יבאר כי יגיע יותר תועלת היות עשרת הדברים ענינים אנושיים והמוניים מהיותם דרושים ועמוקים: ויבאר סדר הדברות על ערך מערכות השמים וגו': THE TEN COMMANDMENTS.
וידבר אלהים את כל הדברים. אנכי יי אלהיך וגו': "And God spoke all these words" etc. "I am the LORD thy God" etc.
דרש ר' עולא רבא אפתחא דבי נשיאה מאי דכתיב (תהלים קל"ח) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך: בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש כששמעו כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבה בר יצחק אמר מהכא (שם קי"ט ) ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך וכי ראש דברך אמת ולא סוף דברך אלא מה סוף דברך אמת אף ראש דברך אמת (קידושין ל"א.). The Talmud in Kiddushin 31, reports that the great Rabbi Ulla expounded at the entrance of the house of the President concerning the words in Psalm 138,4, "all the kings of the world acknowledge You, since they have heard the words from Your mouth." It does not say "word." When G-d commenced the commandments with the statement "I am the Lord your G-d" etc., the nations of the world said "He is concerned only with His own glory." Once they heard the commandment "honour your father and mother so that you will live long etc," they reconsidered and accepted the validity of the first utterance. Rabba, son of Rabbi Yitzchak says that this also explains the verse in Psalms 119,160, "the beginning of Your word is truth." He asks "are not the end of Your words truth also?" The explanation is that just as the end of Your words are truth, so are the beginning of Your words truth also.
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי בראותינו ההכנות הרבות אשר יעשה איש חכם ונבון בהשתדלות עצומה למען השיג דבר מה, הלא בצדק נשפוט מזה, כי הדבר ההוא בלתי ספק יקר ונכבד מאוד, כי לולא זאת מה כל החרד' הגדול' הזאת אשר חרד אליו להשיגו, אחר הודענו כי בעד השגת דבר קטן ופחות הערך לא יעמול ולא ייגע איש דעת ונבון דבר להכין הכנות רבות וגדולות כאלה, כמש"א המליץ (פי"ב מס' בחינות עולם) ד"מ שלא יחשב פועל חכם להכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחת ושפט מזה, שגם בריאת השמים והארץ וכל צבאם, שהם גופים גדולים ונכבדים יותר מבני אדם פחותי ערך כנגדם הית' בלתי ספק למען השיג על ידן תכלית יקרה מאוד הנודעת רק ליוצרם ית' ונעלמת מעיני קצרי ראות, כי אם כל בן דעת אנושי לא יכין הכנות רבות וגדולות כ"ח למען השיג על ידן תכליות נכבדות ויקרות, אף כי הי"ת אשר אין חקר לתבונתו ואף כי הרב ז"ל חלק על משפטו זה במקצת (עיין שער ה') בכל זאת השכים עמו בענין זה כי רבוי ההכנות יעיד על יקרת התכלית המושגת מהן וע"ז רמז גם מרע"ה בתפלתו "למה ה' יחרה וכו' אשר הוצאת ממצרים בכח גדול" וכו' שר"ל הלא תתנגד זאת לחכמתך הנשגב' אם כל הגדולות והנפלאות אשר עשית לעמך בהוציאך אותם ממצרים, תהיינה לתוהו ולריק אחרי שתאבדם עתה כרגע' מלבד כי יניא לבב מצרים לחשוב בהיפך ולאמר, כי התכלית אשר שמתי לך למטרה בכל פעולותיך אלה היתה רק לרעה ולא לטובה, וז"ש למה יאמרו וכו' ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" וכו' ויתעו עי"ז לחשוב כי אל חפץ ברעת בני אדם ושמח לאידם אתה חלילה ולא להטיב למו מגמתך, וזאת היא גם תמיד נחמתינו בענינו, כי לא יטוש ה' את עמו אחרי כי הואיל לעשות להם כבר בימי קדם גדולות ונפלאות, ולמען לא יחולל שמו הגדול בין עמי הארצות אשר נפזרנו בתוכם כמאמר הכ' "וקדשתי את שמי הגדול" וכו' (יחזקאל ל״ו:כ״ג) ונמשך מכל זה בהתבוננו כל ההכנות הגדולות והעצומות, אשר עשה הי"ת בהגלותו על הר סיני לעיני כל ישראל הנקבצים שמה עם כל זקניהם וחכמיהם, לתת להם את תורתו באותות ובמופתים נוראים לאין מספר, אשר הראה להם במעמד הקדוש והנבחר הזה, הלא בצדק נשפוט, כי לכל אלה הפעולות היקרות וההכנות הנכבדות ראוי שתהיה גם תכלית יקרה ומעולה, ועתה הלא נתעורר לשאול, מדוע לא גלה להם אז הי"ת דעות אמיתיות וביאור העיונים השכלים והדרושים העמוקים אשר נבוכו בהם הפילוסופים, ד"מ אחרי שהודיעם במצות זכור וכו' כי בששת ימים ברא הכל מאין, היה לו להודיעם ג"כ האופן, איך נבראו ברואים רבים אלה השונים למיניהם ממנו, אחרי שהוא האחד הפשוט בתכלים האחדות, גם איך הושפע הגלגל העליון (ר"ל הגלגל היומיי לדעת הקדמונים, (עיין מכל זה בביאורי לשער ב' ומבוא לשער ל"א) אחרי שהוא בכל זאת עצם גשמיי וחמריי, מהשכל הנבדל הראשון אשר הוא רק עצם שכליי ולא חמריי, ואיך היא צורת הגלגל הזה ומי מניעו, אם השכל הנבדל הזה, או הי"ת בעצמו ובכבודו ? ובענין ידיעת הי"ת היה לו להודיעם, איך ידע בידיעתו האחת והפשוטית, את הדברים הרבים והמתחלפים, ואיך ידע הדברים המתחדשים בכל יום ורגע, אחרי שלא יחודש דבר בידיעתו ית' שהיא ג"כ עצמותו שלא תשתנה ? ואיך ידע העתיד להיות, ואת אשר יבחר האדם, ד"מ משני קצות האפשר אשר לפנינו, ד"מ הטוב והרע, מבלי אשר תושלל עי"ז הבחירה החפשית ממנו, ויהיה מוכרח לבחור במעשהו את אשר ידע הי"ת מלפנים כי יבחרהו ? (עיין מזה רמב"ם ספ"ה מהלכות תשובה) ובמהות הגלגלים היה לו להודיעם, אם הם בעלי נפש שכלית, המתנועעים ברצון חפשי בתנועתם הסיבובית, תחת כי תנועת הדוממים שהיא רק מבעית ובלי רצון חפשי, הוא רק על קו ישר למעלה או למטה או לצדדים, או לא ? ומספרם האמיתי מה הוא ? אשר בכל אלה נחלקו חכמי המחקר מעולם, ואם הודיעם הי"ת כל זה, היו דגולים בידיעתם זאת מכל, זולתם, כמו שיחדם בהודעתו אותם אמונת החידוש בששת ימים, אבל עתה, הלא שאר המצות ממצות כבד והלאה, כוללים רק דברים הכרחיים לקיום החברה האנושית, הנודעים גם לשאר אומות, אף שלא עליהם נגלה כבוד הי"ת, ועיקר אחדות הבורא ית' והרחקת השיתוף הנכלל במאמר אנוכי ולא יהי' לך יודע ג"כ ע"פי מופת שכלי כמו שביאר הרמב"ם מאחז"ל שאמרו "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" שהכונ' שנדעם גם מפי גבורת המופת השכלי, ואחרי אשר נכיר גדולת עצמותו ית' ורוממותו. הלא יחוייב מעצמו לכבד שמו כראוי ולבלתי שאיתו לשוא, וא"כ רק מצות שמירת השבת ואמונת החידוש נתחדש להם אז במעמד הנבחר הזה, וכל זה נראה כמתנגד בהשקפ' ראשונ', אל מה שנחשוב שהיה מהראוי להודע ע"י המעמד הגדול הזה אם היתה תכליתו נערכת אל ההכנות הגדולות אשר היו לפני ובשעת המעמד ההוא ?
ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל, כי תכלית המעמד הנבחר הזה לא היתה להרחיק דעות התועים במהות הי"ת, המיחסים לו תארים והתפעליות אשר לא יתכנו לו לפי העיון השכלי הדק והאמיתי, כי אלה לא יזיקו לאדם בבחינת מדותיו ופעולותיו המוסריות (אשר הישרתם היתה התכלית העיקרית בהתגלות הי"ת, בהיפך להרחיק מהם הדעות הנפסדות אשר יחשבו הפילוסופים בעיון שכלם הדק, ד"מ בהכחישם יכלתו לשנות חקי הטבע, אשר יתנהגו לפי דעתם מאז ומקדם רק על פי אופן אחד בלתי משתנ', בעבור האמינם בקדמות העולם וכל חקיו הטבעיים, והכחישם ידיעת הי"ת פרטי עניני ופעולות בני אדם, והשגחתו עליהם להענישם. או לתת להם שכר כפרי מעלליהם הטובים והרעים, כי כל אלה הדעות הנפסדות הרחיקו לא לבד קצת מאבותינו מני עולם, מהדרך הנכוחה והישרה, והבדילו בינם לבין אלוקיהם, בחשבם, כי הסתיר יסתיר פניו מכל הנמצאים זולתו, שהם פחותי ערך ושפלי המעל' נגדו, ולא ישקיף וירא ממכון שבתו עליהם, ובעבור זאת בחרו ג"כ להשאר במצרים תחת יד אדונים קשה, מצאת לחפשי כמו שאמרו, "כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר", יען דמו בנפשותם, כי במדבר מקום אשר לא יהיה מושל אנושי עליהם, יהיו מופקרים לצמיתות בלי מחסה ומגן כלל, ונתונים בעבור זה לבז ולמשיסה לכל עובר: כ"א גם בכל הדורות שעברו עד היום הזה, הסבו הדעות הנפסדות האלה. כל הרעות המוסריות הנמצאות בתוכנו, והעונש הגדול המסובב מכל אלה להיותינו נפזרים בארבע כנפות הארץ, והן הם אשר צררונו מנעורינו מאז היינו לגוי עד עתה, להביא עלינו השוד והשבר, (וכן יורה הנסיון גם בשאר האומות, כי בעת אשר תעו אחרי דעות הפילוסופים הנפסדות, להכחיש בידיעת והשגחת הי"ת לחשוב ולאמר "לית דין ולית דיין חלילה" היו פורעי מוסר ועושים לא לבד כל התועבות אשר שנא ה', כ"א גם חקי הטבע הפרו, וגדרי המוסר השכלי הרסו, וכל חלקה טובה ומדה יקרה אשר הטביע ד' בקרב לב האדם, הסירו ממנו, והיו כזאבי ערב טורפי טרף, איש על אחיו לא חמלו, וכל רע שחת רחמיו על עמיתו, ורק למען בצוע בצע ומלאות תשוקתם הגופנית, היתה כל מגמתם, כמא"הכ "כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ" (ר"ל אם שלש עמודי כל חברה אנושית אלה ימוטו, אז) "אלה וכחש רצוח וגנוב ונאוף פרצו" וכו' (וקורות ארץ זה קרוב לששים שנה, עת תעה העם אחרי דעות קצת מחכמיהם הנפסדות, ומרדו במלכם, לנו לעד, כי כל השומע התועבות אשר עשו בעת ההיא, הלא תצילנה שתי אזניו), ונמשך מזה, כי אלו הודיעם הי"ת במעמד ההוא עוד עיונים דקים ורוחניים ממהותו וידיעתו ית', לא לבד שלא הרחיק מהם עי"ז הדעות הפילוסופיות המתעות אותם, כ"א החזיקם בם, כי רוב העם היו אז קצרי השגת והבנת אמיתת העיונים הדקים האלה, ואף אם הבינום לפי שעה כנוח עליהם רוח ה' במעמד הנבחר ההוא, בכל זאת אחר זמן מה, ואף כי בדורות הבאים כאשר הוחקו הדברים האלה לעד בעט ברזל ועופרת, מלבד שלא היו מבינין אותם כראוי, אחרי כי נעלים הענינים האלה מהשגת רוב בני אדם, היו גם מתעים ומרחיקים אותם מעל ה"ית ומאמונת ידיעתו והשגחתו עליהם, כי היו אומרים "הלא גבהו דרכי העצם הנשגב מדרכינו, ואיך נוכל לחשוב שישקיף ממרום קדשו עלינו ועל מעשינו," ועי"ז היו נופלים ברשת הטעות, ע"כ היה מחכמתו ית' לדבר אליהם במעמד ההוא, כאשר ידברו בני אדם, באופן מובן לכל העם בלי דקדוקי הפילוסופים, למען השרש עי"ז בקרבם אמונת מציאות הי"ת, אחדותו ויכלתו לשנות טבעי כל הברואים למען היטיב להולכים בתום לבם, והשגחתו הפרטית על בני אדם, וכי אף בהיותו רם ונשא בורא שמים וארץ, יביט ממכון שבתו גם אל עני ונכה רוח, לעשות משפט וצדקה בארץ, וכי גם באלה יחפוץ כי יעשנו בני אדם, כי בשומם כל זאת תמיד אל לבם, הלוא בכל מאמצי כחם ישתדלו לשמור כל המצות האנושיות אשר צום אח"כ לסבב על ידן אושר ושלום האבדה האנושית בכלל, כי האמונה בידיעת הי"ת והשגחתו הפרמית היא לבדה תסבב עשות בני אדם הטוב והישר בעיני ה', ועזבם דרך רשע לפרוע מוסר ולפרוץ גדר המישרים, ע"כ קורא גם החכם השלם תמיד באזנינו לאמור, "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", וע"כ הציג בראש כל המצות האלה מצות כבד וכו' בעבור היות כיבוד האבות המסבב שלום ואושר האדם הבייתי, הגזע הטוב אשר ממנו יסתעפו גם שמירת שאר המצות, ועשיית שאר הפעולות הטובות המשחרות טוב הנהגת המדינה ואושר החברה האנושית בכלל, ועל ענין זה רומז גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "בשעה שאמר הק"בה אנוכי ולא יהיה לך וכו' אמרו אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש" ר"ל הדעות הנפסדות אשר הושרשו משאר האומות וחכמיהם, גם בלב קצת מבני ישראל, הסבו אותם לחשוב, שלא לבד שהאמתיות הנצחיות האלה, נודעות לנו כבר גם על פי העיון השכלי והפילוסופיי, הן מגדילות רק כבוד הי"ת, ומסבבות אותנו להסתפק, בהשגחתו עלינו, אחרי שהוא רם ונשא לבלי תכלית, "אבל כששמעו כבד וכו' חזרו והודו למאמרות הראשונות כי ראו והשכילו שהקדמת הודעת אמיתיות הנצחיות במאמרות הראשונות היתה רק לסבב על ידן שמירת כל המצות הבאות האלה, לשחר על ידן טוב ואושר האדם הזמני והנצחיי. אין ספק כי עוצם החרדות ורוב הזמנות אשר תעשינה ע"י איש חכם ונבון אל דבר מהדברים יעידו ויגידו על גודל הדבר ההוא ועוצם מעלתו. הלא תראה צוה אלישע לאמר אל השונמית הלז הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת ומה לעשות לך היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא (מלכים ב ד׳:י״ג): כי הוא שיער שאותן חרדות לא תחדש אותן אשה חכמה כי אם אל תכלית גדול מתיחס עמהן עד שיהיה עסקו עם המלך או שר צבאו. והנה כאשר אמרה (שם) בתוך עמי אנכי יושבת לא נתישבה דעתו עד שחזר ושאל לגיחזי נערו ומה לעשות לה שא"א שאשה גדולה כזאת תעשה גדולות ללא תכלית גדול מפורסם עד שלזה נתעורר גיחזי ואמר אבל בן אין לה ואישה זקן שהוא התכלית היותר גדול ששער אצלה ומיד אמר לה למועד הזה כעת חיה את חובקת בן. ועם שנתבאר' הכוונה ממה שתלה הנביא החרדות ההנה בדברי עצמה הנה יותר מזה תתבאר ממה שהעיד הכתוב מכוונתה באומרה (שם) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה נא עליית קיר וגו'. וזה כי כאשר ראתה כי הוא מתמיד לעבור עליהם יום יום מה שלא חשבה כן מתחלה גזרה בדעתה שראוי להחרד לקראת איש האלהים הקדוש ההוא ולעשות לו בית וועד לכבוד קדושתו שלא תתחלל עמהם כי ראתה כי בזה היא מרבה בכבוד שמים. וירא אלהים טוב כוונתה בחרדתה ורצה שיצורף אליה טוב גדול ותועלת מפורסם חלף עבודתה. ושני הענינים יחד יעידו על מה שאמרנו שההזמנות הגדולות הנעשות ע"י כל בעל דעת הן עדות לעולם התכלית וגדולתו. וכבר נודע מה שאמר המליץ לא יחשב פועל חכם להכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחת. ובקשו להם תכליות נעלמים לאלו הנמצאות הנוראים מלבד מה שהורגש מהם מהנהגת זה העולם ותועלתו כמו שאמר המליץ (פ' י"ב) אבל יצרם בתכונה ותבונה לא ידעה בלתו וכו'. וכל זה כדי שיהיו התכלית בהם מתיחסים אל ההכנות והפעולות הקודמת. האמנה שכבר כתבנו בזה מה שיאות לפי השכל והדת בשער ה' ת"ל. והנה בטענה זו בא משה ע"ה להליץ לפני השי"ת במעשה העגל כשאמר (שמות ל״ב:י״א) למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת ממצרים בכח גדול וביד חזקה לומר שאם יחרה אפו בהם על זה האופן יאמרו שכל הגדולות והנוראות ההם אשר עשה עמהם לטובתם יהיו ללא תכלית וכבר יהיה שמץ גדול בפועל שיכין כלים עשרת אלפים ככר ללא דבר וזה מה שיביא לאמר שכל הגדולות ההם לא נעשו אלא בבחינה רעה והוא שהכין כלי חצים ומות אל המצריים להוציא ישראל מתוכם להמיתם במדבר והרי יהיו ההכנות והפעולות הקודמות בענין התכלית ומתייחסות אליו והוא אומרו (שם) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה וכבר יהיה זה שמץ גדול מהראשון. ולזה אמר שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך שלא יאות לכבודך שיאמרו כי בבחינה רעה באת עליהם מתחלה ולזה וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו כי ראה טענתו חזקה לשישא אותם וינהגם באהבה וחבה ושימשכו טובותיו עמהם באופן שיוכיח סופן על תחלתן. ועל זה אנחנו סומכין באשר אנחנו שם במצב הדלות והשפלות כי יעשה למען שמו המחולל בזרים לאמר איה אלהיכם ואיה כל נפלאותיו אשר עשה מימי קדם וכמ"ש (יחזקאל ל״ו:כ״ג) וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם כי אני ה' נאם ה' אלהיכם בהקדשי בכם לעיניהם ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם וגו'. הנה שיסוד הברית הזאת הוא אמתת ההקדמה שהנחנו מהתחייב מההזדמנות וההכנות הגדולות תכלית או תכליות גדולות ונוראות מתיחסות אליהן. ועתה כמו כן כאשר בא האלהים להרעיש שמים וארץ לעשות נוראות ופליאות עצומות במעמד הגדול והנורא הזה אשר לא היה כמוהו מן העולם וכמ"ש (דברים ד׳:ל״ג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים וגו'. וכבר נתפרסם שם מציאות חבור כל הדברים הגדולים בתכלית הגדולה להשמיע להם שם עניינים גדולים ונוראים גם כן בתכלית המעלה. אם מרוממות המלמד והרב ית' שמו. ואם ממעלת המעמד בתכלית פירסומו ומוראו. ואם הפלגת רוב התלמידים השומעים הלכה מפיו אשר יש בהם הרבה מששים רבוא הגברים לבד מהנשים והטף וגם מדרגת האמצעיים והם הזקנים שבדור ואהרן וחור ועל הכל משה רבן של נביאים עליו השלום אשר כל אלו הן הכנות והזמנות גדולות בתכלית הגדולה כל אחת מהם לפי טבעה המחייבות שיתחדשו שם הלמודים היותר מעולים. וביאר הדרושים העמוקים האלהיים ויודע להם אז מפי הגבורה אמתת הדבר בכל השאלות העמוקות אשר נואלו בהם דעות כל הפלוסופים כי הנה אחר שהודיע שם שהוא ית' ברא העולם בששה ימים ראוי היה שיודיעם איך יושפעו רבוי הנמצאות המתחלפות בשווי מסבה אחת פשוטה בתכלית הפשיטות. או איך הושפע מהנבדל הראשון הגלגל עם היותו בעל חומר ולא עוד כי גם צורתו ומניעו. גם בעניני הידיעה האלהית איכה ידע את הדברים הרבים והמתחלפים בידיעה אחת פשוטה מכל צד. גם הדברים המתחדשים בלי התחדש בו ידיעה כלל גם העתידים בלי התלות בהעדר גם הצודק משני קצות האיפשר במעשים הבחיריים מבלי הכרעת מציאותו. או שיודיעה נאמנה אם הגלגל הוא בעל נפש או לא ותכלית תנועותיהם ומספרם האמת. וכיוצא מאלו הדברים אשר נתחבטו אליהם כל החוקרים אשר מעולם ועד היום לא הוסכמה בהם בדעתם ולא הגיעו עד סוף תכונתם. ויהיו נא אישי העם הזה המסוגל מיושרים בהם באור הדעת האלהים כמו שהיה הענין בשאלת חדוש העולם כי הוא לבדו נמצא בכל המאמרות מתיחס אל המעמד ההוא כפי הנזכר כי הנה מאמר כבד את אביך ומשם ואילך הוא מבואר שהם דברים טבעיים הכרחיים אל החיים אשר כל האומות מלפנים וגם אחרי כן נפלו על אזהרתם בהם מבלי שיעמדו רגליהם על הר סיני. אמנם אנכי ולא יהיה לך כבר כתב הרב המורה פרק ל"ג חלק ב' כי מגבורת המופת שמעום כמו שחייבו אותם הפלוסופים כלם במופתיהם המוחלטים ומשם באמת יחוייב מאמר לא תשא את שם ה' וגו'. כי כל אשר אמרו בסבה ראשונה הודו במעלתה ורוממותה. והנה אם כן לא נזכר שם דבר מחודש אשר לא יספיק אליו השכל האינושי זולתי מאמר זכור את יום השבת והיה ראוי שיהיו כלם כמוהו או מהדברים אשר נבוכו עליהם החוקרים כמו שאמרנו. ואולם היותם על האופן שהיו הנה הוא כנגד ההקדמה שביארנו מהיותם בלתי מתיחסים אל ההכנות וההזמנות אשר נעשו אליהן במעמד ההוא הנכבד והנורא. ועל זה האופן בעצמו יש להפלא ממה שכתב אלו העשרת הדברים בשני הלחות האלהיות עם הפליגו בפלאי מעשיהם באומרו (שמות ל״ב:ט״ז) והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא שכבר נראת ההכנה ממעשה הלוחות גדולה מאד ממה שיאות לענינים הכתובים בהם כפי הנאמר. והנה באמת העיון הזה אינו קטן הערך וראוי לשום אליו לב כי בהבנתו ובנפול על אמתתו יובן בטוב סוד המעמד ההוא וטוב תכליתו שהוא יחד שכל ההצלח' הפרטית התורנית תלויה בו. וזה כי בטוב ההשקפה יתבאר כי עקר המעמד הנכבד והנורא ההוא לא היה ולא נברא להשלים בו האנשים מהסכלות ההעדרי הטועים בעניני האלהיים בלי טענה ביחס לו ית' כפי דמיונם תוארים ופעליות או הפעליות לא יכילם טבע האלהות כפי העיון הדק כי השבוש בכמו אלו הענינים לא יביאם לידי כפירה ולא אל הקל במצוה ממצותיו. אמנם היתה כוונת המעמד ההוא לתקן בו הסכלות הקניני אשר נפלו עליו מעייני הפלוסופי' בחקירת' אשר באו בחוזק טענותיהם המזוייפות לקיים אלוה בעולם כפי רצונם ועיונם כי הנה הם מודים במציאותו אבל כופרים ביכלתו על ממשלת הטבע ובידיעתו באלו הענינים האפשריים ובהשגחתו על כתות האנשים והשכירו והענישו אותם על פי מעשיהם וכבר כתבנו זכרם בשער כ"א ול"ט כי הנה אלה הם האנשים הצבועים הנושכי' בעם שנואי התורה האלהית ואויביה המסיגים את גבולה ומרחיבים גבול צרתה המכלים רגלי יוצאיה ובאיה ומגרשי' מאהליה כל בני מחמדיה יותר מכל כתת האנשים החטאים בנפשותם בכל מיני עכ"ום שבעולם ואלו הם אשר גברה ידם בזמן ההוא אשר היו מכחישי' פמליא של מעלה כמו שנודע מכפירותיו של פרעה אשר באו עליהם שלשה סדרי המכות על דרך המופת כמו שביארנום בשער ל"ו והמה אלה אשר נתפשט כחם תמיד בכל הדורות הנמשכים והם אשר צררונו מנעורינו להביא עלינו השוד והשבר בהגלות הבנים מעל שלחן אביהם וגם עד זקנה ושיבה לא עזבונו כי הם אשר האריכו קצינו והמשיכו תוחלתנו. והנה לתקן עולם במלכות שדי בא האלהים במעמד הנורא ההוא ולהפנות מפנינו כל אלו הדעות הנפסדות אחד לאחד כדי לקבוע אמונת ההשגחה האלהית בעולם אשר היא יסוד כל האמונות והצלחות והוא העני אשר היו המון עמנו מפקפקי' עליו ומספקי' בו כמ"ש במסע אשר נעתקו ממנו לסיני (שם ט') היש ה' בקרבנו אם אין כי תמיד כל היום היו חושדים כי מרוב גדולתו ועוצם רוממותו אינו משגיח בהם ואינו מבחין בעניניהם וזו היתה ?נסבה למה שהיו רבים ועצומים מהם ממאנים לצאת לחפשי כי אמרו שטוב להם עבוד מצרים ממותם במדבר בלא אדונים ויאוש הבעלים ושאשר יתהלכו שם בפח ההפקר ילכדו ומבלי משים לנצח יאבדו. והנה באמת אם הי' מיחד שם הדבור עמהם בדרושי' ההם העמוקי' אשר אמרנו ראשונה הנה היה מפליג ומרחיק הכוונה מאד כי כל מה שיסופר מהענין ההוא הוא מפליג אותו יתב' מן הדעת האנושי ומבהיל אותו עד שבסוף הידיעה כלה צריך שנאמר שהוא ית' *נמצא, ולא במציאות וכו', ר"ל שמציאותו אחדותו, קדמותו וידיעתו, רצונו וחייתו וכל תאריו הנשגבים כולם אינם דברים ומושגים חוץ לעצמותו ית' כמו שהוא בשאר הברואים שהם ותאריהם דברים שונים ומתחלפים, ד"מ באמרנו "איש חכם" הלא הוא וחכמתו ב' מושגים, לפי שנוכל לחשוב לנו מושג האיש הזה, גם בלי מושג החכמה, שהיא רק לו במקרה לא בעצם, אבל הי"ת עצמותו ותאריו הן אחד בתכלית האחדות, לפי שלא נוכל להעלות על דעתנו מושג עצם אלקים מבלי שנחבר עמו ברעיונינו גם מושג האחדות, הקדמות, הידיע' ושאר התארים,
ומ"ש "ומה ולא במהות" ר"ל שאף ששם מהות, יורה רק על עצמות וגדר הדבר, אשר בעבורו הוא מה שהוא ד"מ כשרון ההשתכלות והדיבור, הם עצמות וגדר האדם, כי זולתם, ר"ל אם יושללו ויאבדו ממנו, איננו עוד אדם כ"א נמשל כבהמות, בכל זאת לא נוכל לומר כי האדם ומהותו אחד הם, ובלתי נפרדים זה מזה, אחרי שגם מהותו זאת יקנה לו רק לאט לאט, כי כשרון הדיבור וההשתכלות הוא בו מלידה ומבטן רק בכח, ורק כאשר יגדל ויחזקו כוחותיו יצא מעט מעט אל הפועל, וא"כ גם מהותו זאת נחה שבתה בתחילה רק בגדר הכח כדבר שחוצה לו הקנוי לו רק זמן מה אחר היותו כבר עלי ארץ אפס מהות ועצמות ה"ית הן דבוקות ומתאחדות עמו מאז ומקדם בלי ראשית ובלי תכלית, וזש"א הרב ז"ל "מה ולא במהות" ר"ל שהוא ומהותו אחד מאז ומקדם בתכלית האחדות. פועל ולא ביד וכו' יתורגם, מניע ולא בפגישה וכו' ואחרי כי כל אלה העיונים הדקים לא יבינם שכל רוב העם, ע"כ לא הודיעם הי"ת במעמד הנבחר ההוא כי אם דבר עמהם בלשון שיבינוהו הם כלו, נמצא ולא במציאות מה ולא במהות אחד ולא באחדות קדמון ולא בקדמות יודע ולא בדעת רוצה ולא ברצון חי ולא בחיים פועל לא ביד ולא במאמר ולא במחשב' מניע ולא בפגישת ולא בצווי ולא בשום אופן שיפול עליו לב האדם כי זה וכיוצא בה הוא הנרצ' בענייני הדרושים ההם ודומיהם וזה כל פרי חכמתם ופלפוליהם. השמע עם קולות אלהים כאלה הן בעודם שם ישכילו ויציירו אותם באמתת' ברוח הקדש אשר היה שם עליהם. אמנם בהשאר אחר כך הדברים כפשוטן בזכרוניהם ואף כי בעט ברזל ועופרת במכתב אלהים על הלוחות חרות יכתבון הכל נשכח מזכרם במעט זמן והקושיות והספיקות כולן ישארו במקומן וכל שכן לבנים ולדורות הבאים השומעים אותם שהכל יהי' כדברי הספר החתום ולא יוקח משם רק מה ששיעורו ממנו ראשונה והוא כי גבהו דרכיו מדרכנו ושאין שום השגחה בעסקנו ופרטינו כ"א למשיגים בחושים ההיולאנים כמותנו ומה בצע כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו. לזה היה מחכמתו יתעלה לדבר אליהם במעמד ההוא המאמרים המיוחדים והמסוגלים להשקיט יראתם ופחדתם ולוותר אצלם כל דקדוקי הפילוסופיות העמוק ההוא הנמצא בין חכמי האומות ולתאר העניינים העיונים ההם בדעות צודקות ואמונות אמיתיות עם הצנע לכת גם אלהיהם כמו שכתבנו בשער כ"א הנזכר וכמו שמוותר בזולת זה במלאכת המשכן ועבודתו כאשר יתבאר שם שער מ"א בע"ה והיה כל זה כדי שיהיה מה שישאר מהם ברעיוניהם והמכתב החרות על הלוחות מקיים תמיד עוצם האמונה בהשגחתו יתברך הפרטית אשר הוא עקר ושרש הצלחת האדם ולזה אפילו בהכרתו עמהם והודיע טבעו אליהם לא אמר רק אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא מה שיבא לידי חבה וקירוב כי הוא התירם מיד המלך העריץ אשר היה המונע קורבתם עד עתה ומעתה הוא אלהיהם והם לו לעם. ואמר לא יהי' לך וגו' לא תעשה לך וגומר. לגמור ולהשלים חפשיותם ושחרורים מכל הכנעה עבודה ושעבוד כמו שנפרש אותו יפה בבואנו אל הביאור ב"ה. ולא עוד אלא שאיימם מאד אם לא ישארו באותו חפשיות כמ"ש כי אני ה' אלהיך אל קנא ואחר אמר לא תשא וגו'. כי זה לבדו מה שיושאל מהם שיזהרו בכבודו כמנהג המלכים שנזהרים מאד מלישבע בחיי ראשם לשקר או לשוא כי הוא טכסים מלכות מעתה הודיעם כי הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ אשר מטעם זה ישורש כח בידו לעשות כל אשר חפץ בהם לתת שכר טוב להולכים בתמים ועם כל הגדול' והגבור' הזאת יביט אל עני ונכה רוח לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפץ. והתחיל בהנהגת הבית ואמר כבד את אביך ואת אמך וגו'. כי הוא דבר נרצה ונחמד בעיני הכל גם בעקרים גדולים מהנהגת המדינה ותקון השכנות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ולא תחמוד שיכללו כל מיני עסקי האדם וקורותם על דרך שאמר (תהילים ס״ח:ה׳-ו׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו וסמיך ליה אבי יתומים ודיין אלמנות וגומר. וכן אמר משה (דברים י׳:י״ז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי אלהים וגו' וסמיך ליה עושה משפט גר יתום וגומר הנה שהודיעם והשאיר זכרונו לדורי דורות כי מן השמים הביט ה' ראה את כל יושבי הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכמעט שלא בא דבור אלא כנגד עיוני הפילוסופים ולהרחיק דעתם כמו שיבא עוד בפירוש ולמען הודיעם כי לא על ידיעת הדרושים הפילוסופים ההם יחיו כלל האנשים לפני אלהים כי על שומרם את כל מוצא פי ה' יזכו ויחיו לעד. ועל זה אמר האלהי (אבות פ"ב) דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין כי אף על פי שהמון האנשים יחשבו הדברים האלה כפשטן אין רע ובלבד שתתקרב אמונת ההשגחה בלבם כי הפקפוק או הפלפול ההוא הפלוסופיי הוא יוציאם מהאמונה התמימה ההיא אשר בלבם ולא יביאם אל טובה הימנה אדרבה ישארו קרחים מכאן ומכאן: והנה באמת כל הענין הזה הנכבד בצורתו וצלמו הוא מה שהית' אליו הכונה במאמר אשר זכרנוהו ראשונה שדרש אותו רבי עולא רבא אפתחה דבי נשיאה ואמר מאי דכתיב יודוך ה' וגו'. בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש ואומות העולם מאן דכר שמם והלא אמרו (יבמות ק"ג:) אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן מהם ונאמר (דברים ד׳:ל״ג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגו'. אמנם הכוונה לו ז"ל כי בבחינת הדברות הראשונות המורים על מציאותו ואחדותו אשר הם ענינים גזר עליהם העיון הפילוסופי וכמו שאמר הרב (מ"נ פ' ל"ג ח"ב) אנכי ולא יהיה לך מפי גבורת המופת שמעום הנה באמת לא יקבלו במעמד ההוא שום תועלת לענין האמונה וקבלת העבודה אדרבא העיון ההוא הוא מטריד את האנשים ומגרשם מעבודתו וזה כי הם גזרו בכבוד עצמו יתעלה תכלית הרוחק מכל אלו העניינים האנושיים ואינם משערים שרוצה בדבר מהם או ימאסנו. וגם בדבור השבת אע"פ שאף לדברי ארסטו לא בא מופת על סותרו כמו שכתב הרב המורה פרק ס"ו ח"ב הנה הוא לא היה להם בידיעה אמיתית וגם כל העם אשר לא בעלי עיון הם כלם היו להם בתורת אמונ' לבד ויאמרו כי אמיתתן ידיעה אצלי יתעלה לבדו ולזה יהיו הדברים רופפים בידם והמחשבות הרעות הם המכוונות בענינים האלה באומות העולם וכמו שאמרו במקום אחר (תו"כ פ' אחרי פ' י"ג) שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם כי כשהן גוברות על אנשי זאת האומה הם קשות כאומות העולם ורעות מהם. אמנם כאשר שמעו הדבורים המדברים בענייני העולם והשגחתו עליהם כמו שהוא במאמר כבד את אביך ומשם והלאה שהם במדרגת המוחשות במה שהכל ירגישו תועלתם הנה אז יצטרפו הראשונות עם האחרונות להורות ולהודיע כי אלו ואלו דברי אלהים חיים וצודקים יחדו להישיר האדם אל הצלחתו המכוונת אליו מצד מה שהוא אדם בלי ספק. והנה ההשקפה בהם הוא מה שיסתום פי שטן ופיפיות כל האומות המקטרגות על זה הענין אשר אל זה היתה הכונה האלהית בזה המעמד הנבחר והקדוש הזה אשר היינו עליו. וכמה הפליגו חז"ל לדבר עוד בזה הענין הנפלא במדרש חזית. אמרו שם (שיר א') וכיצד היה הדבור יוצא מפי הקב"ה. רשב"י ורבנין רשב"י אומר מלמד שהדבור היה יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וחוזר ועוקף את מחנה ישראל י"ח מיל על י"ח מיל וחוזר ומקיף מימינם של ישראל לשמאלו של הקב"ה והקב"ה מקבלו מימינו וחוקקו על הלוח וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו לקיים מה שנאמר (תהילים כ״ט:ז׳) קול ה' חוצב להבות אש. ורבנין אמרין וכי יש למעלה שמאל והלא כתיב (שמות ט״ו:ו׳) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך וגו'. אלא הדבור היה יוצא מפי הקב"ה וכו' וחוזר ומקיף מימינם של ישראל לימינו של הקב"ה והקב"ה מקבלו וכו'. והנה באמת המאמרים האלו הן לכאורה תמוהין מאד אלא שנראה שכוונו לומר שכבר נפלה השקפת האלהית נפלאה על כל דבור ודבור מהם בענין יעשו את אשר חפץ ה' והצליחו את אשר שלחם וזה בבחינת עצה המקבלים אותם ודרך נטייתם אל השמאל כיצד מחשבות לבבם ולזה אמר שהדבור יוצא מימינו יתעלה לשמאלן אשר היו נצבים לפניו שמאל כנגד ימין ושהיה ד"מ הדבור מסכי' ונאות לכל אחד ואחד מהם וכן אמר שם ראשונה שהיה המלאך או הדבור עצמו אומר לכל אחד ואחד מישראל מקובלני עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך דינין יש בי כך וכך גזרות כך וכך עונשים וכו'. כדאיתא התם. ואחר כך חוזר מימינם לשמאלו לומר שעל דרך זה כבר יהיו מימינם בדעתם ומקבלים עליהם עול הדבור בחומרותיו וגזרותיו ועונשיו אף כי ישלח אליהם בעדם יד שמאלו שהוא מדת הדין. אלא שרבנן אומרים ח"ו שיש שמאל למעלה וכו'. והנה אחר כל ההשקפות האלו קבל האל ית' הדבור בימינו וחוקקו על הלוח כי אמרת אלוה צרופה וחקוקה מבלי שום פקפוק וערעור. וכמו שאמר שם רבי ברכיה בשם רבי חלבו הדבור עצמו היה נחקק ומ"ד כתובים באצבע אלהים(שם ל"א) כתלמיד שהוא כותב ורבו מישב על ידו. וכלן אמרו כי כשהוא נחקק קולו נשמע מסוף העולם ועד סופו כלומר שעדותיו נאמנו מאד במה שנראה שנתפשטו בכל העולם וכלה קבלום עליהם מבלי פוצה פה ומצפצף וכמו שאמרו על זה יודוך י"י כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וכל זה להיות' מושקפים בתכלית ההשקפה ועוצם ההתבוננות להמשיך הכוונה לפי כח המקבלים ומהותם כמו שאמרנו. וגם בדבר החקיקה כוונו לשתפם בענין שמלאכי השרת משתמשים בו וכמו שאמר זה המליץ (פרק י"ג) הנה המלאכים לא עמדו על סוד מכתבך החרות על לוחותיהם ואיך נעמוד אנחנו די לא איתי אינשי די כתבא יכיל למיקרי ולזה אמר כי היתה חקיקה זאת כאלו היתה על לוח לבם והרי הם על ידי זה משתתפים לנמצאים היושבים ראשונה. ועתה אחר שנתיישב כל זה על האופן הנזכר והתרנו הספק העצום אשר עוררנו והראנו פליאות כוונת המעמד ההוא הנורא בכלל שהוא כלו כנגד הדעות הפילוסופיות המשחיתים בעם ולפרסם הדעות התוריות האלהיות המבטלות אותם. הנה עתה נבוא אל ביאור העשרה מאמרות כפי מה שיאות אל הכוונה הנזכרות בצירוף העניינים הראוים נצרף שם כפי מעלת המעמד ההוא ועוצם מדרגתו עם הדברים הנלוים אליהם ובאים מכחם כל דבר ודבר לפי מאמרו: It is a well known fact that whenever someone makes extraordinary efforts to accomplish something, that something is of exceptional importance to the person making such a supreme effort on its account. If the Shunamite woman whose house the prophet Elisha used to frequent, built a private apartment for his use, then it is not surprising that the prophet tried to figure out the real reason she had gone to such trouble. When he failed to find the obvious answer such as acting as her attorney at the king's Court, he asked his assistant Gechazi. The latter noted that the woman was childless and had an aging husband. (Kings II chapter 4) After the sin of the golden calf, Moses used the argument that in order to justify all that G-d had done to release Israel from bondage in Egypt, His objective must have been extremely important, else why go to such trouble? To abandon such an objective and to annihilate Israel, would make all of G-d’s efforts look foolish, and this would diminish rather than enhance G-d’s image in the eyes of mankind. G-d relented and accepted that argument. The same argument may lead to our undeserved redemption in the future (Ezekiel chapter 36) to justify G-d’s "name," i.e. to justify the historic existence of the Jewish people throughout the many centuries of exile. At Mount Sinai then, all G-d’s preparations prior to the revelation, all the thunder and lightning accompanying the revelation must have had as its objective something completely beyond anything man had ever experienced. Seeing that the ten commandments do not contain any new philosophic insights, and in fact, most of these commandments could easily have been legislated by human legislators of average intelligence interested in a well functioning society, one wonders wherein lay the great purpose that produced such extraordinary effort. One might have expected answers to the mysteries of the universe, but they do not contain anything of the sort. Even the first two commandments stipulating the uniqueness of G-d etc., are matters easily arrived at by the human intellect as demonstrated by Maimonides chapter thirty three second section of his "Moreh." This in spite of the fact that these two commandments were heard by all the people directly from the mouth of G-d. Similarly, the fact that the tablets were G-d’s own handiwork as well as the inscriptions on them, all suggest that the purpose of the revelation must have been an all encompassing one. If it was not its purpose to teach new philosophical insights, what was its purpose? It was first and foremost to disabuse people of false philosophies, many of which were circulating freely. Although the vast majority of mankind may acknowledge the existence of G-d as the Creator, they deny His ability or willingness to guide the fate of man or the history of the universe. It was that kind of the denial of G-d’s role that the plagues in Egypt had targeted. It was also what the revelation at Mount Sinai was to impress upon Israel. The purpose was simply to demonstrate the presence and involvement in the personal fate of each and every Jew by G-d. This was demonstrated for all future generations to remember. It was not hearsay, historic fable or legend, but a living experience shared by the entire nation. Henceforth that truth could no longer be denied by speculative reason. The constant nagging doubt "is the Lord in our midst?" was stilled once and for all. A major reason for the reluctance of many Israelites to leave Egypt had been their doubt if the G-d of Israel in all His majesty would concern Himself with such trivial matters as the safety of a people on its march through the desert. Therefore they had preferred the authority of the Egyptian state and civilisation, whose acknowledged task it was to look after its subjects. If, in fact, G-d had indulged Moses at Mount Sinai in answering all the philosophical arguments, the result would have had meaning, at best, for that generation, whereas future generations would have each had to have its own revelation. Therefore G-d addressed Himself exclusively to the fears that lurked in people's minds, and demonstrated that G-d’s Providence did indeed extend to each one of them in whatever circumstances they might find themselves. He stressed the love He had demonstrated for them by releasing them from bondage to the cruel and arrogant Egyptian kingdom. He stressed that He wanted them to retain their freedom from any other deity by not worshipping such deity nor building altars or idols for them etc. Lastly, He demanded the honour due Him by not bandying about His name in idle oaths, and positively observing the Sabbath as a day of rest, emulating Him, since He had rested on the Sabbath. After that, He turned His attention to domestic problems between man and fellow man. When the Midrash discusses anthropomorphical problems such as G-d’s "right" and G-d’s "left," the writing on the tablets with G-d’s "finger" etc. it is dear that all these descriptions are allegorical. Let us take a closer look at the ten commandments themselves.
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: "And God spoke all these words, saying"
*עם, כונתו אף שהמספר הוא לרוב רק דבר מקריי, כי כאשר יקובצו איזה נושאים יחד הלוא יצטרך שיהיה להם מספר מה, בכל זאת בענייני התורה גם המספר בא רק בכונה לא דרך מקרה, ד"מ מספר הקרבנות ב' תמידים בכל יום, ושיהי' מספר המוספים מתחלף לפי התחלפות עצם יום הקרבתם, כי אין מספרם שוה בר"ח שבת ושאר המועדים, הוא רק לכוונה אלקית ידועה, וכן מספר ימי המועדות, וימי טומאת נגיעת המת שהוא שבעה ימים, ונגיעת השרץ והנביל' שמסבבת רק טומאת יום א', והשתנות ימי טומאת וטוהר האשה בלדתה זכר או נקיבה, כ"ז בכונה מיוחדת מאתו ית' ע"כ יאמר הרב ז"ל, שבעבור היות משפר עשרה נכבד במעל', יען כי כל מושגי הדברים הנמצאים כלולים בעשר מאמרות (עיין שער ג' ושער ל"ח) גם ט' הגלגלים הסובבים את העולם לדעת הקדמונים (עייו ביאורי מבוא לשער ל"א) עם הסבה הראשונה ר"ל הי"ת, המגיע אותם הם במספר עשרה, ע"כ כלל הי"ת גם דבר קדשו בעקרי האמונה ודתו במספר עשרה, וע"ז רומז הכ' כי מן השמים דברתי עמכם, ר"ל כמספר הגלגלים הנקראים שמים הי' מספר דבורי עמכם, ובעבור היות החמש' הראשונים כוללים ענינים אלקיים המיוחדים רק לעיון השכל, תחת כי החמשה האחרונים מיוחדים לשכל המעשיי והחומרי, היו כתובים על ב' לוח זה, חמשה על לוח זה, וחמשה על לוח אחר. עם שברוב הענינים ימשכו המספרים אחר נושאיהן ואין לשאול טעם בהם אחר שאי אפשר לנושאים ההם שלא יפלו תחת מספר מה. הנה המספרים הנזכרים בתורת האלהית אם בקרבנות ואם במועדות ואם בטהרות ואם בזולתם אין לחשוב בהם שלא יבואו מכוונים ומעיינים בטוב טעמם ובחינת' כמו שכתב הרב ר' אברהם ן' עזרא ז"ל והנה אין מספר יותר מפורסם במעל' כללות כמספר העשרה כי הוא כולל עשרה מאמרות מאמר העצם וט' מאמרי המקרים שמהם הושתת העולם. גם המספר הזה יכלול ט' הגלגלים הגדולים הסובבים את הארץ עם מניעיהם עם הסבה הראשונ' יתעל' כי הוא רוכב ערבות ביה שמו ברוך הוא ומבורך. ולזה אמרו קצת הקדמונים כי עשרת הדברים האלו נאמרו במעמד ההוא כנגדם, והשתדלו לייחס אל כל דבור ודבור כל מדרגתו בגדול החל ובקטון כלה. ויתכן לומר כי לזה כיון באומרו בסמוך אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לומר כי מן השמים ושמי השמים ודוגמת חילם וצבאם דבר עמהם ככל אשר דבר רצוני ביחסם ומספרם ומשפטם והוא ענין נפלא יועיל מאד להודיעם כי הדברות האלהיות הם מפתחות השמים ומניעיהם ועל פיהם הם נוסעים כמ"ש (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. ואז"ל (ויקרא רבות פ' ל"ט) אם בחקותי תלכו (ויקרא כ״ו:ג׳) חקים שחקקתי בהם שמים וארץ כמו שכתבנו יפה בפ' הנגון בשער י"ב. והנה אחר שהמספר הנכבד הזה הוא מעיד על אמתת הענין ועיונים כאלו מעלין בקודש ואין מורידין אבאר אותם בצירוף הענין הזה המעול' עם שאטה בו ביחסים ובדוגמאות ממה שכתבוהו הראשונים בכל מה שנראה שהנטיה נכונה ודבריהם הנם לפניהם והקורא ירא וישפוט. גם נמצא שנחלקו הדברות האלו לשתי מחלקות על שני הלוחות חמשה חמשה אשר לא היה זה לחסרון לוח גדול שיכילם רק ללמד על שהם מכוונים כנגד שני חלקי האדם. החמשה אלהיות ומיוחדות אל החלק השכלי. והחמשה אינושיות ומיוחדות אל הכח החמרי כי זה כל האדם. האמנה כי יש יחס ודמיון בדבורים אשר בשני הלוחות זה לעומת זה והכל יבא בביאור בעוז המיישיר האמתי: Although in the affairs of man, numbers are used mostly for the purpose of keeping records, and the numbers themselves do not have independent significance, such is not the case in the Torah. Whenever numbers appear, they have an independent significance, imparted to them by their Creator. Of all the basic numbers that exist, the number ten is by far the most important. It represents the ten directives employed in creating the universe. It describes the ten steps used to reduce the infinite immanent to the material and finite which we call our lives and earth. The two tablets are divided into two groups. Group one is concerned with the spiritual and intellectual capacity of man, whereas group two is concerned with the physical, material aspect of man.
*הדיבור הראשון וכו', אחרי שאמר בתחיל' דרך כלל, כי העשר' הדיבורום הם נגד ט' הגלגלי' והסיב' הראשונה שהוא הי"ת המניע אותו יבאר זאת עתה בפרט (ולהבין דבריו יותר עיין ביאורי למעל' שער י' ושער כ"ה) ור"ל כי העיון השכלי הטבעיי עולה בעיונו מהמתאחר אל הקודם, ר"ל מהמשובב אל הסבה עד הגיעו באחרונה להשגת הי"ת שהוא הסיבה הראשונה לכל הנמצאים והשלם האמיתי אחר אשר זכה להשג' עיונית הזאת בדרך טבעי ינוח עניו הרוח וישיג גם ההשגה הנבואית המתחלת בהשגת הסיבה הראשונה כפי היכולת האנושית ויורדת אח"כ למטה להבין ולהכיר עי"ז גם מהות ואיכות הדברים המסובבים ממנה, וע"ז רומז מאה"כ "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" ר"ל בסולם האלקי שהיא ההשגה הנבואית, עולים תחילה מי שזוכים לה ע"י העיון השכלי מהמתאחר אל הקודם, ואח"כ יורדים בו מהקודם אל המתאחר, וע"כ יען כי נשאת אז מעלת העם כולו במעמד הנבחר ההוא כנוח עליהם הרוח עד שהשיגו כולם מעלת הנבואה כמו שאמר הכ' ד"מ "ואשא אתכם וכו' ואביא אתכם אלי" ר"ל אל השגתי נאמר להם תחילה דיבור "אנוכי" הכולל אמיתת השגת הי"ת שהוא השיבה הראשונה והמניע לכל הנבראים כולם, ונמשך מזה כי אף שטעו בתחיל' בעיונם השכלי לחשוב הגלגל היומיי שהוא העליון על כל לעצם אלקי בעבור גודל הפשטתו, ועוצם תנועתו בכל זאת אחרי הבינם האמת, כי העצם האלקי לא יצויר שיהי' שום שיעור ולא תמונה ולא תנועה והודו כי הגלגל היומיי שיש לו כל אלה אינו עצם אלקי ובזאת חזקם גם הדיבור הב' "לא יהי" לך אלקים אחרים על פני" הכולל לא לבד האמונ' האמיתית שאין שום אלקי בלעדי הי"ת כ"א גם הבטחון שאחרי שה' אלקינו קרוב אלינו בכל קראינו אליו, לא נצטרך עוד לעזר זולתו ואף כי לעבודי שום נמצא מבלעדו, ורק אחרי הפרד מדעתנו כל רעיון שיתוף אלקות בעצם הי"ת, יצא לנו אור האמונה האמיתית כשחר נכון, ע"כ אחז"ל "אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו" כי שני אלה מתאימים יחד והיו לראש ועיקור אחד עד שזה בלי זה אינו שלם ואמיתי כראוי, כי האמונה במציאות הי"ת יכלתו והשגחתו על בני אדם לבדה מבלעדי האמונ' גם באחדותו ית' היא אינה אמיתית, אח"כ כאשר הורידו עיון מחשבתם אל הגלגל השני שהוא גלגל הכוכבים העומדים (הנקראים כן, יען כי בעבור תנועתם המאוחרת מאוד שהיא למזרח נראים כעומדים תמיד) והכירו וידעו כי האומות הקדמונים אשר חשבו כי כוכבי שבת אלה, ואף כי הי"ב צורות המזלות [מזלות משורש נזל וקראום הקדמונים כן בעבור הורדת והזלת שפעם למטה לארץ:] הם סבות ראשונות לכל הנעשה תחת השמים אשר על כן עשו להם גם בצלמיהם לעבדם ולהשתחוות להם, למען הוריד עי"ז שפעם הטוב עליהם רק בשוא נתעו, וכי באמת כל אלה רק ברואי הי"ת ולא אלקים המה ועם עיונם האמיתי הזה הסכים הדיבור השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל" וכו'. ויען כי לגלגל זה שתי תנועות מתנגדות תנועה אחת הכרחית ע"י הגלגל היומיי ממזרח למערב (עיין מבוא לשער י"א) ותנועה אחת עצמית שתובל להחשב כרצונית, ר"ל התנועה המאוחרת אשר לו ממערב למזרח הנה המייחס לגלגל הזה ענין אלקות בעבור תנועתו העצמית, יכחיש זאת בעבור תנועתו ההכרחית, כי לא יצויר שהעצם האלקי יוכרח להתנועע ע"י זולתו, וע"י רעיון זה התעוררו בעצמם גם על עון הנשבע בשם ה' לשקר, כי בהשבעו בשם ה', יורה מצד אחד שמודה כי הוא האלקים ואדון כל, ובשאת שמו לשקר הלא מכחיש בו, כי באמרו שהדבר הידוע אמת כמו שהי"ת אמת הנה בהיות הדבר ההוא שקר הלא נמשך מזה שיכפור גם בהי"ת, וע"כ בבחינת הגלגל הזה והרעיון אשר העיר בקרבם בא הדיבור השלישי "לא תשא וכו': וכאשר החלו להשכיל גם בגלגלי ז' כוכבי לכת השיגו תחילה בעיונם האמיתי, כי אין אמת בדעת החושב שגלגל שבתאי העליון על כולם הוא המניע הכל והוא הנותן כח ועצמה (ואף כי ביום השבת שהוא משמרתו) לכל מה שתחתיו להתנועע ולעשות איש איש מלאכתו וכי בהיפך לא בכח שום מזל וכוכב יגבר איש ואיש מישראל וכל הנלוים אליהם ואל אמונתם האמיתית, ולהסכים עם עיונם זה בא הדיבור הרביעי "זכור את יום השבת" וכו' לצוות על המלאכה והעבודה בשאר ימי השבוע שהם משמרת שאר הששה כוכבי לכת, ולנוח ביום השבת שהוא משמרת שבתאי, להורות כי לא מאתו יצא הכח והגבור' לאדם לפעול פעולתו, וכי הכל רק מאת הי"ת העושה כל הוא "כי בששת ימים עשה" וכו' וכאשר באו אח"כ בעיונם להשגת מהות גלגל כוכב צדק המעורר בבני אדם לדעת הקדמונים (למען הבין דבריו אלה והבאים עוד בשטר הזה עיין ביאורי לשער ל"ד) הרגש הצדק והמשרים, אשר המקור לכולם הוא, כיבוד האבות והשמיע' בקולם, והבינו ג"כ, כי מלבד שכל זה הוא חק טבעיי באדם ראוי גם לעשותו בעבור שציוה אותי הי"ת שהוא אבינו ומחוללנו, בא הדיבור החמישי להסכים עם מחשבתם הטהור' הזאת "כבד וכו' למען יאריכון ימיך" וכו' ובמשנה תורה הוסיף בו "כאשר צוך ה' אלקיך" להורות כי השכר והגמול הטוב הזה הבא לך בעבורו אינו נמשך מחק הטבע. כי הארכת ימי האדם והצלחתו הזמנית אינם מסובבים טבעיים, הנמשכים בהכרח, מכיבודו את אבותיו, כי את שכר נסיי ואלקי חלף שמרו את מצותיו, ובעבור היות א"כ מצוה זאת מצד מה מחויבת בעיון שנני בעבור שהיית שהוא אבינו האמיתי חלק מכבודו לאבותינו בבחינה הגופנית, ומצד אחר היא מוטבעת בטבענו באה באמצע הדברות בעבור היותה משותפת לחמשה הראשונים המחויבים רק מעיון השכלי האלקי, ולחמשה האחרונים המחויבים מחוק הטבעיי באדם. ובעבור עיונם במהות כוכב מאדים המעורר לבב בני אדם אל הריב והמלחמ' להרוג נפשות ולשפוך דם, בא הדיבור הששי לא תרצח, והוא מקביל אל דיבור אנוכי, כי רק שוכח אלקים וכופר במציאותו ישפך דם האדם אשר נברא בצלם אלקים ובעבור עיונם בגלגל החמה אשר אין נסתר מחמתו, ובתקופתו על קצות הארץ מסבב כל ההויות וההולדות, נאמר להם דיבור לא תנאף שלא תהי' ההולדה באיסור, ודיבור זה מקביל לדיבור לא יהי' לך וכו' כי הנותן כבוד הי"ת ועבודתו לזולתו דומה לנואף המחבק חיק נכרי', ולאשה מנאפת השוכחת אלוף נעוריה לזנות אחרי מאהביה, ובעבור עיונם בכוכב נוגה, אשר משפעו יחודש פני אדמה ומלאו פני תבל תנובה והשכילו עי"ז כי שוא עבוד את האדמ' להוציא ממנה יבולה ואוכל למכביר, אם לא ישמרו ע"פ חוקי הצדק קנין כל אדם מגניב' וגזל, ע"כ בא להם הדיבור השמיני לא תגנוב המקביל לדיבור לא תשא, כי הנופל ברשת עון הגניב' יפול ג"כ בפח עון שבועת שוא ושקר, ובעבור עיונם בגלגל כוכב. המעורר בבני אדם הליכת רכיל, גלוי סוד, וריב ומצה הנולדים מכל זה, נאמר להם לא תענה ברעך וכו', ר"ל שישתמש בדיבורו רק במה שהוא לתועלת בני אדם לא במה שהוא לרעתם, ודיבור זה מקביל לדיבור זכור וכו' כי בשמרנו את השבת כראוי אנחנו מעידים ג"כ עדות נאמנה לה' שברא עולמו וחדשו מאין, ובעבור עיונם בגלגל הלבנה שהיא בתקופת' בכל חודש נראית כמשתדלת תמיד להוסיף אורה ולמלאות חסרונה על ידי תנועת' זאת, וכאשר ישלם וימלא אורה בחצי החודש כן הולך אחר כך שנית הלוך וחסור עד שהיא בעבור זה כעין דמיון ודוגמא לחומד הון זרים, ההולך ג"כ בעבור זה סובב סובב בכל המדינות לאסוף הון ורכוש ולא ידע כי חסר יבואנו, ובסוף ערום ישוב לאדמתו כאשר יצא ערום מבטן אמו, ע"כ בא להם הדיבור העשירי לא תחמוד וכו' ודיבור זה מקביל לדיבור כבד וכו' כי כמו שכיבוד האבות הוא מקור לכל הפעולות הטובות אשר יעשה האדם לזולתו, כן בהיפך החמד', מקור כל פעולותיו הרעות עד כי בסוף גם כיבוד אבותיו ישפיל החומד ויגיענו לעפר: הדבור הראשון כבר כתבנו בשער הקודם מה שאז"ל (ב"ר פ' ס"ט) ויחלום והנה סלם (בראשית כ״ח:י״ב) זה סיני וכו'. וכי היה המעמד הזה דרך סלולה לעלות תחתונים למעלה ועליונים למטה אשר בזה יושלם השתוף שכתבנו ביניהם גם במקומו שער כ"ה כתבנו בהסכמת הרב המורה ז"ל כי כוונת עולים ויורדים בו היא להודיע כי מטבע האלהי ההוא שיקדימו בו העליה אל הירידה וזה כי העליה בעיונים הטבעיים האנושיים בנמצאות כלן מן המתאחר אל הקודם היא הכרחית לשתמשך אחריה הירידה. וההשכל' בהם מהקודם אל המתאחר שהיא השגה נבואיית נפלאה הנקראת בל' רבותינו (סוכה כ"ח.) מעשה מרכב' ואין ספק שבמעמד הנכבד והנורא ההוא כלם החליפו כח והעלו אבר כנשרים לעלות בשכלם משפל מצבם בגרם המעלות השמימיות ממדרג' אל מדרגה עליונה ממנה עד עלותם אל השכל הנפרד מכלן ואשר הוא הסבה הראשונ' להם והוא יתברך אינו מסובב מזולתו כי על כן אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי כמו שאמרנו. והנה כאשר יבקשו בכח עיוניהם חביון עוז ותעצומות המניע הכל בכחו וגבורתו מבלי שום צירוף ושתוף עם המתנועעים הראשונים ומניעיהם להודות לו האלהות הממשלה והאדנות על כל הנמצאים עליונים ותחתונים באמת עד האלהים יבא דבר עיוניהם אשר יאמר כי הוא זה ולא יחטיאו והוא יתברך אז נענה להם לפי עומק מחשבתם וטוב עיונם וישרו במדרגה הנבואיי בהקיץ ואמר: Man's intellectual research proceeds from the effect to the cause, something that the Torah describes as "aliyah” ascent in Jacob's dream of the ladder. Once Jacob arrives at the ultimate cause, and obtains Divine insights, he retraces his steps to view all phenomena from a new and different vantage point. When G-d is described as carrying Israel on wings of eagles, this same kind of aliyah, ascent is meant. Once having attained that state ,the yeridah, the understanding on the basis of new insights begins. Anochi, I, represents the first of such newly gained insights. An example of this new insight is that although the world appears dominated by the sun and moon, these cannot be its ultimate cause. How else could one account for the fact that such an ultimate cause would disappear from view every night?
אנכי ה' אלהיך על הדרך עצמו שאז"ל (ב"ר פרש' ל"ט) באברהם אביהם שהיה אומר לבני דורו כסבורין אתם שאין מנהיג לעולם מיד הציץ עליו הקב"ה ואמר אני בעל העולם שנאמר (בראשית י"ב) ויאמר י"י אל אברם כמו שנזכר שם שער ט"ז. והרי זו היתה להם תכלית המעלה וההשגחה אשר אין למעלה ממנה. ממנה ישיג האדם השגה שכלית נבואיית ובמראה אליו יתודע התקשרות המרכבה הכוללת ויכולת הרוכב והמנהיג בה יתברך שמו. אמנם יחד להם הכנוי באומרו אלהיך כי הוא הענין המכוון מכל זה המעמד כמו שאמר והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. והוא מה שהעיד עליהם בסוד שהשיגו אמתתו באומרו (שמות כ"ד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו'. כי הוא סוד מורכבת המשנה אשר לו יתברך להנהיג העולם בהנהגה שלמה לפי ההשגחה האישיית אשר כתבתי עניינה יפה בשער ל"א והוא טעם דבקות האומה הזאת עמו יתברך ועקר סודו ובזה ולא בזולת היתה כל הצלחתנו תלויה עיין שם: אמנם הוסיף עוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כי הוא הדבר המיוחד להם והנודע אצלם בתכלית הידיעה כמ"ש להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים והיתה הכוונה לכלול במאמר הראשון הג' עקרים ההכרחיים להקדים לשום מצוה מן המצות מציאותו והשגחתו דכלתו והוא מבואר. ודוגמת זה אמר משה במשנה תורה (דברים ד') ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי"י אלהינו בכל קראינו אליו שכלל בזה המציאות וההשגחה והיכולת לענות בכל עת צרה וסמך אח"כ ומי גוי גדול אשר לו משפטים צדיקים ככל דברי התורה. ובמכילתא (פ' מ"ת פ' פ"ו) אנכי ה' משל למלך שנכנס במדינ' אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך אתם מקיימים כך אמר הק"בה לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים אמרו לו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והנה מכח זה המאמר כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו בשם בעל הלכות גדולות כי דבור אנכי זה לא נמנה בכלל תרי"ג מצות לפי שמהכרחיותו שיוקדם להם מאחר שלא תצוייר מצוה בלי מציאות מצוה כמו שאמר בכאן בפי' אם מלכותי אין מקבלין גזרותי היאך מקיימין ואיך יהיה מציאות הש"י מצוה אם לא תקדם לו מציאות המצוה וקבלת מלכותו ראשונה. וכבר כתב זה ג"כ הרב ן' חסדאי בתחלת ספרו והנה לפי זה חוייב לו שתעלה אזהרת לא תעשה לך פסל וכל תמונה לחשבון המצות שהרי אמר (מכות כ"ד.) אנכי ולא יהי' מפי הגבור' שמעום ובהם משלימים מתרי"א לתר"יג ואנכי ולא יהיה לך לאו דוקא אלא שבמאמר ההוא יש שתי מצות והוא ז"ל הכריע לדעת הרמב"ם ז"ל בשדבור אנכי הוא מצוה אלא שאמר שכל הלאוין הבאים שם בעבודת אלילים הם בכלל לא יהיה לך. אמנם זהו דבר שלא תתברר אמתתו כי אם בבוא על חשבון המצות כלן לפי שהיות הדבורים על מספר עשרה לא ימנע היות בדבור שתי מצות או יותר כמו שהוא בדבור השבת. ועל כל פנים לדברי הכל לא ימלט משיהיה דבור אנכי מצוה או שרש המצות כולן ולכן הוא ראשון במעל' ובסדר במדרגת הנמצאות כמו שאמרנו וגם לאזהרת לא תעשה לך מצאתי סימן יפה ומבואר בבואנו על סדרן כמו שיבא לפי דרכנו: ונאמר כי אחרי הודיע אלהים אותם זה העקר הנפלא אשר הוא יסוד היסודות וראש המעלות כלן הנה הם ממנו החלו לשוב במחשבותיהם ולהוריד עיונם והשכלתם הנבואות דרך המעלות אשר עלו בהנה כפי עיונם האנושי והשכילם בהשתלשלות הנמצאות ונותנם עיונם בגלגל הראשון החלק אשר עליו נאמר (יחזקאל א') ודמות על ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא והוא הנקרא (תהלים קמ"ח) שמי השמים והרגישם הטעות בו אם מצד הפשטתו ואם מצד עוצם תנועתו אשר בה יכריח כל הגופים הנוראים אשר תחתיו אשר זה מביא לחשוב כי הוא האלוה עצמו והוא הראוי ליעבד והשכילם שסבת הסבות ועלת העלות אין לו שום שיעור ולא תמונה ולא תנועה ולא שום ענין מענייני הגלגל ההוא והנה מפני זה אי אפשר שיהיה הוא האלוה ולא גם כן הנבדל המניע אותו עד שיצוייר שבהסתלק התנועעות הגלגל תסולק תנועתו ולזה גזרו כי הוא יתעלה אין לשתף עמו שום נמצא ולזה בא הדבור השני בכיון מסכים אל טוב עיונם והשגתם: "Anochi" itself is not yet part of the decalogue. It represents the demand to accept G-d’s kingdom. As the Midrash describes it, a king whose subjects are willing to accept his laws, must first convince his subjects to accept his sovereignty. The anochi statement then is that of G-d’s sovereignty over Israel. Only the "do not make or do not have any other deities etc," is the beginning of the legislative part of the revelation. (Compare Maimonides in sefer hamitzvot)
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לומר התקיים בעיונך זה כי יפה דנת יפה זכית ויפה חייבת. ולענין כוונת הדבור יאמר שעם שהדבור הזה הוא אזהרת ומניעה מהודות שום אלהות לזה הנמצא העליון כ"ש למה שתחתיו. הנה הוא באמת כולל ג"כ בשורה טובה וחפשיות נפלא לומר שאחר שהוא אלהינו קרוב אלינו והוא יכול על כל אלהים כמו שנתבאר מהדבור הראשון מעתה מה לנו להודות אלהות ועבדות לשום נמצא מנמצאות מעלה ומטה עודנו חי. וכמו שאמרו ז"ל (מכילתא שם) על פני כל זמן שאני קיים. וזהו שאמרו (ש"ר פ' מ"א) חרות על הלוחות (שמות ל״ב:ט״ז) אל תיקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות מהמלכיות חירות מהיסורין. ויש בכלל זה הע"א הגדול' המצוי' היום בעולם מציאות חזק והוא רפואת כל המחשבות והעסקים לקבוץ הממון והצלחות הנכסים שהמה להם האלהים האדירים אשר עליהם הם נשענים ובאמונתם הם נסמכים ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוה ממעל ועוזבים את תורתו ומניחין אותה עגונה ועלובה בקרן זוית וזו היא גופה של ע"א ועקרה כמו שיבא בלא תחמוד אשר ממנה נזהר איוב כמו שנתבאר באומרו (איוב ל״א:כ״ד-כ״ה) אם שמתי זהב כסלי ולכתם אמרתי מבטחי אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי. והדבר הקשה כי העמים אשר אנחנו גולים בארצם לא כן המה עושים ועינינו רואות וכלות אין מושיע. וכל זה בכלל לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. ועל כל זה יאמר אחר שאני ה' אלהיך ואתם לי לעם בדרך אישות אשר כל צורכי האשה מוטלים על בעלה שארה כסותה ועונתה מעתה לא תזנה לבקש צרכך מאלהים אחרים על פני כנזכר או שירצה ועיני רואות והוא מליצה נחמדה שיבקש האיש מאשתו שלא תזנה בפניו והוא עצמו מאמר בעל המוסר (חו"ה שער עבודת אלקי' פ"ה) לא תמרוד באדונך והוא רואך. והוא מבואר שאם נזהר מזה לא נחטא לעולם. סוף דבר בהזהר בכל מה שבכלל הדבור הזה תושלם אמונת הדבור הראשון כי לא שלם ציור מציאות האל יתעלה עד שיסולק מעצמותו כל שום רבוי ושיתוף בצד מהצדדים עד שיהיה הוא והדבור ההוא שנים. ועל כן אמרו חז"ל (מ"פ ר"א ס"פ מ"א) אנכי ולא יהיה לך בדבור אחר נאמרו שנאמר (תהילים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי והכונה כי אמונת הישות למחוייב המציאות הוא עצמה אמונת שאין זולתו והמחשבה בשיש שם שני אלוהות היא עצמה הכפיר' בשניהם והרי הדבור הראשון נכלל בזה: "You shall not have any other deities" then states that Israel is quite right regarding what cannot be a deity. Consequently, such non deities must not be idolised nor reproduced in a form that suggests idlolisation, or worse yet, actual worshipping of such a reproduction. This is the meaning of our sages telling us that charut on the tablets is actually cheyrut, i.e. we are free of such childish misconceptions about the nature of who controls the universe and is therefore able to inspire fear and terror. This includes the concept of being free from the threat of death, since sin, i.e. the angel of death himself is subject to the ultimate cause, the living Creator. It also includes the idolatry of the power of money and wealth, the most prevalent form of idol worship in civilised society. The denial of such idolatry is expressed in the final commandment. He who observes the commandment of "you must not covet,” reveals that he is free from that kind of idol worship. This is also the meaning of "do not make with Me any deities of silver and gold." G-d stipulates "I do not share power with money or material wealth." G-d describes Himself as our "husband," warning us not to look elsewhere for sustenance since He assumes exclusive responsibility for this. Also, as a wife, Israel must not commit adultery by consorting with any other deity in whatever manner, nor must Israel rebel against its "husband."
ואולם בהוריד עוד מחשבותיהם אל עלול השני אשר תחת הגלגל החלק והוא הגלגל הנושא השנים עשר מזלות בחגורתו אשר במתניו אשר לכלם בשם יקראו טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגי' וכן שמות שאר צורות הכוכביות המימינות והמשמאילות הרבה מאד אשר רבים מהקדמונים חשבום סבות ראשונו' לכל הצורות הנמצאות בארץ מתחת והשתדלם ברוב חריצותם לעשות תמונות וטלסמאות בדמותם וצלמם להוריד שפע טובם עליהם כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט ול' חלק ג' ואבותינו הקדושים השיגו במעמד הנכבד ההוא שהמה הבל בבחינת עצמם לזה באה בכלל האזהרה השנית בדבור הזה השני מסכים על עיונם:
לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים וגו' הזהיר שלא לעשות שום תמונה מאותן אשר במדור העליון ולא מאשר במדור התחתון ומזה שאין מעשה הכרובים בכלל שהרי אין צורתם נמצאת בשום אחד מהמדורים. אמנם אחר שצוה השם יתעלה לעשות אותם על הארון לסבה שתזכר שם בע"ה כבר נאסרו בשום מקום אחרי שהרי הם נמצאים במדור ההוא הנכבד. גם הכוונה בדבור הזה לשחרר אותם מעמל המעשים ההם אשר זכרנו מענייני הצורות והטלסמאות ויגיעת מלאכתם כי רבה היא. וזה כי אחר שהוא יתעלה הוא האלהים אינן צריכין להכין החמרים בפעולות ההם ולהוציא בהם כחם וזמנם. כי הוא ית' המניע הכל והמסבב הכל כמו שירצ' ומצות תורתו האלהית נתן להם להתעסק בהן במקום כל העבודות ההנ' כמו שביאר (ויקרא כ״ו:ג׳) אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו' וכל הטובות ההנה הנמשכות. וכן (דברים י״א:י״ד) והי' אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו'. וכמו שהוא מבואר מכל דברי התור' הזאת וכמו שאמרו חקות שחקקתי בהם שמים וארץ: ואמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם לומר אחר שאני אהיה לכם לאלהים למה להכנע לזולתי מכל הנמצאים ההם. ולא לבד שום אותם אלהות כי אפי' להכנע להם מפני צרכם ולהשתעבד אל קניינם יותר מדאי הוא אסור והוא לדעתי מה ששובחו בו המלקקים אשר נבחרו למלחמת גדעון (שופטים ז') כמו שיתבאר בפ' שוטרים שער צ"ו בע"ה. ואמר כי אנכי ה' אלהיך אל קנא לומר כיון שאני עמכם כבעל האוהב את אשתו ומרחם עליה הנה בזה הענין ג"כ קנא שמי כי הוא עצם הניאוף וזנות אצלי כמו שמוזכר בכל הנביאים (ירמיהו ג׳:ט׳) ותנאף את האבן ואת העץ (הושע ב׳:ד׳) ותסר זנוניה מפניה וגו' (יחזקאל ט״ז:ל״ה) לכן זונה שמעי דבר ה' ודאי אצל עון זה קנוא ונוקם ה' ובעל חמה וכמ"ש (משלי ו׳:ל״ד) כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם. ומזה תשובה גדול' על מה שטוענין עלינו מאורך אפו אצל מכעיסיו בענין ע"א משאר האומות. כי הנה הוא יתעלה אינו מקנא ולא נוקם על חטא ע"א רק על האומה הזאת אשר לקחה לו לאלהים וקבלה להיות לו לעם. כמו שהאדם אינו מקנא על זנות וניאוף רק באשתו המיוחדת לו וזה הענין יבארהו משה רבינו בעצמו עם טעם תשובה אחרת בדומה לה בפרשת כי תוליד (דברים ד׳:מ״ד) כאשר יתבאר שם בע"ה. ואמר פוקד עון אבות על בנים וגו'. הנה הרב המורה כתב פ' נ"ד ח' א' כי כשתשמיד דתה עיר ומדינ' בעון ע"א הנה יכרתו שם האבות הזקנים עם בני בני בניו עד דור רביעי. והנה באמת גם זה יקרה כשיבא העונש על אי זה עון אחר גם כי המדה הזאת אי אפשר שלא ישתתף בה צד רחמים כי נזכרה בכלל מדותיו יתעלה גם מצינו שזכרה משה ע"ה בתפלתו על עון המרגלים ואם היא מדת פורענות מה לו ולה. והנה בפירוש השלשה עשר מדות יתבאר כל זה בשער נ"ד ב"ה. אמנם עכשיו יאמר שאין עון ופשע שעליו יפקוד השם יתעלה עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים זולתי לשונאיו אשר הכעיסוהו בעין עבודת אלילים כשתגרום סבה מהסבות שלא לכלותם יחד רגע אחד. ועכ"פ חלוק העונש על כלן צד רחמנות וחנינה הוא אשר נצטרכנו אליה בעון העגל ומרגלים וכל כיוצא כמו שיתבאר שם ב"ה: ועושה חסד לאלפים אמר שהכעס עם האבות השונאים הוא מתפשט עד ארבעה דורות אמנם החסד אשר עם האוהבים הוא מתפשט לדורי דורות וכמו שאמר (תהילים ק״ג:י״ז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו', או שירצה כי כשיפקוד עון ע"א על הדורות ההם הארבע' וכשתמצא שם הסבה כנזכר יהיה סבה בשהטיב דרכם ויהפכו לאוהבים שומרי המצות שיעשה עמם חסד ואמת לאלף דור והוא ענין נכבד עליו אנו נסמכים ועומדים לפניו: At the time the ten commandments were given, the cherubs mounted on the holy ark were not included in the prohibition of reproductions of things in heaven or on earth, since up to the moment of their construction they were original, nothing like it had ever existed. Once they had been constructed however, the very fact of their existence made them subject to the prohibitions included in "do not make images." The reason G-d describes Himself as a "jealous HUSBAND," is to emphasize the husband/wife relationship. This explains the extreme patience G-d has demonstrated towards other nations serving idols. Only because Israel is related to Him by marital vows, does the "husband" display jealousy if He is cheated. The punishment that may extend to the fourth generation for those that hate G-d, i.e. who commit acts of idol worship of one form or another, is only the result of mercy. Were G-d to eliminate the aspect of mercy present in that kind of punishment, the second generation already would never have seen the light of day, since the generation guilty of idol worship would have been wiped out. The sin of the golden calf is a prime example. Had G-d wiped out the Jewish people at that time, the chances offered subsequent generations would have been lost then and there. On the other hand, reward for good conduct will be a factor as much as two thousand generations hence.
והנה מפני שבדרך עיונם ישכילו וירגישו לגלגל ההוא המורכב שתי תנועות הפכיות. האחת היותר מפורסמת והיא תנועת הגלגל היומיי החלק אשר יכריחנו להשלים בכל יום תנוע' אחת שלמה והיא כלפי המערב. והשנית התנועה המאוחרת אשר לו בעצמו כלפי המזרח. והוא הראשון מכל הגרמים אשר ימצאו לו כן שתי תנועות, והוא מהמבואר כי המוד' לו האלהות מצד תנועתו העצמית יכחישהו מצד התנוע' ההכרחית. וכבר יקרה זה ההפכיות בעצמו למי שנשבע במלכו או באלהיו לשקר או לשוא כי מצד תנועת לשונו לישא את שמו בתורת שבוע' יודה לו האדנות או האלהות ומצד שהוא נשבע על שקר יכחישנה כמו שיבא. לזה בא הדבור השלישי בענין האלהות עצמו כנגד זאת הבחינה אשר בגלגל הנזכר: The earth's movement around its axis is perceived as involuntary, especially since its rapid and constant repetition is obvious to all. The earth's orbit around the sun however, is perceived as voluntary because it takes so much longer. The same applies to the planets in our galaxy. This apparent contradiction led man to believe in the independent powers of the planets, obviously a fallacy.
לא תשא את ה' אלהיך לשוא. כי הוא ענינו. מצד אחד תשא את שם ה' ומנשא אותו כמי שהוא אלהיך, ואחר תכחישוהו בהיות הנשיאות ההוא לשוא או לשקר הרי שתי תנועות הפכיות. והיות הנשבע לשקר קרוב לכופר הוא מבואר כי הנשבע כוונתו להשוות בדבריו אמתת מה שנשבע עליו אל אמתו ית' ואם הוא נשבע לשקר אף על פי שאינו כופר בפירוש הנה מדבריו תמשך הכפיר' שיתהפך דברו שכמו הדבר ההוא אינו אמת כך הוא יתעל' חליל'. והוא עצמו מה שאמר יתעלה לירמיהו הנביא שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותי' וגו' אם יש עושה משפט מבקש אמונ' ואסלח לה ואם חי ה' יאמרו לכן לשקר ישבעו (ירמיהו ה׳:א׳-ב׳). יאמר בכלל תלונותיו שלא ימצא ביניהם איש מבקש אמונת אלהיו ודורש אותה לא בלב לא בפה ואם חי ה' יאמרו בשבועותיה' שיראה שהם מדברים אמת ויציב ושהם מאמינים בו הנה כשדקדק בענינם תמצאם שקרנים בדבורם באמרם חי י"י לפי שהם נשבעים לשקר. והכוונ' להם שהוא חי כמו שיש מציאות לדבר ההוא שנשבעים עליו ואין שקר גדול מזה. והנביא נענה לו יתעלה (שם) ה' עיניך הלא לאמונה הכיתה אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר וגו' ואני אמרתי אך דלים הם וגו'. הליץ בעדם ואמר ה' איך תדקדק עמהם בזה ותתן עיניך בהם על ענין האמונ' שאמרת מבקש אמונה ואסלח לה כאלו הם שלמים בדעת ובבחירתם הלא ראית כי הם חסרי הדעת וההרגש אשר כבר הכית אותם ולא חלו כענין שנאמר (משלי כ״ג:ל״ה) בשכור הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. ולא עוד אלא שכליתם ומאנו קחת מוסר ואע"פ שישיגם על פי דרכם כליון חרוץ חזקו פניהם מסלע מאנו לשוב ואני אמרתי בזאת התלא' ודאי דלי הדעת הם כי לא ידעו דרך ה' משפט אלהיהם וזה שסכלו ענין השבוע' ומשפט' עד שלא ידעו כי המשקר בה משקר באלהיו ופתיותם תצילם התנצלות מה. ואמר לשוא כי מכלל האדנות והאלהות לשאת אותו על שפתיו לא בשמירתו מהשקר לבד כי גם שיזכרנו בכבדות גדול' ועל דבר מצוה או קדוש' לבד וגם שם על המעט וכמו שאמרו (נדרים י':) קרבן לה' ולא לה' קרבן שמא לא יגמור דבורו וימצא שם שמים נזכר לבטל' וכבר האריך בזה הראב"ע בפירושו כ"ש להשתמש בו בענין שבוע' בדברי הבאי או ענינים קלים כי השבועה באמת ענין אלהי לא לתוהו בראה ולא לשוא יצרה רק להשתמש בה שמוש הכרחי בכל צרכי החיים והמתים הן לכלל הן לפרט אם לצדיקים ולרשעים ולבינוניים כמו שמצינו בכל ספורי התור' נשתמש בה האל ית' עם כתות האנשים להשכיר ולהעניש. גם קצת האנשים השלמים אלו עם אלו לשמור בריתם ומצותם כי יהיו יחדו או יסתרו אלו מאלו וכמו שאמר הנביא (ירמיהו ד׳:ב׳) ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדק'. והם שלשה ענינים אשר התיר אותה עליהם כמו שיתבא' אצל ובשמו תשבע שער צ"ב ב"ה. והנה כאשר תהיה השבוע' על זולת האופנים האלו הוא עון נמרץ ולזה אמרו (שבועות ל"ט.) שנזדעזע העולם בשעה שיצא מפי הגבורה לא תשא. וזה כי הנה העולם עומד עליה כמו שאמר (ישעיהו נ״ד:ט׳) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ ואם יקלו בה עמודי עולם ירופפו. אמנם אמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא אמרו ז"ל (שבועות כ"א.) ה' הוא דאינו מנקה אבל ב"ד מלקין ומנקין. אמנם ע"ד האמת יראה כי מפני שכבר יחשוב האדם שהשבוע' היא מהעבירות אשר בינו למקום ובידו לכפר ביום הכפורים או בתעניות או בתפלה אמר שאינו כן כי על הרוב היא באה על עסקי האנשים ובמקום שחבל אחרים אם בגופם אם בממונם ואם בכבוד' ולזה לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא כי משורת הדין אין בידו למחול ולנקות וכמו שאמרו (יומא פ"ה.) עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר. ובמדרש פרשת יברכך (במדבר רבו' פ' י"א) כתוב אחד אומר (שמות ל"ד) ונקה וכתוב אחד לא ינקה אלא בדבר שבינך לבינו הוא מנקה בדבר שבינך לבין חבירך לא ינקה. וכן במשוא פנים וכו'. וזה מה שיראה בזה הדבור המיוחס אל בחינת הפכיות התנועות שהוא ענין רביעי בגרם המעלות כמו שאמרנו: Someone who swears a needless or false oath in the name of G-d, is equally guilty of contradictory behaviour. On the one hand, using the name of G-d indicates that one believes that G-d controls the universe, on the other hand, using the lie indicates that one does not believe in His omnipotence and awareness of one's actions. This is why the third commandment follows the second commandment, to emphasize the intellectual parallel between the two actions. The word lo tissa, do not elevate, is singularly appropriate, since one does elevate the name of G-d, but at the same time the total act becomes vain and meaningless. The result therefore, is actually blasphemy. This sort of behaviour was a major failing in Jewish society at the time of the prophet Jeremiah, (compare Jeremiah chapter 5)
ואחר נבוא אל הדבור הרביעי ונאמר כי בהשכילם עוד לראות בשמים התחתונים העלולים מהשמים העליונים והם שבעת הגלגלים הנושאים את המשרתים הידועים בככבי לכת. ובשום עיניהם בגלגל שבתאי אשר הוא ראשון לככבים ההולכים לרגלם לעשות מלאכתם איש אל עבר פניו סביב המזלות הנחשבים כקבועים לכבדות תנועתם וכאלו הגלגל הנושא אותם הוא המקום הקבוע אשר בתוכו ינועו כלם. וכבר יחשב מפני זה שמזה הככב יושפע כח לכל המתנועעים לעשות מעשיהם איש ממלאכתו וכ"ש ביום השבת שהוא משמרתו ומושל על שעה ראשונה שבו וכבר הגיעו שם הקדושים לדעת כי לא בכח שום מזל וככב יגבר איש איש מישראל וכל הנלוים אליהם. ולהסכים עם השגתם ועיונם זה בא הדבור הרביעי: The common error that the planet Saturn controls the movements of the other planets, plus the fact that the Sabbath commences under its aegis, is countered by the Sabbath observance of the Jewish people, which shows that especially on the day which seems under the aegis of Saturn we abstain from any meaningful activity. We work only on the days Saturn is relatively unimportant.
זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו'. לומר שכן הוא האמת כמו שחשבוהו כי אין לעונן באלו המשרתים ולהמשך אחריהם ולכוין מלאכתם לשם היותר חרוץ מהם או לבטלה בעבור הזולת. אדרבה כי ששת הימים יכוונו למלאכתם ויום השביעי המיוחד למשרת הראשון הנוסע ראשונה שבת לא יהיה בו שום מעשה ונתן הטעם כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וגו' לומר כי הוא יתב' עושה כל אלה והוא יכול על כל מעשיהם ומבטלן כאשר ירצה ולזה אין להם כי אם לשמוע בקולו ולשמור מצותיו והוא יענה את השמים והשמים יענו את הארץ וגו' (הושע ב׳:כ״ג). והנה לפי שחדוש העולם הוא יתד ששכר ועונש כל מצות התורה האלהית תלויין בו הקדימו לכל הדברות הבאות אשר לא צותה התורה אותם רק בבחינת השכר והעונש אשר הטילה עליהן כמ"ש בראשון הבא אחריו למען יאריכון ימיך ואחרו אל הראשונות אשר לא הוצרך להם עקר זה. שאפי' הפילוסופי' האומרים בקדמות העולם יש להם אלו הדברות הראשונות בכח עיוניהם כמו שכתבנו ראשונה. וזאת היא סבה עצומה אשר בעבור' לא אמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ מלבד מה שכתבנו שהוצאת מצרים ענין מיוחד להם. ולהיות האמונה במציאות החדוש הוא מה שתתן האפשרות על עוצם יכלתו לעשות את אשר חפץ בשמים ובארץ כמעשה ארץ מצרים עד שכבר יהיו שני הענינים האלו נזכרים ונשמרים ביום השבת. לכן נאמר בכאן זכור את יום השבת ונתן הטעם כי ששת ימים עשה ה' וגו' וסיים על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו. ובמשנה תורה נאמר (דברים ה׳:ט״ו) שמור את יום השבת וכו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וסיים על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת כי שני העניינים הם נצמדים והיו לאחדים והוא אמרם ז"ל (שבועות כ':) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כמו שיבא ביאורו היטב בדבור אצל שמירת השבת שער נ"ה ב"ה. אמנם בפרשת ויכלו שער ד' פירשנו כי השביתה ביום השביעי היא מה שתתן אות ומופת לעקר אמונת החדוש מהאין המוחלט כי יסכר פי דוברי שקר שעולם כמנהגו נוהג שהרי הכתוב מעיד שהאל ית' עשה בששת ימים מעשה ששבת ממנו מאז ועד עתה והוא ענין נכון מאד אם תשים עינך עליו. גם בהיות זאת המצוה הישרה שלמה לקנות העולם הבא כי על כן באה המצוה ששת ימים תעבוד וגו' וביום השביעי וגו' על דרך מי שטרח בע"ש יאכל בשבת (ע"א ג'.) כבר נכתב קצתו בפרשת המן שער מ"א ויכתב עוד במקומו ב"ה:
ועתה בבואם עוד ברעיונם בגלגל אשר תחתיו והוא הנושא את הכוכב הנקרא צדק ויחשב שכשמו כן הוא מעורר כל מעש' הצדק ויושר לבב וכמו שאמרו (שבת קנ"ו.) האי דבצדק גבר צדקן. ומצדקת האיש ויושרו לכבד את ההורים הגומלים אתו כל טוב וכאילו הוא טבע מוטבע באד' אבל הם ישכילו שם שמלבד זה הוא דבר מושכל ראוי שישותף בו הבורא ית' אם מצד הבריא' עצמה שנתן בו הנשמ' שהוא החלק היותר משובח ואם מצד הצווי עליה עד שמזה ראוי כי נוסף על שהיא מדה נכונ' היא מצוה שנוטלין עליה שכר ולזה בא הדבור הה' בהסכמת מחשבתם הטהורה: The fifth commandment, that of honouring father and mother, forms the link between the spiritual and the material concerns expressed on the tablets. Inasmuch as G-d is a partner in man, having provided the most valuable ingredient, the soul, the spiritual element is present. On the other hand, honouring father and mother is so basic, if merely for the sake of the inheritance expected by the children, that it needs hardly to be commanded.
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך יאמר האמת כי טוב הדבר צדק הוא וצדקה תהיה. אמנם ממה שיחייבו הכוכב לא ימשך לעושה שום שכר כמו שהוא הענין בכל הדברים הטבעיים אבל כשתעשה במצותו תקבל שכר בעולם הזה ובע"הב כמ"ש למען יאריכון ימיך וגו', ובמשנה תורה (דברים ה׳:ט״ז) כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך יבאר שיהי' השכ' להיותו מצווה ועושה. והקש על זה על שכר המצות אשר הם למטה מזו בחק האדם. ודע כי המצוה וחומר' כבר אמר (בקדושין דף ל"א ע"ב) אי זהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו וכו'. איזהו מורא אינו מדבר בפניו ואינו יושב במקומו ובכלל כל הדברים המחוייבים והנאותים עד היכן יד כבוד אב ואם מגעת וכבר נשתבחו שם קצת החכמים במצוה כמוה שם. האמנם כי הבנים המקוים לרשת אחוזת נחלה שדה וכרם כסף או זהב מאבותם אין להחזיק להם כל כך טובה על כבודם ויראתם אדרבה יהיו סכלים וטפשים אם לא יעשו כן שיגרמו שיעבירו נכסיהם לאחרים וכמ"ש בשירת האזינו על המשל הלי"י תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך וגו' זכר ימות עולם וגו' בהנחל עליון גוים וגומר כי חלק ה' עמו וגומר והכוונה מבוארת. הנה שעקר המצוה היא לבני האנשים אשר אין להם די סיפוקם. ועל המתנכר להם בשביל ענים אמר הכתוב (משלי ל׳:י״ז) עין תלעג לאב ותבוז לקהת אם יקרוה עורבי נחל. שעם שהתנכר להם אביהם ולא השתדלו בפרנסתם כמ"ש (איוב ל״ח:מ״א) מי יכין לעורב צידו (תהילים קמ״ז:ט׳) לבני עורב אשר יקראו. הנה מכל מקום הם בנים לאבותם שנתעסקו בהוייתן ופי' הכתוב הזה עם הסמוכים אליו כתבנו בשער י"ט. וכבר היה זה הדבור החמישי משותף לראשונים אשר לחלק השכלי הכתובים בלוח הראשון ולחמשה השניים הבאים בלוח השנית כמו שיאות בכל חבור מדברים מתחלפים באיכות שצריך ענין אמצעי מורכב משניהם לחברם. וכמה יאות זה לפי דרכינו שהם חמשה דבורים מכאן וחמשה מכאן והוא באמצעי ועם שהוא כתוב בלוח הראשון הנה יהי' משותף לשניהם: The commandment then emphasizes that the reward promised is not a natural sequence, but an act of Divine kindness, one that in light of the natural tendency to honour parents if only from a sense of gratitude, is hardly warranted. The mitzvah element of the commandment addresses itself first and foremost to the poor, who invest in looking after their father and mother rather than ensure they do not lose their inheritance.
ואחרי כן בבואם אצל גלגל מאדים אשר תחת צדק ויראו ויכירו כי הככב ההוא זר מעשהו בעורר לבית האנשים אל הקטטות והמלחמות להרג ולאבדן ורגליו לרע ירוצו וימררו לשפוך דם עד שכבר נחלט שמו בלשון החוזים בככבים ההורג. וכבר יחשב הנולד בכחו להיות איש דמים ומרמה וכמו שאמרו (שבת קנ"ו.) האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא וראו אז המאושרים והשכילו כי לא כאלה חלק יעקב וכמו שאמרו (שם) או טבחא או אומנא או מוהלא כי הנפש המשכלת תמשול על כל ההוראות ותטה אותם אל היושר עד שההוראה ההיא לא תצלח: לזה בא בדבור הששי: [The sixth commandment deals with murder. When they got to the constellation of Mars, which is below Jupiter, they saw and noted the strange actions that this constellation inspires among people, to have them quarrel and fight wars, to kill and destroy. Since it moves [people] to run to do evil and spill blood, the astrologers have already decided to call it the killer. So someone born under its power is already considered a bloody and crooked person. It is as they said (Shabbat 156a), “That one, who is [born] under Mars. will be a man who spills blood.” So the fortunate ones saw this and understood that the portion of Jacob is not like this. And it is as they said, “[Let him be] either a slaughterer, a bloodletter, or a mohel.” As the intelligent soul will control all of its tendencies and steer them towards righteousness, such that this tendency will not succeed. That is why the sixth commandment came.
לא תרצח לומר כן הדבר שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואם בכוכב מאדים הולדת השמר לך לא תרצח כי מזלך לא יסלק העונש ממך לפי שבידך להטותו אל כל אשר יבחר החלק השכלי. וידרוש הזה עצמו כבר נתבאר בשער כ"ב. והנה בא הדבור ראשון בלוח השני כנגד אנכי ולא יהיה לך שבראשון לפי שהרציחה היא הרע היותר גדול שאיפשר לעשות איש לאיש כמו שהכפירה במציאות השם או אמונת השניות הוא החטא היותר עצום שיש באמונת האלהיית. ועוד שלא ירצח האדם רק בכפירה במציאות השם יתעלה והשגחתו. והוא מה שכתב הכתוב (בראשית ט׳:ו׳) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם ירצה וזה לא חס על דמות יוצרו וצלמו וכן אמר המשורר (תהילים צ״ד:ו׳-ז׳) אלמנה וגר יהרוגו ויתומים ירצחו ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב. והנה חז"ל (ב"מ צ"ח:) כללו בכלל הרציחה הלבנת פני האדם בביישו בשום דבר שיכלם ממני בזכור מעשיו הראשונים או מעשה אבותיו תלאותיו וחסרונותיו ואמר דהא אזיל סומקא יאתי חיוורא רק אם יהיה להרחיק האדם מהעבירה. וגם על זה אמר (ויקרא י״ט:י״ז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא וכ"ש שיהיה בכלל זה הדבור כל המיצר לחבירו ויורד לאומנתו ומונע פרנסתו ואף שיהיה הוא דחוק אין לו לעשות כן. וכמו שאמרו אצל שפיכות דמים (פסחים כ"ה:) מאי חזית דמא דידך סומק מדחברך ולכן יהרג ואל יעבור ואין צריך לומר הגורם נזק לגופו או ממונו בשלוח יד לשונו להלשינו בסתר או בגלוי על ידי עכו"ם או על ידי לסטים וכיוצא: The commandment not to murder, addresses itself primarily to those who wish to blame the horoscope for their shortcomings. Relative to the commandments between man and man, it is as basic as the anochi in the commandments for relations between man and G-d. He who murders denies man's right to exist. This can only be, if simultaneously the murderer denies G-d Himself.
ואחר זה בהזריח במחשבתם אור החמה אשר בגלגל הרביעי לכוכבי לכת היא המדרגה השביעית למניננו והוא אשר על ידי תנועתו וסביביו בתקופתו על קצותיו נעשו כל ההויות והתולדות וכאלו הוא האב המיוחד לכלם כמה שכתב החכם האדם יולידהו האדם והשמש ואלו המעולים ראו כי עם שמכח זה הכוכב הגדול יושפע כח ההולדה באי זה אופן שיהיה הנה היה מחוייב לאנשים השלמים החיים חיי הטהר' והנקיי' לישמר מהביאות הבהמיות והטמאות ולנהוג המותרות והראויות לזה בא הדבור הז' מסכים לעיונם: Just as the taking of a life is prohibited, the creation of life under forbidden conditions is outlawed.
לא תנאף לומר הלא כדבריכם כן הוא איש מכם לא ינאף את אשת רעהו ולא שום ניאוף כי לשון זה כולל כל מדרגות האיסור בזה כמ"ש הראב"ע ז"ל בשם הגאון ז"ל ולהיות הדבור הזה כנגד זה הכוכב בא העונש בהרבות הזמה (ויקרא כ׳:י״ד) באש ישרפו אותו ואתהן ובת כהן וגו' באש תשרף (ויקרא כ״א:ט׳) ובתמר (בראשית ל״ח:כ״ד) הוציאוה ותשרף וגם מה שאמר' (סנהדרין פ"ד:) הבא על אשת איש מיתתו בחנק כך הוא דינם כי החנק אינו רק שריפת הרוח החיוני בקרבם כי בשרו של אש נזהרו באש ה' נשפט. והיה הדבור הב' בלוח הב' מפני שהוא נזק ב' וקרוב תחת הרציח' והוא כנגד לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בלוח הראשון כי הוא הניאוף הנזכר בכל הנביאים אצל האלהות וכמ"ש (יחזקאל ט״ז:י״ז) ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם ומקר' מלא הוא בכל מקום. אמנם בדבור הזה נכללו כל הדברים אשר יחטא האדם בהם מפאת חוש המשוש אשר הוא חרפה לנו וכל ההרחקות שאמרו (חולין מ"ד:) הרחק מהכיעור ומהדומה לו. ובמ' (אבות פ"א) באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו וכמה הפליג שלמה הע"ה להזהיר על זה (משלי ו׳:ל׳) לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו וגו' נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה ובכמה מקומות זולת זה ואולם רבים אומרים שהאשה גרמה הרבה חטאים ועונשים בעולם כמו שהאריך בזה הראב"ע ז"ל בפי' מיוחד שחבר לעשרת הדברים אבל אני רואה שאין עקר התלונה כי אם על האנשים כי הם הרודפים אחרי העביר' עד רדתה וכמו שאמרו (עירובין ק':) זו מדה טובה באשה וגו'. ואמרו ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך: This prohibition is second in importance only to the wrongful taking of a life. Adultery, a common method of creating such life, is therefore prohibited on pain of death of both partners in that crime.
והנה בהוריד עוד מחשבתם במורד המעלות ובוא רעיונם אצל הגלגל אשר למטה במעלה השמינית הנושא לכוכב נוגה והכירו ממנו שהוא המחדש בעולם רוב טובות ומקשר פרי תבואות ושפע תנובות כמו שאמר (שמואל ב כ״ג:ד׳) מנוגה ממטר דשא מארץ וראו בכחו וגבורתו ימלאו פני תבל תנובה ברבויה תהיה על פני השדות הבתים והחצרות ונער קטון שומר אותם או לא כלל. וראו אז כי כל זה אינו נשמר רק באמונת האנשים העומדים על משמרתם לפחות על מדת שלי שלי ושלך שלך (אבות פ"ה). לזה בא הדבור כנגד מחשבה זו: The sun, generally considered to be the progenitor of life in our universe, is not to be conceived as creating life, since it could do so only by ignoring such discriminatory considerations. Even mere physical life must not be initiated by forbidden means, this is why crossbreeding is prohibited elsewhere.
לא תגנוב להסכים עמהם שלא יגנוב איש דבר מהמושפע מאותו כוכב הנמצא בכל מקום או הנערים השומרים אותו כי הגניבה היא מפחיתות המדות וחסרונם בלי ספק. ובא שלישי בלוח הזה לפי שהוא שלישי ג"כ במדרג' לנזקי האדם כמו שלא תשא הוא שלישי בענין האמונ' גם הוא נכחו מפני כי החוטא בזה יפול בזה דכתיב (משלי כ״ט:כ״ד) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד וכתיב (שם ל') פן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. גם שהחטאים שוים ודומים כי הנשב' על שקר מראה ענין אחד בנגלה והפכו עומד בפנימיותו והוא ענין הגנב בממון או בנפשות ובכלל זה כל גנבת הדעת באונאת המסוחרים במדה במשקל ובמשורה ובאונאת דברים כי בכל דבר מזה ראוי ליזהר כל אשר במעמד ההוא יתבאר: The eighth's commandment dealing with the unlawful acquisition of property belonging to others, is next in line. The injunction not to steal is strengthened by the realisation that there is a watchful eye that sees the thief, even if the owner of the stolen goods does not. This commandment also parallels that of swearing a false oath. He who swears, acts differently in public than he does in private. So does the thief.
וכן בהעמיק עוד מחשבותם אל הככב אשר במדרגה התשיעית הנקרא כוכב כשם מינו והשכילו שיש לו כח על הלשון לגלות סוד ולעורר ריבות ורגנים קטטות ומדנים. ואז ראו כמה צריך אדם להשתמש בו יען כי הלשון הוא כלי חמדה שניתן לאדם להשלים מציאתו אמנם בהפסדו ישחית ויכלה החברה המדינית ויפסד יישובה. לזה בא הדבור מתייחס אל המחשב':
לא תענה ברעך עד שקר. לומר שישתמש בלשונו ודבורו בכל מה שהוא תועלת לחברת האנשים ואם ידע עדות לחבירו מצוה להעידו שנאמר (ויקרא ה') והוא עד או ראה וגו' אמנם שישמר משוא ודבר כזב. ויש בכלל זה גילוי הסודות והמסתרים גם כל מיני לשון הרע כי רבים הם כמו שיתבאר בפ' מצורע שער ס"ב ב"ה. והיה זה רביעי בזה הלוח כי הוא רביעי במדרגה ללא תרצח כמו שחדוש העולם הוא רביעי לאנכי ולא יהיה לך בלוח הראשון גם שידמה לו בשוה וזה הוא ענין עדות ממש כי מצות זכור את יום השבת היא שנזכור בפינו ונעיד שהוא יתעלה חדש העולם וכן אנחנו עושים כל ליל שבת מעידים בעמידה ויכלו השמים וגו' (שבת קי"ט: וטא"ח סי' רס"ח) והנמנע מעדות זה הוא כמעיד עדות שקר בבוראו שהעולם אינו שלו והוא קרוב לכופר במציאותו או כופר ממש ומכאן לכל האמונות שאמר הכתוב עליהם (תהילים י״ט:ח׳) עדות י"י נאמנה מחכימת פתי: The ninth commandment addresses itself to the spoken word. Just as the fourth commandment concerns itself with testimony concerning the truth of the Creator and His works, so the ninth commandment concerns itself with testimony concerning events witnessed between man and man.
והנה בהוריד עוד עין לבותם לשפלת המדרגות וסופן והוא גלגל הלבנה היותר קרוב אלינו וראו כי הוא היותר חרוץ במרוצתו מכל כוכבי לכת לפי התכונה אשר בידינו והשכילם במה שיראה ממנה לעינינו מילואו וחסרונו שהיה ענינו כאלו היא משתדלת בחריצות נפלאה להשלים חסרונה ולמלאות פגימתה ושאחרי מלואה עדין לא תתקרר דעתה ולא תנוח מתנועתה כסבורה להגדש ולא היה אבל חוזרת וחוסרת עד יום מולדה ותשוב שנית למלאת חסרונה ועוברת כפעם הראשונה ובתשוקה הזאת הולכת וסובבת עד שלש עשרה פעמים בשנה. ובמולד האחרון לא עלה בידה כלום אבל שלולה יצאה בראשית השנה ושלולה תשוב שמה באחרית' והשכילו מזה דוגמא גדולה לאדם כי הוא הולך סובב כל ימי צבאו מחיל אל חיל ממדינה למדינה למלאת חמדת נפשו בעושר ונכסים וכבוד גם כי יעשיר לא ימעט תשוקתו כמו שכתבנו בשער כ"ד ולסוף ערום יצא מבטן אמו וערום ישוב לאדמתו ובין כה וכה נשאר ערום וריק משלמותו על כן בא הדבור העשירי מתיחס מאד לרעיונם:
לא תחמוד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך. לומר שיחדל מחמדת הקנינים לסבה שנזכרה ועל הפחות מאותם אשר הם בדברים היותר מצויין לאדם כחמדת הבית או האשה ושורו וחמורו עם שהוא ראוי שיכלול כל דבר מאשר לו ולא יבהל אדם להון כי לסוף לא נשאר כל מאומה בידו ויהיה ענין הדבור הזה לאסור ההשתדלות בצדד צדדים שיבא לידו בית חבירו שדהו או שורו אפילו בדמיו אם לא יהיה לתועלת הבעלים ורצונו. גם בהמציא עלילו' יעזוב איש את אשתו ויקחנה לו וכן כל כיוצא בזה כי דברים אלו אינן בכלל לא תגנוב ולא תנאף. והראב"ע ז"ל השתדל להראות כי יש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת לא תחמוד אפי' בלב והוא שירגיל אדם עצמו על ההסתפקות במה שיש לו כמו שהוא רגיל באיסור הקרובות וכיוצא. וישר חיליה. והנה הי' הדבור הזה חמישי בזה הלוח בעבור שהוא חמישי במדרג' ללא תרצח כמו שהוא דבור כבד את אביך במדרגה חמישי לדבור אנכי ולא יהיה לך ובא כנגדו כי באמת החמדה תביא לאדם להכחיש אלוה ממעל ולגזול אביו ואמו מתחת וכמו שאמר הכתוב (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית כי במה שגזל מהם מה שהוא חייב לכבודם וליראתם הוא חושב שאין בכאן פשע של גזילה ואינו כן וכדאי הוא לאו דלא תחמוד לסיים בו אלו הדברות כי בלי ספק החוטא בו חוטא בכלם וזה הרבה בו לאוין ולא כללם בלאו אחד כמו שהי' הענין במאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו'. כי צריך לשרש אחר החמדה וחלקיה כמו שצריך לשרש אחר מעשה הע"א. וזה יעיד כי מעשי ע"א אינן נדרשים רק למלאת נפש החומד והנה א"כ החמדן הוא עצמו עובד לע"א בלי ספק כמו שאמרנו בדבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ובזה נשלמו כל עשרת הדברים על האופן אשר יעדנו: והנך רואה איך היו אבותינו הקדושים מלאכי אלהים עולים בשלום במדרגות הסולם בהשכלות האנושיות ויורדים בשלום בהשכלות עליונות והשגות נבואיות מתייחסות לפי מדרגות הסולם ההוא הנפלא שעליו יצדק אומרו כי מן השמים דברתי אליכם כנזכר. ואלו הן דברי הראב"ע ז"ל בשם זולתו הגלגל החלק כנגד לא יהיה לך לפי שחשבוהו רבים לאלוה בעבור שאינו גוף, ודבור לא תשא כנגד גלגל המזלות בעבור שיש בו מקום מכוכב ומקום חלק ולא תחשוב שזה היה לשוא רק בחכמה גדולה מכוונת מאתו ודבור השבת כנגד שבתאי כי לא ימצא לילה ויומם שימשלו בהם שבתאי ומאדים רק היום הזה ולזה אין ראוי לעשות בו מלאכ' כי לא יצליח רק יתעסק ביראת ה' לבד. ודבור כבד את אביך כנגד גלגל צדק שהוא מעורר אל הצדק ויראת ה'. ולא תרצח כנגד מאדים, והוא סדר נוגה למעל' מהשמש לומר שהוא כנגד לא תנאף מפני שהוא ככב מעורר אהבה וכו' ולא תגנב כנגד השמש שהוא מור' על האונס ולא תענה כנגד כוכב המורה על הלשון. ולא תחמוד על הלבנה שהוא כוכב התאוה והחמדה ע"כ. והנה באשר כתבתי יש נחת רוח ודברים של טעם ויראת שמים בהסכמת כל מה שאמרנו מהיות מצוות האלהיות שרות וראשיות על כל צבא השמים ואין שום כח לכוכב ומזל להתיצב לנגדם כי הוא שורש התורה ועצמותה: The tenth commandment addresses itself to the weakness in man that makes him believe that the attainment of worldly goods provides real and lasting satisfaction. This is merely an illusion, and the planning of how to attain possessions belonging to another, will lead to transgressions of all the other commandments. Despite the fact that the crime in this case does not consist in performance of an act, or even the utterance of words, merely the exercise of one's mind, the ultimate results would be devastating. We could say that he who fails to observe the fifth commandment, that of honouring his parents, will ultimately be likely to reject any kind of restriction on his personal conduct. Disregarding one's fellow man's right to his possessions, is as much a slap in the face of G-d, as failing to honour one's parents, is in the last analysis a slap at the face of G-d.
וכל העם רואים את הקולות. יאמר שהם קבלו שם מהפשטת חמריותה שיעור מה שהספיק להם לראות ולהשיג קולות הדברו' האלהיים ההם עם היות עדין שם לפידים וקול שופר שהם כנוי המטרידים והמונעים מצד מעלת המושג כי על כן היה ההר עשן כמו שאמרנו ראשונ' ולזה חשכו עיניהם מראות בזיו האור האלהי המדבר בם. והוא טעם וירא העם וינועו כי ראו הרחקתם עדין עצומה מאד ונזדעזעו מהענינים הנוראים אשר לא יכלו שאתם ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שכבר נספיק לשמוע מפיך הדברים ואל ידבר עמנו האלהים האדיר פן נמות מעוצם הצער אשר נבהלנו מפניו: ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו'. ירצה אל תיראו שידבר השם יתעלה עוד עם כל קהלכם על זה האופן הנורא ושיפגע בכם בזה השיעור מהחרד' והצער כי לבעבור נסות אתכם זאת הפעם בא האלהים ירצה שתהיו בעלי נסיון לדעת כי ידבר אלהים את האדם וחי כמ"ש בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ועוד שנית בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו בעבור על דברי רצונו אשר יצוה לכם ע"י עבדיו הנביאים כי מעתה תראו חתת ותיראו כי יבקש מידכם בכח גדול וביד חזקה בכמה עניינים נוראים ומבהילים אשר ראית האלהים עשאם כדי שיראו מלפניו וכה יעשה וכה יוסיף להפרע מעוברי רצונו. ובכלל אל תיראו מאשר אמרתם פן נמות שאין הכונ' שימשך מזה המות אשר יראתם מפניו. אדרבא הכוונ' היא שתשאר הירא' לבדה תמיד על פניכם לבלתי תחטאו לפניו חטא משפט מות אשר תמותו עליו. משל למי שדורך קשתו כנגד זולתו והוא ירא כי חץ פתאום יהיה מכתו ואומרין לו אל תירא כי לא חפץ להכות בחמ' שפוכ' כי אם שתירא תמיד מפני קשת דרוכ' והוא פי' נכון מאד. ואמנם בזה ברא ה' חדשה בארץ אשר לא נראת' ולא נשמע' בכל הדורות שעברו אשר לא יראו את ה' מצד ראותם שהעולם מחוייב כמו שכתבנו אצל עתה ידעתי כי ירא אלהים שער כ"א והוא ענין נכבד מאד יושלם עניינו במאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' שער צ"ב ב"ה. והנה עם זה ויעמדו העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים והוא להיות אמצעי וסרסור ביניהם לכל שאר המצות והאמירות כמו שסמך ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בית ישראל וגו' אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי וגו' ואלה המשפטים וגו' והענין מבואר מאד מעדות התורה בכאן והוא מה שביארו במשנה תורה (דברים ד') ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ וגו'. בא מפורש שכל הדברות העשרה שמעו מפי הגבורה אמנם שאר המצות שמעו מפי משה כמו שאמר בכאן אחר עשרת הדברים דבר אתה עמנו וגו' וכן נאמר שם אחר ספור עשרת הדברים (דברים ה') את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר וגו'. ועוד אמר (שם) אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדבר אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ וגו'. האמנם שכבר נתפרסם מאמר חז"ל שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. וכמה הוא קשה בעיני כתות החכמים. יש שהשתוממו על החלק המחוייב שבו לפי שדעתם וסברתם הוא שלא שמעו ישראל שם מפי הגבורה דבור מבואר כלל והוצרכו לתת כבוד לבעלי המאמר לפרש ולומר מפי גבורת המופת שמעום כמו שכתבנו בדברנו אשר בשער. ומהם שהוקשה בעיניהם החלק השולל במה שיראה מהם שלא שמעו רק השנים עד שהוצרך לזה הרמב"ן ז"ל להודות ברוב הענין ולהתפשר בדבר ולומר ששני הדבורים הראשונים שמעו כלם בפירוש כמאמר חז"ל אמנם שאר הדברים לא הגיעו אליהם אלא בהברת הקול לבד ומשה היה מבאר אותם ונתן לזה טעמים וראיות מהכתובים כפי מה שהכריחו המאמר ההוא המפורס'. אמנם שם במשנה תורה בדברו' השנייות שהוא מקום שנתייחד בו יותר זה הענין אבטל כל הטענות והראיות ההם ביטול גמור ויתבאר מבלי שום ספק ששמעו כל ישראל כל הדברות האלה מפי הגבורה שהם השרשים והיסודות לכל התורה כול': ואבאר כוונת חז"ל במאמר ההוא הנכבד שהיתה זולת מה שחשבו עליהם. וזה בהוכחה מדברי עצמן וכל זה בשער פ"ט ב"ה: כה תאמר אל בני ישראל כבר כתבנו בשער הקודם אצל ותגד לבני ישראל הטעם שלא הוזכר זה השם בכל המעמד עד הנה: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם מבלי שום אמצעי מההיכלות והצורות אשר נוהגים בהם שאר העמים להוריד להם כחות הככבים והמזלות. לכן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב כלומר להיות אמצעיי' ביניכם לביני וגם לא תעשון לכם לאלהים אלהי זהב. וזכר חשיבת המחצבי' לפי חשיבות הצורך המבוקש מהם הכסף לאמצעי והזהב לאלוה אמנם כשתדרשו אותי מזבח אדמה פשוטה כמו שבראתיה תעשה לי מבלי מלאכה כלל שלא תאמר מעשיך גורמין כמשפט בעלי מלאכת הצורות: וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך אשר מצאנך ובקרך אשר אין בהם גם כן מלאכה ממעשיך. ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית מעשה אומן כי כלי מלאכתך הנפת עליה ותחלליה מעבודתי לסבה שקדמה שלא תאמר המלאכה ההיא גרמה מענין האמצעיות. ומזה הותר השמיר שהוא מלאכת שמים (גיטין ס"ח.): ועל זה הדרך אמר ולא תעלה במעלות על מזבחי אלא כבש פשוט כדי שלא יצטרך לבנות מלאכת גזית כדרך המעלות העשויות בהיכלות אשר לא תגלה עליו ערות דבר ושמץ עכו"ם לומר פסילי עשה כמו שזכרנו. והנה בהרחקת כל אלו השבושים והדמיונות בכל מקום אשר יזכיר את שמו להוועד עליהם יבא לברכם ולהצליחם לא להחרידם ולהבהילם כפעם הזאת והוא מה ששאלו ממשה (דברים ה') ויותר נאות ממנו. ואחר שהשלים זה הענין אשר יאות שם לפי שאלתם סמך ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כחוזר על מה שקדם ועצת יתרו הנכונה כמו שכתבנו בשער מ"ג וזה הלוך ישר באלו הכתובים על דרך הפשט. אמנם חז"ל אמרו (מכלתא פ' מ"ת פ"י) לא תעשון אתי אלהי כסף בא להזהיר על הכרובים שלא יהיה מכסף בבית המקדש ואפי' של זהב חוצה לו. ובטעם לא תבנה אתהן גזית יש מפרשים (הראב"ע פ' זה) שהטעם כדי שלא תהיה מקצת האבן באשפה או בבית ע"א ומקצתה בבית הש"י. ויש אומרים (מ"נ ח"ג פ' מ"ה) כדי שלא יבואו לסתת ציורין. וחז"ל אמרו (מכלתא פ' מ"ת פ' י"א) כדי שלא יונף המקצר על המאריך ונרא' שכוונו שלא וונף כלי השחתה ומפץ ויתגדל על המזבח שהיא עשוי להעמדה וקיום לומר אני עשיתיו כי המזבח קודם במעלה ובטבע כדברים הטבעיום על המלאכותיים והוא קרוב למה שאמרנו והנה המקראות יתיישבו על פשוטן והדרשות גם הסברות לא יזוזו ממקומן. והנה עם זה נתבארו אלו העניינים החמורים מהדברות ושאר הספורים הסמוכים להם בהסכמת כל מה שכתבנו ראשונה והתרנו קצת ספקות אשר לא זכרנום בתחלה. אם בעצם הדברות. ואם במאמר משה אל העם אל תיראו וגומר ובעבור תהיה יראתו על פניכם שנראים דברים סותרין. ואם בפר' קטנה זו האחרונה שיש קצת פקפוקים. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק: "The entire Jewish nation saw the sounds." This shows that on the one hand the Jewish people had shed enough of the physical part to be able to gain a whole new perspective on sound. On the other hand, they were still frightened of the other physical phenomena such as the lightning and the smoke. "The people saw and trembled." The latter is what caused them to ask Moses to be their intermediary. Moses who said "do not be afraid,” meant to tell them "do not be afraid to listen to G-d directly." G-d’s purpose is to give you experience now, so that this will remain an undying memory of this supernatural experience. It will remind you that man can survive hearing the voice of the Living G-d. Moreover, the awe you experience as of now, will insulate you against any future desire to sin against Him. Only if you did that, would you really die. The fact that "and these are the laws" are described as presented to the people by Moses, indicates that all the ten commandments had been heard by the people directly from the shechinah. "The people stood at a distance while Moses approached the thick cloud," refers to receiving the remainder of the Torah. Again in Parshat Va-etchanan it states "these words G-d spoke to your whole assembly at the Mount," indicating that the entire ten commandments are what is referred to. The whole sequence in Va-etchanan dearly indicates that Moses became the intermediary only for the remainder of the Torah. To reconcile statements by our sages which appear to say that Israel heard only the first two commandments directly, can be done in the following manner. "You have seen that I spoke directly," therefore all the things prohibited in the first two commandments are clearly comprehensible, do not build fancy altars, gold or silver images etc, I do not relate to you through an intermediary." The emphasis on "you shall construct an altar made from earth etc.," shows that simple materials are to be used to form the basis of worship. G-d wishes to tell us that even when ostentation in architecture is employed, this should not lead to the fatal error of viewing the costly materials as intermediaries between Israel and its G-d.