יבאר היות המשכן הקרבנות והשקלים לעומת פרנסה מדע וחיים. ויבאר עמם מחצית השקל: How tabernacle/sacrifices/levy of shekalim correspond to "life/science/livelihood." On the purpose of the half shekel levy.
ונתנו איש כופר נפשו וגו' "Then shall they give every man a ransom for his soul" etc.
במדרש (תנחומא פ' כי תשא) על שלשה דברים נתקשה משה לפני הקב"ה. כשא"ל ונתנו איש כופר נפשו לי"י אמר לפניו רבונו של עולם וכי יוכל אדם לתת כופר נפשו א"ל משה לא כמו שאתה סבור איני אומר שיתנו כפי כחי אלא כפי כחם זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וכשא"ל (שמות כ"ה) ועשו לי מקרש א"ל רבונו של עולם הלא את השמים ואת הארץ אתה מלא ואיך יוכלו לעשות לך בית המקדש אמר לו לא כמו שאתה סבור איני אומר שיעשו כפי כחי אלא כפי כחם עשרים קרשים בדרום ועשרים בצפון ושמנה במערב וכו'. וכן כשאמר ליה (במדבר כ"ח) את קרבני לחמי לאשי אמר ליה רבונו של עולם ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישעי' מ') אמר ליה לא אמרתי שיתנו לי כפי כחי אלא כפי כחם את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני וגו' (במדבר שם) הדא הוא דכתיב (איוב ל"ז) שדי לא מצאנוהו שגיא כח. Midrash Tanchuma on our Parshah writes that Moses had conceptual difficulties with three of G-d’s instructions. When G-d instructed that the half shekel was to be a kopher nefesh a soul's ransom, Moses queried "how can anyone ransom his soul by means of a financial donation?" G-d replied that He did not mean for the Jews to donate according to HIS yardsticks and ability, but according to their own yardsticks and ability. When G-d instructed that the Jews build a sanctuary for HIM, Moses queried how G-d who cannot be contained by the whole universe, could possibly be contained by such a miniscule structure as the tabernacle? Again G-d replied that contrary to what Moses thought, the Jewish people were asked to do only things which were in keeping with their own ability, i.e. twenty beams in the South, twenty in the North, etc. When G-d commanded the offering of daily sacrifices, described by G-d as "My bread," Moses wondered how there could possibly be sufficient livestock to satisfy G-d’s needs. G-d answered that the dimensions of sacrifice were commensurate with Israel's ability, not G-d’s capacity. Hence one sheep in the morning, one in the evening. This is the meaning of Job 37,23, "Though we cannot obtain a true understanding of the dimensions of G-d, He has proven through justice and righteousness that He does not oppress."
*תוכן דעתו בקוצר הוא, כי הכרת טובת זולתו והשבת גמולו לו, היא מדה יקרה באדם, אף כי שהמטיב לנו הטיב לנו רק בתורת חסד ונדבה מבלי אשר יחפוץ בתודה והשבת גמול או שיצטרך לה תחת כי מדת כפית הטובה המקובלת, היא מדה רעה ופחות' מאוד, ונמשך מזה כי גם בבחינת הי"ת אשר הוא הטוב האמיתי המטיב לנו יותר מכל זולתו, ראוי לנו להחזיק במדת הכרת הטוב היקר' הזאת, להודות לו על חסדו אשר גמל עלינו ולהשיב לו כביכול גמול, ואף כי קטן ופחות הוא בערכו ית', כי אם גם כל אילי נביות נקריב לפניו לתודה, לא נוכל להשיב תודה אף על אחד מני אלף טובותיו, אשר הפליא לעשות עמנו מנעורינו עד יום עמדנו על דעתנו, בכל זאת אחרי כי תכלית השבת הגמול הוא רק להראות מצדנו, כי נכיר טובת בוראנו ית' ולא נכחיש חסדו אשר גבר עלינו, לאמר ידינו רמה, ובכחנו עשינו חיל, ולא ה' פעל כל זאת הלא די לנו אם נראה הכרת טובתו עלינו הזאת, רק בדבר קטן ופחות הערך מאוד, והאיש אשר יחדל מעשות זאת וישכח טובת בוראו עליו, הוא איש נבל נבלה עמו ואינו ראוי עוד שיטיב לו הי"ת כמו שאמרו חו"ל "אין גשמים יורדים (להצמיח מוצא דשא ואוכל למכביר) אלא בשביל בעלי אמנה "המכירים טובת זולתם ואף כי טובת הי"ת כמאה"כ "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", כי שם "אמת" יורה פה על הכרת טובת זולתו, כמו שיורה שם "צדק" על החסד והטוב אשר ישפיע ה' לנו, גם רז"ל אמרו כי אחד מג' העמודים אשר העולם נכין ועומד עליהם הוא גמילות חסדים, שהיא מדת הכרת הטובה, והנה הטוב והחסד הרב אשר נקבל מהי"ת נחלק בכלל לשלש סוגים, "החיים", כי רק בדבר פיו אנו חיים כל ימי היותנו עלי ארץ כמאה"כ "נותן נשמה לעם עליה" וכו', "המדע והחכמה" כי רק הוא מאיר עיני שכלנו להבין ולהשכיל כל אשר נעשה עלי ארץ, "ולהתבונן בעיונים אלקיים ורוחנים, כמאה"כ כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת תבונה" והפרנס' ר"ל המזון אשר נאכל להחיות נפשנו, והטרף אשר נביא ללחם ביתנו, כמאה"כ "עיני כל אליך ישברו" וכו', ועל שלש אלה נודה בפינו בכל יום כאשר נקיצ' משנתנו, באמרנו "אלהי נשמה" וכו' הנותן לשכוי בינה "על מתנת החיים והחכמ', ושאר הברכות הכוללות תודתנו על כל שאר מחסורי גויתנו, וע"כ צונו הי'ת בתורתו ג"כ להשיב על שלש אלה מתנות אלקים גמול משולש להי"ת כביכול, ואף כי קטנים ופחותי ערך הם מאוד בכל זאת הם סימנים ואותות המורים כי אנו מכירים שלש אלה מיני טובותיו אלה, צונו לתת כל איש מחצית השקל לתרומת ה' כופר נפשנו, כעין גמול על מתנת חיינו ורוח נפשנו, ולבנות מקדש אשר עיקר תכליתו להשים בו הארון מקום משכן התורה, המלמדת אותנו החכמ' האמיתית כעין גמול על אשר יאיר הי"ת עימנו בתורתו, ולהקריב בכל יום כבש אחד בבקר, וכבש אחד בערב לחם אשה לה', כעין השבת גמול על מתנת הפרנס' והמזון, וע"ז מורה המדרש שהחל בו הרב ז"ל, על ג' דברים נתקשה משה" וכו' כי הוא חשב בתחיל' שמלבד שאין צורך להי"ת לכל אלה, הלא גם אין ביכולת בני אדם קצרי יד להשיב גמול הראוי לו ית' לפי גודל מעלתו וערכו לבלי תכלית, וע"כ השיב לו הי"ת, כי השבת גמול משולש זה הוא רק לתועלתנו להראות בזה אותות וסימני הכרתנו הטובה המשולשת אשר נקבל ממנו ית' וע"כ די לנו בעשותנו כל זאת, רק ע"י דברים קטנים ופחותי ערך מאוד, במחצית השקל, במ"ח קרשים, ובשני כבשים בכל יום. אם הכרת החסד המקובל תעדר והשבת הגמול הראוי לו תבטל. על מה ועל מה העולם עומד: וזה כי מהידוע שהעולם בכללו חסד ואמת בראו יוצרו יתעל' בתתו מציאות שלם לכל נמצא בתורת רצון ונדבה לפי מה שגזרה חכמתו. והנה הוא מבואר כי אף על פי שלא עשה כן לקבל ממנו פרס כשכיר יקום פעלו לצורך מחייתו ופרנסתו כי מציאותו יתעלה מספיק בעצמו ואין לו שום צורך לזולתו הנה מכל מקום טבע הענין יחייב שיקבל מכל ברואיו כלם חלף מעשהו השכר הראוי שינתן לו מהם והיא הכרת החסד בהלול והודאה איש לפי מהללו. וזה המין מהשכר לא מנע עצמו מקבלתו אדרבא בקשו מהם מן הדין לפי שהגורע חקו בזה תהיה מציאותו לבטלה וכאלו אינו וזה יראה ממה שבא מבקשת זה השכר בדברי רוח הקדש לכל מדרגת הנמצאים הלא בכתות העליונים הקרובים אליו הנצבים לפניו אמר מבואר הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו השחחוו לה' בהדרת קדש (תהלים כ"ט). כלומר אני אמרתי אלהים אתם ושמתי אתכם ראשונה במלכות הבו שכרי בכבוד ועוז והשתחואה ובספור המעשים הנוראים אשר אליהם ימשך המזמור באומרו קול ה' על המים וגו'. וכל הקולות ההם הנפלאים המספרים כבוד שמו כמו שיתבארו כלם על סדר הנמצאים העליונים בתחלת זה הספר שער ל"ו. ועל זה הענין עצמו תקנו חז"ל (בתפלת יוצר לשבת) שבח יתנו לו כל צבא מרום שרפים ואופני' וכו'. נתינה ממש כאלו הוא מקבל מהם בזה גמול מה שהקדים להם. ובזה הלשון נאמר על השפלים הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובאו לפניו וגו' (ד"ה א' ט"ז) וכבר תקנו בתפלה בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל. הנה שיחדו לכל כת וכת השכר הראוי להעלות לפניו יתעלה כפי מה שקבלו ממנו מהטוב והשלמות. וקרוב הוא לישבו כל אחד לפי ענינו ולזווגם יחד זווג שלם כזווג יצחק ורבקה הנאמרים על סדרם. ולא עוד אלא מהנמצאים אשר אין נשמת רוח חיים באפם וכמו שכתוב (ד"ה שם) אז ירננו עצי היער. וגומר. והנה המשורר כלל כל השבחים האלו וסדרם על הסדר במזמור הללו את י"י מן השמים הללוהו במרומים וגו' הללוהו שמש וירח הללו כל ככבי אור וגומר הללו את י"י מן הארץ וגומר ועד סוף המזמור (תהלים קמ"ח) אשר מכל זה יתבאר שעל חיוב מתן שכרן הם עומדים לפניו יתעל' כי הוא תכליתם וסוף שלמותם ואם יתבטלו ממנו יהיו בטלין מאליהן. *וכבר קבע וכו', ר"ל שכמו שתיקון העולם השפל והנהגת בני האדם יחד נוסדים רק על הנתינה והקבלה בין איש לרעהו, ועל עשיית הטובה לזולתו, וקבלת' ממנו, כמאמר התנא פ"ה מאבות "שלי שלך ושלך שלי עם הארץ" (עיין ביאורי למעל' דף קמ"ב ע"ב) כן גם סיבה הוית כל הדברום הארציים והרכבתם רק ע"י התמזג היסודות יחד ונתינת איכיותיהן זה לזה וקבלתם אותן זה מזה דורך גם השכלים הנבדלים יקבלו שפע עיונם והשגתם זה מזה, וישפיעו אותם זה לזה באופן שתמיד יהיו העליונים במדרג' סבת השגת התחתונים מהם, כאשר יסדו חז"ל גם בתפילה "ומקבלים עול מלכות שמים זה מזה" וכו'" ונותנים רשות זה לזה" באופן שכל העולם כולו, העליון שהוא משכן השכלים הנבדלים, והתיכון שהוא עולם הגלגלים והיסודות, והתחתון שהוא מושב בני אדם יחד, נוסד רק על קבלת הטובה ונתינתה בין האישים כולם הרוחנים והגופנים יחד: וכבר קבע המדה הזאת עצמה בכל העולמות וזה שהם יתקיימו על מדת הנתינה אלו לאלו והקבלה אלו מאלו כי הנה הנבדלים הם משפיעים ממה שחננם יוצרם על אשר תחתם במדרגה והנה המשפיעי' יקבלו מהם השבח והגדולה המגעת להם בפעולה ההיא וכמו שתקנו חז"ל עליהם וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנין רשות זה לזה להקדיש ליוצרם וכו' לפי שבסוף כל השבחים וההלולים חוזרים אל סבתם הראשונה יתברך שמו וכן הגלגלים כן דרכן שהעליונים מניעין לתחתונים והתחתונים גם הן משלימין פעולותיהם. אמנם הדבר הזה הוא מבואר בזה העולם השפל. כי הנה היסודות כל פעולותיהם כהויותיהם הוא על דרך הנתינה והלקיחה שהן נותנים זה לזה מאיכיותיהן ומקבלים ג"כ מהם. ועל זה הדרך נעשו המזגים בכל ההויות ואם תתבטל זאת המדה מן העירוב עד שיתן זה לזה ולא יקבל ממנו יתהפך הכל אל איכות אחד ויתבטל. והנה הכרחיות זה בין כתות האנשים הוא מפורסם מאד לפי שאין שום מציאות למחיתם רק על דרך המשא ומתן בתת קצתם לקצתם וקבל קצתם מקצתם כמו שנתבאר בה' מספר המדות. והנה הוא מבואר שאם אי אפשר לחיות על מדת שלי שלי ושלך שלך שהוא מדת סדום (אבות פ"ה) המחרבת עיר ובנותיה להבטל העירוב ההכרחי מביניהם שיותר קשה ויותר נמנע היא לחיו' על שלי שלי ושלך שלי שהיא מדת הרשע המחרבת העולם והוא הלוקח משל זולתו באי זה צד מהצדדים מבלי שישלם לו שיוייו כפי חומר הדבר וכפי טבע אשר לוקח ממנו יהיה מחירו בדמים או בשוה להם כפי מה שהוא. ולזה אמר שהמדה היותר פחותה והיותר מזקת שבאנשים היא היותו כפוי טובה לבלתי החזיק חיוב והשבת גמול למי שעשה עמו חסד להקדים לתת לו הצריך אליו כי הנה בזה הוא מבטל המדה שעליה נברא העולם. כי כאשר ישיב המקבל גמול מהטוב שקבל הנה הוא נותן כח ביד הנותן לתת והוסיף לו עוד שפע שבע רצון ורב טוב. אמנם מהמנע למהשיב הגמול הוא מתיש את כחו ולא יוסיף תת אליו ויפסד. וזחו שאמרו בתעניות (ח'.) א"ר אמי אין גשמים יורדין לעולם אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר (תהלים פ"ו) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף יאמר שאין השפע מתמיד מפאת מעלה אלא בשביל בעלי אמנה המחזיקים טובות על מה שקבלו מהטובות ואינם נועלים דלתיהם מהשיב הגמול הראוי הם. והוא שנתבאר יפה מהכתוב האומר אמת מארץ תצמח. כי מתורת הדין והאמת והוא להשיב האדם הגמול שהוא חייב לו ואחר כך צדק משמים נשקף כבתחלה. אמנם האשר יעיז אדם פניו לבלתי השיב חובו אשר אשם לו הנה באמת בעונו נעצרים הגשמים כומ"ש (תעני' ז'.) בעון עזות פנים הגשמים נעצרין שנאמר (ירמיה ג') וימנעו רביבים וגו' מכצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם (איכה רבת' פ"א) וגו'. והכל הולך לפי מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח י"י וגו' וכל זמן שאינם עושין רצונו מתישין כח בגבורה של מעלה שנאמר (דברים ל"ב) צור ילדך תשי וגו'. וכל זה הוא מבואר כי על כן אמרנו כי בהבטל זאת המדה כאלו יחריב העולם: וכמו שאז"ל(אבות פ"א) שהאחד משלשה עמודים שהעולם עומד עליהם הוא גמילות חסדים. והנה אנחנו מקבלים מאתו יתברך הרבה צדקות וחסדים עצמו מספר. אמנם כלם נכללים בשלשה סוגים אשר הם הכרחיים למציאותנו והם החיות והמדע והפרנסה וכלם מבוארים מהכתובים (ישעי' מ"ב) נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה כי הוא ית' הזורק נשמות לפגרים באשר הם חיים על פני האדמה. וגם נאמר (משלי ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה והוא השפעת דעתו ושכלו באשר הוא מדבר בהשכל. וגם נאמר (תהלים קמ"ה) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו פותח את ידיך וגו'. כי הוא המכין מזונו וצרכיו אשר אי אפשר לעמוד זולתם. ועל הכל אנו חייבין להשיב הגמול הראוי להגיע מיד יצורנו אל מעלתו יתעלה. אשר לפי כן סדרום חכמינו ז"ל בסדר שבחינו ובברכותינו בבקר אמרו אלהי נשמה שנתת בי וכו' וחתמו ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים והרי הוא הענין הראשון. ועל השני סמכו בא"י הנותן לשכוי בינה להבחין וכו'. וכמ"ש מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה. ועל הצרכים סדרו כל יתר הברכות כי רבים הם פוקח עורים זוקף כפופים מלביש ערומים וכו'. עד אשר לא חסר מצרכים כלום: ועל חיוב השיב גמול ההודאה והשבח על שלשתן יסד המשורר מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו (תהלים ק'). כי באומרו הוא עשנו כיון אל הענין הראשון כי הוא יתברך אשר עשה לנו את הנפש הזאת ולו אנחנו עמו כי לא נקרא שמו עלינו רק בהיותנו מלומדים מאתו דעה ובינה והשכל. וכמו שאמר (דברים ד') רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וסמיך ליה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגומר. וצאן מרעיתו כמשמעו ממש. והכתיב שאומר ולא אנחנו יאמר בתמיהה. והנה על ההודאה מהענין הראשון אמר בואו שעריו בתודה. ועל ההלול מצד הפרנסה אמר חצרותיו בתהלה. אמנם ההלול המיוחד מצד החכמה והמדע אמר הודו לו ברכו שמו כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו. שלשה אלה הם אשר זכרם חז"ל במדרש אשר זכרנו ראשונה. אם בזכרון ההטבות הראשיות האלה שהוא מטיב אותנו בהם תמיד. ואם בגמול אשר ראתה חכמתו לקבל מאתנו עליהם כפי כחנו כי השקיף אלינו בתורת חן וחסד ונהי בעיניו כאיש אחד שהיה חולה ומסוכן וגוסס למות ואין בו שום תקוה בפי כל רופא וחכם ונזדמן לו איש חכם וחסיד ומעולה ומלט הוא את האיש בחכמתו. ואחר שהחיהו והבריאהו ראה אותו שהיה נעור ורק מחכמה ומוסר וילמדהו דעת ודרך תבונות הודיעהו. ולא עוד אלא שראהו מטופל ואין לו והכין לו פרנסתו וקבל כל מחסורו עליו. והנה האיש ההוא אמר אליו אדוני איש האלהים במה אקדם פניך או במה אשיב גמולך כי קצרה ידי די השיב. ויאמר לו האיש האלהי איני מבקש ממך לגמול ג' ענינים אלה רק דבר שתוכל לעשות אותו כפי כחך. וזה כי על מה שהחייתי את נפשך תתן דינר לעני בכל שנה ושנה כופר נפשך. ועל מה שלמדתיך חכמה ובינה עשה לי בביתך דירה קטנה בכסא כבוד ומנורה שם תכנס בכל יום ותשתחוה לפני כמשפט למלמדים הטובים. ולפי שהכינותי פרנסתך שבכל סעודותיך תפרוס לי כזית מבציעת הפת כאחד מאוכלי שלחנך וכזית מהבשר וכדי טעימה מכוס של ברכה. וזה בשתזכור שאנכי אנכי הוא המשלים סעודותיך. וכך הוא הענין בעינו כי הנה הוא יתעלה תחת אשר שם נפשנו בחיים צוה לתת מחצית השקל בכל שנה לכופר נפשנו לא לפי הראוי לו כפי כחו במעשה ההוא כי זה לא יערכהו שום מחיר כמו שאמר משה וכי יכול אדם לתת כופר נפשו. אלא כפי כחנו כלומר כופר מה שיספיק להביאנו לידי הכרה זו לפי טבענו עד שיהיה שגור בפינו כי הוא יתעלה בורא הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה וגומר. וכן תחת אשר למדנו תורה ונתן לנו תורתו התמימה צוה שנעשה לפניו מקדש אשר כל עקרו שתהיה התורה נתונה בארון בקדש הקדשים כדי שיהא שם מקום מוכן להשתחות שמה לפני האדון המלמד והמישיר בדרך חכמה. וכמה שכתב (שמות כ"ט) ונודעתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וגם זה לא כפי כחו אלא כפי כחנו כמו שאמרנו ולזה יספיק המדה הקטנה במשכן ההוא. וכן בענין הפרנסה ושאר הצרכים צוה שבכל סעודת ערב ובקר כבש אחד מכל ישראל שלא יגיע לכל אחד מהם אחד מששים מכזית בשר. וגם הפרוסה קטנה מברכת המוציא והיא עשירית האיפה סלת למנחה ורביעית ההין יין (שם) לטעימת כוס של ברכה וכל זה גם כן לא לפי הגמול והשכר הראוי לפי כחו כמעשהו אלא לפי הראוי לנו לפי צרכנו לבא לידי הכרתנו. והנה הוא ענין נכבד וטעם נכון מאד ומועיל להתמדת הטובות עלינו כמו שנתבאר. האמנה כי יש לבא על אלו הענינים בדרך עיון להגיע יותר אל הכונ' הרצויה להם באומרם באלו המעשים שהם כפי כחנו. וזה יהי' בתת לב עוד על החלקים אשר מהם נעשו הקרבנות התמידים אשר באו בחלק הראשון אשר אנו בביאורו מוסף על מה שאמרנוהו עליהם וגם בעורר קצת ספיקות על ענין זה הכופר המושם לנפשותינו מידי שנה בשנה. והוא החלק השני הסמוך אליו: Unless there is gratitude for favours received, what would keep the world going? G-d created the universe as an act of kindness, and even though it is not within our capacity to return this kindness even minimally, especially since G-d is not in need of anything, ingratitude on our part would negate the act of generosity by G-d. "heavenly beings accord Him honour, gratitude." (Psalms 29,2) Human beings are similarly asked to do so, each according to their status and stature in the universe. The letters at the beginning of the verse in the nishmat Sabbath morning prayer which spell Yitzchak and Rivkah respectively, suggest that just as that pair of human beings was perfectly matched, so our praise of G-d has to match the nature of the gifts He has bestowed upon us. This rule applies even for beings not possessed of life as we know it. "All the trees of the forest will break out in jubilation" (Psalms 96, 12.) The world is arranged in such a way that all higher forms of creatures contribute to, and endow the lower forms of life, with some of their superior attributes and capabilities. The exchange of ideas, possessions, etc. is of course, most evident in the economic life of man. Since economic self sufficiency does not exist within any single individual, the species would face annihilation were it not for such mutual bestowing of benefits upon one another, albeit for mundane purposes. Therefore, ingratitude is the basest of all bad character traits. The Talmud in Taanit 8, states "rain descends on account of those who keep faith; it is withheld because of those who act wilfully and brazenly." All the favours received from G-d, fall under one of three headings. 1) Life; 2) wisdom, knowledge; 3) livelihood, sustenance, (compare chapter forty two in Isaiah, chapter two in Proverbs and chapter 145 in the book of Psalms) Our prayers reflect our gratitude for these three kinds of loving kindness shown us by G-d. A) "Elokai neshamah..." thanks to G-d for waking up alive each morning. B) "Asher natan lasechvee beenah,” who has endowed even the rooster with wisdom." C) "Malbish arumim, zokef kefufim," who provides clothing for the naked, helps those bent over to resume erect posture etc. This is the reason that we recite Psalm 100, a hymn of thanksgiving. Since it is obviously impossible for man to express his gratitude adequately, G-d commands us to give three times a half a shekel. In this way, we express symbolically that we owe gratitude for the three aspects of kindness received from G-d on an ongoing basis. This is what is meant by the expression kofer nefesh. We thank G-d for the gift of meaningful life, for the knowledge and reason granted, enabling us to lay the foundation of the tabernacle which represents the seat of Torah wisdom. Finally, we thank G-d for the legislation of sacrifices, by means of which we express our acknowledgment that He is the source of our food and sustenance.
א אומרו ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף. כי מה טעם שתהיה מגפה מצרה אצל המספר. ומה ענין מחצית השקל למניעתה. והלא כל העמים אשר על פני האדמה בפקוד פקודיהם למלחמותיהם ולכל מספרם לא שקלו שקלים ולא נתנו לאלהים כפרם והנה לא היה בהם ננף בפקוד אותם וכ"ש העם הנמנים בחשבונות של מצוה שאינן ניזוקין. ומה שנגפו בימי דוד בידוע שלא היה מפני סגלת המספר שהרי שם נאמר שלש אני נוטל עליך בחר לך כו' החבא לך שבע שנים רעב בארצך או שלשה חדשים נוסך לפני צרך והוא רודפך (שמואל ב' כ"ד). וכבר היה אפשר שתבאנה שתים אלה מבלי שיהיה בהם נגף אבל האמת שהעונש ההוא הי' מפני חטא המצו' שצו' לספור אותם שלא לצורך כלל רק להשביע את עצמו ולהגיס את דעתו במלכו עליהם כמו שאמר (שם) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם. וזה אחד מנזקי העין הרע כמו שיבא בפ' נגעים שער ס"א ב"ה. וכבר השתדל יואב למנוע הנזק העצום ההוא כמ"ש לו (שם) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני המלך רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה ולא יכול כי היה לבו להוט ונלהב בבולמוס הדבר ההוא מאד. ואולם לפי שכבר צווה המלך (דברים י"ז) לבלתי רוש לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה וגו'. והוא העקר אשר עליו תסבנה הג' המצות המיוחדות לו. והם שלא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. ולזה כאשר חטא דוד במה שרם לבבו וגסה דעתו בזה היה ענשו במה שהטיל עליו אחד משלש אלה. אם שבעה שנים רעב שמרושש את הכסף והזהב. ואם שלשה חדשים מלחמ' שתכניע ותחרים גאות הלב ורכב וסוס. ואם מכת הדבר שתשכל הנשים ותמעיט פרי בטנם והנה הוא היה הבוחר בדבר להיותו מיד בעל הרחמים לבד לא מפני היות הדבר דבק במנין. והדבר ידוע שאחר שהיה הדבר נתעב אל ואב אם היה תקונו בקבל מהם השקלים שהיה עושה כן. ומה שנאמר בשאול ויפקדם בטלאים (שמואל א' ט"ו) הנה רד"ק ז"ל פי' כי הוא שם מקום כמו ויפקדם בבזק (שם י"א) וכן בשטים או בקרקר. והיותר קרוב אצלי שהוא על דרך (שם ט"ו) ויפקד שמשון את אשתו בגדי עזים כי לפי שהיתה מצוה ראשונה שנצטוה בה מצד שהוא מלך נדבה רוחו אותו לפקדם בטלאים שיאכלו שם וישמחו עמו ועם שהיו הרבה ממאתים אלף רגלי (ש"א ט"ו) לא סר מעשות כי הנחה עשו להם כיד המלך: ב שאפי' נקבל שהעין שולט במנין ולזה לא רצה שימנה לגלגולת רק ע"י הדבר ההוא הנתן לכופר למה לא צוה שיתנו דבר כל שהוא שיהא סכומו שלם אלא שיהיה הנתן מחצית דבר. והקפיד על זה כמה פעמים אמר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לי"י וזולת זה. וכבר נתני טעם במדרש תנחומא (פ' כי תשא) מפני שחטאו בעגל בשש שעות שהוא חצי היום ותימה כי לפי סדור הפרשיות מצוה זו קודם מעשה העגל היתה וממצות מעשה המשכן שהיו קודם החטא שהרי האדנים נעשו מהשקלים וכן נתנו שם טעמים להיות הכופר במנין עשרה ואיננו שוה וכן בכפול גם כן מאמר בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם: ג מה פשעם מה חטאתם שנאמר בכסף זה לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכ' ונאמר ולקחת את כסף הכפורי' לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכ'. שאם נקרא כופר נפש לפי שמצילו מנזק המנין אין טעם שיקרא כפרת חטא: ד שאף אם הנגף מצוי במנין. הנה כשהוצרכו למנות מוטב שיתנו השקלים לכפר נפשם. אמנם כשלא הוצרכו להמנות לא למלחמה ולא לדבר אחר למה יצוה לפקוד אותם כדי שיצטרכו ליתן שקלים לתקן את אשר עותו כמו שמצינו פעם בפעם. וגם למה הוקבעה לתת כן בכל שנה ושנה (שקלים פ"א): ה שיש להתעורר על זה הענין עצמו בשמן המשחה שנאמר וקנמון בשם מחציתו חמשים ומאתים שיראה בבירור שרצה שישקל הבשם ההוא לשני חצאין: ו בטע' ראה קראתי בשם בצלאל וגו'. ואתו אהליאב וגו'. ועשו את אשר וגו': ז בסמיכות פרשת אך את שבתותי וגו' למלאכת המשכן ומעשהו. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הענינים ראשון ראשון לפי סדר הפרשה: Questions regarding the "half shekel" legislation. 1) We are warned that if counted physically, i.e. by means of a headcount, instead of by means of the coin, there would be a plague. Why should Israel have been subject to such a plague? Why should the numbering of the Israelites be dangerous for us when it does not seem to be a source of danger to any of the other nations? On the contrary, since the counting would be the fulfilment of a mitzvah, that very fact should act as protection! Even the count of the nation at the request of David, (Samuel II 24,4) did not produce a plague, since David had been offered three choices of punishment. That particular situation may have represented the three things a king is warned not to indulge in. They are (a) not to marry too many wives, (b) not to acquire too many horses; (c) not to accumulate too much money. All three prohibitions represent the temptation of self aggrandisement, i.e. "see how much I have!" The choice of punishment offered David would therefore be in line with these three prohibitions (let the punishment fit the crime) (a) hunger, famine. This means there is not enough money to buy food. (b) war; this entails a reduction in the number of horses one owns, in the size of one's army. (c) pestilence; this means that the wives would lose their raison d'etre if the children they bear in pain, will die as a result of the pestilence. 2) Even granted that the evil eye exercises some control over numbers, and that therefore the commandment not to count heads is a protective measure for Israel, why was not everyone ordered to contribute a whole item instead of a half shekel? Why the repeated emphasis on the nature of the shekel being merely a "half?" The Midrash suggests that the sin of the golden calf took place at midday, the day's halfway mark, and that therefore atonement should correspond to that fact, and that this is symbolised by the half coin. If this is so, why does the whole story precede the report of the golden calf? 3) What was the sin which needed to be atoned for, if the purpose was merely to protect against the consequences of a headcount? 4) Granted the efficay of this method in warding off the evil eye, why did this procedure have to take place annually, even when there was no apparent reason for counting the people in preparation for war or any other purpose? 5) Why the enumeration of the spices and oil for anointing also in "half" measures? 6) Why were Betzalel and Oholiav appointed by name? 7) Why is the portion of Sabbath observance adjacent to the portion dealing with the construction of the tabernacle?
וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד. הנה בראש ספר ויקרא הסמוך יתיחד הדבור על ענין הקרבנו' וטעמן בשני מיניהן. אם המין מהם הבא בכפר'. אם המין מהם הבא להפיק שפע שבע רצון. ויאמר שם כי זה המין השני כוונת המקריב בו הוראות והודאת חיוב הקרבת עצמו וכל כחות נפשו והזמנתו אותם לעבוד בוראו כי בזה יתרצה אל אדניו ויעשה נחת רוח לפניו להוריד עליו שפע ברכה ושלום כפי מה שיאות לפי מדרגתו. ויתבאר זה מקרבנות הנשיאים וזולתם מהראיות כמו שיבא לשם בארוכה שער נ"ז ב"ה. אמנם עכשו על ההנחה ההיא נעבור בקצרה על ענין אלו התמידין ונאמר מוסף על מה שאמרנוהו מהיות בהם מחזיקי' טובה על המחיה והכלכלה התמידית שהכוונה בהן להקריב דוגמת עצמן בכל חלקיהן כי על כן באו בו שלשה מינים הקרבן עצמו ומנחתו ונסכו. וזה כי המקריב מקריב שם את עצמו בשלש' חלקיו כי הקרבת הבעל חי ירמוז את הקרבת סוגו הכולל שהוא חי. והמנח' היא קמח סלת מן החטי' שהוא מאכל המדבר לבד שהוא ההבדל המיוחד לכל מין האדם. ושני עדים יוכיחו. הא' עומר השעורי' הנקרבת ממחרת הפסח לרמוז שעדיין לא באו לכלל אנשים עד סוף הספירה שמקריבין שתי הלחם מהחטים כמו שיבא שם במקומו שער ס"ז ב"ה. והשני מנחת סוטה הבאה מן השעורי' (במדבר ה') וכמו שאמרו (סוטה פ"ב מ"א) היא עשתה מעשה בהמה וכו'. הא למדת שהחטים באים לסימן מאכל אדם כי על כן הקפיד למעלה (שמות כ"ט) סלת חטים תעשה אותם. והיין הוא בא לרמוז השלמות הנקנה אל האדם המיוחד שהוא הבדל האדם האמתי הישראלי שעליו אמר (ב"מ קי"ד:) אתם קרויין אדם וכו'. וכמ"ש (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן והוא אשר עליו אמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם כאשר כתבנו בשער מ"ד. והיין באמת כך עמט כי יש תחתיו הבסר שברכתו בורא פרי האדמה (ברכות ל"ו:) והוא סוג כולל ואחריו הענבים שברכתן בורא פרי העץ (שם ל"ה.) שהוא הבדל מינו ואחריו היין שהוא עקר הכל וברכתו בורא פרי הגפן (שם) שהוא המיחד מהמיחד. והנה לזה שמה הנבואה דמיון האומה הזאת אל כרם הגפן בכל מקום. וביחזקאל מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה וכו'. וביאורו יבא בשער פ"ד ב"ה. והנה עם זה יהיה היין רמז על השלמו' האחרון הנקנ' באדם אחר הבדלו הכולל. והוא מה שנקנה לו מהיות הסלת בלול בשמן כי כשהכח הדברי יתעסק בשמן זך למאור יגיע אליו השלמות ההוא הנאצל בלי ספק. ועל דרך שאמר הכתוב (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ירצה מחמת השמן ויהיה רמז נכון מאד. ויאמר שיקריבו כן שני פעמים ביום כדרך הסעודות הבאות בקר וערב כי כן יאות הלמוד בא למזון הנפש לאלו העתות. ועל ידי זה יותמד שם הכבוד האלהי כהתמדת הנפש בגוף על ידי המזונות כמו שיבא ביאורו שם ב"ה. ובפרק נסכים יקפיד על דקדוק שיעור אלו הדברים וצורך הגבלתן כמו שיבא בשער ע"ז ב"ה ושיהיה זה נוהג תמיד לדורותם פתח אהל מועד לפני ה' כי הכוונה הזאת תהיה תמידית לעולמי עד כמו שאמרנו למעלה בשאר הענינים. ואמר (שמות כ"ט) אשר אועד לכם שמה כמו שאמר (שם כ') בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ונועדתי שמה לבני ישראל וגו'. כי כשיקריבו עצמן על זה האופן הוא יתעלה יזדמן להם ויהיו הם וכל כליהם קדשקדשים: ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהי' ירצה אם אשכון בתוכם ובקרב לבבם על האופן הנזכר והייתי להם לאלהים על דרך האמת וידעו כי אני י"י אלהיהם המוציא אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם וגו'. כלומר ידעו וישכילו סבת כל המעשים אשר עשיתי עמהם ותכליתם מראשן ועד סופן. וזה מה שראינו בזה הענין. והנה במזבח הקטרת וטעם בלתי הזכירו בתוך כלי הקדש אשר בהיכל בשעת מצותן כבר דברנו בו בשער מ"ח. ומעתה נבא אל הדבור בענין השני אשר הוא טעם הכופר הבא אחריו:
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'. מטעם הספקות שעוררנו לאמר מה ענין המגפה אצל המספר ומה ענין זה הכופר אל מניעתה ולמה מחצית דוקא וזולתם כמו שזכרנום אני אומר כי זה היה גם כן להורות על ענין נכבד מאד השקפתו הכרחית אל כל בעל שכל והיא מועילה מאד אל השגת שלמותו *והיא כי מהידוע וכו', כוונתו כי הנמצאים כולם הם בבחינת האחדות והרבוי על ארבע' פנים הא' הוא הי"ת אשר אין בו שום רבוי כלל, כי הוא ית' עצם פשוט בתכלית הפשיטות, אחד בעצמותו ואין בלעדו הב' הם השכלים הנבדלים שאף שכל אחד מהם הוא אחד בעצמותו ר"ל שאינו מורכב מחלקים שונים ככל עצם רוחני שהוא פשוט, אבל בכל זאת אינו אחד בתכלית האחדות, כי ימצאו בו ב' בחינות, מצד שהוא משכיל עצמו ומשכיל סיבתו, ר"ל העצם הנבדל העליון ממנו במדרגתו, ומשפיע עליו, והג' הם הגלגלים, כי כל גלגל עם הכוכב הקבוע בו (לדעת הקדמוני' עיין שער ב' ומבוא לשער ל"א) הם שני עצמים שונים, אך לא נודע אם הם גם מחמרים שונים, שאז היה ביניהם חילוף עצמי, או שווים בחמריהם ובכל זאת נחלקו לשנים, שאז הי' ביניהם רק חילוף מקרי שהכוכב גוף עב בעל שלשה מרחקים, האורך והרוחב והעובי והגלגל רק גוף שטחי עגול,, והד' הם כל הדברים המורכבים מארבע יסודות, וחלק זה יחלק ג"כ לשתי מחלקות, הא' כוללות כל הנמצאים כולם זולת האדם, דומם צומח חי שאחרי שהורכבו הם נראים לנגד עינינו כגוף אחד שוה ומתדמה בכל חלקיו לפי מראהו החיצוני, והב' כוללת רק מין האדם, שכל אחד ממנו הוא מורכב מב' עצמים שונים ונפרדים, עצם גשמי שהוא הגוף, ועצם רוחני שהוא הנשמה, וע"ז רומז גם מאחז"ל שאמרו שהאדם נברא דו פרצופים (ר"ל שני פנים,), והנה המנין והמספר יחיל רק בשנים, כי האחד לבדו לא יקרא מספר על צד האמת, ונמשך מזה, כי רק בהיות האדם בבחינת שני עצמים נפרדים, עד שנכנס בגדר המנין והמספר יוכל לחטוא ולהיות בו קלקול והפסד מוסרי, וזש"א הכ' "ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם", כי אם ישתדל כל אדם לזכך גופו עד שישתוה אל הנפש להיות עמה לעצם אחד לא יחטא, ויען כי כל חטא ואשמה אשר יחטא האדם ואשם לאלקיו הוא רק בעבור הסתת חמרו וגופו שהוא מחצית עצמותו, ע"כ נצטוה שיתן גם מחצית השקל לכפר עליו: והיא כי מהידוע שהנמצאות ימצאו על ארבעה פנים. הא' מה שיהיה ענינו אחדות פשוטה מכל צד עד שאי אפשר להשכיל בה שום רבוי ופירוד כלל והוא האל יתעלה. והב' מה שלא יורגש בעצמותו שום רבוי כמו שהיא הענין בשכל הנבדל כמ"ש המורה בהקדמת ט"ז אמנם יושכלו בו בחינות מתחלפות מצד מה שהוא משכיל עצמו ומשכיל סבתו כי מזה הצד אמר האלהי שנמשך מהנבדל הרבוי הנשוי בשווי כמו שבא בשער הב'. והג' מה שיורגש בעצמו רבוי כמו שהוא בגרם השמימיי כי עצם הגלגל יראה לו מציאות מתחלף לעצם הכוכב אמנם לא נתברר שיהיה להם חלוף עצמי אבל חלוף מקרי כמו שיהיה לא כן יקרה מחברתה. אמנם החלק הד' והוא כל מה שהורכב מן היסודות יחלק לב' חלקים החלק האחד הוא כל מורכב שלא קבל נפש מדברת ואלו כלם עם היות שנתהוו מהיסודות הנפרדות הנה כשנמזגו בהויית כל נמצא ונמצא מהם חזר הענין לדבר אחר בלתי מקבל המספר לפי שצורת איזה מורכב מהם לא נפרדה מחומרו הן שיהיה מחצב או צמח או חי בהוייתו תהיה ובהפסדו תפסד. אמנם החלק השני הוא האדם אשר קבל חמרו הצורה המדברת והוא אפשר לו להבדיל צורתו ולעצמה עד שתפרד מהחמר ויהיו כשני נמצאים הפכיים במות האחד יחיה השני כמו שהישירתנו לזה התורה האלהית. ועל דרך שאמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה: והנה לפי זה יהי' האדם השלם ובכלל המחונך ע"פ דרכי התורה האלהית בעצמותו ראשון לבעלי המספר כי הנושא לצורתו יחשב לחלק אחד והצורה עצמה לחלק אחר וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) שהאדם נברא דו פרצופים. והוא מבואר שהשנים הוא תחלת המספר והנה הוא מבואר שהרע וההפסד אי אפשר לבא ולהתחדש על האדם כי אם מצד היותו בעל זה המספר. שאם היה אחד מיוחד בצורתו כאחד מצבא המרום לא יהיה בו רע והפסד כלל אמנם זה החמר אשר בעבורו הוא בעל מספר הוא המוטבע בהפסד מעצמו ככל בעלי החמר ומצדו יזדמן האדם אל כל פגע ונגף מפאת עצמו אשר תתפשט רעתו והפסדו לצורתו הקרובה אליו כמו שכתב הרב המור' פ"ה ח"ג. ולזה האיש הנלבב והזריז צריך תמיד לחשוד אותו ולשום עיניו על כל דרכיו להשמר מפניו פן יספה עמו. וכמה משלים תקן החכם שלמה לזרז הזריזים בזה בצורת האשה הרעה (קהלת ד') אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה. ושם נאמר על האיש החכם (שם ט') ומלט הוא את העיר בחכמתו. ובספר משלי הזהיר להשמר מאשה רעה פעמים רבו מספר. והנה כאשר ישמע האדם לקול החכמה בזה הנה הוא ישתדל תמיד בתקון החלק ההוא והשערתו אותו והביאו אל עבודת החלק השני ועזרתו והנה כאשר יתקן חצי מספרו ימצא שלם ומתוקן כלו: (א) ועתה כשנתבונן נראה כי זה טעם כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לי"י בפקיד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. כי ודאי כל ראש וראש מבני ישראל הוא נושא לאלו הפקודים אשר מצד המנין ההוא הוא נכון לאבן נגף וצור מכשול בלי ספק. אמנם ענין תקונם הוא שיתנו איש כפר נפשו לה' בכל פעם שימנו כי זה יהי' סבה חזקה לשלא יהיה בהם הנגף המוטבע בפקוד אותם על המספר הראשון שאמרנו. והמשך התקון הזה יבאר אותו באומרו זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לי"י. (ב) וזה כי בתת כל אחד מהם זה המחצית השקל בכל עת שיבא עת פקודתו יתעורר מעצמו לאמר מה טעם איום הנגף הזה אצל המספר ומה ענין מחצית השקל שיהא כופר לו ושאר הספקות שזכרנו ויבא להשכילו לדעת הענין אשר אנו צריכין בשבילו כפר נפש בכל עת ובכל שעה והנה כשנתבונן בענין הכופר נרא' שהוא דומה ממש לאיש המכופר בו. וזה כי אחר שהאדם בכללו הוא דמיון השקל השלם ומצד מספרו הנזכר נחלק לשנים מחציתו האחד קודש לי"י ומחציתו השני יעמד חי נכון ומזומן לשלח לעזאזל. ואם יתקן האדם זה החלק החמרי וישעבד אותו תמיד לעבודת בוראו הנה יהי' הכל שלם לפניו. ולזה כל העובר על הפקודים יתן מחצית השקל בשקל הקדש כי בתתו זה החצי ימצא הכל שלם. ולזה פירש ואמר עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה ירצה תן לבך לזה כי מהדבר שהכל בשלמותו הוא עשרים גרה אני מצוה שתתן מחציתו ולא אמרתי לך שתתן שקל אחד שיהיה עשר גרה. וזה כדי להעירך על מה שראוי לך להכין ולהזמין מחצית דבר כדי שימצא כלו שלם *ועתה ראה, כוונתו כי כמו שגוף האדם יש לו עשרה כחות, כי כח הזן נחלק לחמשה כחות המושך, המחזיק, המעכל, והדוחה, והמוליד בדומה לו, וחמשה חושים הראות, השמע, הריח, הטעם, והמשוש, כן יש גם לנפש עשרה כחות, כי בעורקי המוח המחוברים עם עורקי איברי כל החמשה חושים אלה יחוברו וישותפו יחד כל השגות החמש' חושים, ומלבד זה יש לנפש עוד חמשה כחות, השומר, השומר בקרבו הציורים מכל אשר חוצה לו, הזוכר אשר על ידו יזכור מה ששמע או ראה או הרגיש כבר זה זמן רב, המדמה אשר על ידו יוכל האדם לחבר שני ציורים שונים הנפרדים זה מזה להיות לאחדים בידו לציור אחד, כמו סוס בעל כנפים, והמחשב לחשוב מחשבות ולאמר ד"מ התפוח הזה הוא אדום או ירוק, והשופט, לשפוט ולהקיש מן הנודע על אשר לא נודע, ד"מ מהקדמות "כל אדם חי" "וכל חי מרגיש" התולדה הבלתי נודעת עוד שכל אדם מרגיש, ונמשך מזה, כי האדם המורכב מגוף ונשמ' שהוא בעל עשרים כחות דומה לשקל שלם שיש בו עשרים גרה, ומחצית השקל שיש בו עשרה גרה, דומה לגוף לבדו שהוא בעל עשרה כחות, וע"כ נצטוו העשיר והעני לתת כופר נפשם רק מחצית השקל לא פחות ולא יותר. ועתה ראה כי גם כללות זה האיש ושלמותו הוא להיות עשרים גרה השקל כמותו כי מהידוע שהכח החמרי אשר בו יכליל עשר כחות. חמשה שבכח הזן המושך והמחזיק והמעכל והדוחה והמוליד בדומה. וה' החושים המפורסמים שבכח המרגיש. והחלק הנפשיי יכלול עשר פנימיים כנגדם החמשה חושים שבמשותף והשומר והזוכר והמדמה והמחשב והשופט. הנה ששני החלקים האלה כל אחד ישתמש בכחותיו המיוחדות חלק כחלק במכסת נפשות. ולזה אמר עשרים גרה השקל השלם מחצית השקל תרומה לי"י כי ודאי חציים לה' וחציים לכם. ולזה כאשר ישתדל האדם בתקון העשרה שלו אם להעמיד הכחות הטבעיות על יושרם בתאותם ופעולותיהם. ואם לצמצם ולשער הכחות החושיות לבלתי התעמר להשתמש בהם בהנאות זרות ומכוערות כמו שהזהיר הכתוב (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. הנה יהי' החצי האחר כלו קדש לי"י בלי ספק דהא בהא תליא כי החלק האחד כענין הבית התחתונה, והשני כעליית על גביו. וכאלו הם משני בעלים כל זמן שבעל הבית יתקן במעשיו לעשות שרש למטה בעל העלייה יפרה וירבה פרי למעלה אמנם בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י'). ועל ההתעוררות הנפלא הזה אמר כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה. כי עם האדם הבא לכלל דעת בבית דין של מעלה ידבר ולא עם זולתו. ולזה גם כן הקפיד העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לפי שאם העשיר יתן יותר מזה מדי שנה בשנה הנה כבר תתבטל צורת זה המחצית ותפסד הכוונה כלה כי הוא עקר זה הרושם: (ד) ולזה לא צוה שיתנו המחצית הזה בכל עת שיצטרכו לימנות אלא שימנו על ידיהם שנה בשנה להביא זכרונם לפניהם על זה האופן. ולא עוד אלא שבכל מעשה ומעשה שיעשו מהענינים הכוללים צוה שיפקדו אותם כדי שיכוונו במעשה הזה אל תקון עצמם כמו שאמרנו וכמו שיבא עוד טעם המספר ותועלתו בפרשת במדבר סיני שער ע"ב ב"ה. ולזה נעש' במלאכת המשכן האדנים מהשקלים הבאים במספר מפקד העם שכבר אמרנו במעש' המשכן שהאמה העשירית התחוב' באדנים היא רמז אל המדרגה העשירית שבשכלים שהוא השכל האנושי אשר שלמותו תלוי בידו והיא כשימלא חיובו בתת מחצית השקל על זה האופן. ולזה נפרד ענינו לבלתי בא בתורת נדבה כמו הבנין כלו הנעשה בנדבת חכמתו ית' ורצונו המוחלט כי באמת לא בלעגי שפה וכבדי לב ידבר בכל אלה הענינים אשר יתנועעו בהם לא בדעת ולא בהשכל כמנהג הבהמות שרואות ואינן יודעות מה רואות ועושות ואינן מבינות מה עושות כי אם אל עם בינות ובעלי מחשבות שיבינו את אשר ישמעו וישכילו את אשר יעשון. וזה כלל גדול הכרחי בכל אלו הענינים. והנה כשנתקרר בדעתנו להיותנו במעשינו כמדרגת הב"ח הבלתי מדברים לא נצטרך לדבר מזה ומהכל נצא לחפשי חנם. אבל חלילה שיעלה זה בלב שום בעל שכל. (ה) והנה בהשקפה זאת נוכל לומר כי מה שאמר בשמן המשחה וקנמון בשם מחציתי חמשי' ומאתים שרצה שישקל לשני חצאין לתת בו זה הרושם בעצמו ולומר שהאיש הנמשך ממנו צריך להיות זריז ומהיר בתקון חציו האחד עד שיהי' ראוי שישקל שוה בשוה עם החלק השני העליון כל אחד מהם לפי ענינו. ולזה אמר ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קדש יהי' זה לי לדורותיכם כי זה באמת כלו שלי. ולזה על בשר אדם לא יוסך זולת הכהן הגדול כי מלאך ה' צבאות הוא וגם במתכונתו לא תעשו כמוהו שמן אחר כדי שלא יאבד זכרון זה לי מהבושם ההוא הרומז על קדושת שני אלו החלקים אשר על זה אמר קדש הוא וקדש יהי' לכם. ואולי שבהשקפה זאת היא ההקפדה עצומה בחלוקת הדם שנזרק על המזבח ועל ראש העם לחצאין ממש תכף למתן תורה האלהית (שמות כ"ד). ואיך שיהיה מאלו הענינים הנמשכים הנה הענין בדבר מחצית השקל הוא יותר מבואר. (ג) ולזה צוה שיבואו הקרבנות וכל צרכי העבודה מהשקלים ההם הנגשים על זה האופן כי הקרבנות עקר הכפרה וצריך המכופר לתת את לבו על צורך כפרתו והכרחיותה וישכיל כי נתינת מחצית השקל הוא כופר נפש הבא לכפר ממש כמו שאמר לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם וכמו שחתם ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם. וזה מה שתושלם בו כונתינו בזה הענין השני אשר זכרוהו חז"ל במאמר ההוא אשר זכרנו: והנה הענין השלישי שהוא מעש' המשכן כבר כתבנו בשערים שקדמו בו כי מה שבקש מכנו היה שנעש' מה שיועיל לנו כפי כחנו וכמו שאמרו ז"נ (ש"ר פ' ל"ג) מאת כל איש אשר ידבנו לבו (שמות כ"ה) שכל אחד מהם יכול לעשותו כמו שבא מבואר בשער מ"ט. והנה אחר שגמר צווי שמן המשחה הדומ' אל ענין השקלים כמו שאמרנו צוה על מלאכת קטרת הסמים ומעשהו ואין ספק שהיה באלו המלאכות חכמה עצומ' להוציא שלמות פעולתם כמו שכוון מחבור חמרם ומספרם ומשפטם וכבר זכרו חז"ל בגמרא דיומא (ל"ח.) שלא נמצא בכל ישראל בקיאים בהם כי אם משפחה אחת לבד אשר לא היו מגלין סודו לשום אדם כמו שכן היה הענין גם כן במלאכת לחם הפנים והכל היה להמשיך הכונה בהוראת גדולת הנמשכים ומעלת הכבוד בענין ההקטרה ואין להאריך בזה על מה שנמצא בדברי הראשונים. ואולם סמך ליחד למלאכה אנשים חכמים מיוחדים לשלמותה וייעד להשפיע חכמה ותבונה ודעת בלב כל מוכן מהם לעשות המלאכות העמוקות ההם אשר אי אפשר גמר מלאכתם מבלי רוח הקדש כי הכל מעשה אלהים הוא. ועל פי דרכו יתעל' הודיענו כי לא כאשר ירבו המעיינים הפלוסופים האומרים שהוא יתעל' אינו מכיר ויודע באלו האישים הפרטיים אלא שהוא יודעם דרך כללות כמו שכתבנו בשער כ"א ושער ל"ט ומ' וזולתם. (ו) והוא אומרו בדרך זירוז ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור וגומר. ואמלא אותו וגו'. ואני נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך וגו'. ובלב כל חכם לב וגומר והוא מה שלא שנה אופן הגדתו לעם במה שאמר להם (שמות ל"ה) ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו'. והוא ענין נכבד מאד אשר כונה אותו החכמ' האלהית כנגד האפיקירוסים בכלל כל דברי האלהיים. והרמב"ן ז"ל כתב כי אמר כן לפי שהיה פלא שימצאו בתוך העם היוצא מעבודת פרך אנשים שלמים ובקיאים אל המלאכות הדקות ההם וכמ"ש (שמות ט"ז) ראו כי ה' נתן לכם השבת ויאמר שיראו שהוא נותן חכמה ותבונ' בהמה לעשות. והנה הכתוב האומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה אינו מסייעו ועכ"פ בכלל דברי דבריו. וסמך לזה ואתה דבר אל בני ישראל וגומר אך את שבתותי תשמרו וגומר. כתב רש"י ז"ל שהכוונה לומר שמלאכת המשכן לא תדחה שבת כלומר אף ע"פ שתהיו רדופים במלאכת המשכן המעיטו במעשהו בימי השבתות וכיון בזה שיהי' המיעוט נדרש אל מצות מעש' המשכן אשר היא עקר הדבור ובכל זה לא שוה לו והקש' עליו הרמב"ן ז"ל כי מיעוט מלת אך צריך שיהא נדרש למלאכת השבת עצמו והוא דרש אותו לענין המילה ולשאר הדברים שהשבת נדחית עליהם. (ז) ואשר יראה לי הנאות והישר לפי דרכנו הוא כי הוראת כל מעש' המשכן והוראת מצות השבת אחת היא כי כמו ששמירת השבת היא היתה הוראה על חדוש העולם ברצונו המוחלט יתעלה שמו כן היתה הכוונה להורות באלו המעשים זה הענין עצמו כמו שביארנו ראשונה כלומר אף על פי כן את שבתותי תשמרו והוא סמיכות נפלא לפי הכונה: (1) Unity and diversity are found in descending order in the story of creation. (a) G-d is absolute Unity, hence numbers do not apply to Him. (b) angels, though of uniform composition, of a single element, nevertheless possess an awareness of their purpose as well as an awareness of their Creator.(c) creatures aware of their existence consisting of a variety of elements. Our world is composed of a mixture of four basic elements. We are composites on the one hand, but Divinely inspired on the other hand. Our purpose is to subordinate the body to achieve unity with the spirit. Any emphasis on numbers would contradict this lofty objective. (3+4) Therefore, our ultimate destiny is jeopardised whenever we stress the numerical aspect of our being. It is the second half of us, the material side, which requires atonement for having been debased. What better way than to re-dedicate oneself annually to the concept that it is this half which needs to be elevated. Thus, when we are being reviewed by the Enumerator, it is rosh beney yisrael, the spiritual part of us, the Divinely inspired, which will be found to be our essence in such a review. (2) The silver used for the sockets of the tabernacle did not come out of the voluntary contributions, but from the half shekel money, representing our obligation to use our G-d given brainpower (the tenth of our endowments) on the tenth of the ten cubits of the beams. (5) The anointing of the High Priest also demonstrates that the two halves must be viewed at least as equal to one another. If we perfect the body to match our spirit, then we qualify for the holy oil. "This will be oil for a holy anointment for ME throughout your generations." G-d says "this is really MINE, and it may be used on an angel, a messenger, i.e. the High Priest, not on an ordinary man. Were you to make other oil like it, its singular significance would be lost. Perhaps the division of blood being sprinkled on the altar after the giving of the Torah reflects a similar approach. Doubtless, when it came to the half shekel, this concept is clear. This is the reason that the public sacrificial lambs are purchased from these funds, since they have as their objective man's atonement. G-d says "it shall be for the children of Israel as a remembrance before the Lord to atone for your souls." This is the answer to Moses’s query, namely that we are asked to do only in accordance with our ability. Therefore, all three, tabernacle, sacrifices and half shekel are for our benefit, not for His benefit or need. (6) The appointment of Betzalel and Oholiav by name underlines hashgachah pratit. A nation of bricklayers should certainly find amongst themselves many people capable of constructing the tabernacle. So the appointment of two people named by G-d, proves that G-d supervises all of us individually. (7) The reason for emphasising the Sabbath legislation is simple. Since the construction of the tabernacle is an affirmation of our acknowledgment of the act of creation by G-d, so is the Sabbath observance an acknowledgment of the act of creation by G-d. Therefore, desecration of the one through proceeding with the other, would demonstrate our being unaware of the testimonial nature of both commandments.
והנה פרש' הזאת הקטנה היא חמורה בעיני וקשה הפי' לכפל דבריה וקושי סדור' ואחשוב שתכלול עקרים גדולים וענינים צריך ליחד להם דבור בפ"ע ולזה ראיתי לדחות ביאור' על הדרוש המיוחד לשבת שיהי' בשער נ"ה הבא בקרוב ב"ה. ודי עתה במה שאמרנו למה שכווננו אליו בזה החלק ועתה נבא אל ביאור מעשה העגל: