Akeidat Yitzchak 53:1

יבאר תכלית עובדי אלילי עץ ואבן וזולתם. ומעשה העגל: Motivation of idol worshippers, and lessons learned from the episode of the golden calf.

וירא העם כי בושש משה וגו': "And when the people saw that Moses delayed" etc.

במסכת ע"א (ד':) אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה ליראה וגו' והיינו דאמר רבי יוחנן לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה. לא היה ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'. ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי אלא מפני מה עשו שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שחטא ועשה תשובה ואם צבור חטאו אומרים להם כלך אצל צבור שעשו תשובה אף אתם עשו תשובה: The Talmud in Avodah Zarah 4, states in the name of Rabbi Joshua son of Levi, "Jews made the golden calf in order to give hope to repentant sinners, as per Deut. 5,26, "O that their heart would remain like this within them, to revere Me and observe My commandments forever." This too is the meaning of the saying of Rabbi Yochanan, who said that neither Israel nor David were really capable of such a deed, since it says "O that their heart... etc." David was not capable of that deed (Bat Sheva) because it says in Psalms 109,22, "my heart is dead within me." If this is so, why did they commit these respective sins? In order that if an individual were to sin in the future, one could point out to him David, who had repented successfully. In the event the community would become guilty of a sin, one could point to the episode of the golden calf and the successful repentance of the entire Jewish people. One would say to such a community "repent you likewise!"

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי לפעמים יעשה אדם דבר מגונה שאינו לפי כבודו, למען השיג על ידו תכלית טובה ויקר', ובאופן זה יחייב לפחות משפט שכלו שיהי' גודל יקרת התכלית המושגת נערך לפי גודל פחיתות הדבר ההוא ד"מ נאוה לאיש זקן ונשוא פנים לשאת קורה על שכמו ברחובות קריה לחזק בה כותלי ביתו אשר יחשוב להנתץ, פן יפול עליו לפתע פתאום והמית אותו ואת נפש אנשי ביתו, כמאה"כ "טוב נקלה וכו'" שר"ל שיותר טוב לאדם שיקל בכבודו לפעמים להיות בזה עבד לעצמו, מהשאר תמיד בכבודו המדומ' לבלתי עשות עבודה שאינה לפי כבודו עד שיעשה עי"ז חסר לחם, אבל לא נאוה לו שיעש' זאת גם למען חזק אבוס שורו וחמורו לבד, כי מניעת נזק קטן זה, אינה שוה לחלל כבודו יקר הערך, ואחר ההקדמ' הזאת הלא יקשה להבין מאחז"ל "שלא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי התשובה", כי אם כונתם שהי"ת הטה לבם לחטוא למען השיג עי"ז התכלית, שאם בכל זאת יסלח להם כאשר ישובו ורפא להם. יהיו לאות ולמופת לכל בני מרי שיקובלו בתשוב' הלא מלבד שלפ"ז לא נבין, מדוע גדל כעס מרע"ה עליהם עד שצוה להרוג מהם ג' אלפים, אחרי שהיו מוכרחים לחטוא בגזרת עליון, יקשה ג"כ להבין איך יוכלו זולתם לקחת מופת מקבלת הי"ת אותם בתשובה, אשר היה חטאם רק קל ודומה לאונס והכרח, אחרי שהי"ת בעצמו אנה אותו לידם על קבלתו גם תשובת הפושעים והמורדים ברצון ובבחירה חפשית, אשר גדל עונם מנשוא ? ואם כוונת חז"ל שישראל בעצמם חטאו רק למען יוכלו לשוב אח"כ ולהיות בזה למופת לדורות הבאים אחריהם. שכאשר יחטאו וישובו גם הם יסלח להם ה', הלא יקשה מי הגיד מראש להם שיסלח ה' למו, אחרי שהוא יסוד מוסד, שרק החוטא בעבור תשוקתו הגופנית או בעבור דעתו הנפסדת, ואח"כ כאשר נחה שקטה תאותו, או כאשר שם אל לבו שגגתו ותעות מחשבתו אשר בעבור' חטא ואשם ושב ונחם מרעתו, תקובל תשובתו האמיתית, אבל החוטא החושב כבר בעת חטאו שישוב אח"כ הלוא ממנו כבר אחז"ל "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" ואם גם נאמר שהוא רק בעבור שיורה בזה שגם בתחילה ידע שימרה במעשהו כבוד עליון, ובכל זאת חטא למען התענג לפי שעה בתענוגיו הגופניים, ורק למען השקיט המית לבו הסוער בקרבו ומוכיח על פניו דרכו יאמר לנפשו שישוב אח"כ אחר אשר שבעה ברעה נפשו, וע"כ גדול עונו מנשוא אבל עושי העגל חטאו רק למען סבב בזה טובה גדולה שהיא הודעת תועלת התשוב' לזולתם, בכל זאת הלא יקשה, אחרי שלא הי' ידוע להם בתחיל' אל נכון, שיסלח ה' להם את עונם, מדוע המירו טהרת ונקית כפם אשר היו להם למנה בתחיל' בעד תועלת מסופקת עוד להם שיקובלו בתשוב' ויהיו לנס לזולתם, הלא נדמה בזה למי שממית עצמו בעבור שיחשוב שאולי תהי' מיתתו סיבת החיות זולתו, ד"מ כאשר ישוט איש במצולות ים וימצא קרש אחד, אשר אם הי' מחזיק בו הי' מוצל על ידו משטף המים, ובבחירתו החפשית יעזבהו ולא יחזיק בו, כי אם יטבע במים אדירים יען כי יחשוב, כי אולי יחזיק עתה אחר בקרש הזה, והית' לו נפשו לשלל, ויותר טוב הי' להם אם החזיקו בתומתם, והוחילו שכאשר יחטאו בניהם אחריהם וישובו אל ה' ונרצה למו, יהיו לאות ולמופת לדור אחרון כי יבא כי יד עליון פתוחה לקבל שבים ? אחרי כי עתה שחטאו הם בעצמם היו בזה למוקש לבית ישראל, כי מהם ראה ירבעם ויעש כמוהם שני עגלי זהב אשר תעו אחריהם ימים רבים כל בית ישראל ? (ומלבד זה נראה לדעתי, כי אף שהורשה לכל משכיל לעשות לפעמים מעשה מגונה שאינו לפי כבודו למען השיג על ידו תכלית טובה ויקר' בכל זאת הוא מתנגד לחק המוסר לעשות בעבור זה גם פעולה רעה בעצם בבחינה מוסרית, כעשית העגל ולהשתחוות לו למען הראות רק תועלת התשוב', כי דעת החושבים שע"'י התכלית הטובה הנרצית והמושגת, יחשבו גם האמצעים הרעים שנבחרו להשגתה, לטובים היא כוזבת ודעה נפסדה, ומה שאמרו חז"ל בנזיר כ"ג ע"ב במעש' יעל וסיסרא "גדולה עבירה לשמה וכו'" כוונתם רק, כי כמו שאינו מתנגד אל התורה והמצוה והחק המוסרי להרוג הצר הצורר המבקש לשפוך דם נקיים, ולאכל עניים מארץ ואביונים מאדם, כן לא היה באמת שום עול ועבירה בכל מה שעשת' יעל למען השמיד סיסרא אויב ישראל, לבל יוסיף עוד לערוץ ולהרע למו, כי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אחת מישראל ואף כי הצלת העם כולו, ועיין מזה בתוס' כתובות ג' ע"ב סוף ד"ה ולדרוש).
ובדברי הרב ז"ל שהולך ומבאר יבואר הכל על נכון, כי תחילה יאמר, שאף כי גדלה מאוד סכלות ואולת עובדי האלילים מעשי ידי אדם מגלמי עץ ואבן, שהם פחותי הנמצאים כלם בהיותם דוממים, וכל רוח אין בהם, עד שעושיהם לעבדם הם כמוהם נבערים מדעת, וכמעט חסרי כל הרגשי חמשה החושים, כמאה"כ "פה להם וכו' כמוהם יהיו עושיהם וכו'" ומאה"כ "כי תקות העמים הבל וכו'" ומאה"כ ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה" וכו' בכל זאת סיבת אולתם ורשעתם זאת נוסדה בקרבם, כי לב הותל הטם עד שבאחת יבערו ויכשלו כולם לחשוב, כי הנהגת העולם תהי' רק באמצעות המזלות, ומערכות כוכבי שמים וכסיליהם אשר ישפיעו שפע ברכתם מעל על בני אדם באמצעות גופי בע"ח הדומים בצורתם להם, כשור טלה גדי עקרב סרטן, ואריה ושאר בע"ח אשר תמונתם דומה לכוכבי השמים מעל, אשר ע"כ עבדו המצריים ושאר העמים כל בע"ח אלה ויען כי הם מועדים למות כבוא עתם, עשו להם צלמי מסכות מכל בעלי חיים אלה מכסף וזהב אשר הם חמרים קיימים ומתמידים יותר מכל שאר מיני מתכיות, לעבדם ולהשתחוות להם, ובני ישראל אשר גרו זמן רב במצרים וראו כל הכבוד הגדול אשר נעשה לשור אפיס אשר שמו להם לאליל, יען כי נכבד הוא מכל שאר הבהמות הבייתיות, ורב תבואות בכח שור, ותועלתו גדולה מאוד ליושבי מצרים אשר עבדו אדמתם השמנה והדשנה כי כולה מקשה בחריצות יותר גדולה מכל שאר יושבי הארצות למדו ממעשיהם יעשו להם גם המה עגל מסכה תבנית שור אוכל עשב, אפס בהיות בני ישראל עם קדוש מלידה ומבטן האמונים על ברכי האמונה האמיתית אשר היתה מורשה להם מאבותיהם, מצור חוצבו וממקבת בור נוקרו, ובכל זאת תעו אחרי הגילולים האלה לעשות העגל מדי צאתם ממצרים אף שהיו אז כפי דברי חז"ל דור דעה, הנה זאת לנו לאות ולמופת כי עקוב לב אנוש מכל, ויצר מחשבות כל אדם רע מנעוריו, עד שכמעט לא יוכל להשמר מנפול ברשת החטא, ולולא חסדי הי"ת אשר ידו פתוחה לקבל שבים, מי זה יעמוד לפניו מכל בני אדם קרוצי חומר אשר בעון חוללו ? אשר ע"כ אחז"ל במתק לשונם, כי התשובה היתה מהדברים שקדמו לעולם, כי מבלעדה כל יצורי תבל כמעט רגע ספו תמו מן בלהות, והארץ היתה תוהו כבימי קדם קדמותה, וע"ז מורים גם דחז"ל שהחילונו בו "לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי התשובה" שר"ל שלו היה באפשרית האדם שלא לחטוא ושלא להצטרך קבלתו אח"כ בתשובה. בלתי ספק גם ישראל לא חטאו, אחרי שהיה אז תמימ' דרך ואנשי דעה בינה והשכל עד שנאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וכו' ואחרי שבכל זאת חטאו נודע לנו שכמעט אין מקום לאדם להנצל מכף הרשע', וכי און צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אשר ע"כ תחייב ג"כ צדקת הי"ת לתת יד לפושעים לקבלם בתשובה, ועל דרך זה אמרו חז'ל ג"כ "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה" וכו', להורות כי גם היחיד גם הרבים כמעט נטיו רגליהם להלכד על נקלה בפח החטא ומוקש הרשע', ורק התשובה תעמוד לימינם לתמכם כל ימי התהלכם בארצות החיים, חבל ישרת ותומת לבם לבד לא תוכל לשמרם מכל רע, חטא ואשמה, אחר ראותנו שגם ישראל התומה הקדוש' וגם דוד בחיר ה' נפלו ברשת החטא, ורק בשובם מעונם נעתר ה' להם ורפאם. אי זה דבר מגונה או בלתי נחות שיעשה אותו האדם לתקות דבר טוב. הוא מבואר שקודם עשותו ראוי ומחוייב שיובטחו לו ב' דברים. הא' שלא יהיה הטוב ההוא המקווה נמנע להמשך מעשיית הגנאי ההוא. והב' שאע"פ שיהיה אפשרי שיהיה הטוב ההוא המקווה בשיעור שיהיה ראוי לסבול הגנאי הראשון בעבורו. המשל איש זקן ונשוא פנים נטל קורה ושם על שכמו בתוך קהל ועדה שהדבר הזה גנאי הוא לו כמ"ש (ברכות י"ט:) והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו. אמנם אם יש לו כותל רעוע או בירה שנתקעקעה ופורק אין מידו כבר היה לו למחול על כבודו שלא לקבל היזק גדול כעצת החכם טוב נקלה ועבד לו (משלי י"ב). ירצה טוב שיקל האדם פעמים בכבודו להיות עבד לעצמו משיתכבד ויהיה סבה להפסד ממונו עד שיעני ויבא עד ככר לחם. אמנם אם הוא מבואר שהקורה ההיא לא תועיל לבנין ההוא כלל הרי סכל לעשות כי נשא חרפה ללא דבר ועל כדומה לזה הכריז הנביא (ירמי' ב') ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל. ירצה אם נמצא גוי שהמיר אלוהו באלוה עם אחר אינו מן התמה כי לא נתאנה שום אחד מהם כי זה וזה המה לא אלהים אבל עמי המיר כבודו והוא הבטחון והחסיה באלהים חיים אשר ראוי להתכבד בו מכל כלי חמדה ולבלתי תועלת כלל. הנה שאין סכלות גדולה מהמרת הכבוד ללא דבר. ואף גם זאת שיהיה בטוח שתועיל הקורה לבנין ההוא עדיין ראוי שישכיל אם הוא ראוי שיסבול בעבורו זה הגנאי כי אם היתה הקורה לאבוס של חמור או לול של תרנגולים שוה נ' זוז אין ראוי לחלל עליו כבודו אם הוא שוה מאתים ועל זה ג"כ אמר המשורר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו). ואם שפשט הפסוק על החטא המפורסם אשר בספור הזה ידבר הנה ג"כ איפשר ונאות לפרשו על כלל רוע הבחירה האנושית אל המבוקשים המדומי' אשר בהם ממירים כבודם האמתי. ואמר שאף אם יגיע להם התמורה ההיא אשר בקשוה היא ודאי בלתי שוה לדבר המגונה הנעשה להגעתה וזה שהם מניחים שלמות כבודם שהיא הנפש המשכלת אשר עליה אמר (בראשי' מ"ט) אל תחד כבודי והמשורר אמר (תהלים ז') וכבודי לעפר ישכן סלה ונוטלין בעבורו הענינים החמריי' אשר ישתתפו בהם אדם ובהמה. וכמ"ש ז"ל (שבת ל"ג:) מניחין חיי עולם ועוסקי' בחיי שעה וא"כ הרי שהמירו צורתם האינושית היקרה בתבנית שור אוכל עשב אחר שכמות זה כן מות זה ומותר האדם כזה על הבהמה אין: Although there are occasions when the Torah exempts certain individuals from certain observances because of regard for the dignity of such individuals, such exemptions have to meet certain criteria. Based on Deut. 22,4, "you may hide yourself from them, "the Talmud Berachot 19, derives the ruling that old people or notables may ignore the commandment to catch stray animals and return them to their owners, so that their dignity should not suffer in the process. Nevertheless, demeaning oneself is in order when (a) the gain to be achieved thereby outweighs the loss of dignity involved, or (b) when the result desired is certain to be realised. To illustrate the principles: When a revered old man is seen carrying a beam on his shoulder in order to erect a fence, the loss of dignity would outweigh the benefits to be secured by carrying out the task personally. When however, said beam was meant to shore up the wall of a house in danger of collapse, the loss of dignity would certainly be minor compared to the benefit of saving the house from collapsing. Prompt personal attention then outweighs all other considerations. This is the meaning of Proverbs 1,29, "better he that is lightly esteemed and is his own servant, than he that stands on his dignity and is short of bread." When the above mentioned criteria to forego one's dignity do not apply, such as when the Jewish people traded their dignity and worshipped at the golden calf, one can only ask with Jeremiah (2, 11) "how can a nation trade a G-d for something which is not even a deity?" How then are we to explain this act of the Jewish people?

ואחר שהנחנו זה הנה לא ימנע משכוונו חז"ל במאמר הזה שאמרו שלא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה לאחד משני ענינים. אם שיאמרו שהשם יתעלה אנה לידם זה החטא אל התכלית ההוא כמו שפירש רש"י ז"ל שם באומרו כי גזירת מלך היתה ליתן רשות לשטן לשלוט עליהם להחטיאם כדי שיהא פתחון פה לבעלי תשובה. או שיאמרו שהם בעצמם בחרו בדרכיהם ובשקוציהם לתכלית ההוא בעצמו. ואם רצו בו הפירוש הראשון הנה ודאי יפול בכאן הביטול הראשון אשר אמרנו כי ודאי הוא נמנע שימשך משם התכלית המבוקש כלל וישאר המעשה המגונה בידם כי איך תוקח ראיה למחילת החוטאים בבחירתם ורצון נפשם ממחילת החוטאים ברצון האל יתעלה אשר הכריחם לכך. כי אלה אפילו מחילה אינם צריכין כי במקום שיש הכרח אין שם חטא ובמקום שאין חטא אין מחילה ועל כל פנים חטאו ברצון בוראם וראויין לקבל שכר ומהו שאמר כלך אצל יחיד או אצל הרבים וכו'. וקשה עוד מזה כל אותו הכעס שכעס על המחטיאים והריגת שלשת אלפי איש מהנטפלים על עשיית רצונו ית' וכל אותו התפלה והתחנה אשר הוזקק משה על מחילתם וכולי האי ועדיין נשאר ליום פקודתם. ואם רצו בו הפירוש השני הנה באמת נפלו בשני הגנאים והביטולים יחד. והוא כי הם חטאו לתכלית שהבאים אחריהם יעשו תשובה ויקובלו כמותם ומי אמר להם שיקובלו הם עצמם להיות להם דוגמא הרי גמרא גמירנא לה (יומא פ"ה) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה: ואפילו נניח שלא תתנעל בפניהם דלת התשובה וישארו על אפשרותה הנה המירו טהרת הנקיות הודאי אשר הוא בבלי חטוא בעד סכנת ספק התשובה ואפילו שתהיה התשובה וודאית נוח לו לאדם שלא יחטא משיחטא וישוב ואם יחרדו אל הבנים העתידים לחטוא מה להם להטיל קולר על צוארם היה להם להמתין עד שיחטאו הבנים וישובו וימחול להם וישארו דוגמא לדורות. וכ"ש במה שהוא ידוע שהחטא כל שהוא יותר קרוב אל השורש הוא יותר כולל ויותר קשה המחילה. וחטא אבינו הראשון יוכיח כמה הזיק בעולם מכל מה שחטאו הבאים אחריו. ועינינו הרואות כמה קבלו ישראל חרפה וכלימה על עגל זה שבין לילה היה ובין לילה אבד מאותם שני עגלים שעשה ירבעם (מ"א י"ב) אשר העמיד אחד בבית אל ואחד בדן כמה שנים. סוף דבר נדמו עמנו לפי הנחה זאת לאדם הממית את עצמו לספק שיחיה את זולתו הפחות ממנו. ולזה היה מקום לאומר שיאמר שלא היתה כוונת חז"ל במאמר הזה לתת סבה לעשיית החטא רק לזכירה כלומר שנכתבו אלו הענינים בתורה כדי שיוקח מהם ראיה לתשובת החוטאים אם יחיד ואם רבים לא לומר שעשו כך אל זה התכלית. אלא שע"ד האמת אין להתקרר בזה הדעת כלל שאם רצו לומר כן מי הטיל לפיהם מחסום לומר דבר שלא כוונוהו. ועוד שאומרם שלא היו ראויים לאותו מעשה לא יסכים לזה שהרי אחר שעשו ודאי היו ראויין לכך. ויש מי שפירש שכבר היה ממדת טובו יתעלה ליזדקק להם למונעם מן החטא הגדול ההוא אשר לא היו ראויין אליו על דרך שנאמר (בראשית כ') ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. (ש"א כ"ה) אשר מנעך השם מבוא בדמים. ומפני מה הספיק בידם לעשות כדי ליתן פתחון פה. וקרוב שיהיה זה רשות השטן שפירש רש"י ז"ל וכ"ש למה שאמרו (שבת פ"ט) שטעו במעת לעת או ביום המעונן שנכון הדבר וממהר האלהים לעשותו אם רצה אלא שגירה בהם את השטן לסבה שנזכרה. אבל לא יכילהו לשון מפני מה עשו כדי ליתן פתחון פה וגו'. שיראה ממנו שהעושים החטא הם היו המכוונים לכך ואינו כן. וגם שאם היה כן ממדת טובו קשה הדבר לומר שתהיה זו סבה מספקת אל המניעה מעשות מפני הספקות שקדמו. והנה על כל פנים נשאר ספק עצום במאמרם ז"ל. ויש עוד ספק שני במעשה העגל עצמו אשר פטמוהו אבותינו על האופן שנזכר במה הספור כי יש לדעת איך גואלו בו. ומה היתה פחיתות כוונתם להמיר את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כי הוא דבר שישתומם עליו כל בעל שכל וכ"ש במצב ההוא הנפלא אשר עמדו בו רגליהם עדין על הר סיני. ועדיין לא הוסרה מפת הסעודה הנפלאה ההיא מלפניהם. ולפי דרכנו יש עוד לעיין ולשאול על ענין שלישי והוא סכלות ופתיות העכ"ום בכלל כל עושה אלה רצוני צורות זהב וכסף ושאר מתכות. ולא עוד אלא אפי' עץ ואבן שהם החומרים היותר פחותים שבנמצאים. ואיך עלה בדעתם לקבלם עליהם בתורת אלהות ולעבדם בכל לבבם ובכל נפשם מבלי שירגישו בהם שום ממשות כמו שאמר עליהם בכל מקום אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו וגו' ידיהם ולא ימישון וגו' אף אין יש רוח בפיהם וגו' (תהלים קטו). וקשה עלי מאד מאמר זה עליהם כי מה חדוש יש במאמרים האלו. וכי מפני שציירום החרשים בציורי פה ועינים ואזנים היה להם לשלח עליהם המאמר שהיו להם אלה הכלים ולא ישתמשו בהם הנה באמת הוא דבר בטל. ועוד שיראה שאם ידברו ויראו וישמעו או שהם רוח חיים שהם ראויין ליעבד. אלא שכל זה יהיה נקל לתרץ כשנאמר שכל אלו המאמרי' בטוב הבחינה לא נאמרו רק על העושים אותם כי הם בבחינתם זאת באמת הוא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו מצד שהם אינם משתמשים בחושיהם על הכוונה המכוונת בהם ואינם מרגישים בטוב תכליותיהם והוא מה שאמר בסוף (תהלים שם) כמוהם יהיו עושיהם וגו'. ירצה כי העושים אותם אע"פ שיש להם הרגשים הם נעדרים מהם כמו הנעשים עצמם שאין מטבעם להיות להם והוא פירוש יפה עם שכבר ביארנו באלו הכתובים כוונה אחר' נכונה בשער מ' גם בשער ל"ז כתבנו כי כוונת ירמיהו באותה הפרשה שהתחיל (ירמי' י') כה אמר י"י אל דרך הגוים אל תלמדו וגו'. ואמר כי חקות העמים הבל הוא כי עץ מיער כרתו וגו'. בכסף ובזהב ייפהו וגו'. כתמר מקשה המה ולא ידברו נשוא ינשאו כי לא יצעדו אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם מאין כמוך וגו'. כי כל זה על המערכות השמימיות ידבר והוכחנו אותה בתוכחות נכונות. ואולם היותר קשה בעיני בכל זה שהאריך ישעיה באלו הענינים יותר מדאי בכמה מקומות להראות פחיחות אלהי העכ"ום וחסרונותם והעדר הרגשתם וממשותם ובפרט בפרשת כה אמר י"י מלך ישראל וגואלו וגו'. ומי כמוני יקרא וגו'. יוצרי פסל כלם וגו'. מי יצר אל ופסל נסך לבלתי הועיל הן כל חבריו יבושו וחרשים המה מאדם וגו'. חרש ברזל מעצד ופעל בפחם ובמקבות יצרהו ויפעלהו בזרוע כחו גם רעב ואין כח לא שתה מים וייעף חרש עצים נטה קו וגו'. לכרות לו ארזים וגו' (ישעי' מ"ד) עד סוף הפרשה שיאמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות וגו'. ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואוכל ויתרו לתועבה אעשה לבול הרים אסגוד. כי הנה באמת זה וכל כיוצא בו הוא מותר גמור כי מי לא ידע בכל אלה והנה רבה התמיהה אם על החוטאים בכמו אלו הענינים הזרים ואם אל פרטי אלו הענינים הבאים בתוכחות: אמנם כל זה מה שיודיענו סוד האדם ותכונת טבעו לגמרי ^*וזה כי המין בכללו וכי', כונתו כי מין בני אדם נחלק לשלש מחלקות, האחת כוללות האנשים היקרים, אשר אור החכמ' האמיתית נגה עליהם עד שיבינו, כי כל קניני הגוף הבל המה יחד, וע"כ ישימו עין בחינתם רק על נפש המשכלת, ויבחרו רק לקנות השלמות הרוחנית הקיימת והנשארת לעד, אשר בעבורה הם נעלים ונכבדים באמת מכל ברואי עולם השפל אשר יחדיו כלם וכליון, אבל בכל זאת לא ירום לבבם אחרי הודעם, כי השכלים הנבדלים גבוהים עליהם במעלתם הרוחנית, והשניה כוללת האנשים אשר אין חלק למו בבינה וחכמה אמיתית, וע"כ לא ידעו ולא יבינו מאומה מיקרת הנפש ומעלתה הרוחנית הנשארת לנצח, ואף כי ממעלת השכלים הנבדלי' ומלאכי מרום, כי נוח לבם מהשכיל ענינים רוחניים ואלקיים כאלה, ורק אל החומר וקניני הגוף בעולם הארציי ישימו עין בחינתם, וע"כ קצתם מהם יתגאו בזדון לבם לחשוב עצמם בעבור כשרון שכלם המעשיי נעלים ונשגבים על כל הברואים זולתם, עד שראוי להם לפי תעות דעתם לעבדם כאלקות, כמו שאמר מלך בבל בגאותו ורום לבו "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" ולמען התנגד לדעת הזידונים החושבים ככה, אמר הכ' "מה אנוש וכו' אדם להבל דמה" וקצתם מהם אשר הם המחלק' השלישית יחשבו בהפך, כי בהיותם מצד חמריהם קצרי יד ורבי המחסור, ומעותדים למקרים ופגעים רעים יותר מכל שאר הנמצאים זולתם, הם נקלים ונבזים יותר מכולם, (וכעין זה אמר הכ' "ורחק ה' את האדם ורבה העזובה" וכו' ר"ל שבעבור היות בימים ההם רבה העזובה, והרבה יגון ואנחה בקרב בני האדם עלי ארץ בעבור מקריהם ופגעיהם הרעים ומחסוריהם הרבים אשר לא יוכלו למלאות, יהיה האדם אז עומד הרחק מאוד במדרגת מעלתו משאר הברואים זולתו) ונמשך מזה, כי ע"כ נתעה בשום לבם להאמין כי יצטרכו להכנע לשאר בע"ח חזקי הטבע יותר מהם, וכי על ידי עבודתם ירד להם שפע ברכה ממעל מכוכבי השמים וכסיליהם. וזה כי המין בכללו לענין הכרתו את עצמו נחלק לג' חלקים. האחד אשר נצצה עליו זוהר זיו צורתו האלהית ומכיר בעצמו זה השלמות הקיים והנצחי ומשתדל בכל עוז שלא יתבטל או יחלש בידו והמה אלה בני עליה והנם מועטים הרואים כל קניני העולם וחמודותיו כטיט חוצות בערך צורתם וצלמם אשר בם ירדו על הכל כמו שכתבנו בשער ט"ו שהוא מיוחד לזה הענין. אמנם אשר לא זרחה עליהם זה האור ואינם מרגישים במציאותם לבד גויתם ואדמתם באשר הם הווים ונפסדים יתחלקו אל ב' חלקים. הא' אשר יתחברו אל הבחינה הפחותה ההיא מה שירגישו שהם משיגים בכח השכלי המעורב עמה בפקחות התחבולות במלאכות והשגת הקניינים הזמניים גם בידיעות העיוניות שיעור שיוכלו להתפאר בהם גם השתררו על כל שאר הנמצאים וידמו שזה המין מההתפארת הוא לבדו תכלית האדם ושלמות צורתו ואלה הם כתות הסכלים בעלי הזדון אשר נתנו חתיתם בארץ חיים במה שתשיג ידם בכח זה מהקניינים והכבודות מזולתם עד שכבר גבה לב קצתם עד להשחית לחשוב ולומר שראוי שיעבדו מכל זולתם כאלוהות כמו שאמר (ישעי' י"ד) אעלה במותי עב אדמה לעליון וכן (שם) השמים אעלה וגו'. ודברי סנחריב (שם ל"ו) וזולתם. שכנגד אלו השתדלו הכתובים להבזות האדם ולהשפילו עד למאוד אמר (תהלים ח') מה אנוש כי תזכרנו וגו'. (שם קמ"ד) אדם להבל דמה וגו'. (איוב כ"ה) אף כי אנוש רמה וגו'. וכן רבים. ולאחד מהם אמר (עובדי') זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע וגו'. כמו שנתבאר בשער ט"ו עיין עליו. ושם אצל אנכי עפר ואפר (בראשית י"ח) יאמר שהחשובים ממעיטים עצמם בערך הנמצאים העליונים אשר נפשם משתוקקת לעמוד במערכותם. ואולם החלק השני מהם אשר לא יבחנו עצמם בהשקפת אלו הגדולות כי הבל המה בעיניהם אחר שהחכם עם הכסיל יחד עשיר ואביון לסוף יחד יכליון אבל הם מבחינים חמריותם מצד המקרים והפגעים והפחתיות הגדולות הדבקות בו יותר מכל הנמצאים כמ"ש הרב המורה בשם קצת הסכלים פ' י"ב ח"ג ואלה באמת בטבעם הם פחותים וירודים למטה מכל הנמצאים כלם לפי שאין בכללם יותר נכנע אל רוב הצרכים ההכרחיים אל חיותו ויותר עלול בהרכבתו למה שהוא הרחוק אל ההתחלות הראשונות מכל זולתו. וכמו שאמרו (ישעיה ו') על ורחק י"י את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ והוא מאמר האומר (איוב י"ד) אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז והדומים וזה הפחיתות תרגישהו נפשו הפחותה כי היא השוממה והבזויה. ולזה יהיה האדם אשר בזה נבזה בעיניו ונמאס מכל הנמצאות כי בראותו חסרונותיו הנמצאות עמו ורוב צרכיו להכרח חיותו ופחיתות עניניו ברוב תחלואיו הנבזים והנמסים וכל קורותיו ותלאותיו המשיגים אותו בחייו משאר כל הבעלי חיים ונוסף עליו מה שהוא כלה ואובד מהרה במיתתו הנה הוא יחליט על עצמו כי הוא הנמצא היותר פחות ושפל במדרגתו מכל שאר הבעלי חיים ואצ"ל משאר הנמצאות מהצמחים והמחצבים עד כי אין צ"ל שאין ראוי ליעבד מזולתו ולבטוח בו ובקיומו כמו שהסכים בזה המשורר באומרו. אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה וגו' (תהלים קמו) הנה על החסרון הראשון אמר שאין לו תשועה ירצה שאין לו תשועה מצרכי עצמותיו וחסרונותיו המשיגים אותו בחייו. ועל השני (שם) אמר תצא רוחו וגו' וכמו שאמר ישעיה על זה (ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וגו'. אלא שהחליטו עליו שהוא ראוי להכנע ולעבוד לכל הנמצאות זולתו. כי ראו שא"א לירד עליו השפע מפאת המזלות והככבים המושלים בעולם לפי דעתם כי אם באמצעות הצורות הנעשות מהבעלי חיים שהם במעלה יתרה מהם כמו שהונח ממיעוט צרכיהם לעניני העולם מהאנשים. וגם שיעשו אותם מחומר המתכות והעצים הנבחרים להיותם יותר קיימים לחשבם כי להיותם על האופן ההוא מהחזוק והקיום הוכנו מאד להוריד השפע מהצורות השמימיות על ידם. ולזה מה שראו המצריים לעבוד אל מקנה הצאן (ת"א שמות ח' פ' כ"ב) להשפיע עליהם כח מזל טלה כפי דעתם. אמנם אבותינו העמיקו שחתו בכונה ההיא לעשות הצורה הקרובה אליו וההולכת לפניו בסדור האפודה היא צורת שור ושתהיה מהמתכ' היותר נכבד והיותר קיים שבכל המחצבים ועל יד היותר נבחר שבאנשים לחשבם כי בזה תהא יד העובדה תקיפה על המצרים ומאד חביבה צורה זאת בעיני סכלי עכ"ום כפי מה שנמצא בספוריהם לפי שהוא מלך בבהמות (חגיגה יג.) גם כי על ידו יבוא רוב תועלות בעבודות האדמה כמו שאמר הכתוב (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור. ואולי שהיו בוחרים בצורות אריה שהוא גבור בחיות אלא מפני שראו ^*שהוא במבט האיב', ר"ל שמזל אב, אריה עומד באמצע צד צפון מול ונוכח מזל טבת שהוא גדי ועומד באמצע הדרום, כשני אויבים העומדים במלחמתם זה לעומת זה, וכמו כן עומד מזל אייר שהוא שור בקרן צפונית מזרחית קרוב אל קו המשוה לעומת מזל חשון שהוא עקרב העומד בקרן מערבית דרומית, כאשר יראה הקורא במפת השמים. שהוא במבט האיבה אל מזל גדי שהוא מזל ישראל. ועל דרך האמת אע"פי שהדברים כאלה קבולי לא מקבלינן מ"מ מיחש חיישינן שהרי לא נפלה עטרת ראשנו ולא נשרפה בית קדשנו ותפארתנו זה פעמים אלא בחדש אב שמזל אריה עולה בו בבקר בבקר. וכמו שאמר הכתוב (ירמיה ד') עלה אריה מסבכו. (איכה ג') דוב אורב הוא לי ארי במסתרים. ובתשיעי ובעשירי ממנו שהוא שליש שמושו שהוא מעקר ממשלתו כמו שכתבנו על פסח מצרים שהיה מקחו בעשור (שמות י"ב) אמנם בחרו בצורת שור מפני שראוהו במבט האיבה אל עקרב שהוא מין ממיני התנינים אשר פרעה מלך מצרים נדמה להם כאומרו (יחזקאל כ"ט) התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואמרו ודאי זו כחו לאלוהו של משה כי הוא העושה גדולות בכח שור וחשבו כי לא לחנם היתה צורת שור בפני המרכבה אם לא מפני שהוא שליט גדול בעולם: If we follow Rashi who says that the Almighty gave Satan control of the Jewish people at that time, then the punishment of the people as a whole, as well as the slaying of three thousand who had actually danced around the golden calf, seems unwarranted. If that were the meaning of the aggadah quoted at the outset, they should have been rewarded rather than punished. Besides, how can the power of repentance be demonstrated by the commission of an act that was not even sinful? If, on the other hand, the sin had been an outgrowth of an act of free will, who gave the Jews the right to make examples of themselves in order to demonstrate the power of repentance? Even assuming that the gates of repentance would remain open in such an event, did they not risk the possibility of eternal damnation versus the certainty of retaining their sanctity by remaining loyal to G-d throughout? Even if eventual forgiveness were to be certain, is it not better to remain untainted by sin? Could not the lesson of repentance and subsequent forgiveness be learned by means of some sin that had not been self-induced? Moreover, is it not a fact that a sin committed by someone who had formerly occupied a high moral platform and had thereby established a degree of intimacy with the lawgiver, will be dealt with far more harshly than if the sin had been committed by someone of average stature? If proof were needed for the last hypothesis, compare the punishment meted out to Adam in Paradise who had enjoyed an intimate relationship with G-d, and that of Jerobam ben Nevot who had erected the golden calves on the way to Jerusalem in order to prevent the people from making their pilgrimages to the holy temple, and had meant for these golden calves to act as substitutes. In the latter case, G-d’s retaliation was hundreds of year in coming, whereas Adam had been expelled from gan eden etc. immediately! Rabbi Yochanan's statement on the other hand, poses the problem that if the people did commit the sin, they had obviously been capable of such acts. How could a people who had experienced the revelation at Mount Sinai only forty days earlier, commit such an act of foolishness? Was this the famous dor dey-ah, the generation of insight? Man's relationship to the universe may be based on three different approaches. A) He realises that all that he observes in nature is subordinate to a higher source, and therefore he worships the source; B) He is so impressed with his own accomplishments that he feels worthy of adulation, such as Sancheriv and Nebuchadnezzar for instance. In that case he worships himself; C) He is so aware of his own frailty, in which case he worships anything that he imagines could be of help to him. The type described last, is so full of inferiority complexes that he feels that even animals are superior to man. He believes that the latter can intercede with G-d on man's behalf. He constructs images of animals, using materials that endure. Since these materials outlive their creator, he feels that these images symbolise a degree of permanence he himself lacks. The reason that animals rank higher in that concept is, that since their needs are fewer and less sophisticated, they are easier to fulfill. This is the reason the Egyptians worshipped sheep, i.e. they wished themselves a livelihood as easily attainable as that of sheep. In a pasture land such as Egypt, such symbolism had additional meaning. The Jewish people sensed that Moses was no longer among them, and they searched for a symbol of Divine protection that would outrank that of their one time masters and enemies, the Egyptians. As a result they had the king of the animals (the ox, according to Chagigah 17) constructed of the most precious material, (gold) by the most holy of men, (Aaron) hoping to ensure thereby greater help from the powers above than that which the Egyptians were able to call on. They might have chosen the lion instead of the ox, except it was horoscopically opposed to the lamb, the symbol of the Jewish people. Since our temple has twice been destroyed under the zodiac sign of the lion, ( month of Av) such reasoning can be understood if not condoned. The ox, on the other hand, was opposite the zodiac sign of the scorpion, one of the animals to which Pharaoh had been compared. In this manner, they believed that the ox symbolised the strength of the G-d of Moses.

ולדעתי כנגד הסברות הפחותות ההנה ולשרש עקרם ולקעקע פינותם הרבה לעג וכדי ביזיון ישעי' הנביא ע"ה (מ"ד) בפרשת ההיא שזכרנו כי הוצרך לענות כסילים כאולתם פן יהיו חכמים בעיניהם כי ע"ז האופן יאות לעשות ראיות ומופתים בדברים מבוארים מעצמם כמו שהשתדלו הפלוסופים לבאר שהארץ אינה מתנועעת ושהשמש כדורי וכיוצא מאלו העניינים המבוארים מעצמם לפי שכבר היו דעות משובשות בהם כמו שזכר הרב המור' בכיוצא בזה פרק כ"א חלק ראשון ודוגמת זה היתה תשובתו אליהם לאמר הנה אלו הסכלים חשבו שאלו החמרים להיותם יותר חזקים מהם ויותר רחוקים להפסד מהאדם היו ראויין להיות אלהיים או אמצעיים בינם לבין אלהיהם. ועתה יבואו ויראו פחיתותם וחולשתם אשר מצדם הם רחוקים מכל טוב ושלמות הרחק מאד מאדם אם אותם שהם של מתכת ואם אותם שהם של עץ. ובאותם שהם של מתכת התחיל ואמר. חרש ברזל מעצד וגומר. ירצה כי זה החרש שעושה הצלמים מהברזל החזק ושאר המתכות הקיימים הוא מבואר שהוא חזק ממנו עד כי בפחם יפעל בו להפשיר חזקו ובמקבות יצרהו ויפעלהו בזרוע כחו הנה שהחרש הוא יתר הכח עליו בלי ספק. ועוד מעט ישיג אל החרש החזק הזה ממנו מצד ההתעמלות הגדול בפעולתו כי ירעב ואין כח וגם כי יצמא שאם לא שתה מים יעף. ואם אלהים הוא מצד חזקו וקיומו ראוי שיחזיק ויקיים אל החרש ההוא הפועל אותו ומתקנו ולא עשה כן רק החלישו ומיגעו והרי החסרון האחד מהשנים שזכר והוא חולשת ענינו ורפיונו אמנם שתי החסרונות יחד ימצא בחרש העצים שאע"פ שאין בהם כל כך עמל כי הוא נוטה קו ומתאר בשרד ובמחוגה שהם מלאכות נעשות בבלתי יגיעה מ"מ ישיגוהו שתיהן. האחת מה שישיגהו מהעמל בכרת לו ארזים והוא הגנאי בעצמו. והשנית כי הוא רואה בעיניו שהעץ ההוא הנבחר ישיגהו ההפסד והאכול מהר שהוא כבר יראה שעץ אחר שכורתו מהיער מקצתו היה לבער להתיחס בו ולאפות לחם וממקצתו יפעל אל וישתחו עשו פסל ויסגד למו ואיך יתכן שיהא נמצא מקצתו נתן לאכלה וממקצתו יעשה לו אלהים ישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה. והרי כאן חסרון האכול וההפסד בעץ אחד בעצמו מה שלא יהי' כן באיש ממין האדם שימות קצתו בעוד קצתו חי. ולזה יגמר הלעג לאמר לא ידעו ולא יבינו וגו' ולא ישיב אל לבו וגו'. וזה נרא' בעיני מציאות נכון וכוונה ראוי' לאלו הכתובים וכיוצא בהם אשר נראו בתחלה דברי שוא ותפל. ולזה השתדלנו בביאורם לתת בהם קצת טעם כמו שעשינו בדומים להם אשר זכרנו למעלה: Errors such as these, prompted Isaiah in chapter forty four, to present a detailed denouement of all the inadequacies inherent in the materials the idols are constructed of.

והנה מכל זה יצא לנו צד גדול של התר אל הספק הראשון אשר עוררנו במאמר אשר זכרנו ראשונה כי הנה האדם אשר כן יצר לבו רק רע מנעוריו ואור נוגה צורתו לא זכר עליו. אחרי כן בשיעור שיעור שיגיע אל אמתת שלמותו אע"פי שתושפע עליו הישרת התורה האלהות ע"י למוד הנה אין מטבעו להתקיים תמיד על הישרתו ומדרכו לפסוח על שתי הסעיפים פעמים יחזור לחשכו הראשון ופעם יצא מאפלתו. וכך הוא דרכו כמו שכן היה הענין מבואר בעושי העגל כמו שיבא כי לזה גזר עליו החכם (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והנה לזה אמרו במדרש הזה (ע"א ד':) שאין מטבע האדם שלא יחטא כלל עד שאם יחטא נגזור עליו שכבר יצא מטבע אנושותו ושוב אין מקבלין אותו ולא תהיה לו עוד תקנה כי האמת הוא שאין מתכונת האדם לעמוד על מידה זו אפי' יום אחד. ולזה לא יבוקש ממנו זה אבל מה שיבוקש ממנו שאם הביאהו רוע תכונתו לחטוא חטא גדול או קטון שישוב בו בתשובה שלמה ויקובל וכמו שאמרו (ר"ה י"ב:) י"י י"י אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב. ירצה שהענין בהם כמעט שוה וכמו שאמר דוד אם עונות תשמור יה י"י מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים ק"ל). ירצה אם תשמור לאדם מצד נופלו בעונות אין אחד מהם שיוכל לעמוד בזה כי כלם מטבעם לחטוא. אמנם בענין הסליחה הבאה על התשובה יש עמך טענה חזקה למען תורא כי מי שלא ישוב ויבקש הסליחה ראוי שיענש עונש גדול. ולזה ש? חכמים זכרם לברכה (פסחים נ"ד.) התשובה מהדברים שקדמו לעולם כמו שנאמר (תהלים צ') בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל וגו' ותאמר שובו בני אדם: והוא מה שרצוהו באומרם לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה וגו'. כלומר אם היה אפשר לשום אדם שלא יחטא אם לטוב טבעו. ואם להישרתו מזולתו. הנה באמת לא היו ישראל עושין את העגל כי הנה הדור ההוא היו בטבעם השלמים שבאפשרות עד שכבר נתאוה בוראם יתעלה שיהיו תמיד על השלמות ההוא כמו שאמר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם והמישרים להם היו בתכלית השלמות. אבל מתוך מה שעשו יראה שאין מאפשרות האדם שלא לחטוא. מזה ישאר דרך נכון ופתח פתוח לבעלי תשובה לאמר הן בעוון חוללנו ובחטא נתיסדנו עד שאפילו הדור השלם בישראל שזכו לעמוד על הר סיני ובוראם אמר אליהם מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען יטב להם וגו' חטאו חטא נמרץ כזה הנה אם כן אין כל שלמות האדם תלוי בבלי חטוא כלל רק שכאשר יחטא שיזדרז אל התשובה וימחל: וזה הוא ענין שהיתה ידיעתו הכרחית אל שלמות האדם והגעת הצלחתו. והוא מה שביארו רבי יוחנן באומרו בפירוש לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה אם ישראל מהטעם שאמרנו ואם דוד שכבר אמר על עצמו ברוח קדשו ולבי חלל בקרבי אלא מפני מה חטאו שאם חטא יחיד וכו' כלומר מפני מה שחטאו נמשך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו'. ולא יאמר נואש מפני שזכות היחיד הוא מעט. ואם חטאו רבים ילכו אצל צבור ולא יאמרו הואיל ונתפרסם החטא אין להשיב: והנכון שהיה מאמר שאם חטא יחיד וכו' אם חטאו רבים וכו' מה שימשך מהתשובה העצמית. וזה שהתשובה העצמית לשאלת מפני מה חטאו היא מפני שהיה בטבעם לחטא בהנה וימשך ממנה אם כן דבר יש לומר אל היחיד וכו' ואל הרבים וכו'. אלא שהשמיט אותה תשובה אם לביאורה ואם מצד שאין הכוונה במאמר רק אל מה שימשך ממנה. משל לאומר מפני מה נבנה הבית כדי שיראה רבים ויעשו ומן הידוע שאין הכוונה לו שזה הוא תכלית הבנין וכוונתו העצמית אבל הוא דבר שנמשך לסבה העצמית שהיא מציאות הסבות שאחר שנמצאו הסבות למעשה ההוא אם כן כבר אפשר לאחרים שיעשו כמוהו. והנה זה הפירוש נכון מאד בעיני ביישוב דברי המאמר ואמת ויציב לפי ענינו ומועיל הפלא ופלא בכונתו לתת חרב ביד החוטאים אם רבים ואם יחיד להרוג השונא העומד להרגם הוא שטן הוא יצר הרע המדבר באזני עם הארץ החטאים בנפשותם לאמר עוד תוסיפו סרה כי המתחיל בחטא שוב אין לו תקנה. אמנם שומעי דבריהם ז"ל יזכרו וישובו אל ה'. והנה לזה מועיל הספור ודוגמתו בכלל ספורי התורה ואם הוא מגונה כי רצה האל יתעלה בתקון האנשים החטאים כדי שיקחו ממנו דוגמא כי התועלת הוא מרובה מאד מנזק החרפה והכלמה. ועוד כי יהיה בידנו כשטר פרוע השמור בקופתו של לוה לפטור עצמנו מקול מחרף ומגדף שאם לא נכתב זה הענין בתורה היה הענין עלינו לשמצה גדולה כי יאמרו צרינו לא ימלט משהיתה יד אלהיהם במעל ההוא. או שנשא להם פנים בו אשר לא כדת. או שהי' עון זה שמור להם בלבו ועליו מאס אותם וישליכם מפניו כיום הזה והנה אחר שנכתב בתורה מעשה העגל בצורתו ורוב כעסו וכל אשר נגזר עליו הנה סרו כל הטענות כי הרי ראיה בידנו דמאי דאזל אזל ומכאן ואילך חושבנא והוא מה שאמר ישעיהו הנביא הזכירנו ונשפט' יחד ספר אתה למען תצדק אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים ועתה שמע יעקב עבדי וישראל אשר בחרתי בו כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך וצמחו כבן חציר כערבי' על יבלי מים. זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לי"י ובשם ישראל יכנה (ישעיה מ"ג ומ"ד). הכונה אם תאבה לעצתי אל תכחש דבר מכל אשר עשית כי האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי (שבועות מ"א:) וכן האומר לא חטאתי כאומר לא נפרע ממני החטא לזה ספר אתה למען תצדק כלומר אמור כי לוית למען תצדק באמרך כי פרעת ותפטר. וזה כי אם אביך הראשון חטא בעטיו של נחש הקדמוני ומליצך פשעו בי במעשה העגל וכדומה כי על כן אני חללתי שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים הרי השטרות פרועים. ומעתה שמע יעקב עבדי ונחזור לאהבתנו הראשונה ולא תירא ולא תחת מהחובות הראשונות כי עוד תתחדש ותצמח צמח צדקה על הכללים והפרטים עד שזה יאמר לה' אני וגו'. ובפרק הקורא את המגלה (כ"ה.) תנו רבנן יש נקראים ומתרגמין מעשה בראשית נקרא ומתרגם ולא חיישינן דילמא אתו לשייולי מה למעלה מה למטה וכו'. מעשה לוט ובנותיו נקרא ומתרגם ולא חיישי' לכבודו של אברהם מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם דשבח הוא ליהודה דאודי. מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוי להו כפרה. הנה הזכירו שתי סבות אשר לכל אחת מהנה היה אפשר לנותן התורה ברוך הו' להעלים קצת דבריו. האחת במה שיגע מהנזק והמבוכה בשרשי התורה והאמונה בשאלות במעשה בראשית או קודם שנברא העולם. והשנית במה שיגיע ממנו חרפה ובוז לאדם גדול נשוא פנים שרש האומה וענף מגדולי ענפיה כמו שהיה הענין באברהם אבינו וביהודה או לכל האומה בכלל כמו מעשה העגל. ואמרו כי לשום סבה מאלו אין למנוע פרסום מה שנכתב בתורה בשום פני' אם בשרשים התוריים נתפרסם האמת והמשכילים יבינו ולא יהרסו אל ה' לראות ונם למשוא פנים אין לחוש. וזהו מדה משובחת בתורה כי אע"פ שלא ימשך מספור ענין לוט רק הודעת התחלת שתי האומות ההן עמון ומואב אין למנוע פרסומו משום כבודו של אברהם כ"ש כשיהי' דבר שאפי' ההמון ילמדו ממנו מדה טובה כענין יהודה שמתוך גנותו למדנו שבחו שהודה ולא בוש וכ"ש כאשר תהי' ההזכרה לתועלת המבוייש ויגיע לו ממנה פרסום כפרת העון כי אז ודאי יצא הפסדו בשכרו כמו שאמרו בפירוש ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוי להו כפרה והוא ראיית הפרעון שאמרנו. אמנם כאשר יובן מפשט הכתובי' שהעוון היה חמור ומגונה יותר ממה שהיה כשיובן ענינו היטב הנה אז חסו חכמים עליו ואמרו שיקרא בהמון ככתבו אמנם שלא יתורגם באזניהם כדי שלא יבינהו הלועזי' בעם כפשוטו ויקחו ממנו כוונה שלא עלתה על לבו והוא מה שאמרו שם מעשה עגל שני נקרא ולא מיתרגם משום כבודו של אהרן ואלו הן מעשה עגל שני מן מה עשה לך העם הזה עד וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. וגם ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן שהכוונה בכתובים האלו הוא זולתי מה שיבינוהו ההמון מפשוטם כמו שיבוא היטב ב"ה וכוונו שלא לייחס עוון למי שלא עשהו לא לחוש אל כבוד מי שאינו ראוי לחוש אליו. ולזה הדרישה ברבים לפרש ולבאר כוונת הכתובים ההם לפי מה שכוון מהמסדר אותם היא מצוה שאם התרגום היה מענינו לפרש אותם היה ממצוה לתרגמם ברבים. והנה בזה נתבאר מה שרצינו להקדימו אל זה הפועל המגונה מאופן נפילתם עליו ותועלת זכרונו בתורה. ומעתה נבוא אל ביאורו אך בזכרון ספקות הנופלות בספור: In order to comprehend what happened when Moses failed to return at the time expected, we must remember what the Torah tells us about the basic nature of man. We are told in Genesis 8,21, "for the impulse of man's heart is evil from its infancy." Even after man has absorbed the Divine teachings intellectually, his basic nature has not changed thereby. It is not in man's nature to become permanently free from sin so that we would have to view sin as a departure from his nature, and he would therefore forfeit his claim to a future in the hereafter. Sainthood is not demanded of man. What is demanded however, is that any relapse into sin be repaired through true repentance, in order for him to regain his stature as it was prior to his sin. This is the meaning of Exodus 34,6, "The Eternal, the Eternal is a merciful and gracious G-d." This means that G-d is saying "I am the Lord after you have sinned, just as I have been the Lord before you had sinned." The implication is that the likelihood of sin is about equal to the likelihood of saintly purity. Or, in the words of the Psalmist, (Psalms 130,3) "if You would keep remembering sins, O Lord, who could possibly stand up before You?" (Rosh Hashanah 17) The purpose of forgiveness after repentance is described as "so that You may be revered" (Psalms 130,4) It is the person who does not repent who truly merits punishment. If our sages viewed the institution of repentance as chronologically preceding the creation of man, this underlines the concept that sin is an integral part of the world we live in. (Pessachim 54) The episode of the golden calf then provided Israel with a chance to do what G-d had said, (Deut. 5,26) "would that their heart would revere Me." Had it been possible to create the nature of man so that he could be totally good, Israel could not have made the golden calf, for no other nation even approached the ideal of humanity as closely as Israel did at that time. Even G-d had expressed the wish that they should be able to maintain that level of piety in order to reap the fruits of such conduct. Israel's action in making the golden calf was proof that it was unrealistic to expect such high levels of piety and belief in G-d to be maintained at all times. Rabbi Yochanan told us then that Israel was certainly not at a low enough level at that time to have indulged in that sin, nor was David so enslaved to sensuality that the affair with Bat Sheva would be expected of him; rather, in spite of their respective high levels of morality, the nature of man made such sins possible. This teaches us the lesson of repentance as a corollary. David represents a lesson for the individual sinner, whereas Israel provides the example that even collective guilt can be forgiven. The Midrash then only supplied the answer to the question of why a golden calf had to be the idol chosen. The basic answer about why the sin took place at all, lies in the fact that it is in the nature of man to regress spiritually from time to time. Isaiah 43,26, tells us that the discussion of our sins rather than an attempt at whitewash, will bring righteousness in its wake. The Talmud Megillah 25, discusses a series of events with which the Torah deals, and which may be read in public both in Hebrew and in the vernacular. This may be done, though in the process some of our most famous heroes such as Abraham, Yehudah etc. may appear discredited in the ears of the listener. The decisive consideration in all these instances where superficial perusal may reflect discredit on a deserving person is, whether the moral lesson to be learned from the story outweighs the side effect it may produce. The story of the golden calf, discussed in the Torah on two occasions in considerable detail, teaches so much about the ways of G-d, that the fact that it makes Aaron appear as an accomplice is a calculated risk the Torah had to take. Normally, our sages prohibit readings in the vernacular, when they believe that the uneducated masses would form negative impressions about people in the story who are really free from blame. In our situation, the first half of the golden calf episode is permitted to be read also in the vernacular, because the lessons about the power of repentance and forgiveness are derived from that story. However chapter 32,21, is not to be read in the vernacular, since it deals with Aaron's specific involvement, and would give the uneducated listener the impression that Aaron's error was far greater than it actually was. Conversely, this would lead the masses to conclude that the people's involvement in that sin was far less serious than had been the case.

א באומרו וירא העם כי בושש משה וגו'. ויקהל העם וגו'. והלא לא נמצא שנתעכב משה אחר ארבעים יום כלום. ואף כפי מה שאז"ל כי באו שש ולא בא כסבורין שהיה היום ההוא מן המנין (שבת פ"ט) כמו שפרש"י ז"ל. איך היה להם שהות באותו יום אחר חצות להקהל על אהרן ולהרוג את חור ולעשות את העגל ולבנות מזבח לפניו כ"ש למאן דאמר (רש"י שם) שטעו ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות ולפי שלא נתקררה בזה דעת חז"ל אמרו (שם) שהיו שם מעש' שטן: וגם שלא באו אל אהרן אלא בטענת כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו. מי שם מחסום לפיו שלא הודיעם כי בוא יבוא ולא יאחר. ואיך איפשר שלא יספיקו לו דברי רצוי ופיוסין לדחותם עד הבקר: ב אחר שלא הניעם אל זאת השאלה כי אם העדרו של משה הנה היה להם לבקש מאהרן שימלא מקומו ללכת לפניהם ומה להם ולאלהים. ומה רצו לומר אלהים אשר ילכו לפנינו: ג כי לפי הנראה הנה הם לא זכרו שיעש' להם אלהי זהב וגם לא הזכירו לא טלה ולא עגל והנה אהרן לא די שלא מיחה בידם אלא שהקדים פניהם באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי ולא עוד אלא כשהביאו לו הוא לקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. ומי בקש זאת מידו. והקשה מכל וירא אהרן ויבן מזבח לפניו: ד באומרו לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת וגו' סרו מהר וגו' עשו להם עגל מסכה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. כי למה לא יחס המעשה לעושהו כמו שאמר את העגל אשר עשה אהרן. ולמה לא בקש מידו. וחלילה שיהיה משוא פנים לפניו: ה באומרו יתעלה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא כי לפי ענינם יותר היה ראוי לומר כי עם כבד עון הוא. ועוד מה טעם הניחה לי ויחר אפי בהם היה לו לומר הניחה לי ואכלם: ו אומרו למה י"י יחרה אפך בעמך ואם לא עכשיו אימתי. עוד אומרו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה הלא היא המחתכת הדין עליהם. וגם מאמר למה יאמרו מצרים אינה טענה וכי בשביל השוטים תלקה מדת הדין. גם כי מלת לאמר יתירה: ז הזכיר עתה בתפלתו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכל הארץ וגו'. השתא גט בעי מיתב להו כתובה בעי מיניה. ואם נתכוון לזכור לו שבועת האבות הרי כבר השלים עמהם כמ"ש ואעשה אותך לגוי גדול. ולמה אחר זכרון זכות אבות בדבריו תחת שהיה לו להקדימו כמנהג בתפלה: ח באומרו והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא עם אומרם ז"ל (אבות פ"ה) שהלוחות היו מעשרה דברים שנבראו בין השמשות ומה טעם הרבה בכאן בשבחן ולא גמר הלולם כשאמר ויתן אל משה ככלותו וגו': ט מאמר קול מלחמה במחנה ויאמר אין קול וגו'. מאי נפקא לן מהמאמר ומהתשובה מאי דהוה הוה: י אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וגו' ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וגו'. וכי אם לא ראת לא האמין מה שא"ל האל יתברך: ולמה לא הניחם בהר או לא שברם שם בשעת חמה: יא אומרו ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש דמאי שרפה שייכא ביה. יב באומרו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו וגו'. שיראה שהוא דבר שהיה לו לעשותו אם עשו לו דבר רע: יג בתשובתו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי הן לו יהי כדברו היה לו לדחותם יום או יומים כמו שאמרנו ראשונה כל שכן שכחש מעשה שעשה בעגל ומה שצר אותו בחרט ומה טעם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וסוף דבר כיון שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן יש לתמוה איך לא הענישו. וכ"ש ממה שנאמר ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן טוביה חטא זיגוד מנגד (פסחים קי"ג:). ומה רצה באומרו מלאו ידכם וגו': יד באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב כי לא הזכיר מה שידע מפיו תחלה ולפי מה שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) שצריך לפרט החטא הי' לו לומר עגל זהב. ועוד אחר שנאמר וינחם ה' על הרעה מה לו לבקש עוד עליהם: טו אומרו בעת ובעונה הזאת לך נחה את העם וגר כי היום לא יום בשורה הוא ודי עתה במחילה לבד. ואיד יתכן עם זה אומרו ביום פקדי ופקדתי. טז אומרו וישמע העם את הדבר הרע הזה כי אחר שהדבר היה רע מפורסם אין צריך לפרש כי אבלותן מוכיח עליהם שהכירו רעתו. ואע"פ שהוא ספק נקל יש במשמעו הבנת הכתובים: יז אחר שאמר הכתוב ולא שתו איש עדיו עליו למה הוצרך אחר כך לומר ועתה הורד עדיך מעליך וכן נאמר עוד ויתנצלו בני ישראל את עדיים וגו'. וגם הוא ראוי לדעת עדי זה שדבר בו הכתוב מה הוא. ועוד אומרו אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ועתה הורד וגו'. כי מצד אחד חדש להם לשבח וחבה והוא אומרו בני ישראל מה שלא זכר זה בכל הפרשה רק העם או עמך ומצד אחר מגזמם לאמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. והנפש לא תמלא ממה שכתב הרמב"ן ז"ל בזה כמו שיבא ב"ה: יח באומרו ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד וגו': כי מה טעם שיזכור בכאן מה שהיו נוהגין בו בצאתו ובבאו. ושם יאמר טעם ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מצורף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור: Some problems in the text. 1) Exodus 32, 11, tells of Moses being late in returning from Mount Sinai. The time frame involved, according to our tradition, was a mere six hours. Yet we are told that Aaron was besieged by the people, that these people brought him their personal jewelry, having failed to persuade their wives to part with their jewelry. The crucible for melting down the gold seemed to be at hand, Aaron produced a golden calf. How could such a revolutionary change occur so suddenly within such a short space of time? Were there no people prepared to credit Moses with being a day late? 2) If the people were indeed convinced that Moses would not return, why did they not offer the now vacant leadership position to their beloved Aaron? Why did they demand "a G-d who will walk in front of us?" 3) Why did Aaron choose a golden calf as the symbol to be constructed? No materials or specific animal had been requested, after all? 4) Why did not G-d tell Moses that Aaron had made that calf? 5) Why did G-d say "leave Me alone, so that I can get angry"? The words "leave Me alone so that I can destroy them" would seem to have been more appropriate! 6) Moses’s question "why are You angry?" seems difficult to understand Could there have been anything that would have given G-d greater reason to be angry? 7) Why did Moses not get angry till he reached the camp? Had he not believed what G-d had told him? 8) Why did Moses burn the calf? Who burns metal objects? 9) The dialogue between Moses and Aaron is very strange. Aaron seems to deny responsibility, whereas Moses seems to have suggested to him an excuse by asking "what have the people done to you?" It seems as if the people were punished whereas Aaron went scot free? 10) When Moses confessed the guilt of the Jewish people, he avoided mentioning the fact that it was a calf that had been worshipped. Does not a proper confession require the spelling out of all the details of one's misdemeanour? 11) Since we had already read about the people having removed their jewelry, (verse 4) why did G-d instruct Moses to have the people remove their jewelry? (verse 5)

וירא העם כי בושש משה "And when the people saw that Moses delayed""

^*להיות וכו', תוכן דעתו בקוצר הוא, כי אחרי ברוא אלקים ארץ ושמים, בטרם נגה אור הנבואה האלקית על בני אדם, האמינו כלם עפ"י מחקרם האנושי בקדמות העולם, וכי הכל נמשך בהכרח עפ"י חקי הטבע ומערכות כוכבי השמים, עד שבא אאע"ה וזרעו אחריו עד מרע"ה והפיצו אור האמונ' האמיתית בחידוש העולם והנהגתו עפ"י הי"ת בארץ, וכאשר ראו האותות והמופתים אשר בארץ חם, נחלקו העם לחצי, קצתם האמינו כי אצבע אלקים הוא, ובתמהם על הפלא הגדול הזה אשר לא ידעו על נכון מהותו וסבתו היו משתוקקים להשיג אמיתתו על נכון, וחפצים בעבור זה לקרבה אל ה' ולהרבות ידיעתם בענינים רוחניים ואלקיים כאלה, כמו ששאל אדון הנביאים "הראני נא את כבודך ואדעך בשם" וקצתם חשבו הכל רק לאחיזת עינים, להט וכישוף, כי לדעתם אין אפשרות שיצא דבר באמת ממנהג הטבע הנהוג, ומכת זה היו העם היוצאים ממצרים עושי העגל, כאשר הולך ומבאר הרב ז"ל. להיות תולדות השמים והארץ בהבראם חדשים וכל שיח סוד שרפי מעלה טרם יהיה בארץ. וכל צמח צדקה ותהלה טרם יצמח כי לא המטיר י"י על אישיה גשם נדבות ועל אורות נרות מצוה ותורה. ואדם אין בכל הדורות הראשונים ההם יכין לו לדרוש את י"י. ואד יעלה מן הארץ ארץ מאפליה היא החכמה הטבעית אשר ע"י המחקר האנושי והשקה את כל אנשי עיוניה יין חמר מלא סכלות בקיום קדמות העולם ומציאותו על החיוב ולסלק מבורא עולם כל חפץ ורצון ושום מעשה ודעת בכל אשר נעשה תחת השמש. ויגר מזה ומזה רוח שקר בפי כל חכמיהם אשר יאמרו למזמה כי לא תהיה תפארתו ותהלתו זולת זה כמו שכתבנו בשער כ"א ול"ט ומ' וזולתם. גם שמריה ימצו ישתו כל משפחות האדמה להאמין ולקיים כי עזב ה' את הארץ אל הנהגת הטבע אשר על פי מערכות השמים המחוייב על מנהג אחד ועל טבע אחד תמיד אל החסיד לא ירבה ולרשע לא ימעיט כי על כן למדו חכמת מלאכת עבודת האדמה בשמור לעשות את כל מלאכת השמים והסך לה נסכים כי ראו להתאמץ בכל כחם להכין הגשמים התחתוני' לקבל השפע מן הגרמים השמימיים כפי מתכונתם וטבעם כמו שכתבנו ראשונה ונמשכו אחר זה המנהג זמנים גדולים ושנים רבים למאות ולאלפים עד שנקבעה אמונה זו בלבם בקשר אמיץ וגזרו כי כל השתדלות וכשרון מעשה זולתי זה הוא בטל. לכן היה מענינם כי אפילו אחר התפשטות האמונה הנכונה וגלוי אמתתה אשר היתה התחלתה ע"י אברהם אבינו ע"ה כי הוא החל לגרש הדעות הנפסדות מהארץ ומנהו והלאה אב לבנים יודיעו אמותה עד שנשלמה על ידי משה רבן של נביאים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף וירידת המן והשלו והבאר וגדולה שבכלן נתינת התורה האלהית במעמד הנכבד והנורא ההוא עדיין נשארו בענין ההנהגה אצל כתות האנשים שני מיני מבוכה: Ever since the estrangement of man from his Creator after his expulsion from Eden until the advent of Abraham, philosophers seem to have denied the involvement of the Creator in the individual fate of man. Some based their reasoning on their belief in the eternity of matter and the immutability of natural laws; others believed that the Creator had simply withdrawn from His handiwork as soon as he had completed it. Some of these beliefs which were deeply ingrained in the people's consciousness, were slow to die even amongst the Jewish people. All the miracles which had occurred and had been witnessed by the Jewish people had not been enough to eradicate all the traces of their former attitudes.

המין האחד מצד גודל האמונה ועוצם התשוקה לבחון ולראות במעשה ה' כי נורא הוא והמין השני מצד קוטן האמונה וביצורה ופסוח בה על שתי הסעיפים: משל זה איש גדול מנביאי י"י וקדושיו נתן עיניו באיש אחד לעיני עמים רבים והרגו או שסמך ידו על המת והחיהו וכיוצא הנה קצת הנצבים שם היודעי' את גדלו ואת חסידתו וקורבתו לאלהיו הנה המה קיימו ויאמתו המעשה ההוא בלי שום ספק אבל יתמהו מאד על הפלא הגדול ויסכלו מהותו וישתוקקו בכל כחם להשיג בהשגתו. וקצת עמי הארץ אשר לא יאמינו כי יש כח בחכמה ובחסידות לשנות טבע המציאות בשום ענין אע"פ שראו המעשה בעיניה' כחשו ויאמרו לא הוא כי אם אחד ממעשי התחבולות אשר יראה להם ותאחז בהתול עיניהם או על ידי אי זה מעשה להט וכישוף שיהיה בו מביא למנהג הטבעי אלא שהוא מום כל מהם. והם ג"כ התאוו תאוה לנסות לעשות בלטיהן כמוהו כדי להכחיש ענינו: וזה הענין עצמו הוא מבואר מציאותו בין הכת החשובה של החסידים והמאמינים במעשה הנביאים והנביאי' עצמם בכל מה שיעשה על ידם מהפלאות כנגד מערכות השמים וכת המין המקטינים באמונה ומפקפקים בה תמיד. ואלו ואלו הם רצין. אלו רצין לחיי עולם ירדפו לקרבה אל י"י ולדעת דרכיו יחפצו כל היום כמו שנמצאת שלהבת התשוקה בוערה תמיד בלב כל השלמים כמוזכר בתורה גם בנביאים גם בכתובים. ואלו רצין לבאר שחת לנסות עשר פעמים כי אינם מאמיני' והנה מצאנו ראינו שנסדרו שני מיני' אלו מהתשוק' והחפץ ההפכיים סמוכים ותכופים בספורים האלה. הראשון תשוקת בני ישראל הרעה ונסותם את י"י במעשה העגל. והשני הכוסף העליון והאלהי אשר למשה אדוננו לדעת דרכיו יתעלה ולראות את כבודו הבא אחריו: There were then two groups of people in the desert. Each group looked for confirmation of their respective beliefs in the events that had occurred during and after the Exodus. Group A were the believers, who saw corroboration of their beliefs in the events they had witnessed. Group B were the diehards of the old school, who had at best learned to adopt an ambivalent attitude to all the miracles they had witnessed. This group was still inclined to ascribe all those events to witchcraft. They remained ever ready to expose even genuine miracles as works of deception perpetrated by the master magician Moses.

אמנם המין האחד הוא מבואר כי זה העם היוצא ממצרים אשר החלה בהם התפשטו' הנבוא' וההשגחה האלהית בעולם הם רבים עתה מהבוערי' בהם מצד הרגלם כל ימי עבודתם תחת יד מצרים המכחישים פמליא של מעלה בכל מיני כשופיהם ופחיתות עבודותיהם הזרות והנכריות אשר כתבנו ראשונה רוע כונתם ופחיתותם הנה הנם נטו אחר המורגל בהם עד שנשכח מפיהם שם י"י הגדול כמו שאמר משה (שמות ג') ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם על דרך שאמר פרעה (שם ה') מי י"י אשר אשמ' בקולו לא ידעתי את י"י וכבר הוצרכו האותו' והמופתי' לשיאמינו בו ואף על פי שהאמינו בתחלה מיד חזרו לומר (שם) ירא י"י עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וגו'. ומזה נתרעם ואמר (שם ו') הן בני ישראל לא שמעו אלי. ואם חזרו להאמין בראותם מכות הארץ ההיא ותחלואיה עוד מעט חזרו בהם וימרו על ים בים סוף (תהלים ק"ו) באומרם (שמות י"ד) המבלי איו קברי' במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו וגו' הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרי' לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים וגו'. ואף כי נאמר שם וייראו העם את י"י ויאמינו בי"י ובמשה עבדו הנה על שפת הים אמרו (שם י"ו) מי יתן מותנו ביד י"י בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע. כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה וגו'. הנה שייחסו תמיד העלייה ממצרים למשה כסבורים שבחכמת מצרים היה עושה אלא שהוסיף חכמה עליהם כמו שמעשיו יתרים על מעשיהם ועדת קרח רשעם הגידו לא כחדו (במדבר י"ו) המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר וזאת היתה סבה עצומה להם שתמיד כל היום היו מסופקי' במעשיו כמו שיחוייב לבוא בהכרח לשום דבר מהדברים כי בסלק ההכרח או שישב ויסירהו מלבו מיד ישוב לסורו. וכבר נתבאר כל זה בפירוש גמור באומרו (שמו' י"ז) על ריב בני ישראל ועל נסותם את י"י לאמר היש י"י בקרבנו אם אין יורה שאע"פי שהיו מודים בחכמתו הנפלא תמיד כל היום הם פוסחים על שתי הסעיפי' וחושבי' מחשבות ומרבים הרהורי' לחקור ולפשט במה היה כחו גדול אלא כל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום לצרף מחשבתם למעשה עד עתה שנאמר וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר. ומהידוע שלא נמצא בכתוב שייעד להם משה יום חזרתו אליהם שלא נאמר אלא (שם כ"ד) ויעל משה אל ההר (שם) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה ואולי למשה עצמו לא נודע יום בואו. (א) וא"כ כוונת אומרו כי בושש משה שראו שהסתיר משה פניו מהם קצת ימים ולא אץ לבוא כפעם בפעם ואז היה להם עכובו זה זמן מוכן להוציא אל פועל מחשבתם הרעה לבעבור נסות היוכלו עשות דבר שידמה למה שהיה עושה אותו משה והיה אז להם שהות להקהל על אהרן לא יום אחד ולא יומים כי אם הרבה ימים לאמר לי יום יום קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו' והכוונה שינסה לעשות להם האלהים אשר אמרו להם זה כמה: (ג) ויתכן שבמאמר הזה כוונו ויחדו להם אל צורת מזל שור כי הנה הם לחשבם עצמם מכלל המצרים אשר ישבו בארצם זה כמה שנים אמרו כן אשר ילכו לפנינו כלומר לפני מזלינו אשר היינו עד הנה תחת ממשלתו כי הנה מזל שור הוא עומד תמיד לפני מזל טלה בסדר האפודה כלומר למזרח העולם כשהם על האופק ואם הוא אחריו בתנועה היומית. וחשבו כי בכח שור זה נצח משה לכחו של טלה מזל מצרים והוא אומרם כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו כלומר לא ידענו באמות מה כח היה לו אבל אנו חוששין שזו כחו לאלוהו ואתה מפני היותך בעל סודו תוכל להישירנו בזה דרך נכונה. ולזה החליט עליהם המשורר וימירו את כבודם בתבנית שור וגו' (תהלים ק"ו). כי הם עצמם אשר בחרו להם כן. ויסבול שירצה שהמירו את כבודם כבוד טלה בתבנית שור. (יג) ובלי ספק כל הימים ההם היה דוחה אותם בטענות ודברים עד שהרגו את חור לפי קבלת חז"ל (סנהדרין ז'.) ולא ספר הכתוב דבר מזה להיישירנו אל אמתת כוונת אהרן וחומר מעשהו בזה. שאם היה מספר פרטי הקהלותם ודחיותם מדי הפצירם בו יום יום הנה לסוף כאשר עשה יראה שחטא חטאה גדולה אלא שעשה אחר ההפצר ואין ההפצר התנצלות לו מדעתו. אבל עכשיו שלא ספר רק מה שעשה בסוף יראה שמתוך גופו של מעשה לעמוד על התנצלותו אם ישנו פה מה שלא יסופק אחר שנודע ששלם לו האל ית' טובה תחת זאת כמו שיתבאר. והנה זה ממש דומה למה שעשה בפרשת מרגלים שנאמר (במדבר י״ג:ב׳) שלח לך אנשים וגו' וישלח אותם משה וגו'. מבלי שיתנצל במה שנזכר במשנה תורה מהפצירם על זה הענין ודחותו חותם ממנו בכל עוז. כי אם היה כותב כן לא יובן עקר חטאם במעשה ההוא כמו שיתבאר במקומו שער ע"ז ב"ה. והנה לפי זה שתק הכתוב מכל מה שעבר ביניהם בכל הזמן ההוא וספר מה שדבר להם בסוף. ויאמר אליהם אהרן פרקו את נזמי הזהב וגו'. הנה אהרן קדוש י"י כשראה אותם ברע ושאין לו שום טענה ותחבולה לדחותם עוד ראה בחכמתו להסכים עמהם בנגלה ממעשיו והראה את עצמו כאלו הוא מזדרז בכל כחו לעשות רצונם להוציא הצורה ההיא המבוקשת מהם אל הפועל והיתה כוונתו כי כל עוד שיעשנו על צד היותר נאות לכוונתם ולבסוף יראו שאין בו ממש יבושו ממחשבותיהם ותשקוט תשוקתם זאת הפחותה ולא תהיה להם עוד תקומה מה שלא יהיה זה בזולת זה האופן. ולזה אמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי הסכים עמהם לעשותו מהחמר היותר נכבד והיותר קיים והמתייחס בגוונו אל הצורה אשר שאלו אל הסבות אשר כתבנו ראשונה. וגם הראה להם פנים כי אותו הזהב אשר נשתמשו בו הנשים והבנים והבנות בתכשיטיהן היה היותר נאות למלאכה ההיא כי מחשבת המשתמשים בו ברגילות מועלת בכמו אלה מעשים השמאליים. והיתה עקר כוונתו שהנשים והבנים והבנות ימאנו להוריד עדיים מעליהן ויהיה עכוב בדבר ומשפט הכתוב נראה שכן היה שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ואלו נשים ובנים ובנות לא נאמר. וכן אמר הוא ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי. אמר כי הוא חשב לדחותם עד יסכימו במי ומי ראוי לתת הזהב הראוי למלאכה והם לא נתעכבו בדקדוק זה ויתפרקו הם עצמם ויתנו לי. ולפי קבלת חז"ל (פר"א פ' מ"ה) כבר קבע הקב"ה לנשים שכר לפי שלא רצו לתת נזמיהם למעשה העגל בשהם בטלות ממלאכה בכל ראש חדש ור"ח אשר בעליהן מקריבים שעיר עזים לחטאת לי"י (במדבר כ״ח:ט״ו). ואל הכוונה הזאת עצמה נאמר ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה כי הוא צייר וחקק אותו לעיניהם בתוך דפוס כדרך שחוקקים הצורפים חוקקי כל תמונה וכל תבנית בדפוסים של עפר או של חול לצקת בם כל כלי ואחשוב שאותו דפוס החלול שעשה קרא בכאן חרט לפי שבו היה נחרט ומחוקק מהצורה ההיא ואמר ויעשהו עגל מסכה כי אחר שנעשה הדפוס התיך הזהב באש והשליכו אל תוך הדפוס ויצא צורת העגל שלם לפניו כמ"ש להלן ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. (יג) ויהיה אומרו ואשליכהו באש כמו ופעל בפחם ובמקבות יצרהו יתארהו בשרד יעשהו במקצעות וגומר (ישעיהו מ״ד:י״ג) וזולתם ושם יבאר תכלית כוונתו כמו שיבא. סוף דבר כוונתו היתה שלא לגרוע מחוקו דבר כדי שלא יתלו חסרון דעתם בחוסר המעשה. וכמו שהוא מבואר שראה ועשה כמוהו אניהו ז"ל לנביאי הבעל שהישיר להם בדרך עבודתו וקריאתו ותפלתו כשאמר בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים וקראו בשם אלהיכם וכאשר עשו ולא הועילו נאמר ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיג וכי שיח לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ (מלכים א י״ח:כ״ז). וכבר כתב הרלב"ג ז"ל כי כל אלו הענינים קורים בעבודת הככבים להיות הככב ההוא הנעבד פעם הולך פעם נזור פעם עומד וזולת מהמצבים. ויראה שרצה בהתוליו אחר שאתם עושים את הבעל בעל תמונה ובכלים גשמיים אם כן תודו שיש לו שיחה וצפצוף דבור כשאר האדם ואם כן כל משיגי הגוף משיגים אותו ואם כן דרך לו ג"כ מדרכי האדם מן היגיעה והשינה וכדומה ולזה יש לחוש שמא מדי עלותו למרום לבקש חפצכם מפטרונו. וכל שכן אם היה הצלם הנעשה לככב מאדים שהוא בגלגל החמישי כי ירד עיף ויגע כי רב הדרך ונשתקע בשינה ואפשר כי באומרו וכי דרך לו כיון להתל בהם לומר שהבעל ההוא הוא בעל דעת ורצון בתנועתו כי זה מה שיבדל בו מאמר דרך מלשון תנועה כלומר שכבר היה לו דבור והשגה שכלית כמו שאומרים בככבים עצמן. איך שיהיה לא הניח דעת מדעותיהם הפחותות שלא הזכיר להם והכל עשו כנזכר שם ויקראו בקול גדול ויתגודדו כמשפטם עד שפך דם עליהם. והכל כדי שלא ישאר שום פתחון פה לבעל הדין: וכך היתה כוונתו של אהרן זקנו להעתיקם משבושיהם ולהודיעם שהם רודפים אחר ההבל שאין בו ממש היודע ידע שיהיו מהם אנשים בוערים בלי שום דעת ותבונ' שבראות' אותו יוצא מתוך הדפוס מיד ישתחוו לו דאמרו אלה אלהיך ישראל מבלי שינסו בו אם יש לו שום צרך של אלהות: (ג) ועל זרוז הסכלות הזה הנפלא אמר הכתוב וירא אהרן ויבן מזבח לפניו על דרך וירא וירץ לקראתם (בראשית י״ח:ב׳) שראה והתבונן שהיותר נאות לפי צורך השעה לבנות מזבח לפניו ולקרא חג לי"י ליום מחר כי עכ"פ יודיע השם יתעלה למשה את כל המעשה ההוא ובוא יבוא ולא יאחר. ואין ספק שאם היה יודע כי בא יומו לבוא היה דוחה אותם מסוף המעשה עד הבקר עם שרוב העסק במלאכ' ההיא היה בהמשך הזמן שעמד שם כמו שאמרנו וישכימו ממחרת ויעלו עולות וגו' הנה אלו הבוערים בעם אשר הודו מיד באלהותו ואמרו כי הוא המעלה אותם מארץ מצרים וכי בכחו עשה משה את כל הגדולות והנוראות ההן ואשר השתחוו וזבחו לו הם היו דלת העם כשלשת אלפי איש אשר נהרגו ע"י בני לוי אבל יתר העם אם שנתכוונו למה שאמרנו הנה לא השתחוו לו ולא עבדוהו עד אשר יראו מה טיבו ולזה לא נענשו במיתה. (ד) כ"ש שלא יהיה עוון אשר חטא אהרן המכוין להוציא מלבם כל חשד ושיהיו נאמנים לה' ולמשה עבדו. ובמדרש משל לבן מלך שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר לו פרגוטא אחד אל תיגע בעצמך תן לי ואני חותר הציץ המלך עליו אמר לו יודע אני איך כוונתך חייך איני משליט על פלטין שלי אלא אותך. כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן קום עשה לנו אלדים אמר להם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו' אמר להם אני כהן ואני עושה אותו ומקריב לפניו והוא לא עשה כן אלא לעכבו עד שיבא משה א"ל הקב"ה אהרן אני יודע היאך היתה כוונתך חייך איני משליט על קרבניהם של בני אלא אותך שנאמר (שמות כ"ח) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' (ש"ר פ' ל"ז): הנה הרלב"ג הליץ בעד אהרן ענין העכבה בלבד והביא זה המאמר לראיה. אמנם רואה אני בו את כל דברי כי הם חשבו לחתור השגתו של משה עם אלהיו באותו המעשה הגרוע והפחות שאין בו ממש כמו שלא היה ממש בצפורן העשויה לחרט אותיות דקות כד"א (ירמיהו י״ז:א׳) בעט ברזל צפורן שמיר לחתור חומה חזקה של פלטין מאבני גזית. ואהרן אמר שהוא יעשה זה באופן היותר שלם שאפשר מצד מה שהוא חכם ויודע לכוין כל הדברים הצריכים אל המלאכ' והכל ראה השם יתעלה ואמר לו אני יודע כוונתך ואתה תהיה כהן לעול' כדי שתתפרסם לכל: וידבר ה' אל משה לך רד וגו' סרו מהר וגו'. אמר שכבר קרה להם אחר מתן תורה מה שהורגלו בו מהשנויים קודם לכן כמו שכתבנו והוא שאף על פי שנכנסה בלבם במעמד ההוא אמונה שלמה שעליה אמר (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה להם וגו' עוד מעט סרו מהר ממנה ועשו להם עגל מסכה. ואע"פי שאין בו ממש כבר הודו לו שלשה מיני עבודה הראשי' ההשתחוואה שהוא ענין היראה וההכנעה והזביחה שהוא ההדור והכבוד ואמרו אלה אלהיך ישראל הוא השבח וההלול ששלשתן כללם המשורר באומרו (תהלי כ"ב) יראי ה' הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל ודי בזיון וסכלות מוחלט: ויאמר ה' ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. (ה) התחיל מאמר בפני עצמו ואמר הנה לשעבר נסתכלתי בתכונת העם הזה וראיתי אותו עם קשי עורף והחזקתי אותה להם למדה טובה לבלתי היותם כפתאים מאמינים לכל דבר ולזה הוזקקתי לעשות להם את כל הגדולות והנוראות אשר ראו להעתקם מקושי עורפם אל השיווי והמיצוע בענין האמונה והוא להעמידם על האמונה השלמה בכל מה שיגיע להם על ידי הנביא המוחזק כמו שאמרתי ראשונה (שמות י״ט:ט׳) וגם בך יאמינו לעולם. והנה עדין הם על טבעם הפחות שגדל עמם מרוע הרכבתם שהולך ונמוג לבלתי עמוד על מצב אחד כמו שנזכר בדברים אשר בשער ועתה לפי כן הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם: ואעשה אותך וגו'. לקיים מה שנשבעתי לאבות. אמנם עתה ראה כי הודה לו בזה מה שאמרנו בהקדמה שלא יבוקש מהאדם שלא יחטא שאין כך מטבעו ומהרכבתו אלא שיחטא וישוב וגו' (ה) ולזה אמר לו הניחה לי ויחר אפי כלומר אם אתה תניח לו יחר אפי בהם ואכלם ואם לאו לא יחרה כלומר שאין להחרד ולכעוס על מה שהוא כן מטבעם כמו שאין ראוי לכעוס על האש שישרוף ועל האבן שתפול אבל שראוי להחרידם וליסרם ולהענישם באופן שיכירו גודל חטאתם ויכנעו בנפשם וישובו אל ה' וכמ"ש חז"ל (ירושלמי מכות פ"ב הל' ז') שאלו להקב"ה חוטא מה ענשו ואמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ונאמר (תהלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. ודבר ה' היה יקר ונעים על אזן שומעת וטרם ישוב אליהם נזדרז להליץ בעדם ולהתפלל תפלה נפלאה כפי חמר הענין והשעה: ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך וגו'. (ו) לפי שכובד החטא וגדלו יבחן מג' פנים. אם מצד המעש' היותו מגונה מאד מצד עצמו כמו שאמר' תורה בכמה מקומות (ויקרא י״ח:כ״ב) שארה הנה זמה היא (שם) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ודרך כלל (שם) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. או מצד הפועל אותו כמו שהיו המצות המיוחדות לכהנים משמירת הטומא' ומנהג הקדושות כי הבלתי הזהר בם לזולתם אינו חטא ומזה האופן הם כל העבירות הקלות הנעשות ע"י החשובים וכמ"ש יוסף (בראשית ל״ט:ט׳) איננו גדול בבית הזה ממני וכו'. או מצד מעלת המצו' והמזהיר בו כי היא סכנה עצומ' לעבור על דבר מלך שלטון על אי זה דבר שיהי' גדול או קטון וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבו' פ' י"ט) גזירה גזרתי חוקה חקקתי אין לך רשות לעבור עליה. ובשלשתן טעו ישראל בחטא הזה המגונה. וכן סדרם משה בדרך הוידוי באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדול' ויעשו להם אלדי זהב, כי באומרו העם הזה כיון שהעם מצד עצמו היה כבד עון יותר מזולתו כי הם ראו ולא זר את כל אשר עשה עמהם להפליא. ובאומרו חטאה גדולה כיון אל עברם על מצות מצוה כי בבחינ' ההיא תקרא עשיית הגנאי חטא כמ"ש יוסף על כיוצא בזה (בראשית שם) וחטאתי לאלהים. ויהודה (שם מ"ד) וחטאתי לאבי. ואמר גדולה כי גדל עוון עמו לפי ערך הכרתם. ועל גנאי המעשה אמר ויעשו להם אלהי זהב כי אין סכלות גדולה מזו וכמ"ש יוסף (שם ל"ט) ואיך אעשה הרע' הגדולה הזאת. הנה הוא ע"ה התחכם ללמד עליהם סניגוריא מפאת כל שלשה בחינות הללו אשר יראה שבאה עליהם התפישה מחמתם. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ג) ויחל משה את פני ה' אלהיו שדבר בקלות ראש לפני הקב"ה מפני צרכן של ישראל הדא הוא דכתיב (משלי ט״ז:י״ד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה שבשעה שעשו ישראל אותו מעשה מיד עלתה חמתו של מלך מלכי המלכים ושלח מלאכי חבלה להשחית את ישראל הוי חמת מלך מלאכי מות. ואיש חכם יכפרנה זה משה שנקרא חכם שנאמר (שם כ"א) עיר גבורים עלה חכם שלמד סניגוריא עליהם דכתיב ויחל משה את פני ה' אלהיו וגו'. והנה הוא מבואר כי משלחת מלאכי רעים היו הבחינות ההנה אשר כל אחת מהנה תחייבם לכליון חרוץ. והנה חכמתו עמדה לו בנהוג קלות ראש בחלל כל הצדדים ההם ולהפוך אותם אל צדדי הקל וסבות המחילה כמו שיתבאר מסדור דבריו על פי מדרשי חז"ל המאירים פני התורה. ועל עצם המעשה אמר למה ה' יחרה אפך ירצה אתה הוא ה' אלהי האלהים ואדוני האדונים אשר אמתת גדלך גלויה ומפורסמ' בעולם למה חרה לך כי ישאל העם הזה וכי ינסה לדעת היש ה' בקרבם אם אין ואם קצתה לסכלותם השתחוו לו ויזבחו לו הנה באמת עשו דבר בטל וכלום מתקנא אלא גביר בגבור חכם בחכם עשיר בעשיר והוא הדבר אשר ביארו היטב כשאמר ויעשו להם אלהי זהב כלומר שהמעש' ההוא בטוב הבחינ' אינו כדאי שיכעס עליו השיעיר ההוא שלא עשו אלא אלהי זהב ומה כחו וגבורתו שתתקנא בו. משל לאשה שעושה צלמי זכר מעץ ואבן כסף או זהב ותנאף בם כי עם שהוא שטות ובהמות גדול' ראוי להעתיק' ממנו ויסר' אבל אינו כדאי שיקנ' לה בעלה על זה. ואינו כתוב בתור' שאת' אל קנא (שמו' כ') רק על עבוד' צבא השמי' שיש בהם קצת ממש כמו שנא' (תלי' קלו) הודו לאלדי האלדים. ובמדרש (ש"ר שם) ר' נחמיה אומר בשעה שעשו ישראל את העגל עמד משה לפני הב"ה אמר לפניו רבש"ע בניך עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם העגל הזה יהי' מסייעך אתה מזריח את החמה והוא את הלבנה. אתה את הככבים והוא את המזלות, אתה משיב הרוח והיא מוריד את הטל אתה מוריד גשמים והוא מעלה צמחים א"ל אף אתה טועה כמותם שאין בו כח לשום דבר א"ל משה אם כן הוא שאין בו ממש למה אתה כועס על בניך זהו שאמר הכתוב למה י"י יחרה אפך בעמך. הנה שהורו על חכמתו הנפלאת במה שבקש לפוטרם מצד המעשה שאין בו ממש ולא היה כדאי לחרות אפו בהם כמו שאמר הניחה לי ויחר אפי כי כלפי זה אמר למה י"י יחרה אפך בעמך כלומר צדיק אתה י"י שלא חרה אפך עדיין וגם מכאן ואילך אין ראוי שיחרה והנה היא טענה נפלאה. אמנם על מה שכיוון להליץ בעדם מצד הפועלים אמר בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. וזה כי אחר שיצר לב האדם מעצמו הוא תמיד מהרהר ומפקפק כנוע עצי יער באמונת הדברים והענינים הבלתי מושגים בהרגשיהם כמו שאמרנו זה בהקדמה בתת סבה לאלו הענינים המדומים (ו) ונוסף עליו כי זה העם ישבו במצרים וגדלו על קלקול המעשים מכל העמים אשר על פני האדמה ושם מעכו שדיהן ושם עשו דדי בתוליהן כמו שכתבנו בהצעה א"כ הרי היו כמוכרחים מצד טבעם והרגלם והמוכרח על זה האופן כבר יש לו צד התנצלות וכמו שירא' שאמר דוד (תהילים נ״א:ז׳-ח׳) הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ובמדרש (ש"ר שם) אמר רבי הונא בשם רבי שמעון בן יוחאי משל לאדם שפתח לו חנות של בשמים בשוק של זונות ומנה את בנו עליו המבוי עשה שלו והחנות עשתה שלה והבחור עשה שלו, יצא הבן לתרבות רעה ובא אביו ותפסו עם הזונה התחיל מצעק ואמר הורגך אני עבר אוהבו התחיל ואמר אתה אבדת את הנער הזה ואתה צועק כנגדו הנחת כל אומניות שבעולם ולא למדת אותו אלא בשם הנחת כל המבואות ולא הושבת אותו אלא בשוק של זונות כך אמר משה לפני הב"ה רבש"ע הנחת כל העולם ולא העבדת את בניך אלא במצרים והמצריים עובדי טלאים הם ולמדו מהם ואף הם עשו לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים והרי היא טענה חזקה מצד החוטאים לקוחה מהמלות הללו עצמן. אמנם מה שכיוון להליץ מצד המצוה עצמו הוא אומרו בכח גדול וביד חזקה למה יאמרו מצרים וגו'. וזה כי הנה הוא ית' בקש לפרסם אלהותו בעולם ע"י ישראל וכל מה שעשה עמהם לא עשאו אלא לכבודו כמו שנאמר בכל מקום (שמות ט') למען ספר שמי בכל הארץ. (שם י') וידעתם כי אני ה'. (שם י"ד) וידעו מצרים וגו'. וכבר יהיו ישראל כלי אומנותו יתע' וכמ"ש הנביא (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר. והנה אם יכלה חותם על חטא זה יפסיד כל הטורח אשר טרח להגעת זה התכלית הנכבד ובבחינה זאת כביכול איהו דאפסיד אנפשיה כי כל פעל למענהו ותם לריק כחו וזרועו הנטויה אשר עשה עמהם להפליא ויצטרך לבנות עולם חדש לעשות לו שם תפארת ואם שעל דרך האמת לדור דורים שנותיו מ"מ מאי דאזל אזל ללא תועלת וגם הבאים אחריהם אינם בטוחים שלא לחטא בהם ומזה הצד ראוי לאדון למחול על כבודו כי איך יחל. (ו) ולזה זכר לו מה שהוציאם בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו וגו'. ובמדרש (ש"ר שם) א"ר אבין בשם רבי יוחנן בן יהוצדק משל למלך שהיה לו שדה בור אמר לו לאריס לך פרנסה ועשה אותה כרם הגדיל הכרם ועשה יין והחמיץ כיון שראה המלך כן אמר מה אני מבקש כרם שעושה חומץ קוץ אותה אמר לו אדוני המלך כמה הוצאות הוצאת עד שלא עמד ועכשיו אתה מבקש לקצצו. ואם תאמר שהחמיץ בשביל שהוא נער לכך החמיץ ואינו עושה יין טוב. כך כשעשו ישראל את העגל וכו' אמר משה לפניו רבון העולמים לא ממצרים הוצאת אותם ממקום עובדי ע"א ועכשיו נערים הם שנאמר (הושע י״א:א׳-ב׳) כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני המתן להם ותלך לפניהם והם עושים לפניך מעשים טובים: הרי שלמדו חז"ל תוקף טענה זו ממה שאמר בכח גדול וביד חזקה כי אמר שאם יכלם יקרה לו כמקרה בעל הכרם שיצטרך לנטוע אחרת על כל פנים ולהוציא הוצאות גדולות להגיע אל גבול הראשונה וכולי האי ואולי תהיה רעה ממנה: ועתה ראה כמה היו דבריו אלה מעטים וגדולי האיכות. כי באומרו למה י"י יחרה אפך כיון אל הטענה הראשונה. ועל צירוף השניה עמה אמר למה י"י יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה והנה עצם כח המליץ במה שעשה מעצם הקיטרוג סנגוריא גדול'. והנה על דבר התמורה הזאת אשר יטעון עליה בטענה השלישית הוסיף להורות לפניו שלא תאות לו משני פנים. אחת שאע"פי שיונח שתהי' רע בטוב כבר ימשך לו ממנו דופי ושמץ גנאי כביכול שכבר תהפך לו בזה טוב ברע. והשנית שאין שום בטחון שתהי' השניה קיימת מהראשונה ואפי' כמוה. (ו) ועל הראשונ' אמר למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. והכונה שכבר ימשך מזה רע ונזק גדול ומפורסם במה שתתן פתחון פה למצרים לאמר אלהיהם של אלו לא עשה כל המעשים ההם אלא בכח שום מחברת ממערכת הככבים שהיתה במבט רע וגם מזל מצרים וההוראה הרעה ההיא פגעה בם ואגבה הוציאה ממצרים והראיה כי בשתם הכח ההוא או נשקע בא עד קצו ואין עוזר לו והוא חלול השם ית' שעליו אמר במרגלים (במדבר י״ד:ט״ז) מבלתי יכולת י"י ואז"ל (ברכות ל"ב.) יאמרו שתשש כחך כנקבה כמו שיתבאר שם ב"ה וכן אמרו כאן (ילקוט כי תשא רמז שצב) כוכב א' עולה ורעה שמו וכו'. ואף כי יודו כי בכחך עשית יבואו לטעות ולומר כי מתחלה ועד סוף כונת ברע הזה כמו הלסטים שנעשה שמש לסוחר ושרת לפניו ימים רבים עד שיצא עמו אל מדבר שומם והרגו כי לא נאמר שהמעשים הראשונים היו טובים כי בהם ארב לדמו של זה אשר בטח בו. לחוזק הטענה אמר שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. ועל הטענה הב' אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וגומר. וכמו שאמרו חז"ל (ברכות שם) כסא של שלש רגלים אינה יכולה לעמוד וכו'. שהרי יש להם זכות שלש אבות אשר לשלשתן נשבעת בך על קיום זרעם ותדבר אליהם ארבה את זרעכם כככבי השמים והרי על דעתם נשבעת ומהידוע שלא עלה על דעתם שיתבטלו הי"א שבטים וישאר האחד לבדו כמו שלא יצוייר שיחסרו מספר מזלות השמים ולא אחד בהם. (ז) ועוד אמרת וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם ונחלו לעולם. וכבר חלקוה האבות לשנים עשר שבטים כמו שנרא' מברכות יעקב אשר ברך אותם איש כברכתו ארצו ונחלתו. ועוד אמרת ונחלו לעולם והוא לפי שמספרם מתיחס מאד לכללות העולם בשנים עשר מזלותיו כמו שנתבאר בשער שלשים ואחד. ועם כל זה אתה אומר להשמיד אותם ולבטלם מפני רוע מעשיהם ואיך יתקיימו הבאים תחתם אשר לא יהיה להם דבר מכל אלו והיא טענה חזקה ג"כ: ועל חוזק דבריו וטענותיו נאמר וינחם י"י על הרעה וגו'. אמר כי נחם י"י על הרעה הגדולה אשר דבר לעשות כי הוא הראוי לעשות ולנהוג עמהם כפי טבעם בשגם הוא בשר כמו שאמרנו ראשונ' אבל עדיין לא נשא חטאתם להיות עמהם ולהנחילם ארץ חמדה עד שירד משה וביער השיקוץ ועשה משפט בחטאים וחזר והתפלל ועתה אם תשא חטאתם וגו'. כי זה מה שיאות להכניע לב העם ולהכינה אל התשובה המבוקשת מהם אם לעצמם ואם שיהיו דוגמא לדורות כמו שאמרו רז"ל (ע"א ד'.) במאמר שביארנו בהקדמה. והנה הועילו מאד דברי המליץ המופלא כמה שכתב ואיש חכם יכפרנה: ויפן וירד משה. אחר שהפשיר מדת הדין למעל' פנה לרדת לעשות משפט עמו למטה כדי שהש"י יתמלא עליהם רחמים וימחול לגמרי: ושני לוחות העדות בידו לחות כתובים משני עבריהם וגו'. לדעתי זה מה שפי' באומרו והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות כי הוא מכתב אלהים אשר אין הפה יכולה לדבר איך היי כתובים בכתב המפולש מעבר לעבר ועם זה היו כתובים מזה ומזה ונקראת הכתיבה בתמימותה מבלי שתתהפך בעבר השני ממה שהית' בראשון שאם תתהפך ההיא תקרא חקיקה לא חריתה (ח) ולזה מנו אותם חכמים (אבות פ"ה) מעשר' דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות שלכל אחד היה בפני עצמו מציאות נסיי נורא מאד בלתי נמצאים על דרך הטבע הכללי ולא על ידי שינויו ממה שהי' ראשונ' כשאר הנסים שאמרו עליהם חז"ל (ב"ר פ"ז) תנאי התנה הקדוש ב"ה עם מעשה שמים וארץ וגו'. אלא שמעת הבריאה היה הגלות מציאותם הנפלא תלוי ועומד עד בוא עתם כפי מה שימשך ממעשה המקבלים אותם כמו שכתבנו זה הענין יפה אצל אילו של יצחק שער כ"א. ואל פליאת המציאות הזה הנכבד אמר עליהם והלוחות מעשה אלדים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. ואמר כתובים באצבע אלהים על דרך שנאמר במעשים השמימיים (תהילים ח׳:ד׳) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. לא שהיו מכלל שאר הדברים הטבעיים כמו שיראה מדברי הרב המור' פרק ס"ו חלק ראשון שייחס אותה כוונה למאמרם ז"ל עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות ואמר זה לפי שחשב ענין זה המאמר ומאמר תנאי התנה הקב"ה ענין א' בעצמו ואינו כן כמו שביארנו שם. ואולם מענין הקדימה שאמרו ז"ל לא נראה מהכתובים דבר שיורה על אמתתו רק נאמר בתחלה (שמות כ״ד:י״ב) עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתור' והמצוה אשר כתבתי להורותם ובכאן ויתן אל משה וגו' שני לחות העדות כתובים באצבע אלהים ועכשו והלחות מעשה אלהים המה וגו'. וכן במשנה תורה (דברים ט׳:ט׳) בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת י"י עמכם וגומר. ויתן י"י אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים. ולא אחד בהם שינגד למאמרם ז"ל שאמרו שנבראו ערב שבת בין השמשות ועל הדרך הנפלא שאמרנו. אמנם מעשה הלוחות השניות וכתיבתם ודאי היה מעשה מחודש לאותה שעה מה שהיה במלאכה ע"י משה ומה שהיה בנס ע"י הקב"ה כשאר הנסים המתחדשים לפי שעתם כמו שנזכר בפירוש פסל לך שני לחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים וגו'. ויפסול שני לחות אבנים וגו'. ולבסוף ויהי שם עם י"י וגו'. ויכתוב על הלוחות וגו'. וכן נזכר ג"כ במשנה תורה (שם) ומשם זכה אל קירון הפנים (דברים רבה פ' עקב) כאשר יתבאר בשער הבא אחרי זה בעזרת האל. ומה שנאמר בסוף הדברות השניות (דברים ה׳:י״ט) את הדברים האלה דבר י"י אל כל קהלכם וגו' ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי אין ספק שעל לוחות שניות ידבר אותן שנשארו לפניהם. או שיכוין באומרו ויכתבם אל מה שנאמר כתובים באצבע אלהי' (ח) והנה אע"פ שבשבירתם נסתלקו יופים ופליאותם הגדול הפליג עתה בשבחם להודיע שעם כל זה לא חסה עינו עליהם לפי גודל צערו על קלקולם. וגם כי פליאתם היתה סבה לשבירתן לפי שלא היו כדאי לקבלם. וישמע יהושע וגו'. (י) אחשוב שאע"פ שלא נסתפק למשה שחטאו חטא גדול מענין ע"א מ"מ כבר יחשוב שלא היו דברים כפשטן שעשו להם עגל מסכה אלא שמפני שבקשו לעשות אף על פי שלא עשו נאמר כן כי המחשבה בדברים החמורים מסוכנת ונחשבת למעשה כאומרם ז"ל (שבת נ"ו:) אז יבנה שלמה וגומר בקש לבנות ולא בנה. או שמא עשו דבר מגונה וכנה אותו לעגל מסכה כענין וישכב את בלהה (בראשית ל״ה:כ״ב). וגם אם עשו שלא היו כלם בחטא וא"ל כי שחת עמך על דרך חטא ישראל וגם גנבו וגומר (יהושע ז') ואיש אחד היה החוטא. ואפילו שחטאו כבר יחזרו בהם או ימחו קצתם בקצתם. ואולי אלו המחשבות וכיוצא היו סבה לשלא שבר הלוחות עד שבא אצלם והכיר שהיו דברים כהויתן עם שז אינה שאלה חמורה כי ברית כרותה לעינים שיתפעל האדם למראיהן יותר ממה שיתפעל למשמע אזניו אף על פי שלא יהי' במה ששמע שום ספק: It is in this context that we must understand the repeated references Moses made to the Jewish people at the burning bush, when he said to G-d that the Jewish people would not believe in him or his mission. Moses expected the same reaction from his own people that he had expected from Pharaoh. This is why he said "when they ask me for Your name, what shall I say?" (Exodus 3, 13) The miracle had been needed to demonstrate the existence of such a G-d. Whenever things went well, the people believed in G-d, Moses and his mission. Whenever difficulties arose, they saw in this proof that there was no free G-d, no Personal Providence, only superior showmanship by Moses, presently revealed as inadequate. Proof of all this lies in the fact that whenever they refer to the Exodus from Egypt, they ascribe it to Moses the man, not to G-d. (compare Exodus 14, 12; 16,3; Numbers 16, 12) Their admiration of Moses was based on Moses being an outstanding man rather than Moses as an instrument of G-d. (1) As soon as Moses was out of sight, not having announced when he would return, (possibly he had not known when he would return) the people wanted to see if they themselves could do what Moses had been doing all the time. Therefore, they had lots of time at their disposal to urge Aaron. The fortieth day was in fact only the last of many days that Aaron had been under pressure. (2) These people believed that the configuration of the ox might hold the secret of Moses’s power. Therefore they traded their own horoscope (that of the lamb) for that of the ox. This is the meaning of Psalms 106,20 "they themselves chose this trade, exchange." It was not Aaron's doing. No doubt, during those forty days the pressure on Aaron had been increasing steadily, the murder of Chur being part of that pressure. Had the Torah reported all this in detail, the impression that Aaron co-operated reluctantly would have been created, and the golden calf would have been viewed as the triumph of the belief in witchcraft over those who believed in G-d and His leadership. Now, that the text seems to suggest Aaron's enthusiastic co-operation, the whole episode can be seen as the creation of a symbol representing the ultimate that human art was capable of. (3+4) In this way, once the impotence of that symbol would become evident to one and all, the illusion that man could fashion a deity would be debunked once and for all. This was Aaron's reasoning when he decided to co-operate. He had no way of knowing that as soon as the calf would emerge, some Jewish lowbrows would commence dancing around it and proclaiming it as their new deity. When that happened, Aaron quickly built an altar for G-d, and tried to allow reason to prevail by postponing the celebration until the morrow, and by dedicating the altar to the Lord. He hoped all the time, of course, that in the interval remaining, G-d would tell Moses to return to the people in order to forestall tragic consequences. Even so, only three thousand people were enthusiastic enough to actually worship this idol before it had demonstrated powers equal or superior to those demonstrated by Moses. (This is why the rest of the nation was not punished by death) We see from all this, that far from precipitating or even participating in the sin, Aaron had used his best efforts to teach the people a lesson of faith in the Lord. This is why, at a later stage, G-d was able to say to Moses "You shall cause your brother Aaron to come close to Me, to be My priest" (Exodus 28, 1) (5) G-d indicated to Moses that if the latter were to pray, He would not then become angry, since the action of a fool acting out of foolishness does not warrant his master's anger. Nonetheless, even fools must repent and confess their errors. Psalms 25,8, and Hoseah 14,2 are some of the sources in scripture for the need to expiate. Sieverity of a sin is measured by three criteria. 1) The manner in which the Torah describes a sin, is a good indication of the view the Torah holds concerning such sin. Expressions such as "abomination, immorality" are used for acts which are especially serious. 2) Any kind of misdemeanour when committed by a person of high rank, becomes more serious, since the sinner's stature should have precluded such conduct on his part. 3) When the disobedience is directed against a supreme lawgiver, it is more serious than disobedience against a man made law. (10) Moses, admits in his confession, that "this nation" had come closer to G-d than any of its predecessors, and should therefore have known better. When he refers to "this great sin," he confesses that due to the people's elevated stature their sin had assumed an added degree of severity. He confesses the heinous nature of the sin when viewed objectively, when he refers to "the golden deity" that this nation had made. While confessing all this, Moses manages to inject powerful arguments about the extenuating circumstances surrounding this crime. Shemot Rabbah 28, clothes Moses’s arguments in the following words: (6) Moses to G-d "Your children have made an assistant for You, and You are angry? Did You not Yourself make the sun shine, and the latter bestows some of its light on the moon? (making it an assistant) Did You not make rain, which in turn promotes the growth of plants etc?" To this G-d replied: "You too are in error, since the golden calf is not capable of doing anything." To this, Moses replied: "in that case why do You get angry over a mere nothing?" Philosophically speaking, Moses presents the golden calf as incapable of offering competition to G-d, and therefore not deserving His concern. Concerning the second criterion for measuring the severity of a sin which we have mentioned, Moses refers to "this people." He refers to their having come out of Egypt. He implies that it is unreasonable to expect high standards of faith from a nation that had just left a country in which it had absorbed a totally wrong way of looking at the world for several hundred years. The Midrash describes it in this way. A father put his son in charge of a perfumery situated in a red light district. Naturally, both the location of the store and the type of customers he dealt with, combined with the son's personal character weakness to corrupt him. When the father finds out and is enraged and threatens to kill his son, the father's friend has to intervene. This friend berates the father, saying: "you have lost him because you have failed to teach him a trade that would bring him into contact with the upper classes of society. Not only that, but you have made him reside amongst harlots. How can you be surprised at the outcome?" Finally, since it was G-d’s declared purpose to use the Jewish people to aggrandize His name, and to make Egypt aware of this, (Exodus 9, 16) what would the Egyptians say when they hear that You have wiped out this nation?" We read in Joshua 7, 10 that G-d told Joshua that Israel's defeat at Ai was due to the nation having sinned, having transgressed the injunction not to appropriate any of the loot of Jericho etc. Actually, only one man, Achan ben Karmi, had committed those acts. (7) When G-d told Moses that the Jewish people had made themselves a cast calf, worshipped it etc, Moses may have thought that this could have been the act of a single individual, and that G-d had referred to the collective responsibility every Jew bears for the actions of another Jew. It had not occurred to Moses that the nation as a whole had been involved in this act.

ובמדרש (ש"ר פ' מ"ו) איפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר ליה כי שחת עמך אלא הודיע לישראל שאפילו שיהיה אדם שומע מפי יחידי נאמן לו אסור לקבל עדותו ולעשות דבר על פיו אם אינו רואהו. ואיפשר כי ראה לעשות כן כדי להפליג במוסרם ולהרבות עגמת נפשם כמו שאמרו חז"ל (שבת ק"ה:) המשבר כליו בכעס כאלו עובד ע"א ולהטיל אימה על ביתו שפיר דמי. אמנם לפי המחשבות הראשונות אין ספק שידבר משה מהם עם יהושע אשר עם לבבו וכאשר שיער קול מלחמה היה כמבשר בעיניו שיראה שאינן בהסכמה אחת לדבר עבירה אבל שכבר הם מתגרים אלו באלו והוא סימן יפה בדבר ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע השיב לו משה שאם כדבריו היה לו לשמוע שני מיני קולות קול גבורת המנצחים וקול חולשת המנוצחים אמנם שהוא אינו מרגיש רק קול אחד מוסכם לענין אחד. (ט) והיה צורך זכרון כל אלה הדברים להודיע שעד שבא אל המחנה לא נתאמת אצלו מהות הענין. וזה היה סבה עצומה לשלא הניח הלוחות בהר או שלא שברם שם והעד הנאמן אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל והמחולות. (י) ירצה כי כאשר קרב אליהם ראה את העגל שנאמר לו כי הוא עגל ממש ולא על דרך כנוי והפלגה כמו שחשב וראה ג"כ שקול ענות שהיה שומע שהוא קול מחולות שהיו משוררים בחלילים לפניו. ולזה לא היה לו לומר המחולות כמו שכתב הראב"ע כי לא נאמר לו דבר ממחולות. וגם הוא לא גזר עליהם ביחוד. וכשראה שלא היו חרדים ולא עצבים על מעשיהם ויחר אף משה וישלך מידו הלוחות וישבר אותם תחת ההר כדי שיראו ויכלמו ממעשיהם. וכמה מתאמת זה ממה שאמר במשנה תורה (דברים ט') ואפן וארד מן ההר וגו' וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם עשיתם לכם עגל מסכה סרתם מהר וגו'. ואתפוש בשני לוחו' ואשליכם מעל שתי ידי וגו'. שירצה כי למראה עיניו יצא מכל מה שנסתפק בו: ויקח את העגל אשר עשו וישרוף וגו' ^*הנה הראב"ע ז"ל וכו' הנה ידוע כי קצת החכמים שאלו איך היה ביכולת משה לשרוף העגל אשר נעשה מזהב אחרי שהנסיון יורה שהאש לא יכלה ולא ישרוף הזהב, כי חזק הוא ממנו ? ולבאר זה כ' הראב"ע וז"ל יש דבר שיושם עם הזהב, ומיד ישרף ויהיה שחור, ולעולם לא ישוב זהב". וכעין זה השיב גם חכם א' מבני עמנו (שמו הפרטי לא נודע לי) זה יותר מששים שנה באגרותיו אל החכם הצרפתי, אשר העיר ג"כ על הספק הזה, ואמר כי חכמי הכימיאה מצאו מקרוב תחבול' להשים דבר תוך האש עם הזהב ואז יוכל להשרף, ובלתי ספק נודע זה גם למרע"ה אדון הנביאים והחכמים, ועיין ביאור לנתה"ש שכ' ג"כ כי מלח טרטרי עם גפרית, וכן הנתר שנקרא נאטרום הוא מין מלח אלקאלי יהפכו באש את הזהב עד אשר דק לעפר, והרב ז"ל פה רצה לבאר זאת באופן אחר ואמר כי פעל וישרוף אינו מוסב על העגל, כי אם על בגדי הרקמה אשר שמו עליו לכבוד ולתפארת. - הנה הראב"ע ז"ל הוצרך לבקש תחבולה בהשרף הזהב ואני אומר שזה העם אין ספק שהוסיפו חטא על חטאתם והשתדלו לכבד את העגל הזה בבנות לו במה הדורה ותלו עליו כל כלי תפארתם כי ירבו העם להביא כבוד אלהים קדשים אשר בחרו להם כמו שאמר הכתוב עליהם (יחזקאל ט״ז:ט״ז) ותקחי מבגדיך ותעשי לך וגו'. ונאמר (שם) ותקח את בגדי רקמתך וגו'. (י"א) והנה משה כאשר ראה אותו כחתן בתוך חופה מעוטרת בעדי עדיים לקח אותו וישרוף באש את הבמה והעליה כדין צווי ע"א ותשמישה. ואותו טחן היטב עד אשר דק לעפר. והוא עצמו מה שפירש משה במשנה תורה תכלית הביאור באומרו ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל וגו' ואכות אוחו טחון היטב לא אמר ששרף את העגל אלא שחטאתם שהוסיפו לכבד את העגל בבמה טלואה לקח ושרף אמנם אותו כתת וטחן היטב כדרך שטוחנים הצורפים וכמו שת"א (שם ט') ושפ"ת יתיה בשופינה. וגם בכאן לא אמר ששרף אותו אלא ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש כי את תוספת החטאת דרוש משה והנה שרף ואחר כך טחן היטב את העגל אשר זכר. ואולי כי מה שלא אמר ויטחון אותו הוא לכלול ג"כ בטחינה כל הזהב וכל אבן יקרה שישאר מהשרפה והנה עם זה השלים ביעור ע"א כמשפטה (ע"א מ"ד.) בזרות לרוח אפר הנשרפים ועל פני המים עפר הנטחנים. אמנם מ"ש וישק את בני ישראל אז"ל (שם) שבדקם כסוטות שיבואו בקרב האנשים החטאים לצבות בטן ולנפל ירך. ויש הוכחה לזה ממה שלא זכר משה זאת ההשקאה במשנה תורה רק אמר (דברים שם) ואשליך את עפרו אל הנחל וגו'. כדי שלא להזכיר עונשם כמו ששתק הריגת ג' אלפים איש שנפלו עליו. והרמב"ן ז"ל כתב כיון להבזות אלהיהם בעיניהם שיוציאוהו אח"כ דרך מטה. ויש לומר שירמוז כי במעשה הזה שעשה השקם מוסר השכל ממעייני ישועתו ויבא כמים בקרבם ושקוי לעצמותם ורפאות לנפשותם להצילם משואת הכליה שבקשה לפגוע בם. וזה מה שביארו המשורר עליו באומרו (תהילים ק״ו:כ״ג) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו: ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך. (יב) יפה פרש"י ז"ל כמה יסורין סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה. והנה הרמב"ן ז"ל כתב עליו זה לשונו ואיננו נכון בעיני כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ואל יעבור (פסחים כ"ה.) ופי' הוא שא"ל שנאה היתה לך עם העם כי החטא הזה מן החטאי' שיהרג עליהם סבבת להשמידם ולכלותם ע"כ. ותמהני עליו מאד אם הוא מהחטאים שיהרג עליו איך יעשה אותו לשום שנאת אדם. והוא מבואר כי לזה נזהר רש"י ז"ל מזה הפירוש שהוא פשוטו של מקרא ותפש עליו שאפילו טענת אונס שתהיה טענה מה לבינוניים מהאנשים לא היתה לו: ויאמר אהרן אל יחר בעיני אדוני אתה ידעת וגו'. (יג) ירצה אתה ידעת את העם בזה למן היום שלפניך כי ברע ובקושי גדול הם באים לידי אמונה ישהם תמיד קלי ההסרה כי מעולם לא יצאו מידי הרהור ומבוכה ועתה כשהסתרת פניך באה כל רעתם לפניהם ונבהלו ונחפזו לנסות את אשר בלבבם לאמר קום עשה לנו אלהים סוף דבר הגיד לי מעשה שהיה על הדרך שביארנו: ואומר להם למי זהב. הנה אם היתה מחשבתו של אהרן יוצאה אל הפועל כאשר חשבה לטובה אין ספק שהיה מתפאר במעשה ההוא ובכוונתו הנכונ' בכל פרטיו כמו שכתבנו. (יג) אבל כאשר יצא תקלה מתחת ידו קצר בדבריו וסתם ואמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. והכוונה שלא כוון ממנו התכלית ההוא כלל חלילה לו מאל אבל שהיה פועל במקרה למה שנזדמן אח"כ: וירא משה את העם כי פרוע הוא וגו'. (יג) ירצה שהוא פרוע מוסר מצד עצמו אמנם שיהיה שמצה בקמיהם שפרעה אהרן כי אע"פי שהוא כיוון לשמים מ"מ ישאר פתחון פה לקמים עליהם מרעים מהאומו' כי יאמרו להם עשיתם לכם עגל מסכה וגם אהרן קדושכם אחיו למשה נביאכם ידו היתה במעל וימינו טפתתהו או שהעם עצמו יתנו בו שמץ החטאת כשיקומו עליהם לחרפה לאמר אהרן עשאו ושיעור הכתוב לפי אלו הפירושי' וירא משה את העם כי פרוע הוא ומה שפרעו אהרן אינו רק לשמצ' בקמיהם. ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. במעשה הזה נשאר תשובה נצחת כנגד השמצה הזאת לומר אפי' שאהרן עשה איך משה אחיו יהרוג על זה ג' אלפי איש בחרב בני לוי שבטו של אהרן וכל ישראל לא יעשו חיל לעמוד נגדו להחל בגדול שהתחיל בעבירה אבל באמת כשידעו האמת שתקו וקבלו עליהן את הדין. (יג) ודי בזה להיותו נקי מישראל: כה אמר י"י עברו ושובו וגו'. נסמוך אהימנותיה שכך נאמר לו ואם לא סופר או שהוא מכלל זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) כד"א (דברים ג׳:ו׳) החרם כל עיר מתים: The Midrash teaches that this is the source for the lesson never to condemn anyone until one had seen with one's own eyes. Even when the information originates with the Almighty Himself, this is not enough to condemn without personally investigating the facts. (8) Moses presumably burned the platform that must have been erected for the golden calf, not the calf itself. Chapter 32,20, may be understood in this vein: When Moses had observed the goings on in the camp, had smashed the tablets etc., he took the calf they had made, burned the trappings and ground the golden calf into dust, scattering the dust on the surface of the water, making the people drink from it. This would be in line with Deut. 9,21, "and the sin you had constructed together with the calf, I took and burned it, and I ground it into thin dust." Note that the Torah in our chapter had not stated "he took the calf and burned it," but rather "he took the calf they had made and burned in fire." (9) When asking Aaron "what did the people do to you that you have brought such a great sin upon them?" (Exodus 32,21) What Moses meant was: "what terrible pressures have you been subjected to, that you could even have had a part in this affair?" Aaron's reply was simply "you know the people's conduct when they are evil." The reason Aaron's part in this whole affair is so brief, is not a cover up, on the contrary, since his intention to steer them away from sin had misfired, he could not be given any credit for his intervention. Moses saw that the people's behaviour was totally unrestrained. This was due in part to Aaron's intervention however well meaning it might have been. As a result, non Jews and even some Jews might argue that if even Moses’s own brother had had a share in the sin, how could one blame the people at large for such a sin! It is in this context that we must understand Moses’s apparent accusation against Aaron. So, Moses positioned himself at the gate, and called for volunteers to deal with those who had danced around the calf. If Aaron's own tribe volunteered and killed three thousand of their fellow Jews and no one protested, this could only have been because they knew that Aaron's intentions had been pure, and that his involvement in the unhappy outcome had been due to circumstances he had not foreseen.

ובמדרש (ש"ר פ' מ"ב) היכן א"ל אלא בשעה שא"ל לך רד א"ל שנים או שלשה פעמים ירדתי מן השמים לארץ כביכול לראות בקללות הבריות שנאמר (בראשית י״א:ה׳). וירד י"י לראות את העיר. (שם י"ח) ארדה נא ואראה. ואף אתה לך רד דיו לעבד להיות כרבו. וזה רמז מספיק לאוזן שומעת לעשות משפט אלהיו כאשר הוא יתברך עשה משפטו בירידות ההנה ושם עוד דעות אחרות. ויאמר משה מלאו ידכם היום וגו'. אמר לכלל העם שיתנו לב לשוב ולמלאות ידם לי"י ולא יחס בעיניהם על הריגת החוטאים כי המה יביטו יראו באחיהם בני לוי כי איש איש מהשבט ההוא שלח ידו בבנו ובאחיו על קדוש י"י ויש להם לדון ק"ו בעצמם למלא ידם במשפט הזה ועוד שתהיה תשובתכם ומלוי ידיכם סבה לשתסור מעליכם חמת י"י והבאתם עליכם ברכה ולא קללה: ויהי ממחרת וגו'. אחר שהרג שלשה אלפים כל הברכים אשר כרעו לבעל וכל הפה אשר נשק לו אמר אל כל העם גם אתם חטאתם לי"י חטאה גדולה במה שנתתם לבבכם לשאל ולנסות את י"י וגם כי לא מחיתם בידם כאשר ראיתם סוף טעותם ולכך אני צריך לעלות אל י"י אולי אכפרה בעד חטאתכם. וישב משה אל י"י ויאמר אנא חטא וגו' (יד) הנה עם שכונת משה לפרט את החטא מהג' צדדים שזכרנו בתחלת התפלה מ"מ כבר המציא להם מתוך וידוי טעם של מחילה כמ"ש ויעשו להם אלהי זהב כלומר דבר שאין בו ממש כמו שפירשנו ראשונה. והנה הוא בחכמתו הפליג מצד והקטין מצד. משל לאומר תבא על פלוני שנשא לבו אותו להכות כלבו של מלך. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ז) וכן משה קטרג על ישראל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה כשראו מלאכי חבלה שמשה מקטרג אמרו לא יהיה לנו עסק לקטרג. כל זמן שזה מקטרג יפלו על ידו ולא יעמדו אבותם עלינו למה קטרגתם את בנינו. כשראה משה שנסתלקו מלאכי חבלה התחיל ואמר ועתה אם תשא חטאתם אמר לפניו כל התורה שנתת לי לאמר אל בני ישראל אם ישראל כלין מה אני עושה בתורתך לכך מחני נא מספרך אשר כתבת. הנה מבואר שכיוונו ז"ל לומר שמחכמת משה היה לקטרג תחלה כדי להגדיל הסניגוריא אלא שהם באים בב' כתובים ואנכי בא בכתוב אחד כי חצי הכתוב הראשון הוא הקטרוג וחציו השני הוא הסניגוריא. ועתה אם תשא חטאתם וגו' אמר עם היות שחטאו חטאה גדולה עכשו שהעברנו החטאת וביערנו הע"א ונעשה משפט בעובדיה וכל העם שמעו וקבלו מוסר אם תשא חטאתם מוטב. ואם אין מחני מספר תורתך אשר כתבת בה שע"י משה בן עמרם הוצאת אותם ממצרים וקרעת להם הים ונתת להם התורה כי לא לכבוד יהיה לי כי אם לחרפה עצומה אחר שהכל היה לריק. וממשמעות דבריו שכבר יגיעו לדברי תורה מזה חלול ה' לעיני העמים מק"ו. וכמו שאמר ראשונה למה יאמרו מצרים לאמר וגו'. כלומר שיסלק גם הוא ית' שמו מתורתו: ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי לא אמר מספרי אשר כתבתי אלא מספרי סתם והוא ספר החיים הנזכר בכל מקום ואמר על מה שנזכר בסמוך ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל והם אשר חטאו לו ולא נודעה חטאתם אל ב"ד באופן שימיתום עליה. (טו) אמנם על החטא הכללי אני נושא אותם ליום אחר ורמזו לו באומרו ועתה לך נחה את העם אשר דברתי אליך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי וגו'. כי גלוי וצפוי לפניו את אשר ירגיזוהו בדרך בענין המרגלים וביום פקדו העון ההוא יפקד עליהם גם את זה כי שם ספו תמו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. ואחשוב כי בכלל אומרו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי הוא מה שהתאנף על אהרן להשמידו כמוזכר במשנה תורה כלומר אם היה לי למחות איש מספרי אשר כתבתי הייתי רוצה שיהיה אותו אשר חטא לי כי אע"פ שכוונתו טובה היה לו להתרחק מן הכיעור וכ"ש שהיה לו להעלות על לבו כי מה שהיה הוא שיהיה ובמקום שיש חלול השם מאד מאד צריך ליזהר ולזה אמר אשר חטא לי ולא אמר חטא סתם. ואין ספק שאז התפלל על אהרן התפלה שזכר שם באומרו (דברים ט׳:כ׳) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. (יג) ולפי שמה שעשה אהרן העגל לא עשאו אלא להכרח העם המתאוים לאלהים אחרים כנזכר לזה אמר ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן לומר שהם עשו בעצם את העגל אשר עשה אהרן במקרה. ועם כל זה האשים עצמו עליו בפרשת שמיני באומרו (ויקרא י׳:י״ט) ותקראנה אותי כאלה כמו שיתבאר שם יפה ב"ה. ומ"מ לזה נתן לו למחילה ולהם לעונשים: וידבר י"י אל משה לך עלה מזה. לפי שאחת הטענות החזקות שהליץ משה עליהם היתה משבועתו אל האבות לתת לזרעם את הארץ לזה אמר לו בשעת הכעס ובדבור קשה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו' כי רצוני לפרוק עול שבועה מעלי שלא תעכב עוד על ידי לכלותם כרגע אם יחטאו לפני ואף גם זאת אעשה על ידי מלאך ולא אעלה בקרבם פן אכלם בדרך לקושי ערפם ויהיה לי לפוקה ולמכשול בדבר השבועה שזכרת: וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו וגו' (ט"ז) כי ראו שהכוונה בהעלותם אל הארץ מהר היתה להניחם כצאן טבחה כשתעלה חמתו עליהם ויהיה לשון וישמע העם כמו כי שומע יוסף (בראשית מ״ב:כ״ג) כי הבינו הכוונה מתוך הדברים וכמוהו (שם כ"ג) וישמע אברהם אל עפרון וגו' ולזה נתאבלו: ולא שתו איש עדיו עליו. (יז) הנה אם יאמר ולא שת עדיו עליו או ולא שתו עדים עליהם היה ממשמעו שהורידו כל העם את עדים מעליהם ולא ישאר מקום לומר אחר זה ועתה הורד עדיך מעליך. עכשיו שנאמר ולא שתו איש עדיו עליו תהיה הכונה שכל אחד מהם לא שת עדיו עליו אבל קצתם שתו וקצתם לא וכן (שופטים כ״א:כ״ב) כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא לקחו במלחמת יבש גלעד לכל איש מאנשי בנימן אשתו רק לקצתם והוא פי' נכון בכתוב וכן פי' הרד"ק ז"ל וכן מה שאמר הכתוב (שמות י׳:כ״ג) לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו וגו'. לצדדין קאמר איש מהם שהיה יושב או שוכב או עומד בין אחיו וקרוביו לא ראה אותם ואיש מהם שהיה יושב לא קם מתחתיו. והדבר מבואר: והנה עם זה ראוי לדעת במה נחלק לב העם כי קצתם שתו איש עדיו עליו וקצתם לא שתו. (י"ז) ומהראוי שנתעורר עליו תחלה שזה העדי אינו תכשיט הדיוט של כסף או זהב אלא ודאי קדש הוא. כדאיתא במדרש (ש"ר פ' מ"ה) מהו הורד עדיך מעליך רשב"י אומר כלי זיין שנתן להם הב"ה ושם המפורש חקוק עליו. ואני אומר שהכוונה במאמר הזה על לבישת תפילין שהיו עליהם לכבוד ולתפארת כמו שאמר (יחזקאל כ״ד:י״ז) פארך חבוש עליך כי עדי ופאר שמות נרדפים הם ומקודם מתן תורה נצטוו עליהם שנאמר בפרשת קדש לי וגו' (שמות מ"ג) והיו לאות על ידך וגו'. והעדי הזה הוא ודאי כלי זיין בידם דכתיב (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ וגו' ותנא דבי ר' ישמעאל אלו תפילין שבראש (ברכות ו'.) והנה קצת העם שלא שתו עדים זה עליהם דנו עצמם כאבלים המתאבלים על עצמם שנאמר ויתאבלו ולא שתו וגו'. שנחשב להם היום ההוא כיום מר למה שראו כי כפשע בינם ובין המות. וקצתם שתו עדים עליהם דנו עצמן כמנודים ונזופים לשמים כמו שזכרו במדרש (ש"ר שם) ולא חשו אל הפסדם בערך מה שנאמר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשי עורף אתה וראו כי המנודין חייבין בתפילין. נמצא אלו חששו לגופם ואלו לנפשם. ולזה נאמר ויאמר י"י אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשי עורף. (יז) הנה שצוה שיאמר בלשון אמירה המורה על הפיוס אל החשובים מבני ישראל החוששים לנפשם אתם עם קשי עורף והוא החשש הגדול שחששתם עליו ועוד רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך שהוא החשש השני שחששו אליו אחיכם ובדין עשיתם מה שעשיתם שהרע הגדול דוחה את הקטן ועתה כבר נחה דעתי ולא ראיתי להשליך אתכם מעל פני. ולזה אל תוסיפו צער על אחיכם והשתחוו להם להוריד עדיכם כמותם לחוש אל העונש הגופיי שישיג אתכם לבד בעוד שאדע' מה אעשה לך והוא הפשרת הדין בכל מקום. ולזה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים שקבלוהו בחורב שהוא כנגד נעשה ונשמע. תפלה של יד ותפל' של ראש ולפי דעתי שאלו הם הכתרים שאמרו ז"ל שנטלו בסיני ושנטלו מידם במעשה העגל (שבת פח.) כי הדברים קרובים עם שכאשר יוקח הענין על תיקון תכשיטיהן יפורש על זה הדרך קצתם הבינו הדבר הרע ונתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו ושאר העם שלא הבינו לא שמו לבם והקב"ה צוה שלא ישיתו עדים גם הם עליהם לעוררם אל ההכנע' והתשובה וכן עשו: (יח) ומשה לקח את האהל כשראה שהם כנזופים לשמים אמר מעתה צריך אני לצאת לקראת האלהים הרחק מן המחנה כדי שתשרה עליו רוח נבואה כמ"ש והיה כל מבקש י"י יצא אל אהל מועד וגו' כי איננו שוכן בתוך המחנה: והיה כצאת משה האהלה וגו'. אמר הכתוב כי נמשך מזה בירור אמיתת נבואתו וגדולתו של משה באותו שיעור שנאמר בראשונ' (שמות י״ט:ט׳) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולזה אמר כי בצאת משה האהלה היה עובר בתוך המחנה והיה כל העם נצב איש פתח אהלו ומסתכלין אחריו עד בואו האהלה והיו רואים בעיניהם כי בעת בואו לשם היה יורד עמוד הענן ועומד פתח האהל וכל העם רואים ומכירים את כבוד י"י ומשתחוים איש ממקומו והיו רואים ומכירים בלי שום ספק שהיתה שכינה מדברת עמו פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה לדבר עמהם את אשר יצוה ולא היה צריך התמדה גדולה כי לא נעשה אלא למופת בעלמא ודי שיהיה פעמים שלשה ומה שראוי שיובן בענין דבור י"י אל משה פנים אל פנים הוא מה שכתבתי אצל מאמר חז"ל סוכה (ה'.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מי' ולא עלו משה ואליהו למרום עיין עליו בשער מ"ד חלק ראשון: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו'. (יח) כי בבא משה אל המחנה הוא יושב ומשמר את משמרת בית י"י בדרך קלוס וכבוד כמ"ש (שמואל א ג׳:א׳) והנער שמואל משרת את פני י"י לפני עלי ואפשר שירמוז ג"כ אל מ"ש המורה בתחלת ספר המדע (ה' יסה"ת פ"ז ה' ו') מאחת ממדרגות נבואתו של משה והוא כי מיד שדבר ה' אתו פנים אל פנים מיד שב אל המחנה שלא נתבטלו כחותיו הגשמיות שיקרה לשאר הנביאים ויאמר כי יהושע לא הגיע לאותה מעלה כי בשעה ששורה עליו נבואה אין לו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה. ואולי שגם אל זה כוונו חז"ל באומרם פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (ב"ב ע"ה.). כי גוף החמה מדרכו להיות מאיר וזורח תמיד משני צדדיו וכן היה משה מאיר מהצד האחד אפי' בשעה שהיה מאיר וזורח מן הצד השני. אמנם פני הלבנה מדרכה להיות תמיד מאירה מהצד האחד וחשוכ' מהצד השני אשר כנגדו וכן היה יהושע כשהי' כח שכלו מאיר בהשגת הנבוא' היה הכח החמרי משתומם ונבהל ובלתי משמש בו כלל ולזה לא ימיש מתוך האהל להשיג בהרגשיו דבר. וזקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה וכו' (ב"ב שם) שאם ליהושע כן להם לא כל שכן: Shemot Rabbah 42, answers the question from where Moses took the authority to kill Jews found worshipping the calf, by referring us to G-d’s own example on the occasion of the destruction of Sodom and Gomorrah, and the Tower of Bable respectively. In either case, G-d had proceeded to mete out punishment after He had investigated the facts. Similarly, Moses, G-d’s trusted servant, was expected to carry out this task as G-d’s messenger. When the Levites had completed their task, Moses addressed the nation exhorting them to remain loyal to G-d, and thus turn away His wrath. He pointed to the example of their fellow Jews the Levites, who had demonstrated such loyalty by disregarding family ties when the law required that their closest relatives be executed. He explained that all that is needed to qualify for G-d’s blessing, is loyalty. (Exodus 32,29) On the morrow, after the three thousand had died, Moses said to the people that they too had sinned gravely by having demanded proof of G-d’s existence and power. Also, they should have prevented the three thousand from dancing around the calf. Therefore, it was now necessary for Moses to ascend the mountain and plead for forgiveness. Moses uses both understatement and exaggeration in his plea, in order to present a credible defense. By describing the sin as the construction of a golden deity, he exaggerated its importance. By pointing out that it had been removed, and that the guilty had been punished, and that none of those witnessing the punishment had protested the death of the guilty, he prayed that surely the time had come to forgive the remainder of the nation for this episode. G-d’s reply "whosoever has sinned against Me, I will wipe out from My book," is not a direct response to Moses’s request. Moses had spoken about the book "You have written," meaning the Torah, whereas G-d referred to the book of life, a book which G-d retains for His own exclusive use. The people were to be punished by acts of G-d only, since no human witnesses were at hand to testify to their culpable participation in the construction of the golden calf. However, G-d reserved the right to exact such punishment whenever an occasion would arise in the future to punish them for other misdeeds. For the present therefore, G-d says to Moses "lead this people to the place I have said to you." We read in verse 35, "G-d smote the people because they had made the calf that Aaron had made." The repetition of the words "they had made...Aaron had made," indicates that the intentions of the people and the intentions of Aaron had been quite different from one another. Aaron's part in it had been merely incidental, the real culprit having been the people. Nonetheless, Aaron reproaches himself after two of his sons have died, saying "all these things have happened to me," when in fact we had not read of anything else happening to him. 11) Since the progress of the Jewish people from now on was to be under the guidance of an angel, (Exodus 33, 1-3) the people thought that the Divine Presence would no longer be among them. They mourned this news by failing to wear their jewelry. Since they had not actually removed their jewelry from themselves, there was reason for Moses to command them to "remove" it. Apparently, some of the people had put on their jewelry. Why did some people wear their jewelry, whereas others did not? If we follow the tradition that the "jewelry" were the phylacteries of the head, the latter could be viewed as a protective device while worn. When in mourning, wearing such phylacteries is forbidden. The Jews who did not wear their phylacteries considered themselves in mourning, having heard G-d’s decree. Others considered themselves in the category of "outcasts," and as such Jewish halachah requires the continued wearing of phylacteries. The difference between the two groups stemmed from which part of G-d’s stricture they considered as paramount. (33,5) If they considered the reference to them as "a stiffnecked people" as paramount, they would be in mourning. If they considered the words "I will not go up with you" as paramount, they would view themselves as outcasts. When G-d used the words "children of Israel," a term of endearment at one and the same time, this was proof to those who continued to wear their phylacteries that it was the danger to their souls that was the greater source of worry. G-d having rescinded His descision to abandon the Jewish people, they were told not to grieve more than their brethren who had mourned their physical fate and had therefore divested themselves of their phylacteries. The commandment to the last group to remove their phylactries also, is a commandment to downgrade the state of their despair to a level in which they only mourned the physical consequences arising out of the episode of the golden calf. When Moses realised that the people were in a state of banishment, he had to remove his tent from their midst, or he would have forfeited further communication from the shechinah, since the latter would not communicate with him as long as he was amidst the banished.

והיותר נכון שיראה לי במאמר זה הוא שרצו לבאר עד היכן מגיע כח שמוש החכמים. וכמו שאמרו (ברכות ז':) גדולה שמושה יותר מלמודה שהרי אלישע ע"י שיצק מים על ידי אליהו ז"ל זכה ומלא מקומו וכן אמרו (במדבר רבות פ' י"ז) על יהושע נוצר תאנה יאכל פריה וגו' (משלי כ״ז:י״ח). שאע"פ שהיו בדור זקנים וחכמים ממנו כמו שהיו בדורו של אלישע זכה לעוצם שמושו התמידי למלאת מקום רבו. ואל הענין הנכבד הזה אמר פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. וזה שהחמה הוא כמלך בגדודי השמים וכל צבאם ושאר הככבים הנבוכים כמשרתים לה. והנה היה דרך המלך לסבוב כל אפודת המזלות שנה בשנה חדש בכל מזל וכה משפטו כל ימי עולם סובב סובב הולך כי שם ביתו וכמ"ש (תהילים י״ט:ה׳) לשמש שם אוהל בהם והנה שאר הככבים אינם הולכים לרגלו ואינם שומרים משמרתו כל אחד הולך גם הוא בדרך ההוא או קרוב לו איש אל עבר פניו ופגעו בו לא יחוש אליו. אמנם הלבנה חגרה בעוז מתנים ותרץ ותתצב לפניו בכל מזל ומזל שני פעמים א' בדבוקה ואחד בניגוד' כלומר הנני הנני לעמוד לפניך ולא תסור מעשות כן כל ימי עולם. והנה הלבנה נוטלת פרס מהשמש כי היא מקבלת אור ממנו ולא זולתו מהככבים והוא משל מפואר מאד אל הסבה אשר זכה בה יהושע לקבל פרס מרבו למלאת מקומו יותר מכל זקני דורו כמו שאמר ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל. וכבר היה ענינם בתוך הנביאים כענין שני אלו המאורות בין שאר הככבים כי כלם נקראו על שם נבואתם ישעיה הנביא ירמיה הנביא יחזקאל הנביא וזולתם כמו שנקרא ככב שבתאי ככב צדק ככב מאדים וזולתם. אמנם משה ויהושע לא נמצא לעולם שנקראו על שם נבואתם לומר משה הנביא יהושע הנביא אלא משה ויהושע סתם בשמם כמו שאומרים שמש ירח או חמה לבנה כי פני משה כפני חמה וכמו שאמר הקב"ה בעצמו (במדבר י״ב:ז׳) אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה וגו'. וכן פני יהושע כפני לבנה. והנה הזקנים שבאותו הדור כבר זכו לקצת זה היחס שלא נקראו נביאים לגדולתן אבל נקראו זקנים כתוארם הכללי כמו שכתוב בפירוש (שם י"א) אספה לי שבעי' איש מזקני ישראל וגו' וירדתי ודברתי עמך שם וגו' ונאמר בסוף ויאסוף שבעים איש מזקני ישראל וגו' וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו' ונאמר ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו. הנה שאף על פי שהתנבאו לא נקראו מעולם נביאים אלא זקנים לפי שנאצל עליהם מרוחו של משה ונשתתפו עמו במעלה זו כמו שאמרנו וזו היא מדרגת הזקנים אשר נאמר עליהם (שופטים ב׳:ז׳) ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לישראל. ולסדר מדרגותם במעלתם אמרו במשנה (אבות פ"א) ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ומ"מ לאותה מדרגה שירדו ממדרגת יהושע לעצלתם והתרשלם אמרו אוי לה לאותה בושה כלומר שאם ירגלו בהרגלו ישיגו בהשגתו. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ה) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים אמר לו הקב"ה לא כך התנתי עמך כשיהיו פני כועסות יהיו פניך מרצין את פני. וכשיהיו פניך כעוסות יהיו פני מרצין את פניך וחזור בך והכנס במחנה. הנה שפירוש שנתרחק מהם לקנאת ה' צבאות והיא היתה הסבה ששב אפו מהם עד שצוה אותו שישוב ובענין השבתו אמרו (שם) א"ל הקב"ה משה שוב אל המחנה א"ל איני חוזר אמר ליה אם אין אתה חוזר יהושע בן נון נער הוי יודע שהוא באהל. משל למטרונה שכעסה על בית המלך ויצאה לה חוץ לפלטן והיתה יתומה אחת מתגדלת עמה בפלטין שלח המלך אצלה חזרי למקומך ולא בקשה לחזור אמר לה אם אין את חוזרת הוי יודעת שאותה יתומה נתונה בפלטין כך א"ל הקב"ה למשה שוב אל המחנה ואם לאו יהושע בתוך האהל לפיכך כתוב ושב אל המחנה מי גרם למשה ששב אל המחנה משרתו יהושע בן נון. וכל אלו הם ענינים צחים להם ז"ל להורות על געגועו חביבותו עמהם עד שיאמר לו שאם הוא לא יטפל בהם הוא ית' יבקש מי שיטפל ושלא יעזוב אותם בשום פנים והוא מה שראוי לפרש בזה החלק מהספור המועיל מאד לפתוח שערי תשובה לכל עון ולכל חטאת הן יחיד הן צבור כמו שאמרו ז"ל במדרש (ע"א ד:) שביארנוהו בהקדמה שהיסוד הזה הוא לנו פתח תקוה לכל ישועתנו כמו שכתבו כל הנביאים שזכרנו בשער ג' ובכללם אמר ירמיהו (ל"ג) הנני מעלה לה ארוכה ומרפא ורפאתים וגו'. והשבתי את שבות יהודה וגו'. וטהרתים מכל עוונם אשר חטאו לי וסלחתי לכל עונותיהם וגו' והיתה לי לשם ששון לתהלה ולתפארת לכל גויי הארץ אשר ישמעו את כל הטובה אשר אנכי עושה אותם ופחדו ורגזו על כל הטוב' ועל כל השלום אשר אנכי עושה לה. יורה כי יסוד כל הטובות המקוות הוא התשוב' והסליח'. ואחד מחשובי הדור ונבוניו הסביר לי בזה הכתוב כונת המשורר באומרו (תהילים ק״ל:ד׳) כי עמך הסליחה למען תורא כי ענין הסליחה הוא אשר אמר (ירמי' שם) וסלחתי לכל עונותיהם אשר חטאו לי ואשר פשעו בי ומאמר למען תורא הוא מה שאמר ופחדו ורגזו על כל הטובה. והוא ענין נכון מאד קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי: G-d’s instruction to Moses to return to the camp, (obliquely referred to by mentioning that his most trusted disciple Joshua had not departed from the tent) teaches us about the reciprocal relationship between Moses and (lehavdil) G-d. It was the former's task to assuage the latter when He was angry; on the other hand G-d would reciprocate when Moses was angry.