרק מ"ג מהחלק הב' שלא היה ענינם מדרגה ממדרגת הנבואה כמו שכתבנו בשע' י"ט ובלעם ג"כ קוסם היה לא נביא ובמקומו יתבאר בעזרת האל שלא היה כדאי שיקרא נביא כ"ש זולתו מהעכו"ם. והשני שאם הונח שהיו להם נביאים לא היה מהיושר האלהי לבטלם מפני הקמת המשכן כי חן וכבוד יתן ה' ולא ימנע טוב מהמזומני' לו. וכן במה שאז"ל (ברכות ז'.) על ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה שבקש משה שלא תשרה שכינתו על אומות עכ"ום ושהקב"ה הודה לו שנאמר (שמות ל"ג) גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו'. הנה באמת התלמיד לא שאל כהוגן והרב לא השיב כהלכה לשמוע בקול איש על הדבר הזה וכדומה לו. אמנם הכוונה להם ז"ל הוא מה שאמרנו כי לפי שהיה העולם קודם מתן תורה וטרם שהוקם המשכן נוהג בכל עניניו לפי הענין הטבעי בקיום הנתון לו בשעת הבריאה ולא הורגל להשתנות בסדריו מצד מעשה בני האדם רק לעתים רחוקים כענין המבול וסדום וכיוצא הנה לפי זה לא הכירו מנהיג בעולם זולתי זה הטבע ולא ידעו אלהים בלתו ואליו היו מיחסים הענינים ההם הקורים על המעט ואמרו שמתהפכים היסודות זה אל זה עד שימצאו הענינים ההם על דרך הזרות. ולזה היתה הנבואה נמצאת בימים ההם באומות העולם כי החכמים שבהם המפליגים לדעת במשפטי הככבים יוכלו לעונן ולנחש בהגדת העתידות ברוב דברים שיקרו להם מחמת מצבי הככבים ומערכותם וכמו שאמר מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך. ולטעם הזה יקראו אותם חז"ל (ויקרא רבות פ"א) נביאים כי כל המיעד דבר ובא שולח עליו זה השם כמו שכתב הרב המורה פרק נ"ב ח"ב. והנה בלעם היה קוסם בשעות וזה קראוהו (סנהדרין ק"ו.) נביא. אמנם אחר שנתנה התורה והוקם המשכן שהוא היה בית ועד לשכינה וסבת דבקותה באומה הנבחרת ואשר היה לתבנית העולם המונהג לפי זאת ההשגחה המיוחדת הנה מאז וע"י כן הורגל הטבע השני המעולה ונשתנו על פיו סדרי השמים ונתבלבלו מערכותיהם כי הוחלו לעשות נסים ונפלאות למעלה מהטבע. ומנהו והלאה הוברי שמים החוזים בככבים נסרחה חכמתם ונתבלבלה דעתם ונכזבה תוחלתם וידעו כי החפץ האלהי הוא המנהיג העליון בטבע מחודש אשר לא ידעו מהו. הוא מה שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ו:י׳) מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו וגו' כאשר ביארנוהו יפה בשער ל"ה עיין עליו. וזהו עצמו שאמר בלעם (במדבר כ"ג) כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'. ירצה שא"א לדעת ולהפר דבר מדברי האומה הזאת ומהענינים המתחדשים להם ע"י שום נחש וקסם הנהוגים לחכמי המזלות כי בכל עת ועת יתחדשו להם חדושים נפלאים לא שערום חכמיהם בשום פנים. וזה עצמו היה סלוק הנבואה שבקש משה מאת האל יתעלה לא זולת כי העכו"ם הם מעצמם מרוחקים מהנבואה האמיתית. אבל היתה כוונתו שתשרה שכינה תמיד אצל ישראל ותדבק השגחתו בהם כשיעור שיתבטל תמיד בהנהגתם המנהג הטבעי ולא יהיה להם שום כח להגיד עתידות טבעיות כמנהגם. והוא מה שכיון באומרו (שמות ל"ג) ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה ירצה שיהיה ענינם בכל מעשיהם ע"י פלא ונס בכל מה שינגד להם הענין הטבעי. והוא מה שהודה לו בסוף באומרו (שם ל"ד) הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. והנה הדבר מבואר מאד הלא תראה כי אמר מלך ארם מי משלנו אל מלך ישראל ויאמר לו אחד מעבדיו לא אדוני המלך כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך (מלכים ב ו׳:י״ב) ירצה שלא היתה ענין הנבואה אצלם על זה השיעור הנפלא עד שנסו בו כמה פעמים כמו שהיה עניינם אצל המופתים הנסיים עד שהחרטומים הודו ואמרו (שמות ח׳:ט״ו) אצבע אלהים היא. וכמ"ש יתרו (שם י"ח) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. ורחב הזונה רחבה פיה בזה סוף דבריה (יהושע ב׳:י״א) כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ונעמן אמר (מלכים ב ה׳:ט״ו) הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל וגו'. כי כלם נבוכו ונתבלבלו בענינים האלה האלהיים בתפלתם עד שבחנו אלהים וימלטו מהעדרם ומבלבול סכלותם: Divine intervention when applied to the Jewish people is the norm rather than the exception. Divine intervention, when applied to gentiles is restricted to a small segment of the people and occurs at rare intervals. Examples are: the deluge, Sodom, Nineveh, Avimelech and Pharaoh being punished on account of Abraham, Egypt's ten plagues and the kings of Canaan in their war against Joshua. We read in Psalms 33, 14, "G-d looks down from the heavens and relates to all the inhabitants of earth from His residence...the eye of the Lord is directed towards those who fear Him." Clearly, the application of Divine intervention when dealing with the gentiles has as its objective the protection of His people. When Isaiah 44,28, quotes G-d as saying "who says about Cyrus "He is My shepherd," it refers to Cyrus' dream in which he had seen himself as rebuilding Jerusalem and the temple in G-d’s honour. This is an instance of Divine intervention in the life of a gentile for the sake of the Jewish people. Since the tabernacle became the seat from which Divine intervention would emanate, we understand the Midrash which states that until the building of the tabernacle, prophecy was found amongst the nations of the world, only to be removed from them once the tabernacle had been erected. When Bileam prophesied, it was only for the benefit of Israel. The problem with the Midrash is that we do not really find gentile prophets either prior to or subsequent to the erection of the tabernacle. The few instances of visions in a dream that Pharaoh and Avimelech or Laban had experienced, are not to be equated with prophecy. (Maimonides Moreh section three, chapter 2) On the other hand, were we to assume that such prophets did exist, it seems unfair to remove such powers from them merely because of the erection of the tabernacle. Regarding Moses’s prayer (Exodus 33, 16) to withhold the shechinah from non Jews, and G-d’s acquiescence, this too seems a case of an improper request by a student, and a response by his teacher that hardly seems appropriate. One must consider however that the very paucity of Divine intervention until that time, had made it difficult for people to recognise G-d and His power, since people had only seen natural law at work. They believed these laws to be inexorable. For that reason, G-d had to allow prophets among the nations, so that people would become aware of an alternative to natural law, namely G-d’s Personal intervention in the affairs of man. Prophecy at that time, meant that astrology and such would be used by wise men to forecast the future. Once the string of miracles that had preceded the building of the tabernacle and continued afterwards became the norm, the relative wisdom of the astrologers, soothsayers etc. faded into insignificance. This is why Bileam said "Jacob has neither charms nor enchantments." (Numbers 23,33.) What he meant was that those who had the powers of charms and enchantments could not bring them to bear upon this nation, since that people was not subject to the rule of natural law as evidenced in horoscopes and the like. This is the removal of prophecy from the nations of the world that Moses had prayed for. In other words, Moses prayed that such enchantments become irrelevant to Israel's fate. He did not ask that real prophetic powers which the nations never possessed be removed from them. Moses wanted veniflinu, let us be distinguished; G-d responded "I shall do wonderful things." Israel, on the other hand, would be guided only by hashgachah peratit, and astrologers, enchanters etc. should not exist among them. This realisation came to the gentiles in stages. First, the Egyptians acknowledged "a finger of G-d." Vitro came to acknowledge "for I know that G-d is greater than any other deity." Rahav, who had harboured the spies that Joshua had sent to Jericho, expressed herself in similar fashion.
ובמדרש (ויקרא רבות פ"א) אריב"ל אלו היו אומות העולם יודעים מה אהל מועד יפה להם היו מקיפים אותו אהליות וקסטריות אתה מוצא שעד שלא הוקם המשכן היו העולם שומעין את קול הדבור ונתרזין מתוך פניקטיהון הדא הוא דכתיב (דברים ה׳:כ״ג) כי מי כל בשר וגומר. והכוונה שאפילו אומות העולם קבלו בזה תועלת נפלא כי בתחלה כשהיו מרגישים דבר כנגד טבעו של עולם היו משתוממים ונתחלחלו מעיהם בתוך היכליהם כי נתבלבלו בעיוניהם וכל חכמתם תתבלע. אמנם אחר כך כבר נתפרסם להם זה הענין הנפלא ונתישב לבם עליהם לאמר יד אלהי האלהים הית' זאת. כמו שהיה הענין מבואר ע"י מלכי בבל בימי דניאל וחביריו זה אמר (דניאל ב׳:מ״ז) מן קשוט די אלההון הוא אלה אלהין ומרי מלכין וגלו רזין די יכלתא למגלא רזא דנא (שם ג') אתיא ותמהיא די עבד עמי אלה עילאה שפר קדמי לתחויא אתוהי כמה רברבין וגומר. וזה אמר מן קדמי שים טעם די בכל שלטן מלכותי להוון זעאין ודחלין מן קדם אלהה די דניאל די הוא אלהא חייא וקיים לעלמין וגו'. (שם ו') משזיב ומציל ועביד אתין ותמהין בשמיא ובארעא די שזיב לדניאל מן יד אריותא ורבים כמו אלה. והנה עם זה נתבאר מה שאמרנו מענייני זאת ההנהגה העליונ' אצל אומות העולם וכתותיהם באשר היא אצלם במקרה ובשניה כמו שאמרנו: ואולם אצל אנשים אשר היא מיוחדת אליהם בעצם וראשונ' כאשר זכרנו בתחלה א"א שלא ימצאו ביניהם מדרגות כי אחר שעקר זאת ההנהגה ושרשה היא שכר וגמול עבדי י"י וצדקתם באשר הם יודעים רבונם ומכוונים לעבדו ולאהבה אותו ולדבקה בו הנה יתחייב שיתחלפו מדרגות ההשגחה בין כתותיהם וחכמיהם וחסידיהם כפי התחלפותם במדרגות הכרתם ואהבתם והדבקם כי זאת ההשגחה היא חכמה מאד ומפקחת עין עם כל אלו הענינים הנגלים והנסתרים. כמו שכן הוא הענין בהשגחת מלך צדיק וחכם על בני מלכותו המסתופפים תחת כנפיו וחוסים בצלו וזה שאין ספק שעם שכלל האומה הזאת הנבחרת קוראים בשם ה' ומתיחסים אליו ויושבים בצל כנפיו לא השוו כלם בהגדיל כח ה' והוסיף גבורתו בענין ההשגחה ההיא. יש מהם בשם ישראל יכנה להאמין כי יש אלדים שופטים בארץ אשר בא לחסות תחת כנפיו אמנם לא ישתדל בענין העבודה והאהבה. והרי הוא כבן כפר היודע שיש מלך מושל על המלכות ולא יחוש לדעת מי זה ואיפה הוא. וזה לא יספיק לשישתנו בעדו סדרי הבריאה לא בדבר גדול ולא בדבר קטן וגם לא שיברא חדשה בארץ לדעתו והנה לא הוסיף זה על איש מטובי העכו"ם רק מה שאינו מעותד להספה עם הרעים כמותו כי בין עם גדול וקדש הוא יושב. ויש אשר יקרא בשם יעקב לבקש את אלהיו ולדרוש מקום מושבו אבל עדין לא ידע את המלך ולא בא בביתו. כבן כרך היודע מקום מושב המלך ומעמדו והוא יוצא ובא להפיק צרכיו מקטני עושי מלאכתו. שזה כבר יספיק זכותו לחזק ההשגחה ההיא אצלו להצילו קצת מרגשת הרעות הטבעיות על דרך הנסים הנסתרים הנעשים יום יום מבלי שיתפרסם שדרך הטבע והפוכו כמו שיספיק האיש ההוא להדיח מעליו קצת מתואנות בית המלכות ועלילותיו אבל אם יתחזקו עליו לא יוכל להמלט: ויש אשר יאמר לה' אני בכל לבבו ובכל נפשו ויכתוב ידו לו לכיבוד עבודתו לאהבה ולדבקה בו. והוא כבן בית למלך שמכירו ויודעו ועושה מלאכתו כי זה האיש המלך חפץ ביקרו ובבא אליו שום פגע הוא בכבודו משתדל בהצלתו וחוקי המלכות ונמוסיו לא יעכבו על ידו כי את הכל יבטל אצלו ואין מוחה בידו וזה משפט האיש הזה האלהי עם אלהיו אשר על ידו יתפרסם כח השם וגבורתו ומערכות עליות ותחתיות לא יתיצבו נגדו הוא הדבר אשר ביארו משה אדוננו עליו השלום באותו מזמור שיר שלפגעים המיוחס אליו על עבודת המשכן (במדבר רבות פ' י"ב) אשר פוקד על ידו אשר על המלאכה ההיא סיים במזמור הקודם הנקרא בשמו בפירוש תפלה למשה ואמר ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו (תהילים צ׳:י״ז). והכונה כי לפי שהיתה מלאכת המשכן ומעשהו צורת העולם ותבניתו לפי זאת ההנהגה החכמה כמו שאמרנו זה כמה התפלל שיהא טעם השגחתו זאת עלינו שיעור שיסכים עמנו מעשה ידינו במלאכה ההיא והוא אומרו ומעשה ידינו כוננה עלינו. אמנם מעשי ידינו בעבודתך והתהלך לפניך כוננהו וחזק ידינו בו כי הוא העקר לחזק כח ההשגחה או החריצה. ואחר שאמר זה התחיל בחלוקי ההשגחה על הדרך שזכרנו ואמר. יושב בסתר עליון וגומר והית' תחלת דבריו עם הכת הראשונה מאלו המסתופפים בצלו יתעל' ומתלוננים בסתרו ואמר להם כאשר ידבר איש אל רעהו אתה היושב בסתר עליון ובצל שדי מתלונן עם שאין לך הכרה בבית המלך יותר מזה אומר לך בשם ה' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו כי הוא יצילך באמונתך זו לבד מפח יקוש מדבר הוות והם הרעות הגדולות אשר עשאם האלהים לענוש בהם רשעי האומות כאשר תתמלא סאתם כמו שאמרנו ראשונ' שיהי' זה לפעמים וכמו שאמר (תהילים י״א:ו׳-ז׳) ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. כי באברתו זאת אשר אתה מתלונן בצלה יסך לך ותחת כנפיו תחסה ואמתתו זאת שנפלאת עליה היא צנה וסוחרה להגין בעדך מרעות כאלה על כן לא תירא מפחד לילה ומחץ יעוף יומם. ואמר כן לפי שיריית החץ המעופף יומם הוא סתר ומחבוא לעושה הרעה ביום כמו האופל בלילה. ושתי הרעות האלה הם משל למה שאמר בסמוך (שם צ"א) מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים כי הם רעות משונות שלוחי ההשגחה הן שיהיו טבעיות או חוץ מהטבע להעניש הרשעים המלאים חמת השם. והוא מה שביאר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. וכבר עלה זה במדרגה ללוט שנאמר לו (בראשית י״ט:י״ז) המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר: אמנם גלה את אזנו שאם יעלה ממדרגה זו אל מדרגה עליונה ממנה כבר יהיו ענינו יותר מעולה מזה. וזה מה שאמר לו (תהלים שם) כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעוניך לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך ירצה אבל אתה כאשר תהי' מהכת השניה השמים מעוניהם בה' מחסי יותר עליון שמת מעוניך כי לא להתלונן לבד מהמון הרעות הנזכרות בראשונ' אבל תוסיף על זה כי לא תאנ' אליך רעה מהרעות המתרגשות לבא בעולם. ונגע מנגעיהם לא יקרב באהליך כי מלאכיך יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. ואמר כן לרבותא גדולה כי אע"פי שתדרוך או תרמוס מינים מתחלפים מהמזיקים ההפכיים והשונאים זה לזה שאז תצא כאש חמתם עם כל זה לא יזיקו לך כי כן יצוה למלאכיו שמרוהו שמרוהו עזרוהו עזרוהו כי בי חשק ואפלטהו. אמנם זה האופן מהצלה לא יהי' מהענינים המפורסמים כמו שיקרה לפעמים שיפול האדם מן הגג ואינו נזוק ואינו מתפרסם אם היה נס או מקרה שקרה כאשר יקרה לפעמים שתפול חבית של חרס או זכוכית ולא תשבר וכן יקרה פגוש דוב שכול באיש ולא יזיקנו ולא נדע אם היה ענין מושגח או כמו שיקרה בטלה או גדי ולא ישסענו כי הוא שבע ולא שת לבו אליו. ולזה הושלם נסו של דניאל כד אתרמי לגובא די אריותא כמה שנאמר שם ואמר מלכא והיתיו גובריא אליך די אכלו קרצוהי די דניאל ולגוב אריותא רמו אינון בניהון ונשיהון ולא מטו לארעית גובא עד די שלטוי בהון אריותא וכל גרמיהון הדיקו (דניאל ו׳:כ״ה) כי אין ספק כי בראותם הענין ההוא הנפלא האנשים ההמה אשר הלשינוהו אמרו ששובע האריות גרם זה והית' ראית זה שיושלכו הם לשם לדעת אם הוא כדבריהם וכאשר נתברר הענין שהיה נס מופלא מיד נאמר (שם) באדין דריוש מלכא כתב לכל עממיא אומיא ולישניא וגומר מן קדמי שים טעם די בכל שולטן מלכותי ליהוו זאעין מן קדם אלהי די דניאל וגומר משזיב ומציל ועביד אתין וגו'. ודכוותה גרסינן בפרק אחד דיני ממונות אמר לו קיסר לר' תנחום תא ונהוי כולן לעמא חד אמר לו לחיי מיהו אנן דמהלינן לא מצינן דניהוו כותיכו אתון מהילו והוו כוותן אמר לו מימר שפיר קאמרת אלא מאן דזכי למלכא לשדיוה לביבר שדיוה לביבר ולא אכליה אמרו לו ההוא מינא האי דלא כפין הוא שדיוהו לדידיה ואכלוה (סנהדרין ל"ט.). ולטעם זה נזכר ג"כ בנס חנניא מישאל ועזריא (דניאל ג׳:כ״ב) גובריא איליך די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטל הימון שביבא דינורא. וכל זה לסלק הפקפוק בנסים שאפשר שיאמר עליהם שאינם כנגד מנהגו של עולם כמו אלה שזכר אצל זאת הכת השנית. אמנם יאמר לו עוד כי דברי השם עם אותם המלאכים אשר אמר להם להצילו מהרעות ההם ונתן טעם לצואתו באומרו (תהלים שם) כי בי חשק ואפלטהו יהיו עוד לאמר להם אשגבהו כי ידע שמי. ירצה על זה אני מצוה אתכם כי לא תספיק מדרגתו לעשות עניניו בלי אמצעיים אבל כאשר יהי' ממדרגה עליונ' ממנה והיא ידע שמי והיא הקרובה המיוחסת אל הכת השלישית אשר אמרנו אני בעצמי אשגבהו וכמו שאמר (משלי י״ח:י׳) מגדל עוז שם י"י בו ירוץ צדיק ונשגב וכאשר יקראני אנכי אענהו ולא עוד אלא שעמו אנכי בצרה שחוייב מזה שאחלצהו ואכבדהו כשתהי' הצלתו ביד רמה ובפרסום גדול כנגד טבעו של עולם כמו אלו שזכרנו הנה וכיוצא. ולא עוד אלא שהיטיב עמו בהשביעו ארך ימים ושנות חיים ואראהו בישועתי רצוני בישועת עצמי שכיון שאנכי בצרה צריך אני להושיע עצמי ועל ידי אגלה כח ידי וזרועי הנכבשת בעיני ההמון והוא עצמו מה שכונו המשורר באותו מזמור שסמכוהו מסדרי התפלות אליו בתקון שבת באומרו. מזמור שירו לי"י שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו (תהלים צח) ירצה כי ראו לשיר לפניו שיר חדש ונפלא כי נפלאות עשה ומה הן אלו הנפלאות כי הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו מה שאין הפה יכולה לדבר שיהיו ימינו וזרוע קדשו צריכין לישועה. אמנם ביאר ענין הישועה הזאת בו יתעל' ואמר הודיע י"י ענין ישועתו זאת כי הוא דבר שראוי להגלות לעיני הגוים לפי כבודו כי הוא אינו רק שזכר חסדו ואמונתי לבית ישראל ועם זה ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו והוא מה שסיים לפני י"י כי בא לשפוט הארץ ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים. *והכונה (עיון ביאורי למעלה בראשית דף ק"ט) ותוכן דעתו פה הוא שאף שלפי חקי הטבע ימשול תמיד העז והחזק בחלש ורפה ידים, בכל זאת יסד ה' בטבע בעבור צדקו וטובו, כי כל הנמצאים התחתונים במעלה, יהיו נכנעים תחת יד המעולה מהם, בבחינה מוסרית, אף שהוא חלש מהם בבחינת גבורתו הגופנית, כמו שנראה שהאדם החלש יכבוש בכל זאת בשכלו ובחכמתו אשר נתן לו הי"ת את כל שאר בע"ח החזקים ממנו תחת ידו, ויכריח לעבוד עבודתו, ולעשות מלאכתו, כמו שנאמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה, אפס כל זה רק בלכתו בדרך הישרה כי אם יטה עקלקלותיו תאבד מעלתו, ולא יהיה עוד לאדון, כי אם לבז ולמשיסה ולמאכל לכל חית הארץ, וישראל אשר הם סגולה מכל העמים נתנם ה' לעליון על כל גויי הארצות בבחינתם המוסרית, וכל עוד שמרו דרכם מחטוא נאמר מהם "לא יתיצב איש בפניכם" ר"ל אף אם הוא חזק ועצום מכם, כי כן יחייב משפט הצדק שהנקלה יכנע תמיד לנכבד, ואת הרב במעלתו יעבוד צעיר, וע"כ אחרי שזכר המשורר (תהלים צ"ח) מה שיעשה הי"ת בהנהגתו ההשגחיית והנסיית לטובת ישראל לעיני כל העמים, אמר "ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים" ר"ל כי בזאת יעשה רק מה שיחייב המשפט והצדק. והכונה בזה המשפט הוא מעולה מאד וזה שהצדק והיושר בהנהגה הוא שישמר יחס מדרגת הנמצאים בסדר הבריאה להיות לעליונים שררה הטבעית על אשר תחתיהן עד שיהיו כל הנמצאים לצורך האדם ולתועלתו תחת יד ממשלתו כמו שאמר (בראשית ט') ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה וגומר. והנה זה הוא היחס עצמי שיש לאומה הישראלית ולחסידיה עם שאר האומות כמו שאמר עליהם (דברים י״א:כ״ה) לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן י"י וגו'. וזה הענין בעצמו הוא ענין ההשגחה אשר בזאת ההנהגה החכמה שזכרנו אשר תמשך אליהם בכל מה שהם שומרים דמותם וצלמם אמנם בלתי שמור זה הדמות והצלם יהיה סבה לשנות זה הסדר ולמרוד התחתונים בסדר הבריאה בעליונים ממנה כמו שנתבאר הענין הזה כלו היטב בשער ט"ו. והנה באמת כאשר יהיה זה על הפך מה שכוון אז יצא משפט ההנהגה מעוקל ולכן בתקן המעשים ובהחזור שמירת הצלם והדמות למקומו ישוב צדק המשפט הזה לאיתנו ויושרו ואז ישפוט תבל בצדק ולא ירים איש את ידו על המעולה ממנו כמו שאמר (ישעיהו י״א:ט׳) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגם עמים במישרים כי עם י"י הדבקים בו ישית לשרים על כל עמי הארץ כמו שאמר (דברים כ״ח:א׳) ונתנך י"י אלוקיך עליון על כל גויי הארץ וגו'. הנה שנתבארו מפי אדון הנביאים אלו החלוקים שאמרנו בענין זאת ההנהגה המיוחדת לעם הזה הבונים למו משכני עליון לצורת העולם ועל פי דרכה כמו שנזכר ואם עוד רבות חלוקות ומדרגות יש בין אלו הנזכרות בין רב למעט הנה אלו הם הראשיות הכוללות אשר זכרנום בפרשת ראה אתה שער כ"ד. ויעדנו שלמות ביאורן לכאן ומהם נלמוד לתת הבדלים כפי היחסים כראוי בכל כמו אלו הענינים. והנה לפי שזאת ההנהגה תהיה על פי שלמות האנשים כיושר שכלם וזכות מחשבותיהם והצדק פעולותיהם יתחייב שהמועטים מהם או אחד מיוחד מאישיה יוכל לעשות כח וחיל בהנהגת העולם כלו בתת את סדרו והקימו מה שלא יוכלו עשות כמה רבבות אלפי ישראל כמו שאמר הכתוב (משלי ז') וצדיק יסוד עולם כי זה הענין הנפלא ימשך יותר אל האיכות ממה שימשך אל הכמות הלא תראה אמר יתעלה (דברים ז') לא מרובכם מכל העמים חשק י"י בכם וגו' כי אתם המעט מכל העמים. ירצה אין הכונה בכם ליעבד מכם עבודת עבודה ועבודת משא שבה יועילו הרבים יותר מהמועטים כענין מלכי האדמה כי ברוב עם יעשו חיל. אמנם אני איני מבקש מכם עבודה רק אותה שהמועטין מצויין אצלה יותר הלא היא הדעת אותי ושמוע בקולי וכמו שאמר החכם ראיתי בני עליה והמה מועטים (סנהדרין צ"ז). תדעו שכן הויא כי אתם המעט מכל העמים וידעתם כי לא בחיל ולא בכח יצאתם ממצרים כי אם בזכות האנשים היותר מועטים שהיו לפניכם כמו שפירשו (דברים שם) כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים הרי שגברה יד המועטין כי הם מחזיקים את המרובה בענין זאת ההנהגה החכמה העליונה: Exodus Rabbah 81, says, "had the nations realised the value of the tabernacle, they would have built castles surrounding it." Until that time, the nations heard the voice of G-d, and whenever something occurred that was inexplicable in terms of natural law, they were frightened. Once hashgachah peratit became a fact in the life of Israel, supernatural events no longer automatically caused panic among the nations of the world. Nebuchadnezzar's experience with the three men who were saved from the furnace, and Daniel who was saved from the lions, are examples of this. (Daniel chapter 3) However, as stated, among the gentiles such occurrences are rare and serve exceptional circumstances, whereas among the Jewish people such events became frequent, almost commonplace as long as the Jewish people were loyal to G-d and the Torah. Some Israelites, of course, treat such awareness as being of secondary significance in their daily lives, though they are aware of G-d and His power. Such people do not rate Divine intervention if and when it would be the only thing that can save them. People like that are like village dwellers who know that a king rules in the capital, but who are not even aware of the king's name, status, etc. Such people are no better than the best of the gentiles, except that they are saved from destruction because of the people around them who do not deserve to be destroyed. Another category are those who, while calling on the G-d of Jacob and wishing to know His whereabouts, are still not close to Him and His temple, like city dwellers who while aware of the palace and who it is that resides in it, content themselves to have dealings only with the king's lowest ranking servants. This group does not deserve Divine intervention on its behalf, and would be saved only by a ness nistar, a hidden miracle, which occurs daily and is not credited as proof that the hand of G-d is at work. The third category are those who are fully devoted to the king, who register joyfully to offer him their services. Such people are as if at home in the king's palace, the king knows them and the work they perform for him. It is this kind of person who on occasion rates Divine intervention to protect him, and on whose behalf the king does not hesitate to change the laws temporarily. Such a person, in turn, becomes the instrument by means of which G-d’s omnipotence and awareness of what occurs in each person's life is demonstrated. It is the prayer of Moses in Psalm 90, that Israel's deeds be such that they can merit Divine intervention at all times, (last verse) After that, Moses details various aspects of hashgachah peratit in Psalm 91. First, he refers to those who complain about the hidden nature of Divine manifestations and tells such people not to worry. G-d would protect them even if the person himself will be unaware how this is done. "For He will save you." If you attain a greater degree of closeness, you will even qualify for protection against commonplace dangers "because His angels he will command for you." This is still not the level of nissim geluyim, visible miracles, since such things as stepping on vipers underfoot do not make the headlines when we speak about hashgachah peratit going out of its way. The help experienced by the likes of Daniel, when the scoffers who attributed his survival to the fact that the lions had not been hungry, were thrown into the same pit and consumed by the lions, demonstrated that kind of hashgachah peratit. Darius' letter proclaiming the power of the Almighty and other such examples, testify to the power of G-d. The reason that such miracles occur, is to enhance G-d’s reputation among the gentiles. Moses states in Psalms 91, 14, "for he has clung to Me, therefore I will deliver him, I will elevate him because he knew My name." In Psalm 98,9, we find Moses acknowledging that G-d judges the world in fairness. This in itself is unnatural, since natural law would favour the physically strong over their weaker adversaries. Only the special blessing "and the fear of you and the dread of you will be on all the living creatures of the earth," (Genesis 9, 2) enables physically inferior man to extend his dominion over the more powerful animal kingdom. This blessing, however, is restricted to deserving man. In that Psalm then, homage is paid to the miracle that notwithstanding inferior status, justice prevails over brute force. This is viewed as a manifestation of hashgachah peratit. Israel is as powerful relative to other nations, as animals are to man. The condition in either case is the preservation of the tzelem elokim the Divine image, in accordance with the respective demands made upon either "man" or "Israel." The prophecy concerning "the latter days" in Isaiah chapter eleven, in which powerful animals are described as no longer molesting the weaker species, is the vision of a world when natural law will have ceased to prevail. Since the degree of personal intervention is in direct proportion to the degree of saintliness of the persons concerned, as we have demonstrated, extraordinary examples of such intervention may occur from time to time, testifying to the deserving nature of the person for whose sake they occur. Once we have seen that quality and not quantity governs the value G-d places on human beings, the fact that we are told that G-d selected the Jewish people "not because of your numerical strength" begins to assume some significance. "For you are numerically smallest" (Deut.7,7) means from you I expect what can be expected only from the select few, due to their elevated moral standards G-d’s army is not distinguished by the number of its divisions, but by the excellence of its soldiers. The Exodus from Egypt became possible not due to collective endeavour, but because of the merit of a few select individuals, especially the ones already in their graves, who had been the recipients of G-d’s oath due to their merit. (Abraham)
ובמדרש (ויקרא רבה פ' א') א"ר תנחום בר חנילאי בנוהג שבעולם משאוי שהוא קשה לאחד נוח הוא לשנים קשה לשנים נוח לד' שמא משאוי שהוא קשה לששים רבוא יהיה נוח לאחד. וכל ישראל עומדים על הר סיני ואמרו (דברים ה') אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו ומשה שמע את קול הדבור עצמו וחיה. תדע שכך הוא שהרי לא קרא הדבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: ראה כמה הסכים עם כל מה שאמרנו. כי באמת לפי המנהג הטבעי שהוא הנוהג שבעולם ובכל עניניהם תגבר יד המרובים על המועטים. אמנם בענין זאת ההנהגה החכמה אשר לפי השכל והדת יד המועטין תגבר בה כפי טבעה. והדבור אשר דבר בו החכם הזה הוא למשל ודוגמא לכל שאר הענינים. כי הנה באמת לפי רוב ההכנות הצריכות אל השגת הנבואה וקושי מציאותם אצל הרבים יתחייב מיעוט מציאותה אצל הרבים עד שכבר יהיו הנביאים מתי מספר בתוך זאת האומה והאחד המיוחד רבן של נביאים ואין שני לו. וזה הענין נתבאר להם זכרונם לברכה ממה שאמרו (שבת צ"ב:) אין נבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה וכלן ממשה וכלן הן דברים גדולים קשי ההשגה כמו שביארנו ענינם יפה בתחלת זה הספר שער ל"ה. ומזה הטעם עצמו אמרו כל העם אם יוספים אנחנו לשמוע וגו'. כי לחסרונם המעלות המוכרחת קדימתן והאותות להשתמש בהם כמוזכר שם היה המשא כבד עליהם. אמנם משה לבדו נגש אל ה' כי הוא היה יכול בזה ולא זולתו כ"ש שיהיו כלם כי הוא באמת המעט מכל והמרובה מכלו כי הוא אשר כיוון כל הציורין שנעשו במשכן כוונות שלמות כמו שאמרו במדרש (ויקרא רבות שם) כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגד י"ח ברכות שבתפלה וכנגד י"ח הזכרות שבפרשת שמע וכנגד י"ח הזכרות שבמזמור הבו לה' בני אלים (תהילים כ״ט:א׳) שהם כנגד חכם גבור ועשיר ובעל קומה כמו שנתבאר הכל בשער ההוא המיוחד אל דבור הנבואה ביאור שלם: Leviticus Rabbah 1, illustrates the point made previously, beautifully. Under natural law, a load that appears heavy to one person, appears relatively light when shouldered by two people. Similarly, something difficult for six hundred thousand people to suffer, should be impossible for a single person to endure. So we find the whole people telling G-d that they could not continue to listen to G-d’s voice. Yet Moses, alone, was able to listen to G-d’s voice without difficulty. (Deut. 5,24) This fact illustrates the principle of quality versus quantity. When the Talmud (Shabbat 94) describes the qualities required to attain the level of moral and intellectual greatness of a prophet, we can see that such people were extremely rare even amongst the Jewish people. The people of Deut. 5, realising their lack of moral preparedness knew that under the prevailing conditions they could not both survive physically and be recipients of G-d’s direct communication all at the same time.
וזאת היתה כונת חז"ל הנפלאה במאמר הנכבד שזכרנו ראשונה. כי הנה המשכן הזה הנותן ציור העולם ותבניתו אשר לפי זאת ההנהגה הנה לא היה ביד כל העם להקימו ולתת את סדרו אף על פי שנמצאו שם כל חלקיו הגשמיים אשר הוקם בהר. אמנם היה היכולת ביד האיש השלם האלהי המיוחד כי הנה באמת המעשה שעשו כלן במשכן לא היה רק הכנת החומרים ותת התחלה והזמנה למציאות צורתו הכלולה אשר יתיצב בה ויתקומם עליה בזמן שימושו והקמתו. כמו שכן היה הענין במלאכת בריאות העולם בששת הימים למה שימשך מהתחלת יום השביעי והלאה המעשה השלם אשר היתה אליו הכוונה כמו שאמר (בראשית א׳:א׳) כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות כי היא היתה עקר המלאכ' ותשלומ' כי על כן נאמר (שם) ויכל אלהים ביום השביעי. ולזה באו באלו המלאכות הכתובים האלה בשוה ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ואח"כ ויכל אלהים ביום השביעי. וכאן נאמר ותכל כל עבודת הקדש וגו' ואחר כן ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ויקם משה וגו'. כמו שנתבארו אלו הענינים היטב בפרשת ויכלו שער ד' שהוא המקום המיוחד אליהם. ובמדרש (תנחומא פקודי) אמר רבי יעקב ברבי יוסי למה נאמר (תהילים כ״ו:ח׳) ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך שהוא שקול כנגד בריאות העולם. במשכן כתיב (שמות כ״ו:ז׳) ועשית יריעות. בבריאת העולם (ישעיהו מ׳:כ״ב) נוטה כדוק שמים (תהילים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה. במשכן (שמות שם) והבדיל' הפרכת. בבריאת עולם (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל. במשכן (שמות ל׳:י״ח) ועשית כיור נחשת. בבריאת עולם יקוו המים. במשכן ועשית מנורת זהב וגו'. בבריאת עולם (בראשית א׳:ט׳) יהי מאורות. במשכן (שמות כ״ה:כ׳) והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת עולם (בראשית שם) ועוף יעופף על פני רקיע השמים. במשכן כתיב (שמו' שם) ואתה הקרב אליך וגו'. בבריאת עולם (בראשית שם) ויברא אלהים את האדם וגו'. במשכן (שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת אהל מועד. ובבריאת עולם (בראשית שם) ויכלו השמים והארץ. במשכן (שמות ל״ט:ל״ב) ויברך אותם משה. בבריאת עולם (בראשית שם) ויברך אלהים את יום השביעי. במשכן (שמות מ׳:י״ג) וקדשת אותו ואת כל כליו. בבריאות עולם (בראשית שם) ויקדש אותו כי בו שבת. ולכך נזכר (שמות ל״ה:ה׳) ששת ימים תעש' מלאכ' (שם) קחו מאתכם תרומה לה' להודיעך שמלאכת המשכן כנגד בריאת העולם. והנה נוסף על שזה המאמר המעול' מאמת ומקיים כל מה שכתבנוהו מאלו הענינים מתחלת זאת המלאכה האלהית ועד עתה ואם יפול בעינו קצת התחלפות באלו הציורין הנה באמת יכוין מאד אל מה שכווננו אליו מזה הענין הפרטי המצוייר והמוזכר במאמרים האלו רצוני ותכל כל עבודת וגו' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. כי הוא מסכים אל כוונתנו כי גמר שתי המלאכות אשר לשעה ההיא היא התחלה והזמנה ששבתו ממנה אז ומשם ואילך נמשך מעשה שלם. ואל תקטן בעיניך ההשכל' הזאת באלו הענינים כי הוא יתד גדול' בעין המתפקרים מעמנו הלקוחים לשונם וינאמו נאום שיסבול ספור מעשה בראשית פירוש הקדמות כמו שכתבנו בשער הנזכר אשר צריך שתדעהו לשלמות זה הענין הנפלא. ולהיות תשלום זאת המלאכ' וגמר תכלית' והקמת' על ידי אדון הנביאים אמר (ש"ר פ' נ"ב) מאי דכתיב (משלי ל״א:כ״ה) עוז והדר לבושה זה משה שנאמר (שמות ל״ד:כ״ט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כי הנה קרני ההוד אשר בעור הפנים שהוא לבוש הנשמה העליונה שבקרבו הוא סימן מדרגת נפשו הנפלא' מכל זולתו כי אור בעד עור נתחלף ונתחדש בלבושו והוא היתה נסבה למה ששמח וצחק ליום אחרון למלאכה ותחלת הקמתה כי לא התקומם ולא נתיצב ע"י זולתו מהאנשים ואם היו שם שלמים וכן רבים לו לבדו ניתן היכולת על הקמתו במה שהוא משתתף אל העניינים האלהיים והעליונים מכל זולתו: Our opening Midrash reflects the same theme. Although all of Israel had contributed in providing the various sections of the tabernacle and its furnishings, when it came to assembling it, the people could not manage, whereas Moses unassisted did manage. The people's contribution then consisted only in preparing the material, providing the basis for the tabernacle's ultimate form, to be erected when it would be ready for use. We find a parallel at the time of the creation of the universe. During six days of creative activity, G-d created all the individual parts and sections of the universe. On the seventh day though, the Torah says "heaven and earth had been completed," this referred only to its constituent parts, not to the whole. Subsequently, "G-d completed on that day," something which follows the statement of "and the heavens and the earth had been completed." Similarly, we find in connection with the completion of the work of the tabernacle "all the work on the tabernacle had been completed," whereas afterwards we read "Moses erected it." Most of this has been explained in chapter four. Midrash Tanchuma points out many parallel expressions employed by the Torah both during creation and during construction of the tabernacle. The common denominator is that the former is a macrocosm whereas the latter is a microcosm designed to mirror the universe. If Moses had been unaware that his face emitted rays, and the fact that he alone could erect the tabernacle is remarkable, it reflects the idea that or with the letter ayin and with the letter aleph can be used interchangeably. The Divine, inner light illuminating the soul of Moses, was visible in the form of his skin giving off a glow, sending out rays.
ועתה ראה איך זכרו חז"ל במאמר הזה (ש"ר שם) חמשה מיני פעולות בין אותם שלא יכלו להעמידו ובין אותם שהוזכרו בהקמתו: When our sages warn that we should not assume that Moses had erected the tabernacle by his own strength and ability, they imply that it required all the five ingredients that can contribute to the successful execution of a project.
*האחד וכו'. תוכן דעתו כי כל פעולה אנושית אשר תצלח הוא בעבור אחת מחמש סיבות, הא' בעבור היות פועלו איש מוצלח בטבעו ומזלו, עד כל אשר יעשה יצליח, כמו שנראה הרבה אנשים פתאים ובוערים בעם עושים משחר וקנין ומצליחים בהם יותר מכל זולתם, אף כי המה חכמים מחוכמים מהם, והב' בעבור שיהיה הפועל ההוא שוה הטבע והמזג, בקי ומורגל בעשיית הפעול' ההיא, ד"מ חרש חכם יעשה כלי יותר מתוקן, ממה שייעשהו תלמידו אשר לא הורגל עוד לעשוהו כמוהו, הג' בעבור היות הפועל ההוא מלומד בכללי החכמה אשר עליהם נוסדה עשיית המלאכה ההיא, ד"מ הבונה אשר למד חכמת הבנין יבנה בית יותר נאה ומתוקן מאשר יבנהו האיש אשר לא ידע דבר ממלאכת היופי והסידור, ולמד רק ע"י ההרגל מנעוריו לבנות בית בחומר ובלבנים, והד' כאשר יעשה איש לפעמים מעשהו לא בכח אנוש, כי אם בעזר אלקי כמו שהיה הענין בבצלאל במלאכת המשכן שנאמר בו "ואמלא אותו רוח אלקים", וחמישית בהיות הפועל ההוא מאותם השלמים העושים מעשיהם ע"י נס ומפלאות תמים דעים, וכל אלה החמשה נזכרו במדרש בביאור מאה"כ (שמות כ״ד:ו׳) "ויקח משה חצי הדם" כי על השאלה איך ידע משה שהוא חצי הדם בצמצום ? השיב הא' "שנחלק מעצמו" ר"ל הכתוב העיד שעפ"י טוב הזמנית נחלק הדם לחצי כאשר היה רצון משה. והב' אמר "בקי היה משה וחלקו" ר"ל עפ"י טוב השערתו חלקו והג' אמר כי חכמתו עמדה לו בזה, וזש"א "מלאך בדמות משה" וכו' כי מי שהוא שלם השכל הוא באמת כמלאך אלקים בדמות אדם, והד' אמר כי מעשה נסים היה בו, ע"י ששנה מראהו להיות חציו אדום וחציו שחור, וחמישי אמר, כי בעבור היותו נביא ושלם בדרכי ה' נודע לו זאת עפ"י השפעה נבואית כמו שאמר "בת קול" וכו', וכל אלה החמשה נזכרו גם במדרש שהחל בו הרב ז"ל כמו שהולך ומבאר, (עיין בפנים הספר), בעז"ה השלמתי ביאורי זה על ס' שמות פה ק"ק טרעביטש יום ב' ר"ח אב תר"ח לפ"ק
חיים יוסף במו"ה שבתי פאללאק ז"ל האחד אומרו התחילו טוענין ואינו עומד. השני אומרם וכמה חכמים היו שם וכו' ולא היו יכולין להקימו. השלישי עד שהביאוהו אל משה שרתה עליו שכינה והקימו. הרביעי מה שאמרו ואל תאמרו משה הקימו שהמשכן נעשו בו נסים. החמישי אומרם ועמד מעצמו כי הדבר העומד מעצמו הוא זולת הניסי כמו שיבא. וזה שלא ימלט פועל מהפעולות משיעשה על אחד מחמשה פנים. האחד שיהיה האדם טוב המזל עד שהזדמנות הטוב יהיה מצוי אצלו ויעשו מעשיו על ידו על צד היותר טוב והנאות משיכוין בהם וזה הענין אין ספק שנמצא אצל הרבה מהאנשים המצליחים במעשיהם אלא שכאשר יהיה כן אצל השרידים השלמים ניחם אותו אליו יתעלה כמו שאמר (בראשית כ״ז:כ׳) כי הקרה ה' אלהיך לפני. ועבד אברהם אמר (שם ל"ד) אנכי בדרך נחני ה' וכן ביוסף (שם ל"ט) וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. השני היא סבה יותר חזקה מזו והוא שכבר יהיה האדם מצד שווי טבעו ומיצוע מזגו וכ"ש אם יצורף ההרגל בקי בהשערות הענינים אשר במלאכות ובאומדן הדעת כגון הסוחרים והאומנין הבקיאים לשער ולצמצם מאומד כל דבר שבמדה ושבמשקל ולא יחטיא וכבר אמרו ז"ל (רבות קהלת ט') שתפס משה על יהושע בכיוצא בזה כשא"ל (שמות ל״ב:י״ז) קול מלחמה במחנה ואמר לו מי שעתיד לימנות פרנס על הציבור אינו בקי בקולות אין קול וגו' ואין קול וגו' קול ענות אנכי שומע. ואמרו (שבת קי"ד.) אי זהו חכם שמחזירין לו אבדה בטביעת עינא כל שמקדק בחלוקו להפכו. השלישי והיא למעלה מהקודמות והוא מה שיגיע האדם אליה על ידי חכמה מהחכמות כמו שיודע התשבורי לשער השיעורים מצד שרשי מלאכתו עם הכלים המזומנים להם או זולתם ועל דרך שאמרו (עירובין מ"ג:) שפופרת היה לו לר"ג שבו היה מודד הרים וגבעות וגו'. הרביעי והיא היותר מעולה מהקודמות באשר יעשו הענין בהשגחת השם יתעלה כמו שנאמר (שמות ל״א:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים וגו' ולחשוב מחשבות לעשות וגו'. והחמישי והיא הגדולה מכלן והיא מעלת הנביאים השלמים העושים כל מעשיהם ע"י הפלא הגמור די לא איתי אינש דייכיל להחויא תוכן המעשים ההם וסודם. והנה חמשה אלו זכרום חז"ל בויקרא רבה אצל משה אדונינו עליו השלום אמרו (פ"ו) ויקח משה את חצי הדם וגו' (שמות כ״ד:ח׳). וכי מנא ידע שהוא חצי הדם רב יהודה בר אלעי אמר הדם נחלק מעצמו דבי ר"ש תנא בקי היה משה וחלקו. בר קפרא אמר מלאך ירד מן השמים כדמות משה וחלקו. רבי נתן אומר הדם הזה מעשה נסים נעשה בו חציו אדום וחציו שחור. רבי יצחק אומר בת קול יצאה ואמרה לו עד כאן חצי הדם. ראה כי ייחסו אלה החכמים זה הפועל אל משה כל אחד מאלו החמש' שזכרנו כי הנה הראשון ייחסו אל טוב הזדמנותו ואמר כי נחלק מעצמו כי הוא לא צדה והאלהים אנה לידו. והשני ייחסו לשווי מזגו וטוב השערתו שאין ספק שהיה משה בקי מזה הצד מכל האדם אשר על פני האדמה. והשלישי ייחסו אל חכמתו שכבר ימצא כח באדם בשרשי החכמה לעמוד על הנשחט ולשער את דמו עד שיכיר כשיגיע אל חציו והוא אומרו מלאך בדמות משה כי מי שהוא שלם השכל הוא באמת מלאך בדמות אדם כמו שנאמר (בראשית ח'.) נעשה אדם בצלמנו. הרביעי אמר שנעשה בו מעשה נסים והוא שברא השם יתעלה אז חדשה להפוך חצי דמו לשחור כדי שיוכלו להכיר כל רואה בו. אמנם החמישי הוסיף מעלתו כמו שאמר שהיה הפועל ההוא מיוחד אליו מצד מה שהוא נביא והיא בת קול שיצאת ואמר לו לבדו עד כאן חצי הדם. הנה ששמוהו שלם בכל אלו הענינים. ואחר שהונח זה ראה איך הוזכרו הנה (ש"ר פ' נ"ב) חמשתן בין השלילות והחיובים כי במה שאמרו התחילו טוענין ואינו עומד ירצו שלא היה כח בהשער' ובקיאות אנושי למעש' ההוא שהרי לא היה אפשר שלא נמצא ברבבות אלפי ישראל מי שימצא בו זה כח והבקיאות. ובמה שאמרו כמה חכמים היו שם ולא יכלו וכו' הורו שאף אין כח בחכמ' מצד מה שהיא חכמה אנושית למעלה ההוא וכן הוא באמת כי לא נזדעזעו ולא חלו סדרי העולם ומערכותיו מפני בקיאות האדם במעשיו ואף לא ברוב חכמתו השמעת מימיך שנשתנה דבר מכל מעשה בראשית בשביל חכם מחכמי עכ"ום וגדול שבפילוסופיהם. אמנם כשהביאוהו אצל משה ושרתה עליו שכינה הקימו והוא הכח האלהי המשתף אלדים ואנשים בפעולות האלו כמו שאמרנו. עוד אמרו ולא תאמר משה הקימו בענין אלדי מבלי שנוי סדר הטבע ומנהגו אלא שהמשכן נעשו בו נסים כי לפי כובד הקרשים וקומתן ואורך הבריחים וכובדן וענין היריעות וזולתן לא היה אפשר להקימו על כנו כי אם ע"י נסים מפורסמים ולא עוד אלא שכבר שמש בו ההזדמנות הטוב במה שיפול בו כי לזה אמרו ועמד מעצמו כמו שדקדקו מהכתוב האומר הוקם המשכן הוקם מאליו וכל זה ללמוד וללמד מה שהיתה כוונתנו אליו מענין ההנהגה העליונה כי הנה העולם כלו נתן ביד באי עולם אבל אינם יכולים להקימו ולהמשיך סדרו ולואי שלא יחריבוהו כמו שהיו כלל העם אומרים לו רבינו הרי קרשים והרי בריחים הרי יריעות והרי קרסים שהרי היו בידם החמרים וסבות עמידתן ואינו עומד על ידם. אמנם השלם יעמיד ארץ על מכוניה בל תמוט אם בשפע המושפע על טבע המציאות והוסיף תת כחו כענין הנביאים המוסיפים טובה וברכה על הנמצאות כענין כד הקמח וצפחת השמן (מלכים א י״ז:י״ד) וזולתם ואם בשנות טבעי הדברים והפוכן כענין הצפת הברזל (מ"ב ו') וכדומה או בהקריב הענינים הרחוקים והזמינם יחד שכל אלו הם דרכים ואופנים תשתמש בהם זאת ההנהגה העליונ' ואין לזולת' חלק בהם. האמנ' כל זה יהיה כשיתבונן מעשי ידי האדם עליו כמו שאמרנו על ומעשה ידינו כוננהו. שכבר כתבנו במעש' המשכן כי ללמד על זה באה כל מלאכת המשכן בנדבה כמו שהאלהים עשה את העולם והמציאו בנדבה וחפץ גמור זולתי כסף האדנים שהאמה התחתונ' תחוב' בהם ההיא באה חובה במחצית השקל כי האמה ההיא היא המדרג' התחתונ' שבעשר אמות אשר באורך הקרש וזאת תורת האדם שהוא השכל האחרון שבעשר' שכליים. והחובה מוטלת עליו להשלים את עצמו ובהשלמותו עצמו יעמיד העולם. ולזה באה הקפדה גדולה בפרשת זו לתת מספר מפקד הכסף הזה בדקדוק גדול אמר וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל וגו'. בקע לגלגלת מחצית השקל וגו'. ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו'. ואת האלף ושבע המאות וגו'. ונחשת התנופ' שבעים ככר וגו'. ויעש בה את אדני פתח אהל מועד וגו' את אדני החצר וגו'. יורה מאד שמלאכת האדנים האלו יותן לחשבון שאם בא חשבון בשביל החשד שזכרו חז"ל (ש"ר פ' נ"א) יותר היה לו לחשוב מספר הזהב ואם תאמר אין דנין אפשר משאי אפשר כי מה שבא בנדבה אינן יכולין לעמוד על חשבונו הנה נחשת התנופ' יוכיח שכבר בא בנדבה ונתן חשבונו: אמנם מה שאמרנו הוא הטוב והישר באלו הענינים המעולים כי יסוד כל העולם וקיומו הוא לדקדק אדם על חשבונותיו ולצמצם עם נפשו כי בזה הוא מקיים את העולם שנברא בכל אלו המאמרות וראה נפלאות מתמונת העולם אשר בזאת ההנהגה השלמה במה שאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן כי הוא היום אשר נטל עשר עטרות (שבת פ"ז:) כנגד עשר' מאמרות שבהם נברא העולם אשר עשתה אותו התורה (שמות י״ב:ב׳) ראש השנה לאותה הנהגה כמו שביארנו אותו יפה בפרשת החדש שער ל"ח. ועוד תשוב ותרא' כי אחר שהקים משה את המשכן וסדר הג' המחיצות ונתן הכלים המיוחדים בכל אחת מהן כמו שספר הכתוב נאמר ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' וגו'. ולא יכול משה וגו'. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם ואם לא יעלה הענן לא יסעו עד יום העלותו כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. וזה כי כמו שהיה האל ית' הוא נפש העולם בכללו כי הוא המחיה אותו ומניעו כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חי העולם כמו שכתב הרב המורה ונזכור בשער ס"ח כן היה הוא יתברך בכבודו אשר שכן על המשכן הוא המחיה אותו והמניעו כי לא יסע כי אם בנסוע עמוד הענן ההוא ובנוחה ינוח ולא יסע עד יום העלותו. האמנם כי היה שם שתוף שלמי האומה הנותנים כח בגבורה של מעלה כמו שכתוב בפרשת המסעות (במדבר ט׳:כ״ב) בפרשת בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו וגו' על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה. וזהו טבע זאת ההנהגה בלי ספק כמו שכתבנו במקומות אחרים. וזה שיעור מה שתשיג ידי באלו הענינים החמורים אשר חשקה נפשי בהם וכתבתים לזרז המזורז להכיר עצמו והשיג שלמותו אשר הוא הטוב אשר יכספוהו הכל וברוך אשר עזרנו עד הנה: They are: 1) Favourable external conditions, commonly called mazzal) Expertise by those engaged in the project. 3) Command of the theory underlying the project. 4) Divine assistance in overcoming human inadequacy. 5) Outstanding moral and intellectual stature, which freely translated means "Divine inspiration." Since Moses possessed all these qualities, even if he was deemed to have erected the tabernacle, "the tabernacle was erected by itself," i.e. no human effort by itself would have sufficed, not even that of Moses.
חסלת ספר שמות, והאל הנורא יבשרנו בנחמות: