יבאר התועלות הנמשכות מקידוש הלבנ' באמונ'. ויזכיר היחסים אשר לאומה זאת עמה: LESSONS IN FAITH TO BE LEARNED FROM THE PRACTICE OF SANCTIFYING THE NEW MOON.
החדש הזה לכם ראש חדשים. "This month shall be unto you the beginning of months"
ש"ר פרש' ט"ו למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות הרבה כך העולם הזה אירוסין היו שנאמר (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא לבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים אבל לימות המשיח יהיו בנשואין שנאמר ( ישעיה נ"ד) כי בועליך עושיך י"י צבאות שמו ואותה שעה ימסור להם הקב"ה את הכל שנאמר (דניאל י"ב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד: Shemot Rabbah 15 describes a king who, upon betrothal to the girl he plans to marry, guarantees her a few gifts in writing. By the time he actually marries her however, he showers her with gifts far in excess of anything he had promised. Our relationship to the Almighty (in this present world) is compared to that of the betrothed; however, once the messianic age will dawn and we will be truly wed to G-d, He will hand over everything to us. In Hoseah 2,21-22, Israel appears merely as betrothed to the Lord, whereas in Isaiah 54,5, the Lord is referred to as "for your Maker is your husband." Upon the departure from Egypt (Exodus 12,1), Israel merely received the moon, whereas in Daniel 12,3, with reference to the messianic age, it says, "And they that are wise will shine like the brightness of the sky, and they that turn the many to righteousness, will be as the stars forever and ever."
*תוכן דעתי, הנה ידוע, כי לפי גודל יקרת וזכות דבר מה, יהיה גם הפסדו ועכירתו יותר קרובה ויותר קלה, ד"מ מראה זכוכית היותר זכה ובהירה, תמהר יותר להעכר ולאבוד בהירותה וצחותה, מדי יעבור עליה רוח פי איש העומד נגדה, משאר כלי זכוכית פחותי הערך הבלתי זכים ובהירים כל כך, וכן הדבר גם בבחינה מוסרית בנפש האדם, כי בעבור היותה יקרה עד מאד, צריכה להשמר גם מאד מכל פעולה ומעשה אשר יוכלו לסבב לה באופן מה, השחתת המדות או תערובות סיג וחלאת דעות נפסדות, אשר ע"כ אסרה התורה האלקית לנו הרבה מאכלות, המעכירות דם הנפש, ומולידות בו נטיות בלתי זכות (כמאחז"ל שהדברים האסורים מטמטמין את הלב ) והנזיר הפורש מן היין המחמם את הדם, להגדיל תשוקת בעליו החמרית, ומשכר שותיהו, לערב ולבלבל דעתו מחשוב נכוחה, נקרא קדוש בעבור זה. גם הזהיר' אותנו בעבור זה מכל הפעולות והמעשים אשר יוכלו לסבב בצד מה. כי יעלו על דעתנו דעות נפסדות המרחיקות אותנו מאמונתינו הטהור' ומעבודת אלקים אמת, ללכת אחרי הבלי נכר כמו שהאריך בענין זה המ"נ ח"ג בטעמי המצות שלו, עיי"ש פ' ל"ז. והנה נודע ג"כ כי עבודת השמש והירח וכל צבא השמים, נפרצ' בימים ההם בין העמים, עד שהשתדלו נביאי כל חוזה לבאר טעותם מפורש באר היטיב, למען לא יתעו ישראל אחריהם (כמו שהולך הרב ומבאר פרשה י"א בירמי' ) ואחרי כל זאת הלא יקשה לנו מאוד להבין מצות "החודש הזה לכם" שביארו חז"ל על קידוש החודש כראות הלבנ' והתחדשות', ומצות הקרבת הקרבנות ביום החודש הלא כל זה יוכל לסבב מחשבת עבודת הלבנ' חלילה אצל המון העם, ואף שנאמר "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לד'" אין די בזה בהשקפ' הראשונ' להוציא כל מחשבת פגול מדעת ההמון, כמו שראינו במעש' העגל שאף שאמר אהרן, "חג לד' מחר", בכל זאת תעה מהר חיש לבב העם אחרי העגל לחשבו כאלקות, וישתחוו לו, ולבאר כל זה אמר הרב ז"ל, כי כוונת המצוה הזאת ותכליתה היו בהפך, לשרש על ידה כל מחשבת עבודת צבא השמים, וביאר זאת במשל, כי הנה ידוע שאם יחזיק ההמון דבר מה לטוב ומועיל, ואוהב אותו בעבור זה מאוד, לא על נקלה תשתנ' דעתם זאת, אם נאמר להם בהיפך, כי הדבר הזה לרע להם, והאומר להם כן יחשב בעיניהם כמצחק או כמתעתע, ולהראות לכל אחד ואחד מהם בראיות נכוחות, אמיתת דברינו, מלבד כי יצכרך לזה זמן ועמל רב, הנה לרוב יהי' בכל זאת עמלינו לריק, יען כי אין דעתם משגת כל יסודו ראיותינו הבנוים על אדני השכל והתבונ', וע"כ יותר טוב אם נבחר מתוכם איזה אנשים חכמים וידועים לשבטיהם, אשר בהם יאמינו העם, ועיני כל העדה עליהם, כי להם אנו יכולים לבאר האמת על נכון, כי הם יבינו לשכל מלינו, בעבור היותם בעלי חכמה ודעת, ולהם ישמעו ג"כ העם כלו, בהוליכם אותם לאט לאט בנתיבות האמת והצדק כי בהם סמוך ובטוח לבם שלא יתעום מדרך הישרה והנכוחה, ובאופן זה נהג גם הי"ת, כי במצוה הזאת צוה שמשה ואהרן, ואחרים כל זקני דור ודור וחכמים, יחשבו ויתבוננו תמיד בתנועת הלבנה וחידושה, וע"ז יתעוררו ויסובבו לחשוב גם במהלך שאר הכוכבים וצבא השמים במסילותם, למען יכירו וידעו עי"ז, כי כלם הם רק עבדים ומשרתים להפיק רצון אלקים ית', ואל כל אשר יחפוץ יטה אותם, ובלעדו לא יוכלו להטיב או להרע, מזה יבינו ג"כ, כי שוא עבוד אותם, כי רק לד' לבדו ראויה העבודה והתפילה, ולא אל זולתו, ואחרי כי יושרש עיקר זה בלב ראשי העם וחכמיו לאט לאט ילמדוהו גם להמון העם, עד שיצא כל ספק מלבם, ויודו כולם כי אולת תחשב לאיש אשר יעבוד אותם, ומן ד' יסור לבו, וע"כ ייחדו גם כל עבודתם רק לד' לבדם, וע"ז מורה הכתוב "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה'" ר"ל כי אם כה תעשו אז יערה אליהם מדי חודש בחדשו, רוח דעת אמיתית לדעת ולהבין, כי רק לד' לבדו ראוי להקריב עולה וקרבן, ולא אל זולתו, אח"כ ביאר הרב ז"ל האופן איך שיודע כל זאת לחכמים יודעי העתים, החושבים זמן התחדש הלבנה, ואמר, כי עבודת הככבים היתה בין העמים הקדמונים על ג' פנים, קצתם חשבו אותם לאלקות, וקצתם חשבום רק כשרים נכבדים היושבים ראשונה במלכות אשר בידם להטות לב המלך לטוב אנשים המכבדים אותם, ולדעת זולתם, וקצתם חשבו אותם רק לכלים טבעיים, אשר רק על ידם וע"פי חקי תנועותם יוכל לעשות הי"ת מלאכתו וע"כ ראוי להם שיכבדו אותם כמו שיכבד העם ד"מ כסא המלך אשר הוא יושב עליו, ושרביט הזהב אשר בידו, והכתר אשר נתן בראשו, בעבור היותם סימני המלכות והממשל', והנה על ידי חשבון מהלך הירח וקדוש החודש לצורך המועדים, יתרחקו החכמים האמיתיים מכל ג' דעות אלה, כי בראותם התחדשות אור הירח בכל חודש אחרי הסתרה זמן מה, יבינו כי אין לה אור מעצמה, ורק מאור השמש אשר תגיה לעומתה תאיר עלינו, וא"כ אין ליחס לה ענין אלקית, כי אלקי לא יצטרך לזולתו, וההתבוננות הזאת תביאם לחשוב, כי גם השמש ושאר כוכבי לכת אשר גם אורם יסתר לפעמים בעמוד אחד מצבא השמים בינם וביננו, או בעננו ד' ענן על הארץ, אינם אלקית ובהיות תנועתה ותנועת שאר הכוכבים העצמית ממערב למזרח, ובכל זאת יוכרחו ע"י תנועת גלגל היומי המניע עמו כל הגלגלים כולם, להתנועע היפך טבעם ממזרח למערב בכל יום (עיין למעלה מבוא לשער ל"א בביאורי) יודע להם, כי אינם גם במדרגת שרי המלך, אחרי שגם הם תלויים בתנועת זולתם ולא יוכלו ללכת אל מקום אשר יהיה שמה רוח תשוקתם החפשית ללכת, ומצד היות תכלית מצות קדוש החודש רק לדעת על ידה קביעת המועדים, ראש חודש ניסן, ד"מ, למען נחוק בט"ו בו חג הפסח, מועד צאתנו ממצרים באותות ומופתים, אשר עשה הי"ת נגד חקי הטבע ומערכת הכוכבים ומזלות, ור"ח תשרי אשר בו ישפוט ד' מעללי אדם, לתת להם כפרי מעשיהם בהנהגה נסיית היוצאת מדרכי הטבע הנהוג ובט"ו בו נחוג את חג הסכות לזכרון, כי בסכות הושיב אבותינו במדבר, והגין עליהם שם בדרך נסיי מכל מקרי ופגעי הטבע הרעים, אשר כל זה יורה, כי ברצון הי"ת ישדד מערכות השמים, ויפעול פעולותיו נגד חקי הטבע, ונמשך מזה כי גם אינו ראוי לעבוד הכוכבים או לכבדם, בעבור היותם כלי פעולותיו ית' אחרי כי לפעמים באמת יהפכם בתחבולותיו, לפעול גם נגד חוקיהם, ואחרי היות מצות קדוש החודש באופן זה, מסבבת התאמתות אמונתינו באחדות הבורא ית' ובהנהגתו הנסיית, בצדק "א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם", והתועלת השנית היוצאת לנו ממצות קידוש החודש היא, להכחיש על ידה דעת האומרים כי הכל נעשה במקרה והזדמנות, ולא ה' פעל כל אלה (עיין שער א' ) כי ע"י ההתבוננות והחשבון לדעת מהלך הירח ושאר צבאי השמים אשר הוא על חוק ידוע, הנשאר שוה וקבוע תמיד בכל הזמנים, יודע לנו כי רצון הי"ת לבדו מנהיג כל אלה בחכמתו הנשגב', ע"פי חקים הבלתי משתנים מבלי רצונו כל ימי עולם, כי מה שיהי' רק במקר' והזדמנות לא יוכל להתמיד זמן רב ולהיות תמיד על אופן שוה, ועי"ז הלא תפקחנ' עיני שכלינו לדעת ולהבין. כי רק יד ד' תעשה כל זאת, ורק הוא לבדו ברא התבל ומלוא' אשר ינהיג ג"כ תמיד, וכמוץ מגורן תסוער מלבני כל דעה נפסד' המכחשת מציאות הי"ת, כמו שיורה ע"ז גם מאה"כ בתחילת התור' "בראשית ברא אלקים" שר"ל שעל ידי הבריא' אנו יודעים ומכירים כי יש אלקים בורא כל אלה. (כמו שכתבנו למעל' בשער א') והתועלת השלישי היוצא לנו ממצוה הזאת היא כי כמו שסיפורי התורה מבראשית עד שמות מורים, מלבד הוראתם הפשוטות על מקרי האבות הקדושים, גם על מקרי בניהם אחריהם בכל דור ודור. כמו שביאר זה הרב ז"ל בשערים הקודמים, כן ידעו לנו גם מתכונת הירח, ואופן תנועתו ומהלכו, הקטנת אורו בקצת ימי החודש והגדלתו בזולתם, לקותו הכללית או החלקית לפעמים אורך זמן לקותו זה או קוצרו לפעמים, על מקרי עמנו האומה הישראלית, כי בכל זה הוא כעין אות ומופת להם, והם דומים לו בכל אלה כי גם אור הצלחתם יקטן לפעמים ויגדל בפעמים אחרות, גם שפלותם ולקות אור הצלחתם המדינית והמוסרית, תהי' לפעמים כללית, ולפעמים רק חלקיית. ויארכו לפעמים זמן רב או מעט, וכמו שהירח מקבל אורו רק מהשמש, יקבלו ישראל אור חכמתם האמיתית רק מהי"ת, וכמו שבעמוד הירח באמצע החודש נגד השמש על קו ישר, יהי' אורו שלם. כן אם יישירו ישראל פניהם אל הי"ת יהי' אורם המוסרי והצלחתם המדינית ג"כ שלם. וכמו שהירח יעבור במהלכו ובסביבו את כדור הארץ בכל חודש, על פני כל שאר כוכבי לכת, ורק על ידו יודעו לחכמי התכונה גם דרכי תנועתם. כן יעברו גם ישראל בתוך כל העמים אשר על פני האדמ' ומהם ילמדו כולם להכיר ולדעת את הי"ת, וזאת תעודת אומתנו הישראלית עלי ארץ, מני אז עד סוף כל הדורות. להאיר עיני העמים ולהורותם האמונה האמיתית, והדרך הישרה הנרצית בעיני הי"ת, ועוד שאר דמיונות מנה הרב ז"ל יש בין הירח ועם בני ישראל הדומים לו בתכונותיהם ובמקריהם, וזש"א ר' יצחק "לא היה התורה צריך וכו'" כי ב' התועליות המושגות מסיפור הבריאה ומקרי אבותינו, שהן התאמתות אמונת מציאות הי"ת, וההוראה על קורות ישראל, העתידות להם בכל הזמנים והמקומות, הלא הן תצאנה לנו גם ממצות קדוש החודש, וההתבוננות המסובבת ומחויבת לנו על ידה בחשבון מהלך הירח ותכונתו. וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב, כי רצה להורות שבתחילת היות ישראל לעם, נדמה עוד ביחסו אל הי"ת, כיחס הארוסה אל הארוס, שאינה מכרת עוד טבעו ותכונתו, וע"כ נתן ד' להם מתנה טובה שהיא מצות קדוש החודש, והחוב לחשוב מהלך הירח, למען יכירו וידעו עי"ז, כי רק הי"ת יצר התבל ומנהיגו לבדו, אבל לעתיד לבוא כאשר תרבה הדעת ומלאו פני תבל תבונה, יהיה יחס ישראל אל הי"ת, כיחס האשה הנשואה לבעלה, שמכרת כבר מהותו ואיכותו כראוי, וזש"א ז"ל "ואותה השעה ימסור להם הק"בה את הכל "ר"ל הכרתו וידיעתו ית' בתכלית השלמות, כמו שנאמר והמשכילים יזהירו וכו', להיות נשמת האדם נפש יקרה. לא לבד ראוי להרחיק הדברים המזיקים לה כי גם הדומי' להם והמביאים אליהם. וזה דבר שהישירה אותו התורה האלהית בכלל האיסורין הפוגמין את הנפש אשר שמה אב לכלם תורת הנזיר כי עם היותו דבר שקבל אדם מעצמו לפי רצונו שם שם לו דרכי ההרחקת והפרישות כי לא יחל דברו בכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג וכמו שאז"ל (שבת י"ג.) לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ולמדו מכאן קל וחומר לכל שאר האיסורין הנאסרין מפי הגבור' ככמו שהוא מבואר מדבריהם ומהרחקותיהם וכ"ש אמרו בחמורים מהם כגלוי עריות שהרבו להזהיר ולומר (אבות פ"א) כל המרבה שיחה וכו' באשתו אמרו וכו'. והחכמים הראשונים היו אומרים (קידושין פ"א:) לתלמידיהם הזהרו בי בבתי הזהרו בי באחותי וכדומה. וגם לשפיכות דמים אמרו (ב"מ נ"ח:) בתוך הרחקותיהם שהמלבין פני חבירו הרי הוא כשופך דם האדם באדם תדע דאזיל סומקא ואתי חיורא וכן בכל כיוצא בזה. ומה לעשות בענין ע"א החמורה שהמודה בה כופר בכל התורה (חולין ה'.): כי אם יחטא איש באיסורין רבים אף כי יהיה בהם גלוי עריות או שפיכות דמים או שניהם יחד ופללו אלהים בשובו אליו בכל לב ובכל נפש כמו שהיה הענין בדוד (ש"ב י"ב) ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות כי כשעקר האמונה האלהית קיים בידו צדיק באמונתו יחיה. והוא מה שייעד הנביא אל זמן שלימות הדעת את ה' אמר והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלהים כמלאך ה' לפניהם (זכריה י״ב:ח׳). ירצה שלא יחטא אדם מהם מחוסר אמונה שהיא עוות שלא יוכל לתקון. אבל אם יקרה שיחטיא והיה מתגברת תאות מה ולעתים רחוקים. ומיד ישוב ונחם על רעתו כמו שהיה הענין בדוד בענין ההוא הנה יהיה דוד והדומים לו בעת ההוא כמלאך אלהים לפניהם שלא ימצאו בם עון אשר חטא כלל כי מולים יהיו מערלת לב כמו שייעד הכתוב (דברים ל׳:ו׳) ומל י"י אלקיך את לבבך אמנם אם יחטא איש בהכחישו אלוה ממעל והתייחדו העבודה והיראה לזולתו מי יתפלל לו הנה הוא בענין יכרת ואין מציל. ולזה באו כמה אזהרות בתורה האלהית לא באיסור עבודת אליל כי אם בכל הענינים הדומים לה והמביאים אליה: והנה הרב המורה טרח וכתב כמה פרקים מהחלק השלישי להודיע כמה מצות באו בתורה מעשה ולא תעשה נתגלה לו טעמם מהספרים ההם החצונים שכלן היו להרחיק מעשים הנמשכים אחר העבודות ההם הנכריות ואם המה רחוקים מהם. ומהמבואר כי גופה של עבודת אלילים והיותר מפורסם מענינה היא העבודה הנעשית לצבא השמים והמיוחדים בהם השמש והירח שני המאורות הגדולים אשר טעו אחריהם האנשים מעולם והיא מה שהפליגה התור' הרחקתה תמיד בעצם וראשונ' אמר (שם ד') ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם וגו' וכן נאמר (שם י"ז) וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי והוגד לך וגו' ופרסמה והודיעה לנו שאין בהם שום ממש כדי שיעבדו באומרו (שם כ"ט) אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם וכל הנביאים השתדלו לעקור עבודתם ולפרסם חולשת יכלתם בהראות שהם אינם כי אם כלים ביד האומן יוצר הכל ב"ה ליאש האנשים מעבודתם ותוחלת תועלותם. והנה ירמיהו הנביא הפליג בזה באומרו (ירמיהו י׳:י״א) אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה הורה כי השמים והארץ הם מכתות הנפעלים והנבראים ברצונו יתעלה שיותר ראוי לייחס להם ההפסד והכליון משישוער אליהם צד אלהות וכמו שאמר כי שמים כעשן נמלחו וגו' (ישעיהו נ״א:ו׳). אמנם לזה סדר פרשה שלמה (ירמי' שם) אשר באר בה הענין יפה יפה: Since human life is precious, harmful substances must be shunned, and even merely potentially dangerous agents must be avoided. This is best illustrated in the laws governing the Nazirite, the self-appointed ascetic who must not only abstain from wine, but also from grapes, vineyards, and anything even remotely connected with the fruit of the vine. If this is so in the case of a Nazirite, who had imposed strictures upon himself that the Torah had not even demanded of him, how much more must this concept apply to products expressly forbidden by the Torah? The more serious the nature of the prohibition, the more stringent the cordon sanitaire around such a prohibition to insure that the actual prohibition would not be violated. Since the Torah takes a very grave view of immorality, our sages even discouraged idle conversation with one's own wife. Concerning bloodshed, another cardinal sin, our sages compare the infliction of a public insult as equivalent to the sin of bloodshed, and thereby hope to forestall even more serious expressions of one's hatred toward one's fellow man. The same principle applies to the most serious of all transgressions, the sin of worshipping idols. All other sins, especially if committed while one is under the influence of one's basic urges, can be atoned for by repentance relatively easily. After David had confessed his guilt, the prophet Nathan while remonstrating with David, whose apparent crimes included bloodshed and immorality, was able to say to David, "G-d has removed your sin from you, you will not die" (Samuel II 12,13). This is possible when the sinner had all along retained his faith in G-d. This is also what the prophet foretells concerning a future when man's knowledge of G-d will no longer be beset by doubts, "And he that stumbles on that day shall be as David; and the house of David shall be like a divine being, as the angel of the Lord before them" (Zecharyah 12,8). In those days sin will not be due to lack of faith, but will be due only to the weakness of the flesh. Therefore, it can be expiated for at once, and the sinner, after his repentance, can be described as "an angel of the Lord." Nowadays, however, if someone knowingly commits idolatry, how could such a person obtain forgiveness? He would be subject to severance from his people, a penalty corresponding to the nature of his sin. Who could save him? Therefore the Torah includes laws which in themselves represent deterrents to the sin of idol-worship. The most common form of idol-worship is the adulation of heavenly objects such as the sun, the moon, and the stars. These bodies have lured people away from monotheism since time immemorial, and the Torah therefore does not tire of exhorting us "that you may not raise your eyes heavenward and be led astray to worship" (Deut. 4,19). There are many similar quotations, too many to list. All the prophets strove to wean the Jewish people away from these tendencies, and to prove to them that all these heavenly objects are merely tools which G-d uses in His wisdom to guide the progress of the universe. Jeremiah spends a whole chapter discussing this, employing even the chaldaic language to make sure that he would reach the whole nation, including those not fluent in Hebrew (Jeremiah 10).
שמעו את הדבר אשר דבר י"י עליכם בית ישראל כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותו' השמים אל תחתו כי יחתו הגוים ההמה כי חקות העמים הבל הוא כי עץ מיער כרתו מעשה ידי חרש במעצד בכסף ובזהב ייפהו במסמרות ובמקבות יחזקום ולא יפיק כתמר מקש' המה ולא ידברו נשוא ינשאו כי לא יצעדו אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם. מאין כמוך י"י גדול אתה וגדול שמך בגבורה מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו' עד וי"י אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו: ממה שראוי שנתעורר אליו בכוונת הנביא במאמרי' אלו כי הנה הוא התחיל בדברי ממש באומרו ומאותות השמים אל תחתו ואח"כ סיים בדברי רוח והבלי עץ ואבן אשר אין בהם שום ממשות. והנה רד"ק ז"ל תקן, כי משבוש האנשים בענין הראשון יבואו אל השני היותר פחות והיותר מגונה. אבל זה לא יתכן מפני רוב אריכותו בכל החסרונות האלו הפרטיות שהזכיר כי מאחר שהוא עץ מיער ידוע הוא שלא ידבר ולא יצעד ולא ירע ולא ייטיב. וגם באומרו כתמר מקשה המה והלא הם תמר ממש אלא אם תאמר שרצה כתמר שלא נפסל ולא נעשה בו מלאכה ולא יהיה בו שום טעם במאמר. ועוד כי למה יאמר אח"כ מוסר הבלים עץ הוא כסף מרוקע וגו' מעשה חרש וידי צורף וגו' ועד השתא במאי סלקינן ונחתינן. והיותר קשה מכלן הוא אומרו על זה מאין כמוך ה' גדול אתה וגו' כי אי זו גדולה וגבורה נודעת לו לבלתי דמותו לאלו הצלמים הנעשים מעץ ואבן: ולזה נראה מהמבואר שבצבא השמים וכסיליהם הוא מדבר בכל דבריו עד כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. אמנם הוא דבר על דרך משל הקרוב ודי לו במה שביאר כוונתו בהתחיל לדבר בנמשל בפי'. והנה הוא בא על הדרוש לבטל דמוי האנשים מכל הצדדים אשר יתארו ויתפתו אחריהם. וזה שכבר תוכר מעלת הנמצא המורגש מזולתו ממינו או מסוגו בתוארים מיוחדים לו מהם המשל כי יתרון המין האנושי משאר המורכבים הוא נכר בהרבה ענינים. אם בדקות חמרו מזולתו אמר המשורר (תהילים קל״ט:ט״ז) גלמי ראו עיניך כי הכונה על שבירר לו החומר היותר נקי וזך לקבל זאת הצורה. ואם בשיעורו היות על ההגבלה הנאותה מהאורך והרוחב והעובי כמ"ש ארחי ורבעי זרית וגו' אחור וקדם צרתני וגו' (שם) וזה רצה רש"י ז"ל באומרו (בראשית א׳:ט״ז) בצלמנו בדפוסנו. ואם בהדר תמונתו היותו בדמות שמתראין בו המלאכים לעיני בני האדם כי גם על זה אמר המשורר (תהלים שם) אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ ירצה שעשאו שם ביופי התמונה מעשה רוקם וחשב. ואם להיותו בריא וחזק ההרכבה כי על זה נאמר (בראשית שם) וירדו בדגת הים וגו' ירצה שהוא רודה בהם מצד חוזקו וכחו. וזהו דבר שימשך אל ההתמדה והקיום הזמני עד שמין האדם ימצא על חיים יותר ארוכים מכל שאר בעלי חיים זולת מעט מזער שאמרו מהם הטבעיים, ואם בבחינת צורתו השכלית אשר הוא עיקר עצמותו אשר עליה נאמר על דרך האמת אדם בצלמנו. ואם בבחינת שלמות פעולותיו ותקונן שעליה נאמר גם כן כדמותנו וכמו שאמרו (שבת קל"ג:) מה הוא רחום אף אתה היה רחום. וכבר ראו הפקחים שבדורות להודות אלהות אל צבא השמים להיותם רואים אותה מעולים ושלמים בכל הבחינות האלו הששה שאמרנו. אם מצד זכות ונקיות חומרם. ואם מצד הגבלת שיעורם היותם על התמונה הכדורית שהי' היותר נכבדות שבתמונות. ואם מצד טוהר זיום וזהרם מאירים ומזהירים כזהר הרקיע ואם מצד התמדתם ונצחיותם ואם במה שיראו בעלי דעת ומחשבה גם מצד יושר פעולותיהם אשר בהם ישק העולם. לזה אמר להם שאין ראוי לאומה הזאת החכמה לתעות בתעתועי העמים ולהתפתות בהבליהם ולהתפעל מאותותיהם שהמה מהם נחתים כי חקות העמים הבל הוא. ונתן הטעם מכל הששה צדדים שאמרנו. ועל הראשונה אמר כי עץ מיער כרתו כלומר כי כעץ מיער כרתו כמו כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט). והכוונה שלא יפלאו בעיניהם שכל אחד מצבא המרום קורץ מחומר משותף לו ולזולתו מהם כמו שאמר (ב"ר פ' א') את השמים לרבות תולדותיהם ואותו החומר הוא במדרגת היער לעצים אשר ממנו חוטבו ועל דרך שאמר החכם (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח בעצי היער כן דודי וגו' כי שם על הנמצאים העליונים ידבר והנה אשר כן לו אין ראוי ליעבד אבל חוייב לו להכנע לבוראו. ועל זה הדרך אמר אליהו (איוב ל"ו) הן אני כפיך לאל מחומר קורצתי גם אני הנה אימתי לא תבעתך ואכפי עליך לא יכבד. יורה כי הקורץ מחומר אין לו חק שררה וממשלה מוחלטת וגם כי מאחר שמזה הטעם אין לאלו הנמצאים שום אלהות זה על זה הנה אין שום אחד מהם אלוה: ועל השנית אמר מעשה חרש במעצד. אמר כי ההגבלה ההיא הנאותה שלהם לא היתה מעצמם רק מעשה חרש חכם שהגבילם ותקנם בחכמתו ותבונתו כאומן זה שמגביל שיעור הכלי לארכו ולרחבו וגדלו וקטנו. וכמו שאמר (בראשית א') ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול ואת המאור הקטון וכמו שתקנו (בסדר התפלה) ראה והתקין צורת הלבנה: ועל הג' אמר בכסף ובזהב ייפהו ירצה שאם הם מלאים זיו ומפיקים נוגה הוא יתברך אשר לו הכסף והזהב הידוע והנכבד אצלנו נתן בהם זה הזוהר כדמותם עד שקצתם יזהירו זוהר לבניו כזוהר הכסף וקצתם ירוק ואדום כזהב כמו שהוא ידוע מהשמש והירח ושאר הככבים שכן קראו בשמותם עלי אדמות: ועל הרביעית אמר במסמרות ובמקבות וגו' כי החוזק והקיום אינו שלהם רק בוראם חזקם ואמצם בכח וחוזק קיים שלא יפיק: ועל החמישי אמר כתמר מקשה המה ולא ידברו ירצה שלא נמצא להם הדבור ולא ההשכלה מעצמה רק מחכמת בוראם כמ"ש (בסדר התפלה) יצרם בדעת בבינה ובהשכל על דרך שאמר הכתוב (משלי ג׳:י״ט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' והנה הם עושים במאמרו ואין להם לשנות וכבר כתבנו בשער השני מה שיסופק בהם אם הם בעלי נפש שכלית וכי בדרך התורה אין הכרח לזה: ועל הבחינה הששית אמר נשוא ינשאו כי לא יצעדו וזה שאם יתנועעו גופי הכוכבים ממקומותיהם כמו שחשבו חכמי ישראל האומרים (פסחים צ"ד:) מזל חוזר וגלגל קבוע כבר ישוער מהם שהם רצים ושבים מדעתם ורצונם ותוכל לטעות בהם שעושים מעצמם אבל מאחר שהם אינם רק כמסמרות נטועים בגלגלי הקפותיהם הנושאים אותם שאותם הגלגלים גם הם נשואים בגלגל הגדול הנושא שכל אחד מהם כן על שני ענייני הנשיאות כאחד יכוין באומרו נשוא ינשאו כי לא יצעדו מעצמם אותם המצעדים שמיחסים להם חכמי התכונה ואחר שמכל אלו הטעמים אינן רק ככלי ביד היוצר אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם רצוני מעצמ'. ועל דרך שאמר החכם (קהלת ד׳:י״ז) וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. ירצה קרוב לשמוע ולהבין מאופן תת כוכבי השמים וכסיליהם טרף לכל בשר וטבוח טבח והכין לפניהם לפי אכלם כי אינם יודעים לעשות רע ולמנוע טוב מבעליו כי אל אשר יהיה שמה רוח המקום ילכו לא יסבו בלכתם. וכבר נמשך הפירוש הזה יפה לפניו ולאחריו כמו שפירשנו שם. והנה על כל זה יתכן לומר מה שהמשיך מאין כמוך ה' גדול אתה וגדול שמך בגבורה. לא כאלו ששמם גדול והם אינם גדולים מי לא ייראך מלך הגוים אשר מעוצ' גדולתך חלקת גדולה וכבוד על אלו הנמצאים העליונים עד אשר חשבו' האנשים לאלהים. אמנם בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם נתבאר שאין כמוך ואמר זה לכוין למה שאמר למעלה נשוא ינשאו כי לא יצעדו כי הא דתנו רבנן חכמי ישראל אומרים מזלות חוזרים וגלגל קבוע וחכמי האומות אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים נצחו חכמי אומות העולם והודו להם חכמים כדאיתא במסכת (פסחים שם) כי הענין הזה רצוני מהיות הככבים גופים נחים בלתי מתנועעים מעצמם ולא נעתקים ממקומם אשר מזה נתבאר מיעוט יכלת' ושכל מה שעשו לא עשו אלא מדעתו כמו שאמרנו נתבאר אמתתו ראשונה לחכמי הגוים ולמלכיהם מצד עוצם השתדלותם בעניני פרטי המלאכה ההיא אשר כוונו אליה לעבוד עבודתה ולשמור משמרתה כמו שנספרסם מעבודתם הנכריות אשר אסרה אותם התורה תכלית האיסור מה שלא הוצרך כל זה לחכמי ישראל רק לדעת מה שכוון מהמלאכה ההיא לחכמת העבור ולחשבון תקופות ומולדות כתורה וכמצוה כמו שיבא. והנותר מהם היה להם לזרה ולאבוד זמן בעניינים חצוניים שלא הותר להם להתעסק בהם. רק בזמן שאינו מן היום ולא מן הלילה (מנחות צ"ט:) כי בתורה כתיב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה וההוא ינוקא (חגיגה י"ג.) דהוה דריש בחשמל נפק פולסא דנורא לאפיה וכו'. ואחר שאמר כל זה הענין מגלוי הדעת על אלו הנמצאים העליונים על זה האופן מההודאה על פי חכמי הגוים עצמם שהוא הודאת בעל דין אמר כי הנכשל בזה השבוש הוא שוה לתועה אחר אלהי עץ ואבן בסכלותו ואמר (ירמי' שם) ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא לומר כי בשבוש הזה יחד כסיל ובער יפלו באחת. וייחס הכסילות לחכמים בעיניהם החוזים בככבים. והבוער לפתאים המאמינים בפסילים אשר הם מעץ ממש. והכוונה שכמעט אין יתרון לאלו הפקחים על כל אלו הטפשים שהדבור עמהם על דעתם הוא מבואר שהוא מוסר הבלים מצד שעץ ממש הוא וכסף מרוקע וגו' ולא כראשונים אשר אמר עליהם כתמר מקשה המה וגו' ודי להם חרפה וכלימה:
והנה מכל זה ומכל הדומה לו הכתוב בתורה נביאים וכתובים יש תמיהה נפלאה למצוה ראשונה זו שנצטוו בה ישראל באומרו החדש הזה לכם והוא קדוש החודש על ידי חדוש הלבנה כמ"ש ז"ל (ר"ה כ'.) החודש הזה מלמד שהראה לו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש ומכל הכבוד ההוא אשר צוה לעשות ביום חדושה מהקרבנות וההלל וכל הדברים הנמשכים כי הדברים האלו ודאי הם גופי העבודות ואין להשיב למה שנאמר (במדבר כ״ח:י״א) ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' שכן במעש' העגל נאמר (שמות ל״ב:ה׳-ו׳) חג לה' מחר וישכימו בבקר ויעלו עולות ויגשו שלמים ונאמר על זה (שם) עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ועל כל פנים יש מקום לטעות בענין עבודת אליל או בדומה לה אשר הרחיק' התורה דברים יותר רחוקים מהנה הפלא ופלא בלי ספק ובאמת אלמלא מקרא כתיב לא יאמן שיצוה השם יתברך על כך. וקשה עוד מאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם וגו' (ילקוט בא רמז קפ"ז). כי הנה באמת זה ענין מהחדוש או קדוש הלבנה נראה הפך המכוון מהודעת הכתוב כי בריאה יברא ה' את השמים ואת הארץ והוא מבואר ולא די לנו זה הצער אלא שאמר בן עזאי (חולין ס':) שקט גם הלבנה על קטנותיה עד שאמר הק"בה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח שנאמר (במדבר שם) ושעיר עזים אחד לחטאת לה' ועניינים הללו לא נוכל להתעלם מעיין בהם ולשום לב על כוונתם בהגיע העיון אל מקומם המיוחד ואם לא אפוא מי הוא. ואומר כי הוא מהמבואר שהמניעה והאזהרה מהדבר המוחזק טוב תועלתו לרבים הנה היא קשת השמירה והזהירות וקלת ההריסה מאד. המשל אם ימנע מהמון עם רב רעבים גם צמאים אוצר רב שהוא מוחזק אצלם שהי' מחזיק רוב אוכל ומשקה הנה באמת תתרבה התלונה ותקרב ההריס' אם לא שתהיה שם חכמה עצה וגבורה. והנה באמת כל בני עולם הם משתוקקים ונכספים למלאת צרכיהם במה שיצטרך אליהם מכל מיני חפציהם והנה הם נושאים עיניהם השמימה אל הככבים והמזלות כי הם מוחזקים בהם כי משם רועה המציאות בכללו כי על כן קדמו פניהם הדורות הראשונים בכל מיני עבודות צורות והיכלות להפיק מהם רצונם אשר מהם למדו רשעי בני עמנו וסכליהם לומר לירמיהו הנביא (מ"ד) הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכנו ושרינו בערי יהודה ובחצות ירושלם ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל בחרב וברעב תמנו. והנה כאשר ימנעו אותם מעשות זאת ויחדלום מבקש צורכיהם מהם יהיה הענין כמפרישים אותם מן החיים ויהיו כמתאוננים ומתלוננים ולא יאבו שמוע והנה העצה הנכונה בזה הוא לקחת שנים שלשה ראשים מזקני העם וחכמיו אשר כח בהם לבא בהיכל ההוא להודיעם כי האוצר ההוא נעור ורק מכל הטובות ההנה אשר חשבו המוניהם ושכבר טעו ברעיוניהם. ואחרי כן הם יעצרו בעמם וימנעום מסכלות'. ועתה כמו כן זאת העצה היעוצה מאת ה' להעביר טומאת העבודה השמימיית הנכספת לכל מן האומה הזאת הנבחרת על ידי המצו' הנפלא' הזאת כשיעויין בה כראוי. וזה כי העבודה אל צבא השמים תהיה על אחת משלשה פנים האחד שיחשבום שהם עצמם אלוהות ותהיה העבוד' להם עבוד' ויראת אלהות. או שיחשבום כשרים קרובים למלכות להפיק רצין ממנו לזולתם ולכן ראוי שיעבדו' או שיחשבום ככלים טבעיים מחוייבים להמצע ביניהם ובין צרכיהם כענין האש שהוא אמצעי בינך ובין כל אוכל אשר יבושל או אשר יצלה וכדומ' ותהי' לפי כן העבוד' להם כענין מלאכה לבד וכמו שאמרו הסכלים לקטר למלכת השמים והוא על דרך האמת כל מלאכת עבודת האדמה הכתובה בספרי הצאבא אשר זכרם הרב המורה ז"ל: ועתה ראה כי להרחיק אותם מהעבודה הזאת הזרה בכללה וחלקיה הנה הוא יתברך ראה לקרוא חסידיו ואנשי סודו קריאי עדה אנשי שם ונפתחו להם שער שמיו ומסר להם סוד קדוש החדש להיות הלבנה היא היושבת ראשונה פתח השער ועל פיה יודע כל אשר אתה בבית כי בהודע להם חוקיה ומשפטיה על פי תהלוכותיה וסבוביה ובשומם לב אל כל דבוקיה לכל תולדותיה יבואו להכיר מבלי שום ספק שאין ראוי שיעבדו כל צבא השמים בשום עבודת עבודה מהשלשה מינים שזכרנו. וזהו כי כשיעויין בענייני הלבנה כפי מה שיאות ממנה למלאכת הקידוש והעבור ימצאו בה שלשה עניינים. האחד מצד גופה עצמה. והשני מצד תנועותיה. והשלישי מצד המעשה ההוא המיוחד הנעשה בה. אמנם מה שנמצא בה מצד עצמה הוא ענין תוספת אורה וחסרונה מיום ליום שבזמן החסרון ההוא הוא שעת חדושה וקדושה וזה מה שיהא מופת חותך שהיא אין לה אור מעצמה ושאינה מאירה רק פניה אשר נכח השמש כי על כן לעינינו נכרת אורה ולעינינו נוסף כפי מה שיקביל החלק ההוא הנרא' אל השמש ולמקום הבטתנו או כפי מה שיסתר מהם. והנה עם זה עת המולד יעיד עדות נאמנה כיון שהיא עלולה באורה ומושפעת מזולתה כי היא אינה אלוה בעצמה כי מי שיתואר באלהות לא יקבל מאחר ולא יחסר זיוו ממנו וכ"ש שיראה זה ממנה בשעות לקיותיה אשר תשאר חשוכה משני עברי' אם בכלה ואם בחלק ההוא הנלקה ממנה. והנה העדות הזה לא על עצמה בלבד יועיל כי אם על כל צבא השמים אשר תקראן אותם כזה הענין מהעלולות כמו השמש עם היותו הגדול שבהם שילקה פעמים רבות בשעה ההיא ממש כי היא מקום משפטו ודי בזה לביטול הדעת הראשון והוא שראוי שתעשה לה עבודה לשום יראת אלהות כלל. וכמ"ש הנביא (שם י') אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם: אמנם אשר יראה בה מצד תנועותיה כי הנה הוא מבואר ונראה לעין כי בשעת עיון המולד עצמו שהוא נרא' אל פאת המערב סמוך לשקיעת החמה כבר נדבק' הלבנה עם השמש ועברה ממנו אל פאת המזרח ונשאר השמש מערבי אליה מה שיעיד שתנועת' (כלפי מזרח). ועל דרך האמת תנוע' שניהם היא כלפי המזרח אלא שתנועת הלבנה יותר מהירה כמוהו בכמו י"ג פעמים והנה בשעה ההיא מיד שני המאורות כל אחד הן נשקעין במערב והנה הוא מבואר לעיני הרואים כי הם מוכרחים בתנועה ההיא המערביית על ידי גלגל עליון עליהם וחזק מהם. והעדות הזה הוא ג"כ כולל כל הככבים והמזלות בלי ספק והוא מה שיורה עליהם דרך כלל שאינם ראויין ליעבד מצד שהם כשרים קרובים למלכות להפיק רצון ממנו לזולתם. כי מי שלא יכול להפיק רצון להציל עצמו מחזק ממנו המכריחו ללכת אחורנית מטבעו ומהלכו איך יועיל לזולתו. ודי עיון זה לבטל הדעת השני: אמנם אשר ימצא לה מצד המעשה ההוא המיוחד מה שהוא מבואר שמצות הקדוש הזה אינה לצורך הירח ולא לכוין דבר מהמעשים והפעולות אליה ואל טבעה רק לעשות אותה סימן נאות קבוע מיוחד לקבוע ממנו כל מועדי השנה אשר הם יתדות נאמנות תקעה אותן התורה לקבוע בלבינו אמתת היכולת האלהי על המנהג הטבעי ועל שדוד כל המערכות עליות ותחתיות כי הוא שורש מונח לתורה האלהית ולכל מצותיה כי על כן אמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי ניסן הוא אב לכל החדשים בענין הזה הנפלא כמו שיבא ביאורו בשער הבא ב"ה. והסימן הגדול לזה מה שאמרו בעקר מצותיה כזה ראה וקדש (ר"ה כ'.). והנה באמת לא תתכן ראייתה עד שיעברו י"ח שעות לחדושה לפחות כמו ששנינו תלתין ושתא שעי מכסי סיהרא וכו'. (שם: ועיי' רמב"ם ק"ה פ"א ה"ג) וכל שיקרה החידוש פחות משמנה שעות קודם השקיעה צריכין להמתין עוד כ"ד שעות עד השקיעה השנית הרי הם מ"ג שעות אחר החדוש. ובזה תדע שנשתגעו האנשים שמפקפקים על מועדי' כשמרגישין שקדם המולד אל הקידוש בזמן הזה אבל האמת כי המצוה נעשית כתקנה ומצותה בלי ספק. והנה הוא מבואר כמה הוא רחוק לפי זה להודות ולהאמין כי טבע שום ככב שולט על שום פועל מפעולות האומה הזאת הנבחרת עד שיצטרכו לכוין עבוד' מלאכתם לפי עניינם אדרבא המצוה הזאת אשר בידם תישירם אל הפך זה הישרה גמורה וכ"ש לפי דעת רבינו סעדיה גאון והנמשכים אחריו ז"ל האומרים כי מעולם לא נשתמשו ע"פ ראיית הלבנה לבדה לקדש החדשים (גם ר"ח כתב כן) כי הנה הוא מצד יציאת גלגליה אשר בעבורם ינטו מעגליה עם שבוש מהלכיה אחור וקדם בגלגל הקפת' הנה היא משרכת דרכיה ומשבשת נתיבותיה פעמים ממהרת פעמים מתאחרת עד שאפי' בשעת המולדות שאז נתמעטו חלופיה פעם מקדמת ותעשה חדש קצר ופעם מתעכבת ותעשה חדש ארוך וכמו שאמרו פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה (שם כ"ה.). ומלבד זה היו להם טעמי' הכרחיים לפי צורך הקביעות הנזכרים, בעבורם חוייב להם שתדחה ראיית הלבנה לפעמים יום או יומים כפי מה שיחוברו הסבות כמו שנודע מדבריהם ז"ל במלאכה הזאת עד שלזה הוכרחו לצרף, עם ראיית הלבנה חשבונות וכוונות אחרות יש בהם תלי הלכות בעבורם ישתקו העדים לפעמים לנהוג על פי הקבלה המסורה בידם וגדולה מזו אמרו שם ר' חייא חזייה לסיהרה דקאים בצפרא בעשרים ותשעה באלול שקלקלה שדא ביה קלא אמר לאורתא מקדשנא בך ואת קיימת הכא זיל ואיכסי אזל ואיכסי. ראה כמה כחן גדול כי הדבר נמסר לבית דין ולא על פיה הם חיין. וכמו שאמר הכתוב אשר תקראו אתם וגו' (ויקרא כ"ג). ואמרו רבותינו ז"ל (ר"ה שם) אתם אפילו מוטעין אתם אפילו שוגגין אתם אפי' מזידין אין לי מועדין אלא אלו: והכלל כי סוד המצוה הזאת כלו הוא להעמיד שם אנשים חכמים ויושבים בישיבה ומסורת החכמה בידם לתקן בה אשר יעוותהו המהלך הירחי על שני מיני ההשתבשות שאמרנו. והוא מה שיראה כוונתם ז"ל (מנחות כ"ט.) באומרם החדש הזה לכם ראש חדשים שנתקשה משה בחדוש הלבנה עד שהראה לו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. כי מה קושי יש בשיצוה עליו כי כשתעבור הלבנה מדבוקה עם השמש עד שתראה עליה קשת אור דק מאד שיקדש החדש. אלא הכוונה על רוב התנאים והדברים הדקים שראוי לצרף עמה עד שהראה לו הענין במשל המלאכה עצמה ואמר כזה הענין ראה וקדש. והנה אם כן על פי העיונים האלה הוא מבואר כי היושבים לפני י"י המצויים אצל המצוה הזאת הנפלאה הם אשר יתרחקו ראשונה משבושי הדעות האלו שלשתן כי הם יראו אמתתן והם אשר יזהירו את העם ויביאום להוסיף כח דעת ויראת ה' להכין לפניו כל עבודתם כי הוא ית' הפועל כל והמושל בכל. והוא עצמו טעם המוסף הקבוע ביום החידו' בשיר והלל לפניו אשר לו הגדול' והגבורה על כל מערכות השמים כלם. ומספרי האישים אשר בקרבן יוכיח על זה הוכחה גדולה. נאמר ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לי"י פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים יורה שהם מייחדים העבודה לו יתברך אשר הוא מושל בשבעה ככבי לכת אשר בשבעה הכדורים הראשונים ועל שני הגלגלים הגדולים שעליהם גלגל המזלות והגלגל היומי החלקי ושהוא איל אחד מכריח את כלן וכמו שאמר רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים (דברים ל״ג:כ״ו). ולזה אמר שאלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני שכינה פעם אחת בחדש דיין (סנהדרין מ"ב.). ועל דרך שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם ראש חדשים. כי המביטים בפועל ה' ורואים במעשה ידיו יכירו וידעו כי גבוה מעל גבוה שומר אין עוד מלבדו ברוך הוא וברוך שמו: עוד יש תועלת נפלא בעיון הזה אשר מצד עצם התנועות עצמם עליו יצדיקו מאד דבריו של רבי יצחק במאמר ההוא הנזכר וזה כי המצוה הזאת מצד מה שתרגלם ותדריכם אל העיון וההשכלה בהתהלכות שני המאורות הגדולים ואגבן בשאר התנועות השמימיות התמידיות והמכוונות מאד בעיניהם בתנועותיהם הפשוטות ובחלופיהם ובחלופי חלופיהם וישכילו טעמן ברוב תועלותיהם וסוד פליאותיהם אשר לא סרו מהן ולא יסירו לעולמ' הנה בזה תוציאם ממין אחר מהסכלות אשר טעו בו קצת הקדמונים המעיינים בעניינים הטבעיים ובמלאכת השמים. כי כאשר קצרה ידם לדעת מופת סבה או ראיה באלו הנמצאות הנכבדות גזרו בדעתם הגס והמשובש כי אלו הנמצאים לא הגיעו למעלות אלהות כלל בשום מין מהג' שזכרנו אדרבא שכבר היה מציאותה חלוש בעצמו ובלתי ראוי להתיחס אל כוונה מהכוונות כי אל הקרי וההזדמן או שהיו כן מפאת עצמם וכיוצא מאלו הדברים המפקירים את האנשים לעשות אותם הפקר בגופם ונפשותם והוא דעת אפיקורוס והנמשכים אחריו. וכבר הזכיר ארסטו גנות סכלותם בשני מספר השמע ז"ל. ומי שהיה יותר קרוב מהם דבר בהזדמן וייחס דבר מהעניינים הנמצאים אליו ואמנם ייחס אותו דבר אליו לפי שלא יתבאר לו דבר יוחס אליו זה הדבר. ולזה ייחסו רבים מאיברי האדם אל ההזדמן לפי שהם סכלו סבותיהם ולזה היו קצתם ייחסו השמים ותנועותיהם וסידוריהם אל ההזדמן וזה מפני סכלותם בסבות אלו הדברים וכו' ואמר ומי שייחס היות רבים מהדברים אשר יחודשו אל ההזדמן כי יש לו התנצלות יותר ממי שייחס מהגרמים השמימיים מהצדק והיושר אל ההזדמן כי לא יראה בזה הסוג מהנמצאות חדוש דבר בהזדמן כמו שיראה בסוג ההויות שתחת הגרמים השמימיים עד כאן. הנך רואה בעיניך כמה כלל זה החכם מיושר הדעת והרחקת האפקרוסות באלו העניינים עם שכל זה איננו שוה אל האיש התורני עד שיצרף אל זאת הסברא הנכונה ענייני הרצון האלהי השלם. כמו שכתבנו זה הענין יותר בשלמות בשער הראשון המיוחד אליו אשר תראנו משם. כי אין הכוונה עכשו רק להודיע כי מתחלה היו מתפקרים קצת הראשונים באלו הדעות הזרות ועכשו זה המינות מבצבץ ועולה במצחות האנשים כי רבים שתו ולעו והיו המים למרים בקרבם כי שם פחדו פחד מלפרסם בלשונם וכמו שאמר המשורר אמר נבל בלבו אין אלקים (תהילים י״ד:א׳). ולזה כבר יהיה מהראוי ליחד שם ביום המעשה קרבן מיוחד לכפר על הרהור הלב בכמו אלו העניינים וכמ"ש בכלל הקרבנות הנזכרות, ושעיר עזים אחד לחטאת לה' והוא לכפר על מה שחטא האדם אשר לא נודעה חטאתו בלתי לה' לבדו והם הנאמר בהם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וכו' (ישעי' ה'). הא למדת כי אשר לא יביטו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו על זה האופן. הם המתפקרים בחייהם בהתהלך אחר מלוי תאוותיהם כי יאמרו אין רואה ואין יודע. ואין ספק כי כל המתפקרים לצאת מהמחיצה הראויה במעשיהם אי איפשר ששמץ מינות זה לא נוססה בו ועל כן הכל צריכין כפרה. ואחשוב שאל הדרוש הזה בעינו כיוון בן עזאי באותו מאמר החמור שהזכיר (בגמרא חולין ס':): Considering all the efforts made in the Bible to combat tendencies toward idol-worship, the fact that the first commandment given to the Jewish nation should be the sanctification of the moon, seems puzzling. The ceremonies connected with observing this commandment raise the specter of this being akin to idolworship. There are special sacrifices in the temple, benedictions must be recited only when the moon is visible, hallel must be recited; all these observances must seem strange to the uninitiated. Rashi's statement in Genesis 1,1 that the Torah could really have commenced at this point, were it not for the fact that G-d wanted the nations to know that the Jewish people have a valid claim on the land of Israel, is even more puzzling when viewed in light of the above. Even stranger is the observation of Ben Azzai (Chullin 60) that the Almighty decreed a male goat to be offered on the new moon, to atone for the fact that he had diminished the size of the moon. Anyone who dares to withhold from a people items long considered as life sustaining such as bread, milk etc., must be prepared to face the wrath of the people. It requires skill and wisdom to teach that people that the very things which they had for long considered to be life sustaining were in fact most detrimental to their continued wellbeing. In Jeremiah Chapter 44, we find that the people upraid the prophet for warning them against idolworship, that they claim that their recent troubles had been due to their having forsaken their former idols. In such circumstances, one needs to enlighten a few intelligent leaders of the people about the true nature of things, and hope that these leaders in turn will be able to persuade the masses, once they themselves have been convinced of the error of their previous thinking. Idolatry can be divided into three kinds: 1) Belief that the object worshipped is itself a deity; in that event worship of that deity is the real thing. 2) One considers the object in question as close enough to the real deity to exercise some influence on said deity's decision-making process; in that event one worships the object as a sort of intermediary. One hopes that the object worshipped will intercede on one's behalf with the inaccessible deity. In such instances, worship is not a form of adulation, but rather a form of labor, service. 3) One worships the object in question only for the specific visible function it performs; one considers the continued performance of that function by said object as vital to the welfare of the worshipper. In this latter case, worship is merely a form of thanksgiving. All of the above, has been fully explained by Maimonides. When we consider the kiddush hachodesh legislation, the sanctification of the new moon, and the commandment concerning the observance of a leap year, i.e. an extra month at certain intervals, we observe that the mitzvah addresses itself 1) to the moon itself; 2) its motion, its movements; 3) the unique ritual involved. The moon itself, after reflecting progressively more light until full moon, reflects progressively less light until at the end of its cycle it does not reflect any light at all. It proves by its behavior that it is not a primary source of light at all. Astronomy has proved that unless the face of the moon is turned towards the sun, it cannot reflect any light. This teaches the Jewish people that the moon cannot possibly be a deity, since it has nothing of its own to contribute. Deities, by definition, are givers, not recipients. During a lunar eclipse, when neither face of the moon reflects anything, its impotence as a possible deity is demonstrated even more forcibly. What is valid for the moon, is equally true of other heavenly bodies, even the sun, since the sun's light too is eclipsed from time to time. As the prophet exclaims, "Do not be scared for they cannot cause any harm" (Jeremiah 10,5). At the time of the new moon, both moon and sun appear close to one another in the West around sunset time; it seems clear to the beholder that both follow a path imposed upon them, that they are not free to move in the direction of their choice. Which free individual moves forever in a single direction? In the third aspect of the mitzvah of kiddush hachodesh, we are no longer concerned with the moon or its orbit, but rather with the use we can make of it for the needs of our calendar. Since our holy days are determined in large measure by the calendar, the Almighty uses the moon to demonstrate His sovereignty over it. Jewish law provides leeway to use the moon in such a way that it accomodates itself to the needs of the Jewish people, instead of the other way around. The outstanding example of this phenomenon is found in Rosh Hashanah 20, where we are told, "When it is like this, sanctify!" This means that only when the moon is visible can the ceremony be performed. Since the moon is a minimum of eighteen hours into its new cycle before it becomes visible, we do not actually welcome the arrival of the new moon on time. Should the astronomic time for the new moon be less than eight hours before sunset, the ceremony is delayed for fully twenty-four hours. In such an event, the festival of the new moon would actually not be declared until forty-two hours after its advent. All this shows clearly that to think that any star or heavenly body has dominion over the Jewish people, is completely erroneous. On the contrary, if we follow Saadiah Gaon, that visual observation of the new moon has never been a factor determining when Rosh Chodesh would be declared, the mitzvah would demonstrate that we can exert influence on the calendar. The Torah grants the Jewish Supreme Court the right to proclaim the dates of the Jewish holy days, although calendar dates have been spelled out in the Torah. This means that the Jewish Supreme Court has the authority to manipulate the calendar to suit its purpose. "The seasons of the Lord which you will proclaim they will be My seasons" (Leviticus 23,4). The Almighty said in effect, "Even if you err, or even if you deliberately change the correct date by manipulation of the festival of the new moon, My holy days are yours to determine." The elders who are charged with the intricacies of the new moon observance, and who cannot fail to realize that this commandment is the very antithesis of idolworship, will in turn persuade the people of this profound truth. The reason that we add songs and praises to the Lord in our liturgy on that day, is to reflect the awareness that He alone is Master of the Universe, and all that exists therein. Rashi's comment that the Torah could have commenced with this chapter now becomes clearer. Had we not read about the creation and the whole book of Genesis, and only used the commandment regarding the new moon as our introduction to G-d as the sole ruler of the universe and the prime Cause and Creator, that would have been quite sufficient. The unchanging nature of the orbits of all the planets testify to their very impotence as potential deities. The male goat offered as a sin offering is to atone for any lingering subconscious doubts that may have been entertained about the true nature of the heavenly bodies. Isaiah 5,12 castigates those people who, while enjoying all that life has to offer to the senses, fail to give thought to the handiwork of the Lord. Anyone who does not conduct himself properly, is somehow influenced by the thought that the Lord does not observe his conduct. This is a form of heresy which requires the powers of atonement inherent in the offering of the male goat.
דרש בן עזאי מאי דכתיב (בראשית א') ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הככבים אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחת אמר לה הקב"ה לכי ומיעטי את עצמיך. אמרה לפניו רבונו של עולם בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אלך ואמעיט את עצמי. אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה לפניו שרגא בטיהרא מאי מהניא. אמר לה לימנו בך ישראל ימים ושנים. ימים בדידה נמי מימנו מנו דכתיב והיו לאותות ולמועדים לימים ושנים (שם). אמר לה זיל ליתקרו צדיקים על שמך יעקב כי קטון הוא (עמוס ז') ודוד הוא הקטן (ש"א י"ז). לא הוה מתיתבא דעתיה אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר ראש חדש שנא' בו, חטאת לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא עלי לכפרה על שמיעטתי את הירח: והוא כי הנה זה החכם שם במאמר הזה פקפוק מציאות ההזדמן וחקירתו ילקח לנושא החקירה הזאת הקטנת הלבנה רצוני היותה משונה מכל שאר הכוכבים לבלתי היות לה אור מעצמה: אם היה זה בכוונת מכוין אשר כיון לתכלית או תכליות מה כמו שיאות למעשה הגדול ההוא כמו שנתבאר מדברי החוקר והושלם על פי התורה כנזכר. או אם היה זה מההזדמן כמו שחשב אפיקורוס וסיעתו. ויהיה מה שיחקר בזה החלק נאמר על הכל. והנה הוא סדר כל הפקפוקי' אשר יעלו על לב בזה ותשובתם במשל נכבד כאלו הלבנה עצמה היתה תחלת זאת החקירה והיא אשר שאלה אם היה אפשר או יתכן שיהיו כל הנמצאות העליונות משתמשי' בכתר אחד עד שלא יהיה יתרון ומעלה לזה על זה אלא שכלם יפלו תחת ההזדמן ומקרה אחד לכל וא"כ לא תתרעם מקטנותם כי מקרה הוא היה לה. או אם נתחייב לומר שכל מה שנמצא הנה היה בכוונה עצומה מיוחדת לתכלית מהתכליות וא"כ תשוב תתפלא בה למה נעשה זה הענין מקטנותה. והנה באה התשובה נכונה לכי ומעטי את עצמיך כלומר שכן משפטה כמו שגזרה בחלוקה השנית כי הוא ית' אשר צוה לה לכי ומעטי את עצמיך בענין זה האור לתכלית או תכליות גדולים וחלילה שיהיה שם דבר בקרי ובהזדמן. והנה אחר שהניחו לפניה לאמיתת זאת החלוקה חזרה ואמרה בשביל שאמרתי לפניך וגו' כלומר אחר שהודית לי בחלוקה ההוגנת והראויה, עתה יש לי לשאול למה היתה ההקטנה הזאת בעצמי יותר מבזולתי כי לא יספיק שתאמר שעשית בכוונה אלא שתבאר הכוונה המיוחדת ההיא באותו הדבר החלקי עצמו שאיפשר שיהיה כן. או שנאמר שהיה הכרחי המצא נמצא מה על זה האופן וקרה מקרה שהיה לה זה מזולתה והוא מגונה. לזה הושבה לכי ומשול ביום ובלילה כלומר לא היה אפשר שיקבל העולם תועלת זה הכוכב ביום ובלילה כמו שהוא צריך בהשקפה אל הדברים המושפעים מכחו כי אם כשיהיה על זה האופן והענין מבואר שאם *שאם הית' וכו' ר"ל שאם חור הלבנה הי' גדול כאור השמש, הית' מוכרחת להתנועע באופן שתהי' כמוה רק ביום על האופק, ובליל' כלו תחת האופק, כי לולא זאת הלא האירה חשכת הליל' כמו השמש עתה ביום, והית' מתבטלת עי"ז כוונת הבורא ית' הרוצה שיהי' זמן מה לילה על פני האדמ' אשר בו לא יאיר האור בחוזק כמו ביום, כי אם לפעמים רק מעט ע"י הכוכבים והירח, למען ינוחו וישבתו יותר כל בע"ח ממלאכת יום, והתכלית הזאת לא תושג בהיות תמיד אור גדול, מאיר על הארץ, גם שאר התועליות היוצאות מהעדר האור הזה בלילה לענין צמיחת וגידול הצמחים לא היו מושגות באופן זה, גם הי' אורה ביום ללא הועיל, אחר שכבר יאיר בו לנו השמש למדי, אבל עתה בהיות אור הלבנ' רק חלש מאוד ישנו וינוחו כל בע"ח בליל' להנפש מעבודתם, ולאסוף כח חדש למלאכת יום מחר, גם הצמחים ינוחו בלילה ובעת מנוחתם זאת יפיחו, חלקי האויר אשר לא טובים המה הנקראים וישאירו בתוכם רק חלקי רוח חיים, מהאויר אשר ישאפו מדי יום ויום אל תוכם, ופעולה זאת אשר יעשו חליפות לשאוף האויר ביום ולהפיח קצת חלקיו בלילה, יסבב צמיחתם וגידולם, ומבלעדי פעולת אור השמש ביום והעדר' בלילה, לא תוכל זאת להעשות כנודע לחכמי הטבע. היתה כאור השמש אי אפשר לה לשמש על האופק כי אם בהמשך היומם עכשיו היא משמשת קצת ביום וקצת בלילה. הוסיפה לפקפק שרגא בטיהרא מאי מהניא וזה כי מצא מקום מצד אומרו שהיא תמשול ביום כי הממשל' ההיא אינ' כלום אחר שאור השמש יקימנ' והוא יפירנ' ולאותו ענין כבר היה ראוי שיהא לה ממשלה גמור'. או שלא תשמש כלל. וחזר והשיב לימנו בך ישראל ימים ושנים ירצה כי יש בהקטנה זו תועלת נפלא אשר אליו יכוון והוא בשימנו במילואה וחסרונ' החדשים אשר בם ימנו שנות עולם וכמו שנתבאר מקדוש החדש אשר אי אפשר מציאותו בענין אחר. הוסיפה לקטרג באומרה ימים נמי בדידה וגו' לומר כי עקר מדת הימים בגוף החמה מימנו כי הוא העושה רושם יותר נרא' בזריחת הגלגל היומי ובשקיעתו וכבר אפשר שיעשה זאת ההקטנ' בו ויקובל ממנו התועלת שזכר מהחדוש ולמה נעשה בה. והיתה התשוב' יקראו צדיקים על שמך כלומר שכיון שצורך ההקטנה הוא גדול, מהראוי והנאות שלא תעשה רק בכוכב שהוא בכדור היותר קטן והיותר קרוב לכדור הארץ שאין ראוי להיות המשפיע למטה והמושפע למעלה ושכן יתכן לקבל המיעוט הזה מדרך המוסר כדרך הצדיקים המכירים את מקומם ומקטינים עצמם לפני נדיבים אשר ראו עיניהם. והנה אחר שנזכרו בחפוש הזה על דרך השאלה והתשובה ד' תועלות אשר לא ימצא החוקר זולתם אמר כי הם תשובות נכונות לכל חכם אשר ישרה נפשו בו. אמנם שעדין אצל המפקפקים ישאר בזה וכל כיוצא בו קצת גמגום פורה ראש מהדעות הנפסדות שכתבנו כי לזה אמר *הביאו עלי כפרה וכו' ר"ל אחרי כי בכל זאת בלתי ספק יש פורה ראש ולענה בלב קצת מכם, החושבים בכל זאת, כי רק במקר' והזדמנות נתקטן אור הירח, ולא ד' פעל זאת בכוונה מכוונת מחכמתו לטובת יצוריו, ע"כ הביאו עלי כפרה על מחשבת פגול שלכם שחשבתם בענין זה שמעטתי את הירח. הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח כלומר סוף סוף אתם צריכין להביא כפרה מדי חדש בחדשו על מה שחטאתם עלי על ידי הרהורכם מצד מה שמיעטתי את הירח כי אנכי כיוונתי לטוב העולם ולתועלתו ואתם חשבתם עלי כזבים. ולישנא על דוקא כמה דאת אמר מאשר חטא על הנפש (במדבר ו׳:י״א). וזהו מאמר הכתוב, ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על מה שחטאו לה'. והנה אם כן צריך שיהיו בקרבנות היום הזה מה שיהיו לרצון ולפיו' ולבקשת החסד והרחמים לפי ההשקפה הראשונה ומה שיהיה לכופר נפש ונקוי עון על זאת ההשקפה השנייה והוא עצמו מה שבארוהו מתקני התפלות באומרם. ראשי חדשים לעמך נתת וגו' בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון שעירי חטאת לכפר בעדם ופירוש זבחי רצון כמו שאמר זכרון לכלם יהיה ופירוש שעירי חטאת באומרו תשועת נפשם מיד שונא והשונא האמתי הוא שטן הוא יצר הרע המפקפק תמיד על אלו העניינים ומדיח את בעליו אחריהם. אמנם לעתיד בהמול לנו כל ערלות לבב והשונא הזה כרות יכרת, מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חדש נעלה עליו והוא הזבח אשר הוא מהענין הראשון. אמנם שעיר עזים לא יהיה עוד לחטאת לה' כי אם לרצון כי לא יהיו שם עוד הרהורי עבירה כלל כמו שיבא. ככה נראה בעיני שעולה יפה פירוש זה המאמר בכללו וחלקיו. מסכים למה שאנו בענינו מתועלת זאת המצוה הנפלאה: והנה הרב רבי אברהם אבן עזרא ז"ל כתב כי טעם הקיטרוג הזה נאמר על שעת ההקבלה שהמאורות כאלו הם עורכים קטטה זה לעומת זה בדוחק חצי הגלגל ביניהם ואז שניהם מלאים אורה וזיוה כאלו הירח מתנשא לומר אני אמלוך ומאותה שעה מיד בנטותה מהנכחיות ההוא התחיל לחסר אורה והרי הוא הקטנתה וצוה השם יתברך שיביאו קרבן ביום חסרון כל אורה ורמזו טעם לחטאת לה' בעבור שהשם ית' הוא הסבה הראשונה להמעיט אורה כי בראה מקבלת אור השמש ואין לה אור מעצמה וחתם ואמר והנה לא נפל דבר ארצה מקדמונינו ז"ל וזה תורף דבריו. ואני ראיתי שכן הוא כדבריו כי לא נפל דבר אחד מדבריהם כי אם הכל בכללו. אם מצד השאלות והתשובות הבאות במאמר כי כלם הם בטלים ודברים שאין להם שחר. ואם מצד לא נתחדש לו במאמר ההוא ענין וזה כל פריו שחסרון הירח הוא תכף למלואו מי לא ידע בזה. הנה לא נתחדש בו זולתי אומרו בלשון חידה וזה לא יתכן וגם שההקטנה ההיא אשר אמר אינה הקטנה לפי האמת רק לעינינו כי הנה היא תמיד במלואה כל חצייה הנכחי הרואה פני החמה כמו שאמרנו. וכמו שאמרו ז"ל מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו' (ר"ה כ"ג.): ובמדרש מצאתי פתח פתוח לדרוש המאמר הזה על כנסת ישראל וזרעו של עשו אזכור אותו בקרוב בעזרת האל ומכל מקום כבר יראה שאיפשר שתהיה זאת כוונת ר' יצחק באומרו לא היה צריך להתחיל התורה כי אם מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה מצד שכבר תהיה לנו זאת המצות לעדה על שלא נפלו הנמצאות במקרה כי אם בכוונה עצומה כי זה היה עיקר מה שכיוון בזכרון מעשה בראשית בתחלתה: The Talmud Chullin 60 quotes the following conversation between the moon and G-d, in the name of Ben Azzai. This conversation is to help us understand the verse (Genesis 1,16), "The Lord made great luminaries; the large luminary to govern by day, and the small luminary to govern by night, and the stars." The moon said to G-d, "Is it possible for two kings to wear one crown?" The Lord said to the moon: "go ahead and govern both by day and by night." So the moon said "Who needs a lantern at noon?" G-d said, "Israel will count its days and years according to your movements." Even the days will be counted by reference to the moon as is written, "They will serve as signs, as fixed times, for days and years" (Genesis 1,14). He further said to him (the moon) that righteous people will be called like the moon (small) to wit Jacob and David (see Amos 7,5 and Samuel I 17,15). The moon, however, was still not placated. Thereupon G-d instructed that a sin offering be offered on His behalf to atone for G-d having reduced the size of the moon. It was Rabbi Shimon ben Lakish who interprets the verse "one he-goat as a sin offering for G-d" (Numbers 28,15) to mean that the he-goat is to be offered on behalf of G-d, to serve as atonement for having commanded the moon to reduce its size. Ben Azzai's parable has the moon question its own function. This describes the age old dilemma of whether what we observe in nature is accidental or whether it is the result of intelligent planning. If it is the result of intelligent planning, G-d’s major functionaries wish to be taken into His confidence as to their precise purpose and place in His scheme of things. "Can two kings wear the same crown?" means, "Is there duplication in this universe, seeing that all is the result of mere chance?" The reason that the moon serves as the example in this imaginary dialogue is that it is the only celestial body which apparently does not originate its own light. The question if this could be accidental is quite appropriate. The "smallness" of the moon would point to its accidental place in the scheme of things. G-d’s initial reply "Reduce your size" means "You may be sure that you are part of an intelligent overall design. Upon hearing this, the moon wants to know, "If that is so, why is my status such and such, compared to Your other planets? Why am I the only one that does not have its own light to give? Why, by not being a source of light, am I the apparent victim of chance?" G-d’s answer "Go and shine by day and by night," is, of course, facetious, but it points out that the moon's particular contribution to the universe lies in its shining by night only, and with reflected light only. The moon understood that by day its contribution to the light in this world would pale into such insignificance, that no one would even be aware of its existence. But it found no solace, not having comprehended why it had been chosen for that particular role. So G-d said that the apparent deficiency in not radiating its own light, would be compensated for by the needs of the Jewish people for the moon, to aid Israel's calendar requirements. The moon argued, however, that since days are normally counted in terms of the sun's movements, why cannot the sun reduce its size? To this G-d replied that since the righteous will be called "small," the moon's reduction in size was very crucial. It was part of G-d’s plan that a visible link exist between cause and effect, i.e. between benefactor and recipient. Since the sun was the primary source of light, and the moon was only a secondary source, it would not be fitting for the primary source to be smaller than the secondary source. The moral Ben Azzai wishes to teach is, of course, that the truly righteous always understate their own importance in the presence of anything or anyone deserving respect. However, no matter how much one tries to explain to people that they should be modest and humble, they will always wonder if they would get their fair share of things by practicing humility, they need the he-goat offering to atone for such doubts about G-d’s justice. Since it had been G-d’s intention to show the Jewish people favored treatment, whereas the Jewish people suspected Him of putting them at a disadvantage, that sin offering then is due to G-d’s intention as expressed by His desire to diminish the size of the moon. If our method of interpretation is correct, this should be reflected in the liturgy of the Mussaph service of Rosh Chodesh. We do indeed find such evidence: 1) "The new moons You have given to Your people as season for atonement for all their generations, when they brought free will offerings." 2) "He-goats as sin offerings to atone on their behalf,-a salvation of their soul from its enemy..." The "soul's enemy" refers to the evil urge which has prompted our doubts about the fairness of G-d’s justice. Continuing and referring to the future, we say, "A new altar will You set up in Zion, at which time the he-goat offerings will be offered in a state of grace." There will then be no need to offer the he-goats as sin offerings, since there will be no evil urge, i.e. a philosophical enticement to act contrary to the will of the Creator.
ויש עוד תועלת שלישי מועיל מאד איפשר שיכונהו ר' יצחק במאמר ההוא הנכבד והוא שכבר היו ספורי האבות וקורותם אשר באו בספר ההוא הקודם מלבד מה שיוכלל בכח מעשיו הגיד לעמו במגלת ספר כתוב עליו. זכר ורמז לכל מה שיקרה לבנים עד סוף כל הדורות וכמו שנתפרסם מאמרם כל מה שאירע לאבות סימן הוא לבנים (ב"ר פ' מ'). וכמה נשתדל הרמב"ן ז"ל בענינים ההם החלקיים כמוזכר בפירושיו (פ' לך לך). וגם אנחנו ביררנו יפה כוונה זאת בספור יוסף ואחיו שער כ"ח. והנה בבחינה זאת יצדק ג"כ שלא היה צריך להתחיל התורה רק מהמצוה זו ראשונה. כי בהמצא אצלה. ובלמוד בעניינה. נלמוד כי לכן נתנה לנו לנחלה למה שנתחקו בה כל ענייניהם וקורותיהם יותר ממה שנחקו באבות. ולא לחנם אמרו חכמינו ז"ל (חולין ס':), שצורת יעקב אבינו חקוקה בתוכה רק להיות כל תולדותיה וקורותיה מוצאיה ומובאיה אם על ידי עצמה אם על ידי זולתה כלם מורים על תולדות יעקב וקורותיהם ותלאותיהם אשר יש בזה סעד וסמך גדול לאמץ הבטחון וטוב התוחלת אל ההצלחה המיועדת מכל הנביאים לאחרית הימים. והנה הדברים אשר תתפרסם בם דוגמתם ויחסם לפי מה שיעיד עליו הדעת עם מה שדברו בהם חז"ל ראיתים במספר שבטי יעקב שנים עשר: Rashi, who had said that the Torah could have started with this chapter, may have had another point in mind. The book of Genesis was written in large measure to teach us that what happened to the forefathers, foreshadowed events that would occur in the lives of their descendants. What Rashi may have meant is that the functions of the moon and the function of the Jewish people are such that a similar lesson could have been learned by comparing the two. This may also be the meaning of the statement in the Talmud (Chullin 60) that the facial features of Jacob are engraved on the surface of the moon. When viewing the progress of the moon in this light, and comparing it to the history of the Jewish people, it could serve as a boost for our faith in the fulfilment of all the prophecies concerning the ultimate destiny of our people.
הדבר הראשון הוא זכרו הרמב"ן ז"ל, בשם רבי נחוניא בן הקנה בפרשת וישב והוא כי כמו שהלבנה היא נפרצת ונבנית נפרצת ונבנית כך הוא ענק האומה הזאת ומלכות בית דוד מתחלת היותם עתים נפרצים עתים נבנים עד יבא זמן בניינו לעד שנאמר ובניתי לדור ודור כסאך סלה (תהלים פ"ט). והנביא נבא גם כן בסגנון הזה ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם (עמוס ט'). וגם על הירח נאמר ג"כ בדרך משל והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל') כלומר שלא תקבל עוד חסרון וכמו שאמר במקום אחר וירחך לא יאסף (שם ס'). לומר שהאומה הנמשלת אליה ומלכותה תהיה קיימת בממשלתה ואורה לא יסור *הדבר השני וכו' למען תבין דברי הרב ז"ל בזה אקדים לך, כי הנה ידוע שהלבנ' הוא גוף עכור, ורק מקרני השמש אשר יפלו עליה היא מוארת, באופן שתשליך אח"כ ניצוצי אור אלה, אשר קבלה מהשמש לאחור להאיר בם עלינו בליל', עת תתכסה השמש מנגד עינינו בהיות' תחת האופק שלנו, כי גם בלילה תוכל השמש אשר היא תחת האופק, להשליך ניצוצי אורה על הירח אשר בגובה האויר, אף שהיא בעצמה נסתרה מנגד עינינו, וידוע גם כן כי הלבנה תסבב את הארץ בכל כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים שהוא מדת חודש, וכל עוד תתקרב בתנועת' זאת אל השמש מצד מזרח, כן ימעט אורה לנו, כי אז החלק היותר גדול מחציה המואר מהשמש, נסתר מנגד עינינו, עד שבעמד' בסוף החודש תחת השמש כולה, יהי' כל החלק המואר, ר"ל מה שהוא נוכח השמש נסתר ונעלם מאתנו, ורק כאשר תחל להתרחק אח"כ בתנועת' שנית מהשמש לצד מערב, אז יראה לנו חלק קטן כמו חצי עיגול מהחלק המואר ממנה, וזה יקרא בל' חז"ל מולד הלבנ', ומדי יתרחק יותר הלאה, כן יגדל אורה יותר, עד שבעמד' בחצי החודש לעומת ונוכח השמש על קו ישר אז יהי' כל החלק המואר ממנה, ר"ל חצי כדורה הנרא' לנגד עינינו, כשטח עגול, ונקרא בל' אשכנז פאללמאנד, ונמשך מזה שכאשר תעמוד אז הארץ בתוך בין השמש והירח על קו ישר זה לעומת זה, אז יעופל ויעכר גוף הירח כלו, כי קרני אור השמש לא יוכלו עוד לעבור ולהגיע אליו, יען כי הארץ כמחיצ' מפסקת ביניהם, וזאת תקרא לקות הלבנ' הכללית, ופעמים תעמוד הארץ רק באופן שתעש' מחיצ' בין השמש וקצת הירח, ואז תהי' לקות הירח רק חלקית, ויען כי מסבות שונות המבוארות בחכמת התכונ' תמהר הלבנ' לפעמים תנועת', ולפעמים תאחר אותה, כמאחז"ל "פעמים בא בארוכ' ופעמים בקצרה" יארך לפעמים זמן הלקות ויקצר לפעמים, והנך רואה מזה כי לקות הירח תסובב רק בעבור תנועת' והכנס' בגבול הארץ העומדת בינה ובין השמש, וע"כ יאמר הרב ז"ל שגם בזה ישוו ישראל אל הלבנ', כי רק בעבור לכתם בדרכי העמים המשחיתים עלילותם, ובעבור הכנסם בגבול מעשיהם הרעים יחשך אורם המוסרי ויעופל גם אור הצלחתם המדינית, וע"פ זה תבין תוכן דעתו ז"ל בכל הדבור הזה, אך לבאר כל פרטיו יארכו הדברים, ויצטרכו לתמונות שונות, אשר אין כאן מקומם; הדבר השני כי כמו שנתייחדה הלבנה מזולתה מהככבים להיותה מורה ומישרת דרך נכונה בפני הלומדים בחכמת הככבים להיות תנועתה יותר מהירה ועקבותוה יותר נודעים עד שכבר קראוה בשם, בעלי החכמה ההיא המורה כי ע"פ מהלכה ומסעיה יכירו כל המחנות ומזלותיהם ושאר כוכבי לכת אם ישימו אליהם לב. כן ועל הדרך הזה האומה הזאת הנבחרת היתה מקדם כלי חמדה ביד י"י על ידה הכירו וידעו כל באי עולם אמתת מציאותו ועוצם יכלתו והשגחתו על כל ענייני העולם כמו שהיה הענין בימי אברהם ראש יחסם ונמשך לפרעה ולמצרים ולכל ממלכות האדמה כמו שהוא מבואר על ידי הפרסום: הדבר השלישי כי כמו שהלבנה בהיותה נוסעת על פי דרכה והולכת בתומה במסלולה המכוון כמעט נוכח גלגל המזלות בפוגעה בכל כתות צבא השמים אם מן הצורות המזלות ואם בככבי לכת על ידי דבוקיהם ונגודיהם ושאר המצבים יתחדשו על כן עניינים נפלאים ושנויים מפורסמים באלו הנמצאות השפלות כמו שנתבאר אצל בעלי המשפטים. כן ועל הדרך הזה מצד שנויי הפעולות אשר תעשה האומה הזאת אם לטוב ואם לרע יתחדשו עניינים חדשים נפלאים בכל העולם וכאשר גברה ידם ממעשים טובים יגרש גוים גדולים ועצומים מפניהם וכאשר יעצלו וירפו ידיהם וגבר עמלק פלשת וצור עם כוש כמו שהוא מבואר מכל הנבואות וכמו שאמרו ז"ל בזמן שישראל עושין רצונו וכו' (ר"ה כ"ט.): הדבר הרביעי כי כמו שהלבנה כל עוד שתתישר לעמוד נוכח השמש תוסיף לקבל מאורה חלק יותר גדול בפניה הנראים לנו ממנה עד שבהיותה נכחו לגמרי תתמלא כלה אורה וכל עוד שתצדד עצמה לצדדים יעלם אורה ממנה עד שכאשר יהיו פניה אל הנסתרים ממנו לגמרי לא נראה באורה כלל. כן ישראל בהתישר לעמד נכח פני י"י יאר י"י פניו להם ויחנם ובהסתר ממנו לנטות מפניו כן הסתר יסתיר גם הוא את פניו עד שישובו אליו כבתחלה ואז ישוב י"י לשוש עליהם באורה ושמחה וששון והוא טעם ופניתי וכו' (ויקרא כ"ו). ובתוכחה (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' והסתרתי פני מהם והיה לאכל ונאמר האר פניך ונושעה (תהלים פ'): הדבר החמישי כמו שהלבנה עם היותה קטנה הפלא ופלא מגוף השמש תספיק בשיעורה כשתעמוד בתוך משופע קוי ההבטה שתלקה החמה על ידה לאותו אקלים שהקוים ההם ניצוצי הבטתם כמו שנודע מסבות לקיות השמש. כן ישראל אף על פי שהם מעטי האומות כמו שאמר הכתוב כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז') יספיקו לשילקו על ידם גוים גדולים ועצומים מהם כענין שנאמר ויוכח עליהם מלכים (תהלים ק"ה) ונאמר לרשת גוים גדולים ועצומים ממך מפניך (דברים ט'). וכן בכל דור ודור: הדבר הששי כי כמו שבהלקות הירח לא ילקנה השמש ולא יעשה לו מאום רע כמו שהוא הענין בלקות החמה שהלבנה תלקה אותה במה שעמדה לפניו ובהסתר ממנה אורו. אבל היא תלקה מעצמה בהכנסה על פי דרכה ונטיית שבילה אל צל הארץ הנטוי על פני מקום מעברה. כן כשהאומה הזאת תלקה על ידי אומה מהאומות על דרך הכתוב אין הלקות בא אליה מצדם כי אם מצד הכנסם בדרכיהם המקולקלים אל מקום החשך הענן והערפל ועל זה נאמר והעם לא שב עד המכהו (ישעיה ט'): הדבר השביעי כי כמו שיתחלפו לקיות הלבנה בשיעורם לפי מעמדה בגבולי חק מרחבה פעם תלקה פחות מחציה ופעם חציה או יותר מחציה ופעם כל ארך אלכסונה. כך ישראל כשמקבלים לקיותיהם על ידי השונאים פעם ילקו בקצתם כגלות יהויכין ושריו והחרש והמסגר וכו' על ידי נבוכדנצר (מ"ב כ"ד). ופעם יגלו גלות שלמה כגלות צדקיהו וכל יהודה על ידי נבוזראדן (שם כ"ה) ואז יאמר שנתפשטה החושך בכלה כמ"ש ונבט לארץ והנה חשך (ישעי' ה'): הדבר השמיני כי כמו שבשיעורו זמני לקיות הלבנה הכוללים יש חלוף רב והוא כי כשתהי' עוברת ונוטה מנקודות ראש התלי או זנבו אל הצדדים כבר תעבור במקום צר מעגולת האופל שישוה למדת אלכסונה ולא תתעכב אז בלקות כלל ולא יהיה לו שיעור זמן אפלה. ככה יהי' להם לישראל בקצת צרותם והוא כאשר לא ישקעו בחשכת הפשעים שיצאו מיד מאפלה לאורה כמ"ש בזמן מרדכי ליהודים הית' אורה וכו' (אסתר ח') וכמו שבהתקרב מהלכה אל הנקודות הנזכרות תעבור בעגולת האופל במקום יותר רחב ממדת אלכסונו ואז ימצא לה שיעור זמן אפלה כל מה שיוסיף לקותה על שנים עשר אצבעות שהיא שיעורה כן היה בגלות בבל שהיו בחשך זמן מה כענין שנאמר לפי מלאת לבבל ע' שנה (ירמי' כ"ט). אמנם אפלות גלות מצרים הית' הרבה מזה מאד וכאשר תגיע ענינה לעבור בנקודת הראש או בזנב עצמה וכל שכן אם תהי' אז בשפל גלגלה שכבר תתעכב בשיעור אפלתה זמן שוה אל לקות שיעור אלכסונה ואז יאמר שלקתה כ"ד אצבעות שהוא כדי גופה פעמים. כך היה ענין האומה הזאת בגלות המר הזה והארוך אשר נשתקעה באפלתו זמן רב ועצום אשר תארו הנביא בנחמה ממנו בזה התואר עצמו באומרו (ישעי' מ') כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי' ירצה שקבלה בחטאתי' כפלים מכדי כחה מהייסורין בגלות הארוך הזה כמו שהלבנה כך דרכה בגדול שבלקייתיה שתלקה כפלים משיעורה וכאשר הגיעה אל זה השיעור כבר מלאה ונרצה עונה וראויה נצאת מהלקות והוא מה שאמר הנביא אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי (מיכה ז'): והכונה כי כשתהי' בתכלית האפלה מיד היא בטוחה לקבל אורו יתברך. הדבר הט' כי כמו שהלבנה לא תלקה כ"א בהיותה בתוך חוקי המרחב שאצל ראש התלי או הזנב כמו שאמרנו כן האומה הזאת לא תלקה כ"א בהיותה במצרי עוניה וכמו שאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים (איכה א') וכן גם כן אז ילקו אחרים על ידה כמו שאמר (תהלים ק"ו) וירא בצר להם בשמעו את רנתם ויזכור להם בריתו וגו' וכן נאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו (שמות ב') מה כתיב בתריה וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים וכן היה משפטו בהלו נרו עלי ראשנו כי כל שהיה מיצר לישראל היה נופל על ידה. וכן לעתיד לבא נאמר (ישעי' נ"ט) כי יבא כנהר צר וסמיך ליה ובא לציון גואל וגו'. ואמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח.) אם ראית דור שהצרות תכופות בו חכה לו כי כן דרכה של לבנה ללקות לזולתה בעודה במצריה. הדבר העשירי כי כמו שהלבנה תמיד היא מלאה אור מצדה האחד ולא יחסר ממנה כלום רק שבהתחלף מקומות מעמדה מיום ליום מסתרת מנגד עינינו חלקי אורה עד שיסתירם כלם ואחר חוזרת ומראה אותנו את אורה מעט מעט עד שתראה כלה. ככה ועל זה הדרך יהי' ענין האור המגיע מהאל ית' אל האומה הזאת כי תמיד לא סרה ולא תסור השגחתו ואור פניו מעליהם ואפילו בהיותם בתוך חשכת אפלתם כמ"ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אייביהם לא מאסתים ולא געלתים וגומר להפר בריתי אתם (ויקרא כ"ו). ולזה לא נאמר בתוכחות והסירותי פני או אסיר אלא והסתרתי או הסתר אסתיר כי תכלית הזעף הוא היות לו עמהם אהב' מסותרת עם תוכחה מגולה וכן אמר הכתוב כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם (דברים ד') כי אפי' בשעת ההסתר יזכר רחמיו וכן נאמר בשצף קצף הסתרתי פני רגע וגו' (ישעי' נ"ד). הדבר האחד עשר הוא מה שאמרוהו חכמינו ז"ל (ש"ר פ' ט"ו) בפרשת החדש הזה הדא הוא דכתיב (תהלים ע"ב) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח עד שלא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים ברמז הודיע להם המקום שאין המלכות באה להם אלא עד שלשים דור שנאמר החדש הזה לכם. הלבנה שלכם שלשים יום מלכות שלכם שלשים דור. הלבנה יום ראשון של חדש מתחלת האור וכל שהיא הולכת מאירה עד חמשה עשר יום ודיסקוס שלה מתמלא. מחמשה עשר ועד שלשים אורה הולך וחסר ובשלשים אינה נראית כך ישראל מאברהם עד שלמה חמשה עשר דורות. אברהם התחיל להאיר שנאמר (ישעי' מ"א) מי העיר ממזרח צדק וגו' וכן הוא אומר אני ה' קראתיך בצדק וגו' (שם מ"ב) בא יצחק אף הוא האיר שנאמר אור זרוע לצדיק (תהלים צ"ז) וכתיב ויזרע יצחק (בראשית כ"ו) בא יעקב והוסיף אור שנאמר והיה אור ישראל לאש (ישעי' מ') ואחר כך יהודה פרץ חצרון רם עמינדב מזשון שלמון בועז עובד ישי דוד. כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה שנאמר וישב שלמה על כסא י"י למלך (ד"ה א' כ"ט). וכי יכול לישב בכסאו של מקום שנאמר בו כרסייה שביבין דינור (דניאל ז'). אלא מה הקב"ה שולט מסוף העולה ועד סופו שנאמר יודוך י"י כל מלכי ארץ וגו' (תהלים קל"ט) כך שלמה שלט מסוף העולם ועד סופו ומשל בכל המלכים שנאמר (ד"ה ב' ט') וכל מלכי ארץ מבקשים את פני שלמה והמה מביאים איש מנחתו לכך וישב שלמה על כסא י"י וגומר הרי נתמלא דיסקוס של לבנה, ומשם התחילו המלכים הולכים ופוחתים רחבעם אביה אסה יהושפט אחזיה אמציה עוזיה יותם אחז חזקיה מנשה אמון יאשיהו יהויקים כיון שבא צדקיהו נאמר (מ"ב כ"ה) ואת עיני צדקיהו עיור חסר אורה של לבנה. וכל אותם השנים אף ע"פ שהיו ישראל חוטאים היו האבות מתפללים עליהם ומשימים שלום בין ישראל למקום שנא' (תהלים ע"ב) ישאו הרים שלום לעם ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו') שמעו הרים את ריב י"י הוי ורב שלום עד בלי ירח. הנה שראו הלבנה סימן גדול לכל מדרגותיה בעליותיה וירידותיה והיה סוד כמוס נרמז להם עד הזמן ההוא שלא היה האור שלם תמיד אלא מוסיף וגורע כאור הלבנה. אמנם בשוב י"י את שיבת ציון עלינו יזרח י"י וכבודו עלינו יראה הולך ואור לא יחסר לעולם ולא יהיה לנו עסק בדוגמתה אמר הכתוב (ישעי' כ"ה) וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך י"י צבאות בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד אמר כי לא יהי' כזמן העבר במלוך המלכים ההם המוסיפים והגורעים בממשלתם כמו הלבנה כי מעתה תחפור ותבוש ולא תהי' לסי' למלכות ישראל לפי שהמלך י"י צבאות בציון ומלכותו נכון וקיים לעד וענין המלכים שיהיו אל האומה לא יהיו אלא כזקנים וסגני מלוכה מופקדים מאתו ית" לנהוג בהם כבוד אבל הוא יתברך יהי' יושב תמיד על כסא מלכותו. ועל זה הענין נאמר (שם ס') לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף: הדבר השנים עשר מה שכתבו עוד שם (ש"ר שם) למה נקראו ישראל בני בכורי לפי שכתוב בתורה (דברים כ"א) כי את הבכור בן השנוא' יכיר לתת לו פי שנים כך ישראל יורשים שני עולמות העולם הזה והעולם הבא ולכך מסר צורה של לבנה לישראל שיהיו הם מונין בה והעכו"ם מונין למנין החמה לומר, מה חמה אינה אלא ביום כך העכו"ם אינן מושלים כ"א בעולם הזה מה חמה היא של אש כך עתידין לידון בה שנאמר הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג'), וכשם שהלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל מושלים בעולם הזה ובעולם הבא וכשם שהלבנה היא של אור כך ישראל נוחלין אור שנאמר, אור זרוע לצדיק (תהלים צ"ז) ונאמר (ישעי' ס') קומי אורי כי בא אורך ולכך נאמר החדש הזה לכם ראש חדשים שהוא שלכם שאתם כדוגמא החדש הזה לכם. הנה באמת דוגמא זו יותר נפלאת ומועילה מכלן לפי שהוא בעקר עצמותנו והוא מה שראיתי שדורשין עליו במדרש (חולין ס':) קיטרוג של לבנה אשר זכרנוהו למעלה לומר שכנסת ישראל קיטרגה על זרעו של עשו לומר שאי אפשר לשני הבנים האלה שישתמשו בכתר ההצלחה הנפשית. לפי שהתחלפם בתכונותיהם יחייב חלוף בענין עצמותם. והטוב ההוא אם יהי' משותף ראוי שימשך מסבה עצמית משותפת ואינה. ושעל כן באה התשובה לכי ומיעטי עצמיך בעולם הזה כדי שתתעטרי בכתר ההוא לעולם הבא כלומר שאי אפשר לזכות בשתי שלחנות. ואם שלא מצאתי להם פירוש לשאר השאלות והתשובות אשלים אותו לפי הנרא' בעיני לפי המשך הכוונה כי טובה היא אמרה ובשביל שאמרתי דבר הגון בענין זאת ההצלחה אלך ואמעיט את עצמי והלא איפשר הוא שאזכה לשתי שלחנות. אמר לה לך משול ביום ובלילה כי שלמים וכן רבים מישראל אשר זכו להם. אמרה שרגא בטיהרא וכו' אמרה שלא נכרה ממשלתה בעולם הזה כנגד גדולות שאר האומות. אמר לימנו בך ישראל וכו' כי פמליא של מעלה מסכימים עמה בכל מעשיה וכאומרם ז"ל (פרקי היכלות דר' ישמעאל) חיה אחת עומדת באמצע הרקיע וישראל שמה וכו' וכמו שאמר (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב) בענין הקביעות אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי ודי כבוד ומעלה בעוה"ז. והיתה תשובתה לחמה נמי מימנו מנו לומר כי גם בית דין של מעלה מסכימים בחשבונות ההם עם המונים לחמה לצורך האביב, כמו שדרשו (ילקוט ר"פ מסעי מפסיקתא) על עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו (תהלים ק"ד) אמר לה יקראו צדיקים על שמך וכו' כלומר רב לך אל תוסף לשאל יותר מזה כי אי אפשר להגיע אל ההצלתה ההיא אם לא כשתוקדם ההקטנ' בענייני העולם ועדין אולי והראיה מיעקב ודוד כמה הקטינו עצמן בתחלה להגיע אל מעלתה בעולם הזה וכל שכן שיהי' זה להצלחת העולם הבא ראה שלא נתיישבה דעתה כי עול הגלות וצרות השעבוד כבדו מנשוא אמר הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח כלומר עלי יש עוד הביאו נוסף על שמיעטתי את הירח והכוונה כי עם כל זה בכל מה שמיעטה לא סר קושי ערפה ולא רוככה לבה כראוי עד שעדין תצטרך להביא עליה כפרה כל שכן אם לא מיעטה או שיאמר כן דרך הלצה כלומר שיפרעו בעדו מה שחטא לה בהמעיטה כלומר שלא חטא לה אלא שהועילה. ועתה אחר שהלבנה הית' דוגמא שלמה לכל ענייני אומתינו וכאלו היא כמגלת ספר כתוב עליה כל תלאותינו וקורותינו. יפה אמר רב יצחק אם כיון לומר שלא היה צריך להתחיל התור' לענין הצורך הזה כי אם מהחדש הזה וגו'. עד שיהי' זה המאמר כולל כל השלשה תועלות שזכרנו בענין המצוה הזאת. הראשון להרחיק עניני עבודת עכו"ם וכל מיניה. והשני לבטל אפוקרוסות ההזדמן. והשלישי לחזק הבטחון ולהיטיב התוחלת בהצלחות המקוות. ואתה תחזה כי שלשה העניינים האלה בדמותם וצלמם הזכירום חכמים ז"ל (סנהדרין מ"ב.) בברכת הלבנה בלי תוספת ומגרעת אמרו אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. הנה בזה תארוהו יתברך בשהוא אשר ברא השמים וכל צבאם ושהוא מצוה אותם בכל פעולתם ושאין להם רשות לשנות את תפקידם ואחרי שהשלימו התואר על זה האופן אמרו ששים ושמחים לעשות רצון קונהם והוא ממש מה שיורה שאין בהם ממש מצד עצמם לענין אלהות ולא לענין אמצעיות כי כל מה שעושים אינו אלא רק למלאות רצון קונהם. ואח"כ אמר פועלי אמת שפעולתם אמת והוא מה שיורה שאין עניינם תחת ההזדמן בשום פנים כי הפעולות אשר יעשו על ידי ההזדמן אין בהם שום קיום ולא הבטחה כלל כמו הפעולות האלו שהם פעולות קיימות ואמתיות ועל היותה דוגמא לזאת האומה ולטוב תוחלת כמו שאמרנו אמר וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן כלומר כי חידושה מסר בידם לעטרת תפארת והוא כדי שיובטחו וידעו נאמנה שאף הם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצר' על שם כבוד מלכותו והנה הדבר הזה נכון וקיים: At this point, the author discusses 12 symbolisms in connection with the moon's behavior, linking these to the twelve tribes of the Jewish people. The list is omitted in the interest of brevity. A different way of looking at the aggadah in Chullin 60 is this: Israel (moon) complained against Esau (sun) that it is impossible for both to wear the crown of spiritual success. The difference in their essence makes that impossible. G-d’s suggestion to the moon then was that the moon give up some of its claim to glory in this world, so as to merit the crown of success in the world to come. G-d’s message was that Jews could not expect to be both spiritually and materially successful in the present world as well as in the world to come. When the moon wanted to know why this was impossible, G-d said in effect, "Go ahead and try." Although a few Jews succeeded, it became clear that whatever measure of success they did attain, was viewed by the world as essentially belonging to the realm of the material world. They were not credited with being different from other gentiles. So G-d told the moon that in that case it must find its satisfaction in the recognition it would obtain in the eyes of the Almighty. Although it is true that the sun too, plays a part in calendar calculation, since the righteous achieve their status by claiming smallness, it behooves the moon to act likewise. Success in this world, though sometimes forthcoming, cannot be guaranteed; but to try for it with any chance of success, one must be prepared to be humble and unassuming. Proof that the Almighty Himself was not totally happy with the need to advise this path, is provided by the fact that He requested the he-goat offering as an act of atonement for having made this demand on the Jewish people. If we consider all the sufferings undergone by the Jewish people despite the fact that they were persuaded by G-d to reduce their claim to the enticements this world has to offer, imagine what greater suffering would have been in store for us had we not voluntarily agreed to this contraction in size. To sum up then, our Parshah has a threefold purpose: 1) To debunk theories about the moon that are idolatrous. 2) To rebut the argument about the accidental nature of the universe. 3) To strengthen Jewish faith in the ultimate fulfilment of our hopes.
ועתה מפני שהמתנה הזאת אשר כן נתנה לנו להישרתנו על הפנים שנזכרו היא צריכה אלינו מצד קיצורנו ומיעוט השגתנו בידיעות האלהיות וזדוננו ורוע לבנו בתשוקות הזמניות לזה מה שאמרו במדרש שזכרנו ראשונה שהית' מתנה זו מתנה מעוטה בשעת אירוסין כלומר שהלימוד הזה וכיוצא בו הוא צורך המקצרים כמו שהעולם הזה הוא כלו אירוסין כלומר יראה שלא נגמר הדבק בו יתברך לגמרי. אמנם לזמן הנשואין שיהיה במהרה בימינו הנה אז נוגה הירח לא יאיר לנו לכל אלו העניינים כי כלם ידעו אותם למקטנם ועד גדולם ואז המשכילים עצמם יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים אשר יאורו בעצמם ולא יצטרכו לזולתם וזו היא המתנה הראויה מאת השם יתברך לאוהביו הדבקים אליו בשעת הנשואין והדבקות השלם כמו שאמר על העת ההיא (ישעיהו י״א:ט׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. וזה מה שרצינו ביאורו בזה השער על הכתוב שזכרנו: