יבאר בראיות שכליות ונבואיות שהבית אשר הסכים ה' ית' עליו שיבנה ע"י בנו דוד היוצא מחלציו אינו הבית שדבר ממנו יחזקאל בסוף נבואותיו:
ואת המשכן תעשה "You shall construct the tabernacle!"
במדרש (ש"ר פל"ד) כך אמר להם הקב"ה דישראל אתם הצאן דכתיב (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. ואני הרועה דכתיב (תהלים פ') רועה ישראל האזינה עשו לי דיר שארעה אתכם: אתם הכרם דכתיב (ישעיהו ה׳:ז׳) כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואני השומר דכתיב (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. עשו לי סכה שאשמור אתכם: אתם הבנים דכתיב (דברים י״ד:א׳) בנים אתם לה' אלהיכם. ואני האב דכתיב (ירמיהו ל״א:ט׳) כי הייתי לישראל לאב. כבוד הוא לאב שיהיו בניו עמו וכבוד הוא לבנים שיהיו אצל אביהם דכתיב (משלי י"ז) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם לכך עשו לי בית שאדור ביניכם הה"ד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. Shemot Rabbah 34, states that the Lord said to Israel "you are the sheep and I am the shepherd" as is written in Ezekiel 34,31, "now you My sheep, sheep of My pasture, you are Adam." And I am the shepherd as is written (Psalms 80,2) "hearken O shepherd of Israel. Make for Me a shed so that I can tend you." Similarly, G-d is described as a watchman, Israel being His vineyard. Or, G-d is described in scripture as being the father, Israel being His children. It is an honour for a father to be surrounded by his sons, and it is an honour for the sons to be able to be near their father. Compare Proverbs 17,6, "grandchildren are the crown of their elders, the glory of children are their parents." Therefore: "Make Me an abode so that I can dwell amongst you" i.e. "they shall make a sanctuary for Me, and I will reside amongst them."
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי האדם ברצותו לעשות דבר או פעולה מה אשר ירצה מהם, כי יתמידו על מתכונתם זמן רב ולא ישתנו למען יגיעו לתועלתו תמיד, ישתדל לעשותם על האופן היותר טוב בעיון ובדקדוק יותר גדול תחת כי הדבר אשר יחפוץ ממנו רק שיעמוד זמן מעט למען השיג ממנו תכלית עוברת וחולפת לפי שעה, לא ישתדל לעשותו בטורח ועמל רב, כי אם באופן היותר קל שיבוא לידו, ד"מ כאשר ירצה איש לבנות לו בית מושב לו ולזרעו אחריו, הלא יבחר באבנים חומר ולבנים היותר טובים אשר יוכל למצוא למען יעמוד ביתו אשר יבנה ימים רבים, אפס ברצותי רק לעשות לו לפי שעה סוכה לצל מחורב בקיץ, או מלונה במקשה לשמור פירותיו משודדי לילה, הלא יסתפק לעשותה במחיצות קנים, או במה שיקרה לפניו כי גם באופן זה ישיג מבוקשו שתעמוד סוכתו זמן מה (אשר ע"כ אמרו גם חז"ל רפ"א דסוכה "סוכה דירת עראי בעינן" כי בזה יורה עושיה שרק למלאות מצות "בסוכות תשבו שבעת ימים" יעשה) וכן הוא ג"כ בפעולות הטבע, כי אותן הפעולות אשר תכליתן לסבב דבר המצטרך להתמיד זמן רב, כתיקון האברים לעכל המזון, להחזיק את הראוי והמצטרך, ולדחות המותר והפסולת לחוצה אשר כל זה הכרחי לקיום האדם כל ימי חייו עלי ארץ, הן נעשו ע"פ חקי הטבע אשר יסד הי"ת, באופן חזק ואמיץ עד שלא יוחלשו על נקלה אפס הטבת הגהה ותואר הפנים ונעימת הקול, וצהיבת השער בימי נעורי האדם יען כי לא יארכו ימי התמדת כל אלה באדם, וגם הם דברים הבלתי מצטרכים לקיומו עלי ארץ כ"א ליפותו זמן מה בהיותו עוד בימי נעוריו ובאביב חלדו, ע"כ גם פעולות הטבע המסבבות אותם הלוא הן תנועת וסיבוב הדם ושאר הלחיות באופן נעים ושוה בבשר ועור הפנים ותנועת כלי המבטא באופן שיוציא קול ערב להשמעות אזנים ושקוי גומות ועקרי השער הנקראים בצלים המסבבים כל עוד לא ינוס ליחם, מראה השער הצהוב או השחור, אינן חזקות כל כך עד שלפעמים בסיבה קלה מאוד ירעו גם פני הנער, וימך קולו ושערותיו ילבינו כאשר ייבש המיץ אשר בתוכם (כאשר יסופר מאיש אחד עוד צעיר לימים אשר נאמר לו כי נחרץ משפטו למות שהלבינו שערותיו בעבור חרדתו העצומה לפתע פתאום בליל' אחד). -
וכן נראה ג"כ בבחינ' מה בפעולות ומצות הי"ת, כי שאר העמים הקדמונים בני נח, אשר לא הי' מרצון הי"ת להשאיר אחד מהם כגוי בפני עצמו בלי תערובות עם עמים אחרים, לא יחדם במצות מיוחדות להיות מצוינים כל הימים מזולתם, כי אם נתן להם רק שבע מצות אנושיות, שהן חובות הכלליות ככל בני אדם יחד אבל ישראל עם סגולתו אשר חפץ להשאיר לנצח נצחים כעם אשר לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב להם הרבה לתת חוקים ומשפטים צדיקים לעשותם בהם מצוינים מכל העמים זולתם, להשאיר ולהאדיר שמם כל ימי העולם (כאשר יורה הנסיון, כי אף שספו תמו כבר זמן רב שם וזכר העמים הקדמונים, עמון ומואב, מדי ופרס ויון, כי נתערבו יחד ועם העמים הקדמונים זולתם, נשאר עוד ישראל לאלקיו לעם אחד נבדל מזולתו בכל מקומות מושבותם ובעמים לא יתבולל, יען כי ישמרו תמיד חקי ה' ותורותיו ינצורו, ) ובכל זאת עשה הי"ת רק מאהבתו את ישראל ומחפצו בם, כמאה"כ "ה' חפץ (בישראל) למען צדקו, (ע"כ) יגדיל תורה ויאדיר" (שמם עי"ז לעולם.)
הנה לפנינו מופת משולש מפעולות האדם הטבע, והבורא ית' כי כל דבר אשר בו יכוין פועלו שיאריך ויתמיד זמן רב, יעשהו באופן יותר טוב, בדיוק רב ובהכנות גדולות, תחת כי הדבר אשר תעודתו רק לעמוד זמן מעט, יעשה מפועלו רק דרך מקרה ועראי מבלי דקדוק והכנה יתירה, ואחרי ההקדמ' הצודקת הזאת, הלא יקשה לנו להבין, אחרי כי לא ארכו ימי התמדת המשכן והאוהל ותועלת העבוד' בתוכו זמן רב רק קרוב לארבעים שנה, כל ימי התהלך ישראל במדבר, ולולא חטאו במרגלים מהרו עוד להכנס לארץ כמעט מיד אחרי הקמת המשכן, א"כ מדוע האריך הכ' בסיפור מעשה המשכן וכל כליו בבחינת חמריהם אשר מהם נעשו, ובבחינת צורתם ותבניתם, איכותם וכמותם, הכל בעיון ובדקדוק רב במדה במשקל ובמשורה, ככל אשר צוה ה' את משה, גם נשנו כל הדברים האלה פעמים, כי הציווים הפרטיים באו בפ' תרומ', תצוה, כי תשא, והמעשים בפרשת ויקהל פקודי, והבית אשר בנה שלמה לשם ולתפארת, אף כי תעודתו הית' לעמוד יותר מארבע מאות שנה (עיין מזה באריכות ס' מאור עינים ימי עולם פל"ה) לא נמצא דבר שציוהו הי"ת עפ"י נביא בבחינת מתכונתו ותבניתו איך יבנהו, ורק דוד אביו נתן לו תבנית הכל, רק כאשר עלה במחשבתו ברוח חכמה ודעת אנושית אשר נתן לו הי"ת, כמאה"כ "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" ועוד ג' ספקות אחרות אשר העיר הרב ז"ל בענין זה (עיין בפנים הספר) ולבאר כל זאת האריך הרב ז"ל בדברים יקרים ומבוארים היטב, ותוכן דבריו בקוצר הוא, כי אף שהמשכן וכל כליו לא התמידו זמן רב, בכל זאת הרעיונים הנשגבים והענינים הרוחניים והאלקיים אשר עליו הם רומזים, הם אמיתיים ונצחיים, ע"כ מהר הי"ת לצוותם מיד אחרי צאתם ממצרים לעשות בעיון ודקדוק רב אותן הדברים אשר הם סימנים נראים לזכור על ידם האמיתיות הנצחיות האלה, למען תהיינ' מושרשות בלבם כל הימים, והיה רצון הי"ת ג"כ להשכין שכינתו עם עם ישראל דירת קבע, אך ראת' חכמתו העליונה כי אינם עוד מוכשרים לזאת, רק אחר שיטהרו מחלאת מדותיהם הרעות ומעשיהם אשר לא טובים אחרי עבור עליהם המים הזדונים בהיותם גולים ונדחים בארבע כנפות הארץ, כמאמר הכ' "וקבצך מכל העמים וכו' ומל ה' אלקיך את לבבך" ורק על אותו הזמן העתיד לבוא, הודיע ליחזקאל ברוח נבואתו את תבנית הבית ואת כל כליו בעיון ובדקדוק רב. אפס בבואם לארץ וישבו עוד בתוך העמים אשר עבדו את הגילולים, והחטיאו גם אותם ללכת אחרי הבלי נכר, לא היו עוד ראוים שישכן כבודו עליהם, ע"כ לא צוה אותם הי"ת לבנות בית לשבת ובימי השופטים, שאול ודוד וגם לשלמ' לא צוה לבנותו, כי מאמר הי"ת "כי אם בנך היוצא מחלציך" רומז רק על מלך המשיח, וכאשר חשב שלמה שעליו כוון הי"ת והחל לבנות הבית, לא מנע זאת ממנו, אך לא צוהו עליו, וע"ז מורה מאה"כ "הבית אשר אתה בונה" (ר"ל מדעתך) "אם תלך וכו' והקימותי וכו' ושכנתי בתוך בני ישראל" וכו', ר"ל, הבחיר' נתונה לך אם תלך בדרכי, ותהי' בזה לנס ולמופת לכל ישראל, אז יקוים כבר על ידך ובימיך מה שהבטחתי לדוד מימים שיבואו ומבנו שיצא מחלציו, אפס אחרי שבאמת לא מלא שלמה התנאי האלקי הזה, לא נשלמה גם כן עוד ההבטח' האלקיית בימיו, וגם בימי בוני הבית השני בימי עזרא בשובם מגלות בבל, כמו שהעיר כבר על כל זה דוד הע"ה באמרו לשלמה "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" וכו',
אפס הדבר הזה בעצמו שלא נשלמו עוד עד הנה היעודים וההבטחות האלקיות בימי בית ראשון ושני, לנו לעד, כי ימלאו עוד באחרית הימים כמאמר המשורר שרומז ע"ז "איה חסדיך הראשונים וכו' זכור ה' חרפת אויביך וכו', אשר חרפו וכו' ברוך ה' לעולם אמן ואמן" ר"ל בראותינו גודל החרפ' הלעג והקלס, אשר היו עד עתה למנה לכל ישראל למלכיהם ולשריהם הלא תתחזק ע"י זה האמונה בקרב לבנו, כי באחרית הימים בימי המלך המשיח יתקייימו כל ההבטחות האלקיות, ויהי' שם ה' מבורך לעולם, והכל ידעו ויכירו, כי רק הוא אלקים אמת ואין זולתו, וע"ז רומז גם המדרש "אם ראית דור אחר דור מחרף ומגדף תצפה למלך המשיח", והיוצא מכל אלה, כי שלשה מיני דיורים, נמצא מיוחסים לשכינת כבוד הי"ת בתוכנו, הא' המשכן, והב' הבית אשר בנה שלמה, ואחריו עולה הגולה, והג' הבית השלישי העתיד להבנות, וע"ז רומז מאמר המדרש שהחל בו הרב, כי מאמר "אתם הצאן ואני הרוע' עשו לי דיר" רומז על המשכן, אשר אף שהתמיד רק ארבעים שנה, בכל זאת הענינים הנרמזים בו ע"פ הי"ת הם דברים קבועים לעולם, ומאמר "אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה" רומז על הבית שבנה שלמה מדעתו, שאף שעמד ת"י שנה, בכל זאת בעיני הי"ת, אשר אלף שנים בעיניו כיום אתמול נחשב רק כסוכה, דירת עראי, ומאמר "אתם הבנים ואני האב עשו לי בית שאדור ביניכם" וכו' רומז על הבית השלישי אשר יעמוד כימי אופני הזרוז וההקפד' על דקדוקי ותנאי תכן הדברים הנעשים יורו על כוונת זמנם והתמדת המשכם אם מעט ואם הרבה. וזה כי כאשר נלין במדבר יום או יומים או כי נשמור חוקות קציר ימים או עשור הנה יספיק לו לזה סכה של קנים או אהל של יריעות באי זה ענין שיזדמן. אמנם כאשר נכון אל בית קבוע לשבתנו כל הימים הלא נבנה לנו גזית וקורות בתינו ארזים בבנין נעים ואופנים ידועים: וכן הוא המנהג הטבעי כי הדברים אשר לא ימשך מציאותם אלינו רק בזמן מועט מימי הנעורים כטוב הגהה ונעימות הקול וצהיבות השער וכדומה הנה הוא תלה אותם בסבות קלות ההסרה. אמנם אשר הוא הכרחי לצורך החיים קשר אותו בסבות חזקות רבות קשי ההסרה: והנה האל ית' כאשר השקיף אל האומות באותה בחינה שאמר הנביא (ישעי' מ') הן גוים כמר מדלי וגו'. הספיק לו במה שצוה להם שבע מצות בני נח ואף אותם התיר להם אחרי כן כמו שדרשו ז"ל (ב"ק ל"ח.) מאומרו (חבקוק ג׳:ו׳) ראה ויתר גוים. אמנם לפי שרצה לזכות את ישראל ולקיימם לפניו לנצח נצחים הרבה להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצוות טובים כמ"ש (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי הגדיל התורה למען האדיר ענינם וכמו שאמר בפ' (דברי' י"א) ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' וסוף למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ. הכונה שצורך האזהרות והזרוזים ההם הוא לפי שהכונה בהם לקיימם לעד וכמו שאמר הנביא (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים החדשים וגו' כן יעמד זרעכם ושמכם: הנה נתתי לך משלים על הכוונה ואתה תוסיף כהנה וכהנה כי הדבר הוא מבואר. והנה יצא לנו מזה ספק עצום על הספורים האלה הנוראים הבאים בכל הפרשיות הסמוכות במעשה המשכן וכליו כי כמה דיות נשפכות וכמה קולמוסין נשברו בכתוב כמה גוילים בתורה המספרים כל המעשים האלו ב' פעמים א' קודם מעשה וא' אחר מעשה אשר בא בכל אחת מהם שיעור מופלא מההקפד' והדיוק בזכרון החמרים אשר יעשו מהם ובהגבלת כל חלוקיהם בצורתם ודמותם ושיעורם הכל בהשקפה והשגחה גמורה במדה במשקל ובמשורה. והנה הכל היה לצורך מעט מהזמן שאלמלא לא חטאו במרגלים מיד אחר מעשה המשכן ותכף להקמתו היו נוסעים ליכנס לארץ. והנה בבית הגדול והקדוש אשר נקרא שם ה' עליו בירושלים הר הקדש דכתיב (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה' והוא אשר אמר עליו שלמה (מלכים א ח׳:י״ג) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. הנה באמת היה מהראוי שיבא בכתובים דבר השם ומצותו על תבניתו ותכונתו וצורתו ומדותיו למוצאיו ומובואיו בכפלי כפלים מהשלמיות שבאו בפרשיות הללו על מעשה המשכן וכליו. ומכל זה לא נמצא רק שמץ דבר שכתוב בדברי הימים (א' כ"ח) ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימי' ובית הכפורת ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית ה' ולכל הלשכות סביב לאוצרות האלהים ולאוצרות הקדשים הנה ביאר שכל אלו הענינים לא בא אליו על ידי נביא ולא בנבואה גמורה רק שהיה ברוח עמו לפי שכלו המושפע מאתו יתעלה וכמו שאמר בסוף דבריו (שם) הכל בכתב מיד י"י עלי השכיל כל מלאכות התבנית. ומבואר הוא כי מדת הכתובים האלו לא היתה דיים למלאכ' הזאת הנפלא' וכ"ש ביחס או ערך הבא בתורה על מלאכת המשכן הכתוב: The pains taken when constructing a shelter reflect the purpose that shelter is to serve. If the shelter is to be no more than a temporary hut shielding shepherds against the heat of the sun, its materials and the care expended on its construction will be minimal. If, however, it is to serve as an all year residence, the utmost care will be taken to construct it of durable materials and to ensure precise workmanship. Similarly, bodily attributes such as hair, smoothness of skin, clarity of voice, none of which perform vital functions, often deteriorate at a rapid pace. Vital physical attributes such as the heart, digestive system, etc., will be observed to have been constructed of a far more durable nature. Nations whose continued existence in history G-d considered vital, have been given the Torah and commandments, whereas those nations whose future was considered marginal, were only given seven commandments, as if to indicate that their historic lease on life was relatively brief, when compared with that of Israel. Compare Isaiah 40, 15, "here the nations are like a drop fallen from the bucket." On the other hand, concerning Israel, G-d said "Place these My words on your hearts.. so that your days on earth will endure a long time. (Deut. 11,18-21) In view of the above, it becomes difficult to understand why the Torah has expended so much ink and parchment in detailing everything about the tabernacle, since it was not to be a permanent structure. Since the tabernacle was to serve only as a temporary abode while Israel was on the way to the holy land and until a permanent temple would be built, all these detailed instructions are hard to comprehend. Had it not been for the sin of the spies, Israel would have entered the holy land at once, and construction of the permanent temple would have begun at once. When one compares the brief reference in Chronicles concerning the blueprint for the permanent temple, the contrast becomes even more startling. One would have expected a wealth of detail either in the book of Kings or in Chronicles, if these events had been described according to normal usage, (compare Chronicles I chapter 28)
ועוד יש לצרף במעשה ההוא ספק שני כי אחר שהיה בנין בית הבחירה אחת משלשה מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ (סנהדרין כ':) וסוף בואם אל המנוחה ואל הנחלה למה לא באה מיד מצות השם יתעלה לדוד לבנות לו בית כמו שבאה לשאול (ש"א ט"ו) למחות זרעו של עמלק. והנה לא די שלא צוהו אלא שנמצא בהפך כי כשנתעורר דוד מעצמו ומתוך המצוה המוטלת עליו ואמר אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה (שמואל ב ז׳:ב׳). השיבו על ידי נתן בבקר השכם (שם) כה אמר ה' האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים ועתה כה תאמר לעבדי לדוד וגו' עד סוף. הנה שצוה להשיב לו אמרים סתומים שאין הדעת מקבל מהם רק כוונת הדחייה לבד: Furthermore, since construction of the temple was one of the three commandments to be implemented when Israel entered the holy land, (Jerusalem) (Sanhedrin 20), why was the order not given at once to David, just as Saul had been asked to wipe out Amalek, another of those three commandments? Not only was David not commanded to build the temple, he was actually forbidden to do so. (Samuel II chapter 7)
ועוד ספק שלישי כי איך יתכן שלא רצה שיבנה דוד הבית מפני ששפך דמים רבים מהעכ"ום ובחר בשלמה בנו אשר נאמר עליו (מלכים א י״א:ד׳) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים ולא היה לבבו שלם עם י"י אלהיו כלבב דוד אביו וילך שלמה אחרי עשתרות אלהי צידונים ואחרי מלכם שקוץ עמונים ויעש שלמה הרע בעיני ה' ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו. ועוד תועבות גדולות כי לא להזכיר מפני הכבוד. גם שלא מצאנו שדבר אליו גם הוא דבר גדול או קטון על המעשה רק מצאנו שדבר אליו מה שישים ספק בבנינו כמו שיבא. ועוד שאם לא יבנה ביתו בדמים איך יתכן לבנותו בגזל ועולה מכל העושר אשר הציל מכל ממלכות הארצות אשר רצח וירש כמו שפרסמו אותו הכתובים חלילה לו כי לו הכסף ולו הזהב אמר ה' כמו שיבא במקומו להלן: If David was denied because he had shed the blood of pagans, why would his son who worshipped idols, be granted that privilege, though scripture compares him unfavourably with his father? (Kings I chapter 11) Moreover, we do not find anywhere that Solomon was told by G-d to proceed with the structure David had been told to abandon.
ועוד ספק רביעי שאם היה הבית ההוא תכלית הכונה האלהית כמו שאמר לדוד על ידי נתן (ש"ב שם) כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם. במה נתנחם מעוררו יתעלה על מה שנאמר שם אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסרותי מעם שאול אשר הסרותי מלפניך ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם. הנה שלא השאיר לו שום פתח ותנאי אשר בו יוכל להפר בריתו עמו שכיון שקבל עליו יתעלה כל הפשעי' והעוונות אי זו סבה תספיק לביטול מלכותו וכ"ש במה שנאמר בדברי הימים (א') י"ז) והעמדתיהו בביתי ובמלכותי עד העולם וכסאו יהיה נכון עד עולם. וזאת היא עצמה תרעומת איתן האזרחי ותלונתו העצומה באומרו (תהלים פ"ט) מצאתי דוד עבדי בשמו קדשי משחתיו וכל המזמור ההוא עד אומרו הוא יקראני אבי אתה וגו' אף אני בכור אתנהן עליון למלכי ארץ לעולם אשמור לו חסדי וגו' ושמתי לעד זרעו וגו'. אם יעזבו בניו תורתי וגו' אם חקותי יחללו וגו'. ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי. ולסוף ואתה זנחתה ותמאס וגו' נארתה ברית עבדך וגו' פרצת כל גדרותיו וגו'. והנה באמת היא שאלה חזקה ראוי לעמוד על אמתתה כי לא איש אל ויכזב. ועוד שהרי מצינו שנאמר לו לשלמה (מ"א ט') כמה פעמים בהפך זה והוא שאם לא ישמר לעשות מה שנזהר ממנו שלא יכון הוא ומלכותו כמו שיבא: הנה כל אלו הספקות ראיתי ונתון אל לבי שבזה נתגלה אלינו סוד כמוס אלהי מכל אלו הענינים הנפלאים אשר להסתר מלבות האנשים עלו בם כמה נבוכו' בעניננו ורבו כמו רבו הבלבולים בעקרי תוחלתנו ונשתבשו הדעות בכתותינו כי לא נדע במה אנחנו יושבים פה זה כמה ימים אחר חרבן ארצנו ושממות היכל בית קדשינו והיינו כחולמים בהבנת טעם בנבואות הבאות על גאולתינו ועל פדות נפשנו. וכאשר נתן אל לבנו זה הענין הנכבד בו תתישב דעתנו וייטב לבנו וזה כי הוא נראה מבואר שהאל יתעלה נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים כמו שאמרו חכמינו זכרם לברכה (תנחומא פ' נשא) וביארנו ענינו בשער ל"ד והנה הוא התחיל אותה בדור המדבר סמוך ליציאת מצרים ותכף לקבלת התורה ואע"פ שהיתה שם דירת עראי קבע בה כל העקרים ההם שזכרנו להראות גודל הענין ואת יקר תפארתו וכל הענינים הנלוים אליו ונרמזים בו כמו שאמרנו. והיתה הכונה האלהית לקבוע עוד אותה דירת קבע ביניהם ולעשות אז בה עקר גדול יתר מאד מהראשון לפי הערך והיחס כמו שהקדמנו אבל שיהיה זה כשתגלה ותראה לפניו שעת הכושר שתהיה הדירה ההיא קבועה לעולם אשר לא תפסק עוד לסבת חסרונם והנזרם מאחריו וזאת השעה כשהתחיל לדחותה בחטא המרגלים אשר הם קבעו בכיה ואנייה לדורות בסורם מאחרי ה' השיעור הנמרץ בעבורו עלה הכעס לכלותם שם כרגע לולי משה בחירו שעמד להאריך להם מעט הנה היה גלוי וידוע לפניו יתעלה שלא יתכן עוד להיות עד שיעברו עליה' מי המבול הזדונם מהגליו' אשר ישטפו כל טומאתם וידיחו מקרבם כל צואתם כמו שכתוב כל זה בביאור בתורה האלהית (דברים ל׳:ג׳) ושב י"י אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך י"י אלהיך שמם ומל י"י אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו'. וכן כל הנביאים פה אחד דברו זה בביאור. וכבר כתבנו זה בענין ברית הקשת שער י"ד. ולזה הסיח את דעתו מכל הזמנים ההם אשר באמצע לענין זאת הדירה הקבועה על זה האופן. אמנם בהגיע הזמן ההוא הנה הוא יתעלה דבר על בנינו ועשה ממנו עקר גדול על ידי יחזקאל הנביא (מ') באותו יחס ובאותו ערך שהיה ראוי ומחוייב לפי יוקר הענין ועוצם מעלתו עד שעקר הספר ההוא לא היה אלא זה כי הנה הוא התחיל (שם א') בפלאי מעשה המרכבה העליונה אשר היא דירת העליונים וסיים בפלאי מעשה המרכבה התחתונה אשר היא דירתו אצל התחתונים נמשכו בה ענינים ארוכים מתמיהים ומבהילים דעות האנשים בעניניהם ובפלאי מעשיהם ובשיעורם ובמדותיהם וכל דקדוקיהם כפלי כפלים מאשר נאמר אצל המשכן וכל מה שנכתב בין תחלת הספר לסופו לא היה אלא לתת הסבה העצומה אשר עליה לא היה איפשר לקבוע דירת קבע ביניהם עד השעה ההיא. ולזה אחר שנתנבא עליהם אותה נבואה שנאמ' בה (שם ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם והייתי לכם לאלהים והושעתי אתכם מכל טומאותיכם וגו'. וכל הנבואה ההיא אשר יעיד בה אמתת כל מה שאמרנו שהיתה אליו הכוונה באלו הגליות. מיד נעתק לדבר (שם ל"ז) בפלאי תחיית מתי הבקעה וסמך (שם ל"ח) מלחמת גוג ומגוג ואמר בסוף (שם ל"ט) וידעו בית ישראל כי אני ה' אלהיהם מן היום ההוא והלאה וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל על אשר מעלו בי ואסתר פני מהם ואתנם ביד צריהם ויפלו בחרב כלם כטומאתם וכפשעיהם עשיתי אותם ואסתר פני מהם. לכן כה אמר ה' אלהים עתה אשיב את שבות יעקב ורחמתי כל בית ישראל וקנאתי לשם קדשי ונשאו את כלמתם וגו'. בשובבי אותם מן העמים וגו'. ולא אסתיר עוד פני מהם אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל נאם ה' אלהים: הנה כשיהיו ראויים לדבקה בו יתברך מבלי שאפשר שיהיה ביניהם עוד הסתר פנים נאמר מיד (שם מ') בעשרי' וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר בעצם היום הזה היתה עלי יד ה' ויבא אותי שמה במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל ויניחני אל הר גבוה מאד ועליו כמבנה עיר מנגב ויבא אותי שמה והנה איש מראהו כמראה נחושת ופתיל פשתים בידו וקנה המדה והוא עומד בשער וידבר אלי האיש בן אדם ראה בעיניך ובאזנך שמע ושים לבך לכל אשר אני מראה אותך כי למען הראותך הובאת' הנה הגד את כל אשר אתה רואה לבית ישראל והנה חומה מחוץ לבית סביב סביב וגו' כל החזיון ההוא הנפלא עד אומרו (שם מ"ג) עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני ושכנתי בתוכם לעולם אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיה' ומדדו את תכנית ואחר נתן תורת הקרבנות והכהנים בכל הדברים אשר תתחדש שם הלכה ומנהג השערים ודרך סגירתם ופתיחתם ומדות הארץ ותוצאות העיר לא חסר דבר עד שסיים (שם מ"ח) סביב שמנה עשר אלף ושם העיר מיום ה' שמה. כי הנה במאמר האחרון קיים כל הכוונה. וזה כי מיום ההוא והלאה יהיה ה' שמה בדירה קבועה שלא תנתק לעולם כי היא העיר והבית אשר אוה למושב לו וזאת מנוחתו לעולם כמ"ש (תהילים ק״ב:י״ז) כי בנה ה' ציון נראה בכבודו. ונאמר (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. כי הוא ית' יהיה השומר מחוץ והוא הנוהג השררה והכבוד בתוכה מה שאינו כן במנהג מלכי האדמה: ועתה שים לבך אל שני המספרים אשר בתחלת נבואותיו ובסופן כי הנה בתחלה אמר (יחזקאל א׳:א׳) ברביעי בחמשה לחדש והוא הזמן המיוחד אשר בו קלקלו המרגלים ואז הוקבעה הבכיה המחוייבת לכל מה שיספר שם מהסתלק כבוד ה' מעל הבית ההוא לכל הזמן הארוך העתיד לימשך, אמנם המספר האחרון ביום הכפורים עצמו אשר בו נמחל העון ההוא לתת להם אריכות אפים (תענית ל': ובמ"ר פ' ט"ז) כמו שאמרנו והוא מה שנמשך עד הזמן הזה עצמו ע"ד האמת הרי מבואר כי בהשקפה אל האמת הנה צדקו הדברי' בהיות נשמר היחס והערך בין דירת העראי אשר במשכן ובין דירת קבע אשר בבית עולמי'. והנה זאת היתה הסבה העצומה אשר לא צוה לעשות בית קבע לדירתו בכניסתן לארץ והתיישבם שמה כי הנה הם לא הכריחו את העמים המחטיאי' אותם אשר היו להם תמיד לפוקה ולמכשול להפריד האהבה והקורבה ולסלק הדירה והן עוד היום גדול לא עת האסף עמם בדירה קבועה כמו שאל זה הטעם עצמו לא צוה על המלך בימי שאול כי עדיין לא מצא איש כלבבו כמו שהוא מבואר בענינו. ואף על פי שנתעורר דוד מעצמו דחהו במאמרים שזכרנו אשר בטיב ההשגחה בם גלה לו זה הענין מתחלה ועד סוף כמו שאמתיק לך תורף דבריו כלם אשר יראו בתחלה על אותה הכוונה. וזה שהוא אמר לו דרך תמה (ש"ב ז') האתה תבנה לי בית לשבתי הכוונה לא תחשוב כן כי ודאי מלאכה זו מסור' לשמים לא לבריות הלא ראית (שם) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהי' מתהלך באהל ובמשכן בכל אותם ארבעים שנה אשר התהלכתי בכל בני ישראל רצוני לומר במדבר. הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל ירצה משה ואהרן ומרים השופטים אשר צויתי אותם שם לרעות את עמי ישראל בשבט מושלים לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים כמו שהיה ראוי להם לעשות מדרך המוסר כשראו ששאלתי מהם משכן של יריעות. ומזה תשכיל ותדע שהבית הזה אינו נעשה בידי אדם. ועתה כה תאמר לעבדי לדוד להודיעו את אשר יהי' בזה באחרית הימים כה אמר ה' צבאות אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי ישראל ואהי' עמך בכל אשר הלכת ואכרית' את כל אויביך מפניך ועשיתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ והוא מה שנמשך כבוד בית דוד המפורסם בעולם בכל האומות אשר ימשכו בזה זמנים ארוכים מאד בהם אשר בהם לא יגמר שלמות זה הענין לפי שלא יושלמו ישראל במעשיהם ויסבלו בחטאתם צרות רבות ותלאות תחת האומות אשר יגלו ביניהם ועבדום וענו אותם ימים רבים ושנים מופלגים. אמנם לסופן יבואו לכלל שלמות ויתוקן ענינם ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה כמו שעל זה נאמר (איכה ד׳:כ״ב) תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך. והנה כבר ראית סימן לדבר הזה (ש"ב ז') כי למן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל הניחותי לך מכל אויביך יותר מכלם ובזה הגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה' ירצה כי הוא יתברך יהי' הבונה הבית על שמך וכמו שנאמר למעלה (שם ה') וילך דוד הלוך וגדול וה' אלהי צבאות עמו וישלח חירום וגו'. ונאמר (שם) וידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל וכי נשא ממלכתו בעבור עמו ישראל. והנה אחר כל זה המשיך הדברים והודיע לו תכן הענין וסודו בדברים נסתרים מחוכמים שיובנו מהם כל הענינים שנמשכו ושהם צריכים להמשך להביא עת אפשרות זאת הדירה הקבועה לארך ימים. והוא מה שהודיע לו באומרו (שם ז') כי ימלאו ימיך ושכבת עם אבותיך והקימותי את זרעך אחריך וגומר. ירצה כי אחר שימלאו לו ימים רבים אחר אשר ישכב עם אבותיו יקים אחריו את זרעו אשר יצא ממעיו והוא יבנה הבית לשמו ויכונן את ממלכתו עד עולם. שכל זה עם שהבינוהו להווה ולא מנע מהם. מכל מקום עקר הכוונה לו יתברך הית' אל המשיח המקווה שיבא מזרעו לגאול את ישראל מהגליות אשר עליו בא בנבואות לסוף הישועות (יחזקאל ל״ד:כ״ג) והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן את עבדי דוד הוא ירעה אותם והוא יהי' להם לרועה ואני ה' אהי' להם לאלהים ועבדי דוד נשיא בתוכם אני ה' דברתי והוא באמת מה שדברו עכשיו לזמן ההוא האחרון כשישכון יעקב ושקט ושאנן ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר אמרנו. והוא מה שביארו עוד בדברי הימים (א' י"ז) באומרו והקימותי את זרעך אחריך אשר יהי' מבניך והכינותי את מלכותו על הדרך עצמו שנתנבא עליו ישעי' (י"א) ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה ונחה עליו רוח ה' וגו'. עד אומרו (שם) והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והית' מנוחתו כבוד. וכל אותה נבואה המעידה על היות אז ישועה והצלחה אשר לא תפסק לעולם כמו שחתם בה (שם) ואמרתם ביום ההוא הודו לה' וגו'. זמרו ה' וגו'. צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל כי הנה החטר והנצר ההוא הוא הבן אשר אמר עליו (ש"ב ז') אני אהי' לו לאב והיא יהי' לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים וגומר וחסדי לא אסיר מעמו וגו'. כי הנה החטאים והעוונות אשר ימצאו בימים ההנה יהיו נתנים למחילה על ידי המוסר והתוכחה לא כעוונות הראשונים החמורים אשר היו נחתמים לפניו ולא יכול לשאת. וכמו שאמר (זכריה י״ב:ח׳) והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלהים וגומר. ולזה לא יסיר חסדו מעמו לעולמי עולמים כמו שלא סר מעם דוד עצמו. והבית אשר יבנה לא תהרס לנצח נצחים. וכמה יעיד על אמתת אלו העניינים אומרו (ש"ב שם) ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה כן דבר נתן אל דוד יורה כי ענינים נפלאים לעתים רחוקים נבא בין שנפל על כוונתם הנביא לגמרי או לא: וכבר הבין זה דוד המלך ברוח קדשו מדבריו והודה לשמו עליו כמו שנאמר (שם) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי אדני אלהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלהים ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם אדני אלהים. ראה כי הודה לפניו על ההווה ויותר על העתיד לבא לעתים רחוקים כמו שאמר בפי' ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק ולפי שמטבע האדם ותכן מזגו הוא שלא לבוא אל תכלית השלמות אשר בזה אלא לסוף נסיונות גדולות ותוכחות עצומות וייסורין קשים ורבים אשר יתחייב להמשך בהם המשך רב ועצום מהזמן לזה אמר וזאת תורת האדם אדני יהוה. כי הנה הוא יתברך עשה את האדם על זה האופן ושראוי לו מתורת האדם לקבל ולסבול התלאות ההוות בעבור הטובות הגדולות העתידות כי הוא מהות הבחירה האינושית וטבעה בלי ספק. והוא מה שביארו בספר דברי הימים במה שנאמר (שם י"ז) וראיתני כתור האדם המעלה ה' אלהים. ירצה ראיתני ובחרת בי כתור האדם המעלה וישראל קרויין אדם (ב"מ קי"ד:) בשימשך ענינם שיסבלו עצבים רבים יגיעו בסופם אל הטוב הזה הנפלא המיועד למרחוק כי אז בהשלמת עצמם גמול אלהים הוא ובא ויושיעם ואז תקום תרחם ותבנה אתה הבית לשמך ולמעשה ידיך תכסוף לא למעשה בשר ודם כמו שאמרנו. והנה הוא גלה יותר הענין בדברו בזה ביום הקהל באומרו (ד"ה א' כ"ט) שלמה בני אחד בחר בו אלהים נער ורך. והמלאכה גדולה כי לא לאדם הבירה כי לה' אלהים עם שהם הבינו ממנו הדברים על הדרך שאמר שלמה (שם ב' ב') והבית אשר אני בונה גדול כי גדול אלהינו מכל אלהים. והנה כל דבריו אשר לפני ה' מוכיחים הוכחה נפלאה על אמות זה. ועל זה חתם דבריו הראשונים (ש"ב ז') ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם ואתה ה' היית להם לאלהים. והוא מה שהוסיף להתפלל (שם) ועתה ה' אלהים הדבר אשר דברת על עבדך ועל ביתו הקם עד עולם ועשה כאשר דברת ויגדל שמך עד עולם וגו'. כי אתם ה' צבאות אלהי ישראל גלית את אזן עבדך לאמר בית אבנה לך על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך את כל התפלה הזאת וגומר. ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם. הנה שהודה בכל דבריו שהיה מתפלל על ענין זה הנצחיות אשר גלה את אזנו עליו. ולזה היה כופל מלת לעולם כמה פעמים בדבריו. והנה בדבר זה התיר המשורר זה הספק העצום במה שאמר בסוף דבריו עד מה ה' תסתר לנצח וגו' זכור אני מה חלד וגו'. מי גבר יחיה וגו'. איה חסדיך הראשונים ה' נשבעת לדוד באמונתך זכור ה' חרפת עבדיך וגומר אשר חרפו וגומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן (תהלים פ"ט). ירצה אחר שעל זה האופן נשבעת ולא קוים הנה הוא מבואר שלימים עתידים ולעתים רחוקים כוונת. וידוע כי על כל פנים יבא דברך ואין הצער כי אם עלינו שאנחנו קצרי ימים והמות יפריד בינינו ובין תשוקתנו זאת ולא נרא' בעולם הזה ישועתך ונקמתך מהמחרפים עקבות משיחך זאת נחמתי כי ידעתי כי לסוף תבורך מפי כל העולם כשיתפרסם בעולם קיום דברך בתכלית אמונה אומן. וכמו שאמר (ישעיהו י״א:י׳) ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו הזכירו כי נשגב שמו זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ: When we examine the promise of the prophet Nathan to David concerning the future of his son Solomon, we find that G-d had almost precluded Himself from severing His covenant with Solomon even if the latter should be steeped in sin. (Samuel II 7, 12-17) We read there something that sounds like Solomon had been given carte blanche by G-d, come what may. Similarly, we see Eytan Haezrachi describe the absolute assurances G-d gave to David and his descendants. (Psalms 89,21-38) How does all this square with the statement "G-d is not mortal man that He deceives?" (Numbers 23, 19) Reading verses 39,53, in Psalms 89, certainly poses a difficult problem concerning the absolute nature of assurances from G-d. We also find Solomon being warned repeatedly that his kingdom would not endure if he failed to live up to G-d’s expectations of him. (Kings I chapter 9) Even though the tabernacle, i.e. temporary collapsible structure did endure long, -due to the sin of the spies-, G-d expressed His plan for residence on earth by giving all the instructions for such a residence. In G-d’s own good time, an enduring structure will be built, such as is envisaged in the concluding chapters of the book of Ezekiel. That however, will be when the Jewish people will have become so refined in character through having been persecuted in exile, that success can be ensured and the Divine Presence would not again be forced to withdraw. The entire book of Ezekiel can be viewed as concentrating on this subject, seeing that it commences with a vision of ma-asseh merkavah, i.e. G-d’s residence in the heavens, and concludes with visions of G-d’s residence on earth. The intervening chapters only provide the rationale why a permanent residence for G-d on earth had not been possible, due to the errant ways of G-d’s chosen people. Only after "and I shall sprinkle on you cleansing waters...and give you a new heart," (chapter 36) have the conditions been met that must precede the establishment of a permanent home for G-d on this earth. Interestingly, when Ezekiel mentions the date of his first vision, he begins with the exile of the Divine Presence,- when Jewish exile began-, only to mention the date of the day of Atonement, when forgiveness is granted as the last day in all his recorded visions. If G-d did not command building of a temple when Israel entered the holy land, it was because Israel did not remove all the vestiges of idol worship and idol worshippers from that land. They left in place many people and many objects that would cause them to sin at a later date. Even though David, of his own accord, proposed to establish such a temple, G-d asked "how could you do so unless I had commanded you?" As to the promise that his son would be chosen to do so, the son referred to, is not Solomon, but the Messiah. G-d emphasized that He never requested from Moses a permanent residence, neither does He request it at that time. (Samuel II 7,7) However, "your son" meaning the Messiah, "he will build it." David prepared blueprints etc., but he did not realise that it was not Solomon who had been meant by the words of the prophet Nathan, but that the descendant who would build the permanent house would do so many years after David's departure from this earth. Chronicles I chapter 17, confirms this interpretation. Verse 14 reads "I will make him stand in My house and My kingdom forever," a phrase that can certainly not be applied to Solomon. This is all in line with the prophecy in Isaiah chapter eleven, describing the nature of the Messiah. This is the person referred to already in David's time (Samuel II 7, 14) "I will be his father" etc. The kind of sins committed in those distant days will indeed be subject to forgiveness because the people will respond positively to teachings and rebukes. As the prophet Zecharyah (12,8) says "anyone that stumbles in those days will be equal to David; the house of David will be G-d like, like an angel before the Lord." G-d will not abandon them as He has not abandoned David himself." Nathan's prophecy to David referred in large measure to this distant future. Whether Nathan himself was fully aware of this, does not matter. When David refers to G-d’s promise for the distant future in gratitude, (Samuel II 7, 19) we notice that he was not unaware of the meaning of Nathan's message. David also understood that the very nature of man made it necessary for this process of refinement to extend over millenia. Chronicles I 17, 17, states "You have seen me and chosen me like the row (group) of men of the elite, Lord G-d." As the Talmud (Baba Metzia 114) says "man, i.e Israel will qualify for the term ADAM after going through long periods of trials and afflictions etc. before realising that the object of our hopes is the glory of G-d manifested by what He builds, not the glory of man manifested by what man has erected.
ובמדרש חזית (שיר ב') אמר רבי ינאי אם ראית דור אחר דור מחרף ומגדף תצפה לרגלי מלך המשיח הדא הוא דכתיב אשר חרפו עקבות משיחך מאי כתיב בתריה ברוך ה' לעולם אמן ואמן. והנה עם שיש בדברים האלה כל אלו הגלוים אל זה הענין הרחוק כשראו הצלחת שלמה במלכותו ואהבת השם ית' אליו ייחס לעצמו פשוטי אלו הדברים וחשב שעליו המלאכ' לגמור כמו שפירש בדבריו אל חירם מלך צור כשאמר (מ"א ה') ועתה הניח ה' אלהי מסביב אין שטן ואין פגע רע והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלהי כאשר דבר ה' אל דוד אבי לאמר בנך אשר אתן תחתך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי. וכן נמצאו הדברים כהוייתן בפיו ביום חנכת הבית אמר (שם ח') ברוך ה' אלהי ישראל אשר דבר בפיו את דוד אבי ובידו מלא לאמר מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם. ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית לשם ה' אלהי ישראל ויאמר ה' אל דוד אבי יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך רק אתה לא תבנה הבית כ"א בנך היוצא מחלציך וגו'. וכבר נתעוררו חז"ל (זוהר ויקהל) על מאמר לא בחרתי בעיר וגו'. ואבחר בדוד וגו'. והקשו דלאו רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה. אלא שהכוונה לו לומר כי הוא דבר אל אביו כי לא היה בוחר עדיין בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית ואף כי בחר בדוד להמליכו על ישראל. וכל שכן על ידי שאול שלא היה כלבבו. אמנם היה עם לבב דוד מעצמו לבנות בית והוא יתברך דחה אותו לאמר (ד"ה ב' ו') יען כי היה וגו' רק אתה לא תבנה וגו'. ע"כ תרף הדברים כהווייתן. אלא שהוא חשבה לעצמו כמ"ש בסמוך (שם) ויקם ה' את דברו אשר דבר ואקום תחת דוד אבי ואשב על כסא ישראל כאשר דבר ואבנה הבית וגו' כי חשב כי כמו שמלך תחתיו הוא אשר יבנה הבית הזה. והנה האל יתברך הדריכו על פי מחשבתו הנכונה ולא מנע ממנו. גם דוד נזדרז מאד אל הבנין ההוא לפי שהבית ההוא וכל המעשים אשר נעשו היו ראויים להקדים אותם להביאם לידי מעשה הבית האמתי אשר יכון לפניהם לעולם כמו שנתבאר מענינם. והוא אשר הודיעו אליו יתברך ולא סר מהודעתו בכל יום תמיד כדי שלא יחשוב שהבית ההוא היה אשר כרת עליו הברית או נשבע שבועה שלא לסתרו לעולם. ראה מה נאמר טרם כלה כל מלאכתו (מלכים א ו׳:י״א-י״ב) ויהי דבר י"י אל שלמה לאמר הבית הזה אתה בונה אם תלך בחקותי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם והקימותי את דברי אתך וגו' ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל ויבן שלמה את הבית ויכלהו וגו'. הנה שהטיל מודעא רבה במעשה להודיעו שהוא בנין תלוי בתנאים אשר אם יקיים אותם יהיה הוא הבן אשר נשבע לדוד עליו (שמואל ב ז׳:י״ד). אמנם אם לא יקיימם יהיה הדבר בו למרחוק כמו שאמרנו. והוא הדבר עצמו שפתר לו בסופו ביום חנכת הבית אמר (מלכים א ט׳:ז׳) אם שוב תשובון וגו' והכרתי את ישראל וגו' ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים והבית הזה יהיה עליון כל עובר עליו ישום ושרק וגו' והנה באמת היום ההוא יום חנוכת הבית לא יום בשורה רעה זו אלא מפני שרצה להודיעו ולגלות את אזנו שלא יטעה במחשבתו בשיהיה זה הבנין הנצחי אשר לו הוטל עליו תנאי. לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שלא ישמרו התנאים ההם הודיעו מה שהיה נכון מאת האלהים וממהר לעשותו מענין חרבנו וכמו שביאר ירמיהו הנביא בפירוש (ל"ב) כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת לפני למן היום אשר בנו אותה. ואין ספק שעל הבית היה אומר שהיא עקר העיר. והנה דוד המלך לא שכח הענין הזה החמור בצואתו מחמת מיתה כשאמר (מלכים א ב׳:ג׳) אנכי הולך וגו' ושמרת את משמרת וגו' למען יקים את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם וגו' הודיעו כי בשמירת התנאים ההמה יהיה הוא האיש אשר הוגד עליו אבל בזולתם יהיה אותו חוטר ונצר אשר הוגד עליו למרחוק שישמור אותם בכל לבבו וכמה ביאר כל זה עת שאמר (תהילים קל״ב:י׳) בעבור דוד עבדך וגו'. נשבע י"י לדוד וגו'. אם ישמרו בניך וגו'. היה מתפלל כי בעונו ובעבורו לא ישיב פני שלמה משיחו מהשכין כבוד שכינתו בבית ההוא אשר בנה שכבר נשבע לו אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכס' לך על כל פנים מבלי שום תנאי. אמנם אם היה תנאי בהבטחתו לא היה כי אם בשבניהם לעד ישבו לכסא לך. הרי שראה והכיר אמתת הענין ברוח קדשו והודה שקיום השלשלת בתנאי אם ישמרו בניך את בריתי וגו' בלי שום ספק: והנה על חולשת בנין זה הבית ועל התרופפות עמודיה ויסודותיה אמר: We find that Solomon tells Chirom that he has the task to build the temple of which G-d had told his father David that his son would build it. (Kings I 5, 19.) The Zohar points out that when G-d mentions the selection of a city for His temple and the appointment of a king, the fact that David was chosen king does not indicate that the time had arrived to build the temple. Since it was David's dearest wish however, and after him that of Solomon, G-d did not prevent Solomon from building the temple. The latter, however, had persuaded himself that he had been carrying out G-d’s desire. G-d Himself warns Solomon in Kings I chapter six, that the continued existence of the temple would depend on a number of conditions. Not so with the beyt olamim, the eventual temple, as we have demonstrated previously. The warning is repeated during the dedication ceremony.
שיר המעלות לשלמה אם י"י לא יבנה בית וגו' (תהילים קכ״ז:א׳). הנה שהישיר דבריו אל שלמה הבונה הבית ואמר ברוח קדשו שמע נא בני שלמה אם י"י לא יבנה בית בכבודו ובעצמו כמו שהועד לקץ ימים באמרו כי בנה י"י ציון ואני אהיה לה לחומת וגו' כמו שכתבנו הנה באמת שוא עמלו בוניו בו. ועליה אמר שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת כלומר מה תועיל הקדימה בענין זה אחר שעתיד' מהרה להבטל. ולרמוז אל מה שעמלו בבנינה ובתקונה אנשי הגולה אמר אוכלי לחם העצבים כי כן היו אוכלים בבנינו בימי נחמיה ועזרא דכתיב שם (נחמיה ה׳:א׳-ב׳) ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים ויש אשר אומרים בנינו ובנותינו אנחנו רבים ונקחה דגן ונאכלה ונחיה ויש אשר אומרים שדותינו וכרמנו ובתינו אנחנו עורבים ונקחה דגן ברעב. ויש אשר אומרים לוינו כסף וגו'. סוף דבר שהיו בונין את הבית ואת העיר מתוך צער גדול וחרפת רעב. אמנם על הבית האמיתי אמר כן יתן לידידו שינה ירצה כי עד שיבנה הבית ההוא לא הגיע הדבר שאמר ידידו המשורר (תהילים קל״ב:ד׳-ה׳) אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו'. אמנם כאשר יבנה אותו כן יתן לידידו שנה ערבה ומתוקה כי אז מצא מקום לה' מכון לשבתו עולמים. וסמך הנה נחלת ה' בנים וגו' לומר שעל ידי ברכת הבנים והמשך השלשלת מהם תתקיים בזרעו ובביתו זה הענין הנפלא מהבטן הנצחי. אמנם ירמיהו הנביא אשר אמר כי העיר ההיא היתה לפניו על אפו ועל חמתו מיום אשר בנו אותה כמו שאמרנו הנה הוא אשר קיים כל מה שאמרנו בסוף הנבוא' ההיא אמר (ירמיהו ל״ב:ל״ז) הנני מקבצם מכל הארצות אשר הדחתים שם באפי ובחמתי ובקצף גדול והשיבתים אל המקום הזה והשבתים לבטח והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי הנה באר בפירוש הגמור כי הדבר אשר היה תחלה על אפו ועל חמתו יהיה בסוף בהשלים כל התנאים ההכרחיים ההם בכל לבו ובכל נפשו באופן שלא יסור לעולם: הנה שנתבאר מכל מה שנאמר שכבר נמצאו בכתובים אל דירת האלהות בינינו שלשה מיני דיורין. האחד הוא המשכן אשר נתפרסם ענינו בתורה האלהית אשר עמדנו על ענינו. והשני הוא הבית אשר בנה שלמה אשר נזכרה בספר שמואל ובספר מלכים ובדברי הימים על הדרך שנתבאר. והבית השלישי העתידה להבנות על ידו יתעלה אשר בא עליה כל ספר יחזקאל כמו שהוכחנו ואשר נבאו עליה כל הנביאים כלם כאשר נתפרסם:
ולדעתי כי לכל הדברים האלה ואל הסוד הזה העצום כוונו חז"ל במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה שהם אמרו אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וכו'. אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה. אתם הבנים ואני האב עשו לי הבית. והנה באמת הדירה הוא רמז גדול אל המשכן שנעשה במדבר. וכי כמוהו נעשה מקרשים מטולטלים ושם היה רועה אותם כל ארבעים שנה שהיו רועים במדבר. במן. ובשלו. ובבאר. וכמו שאמר (דברים ב׳:ז׳) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר. אמנם הבית אשר בנה שלמה לפי שלא נתקיימה ולא היתה דירת קבע אל השכינה כמו שהיתה הכוונה לזה קראו אותה סוכה להורות שלא היתה הכונה האלהית בה רק בדרך עראי כענין הסכה לבד. וכן תארו דוד באומרו (תהילים כ״ז:ד׳) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו' וסמך ליה כי יצפנני בסכה וגו'. וכל הימים אשר היה הבית נכון נמשלו ישראל לכרם והוא כמו שאמר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. (שיר השירים ח׳:י״א) כרם היה לשלמה בבעל המון ובשם ישראל יכנה (שם א') כרמי שלי לא נטרתי. והקב"ה היה שומר כגון זה שיושב ומשמר אותם כמו שאמר בפי' פעמים שלש (מלכים ב י״ט:ל״ד) וגנותי על העיר הזאת להושיע' למעני ולמען דוד עבדי. ועל זה הענין כשנסתלק הגנת הגנן מעל סביבותיה נאמר (ישעיהו א׳:ח׳) ונותרה בת ציון כסוכה בכרם וגו'. והשומר הלך חלף לו. וכן נאמר על חרבנה (שם ה') הסר משוכתו והיתה לבער. ולא שכח זה ירמיה בקוננו עליה (איכה ב׳:ו׳) ויחמוס כגן שכו: אמנם על מה שיקווה מהתחזקות זה הענין והיותו על שלמותו לקץ הימים כמו שביארנו אמר הנביא עמוס ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם (עמוס ט׳:י״א). והנה לפי שהענין הסוכה והכשירה הוא כשתכלול שלשה דפנות והסכך (סוכה ב'.). הנה על הדפנות שהיו נפרצות במלואן אמר וגדרתי את פרציהן. ועל הריסות הסכך אמר והריסותיו אקים: ועל קיומ' והעמדת' לעד אמר ובניתיה כימי עולם. הנה שהוציא' מכלל סוכה והעלה אותה לכלל בית קבוע לדיר' לעד לעולם שמאמר כימי עולם הוא שיבנה אותה קיימת ונצחית לעד כימי השמים על הארץ והוא אשר כוונו אותו חז"ל במשל השלישי שאמרו אתם הבנים ואני האב עשו לי בית וכמו שאמר ליחזקאל אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית ירצו שיכלמו מעונותיהם אשר בעבורם לא נתישבה עדיין כי אם בתורת חצר וסוכה לבד. אמנם מכאן ואילך יתקיים כל מה שנאמר לדוד מהנצחיות ומה שאמר (שמות ט״ו:י״ז-י״ח) מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד ומה שאמר (תהילים ק״ב:י״ג) אתה ה' לעולם תשב וגו'. ועל זה הבית נתנבא חגי הנביא בזמן עולי הגולה באומרו (חגי ב׳:ו׳) כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ את הים ואת החרבה והרעשתי את כל הגוים ובאו חמדת כל הגוים ומצאתי את הבית זה כבוד וגו' גדול יהיה כבוד הבית האחרון וגו'. כי איך יעלה על הדעת שיאמר כן על שפלות הבית ההוא וחוזק בדקיו הנעש' אז בחרפת רעב ולא ביד חזקה בעודם תחת ממשלת מלכי הגוים שהיו עושים על פיהם ומהם היו לועגים להם לאמר (נחמי' ג') מה היהודים האמללים עושים אם יעלה שועל יפרץ את חומת אבניהם. והיותר קשה שחסרו בבנין ההוא החמשה דברים העקריים שבבית הארון והאורים ואש עליונ' שכינה ורוח הקדש (יומא כ"א.) ואיה כבודו. אלא שהכוונ' לו בהפך והוא להמעיט המעש' ההוא והבנין אשר הם מתעסקים בו ולומר כי הכל הוא מעט וכאין בעיניו כי הוא עתיד להרעיש את השמים ואת הארץ וכו'. והוא יהא סוף המלחמות בבוא יום ה' הגדול במלחמת גוג ומגוג שנאמר בו (יחזקאל ל״ח:י״ט) בפרשת ביום בוא גוג וגו'. ובקנאתי באש עברתי דברתי אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ורעשו מפני דגי הים ועוף השמים וחית השדה וכל הרמש הרומש על האדמה וכל האדם אשר על פני האדמה ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומ' לארץ תפול וקראתי עליו לכל הריו חרב וגו' ונשפטתי וגו' וסוף והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' ושם סמוך (מ') כתיב ענין בנין הבית כמו שכתבנו למעל' ראה כי אל הזמן הזה כיון חגי הנביא כי אז האל יתעלה בכספו וזהבו אשר לא יחסר כל בו כמו שהם היו אז חסרים ומבקשים אלו מאלו ואז יבנ' הבית לשמו אשר יתפרסם שיהי' גדול כבוד הבית ההוא האחרון מהראשון. כי הראשון היה במדרגת הסוכה וזה במדרגת בית גדול וקדוש. ובמקום הזה יתן שלום נצחי אשר ישב שם עם בניו דירת קבע ולא יריבו עוד לעולם. ולזה אמרו חז"ל (ש"ר פ' ל"ד) כבוד הוא לאב שיהיו בניו עמו במה שנתקיימה כונתו הראשונ'. וחכמתו השלמ' היא המשיכ' אותה בכל הדורות ההם עד הקים את דברו הטוב להגדיל שמו ולקדשו בפני כל באי עולם ואז יהי' כבוד גדול לבנים שיהיו אצל אביהם תחת אשר היו לועגים הגוים ומחרפים אותם לאמר איה אלהיהם (תהילים ע״ט:י׳). וכמו שאמר המשורר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו וגו' (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳). אמר כי בשוב ה' את שיבת ציון בימי עולי גולי היינו כחולמים ירצ' דברים חלושים מאד כאלו היה בחלום. אמנם במלאת ה' את דברו הטוב שאמרנו אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה כי אז העמים יכירו ויודו לאמר הגדיל ה' לעשות עם אלה הפך מה שאמרו מה היהודים האמללים עושים. ולזה יהיה הצלחה בכבוד גדול כמ"ש (משלי י״ז:ו׳) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ובזה יתקיים מה שאמר ומלאתי את הבית הזה כבוד כי בהיותם על זה האופן יושלם היישוב ובהיכלו כלו אומר כבוד: הנה שעלה בידינו מכל זה שהבית הגדול והקדוש שהיתה הכוונה בו להיותו מכון שבתו בינותינו עדיין לא בא לכלל יישוב אלא היתה התחלת' ממעש' המשכן ונמשכה השלמתה עד סוף ימי כל הגליות. והבית אשר בנה שלמה לא היתה כדאי להיותה דירת קבע. אם מצדו שלא זכה לכך כנזכר. ואם מצד זכות כל הדורות שנמשכו אחריו. ואין צ"ל שלא נשלמה במה שתקנו בה עולי הגולה וכ"ש במה שעשה הורודוס עבד בית חשמונאי אשר מלא ידיו מדם נקיים והחכמים שבישראל (ב"ב ד'.) אלא כל ענייני הבית הזה אשר בידם מתחלה ועד סוף היה כעין דוגמא ודמיון להעיר את לבבם ולהודיעם במה יכשלו כדי שיקבלו הזירוז והאזהרה לכל מה שיצטרך להם בסוף כמו שהיה הענין במצוה הראשונ' שנצטוה בה אדם הראשון לענין המצות כלן שנצטוו בהם ישראל לסוף. וכאלו כל הזמן הארוך הזה לא היה ענינו אצלנו רק כאירוסין נמשכים אשר נתעוררו בהם כמה בלבולים עד אשר באו לכלל האישות השלם אשר לא יבא עוד עליו ערעור לעולם אשר בזה יסתם פיהם של מערערים עלינו ועל חרבן ארצנו ושממות היכלנו. כי על דרך האמת לא נבנה ולא נתקיים דבר מכל דבריו הטובים עמנו וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אשר משם תתחיל הדירה הקבועה ולא תפסק לעולם. וכמה נתאמת זה הענין המעול' ע"י שלמה החכם מתרף מגלת שיר השירים במה שזכר בנעימות שירו ויופי מליצתו כל הענינים מדבוקים ונגודים אשר אירעו לנו עם אלהינו מיום צאתנו ממצרים עד שבנה שלמה את המקדש כי אז נחשב כיום כניסת האומה הזאת לחופה עמו ית' כמו שאמר שם (שיר השירים ג׳:י״א) צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ונאמר שם (ד') אתי מלבנון כלה וגו' כי כל מה שנמשך ראשונ' היה לו במדרגת האירוסין. וספר מה שימשך ביניהם מיד מהזלזול בכבוד הבעל סמוך לכניסת' לחופה והמיאון והסירוב בדבריו ומוסריו ותוכחותיו עד שנמאס' בעיניו ואע"פ שנכנס' לחופה לא נבעלה וברח ממנה זמן הרבה מאד אשר בו קבלה מהרע והצער שיעור מה שהספיק להעיר את אזניה ולהרעיש לבה על חסרונו ולשוב בכל לב ובכל נפש לחזק אהבתו ולעורר שאר האומות עמה כמו שנרמז הכל בדברי עצמה בפירוש (שם ה') אני ישנה ולבי ער וגו'. עד שלסוף כל אלו הענינים ישוב לב הבעל אליה ויכמרו רחמיו עליה ויתחיל לאהבה באומרו (שם ו') יפה את רעיתי כתרצ' וגו'. ויזכור ממנה ארבעה שבחים אשר נשארו עמה עם כל צערה ודוחקה מהם שהזכיר בשעה שנכנס' לחופה בפירוש (שם א') הנך יפה רעיתי. ואז יבשרה בנחמה האחרונ' במאמר (שם ו') מי זאת הנשקפ' כמו שחר אשר בה יאמר (שם ז') שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך וגו'. כי אז ישיבה אליו שיבה שאין אחריה עוד חזרה ונסיגה. והוא גמר החבור והזווג בענין שלא קדם כמוהו. ולזה סדר שבחיה כמו שעשה בלקוחים הראשונים אבל הוסיף בהם ושנה סדרם. וזה כי בשבחים הראשונים סדרם ממעל' למטה ולא זכר רק השער והעינים והשינים והשפתים והדבור והרקה והשדים שהם שמנה איברים חיצוניים אשר יוכל הרואה לראות אותם בכל כלה שירצה והיה כן לפי שלא היתה עמו אז אלא כענין הארוסה שלא נגלו אליו בית סתריה וכמו שנזכר שם (ד') גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. אמנם בחבור האמיתי הזה האחרון אשר הוא גמר הזווג השלם אשר בו נכנסה עמו חדר בחדר על הדרך שאמר הנביא (ישעיהו ס״ב:ה׳) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. ונאמר (שם נ"ד) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו וגו'. אז יוכל לגמור ההלל והשבח באיברים שלא נתנו לראות בתחל'. ולזה התחיל הסדר דרך גבר בעלמה. ונאמר (שיר השירים ז׳:ג׳) מה יפו פעמיך וגו'. חמוקי ירכיך וגו'. שררך אגן הסהר. בטנך ערמת חטים. כי הם ארבעה דברים פנימיים הנשארים והנסתרים בתחלה והמשיך שני שדיך עד סוף השער. והיא גם היא חתמה הענין באומר' אני לדודי ועלי תשוקתו עד אומרה שימני כחותם וגו'. מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה. להורות כי האהב' ההיא קשורה בחבלי החוזק ובעבותות הקיום אשר לא ינתקו לעולם. והנה הוא באמת הלוך ישר ונכון לכללות המגלה ההיא כמו שביארנוהו והארכנו בענינו שם בפירושה. והנה הוא מורה ומוסכים מאד לכל מה שאמרנוהו הנה מעצם הדרוש אשר עמדנו עליו ומכוונת חז"ל במאמר שביארנו. עם היות שכבר אפשר שכיונו הם ז"ל אל שלשה חלקי המשכן. וקראו אל החצר דיר כתרגומו וצורתו ואל ההיכל סוכה שהרי היו בו שתי דפנות כהלכתן והשלישית בפרוכת שהיתה עומדת בפני רוח מצויה והוא מסוכך ביריעות שנראין בו הקרסים כככבי החמה. וקדש הקדשים הרי הוא כבית שהיו בו שלשה כתלים מקרשים והפרכת היתה המחיצ' הרביעית. וסגלת המלך שהוא ארון הברית גנוז בתוכה. והנה כל איש אשר ידבנו לבו לעשות עצמו דוגמת המשכן כמו שאמר האל יתברך (ש"ר פ' ל"ג) והלא אפילו אחד מישראל יכול לעשותו כאשר ביארנו בשער הקודם. הנה כשיהיה במדרגת החצר מופשט מהפחיתיות הבהמיות הרי הוא ראוי למזון ופרנס' שבזולת זה אסור להטפל בו שהוא פחות מחיות השדה וכמו שאמר רבי (ב"ב ח'.) אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ. אמנם כשיהיו בו קצת מדות הרי הוא מותר. וכמו שאמר (שם) רבי יונתן פרנסני ככלב וכעורב ירצה שנתחברו בו ב' טעמים. הראשון הכרח העורב שאין מי שיפרנסהו זולתו ית'. והשני קצת מדה טובה כמו שהכלב הוא מכיר מי שמאכילו ומחזיק לו טובה יותר משאר החיות (הוריות י"ג). ולזה אמר אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וגו'. אמנם כשיכנכס אל ההיכל ויבא אל חדרי החכמה והתורה הרמוזים בכלים ההם כאשר אמרנו כבר הוא ראוי לשמירה מעולה. וכמ"ש (ש"ר פ' ל"ג) תלמידי חכמים תורתן משמרתן. ולזה אמר אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה וגו'. אמנם בהכנס אל בית קדשי הקדשים הרי הוא כבן אצל אביו שיושב עמו בצל האהבה והכבוד. ולזה אמר אחם הבנים ואני האב עשו לי בית וגו'. והוא ג"כ דבר נאות במאמר. אלא שהראשון יותר נראה ויותר מועיל ויותר מעולה בעיני כל בעל שכל מאישי האומה הזאת הקדוש' המיחלים קץ הפלאות הנרדפים מכמה פקפוקים ותשובות שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם. לכן ראיתי לעשות ממנו שער מיוחד ואמרתי אך טוב לישראל שיכתב ויסמך אל מעשה המשכן הנכבד שהיה התחלת הענין הלזה המעיר על סוף טובותינו והצלחותינו ויהיה לפה ותשובה לכל פוצה פה ומצפצף כנגדנו וה' יגמור בעדנו ובזה יושלם כל מה שכווננו אליו בזה השער: The Midrash quoted at the outset of this chapter, listing a variety of comparisons for the Israel/G-d relationship, refers to the various temples. The first example, the shepherd and his dwelling, refers to the tabernacle in the desert. G-d’s function in the desert was to provide all the needs of the people directly. (Manna-water-meat) Solomon's temple,-since it did not endure-, was referred to as a hut, the need of the guardian to keep manning his observation post. Israel was referred to as the vineyard during that epoch. (Compare Isaiah chapter five or Song of Songs chapters one and eight) In the first chapter of Isaiah we find that after the destruction of Solomon's temple, Israel is described as having been abandoned like a hut in a vineyard. These various prophecies envisage the rebuilding of something permanent. None of the prophecies concerning rebuilding can be matched to historic events that have already occurred. A temple that lacked the holy ark, to mention but one of the many items missing in the second temple, and one that had been built at the direction of, or at least with the consent of a gentile government to which Israel owed allegiance, cannot possibly be something that manifests G-d’s reign on earth. Chaggai and Ezekiel clearly refer to the temple of the future. If it is an honour for the father to be surrounded by his children as the Midrash says, the small number of Jews that returned to Israel during the reign of Cyrus etc., surely cannot confer much honour on the father. This latter condition will only come about as we read in Psalms 126, "when the Lord returns to Zion we shall be as dreamers," during an era of which we can truly say "then our mouth will be full of laughter and our tongue will be filled with jubilation." That the expanded temple in the days of Herod- a slave of the Hasmoneans-, his hands bloodstained by much Jewish blood, could not be the temple envisaged by our prophets, goes without saying. One must therefore view the entire relationship between Israel and G-d as that between groom and betrothed. The proper husband/wife relationship is to be consummated when the permanent temple will be built. An alternate view of the opening Midrash would be that it refers to parts of the tabernacle. The inner sanctuary would be referred to as the house, the sanctuary proper, heychal, as the hut, and the courtyard as the enclosure, the pen. In the latter event, "enclosure," G-d has a claim on us because He provides food and shelter. In the case of "hut, He can demand more, since He has also given us the Torah. In the case of "house," since He is prepared to act as our father, providing All, He can expect that we prepare His abode accordingly. The author clearly refers the first approach.