יבאר שיש פעולות יוצאות לחוץ מסודרות מהחלק השכלי העיוני מה שנעלם מארסטו וחביריו אשר אור התורה לא נגה עליהם, ואשר יחוייבו למעשים התוריים שני קצים נבדלים במהותם ואיזה גלה יעקב לבניו ואיזה נסתם ממנו וטעם סתומו והסתרו:
ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וכו' "JACOB CALLED IN HIS SONS."
במדרש (תנחומא פ' ויחי) ויקרא יעקב אל בניו ולא אל הקב"ה לפיכך נסתם ממנו. לעבד שהאמינו המלך על כל אשר לו בא אותו העבד קרא לבניו לעשות אותם בני חורין ולומר להם היכן הוא דיאתיקי שלחם ידע המלך מה בלבו ועמד למעלה ממנו ראה אותו העבד והפליג את הדבר התחיל ואמר להם בבקשה מכם היו מכבדין לאדוני כמו שהייתי מכבדו כל ימי כך יעקב קרא לבניו להגיד להם אימתי הקץ מיד נגלה עליו הקב"ה ואמר לו לבניך אתה קורא ולי אין אתה קורא הוא שאמר ישעיהו (מ"ג) ולא אותי קראת יעקב ? כיון שראה אותו יעקב התחלו ואמר בבקשה מכם היו מכבדין להקב"ה כמו שכבדוהו אבותי שנאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפני וכו' אמרו לו יודעים אנו מה בלבך כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד שנאמר (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: The Midrash Tanchuma on Parshat Vayechi states that Jacob was prevented from disclosing part of the future to his sons, because when he called them in he failed to call on G-d’s Presence at the same time. A trusted servant who had the complete run of the king's household once determined to give his sons the status of free men and to tell them where the documents confirming this status could be obtained. The king, divining the servant's intention, positioned himself above the servant. Thereupon, the servant, fearful of being caught in an act of disloyalty, began to exhort his sons to promise continued loyal service to the king. Similarly, Jacob called in his sons to tell them about the time their exile would come to an end. Immediately, G-d appeared, wanting to know, "Why have you invited them without inviting Me?" This is the meaning of Isaiah 43,22, "And Me you have not called, Jacob!" As soon as Jacob realized this, he began to tell his sons that they should declare that they would serve the Lord just as their fathers had done, i.e. "the Lord before whom my fathers have walked" (48,15). The sons responded saying, "We know what is in your heart. As you are true to only one Master, so we too will serve only one Master" (shema yisrael). When Jacob heard this, he responded by saying, "Blessed be the name of His glorious Majesty, forever."
*תוכן דעתו הוא: אחרי שהניח תחילה ליסוד מוסד, כי משפט הצדק מחייב שכל העוסקים ומשתתפים בעשיית המצוה יקחו שכרם עליה, חקר לדעת מי ומי השותפים בעשיית מצות ה' ? והביא תחילה דעת הרמב"ם בפ"ב מח' פרקיו, כי אין מעשה ופעולה אשר יצווה עליה כח השכל באדם , או יוזהר עליה, ורק להאמין בדעות אמיתיות, ושלא להאמין בנפסדות ובלתי אמיתיות, הוא אשר יוכל להצטוות ולהזהר, דאם , ד"מ להאמין במציאות הבורא ואחדותו והשגחתו עלינו, ושלא להאמין בשום שיתוף, ורק הכח המרגיש והמתעורר באדם, נצטוו לעשות קצת המעשים והפעולות, והוזהרו מאחרים, ד"מ לעצום עיניו מראות ברע, ושלא לפנות אל האלילים, ובהיפך שלא להתעלם מאבידת אח, וכן לאטום אזנו משמוע בדמים, ובהיפך לשמוע זעקת דל, וכן הוזהר החיך מטעום ואכול מאכלים אסורים, ונצטוה לאכול בשר הפסח על מצות ומרורים, וכמו כן נצטוו שאר החושים שהן כולם בכלל כח המרגיש באדם, על קצת מעשים והוזהרו מאחרים, וכן הכח המתעורר הוזהר לבלתי שלוח יד בגזל וחמס, ובהיפך נצטווה לפתוח יד לעני ולתמכו בעת כי מטה ידו וכדומה, כן תוכן כוונת דעת הרמב"ם ז"ל, אבל הרב ז"ל חולק עליו ואומר, אחרי כי יש לא לבד הרבה עיקרי אמונה אשר נצטוה השכל להאמין, ואף כי לא יגזרם השכל האנושי מצד בחינתו לבד, ד"מ האמונה בהשגחת הי"ת הפרטית, וכי רוצה הוא בעבודת ברואיו ובתפילתם לו בעת צרתם, כ"א יש גם הרבה פעולות ומעשים, אשר נצטוינו בתורה האלהית לעשותם אשר לא יחייבם השכל לעשותם ורק בעבור האמינו בד' ויראתו אותו יסבב ויכריח אותנו השכל לעשות המעשים ההם והמצות הנקראות "שמעיות" שנצטוינו עליהם בתורתנו האלהית, וא"כ מקור המעשים ההם רק כח השכל אשר בנו, ויותר מזה יאמר הרב כי רק העושה מצות אלה יראה לכל כי הוא אדם אמיתי בעלי שכל אנושי המאמין בד' ועושה רצונו, אבל לא בעשותו רק המצות השכליות אשר הן פעולות המגיעות לטובו ולתועלתו, כי גם שאר בע"ח יעשו כל אשר ידעו ויכירו שהוא לתועלתם, אם להתרחק על ידו מהנזק או להתקרב אל המועיל, וע"ז רומז מאה"כ "את אלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" ר"ל כי רק בזה יראה האדם מעלתו שהוא אדם אמיתי בעל שכל המכיר בוראו ועושה רצונו לכל אשר יצוהו, אף כי איננו מגיע לתועלתו הגופנית, וע"ז רומז גם מאחז"ל "גדול התלמוד" ר"ל הישרת השכל העיוני בלמוד התורה וקנין החכמה האלהות "שמביא לידי מעשה" המצות, כי בלעדו לא יעשה האדם על פי שכלו האנושי לבד, ומה שחלק הרמב"ם על זה הוא רק בעבור שנמשך אחר אריסטו שאמר, כי השכל העיוני המעיין רק בעיונים שכליים בל"א אין חלק לו במעשה האדם, ורק השכל המעשיי שלו הוא המסבב כל מה שיעשה האדם, למען שחר בו סדור הנהגתו הביתית ומדינית . אבל לא זכר שרק אריסטו אמר זאת בעבור שעליו לא נגה אור התורה והמצוה האלהית, אבל לנו בעלי הדת האמיתית הלא מדע כי עשיית המצוה התורית מסובת רק משכלנו העיוני הזה, המאמין באלהיו נותן התורה המצוה המעשים האלה, ולו לבדו הם מיוחסים כמו שיוחסו, כל מעשי האדם המדינים רק לשכל המעשיי המכיר תועלתם לשחר הטוב הזמני והאושר הגופני עלי ארץ, ואחרי כי כן הוא שהשכל העיוני והחומר, ר"ל גוף האדם משתתפים בעשיית המצות, כי השכל יחייב ויכריח את הגוף לעשותם בא' מאיבריו, יחייב ג"כ משפט הצדק שיקחו שניהם שכרם על זה, כאשר הוא באמת, כי שכר השכל העיוני הוא קנין השלמות האמיתית ולהתעלם בשובע שמחות ונעימות נצח בעולם הנצחיי, ושכר הגוף הוא אשרו הזמני כאשר יורה מאה"כ "וצוינו ה' וכו' לטוב לנו כל הימים" הרומז על שכר העולם הבא שאין לו קץ ותכלה, "ולחיותינו כיום הזה" המורה על אושר הזמני, והסבה שרמזה התורה רק בכלל על השכר הרוחני הזה, מבלי באר אותו בפרטות ולהגיד לנו איכותו ומהותו הוא, מפני שכל עוד שהאדם מתהלך עלי ארץ במעטה גופו יוכל רק להשיג בכלל, שיהנה בצאת נפשו מבית חומר בעונג רוחני לעוה"ב, מבלי אשר יוכל להשיג מהותו ואיכותו, אם גם היו מבוארת לו בדברים הרבה, כי אחרי שאינו יכול להשיג בעודנו עלי ארץ מהות נפשו בהפרדה מהגוף, איך יבין האופן שתתענג בו אז ? ע"כ הרחיבה התורה רק בסיפור פרטי השכר הגופני, המובנים לכל, ומתגמול הנפש הרוחני נתנה רק רמזים קטנים וסמכה על טוהר לב המאמין האמיתי שיתרחב לו הענין מעצמו ע"י השכלתו, ואם יחשוב איש כי רק בעבור שקצרה התורה בהודעת ענין השארת הנפש נתנה יד ומקום לכופרים להכחיש בה, הלא נוכל להשיב לו כי אלה החטאים בנפשותם יכחישו גם אמונת השגחת הי"ת, רצונו וידיעתו, אף שדברים האלה נתפרסמו בתורה במקומות הרבה למדי, סוף דבר ישרים דרכי ה', ודברי תורתו, להולכי בתום לבם, ורק החפצים ללכת בשרירות לבם ובוחרים בהפקר המדות והמעשים מטים עקלקלותם, -
אח"כ אמר הרב ז"ל כי כל אדם חי שני מיני חיים, חי נפרדים, ר"ל הוא לבדו עם בני ביתו, וחיים משותפים עם בני עירו ומדינתו, והטוב אשר יעשה בחייו הנפרדים, הוא רק טוב נפרד וביתי, וגם בעבורו ישיג שכר כפול, שכר גופניי בחייו עלי ארץ, והרוחני רק אחרי מותו, ונבדלים שני מיני שכר אלה זה מזה, בבחינת זמן מציאותם אפס בעשות האדם הטוב בחיים המשותפים שלו בלי ספק ישתתפו גם אחרים בפועל הטוב הזה, כי כמעט אין אפשרות לאיש אחד לבדו לשחר הטוב המדיני הכללי, אם לא יעזרוהו אחרים, ונמשך מזה, כי גם השכר הכפול הבא עקב הטוב ההוא צריך להיות משותף לכל עושי הטוב ההוא, ובאופן הזה שכר הגופני הפוך ומשתנה משכר הרוחני לא לבד בבחינת זמן מציאותם, כ"א גם עוד בבחינה אחרת, והוא כי השכר הגופני יוכל להיות באופן שוה משותף לכל עושי הטוב ההוא, כי כולם יוכלו לחיות באותה הצלחה הזמנית גם יחד, שיהיו ד"מ כולם שלמים ושקטים, בעלי עושר ונכסים ויושבים בטח איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אפס בשכרם הרוחני לא יוכלו להיות שוים יחד, כי הוא נערך ונקצב רק לפי טוהר מחשבת העושה הטוב, ושני עושי טוב אחד בעצמו, לא יוכלו להיות שוים לגמרי בטהרת כונתם, ונמשך מזה, כי גם שכרם הרוחני או יקטן, לפי השתנות טוהר מחשבותם, וע"כ אחז"ל "שלכל אחד מהצדיקים יש לו מדור בפני עצמו בעוה"ב" להורות בזה ד"מ כי השכר הרוחני של כל אחד ואחד מהם שונה לפי ערכו ומעלתו ויען כי הרבה מצות אשר עשיתם נגמרת רק משיתוף כולם גם יחד, נצטוו ישראל וקימו אותם, כבנין בהמ"ק. והקמת מלך והעבודות ודומיהן, ע"כ חויב להם בעבור זה גם שכר משותף בהצלחה זמנית, המיועדת להם בתורה בהרבה מקומות כמאה"כ "ברוך תהיה מכל העמים וכו' ולתתך עליון על כל גויי וכו'," ושאר מקראות המורות כולן על הצלחת האומה בכלל באושר זמני, ואחרי כי על ידה יתישבו הלבבות, וחפשים מדאגה על מחסורי הגוף יוכלו על נקלה להתעסק אז יותר בלמוד התורה וקנין החכמות האלהית ועשות החקים והמשפטים נמשך מזה, כי ע"י זה תהיה גם ההצלחה הנפשית והמוסרית משותפים לכולם, אך במדרגות שונות איש איש לפי ערכו ומעלתו (ועיין מה שכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות תשובה מזה הענין ג"כ, שהצלחת אדם הזמנית תוכל לסבב ג"כ הצלחתו המוסרית והנצחית) ורק כאשר נפרד הקשר והשיתוף שהיה בינינו בבחינת עשות המצות והעבודות הכלליות נאבדה ממנו ההצלחה הזמנית, עד שהיינו ללעג ולקלס לסביבותינו, ורק בחסד הי"ת ובהבטחת הנביאים אנו בטוחים. כי עוד ישיב שבותינו כמקדם, והנה שתי אלה, ר"ל ההצלחה הנפשית בעוה"ב וההצלחה הזמנית והמוסרית המחוברת עמה בימי המשיח נעלמות ונסתרות ממנו, אך ההבדל ביניהם הוא, כי זמן הגעת ההצלחה הנפשית נודע לכל שהוא אחרי מות האדם, ורק מהותו ואיכותו נעלמות ונסתרות ממנו, תחת כי בענין ימות המשיח הוא בהיפך, שמהות ואיכות הצלחתנו אז נודעות על פי יעודי הנביאים, אך זמן הגעתה שהוא הקץ והסוף לפיזור אומתנו לא נודע. והסבה שלא נודע יאמר הרב הוא, למען לא יכשלו רבים מהמון העם באמרם, אחרי כי עכ"פ יבואנו הטוב רק בזמן מוגבל לנו לא קודם ולא אח"כ, מה בצע כי נחם דרכינו וכי נעשה הטוב והישר, הלא גם אם בשרירות לבנו נלך לא יאחר הטוב המיועד לנו לבוא בזמן המובטח מהי"ת, כי לא איש הוא ויכזב, ובן אדם ויתנחם, ע"כ יותר טוב לנו בבחינתנו המוסרית, כי נסתם החזון, והנה יעקב אע"ה רצה להודוע לפני מותו שכר כפול זה לבניו, ע"כ אמר להם תחילה בבחינת השכר הרוחני וההצלחה הנפשית הצפונה להם "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" רק דרך כלל מבלי הודיע להם המהות אשר היתה נעלמת גם ממנו, אפס בבחינה ההצלחה הזמנית המשותפת העתידה למו בימי המשיח רצה לגלות להם הקץ, ר"ל זמן בואו ונסתם ממנו. למען לא יהיה הודעה הזאת למכשול ולפוקה לבית ישראל, כי ישטו עי"ז מדרך המוסר, וע"ז מודה המדרש שהביא הרב בתחילת השער, שאמר לו הקב"ה "לבניך אתה קורא ולי אין אתה קורא, ר"ל אתה רוצה לשמח בניך בהודיעך אותם זמן בוא הטוב העתיד למו, ולא תחוש בזה לכבודי כי עי"ז הלא יצאו רבים מהם מעבודתי ע"כ החל יעקב להזהיר לבניו לכבד הי"ת ולעבדו בלבב שלם, ונמשל בזה לעבד אשר נשאו המלך למעלה ורצה לשחרר בניו מבלי רשות ודעת המלך, וכאשר ירא אח"כ מחמת המלך שהרגיש בו, הזהיר אותם על כבוד המלך, וכאשר הרגישו בני יעקב בהזהרתו זאת, שהוא מסתפק בתומת לבם הבטיחוהו בחוזה אמונתם באחדות הי"ת והשגחתו. - למה שראתה החכמה האלהית לקבוע שכר טוב חלף עבודת מצותיה. חוייב שיהי' הגמול ההוא מתייחס לכל המונהגים בה ולמשתתפים בעבודותיה: כוונת זה שמאחר שהדת תצוה ?ותקח מצות ועבירות לשני חלקי האדם. אם לחלק השכלי להישירו בדעות ואמונות אמתיות. כגון שהוא האמונה בידיעת האל יתברך באלו הדברים הפרטים וענין ההשגחה והיראה והרצון בעבודה וכיוצא אשר לא יגזרם השכל ולא ישכילם מעצמו, ולא עוד אלא שיסידרו מהדעות השכליות ההמה כמעשים התוריים כלם כמו שאמר החכם סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י"ב): יורה כי הפעולות המסודרות מהקנין השכלי אשר בנפש אשר בו יירא את הש"י לפי הישרת התורה האלהית הם שמירת המצות האלהיות והוא מבואר, ואמר כי זה כל האדם לענין נפלא מאד. וזה כי הוא כבר חקר על כל מעשה האדם וחלקי פעולותיו על הדרך אשר חלקם ארסטו באומרו כל מלאכה וכל למוד וכל מעשה וכל בחירה יראה שהוא לתקות דבר טוב לדרוש ולתור בהנה מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול בימי חדלו. ולא מצא בו שום יתרון במה שהוא אדם כמו שהוא מבואר מפרשיותיו הראשונות עד שביאר כי אלו הפעולות התוריות אשר ימצאו בה מצד החלק השכלי המיושר מצד התור' האלהית זה כל האדם והוא ענין נפלא מאד נמשך בכל הספר ההוא כמו שביארתיו משלם בפירושי ת"ל. ואולם זה הענין נעלם מארסטו וכל הנמשכים אחריו אשר לא ראו אור התור' האלהית ולזה לא שמו שום פעל מסודר מהחלק השכלי העיוני. אבל שמו כל פעולותיו נשארות בעצמו כמו שיבא זה בשער ס"ד ב"ה וכמה תמהני מהרמב"ם ז"ל שנמשך אחריו בזה כמו שיראה מדבריו בפי' פרק כ"ז חלק ג' מספר המורה, ז"ל ושלמותו האחרון הוא שיהי' משכיל בפועל ר"ל שיהיה לו שכל בפועל. והוא שידע כל מה שביכלת האדם לדעתו מכל הנמצאות כפי שלמותו האחרון אין בו מעשים ולא מדות ובפרק שני מהקדמת פרקי אבות אמר אך החלק השכלי יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה הכח מצוה ועבירה לפי אמונת דעת אמתי. אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצוה או שם עבירה סתם. ולזה אמרתי למעלה שבשני החלקים ההם ימצאו המצות והעבירות ע"כ. והשני החלקים שאמר הם המרגיש והמתעורר שזכר בתחלת הפרק: Since G-d has seen fit to grant reward in return for performance of His commandments, it is axiomatic that such reward is shared by every party who performs such commandments. Since man is both physical and spiritual, the reward will be shared by both his physical part and his spiritual part, i.e. his personality. The same is true, of course, when punishment for non observance of G-d’s commandments is called for. Faith in G-d’s ability to excercise Personal Providence, fear of the Lord, the will to serve Him, etc., are not the result of the mind's own initiative, but are responses formulated by the intellect in answer to G-d’s imperatives. When Solomon tells us in Kohelet, 12,13, "In the final analysis when all is said and done, fear the Lord and observe His commandments, because these imperatives comprise the whole human being," he expresses that very sentiment. The highest development of the mind is not the acquisition of the most comprehensive knowledge and profound wisdom man is capable of, but compliance with G-d’s commandments which are expressions of His will.
ואני אומר כי ודאי האמת לחצתו ושמהו במבוכה אשר זכר כי מי יוכל לכחש שיש בו מצות ועבירות אם מצד עצמו אצל הדעות והאמונות. ואם מצד מה שסדרו ממנו אלו הפעולות המעולות. אלא שהוכרע אל הדעת הפילוסופי ונשמט ממנו הענין הזה הנפלא והוא שיהי' פועל מיוחד אל השלמות האחרון לאדם במה שימשכו ממנו המעשים התוריים אשר אין להם התחלה אחרת זולתו כי הכל מתחייבים מהאמונה אשר זכר וכמ"ש (שמות י"ט) וגם בך יאמינו לעולם, על הענין עצמו שנמשכו מהשכל המעשי שהוא שלמותו הראשון או מהכחות ההנה אשר זכר מיני המעשים הבחיריים ואיך לא יחוייב מאמונת מציאותו וידיעתו ויכלתו ורצונו אשר זכר שם בפרק כ"ח שהם מיוחדים אל השכל העיוני חיוב עשות מצותיו חקותיו ותורותיו כמו שיתחייב מהשכל טוב המדינות ותועלתו המיוחד לשלמותו הראשון המון הפעולות המסודרות להנהגת המדינה וטוב סדרה. זהו ענין יקר באלו העניינים אחשוב שאמתוהו חז"ל במה שנמנו וגמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (קדושין ע':) והנה יתבאר המאמר הזה יפה אצל נעשה ונשמע שער מ"ז ב"ה. הנה כי כן השכל הוא ראש המונהגים מהישרת הדת. אם בהשכליותיו הנאמנות ואם בסדור המעשים האלהיים אשר תיעשינה על פי התורה והמצוה. ואחריו החלק החמרי אשר הוא נכנס תחת המצוה אליבא דכוליה עלמא וזה אם לעשות כל המצות המסודרות מהאמונ' האלהית גם כל המעשים שיגזרם השכל מפאת עצמו אשר כלם תצוה שיעשו לשמה מה שיחייב שיגיע שכרה ותגמולה לכל אחד משני אלו החלקים כפי מה שהוא. אם שיגיע על השכל שפע הוד וזיו אלהי להתעלס בשובע שמחות ונעימות נצחי אל פניו יתעלה. ואם שיגיעו על החלק הגופיי הצלחות אלו העניינים הזמניים. וכבר ייעדה תורתנו האלהית תמיד שני אלו העניינים על כן באומרו (דברים ו') ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה. כי סוף הכתוב הוכיח על ראשו שזה מדבר בהצלחה הנפשית אשר היא נמשכת לכל הימים כלומר עד אין קץ, לחיותנו כיום זה בהצלחת הזמן המוגבל בעולם הזה וכן פירש הרב המורה ז"ל (ח"ג פ' כ"ז): האמנה כי שני אלו העניינים אשר כן נתנו לתגמול לשני חלקי האדם כמו שנתבאר עם היות שהם שוים באמת מציאותם הנה הוא מבואר שהם הפכיים בענינם. כי הנה הטובות הנפשיות הוא ידוע מציאותם כי הוא המושג לאדם אחר המות כי על זה אמר (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ואמרו (עירובין כ"ב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. אמנם מהותם הוא ענין נסתר ונעלם מאד לאדם בעוד חייתו באלו החיים. כי אחר שהאדם אינו משיג נפשו נפרדת מן החמר איך ישיג ההצלחה ההיא אשר תשיג אחרי הפרדה אשר אין לה שום ערך ולא שום הדמות במה שיציירהו האדם מההצלחות או התענוגים כלל. ולזה חכמה התורה האלהית מאד במה שחדלה מהזכיר זה הגמול הנפשי בגדר ורושם ומהפר במהותו לפי שאין כח בשום לשון ומליצה רק להורות על העניינים אשר תכילם נפש המדבר או השומע כמו שעשו מניחי אלו הענינים משאר האומות ששמו בם דברים מורגשים או עניינים שאין להם מציאות בנפשם ולא ישאר מהם רק המאמר לבד. ולזה הוא שתורתנו הקדושה פרסמה הדברים אשר הם לפי ההצלחה הגופיית לאשר הם נודעים ומפורסמים ודברה בהם בכלל ופרט מה שלא יעלם: אמנם אשר הם תגמול לנפש המשכלת דברה בהם בחכמה עצומה כפי טבעם ברמזו על מציאותם לבד. והאיש אשר הוא טהור האמונות וזך הדעות ובדרך רע וזר לא היה בתאותיו ותשקותיו הזמניות עם מה שקדם עליו מחיוב השכל על אמתת במציאות זה הטוב הנה באמת יתרחב לו הענין מעצמו ויראה נפלאות מתוך דברי התור' לקיים כל מה שבלב הישר והנאמן בהגלות נגלות בכמה דפין. ומי שלא יספיק אליו זה הנה באמת לא יועילו לו רוב דברים ואורך משלים כי הנה הוא ישמע ולא יאמין וישאל וינסה ולא יאבה מה שלא תביא עליו מופת הכרחי מהמושכל הראשון או מהמוחש. וכמה אנשים הם כופרים ומכחישים אלוה ממעל בענין השגחתו יתברך ורצונו וידיעתו באלו הדברים עם היות שכל אלו העניינים נתפרסמו מאד מפי התורה והנביאים כולם: ולזה הסכימה בחכמתה לדבר באלו העניינים באזני חכמים וישרים בלבותם. והנה הרשעים המטים עקלקלותם לא יסורו מני הדרך הישר רק השיעור שבו הם נוטים מדרך האמונה ובוחרים בהפקר. והוא עצמו מאמר המשורר (תהילים י״ב:ז׳) באומרו אמרות ה' אמרות טהורות וכו'. אתה ה' תשמרם וכו'. סביב רשעים וכו'. אלא שלפי שיובן כהוגן אברר אותו מתחלת המזמור כי כלו מענין המכוון. אמר The truth that faith constitutes an objective to be attained by our mental faculties is expressed in Exodus 19,9, "And also in you they will believe forever." The commandments which we perform because of our faith in G-d, His superior wisdom, rather than because our intellect has persuaded us of their usefulness and value, are the ones which entitle us to be called human beings. The true human being submits to the imperatives of His Creator. We are superior to the animals by doing not only what is functional, sensible. Were we to do only those things, even though on a more sophisticated level, we would not be superior to animals. It is precisely they that are programmed with instincts to do what is good for them in the context of their lives. This is what Solomon had in mind when he said, "For this is the whole human being," i.e. the whole advantage of a human being over the animals is his ability to demonstrate such faith in the Creator that one keeps the type of commandments which one's reason neither dictates nor is able to justify. The reward for the physical part of us performing mitzvot is spelled out in Deut. 6,24, "To perform these commandments...to keep us alive and well on this day." Similarly, reference is made to the reward for the souls which participated in the performance of these mitzvot when the same verse speaks about, "It will be good for us for all times." Clearly, this refers to a reward in another world. The nature of the reward in that world is not spelled out, since our comprehension of that world is limited to a very general knowledge of its existence. As long as man is in a physical shell, he cannot really understand the true nature of such a world.
הושיעה ה' כי גמר חסיד וכו'. הנה המשורר כשנסתכל ברוח קדשו על הזמנים הארוכים שאומתנו גולה וסורה לבין העכו"ם. וקצתם טוענין עלינו שזאת התורה אשר בידנו לא תספיק להושיע נפשותינו כמו שלא יעדה גמול ועונש רוחני כשאר הדתות התפלל עלינו ואמר הושיעה ה' ועננו על חסדך ועל אמתך שכבר גמר חסיד מקרבנו אשר תעשה בו ובזכותו את האותות כימי עולם. ואמר כי פסו אמונים מבני אדם על כללות העולם אשר לא ישקיפו בכל ענייניהם אלא למה שיתמלא בו רצון תאותם ותשוקותיהם. שוא ידברו איש את רעהו וכו'. יאמר כן על רוב טענותיהם שהם מדברים שוא ובטל אלא שמחליקין אותו ביופי המליצה ונעימות תחבולות החכמות ועכ"ז בלב ולב ידברו כי אע"פ שמדברים בפיהם דברים שנראה מהם שהם מודים או חפצים ביראה ועבודה, לבם לא נכון עמם כי הם המחזיקים בעניינים המדומים הזמניים כאשר יוכלון שאת. יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו'. מסר את הדין על שתי הכתות כת החכמים המחליקים לשונם בכל מה שיאמרו מטענותיהם כמו שאמרנו. וכת השרים הגדולים המחזיקים בידם בכח הזרוע ואומרים בפיהם זדונות ועל אל אלהיה ידברו נפלאות. ועל כלם אמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו (שפתי חלקות) אתנו. וגם כח לגדל ולהחזיק כוונתינו מי אדון לנו וע"ד שאמר (איוב ט׳:י״ט) אם לכח אמיץ הנה ואם למשפט מי יועידני. משוד עניים וכו'. אמר כי משוד העניים החמוסים והעשוקים ביד עושקיהם ומאנקת אביונים העלובים בהבנת התורה האלהית עתה אקום יאמר ה' כי זה כמה שאני כישן וכשוכב בלב ים. אשית בישע יפיח לו ירצה בישועה שאושיע לכם אשית מי שיפיח לו כלומר שידבר לו ועמו מבלי יראה ופחד ויכחישנו באומץ לבו על מה שהניח עתה מן הדעות הדמיוניות או שירצה שיפיח בדבריו ויזרה אותם לרוח כדברים שאין בהם ממש. אמרות ה' אמרות טהורות וכו'. אמר כי לא כאשר יחשבו אלו הטוענים על התורה שהיא לא הישירה רק אל תועלת הגופים ואל הצלחת העניינים הזמניים וכי לא השכילם בעניינם הזכים והטהורים המופשטים מחומר אבל שאמרותיה כלם הם טהורות ככסף המזוקק שבעתים בעליל לארץ שהוא טהור מושג בהרבה עמל ויגיעה כמו שהטהור הזה התורני מושג על זה האופן. אתה ה' תשמרם וכו'. ביאר הסבה אשר בעבורה דברה תורה באלו העניינים על זה האופן מהקיצור והרמוז. ואמר אתה ה' נתתה המאמרות האלו משמר בתוך משמר ולא הרחבת בהם הדבורים והביאורים לנצור אותם ולשומרם מן הדור הזה וכיוצא בו אשר כל חפצם וישעם הוא בעסקי העולם כי אין ראוי שיושגו ויורגשו רק אל מי שישכילם מעצמו ויבקש אותם בכל אות נפשו כמו שאמרנו ראשונה. סביב רשעים יתהלכון וכו'. ירצה כי הרשעים אשר לא יחפשו בתבונה לא יוכלו להגיע אל אמתת הדבר בזה אבל ילכו רחוק ממנו תכלית הרוחק כעין הקו הסובב אצל המרכז ונתן סבת ההרחק ההוא ואמר כרום זלות לבני אדם והכוונה שיהיה ריחוקם מהשגת האמת כשיעור מה שירום במחשבת' ובמעשיהם מה שהוא על דרך האמת זולות לבני האדם האמיתיים וזה כי הדברים הזמניים יש להם לזלזלם ולמאוס בהם וכאשר ירומם בעיניהם ולבם הראוי לזלזלו, יהיה מזולזל ובלתי מורגש אליו הראוי לרוממו. ולזה טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. מ"מ נתבארה חכמת התורה וטוב טעמה במה שדברה באלו הטובות הנפשיות על זה האופן. ובפרשת אם בחקתי שער ע' יתבאר כל זה על נכון ב"ה. אמנם ההפכיות שאמרנו שנופל בינם ובין הטובות הזמניות מצד זמן מציאותם לא יהיה במה שיגיע מהם אל האיש הפרטי בפני עצמו כי מהידוע שהמגיע לו מהם בשכרו זמן מציאותו הוא בזה העולם כמו שזמן השכר הנפשי הוא בעולם הבא. אמנם הכוונה היא אל הטובות הכלליות המשותפות שהם עקר ההצלחות ותכלית למוד התורה והישרותיה. וזה שכל איש ואיש מוטלין עליו שני מיני חיים. האחד כאשר הוא חי חיים נפרדים רצוני כל אחד בעדו ובעד ביתו. והשני מה שהוא צריך לחיות חיי השתוף והחברה עם בני עירו ומדינתו. והוא מבואר כי לכל פועל מאלו החיים הנה שכרו אתו מיוחד ומתייחס אליו כי המעשים המשותפים יחוייב להם שכר משותף כמו שחוייב לנפרדים שכר נפרד. ומהידוע כי השכר הנפשיי לא יפול בו שום שתוף עד שנאמר שיוצלחו אנשים רבים בהצלחה אחת משותפת להם כי כל אחד ואחד מהצדיקים יש לי מחיצה ומדור בפני עצמו כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' כ"ז) ונחל עדניך תשקם (תהילים ל״ו:ט׳-י׳) עדנך לא נאמר אלא עדניך מלמד שלכל צדיק וצדיק עדן נפני עצמו. ועוד הפליגו לומר (ב"ב ע"ה.) שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו וזה כי מעלת כל אחד ואחד היא ממונה מבלי שתוף כלל. ואף כי יתעסקו רבים במצוה אחת כל אחד יש לו בה בחינה מיוחדת אשר שכרה מתייחס עמה *עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו וכו', לשונו זה דחוק קצת, ותוכן כוונתו רק שכמו שלא יאות שכר רוחני גדול לפחות הערך והמעלה המוסרית, כן לא יאות שכר הקטן לגדול המעלה ויקר הערך המוסרי, כ"א איש איש לפי ערכו ומעלתו תהיה משכורתו הנפשית בעולם הנצחי, וזה שאמר בלעם "תמות נפשי מות ישרים" בלשון רבים, להורות כי לפי שינוי מדרגת כל ישר וישר מהם ישתנה גם השכר הרוחני המגיע לו אחרי מותו, וע"כ התאוה להיות כאחד מהם, וזה שאמר "ותהי אחריתי כמהו."
נשלם ס' בראשית בעזהי"ת פה ק"ק טרעביטש יום ה' י' כסלו תרח"ל חיים יוסף בא"א מו"ה שבתי פאללאק ז"ל. עד שבזה יחוייב שיכווה הגדול וירעץ מהמדרגה הקטנה ממנו כמו שיכוה הקטון מהאש הגדולה אשר באפר הגדול ממנו. והוא מאמר בלעם (במדבר כ״ג:י׳) מי מנה עפר יעקב וכו' תמות נפשי מות ישרים כו' במקום שהורה על מציאות הצלחתם הורה על היות חלקי מדרגותיהם שם כמספרם כמשפטם וכן הוא האמת בלי ספק. האמנה כי יש מצוות רבות בתורה שאין מטבען שיעשו רק בשתוף אנשים כגון בנין בית מקדש או הקמת מלך והעבודות והמעמדות והמלחמות וכיוצא לאלו אשר אין שוה מבוא ליחיד לעשותן בפני עצמו אשר יחוייב לפי הנחתינו שהשכר המיוחד בהנה הוא שיהיה הטוב המגיע ממנו ג"כ משותף וכללי וזה א"א ולא יתכן כי אם בטוב הזמני אשר ישתתפו בו בהצלחת העושר והכבוד והנצחון והממשלה והקיום התמידי אשר יתנשאו בהם על זולתם אם שהצלחת הנפשות נמשכת להם מיישובם וטוב מצבם. ולזה הרבתה התורה ליעד אלו הטובות הזמניות וההצלחות הכלליות בקיום אלו העניינים המשותפים אומר (דברים ז׳:י״ד) ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר וכו'. צדק צדק תרדוף וכו' (שם ט"ז) ואז"ל (ספרי שם) כדאי הוא מנוי הדיינין להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. והוא מבואר כי מנוי השופטי' והסנהדרין מעקר המצות הכלליות הוא ומזה הטעם עצמו אמר (שם כ"ו) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וכו'. וה' האמירך וכו'. ולתתך עליון וכו'. יורה כי יהיה להם השכר הנפלא הזה המשותף לכל למעלה ולכבוד על כל הגוים תחת מה שנשתתפו כלם באהבה ואחוה לעבודתו עד שבעבור זה נגזר על כל העכ"ום ההפסד והאבדן הגמור. ועל זאת האומה הנבחרת הקיום והעמידה הנצחית כמ"ש הנביא (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה וכו'. וכך אמר בלעם (במדבר כ״ג:ט׳) הן עם לבדד ישכון ובגוי' לא יתחשב כתרגומו. ובידוע כי להתפרד הקשר והשתוף אשר היה ראוי שימצא בינותינו בקיום אלו העבודות הכלליות נאבדו ממנו הטובות והצלחות הכלליות והמשותפות עד אשר שבנו היותר שפלים והיותר נבזים שבכל האומות אלא שאנו בטוחים על חסדי הש"י ישיב שבותנו כבתחלה ויחזיר גדולתינו למקומה ועטרה ליושנה בכמה מעלה טובה בכל מה שנתנבאו כל הנביאים כלם לימות המשיח. והנה באמת על אלו הטובות יצדק מה שאמרנו שיתחלפו בעניינם להיותם הפך הטובות הנפשיות וזה שעם שאלו ואלו יפלו תחת הסוד וההסתר המופלג כמו שעל שניהם אמר המשורר (תהלים פ"ג) ויתיעצו על צפוניך. כי האחד הוא ענין עולם הבא. והשני ענין ימות המשיח כמו שאמרנו בשער כ"ט. הנה היה ענין הסתרם והעלמם מתחלף כי הצלחת הנפש אשר לכל אחד מהאנשים הנה קצם הוא ידוע כאשר הוא סוף האדם בעולם הזה. אמנם מהותו הוא נעלם ונסתר מצד טבעו כי עין לא ראתה זולתי אלהים כמו שכתבנו. אמנם ענין ימות המשיח מהות ההצלחה ועניינה הוא ידוע כפי מה שביארוהו הנביאים כלם. אבל קצו וזמנו הוא נסתר ונעלם כמו שנודע מנבואת דניאל (י"ב) וכמו שאמרו חז"ל (שוח"ט תהלים ט') יום נקם בלבי (ישעיהו ס״ג:ד׳) דלבא לפומא לא גלי. ואולם סבת זה הסתר וטעם העלמו הוא מבואר מצד טבע עניינו. והוא כי אין ספק שאורך הגלות הזה וכובד משאו כוון ממנו ית' לכלות פשע ולהתם חטאת באומה הזאת באופן יגיעו לה ממנו דוגמת התועלות שהגיעו ממוסר המבול. רצוני שימולו בו הלבבות להגעת התכלית האנושי כאשר הם נמולים אחר המבול לבלתי השחית השחתה כוללת כבתחלה. כי על זה נאמר (שם נ"ד) כי מי נח זאת לי וכו' כמו שביארנו היטב בענין המבול שער י"ד וכמו שאמר הכתוב (ויקרא כ״ו:מ״א) או אז יכנע לבבם וכו' ונאמר (דברים ל׳:ו׳) ומל ה' אלהיך את לבבך וכו'. וכאשר היה הגעת זה השיעור מהתקון האנושי דבר נמשך אל הבחירה הנמסרת במתנה גמורה ביד האדם ואין מדרך דעת עליון להתייחס אליה כמ"ש (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כאשר נתבאר יפה בשער כ"ב ובשער כ"ח לזה חוייב שיסתם הקץ הזה בפי כל הנביאים מזולתו מהקצים. כי עם שהוא יתברך יודע הכל לפי גדולת חכמתו ומ"מ לבא לפומא לא גלי כי היה הגלוי הזה בלתי נמסר לייעוד ואיננו ניתן ליכתב לפי שמוסף על מה שתהיה הודעת אריכותו הידועה אצלו יתברך לפוקה ולמכשול לפני כל רכי הלבב האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה. הנה היתה ההגדה הבאה לעתים רחוקים כאלה רבת הנזק מאד מצד מה שתהיה בלב ההמון כמעט הכרעה מחייבת שיקרו העניינים ההמה כלם בכל הזמן הארוך ההוא על האופן המיועד ולא בשום ענין אחר. ויהיה היתר רצועה בעיניהם הבלתי רואים שום תועלת בהיטיב את דרכם ולא שום רע בהשחיתה. אחר שבעיניהם כך נגזרה גזירה דלאו כ"ע דינא גמירי בענין חפשיות הבחירה אל כל אחד משני קצות האיפשר עם ידיעתו יתברך אשר יהיה מהם והם מקיימים הידיעה ומבטלים הבחירה ויולד להם מזה חפשיות משולח ופריקת עול מלכות שמים בכל המעשים כלם בלי ספק. מה שלא יהיה כן כשלא יגלה סוד זה הכמוס עמי יתברך. כי עם שלא ישתנו אצלו העניינים וככחו בדרך הראשון כחו בשני כבר יקובל אצל הדעת ההמוני אפשרות הבחירה וחפשיותה כמו שהוא הענין על דרך האמת ולא יעמוד זה הייעוד הארוך כנגדה ויודעים שבידם הוא לקצר את קצם ולמהר גאולתם וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח:) היום אם בקולו תשמעו. והנה אין ספק כי שני המצפונים האלה היו עקר עשרו וטובו של יעקב אבינו הצפון לו ולזרעו אחריו אשר אליו נשא את נפשו מנעוריו ואשר עליו אמר (בראשית ל״ג:י״ד) יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני וכו'. ושני העניינים האלו היו בלבו לגלות לבניו בשעת פטירתו. אמנם הענין הנפשיי האלהי היה ענין גלויו מה שנפליג באומתו ובהוראת עוצם עניינו דרך כלל כמ"ש הנביא הגדול (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי'. וכן אמר המשורר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' כי אף על פי שהעירה עליהם רוח הקדש לפרסם את אשר השיגו בכח נבואתם או סמוך לעולמם לא נזדמן להם שום ענין באשר בו יוכלו לרשום ולהגיד מהות הטוב ההוא זולתי על זה האופן ועל זה הענין מההודעה והאמות נאמר שקרא לבניו ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים כי אחרית הימים הוא הזמן הקצוב לכל אדם לראות באור פני מלך חיים. וזה הדבר לא נסתם ממנו כי הם ז"ל אמרי (ב"ר פ' צ"ו) שנסתם ממנו הקץ. והנה הוא מבואר שאין קץ ההצלחה הנפשית נעלם משום מאמין. אמנם מה שהוא נעלם ממנו הוא דעת מהותו ועקר עצמיותו כמו שאמרנו. ואולם הקץ השני והוא סוף וקץ כל התלאות והצרות והשעבודים העתידות לבא על האומה הזאת. ותחלת פדיונם וצמיחת ישועתם ביד המשיח המקווה אשר עליו רמז גם כן באומרו (בראשית ל״ג:י״ד) עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. ואשר אליו נתנבאו כל הנביאים. הנה מהות הטובות וההצלחות המקוות בו הם ידועות כמו שאמרנו. אמנם זמנם וקצם העלמו הוא הכרחי כמו שאמרנו. ואע"פ שהיה בלבו לגלותו ברוח הקדש אשר עליו בידיעתו אלא שראה שהטוב והישר הסתר דבר. והוא מה שיראה מהכתוב כי אמר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם יראה שהיתה הכוונה על עניינים נפלאים אשר צריכין להטות אזנם ולשמוע מה שיקרה אותם מאלו העניינים גם כן באחרית הימים כי סוף הכתוב הראשון ישמש לשניהם לפי הגזמת דבריו. ולפי שנסתם ממנו חזר לדבר במהות הטובות ההנה אם במה שהיו עתידות לבוא בקרוב ואם לעתיד לבוא ובעניינים הנמשכים להם. והתחיל ראובן בכורי אתה וכו': Man's life is lived on two planes. He lives privately within the circle of his family, and he lives as a member of society, and must interact with such society in greater or lesser measure. The good he does must be divided then between the good he does within the family circle, and the good he does by contributing to the well being of the community he lives in. He will receive rewards for both his good deeds within the family circle and for the good deeds performed as part of society. To the extent that the good performed as part of society benefits everyone in that society equally, the reward can be collective. Since every member of that society benefitted equally by the input of good, so the reward is the kind that lets everyone benefit equally. Output is commensurate with input. The promise of the Jewish people living together in security, enjoying economic prosperity etc., is a reward for such good deeds performed by dint of being part of a certain society. It is a reward for the physical part of man, but it is allocated on a collective basis. Reward for the spiritual part of the input of everyone involved, is based on the degree of dedication that each person's contribution represents. It is in the nature of things that every individual brings a different degree of kavanah, intent, dedication to the performance of his mitzvoth. That is why our sages say that in the world to come everyone will occupy a level of his own. Since there are many commandments which can be fulfilled only collectively, the building of the temple for instance, the reward for such mitzvot, spiritual though it may be, will be collective. The time for receiving a reward for such mitzvot performed collectively, but not because such mitzvot benefit society (called by our sages yishuv ha-olam), is in the post-messianic era, but on this earth when ideal conditions for physical life will exist. In all cases however, the reward for the degree of the spiritual input by each individual into each mitzvah, regardless if it is of the kind that can only be fulfilled collectively or if it is fulfilled individually, is in olam haba.
ועתה ראה כמה נפלאו דברי המאמר ההוא אשר זכרנו בפתח השער להורות על כל הכתוב בו מזה הענין במשל הנמרץ מאותו העבד שבקש לעשות בניו בני חורין ולהודיע היכן הוא דיאתיקי שלהם. והוא ענין גאולת וחירות הבנים מהשעבוד הכבד אשר יהיו בו בהודיע היכן הוא קיצם וסוף כל תלאותיהם. אמנם האדון ראה מה שימשך ממנו גם כן פריקת עולו מעליהם על האופן אשר אמרנו. ועמד עליו לבניך אתה קורא ולי אין אתה קורא כלומר שהוא חושש למה שיאות להם לדעת עניינם מוצאם ומובאם. אמנם שלא היה חושש למה שיזיק הידיעה הזאת בבחינת העבודה האלהית מהטעמים הנזכרים. ולזה שאין לעשות כן שאין משחררין את העבדים מעבודת אדוניהם מבלי דעתו ורשותו. כיון שראה יעקב כן התחיל ואמר בבקשה מכם היו מכבדין להק"בה כשם שכבדוהו אבותי והכוונה שלא ישים לפניהם מכשול לצאת מעבודתו בחשבם היות הדברים נגזרים והכרחיים אבל שישתוק מהגלוי כדי שישארו תמיד בעבודת האלהים כמו שהתהלכו אבותי לפניו. ועל דרך שאמר (בראשית י״ז:א׳) התהלך לפני והיה תמים. וכמו שאמר החכם (קהלת ז׳:ט״ז) על כיוצא באלו העניינים אל תתחכם יותר למה תשומם. והנה הבנים בניו כשהרגישו שהיה חוזר לדברים זולת מה שהגזים בתחלת דבריו חשבו שמא מונעם מהם לפיסול מה מצא בהם באמונתם. ולזה אמרו יודעין אנו מה בלבך להגיד דבר גדול ממה שביארת בבקשה ממך אל תמנע ממנו לחשדנו בשום פיסול באמונת האלהים כי כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו ה' אחד והגבולים האלו הם סוף קבלת עול מלכות שמים כשיובנו באמתתם כמו שיתבארו במקומם שער ס"ג ושער צ' בע"ה. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. רמז להם שלא היה כונת ההעלם להיותם חשודים בשום ספק באמונת מציאותו ואחדותו ויכלתו יתברך חלילה רק כדי שתהא עליהם קבלת עול מלכות שמים שלימה לעולם ועד מבלי שום הרהור ומחשבה הגורמים לפרוק עולם בשום צד מהטעמים שאמרנו. וזה שיעור מה שראיתי ביחודו בזה השער. ומעתה נבוא אל ביאור דברי הסיפור במה שנזכור הספקות הנופלות בו ראשונה כמשפט: In the opening Midrash, the point made is that Jacob wanted to tell his children that at the end of the exile, redemption will come regardless of the quantity or quality of mitzvah input. This was to serve as consolation for all the hardship in store for the Jewish people. G-d’s objection, expressed by the words, "You have not invited Me," is based on the fact that such revelations will result in decreased motivation of the Jewish people to serve G-d in the interval, the time prior to redemption, seeing that redemption is a foregone conclusion anyways. When Jacob realized the nature of G-d’s objection, he hastened to make his sons take the oath of loyalty, so that there could no longer be a question of the willingness or obligation of his descendants to remain loyal to G-d in the time preceding the redemption.
א אומרו פעם אחת האספו ואגידה לכם וכו' ופעם אחרת הקבצו ושמעו בני יעקב וכו'. וכבר נתבאר זה עם טעם מה שאמרו ז"ל שנסתם ממנו הקץ ויתר דבריהם בזה. ב במה שאמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. דבשלמא לוי הוא נפוץ אמנם שמעון לא נמצא בכתוב גם לא במקום ראוי לסמוך עליו: ג במאמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה וכו' כי אחר שעקר ממשלת השבט והמחוקק יהיה אחר בוא שילה הנה באמת לא כך הי"לל ולא ידמה למאמר (דברים ז׳:כ״ד) לא יתיצב איש בפניך וכו' עד כמו שכתב הר"לבג ז"ל בשם אביו ז"ל כי אחר השמידו אותם אין שום ענין אל ההתיצבות בפניו. וכן ג"כ באומרו (בראשית כ"ח) כי לא אעזבך עד אשר עם עשיתי וכו' כי באמת אחר שיעשה את אשר דבר לו כבר יכול להעזב ממנו מהשתדל בשמירותיו ויהיה עניינו אצלו בהתמיד הצלחותיו. וכבר פתח במאמר זה פתח של ערעור ועלה לומר שזמן המשך השבט והמחוקק לא היה רק עד כי יבא שילה כי מאז והלאה יפסיק כמו שטוענין עלינו האומות. אלא ג"כ תשובתם בצדם שאם כדבריהם ברכה זו לא נתקיימה שכבר סר השבט מיהודה כמה מאות מהשנים קודם בוא שילה לדעתם כי מהגלות הראשון אשר היה על יד נבוזראדן בטלו מלכות בית דוד כי בתחלת בית שני עמדו פחתים כזרובבל ונחמיה מעט ואחריהם מלכו החשמונים ומלכי בית הורדוס. וגם שהקושיא הראשונה תעמוד לה בעינה כי מאחר שייחסו המשיח ההוא אל דוד מאז יהיה עקר ממשלתו ושבטו ואיך אמר כי לא יסור עד שיבוא: ד בסדר השבטים בקדימה ואיחור ובפרט בסדר בני השפחות שהכניס לגד ואשר בני זלפה שפחת לאה בין דן ונפתלי בני בלהה שפחת רחל: ה באומרו וירא מנוחה כי טוב. ויט שכמו לסבול כי הוא טעם לסתור: ו בטעם הנושך עקבי סוס ויפול רכבו אחור לישועתך קויתי יי': ז בטעם וישטמוהו בעלי חצים. וטעם אומרו בברכתו ברכות שדים ורחם גם ברכות אביך גברו וכו'. ויש דקדוקים אחרים בענין אלו הברכות. וקושי מליצתם יתבארו לפי דרכינו: ח ברבוי הסימנים אשר נתן יעקב במערה שנראים דברי מותר: ט באומרו ויגוע ויאסף אל עמיו ואלו מיתה לא נזכרה שם כמו בשאר האבות שנאמר בהם (שם כ"ה) ויגוע וימת ויאסף אל עמיו ואלו משום שאמרו (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת היה להם להביא ראיה מכאן. וכבר דברנו בזה הענין בשער הקודם ועוד צריך לבאר: י באומרו רק טפם צאנם ובקרם עזבו בארץ גושן. הילכו הצאן והבקר לספוד לאדוניהם: יא אומרו וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמר אבל כבד זה וכו' מה תועלת לנו בהודעה זו בתורה: יב באומרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו כי הם דברי מותר: וגם מלת לו לא נמצאת אלא לשון מי יתן. והוא הפך הכונה והכלל שהיה לו לומר ויאמרו אולי ישיב לנו וכו': יג בכפל דבריהם אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך: יד בטעם אומרו כי התחת אלהים אני ואתם חשבתם עלי רעה וכו' כי יראו דברי קנטור במשמען: טו טעם הזכירו וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר בן מנשה יולדו וכו' דמאי איכפת לן אם יולדו על ברכיו או אחרי כן: וכבר ביארנו טעם זה בשער הקודם באומרו ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכו'. ואחר זכרון אלו הספקות נביא אל פירוש הספור: Some problems in the text: 1) Why does Jacob seem to commence with the blessing twice, once with the words "Gather so I may tell you what will befall you in the end of days" (Genesis 49,1) and again in the next verse "Assemble and hear sons of Jacob, listen to Israel your father?" 2) When Jacob exclaims regarding Shimon and Levi, "I will divide them in Jacob and disperse them in Israel," we do observe that the tribe of Levi was dispersed forthwith. We do not however, read anywhere about the dispersal of Shimon. Why is this? 3) The blessing of Yehudah becoming the hereditary carrier of the monarchy, seems limited to the arrival of "Shilo." Why? 4) Why are the names of the sons of Zilpah positioned between those of the sons of Bilhah in these blessings? 5) Issachar's blessing in verse 14 and 15 seems contradictory. "He saw that repose was good, so he inclined his shoulder to carry heavy burdens." Surely this sounds illogical! 6) The blessing for Dan seems puzzling; "Like a serpent...biting the horse's heel" on the one hand, and on the other "in Your salvation, O G-d, I trust?" 7) Who are the owners of arrows "who hated Joseph?" In what way were the blessings Joseph received more generous than the ones received by his father? 8) Why are so many details recited about the cave of Machpelah? 9) In Chapter 50,1, we hear about assipha and geviyah. The normal word for death, i.e. meetah is missing. Why? 10) Why does the Torah have to tell us that when the brothers went to Canaan to bury their father, they left their livestock in Egypt? Whoever has heard of livestock being part of a funeral procession? 11) Why do we need to be told that the Canaanites appreciated that Jacob's passing was a cause of national mourning in Egypt? 12) The word loo normally means "who would give that." When the brothers voice concern that, now that their father is dead, Joseph might display hostility towards them, the choice of this word in verse 15 seems quite misplaced. 13) Why do the brothers beg for forgiveness twice? 14) When Joseph says to them in an attempt to calm their fears, "Am I in place of G-d?" this suggests that only his fear of G-d prevented him from taking his revenge. This surely was not the best way to reassure his brothers? 15) Why do we need to know that Joseph's grandchildren, resp. great-grandchildren were born on his knees?
ויקרא יעקב וכו' (א) כבר פירשנו כי הכתוב תראשון ירמוז אל מה שיהיה לאדם מהצלחת הנפש באחרית ימיו. והשני שגיזם על קץ ימית המשיח. ואחר חזר אל הגדת העניינים העתידים לבוא עליהם איש אשר כעניינו וכברכתו ומהבכור החל ואמר: ראובן בכורי אתה וכו' אמר כי להיותו כחו וראשית אונו היה לו ליטול יתר שאת ויתר עוז במדות המעולות לא בפחותות והמקולקלות וזה כי ממשפט הבכור להיות לו פי שנים ביתרון כח וגבורה לעמוד כנגד הכח המאוה ולדוחפו בכל עוז לא שיטול חלק גדול מהפחזיות והמהירות בחטא בפרט בדבר שהוא עוות שאינה יכול לתקון כמים הנגרים ארצה מאין מאסף וזה כי כשעלית בפחזותך משכבי אביך אז פשעת בדבר שאין לו עוד תקנה כי אז חללת מי שיצועי עלה הן שיהיה האל יתברך או אביו כי הוא חלול שלא היה בידו למחול עליו. ויהיה כי עלית משכבי אביך לפי דרך חכמינו ז"ל (שבת נ"ה:) יוצא כמו כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו) כלומר כי סלקת משכבי אביך. והנה עם זה נתן סבת הלקח הבכורה מאתו ואם לא פירש בפירוש כמו שנאמר (ד"ה א' ה') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. ואיפשר שרמז בזה גם כן אל מה שחטאו בני ראובן אחרי כן לקחת בפחזותם לנחלה הארץ אשר הכה יי' בעבר הירדן לא הבינו לאחריתם וכמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה פ' כ"ב) על זה נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ׳:כ״א) ואמרו (במ"ר שם) לב כסיל לשמאלו (קהלת י׳:ב׳) אלו בני ראובן וכו': שמעון ולוי אחים וכו' למה שהושוו מעשיהם כללם יחד ואמר כי אלה שנו לסבה הפכית מסבת ראובן טעות שוה לטעותו או גדול ממנו. וזה שכבר חטאו הם במתון העצה מה שחטא הוא בפחז ומהירות. והיה זה לפי מה שכתב החכם בפרק ט' מאמר ז' מהמדות וז"ל אשר הם חדים מאד ובעלי המרה השחורה לפיכך החטא אשר הוא בלתי נעצר הוא הנקרא מעופף הם חוטאים אמנם אלה בעבור המהירות ואלה אמנם בעבור הקושי לא ייחלו על דבר כי הם הולכים אחרי רואם עד כאן. ירצה כי בעל המרה האדומה אשר הוא בלתי נעצר מעשות העולה על רוחו במהירות גדול וגם בעל השחורה אם שהוא כבד מאד בתנועותיו. שניהם יפעלו כאשר נדמה להם ולא ישובו מפני כל. זה מפני קלותו לפעול. וזה מפני קשיו לצאת ממה שנדמה לו: וזה הענין עצמו יראה שכיוון אליו הזקן במה שעשו שני בניו אלה עם שכם שזה עשו בעצה מתונה שלא יכלו לצאת ממנה. אמנם במכירת יוסף כבר חטאו בפחז ומהירות כמו ראובן בחטאו. ואמר כלי חמם מכרותיהם כי מדרך המתינות שלא להוציא משפט מעוקל כמו שאמר (תהילים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד וכו'. ואלה חמסו המנהג במה שאחר שהחמיצו הדין הוציאו דבר בלתי מתוקן כמו שהיה עניינם בשכם. בסודם אל תבוא נפשי וכו' הנה מה על שנתיעצו בהמתיק סוד על שכם אמר בסודם אל תבוא נפשי כענין (שם פ"ג) על עמך יערימו סוד. ועל ענין יוסף אמר ובקהלם אל תחד כבודי שלא עשו רק בהקהל רגשת עם אובד עצות העושים בפתע. ועל הראשון אמר כי באפם הרגו איש כי לא שב אפם מהם מעת הוסדם עליהם עד הקימם מזימות לבם. ועל השני אמר וברצונם עקרו שור כי פועל הרצון הוא הפועל המשולל מבלי קדימת עצה ובו עקרו השור הידוע בבכור שור הדר לו (דברים ל״ג:י״ז) מהיות בתוך אחיו ולפני אביו ימים רבים. או שירצה וברצונם עקרו שור כי בשכך חמתם בהריגת עיר שכם לקחם את צאנם ואת בקרם ואת כל אשר להם בשדה. ארור אפם כי מז ועברתם כי קשתה. בכאן זכר הזקן אלו המדות ותיארן באותם תוארים עצמן שתארן הפילוסוף כי על החדות והמהירות אמר כי עז וכמו שאמרו (כריתות ו'). כדי שתהא עזה כלומר חדה ועל הקושי אמר כי קשתה. (ב) וקלל שני העניינים כי ראוי הוא לחסר אותם ושלא ימצאו על אותו השיעור במקום אחד והוא אומרו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ירצה לאפם ועברתם שהזכיר. ודבר גדול הנביא דבר שכבר באר החכם בפרק י"ב מהג' מהמדות שהכעס והחמה עם שהם הפעולות פחותות הנה הם לפעמים יועילו. והוא להרים ולעורר בהם מעלת הגבורה והיו מאנשי השם אשר ביניהם שאמר הקצף תרים המעלה ואמר עוד דרך זירוז לגבורים אמנה שלחו שלהבת החום בנחירים והרתיחו הדם והוא סתם בזה ואמר אמנם הגבורים יפעלו בעבור טוב והקצף יעזרם לפעול. והמה אלה דברי הכתוב שאמר (ישעיה ס"ג) ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. הנה שירצה שאם הרב מהם הוא מזיק יש במעט מהם תועלת, בקצת העתים, כמו שביארו ממלאכת הנצחון. וגם הוא מבואר שיועיל בהנהגת הבית והמדינה השיעור הראוי. גם בלמוד החכמות אמר החכם (כתובות ק"ג:) זרוק מרה בתלמידים ודרך כלל אמר אל תהי מתוק פן יבלעוך. ולזה אמר הזקן החכם שהאף והעברה אשר נתחברו יחד בשמעון ולוי ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל וכלם יקחו חלקם הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם והותר ולא יהיו במקום אחד פן תצא כאש חמתם ויאבדו מהר: יהודה אתה וכו' ירצה הנה שלשת אחיך אלו שקדמו רוב מה שחטאו היה בעלבון אחיהם וחרפתם ואתם לא כן נתן לך ה' אלהיך אלא ידך בעורף אויביך מהאומות לנקום נקמת אחיך ולעזרתם כמו שאמר דוד (שמואל ב כ״ב:מ״א) ואויבי תתה לי עורף. ולזה לא די שלא יהא להם תרעומת עליך אלא שישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה וכו' להיותו מדביר לענין שבט המלכות אמר כי להיות מעלתו בחכמה וביישוב הדעת תהיה הצלחתי בהדרגה בעניינים הטבעיים. וזה כי מתחלה יהיה גור במלוכה ואח"כ אריה. כמו שהיו ענייני דוד וכפרש"י ז"ל לא כדרך הפוחזים הקופצים ראשונה בגדולה שבמעלות ואחר נזורו אחור והוא אומרו מטרף בני עלית כלומר מטירוף הדעת עלית אתה בני ולא נשתתפת עם אחיך בדברי פחזותם או שירצה אע"פ שאתה גור אתה עלית מטרף בני ולא נשתתפת עמהם בהשחתתו כמו שאמר (בראשית ל״ז:כ״ו) מה בצע כי נהרוג וכו' וישמעו אחיו. והנה אחר שזכר ענין המלכות וחזקתו בו גלה לו סוף ענייניו וקורותיו נפילותיו וקימותיו עד סוף ממשלתו אשר לא יוסיף לנפול עוד. ואמר כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו ירצה שעם שיהיה גבר ומלך באחיו ושבט הממשלה בידו כאריה זה שהוא מלך החיות שכבר יקרה לו כמקרה האריה שהוא סובל חולי הרביעית. ועם כל מעשה תקפו וגבורתו הרבה פעמים הוא כורע ורובץ ואין לו כח לעמוד על חזקו. וכן גם הוא כבר יכרע וירבץ תחת משאו וישכב ויפול מגדולתו כנפילת מלכיו יוצאי חלציו ביד מלכי האומות כד"א (שופטים ה׳:כ״ז) בין רגליה כרע נפל שכב וכו'. המה כרעו ונפלו. (תהילים כ׳:ט׳) כי בעוונותיהם המה כרעו ונפלו תחתיהם כארי וכלביא זה ביום חוליו ומפלתו. ואמר מי יקימנו על זה הגלות הארוך שנמשכה השכיבה והנפילה כל כך שיאמרו העכו"ם הנה צורו מכרו וד' הסגירו ומי יקימנו ויחיה והוא מה שאמר הנביא (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב כי קטון הוא. ונאמר (שם ה') נעשה על אדמתה אין מקומה. ואמר שאפילו בזמן השכיבה והכריעה ההיא לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. וכאומרם ז"ל (סנהדרין ה'.) אלו ראשי גליות שבבבל וראשי גליות שבכל זמן וזמן. ולזה לא אמר מלך כי גלוי וידוע לפניו שלא יעמדו מלכיהם תמיד (ג) ואמר שזה הענין מהכריעה והשכיבה על זה האופן ימשך להם עד כי יבא שילה. והוא הבן הקטון העתיד לצאת מבין רגליו לקץ ימים רבים כמו שתרגם אונקלוס ובשליתה (דברים כ״ח:נ״ז) ובזער בנהא. כי הוא אשר יקהל אליו כל הגוים וימלוך עליהם מלכות שלמה כמו שאמר (תהלים ע"ב) וישחחו לו כל מלכים וכו' משם ואילך לא יוסיף לכרוע אבל כלם לפניו יכרעו ויפולו דכתיב (שם) לפניו יכרעו ציים. והכלל שאף גם זאת בהיותו שח ושפל כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. וזהו עצמו מה שרצהו בלעם בלשון הזה. (במדבר כ״ד:ח׳) יאמר כשיהיה בתקפו וגבורתו יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ וגם כשיכרע וישכב כארי וכלביא אשר הרואה יאמר עליו מי יקימנו. מברכיו יהיו ברוכי ה' ומקלליו יכרתו וכן היה בלי ספק כי בכל דור ודור לא עזבנו אלהינו ולא מאסנו ולא געלנו אבל תמיד השאיר לנו שריד כמעט מהשבט ההוא. וכמ"ש ז"ל (מגילה י"א.) להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם את רבו ואת כל חכמי הדורות. והם אשר נהגו נשיאות ורבנות וגאונות בכל הימים הרבים אשר נשמר זה הסדר ביניהם. וגם אחרי כן לא סר מהם שבט נוהג שררה ומנוי מלכות בקצת מקומות מושבותם וכבר זכר הרבי בנימין בעל המסעות שראה בעיניו במדינת בג"דאד עיר גדולה לאלהים ושמה כמה אלפים ורבבות מישראל וביום גינוסות מלכם היה רוכב נשיא מזרע דוד אצלו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו בכבוד גדול. עשו דרך לבן דוד ובכל זמן וזמן יש כיוצא באלו בכל מקום שהם כפי מה שהוגד והועד לנו מפי מגידי אמת מהארצות ההם. ומאן אמר לן שהנשיאים והרבנים אשר הפקדו במלכיות אלו מפאת המלכים או יתר הרבנים אינם מהזרע ההוא כל שכן בהיות רוב גלותנו משבט יהודה. וכאשר לא יהיה רק מיעוט מן המיעוט. הנה על החולק להביא ראיה דאנן אהימנותיה דאבינו הזקן קא סמיכנא. והנה הפירוש הזה נכון מאד בזה הכתוב. והגבלת עד כי יבא שילה תבא על ההשפלה והכריעה אשר זכר לא על ההצלחה. ועם זה בטלו כל הפקפוקים. ושוב מצאתי אל החכם בגלות מדי. כאריה בגלות יון. וכלביא בגלות רומי. בשעתא דא מי יקימנו כד"א (איכה ב׳:י״ג). מי ירפא לך ע"כ נראה שלא נכנס בפירושו של אנקלוס כמו שראיתי קצת מתקדשים לבלתי שמוע זולתו. אוסרי לגפן עירו כו' דרכי אנקלוס הנה ידועים ויחכן שיאמר כי זה המלך הנקרא שילה אשר יאמר עליו (זכריה ט׳:ט׳) הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור וכו' שהוא כנוי על היותו צדיק ועניו בלתי מתגאה בנפשו כמו שמתגאה הרוכב על הסוס. כי הענוה הזאת המיוחסת אליו תחחבר ותצטרף אל האומה הזאת. אמנם אכזריות חמה וגובה לב יהיה לו על כל העכו"ם. ולזה אמר אסרי לגפן עירה שהוא ישראל כמו שנאמר (תהילים פ׳:ט׳) גפן ממצרים תסיע. ולשורקה בני אתונו. כמו דאת אמרת (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק. אבל עם הזולת כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו כמו שנאמר עליו (ישעיה ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וכו' פורה דרכתי לבדי כו' ויז נצחם על בגדי כו'. וזה עצמו רצה באומרו תכלילי עינים מיין וכו' לאויביו ישקיף בעיני אכזריות ואינם ולעם מרעיתו יפן בעין החמלה ובדבור רך ובשמחה עד יראה להם לובן שיניו מרוב אהבה: זבולן לחוף ימים וכו'. (ד) בכאן ובזאת הברכה הקדים זבולון ליששכר להיותו מחזיק בו ותומך לומדי חורתו והראוי לענין המעשה שתקדם הסבה אל המסובב וברך אותו שיהיה לחוף ימים מקום הריוח הגדול אשר יספיק לו ולהחזיק ביד אחיו ואמר וירכתו על צידון כי יהיה דורך על במות סוחרי צור וצידון אשר סוחריהם שרים כנעניהם נכבדי ארץ כי יהיו נושים בהם ממון הרבה ועבד לוה לאיש מלוה: יששכר חמור גרם כו'. הגביל בזה התארים הצריכים לעוסקים בתורה לשמה וזה מדרש דרש ר' אלעזר (זוהר פ' ויחי) וכי יששכר חמור איקרי אי בגין דאישתדל באורייתא אקרי ליה סוס אמאי חמור אלא בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במאריה כשאר בעירי ולא אית ביה גסות הרוח ולא חייש מדוריה למשכב באחר מתתקן. אף הכי יששכר דאשתדלותיה באורייתא ולא בעיט ביה ב"ה ולית ביה גסות הרוח ולא חייש ליקרא דידיה אלא ליקרא דמאריה והוא רובן בין המשפתים כד"א (ברייתא אבות פ"ו) על הארץ תישן וחיי צער תחיה: וירא מנוחה כי טוב כו'. (ה) אמר כי עשה כן למה שראה שהמנוחה השלמה והאמיתות היא הטוב וההצלחה המיועדת שעליה נאמר למען ייטב לך (דברים ו׳:כ״ד). לטוב לנו כל הימים (שם). אשריך וטוב לך (תהילים קכ״ח:ב׳). כי בטובות הארציות הזמניות אין טוב אמתי בהם רק קצה נעימות ועריבות לבד ולזה עזב הנעימות ההוא והטה שכמו לסבול עול תושית התורה. ולהיות בכל כחותיו למס עובד לעבוד את נפשו להשיג אותה המנוחה הטובה והוא הדבר המיוחד לשבט הזה אשר כל בניו למודי ה': דן ידין עמו וכו'. (ה) אחר שהזכיר כל בני לאה כתולדותם הזכיר הראשון שבבני השפחות ואמר כי עם שהוא מבני השפחה יטול שררה באחיו כאחד שבטי ישראל: יהי דן נחש עלי דרך וכו' נבא אל גבירתו של שמשון שלא היתה בהוד מלכות ושררה כשאר כל השבטים רק על דרך הנקימה והנטירה כנחש זה שהוא חורב להמית ואינו חושש אם ימות גם הוא עם המומת ולתאר ענין סופו כפי מה שהיה (ו) אמר הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור כי אם ישוך הנחש עקביו והם הרגלים האחרונים הנה הסוס יהיה נרתע ונופל לאחוריו בפתע ויפול ג"כ רוכבו אחור בהכרח. והנחש לא ימלט בעת ההיא מהדריסה אם מנפילת הסוס או הרוכב המזויין כי במקום שיפילו שם הוא בלי ספק. וכן היתה סוף גבורותיו של שמשון שעקר עקבי הבית ועמודיו והעיל רוכבו לארץ (שופטים ט״ז:ל׳) ולא חשש למה שימות גם הוא עם פלשתים הנופלים עליו. (ו) ולפי שהישועה שהמיתה בצדה אינה ישועה חזר הדבור נכח פני ה'. ואמר לישועתך קויתי ה'. וכמ"ש (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' כי הנושעים בו יתברך יזכו לראות באור פני מלך חיים. גד גדוד יגודנו וכו'. לפי שכבר נמשך אחר המליצה בקצת השבטים לברך אותם מעין הוראת שמם. יהודה אתה יודוך וכו'. דן ידין עמו. הפליג בזה עד שכבר כלל בשמו כל מה שירצהו בענינו עם היותו מלה זעירא בת שתי אותיות והוא כי עם שיקרה לגד שגדוד יגודנו בתחלה כאשר הוגלה לאשור קודם שאר השבטים (ישעיה ח'). לסוף הוא יגוד עקב לאויביו וזה בזמן הישועה ההיא המקוה: מאשר שמנה לחמו. ירצה שיתחברו בארצו שני עניינים שעל המעט ימצאו כאחד והוא שובע הלחם לרוב. גם הפירות המעדנות אשר מדרכן להמצא בשולחן של המלכים. ואפשר כי בימי שלמה הועל על אשר לתת מעדני מלך לארוחת שלחנו ובענין הזה יתכן שהיה דשן ושמן בלחמה של תורה גם ימצאו עמו קצת החכמות שהותרו לקבל תועלתה בחצרי מלכים וטירותם. (ד) והנה הכניס לגד ואשר בני זלפה שפחת לאה בין דן ונפתלי בני בלהה שפחת רחל להורות על מה שכתבנו במקום לידתן כי ראויה היתה זלפה ליעבר מהם קודם שתתעבר בלהה מדן ונפתלי אלא שעכבה רמאותו של לבן. ולזה הקדימם לנפתלי. אמנם זכרם אחרי כן לתת סימן לשני מיני הקדימות והמשכיל ידרוש ויבין: נפתלי אילה שלוחה וכו'. כי מצד שתהיה ארצו ממהרת להביא פירותיה מזולתה (ב"ר פ' צ"ט) יוקדמו על ידה אמרי שפר והודאה לאל יתברך בורא כל. ואיפשר שימצאו בשבטו המליצים והמשוררים בעלי החן הנותנים אמרי שפר מזולתו מהשבעים. ואמר אילה שלוחה כי המשולחת היא נושאת חן בעיני רואיה מהביתית כי לא זרו עיני רואים ממנה. (ז) ואחר שזכר בני השפחות על הסדר הנזכר סדר יוסף ובנימין בני רחל כתולדותם ואמר בן פורת יוסף וכו'. וימררוהו ורבו וכו'. (ז) אמר כי מצד היותו יפה פרי תואר כעץ הדר פורח עלי עין היה מה שהיה שמררו אותו וישטמוהו בעלי חצים והם העינים המטילים בו קוי ניצוצי הבטתם וחשבו להכותו ולטורדו מן העולם והוא מה שנאמר (בראשית ל״ט:ז׳) ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וזאת המליצה עצמה מרגלה בפי המשוררים כלם ותשב באיתן קשתו וכו'. כנגד מ"ש וישטמוהו בעלי חצים כלומר רובי קשת אמר ותשב באיתן מהם קשתו כי גבורת כחו חזקה מהם ונחתה קשת נחושה זרועותיו וכן כתב רד"ק ז"ל. ויפוזו נתחזקו מפזז ומכרכר (שמואל ב ו׳:ט״ז) מתחזק ורוקד. והכח הנפלא הזה היה לו מידי אביר יעקב ועל דרך שאמרו ז"ל (יומא ל"ח:) בא ליטהר מסייעין אותו. משם רועה אבן ישראל. כי מהזכות ההוא זכה הבן לזון את בית אביו שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. וגם זכו הם להיות נזונים על ידו. ועתה ראה כי למיאונו לאשת אדוניו הורידוהו אל בית הסורים. ושם פתר חלומות הסריסים ומשם יצא למלוך ולפרנס את כל הארצות ההם הוי משם רועה אבן ישראל. מאל אביך תקבל שכר טוב ויעזרך ואת שדי יהיה כמוס זכותך ויברכך ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת שהם ממש דומים לברכות שדים ורחם. וזה כי כמו ששדי האשה עם היותם בעליונותה מתברכים ומריקים החלב מכח ההזרעה הנעשית למטה בתחתית הרחם. כן יתהוו הגשמים ויתברכו מערות שמים בעליונות האויר לסבת האידים העולים מהלחות המימיי אשר יהי' ראשונה בתחתיות הארץ. ברכות אביך אשר גברו על ברכות הורי במה שנתן לי רשות להעלות בני האחד מבני אל תאות מעלת הבנים שהם במדרגת גבעות עולם אצל שאר חלקי האדמה. וכן תארם בלעם באומרו (במדבר כ״ג:ט׳) כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו וכו'. אותן הברכות עצמם המיוחדות בזה הענין חהיין על ראש יוסף וכו'. והוא ממש מ"ש אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי כמו שפירשנו בשער הקודם. ולקדקד נזיר אחיו. הוא יוסף שההרדפה מורגלת בכמו אלו הספורים ואגבו נתן הסבה למה שזכה לתוספת ברכה זו. והוא כי להיותו נזיר ומופרש מאחיו ע"י מעש' ההוא זכה מכלן אל הבכורה וכאלו נטלה מן הדין או בתורת פשרה או פיוס. אם מצד שסבל עלבונן. ואם מצד מה שהטיבן לסוף. אמנם לפי שעדיין לא נבדל שבט לוי. ולא יתכן להוסיף מספר שבטיו על י"ב שהוא המספר המסויים כמו שכתבנו בשער ל"א כלל ברכת אפרים ומנשה כברכת יוסף. וכן עשה משה רבינו ע"ה כי למה שהוכרח לזכור את לוי לכבוד הכהונה כמו שנראה משם הוצרך לכלול ברכה זו במ"ש (דברים ל״ג:י״ז-י״ח) בכור שורו הדר לו וכו' והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה: בנימן זאב יטרף וכו'. שם פרשה פתוחה לבנימן למעלתו על אפרים ומנשה בני יוסף וגם על יתר אחיו הנזכרים ראשונה כמו ששם ליהודה בראש הדף (טוש"ע יו"ד סי' רע"ג) למעלתו על אחיו אשר נזכר אחריהם. וגם כי יהודה ובנימן נתיישבו שכנים והיו תמיד אחים גם יחד. ויאמר כי בהיות ירושלים עיר הקדש ובית הבחירה בחלקו של בנימן ובהמצא שם תמיד הכהנים הלוים יודעי תורת ה' ועובדי עבודתו יהי' סבה עצומה להיות כל בניו בנערותם רודפים אחר החכמה והמדות וטורפים אותם כזאבים מכהני ה' המקודשים ולערב הוא זמן ביאם באנשים לא יניחו ידם אבל הם יחלקו שלל ללמד לאחרים הנה שמספיקים בידם ללמוד וללמד והוא יסוד כל הברכות ושרש כל ההצלחות ועקרן: כל אלה שבטי בני ישראל שנים עשר. לומר שאע"פ שהעלם האחד למספר שנים אין הכוונה שיעלו מספרם יותר מי"ב ושלא מנו אפרים ומנשה לשנים אלא בהמנות לוי ליגיון בפני עצמו. וזאת הכוונה אשר דבר להן אביהם כשברך אותם מוסף על מה שבירכם איש כברכתו הראויה לו: ויצו אותם וכו', במערה וכו', שמה קברו וכו', מקנה השדה וכו'. (ח) לפי שזה להם י"ז שנה שירדו למצרים ועזבו את ארצם ונחלתם פחד יעקב שמא יהי' שום ערעור בדבר הקבורה כי אפשר שהחזיקו בה בעליה הראשונים או שום אחר כמו שקרה אל אשה השונמית אשר עזבה את שדיה ואת ביתה בימי הרעב (מלכים ב' ח'). וגם כי לא ידע איך יזדמנו הדברים אחרי מותו אם ילכו שמה בניו עם יוסף אם לא והם אשר ידעו בדבר יותר ממנו כי נער בן י"ז שנה יצא משם והוצרך להראות כל זכותו וסימניו באופן יסתלק מהם כל עורר וטוען. ולזה אמר קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען והרי השדה והמערה ממוצרים במצריהם, ואם אולי יערערו הבעלים הראשונים בטענה שלי או של אבותי היתה אמר אשר קנה אברהם מאת עפרון החתי. שמה קברו את אברהם וכו'. והרי טענה וחזקה עמה. אמנם שמא יערערו בני ישמעאל לומר כי באה להם בנחלה מאברהם אביהם אמר שמה קברו את יצחק וכו'. ולבטל טענת בני עשו בכיוצא בזה אמר ושמה קברתי את לאה ועם זה נפסק הדין כנגד כל היחידים אמנם אם אולי יערערו עם הארץ ויאמרו שאי אפשר שיהא בית הקברות לעם נכרי ביניהם אף על פי שירצה היחיד למכור שדהו אמר מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת, שכבר הודו בדבר וקיימו וקבלו עליהם, ואין ספק שלזה נתכוון אבינו הראשון הקונה אותו לדורותיו בשסבב שיהיה קניינו באזני בני חת לכל באי שער עירו כי החכם עיניו בראשו ומביט אחרית דבר מראשיתו, והנה אחר סלוק כל עורר וטוען יבוא שלום ינוח על משכבו ואין מחריד. ויכל יעקב לצוות את בניו וכו'. כמי שנפטר מחבירו ומצוה לו את כל אשר בלבו ובכלות את כל דבריו ילך לו ומזה יראה שפטירת הצדיקים היא ברשותן. והנה אצל אברהם אבינו פירשנו שהגויעה ענינה אפיסת הכח הטבעי והמסתו, והמיתה ביטול הכחות שהוא כענין נתיצת הבנין והריסתו ופרוד חלקיו. והאסיפה היא הכנס הנפש אל בית גניזתה. והנה באבות הראשונים נזכרה המיתה (בראשית כ"ה) אמנם ביעקב לא נזכרה וצריכין אנו לומר כי יעקב אבינו לא מת בצד מה מהצדדים שאפשר לומר כן. (ט) ויתכן כי מפני שחנטו יוסף חנטה גמורה במלוי ארבעים יום כמלאת ימי המלכים החנוטים אשר בעניין ההוא אינן צריכים להוציא מוחיהם בלי מעיהם אבל הגוף נשאר תמיד קיים בכל קשריו ולא נתץ ונהרס וכאלו היו כלי החושים כולם כמלואם לזה לא הכתוב עליו שום מיתה הנאמרת על זה וראוי היה שידרוש מקרא זה מי שאמר יעקב אבינו לא מת אלא שכוונו אל דברים עתיקים ומעולים מזה המתבארים מהכתוב ההוא האומר (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב וכו', כמו שכתבנו בשער הקודם. ויצו יוסף אל עבדיו וכו', ספר הכתוב שהיו הרופאים עבדיו לשתי סבות. האחת, להודיע שהיה נוהג בטכסיסי מלכות לגמרי עד שהיו לו רופאים יודעים במלאכת החנטה אשר לא נעשתה רק למלכים, והשני, כי עם זה עשה אשר זמם בחנטת אביו רצוני שתהיה חנטה שלמה במלאת כל הימים הרבים ההם לסבה שאמרנו, וזהו וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום. כי יראה שהחנטה הפשוטה שלשים יום אמנם השלמה והמלאה היא כשימלאו עליהם עוד ארבעים יום עד שיהיה זמן כל הכבוד והבכי שבעים יום: ויעברו ימי בכיתו וכו', מגיד מוסרו של יוסף שעד שעברו ימי הבכי לא התיר עצמו לדבר אפילו אל אנשי בית פרעה ואחר כך לא ראה לדבר אל המלך בימי אנינות אלא באזני אנשי ביתו הקרובים אליו: ויעל יוסף וכו'. (י) רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן וכו'. ירצה שכשנפטר הזקן נצו הבנים להסתלק משם עם כל אשר להם ולא הניחום רק שטפם וצאנם ובקרם יוצג שכבר נתנו עיניהם להחזיק בהם וממונם למס עובד והוא מה שאמרו ז"ל ובראשית רבה פרשה צ"ו) למה פרשה זו סתומה מכל שאר פרשיות אלא לומר לך שכשנפטר יעקב אבינו התחיל שעבוד מצרים על ישראל כלומר שבשעה ההיא הרגישו שלא היה בלבם לשלחם לנפשם כאשר ירצו. וזהו שאמר יוסף ואלהים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם וכו'. הורה שכבר ידע שהיו צריכים כי יפקוד אל: ויעל עמו וכו'. כי נשתתפו עמהם רכב אלהים רבותים כמו שנאמר (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה: ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן וכו'. (יא) יאמר שכבר עשי הספד גדול ועצום שם בגורן האטד אשר בארץ הכנעני עד שרגזו וחלו אנשי הארץ מפניו כי לא לסימן טוב היה להם ויאמרו אבל כבד זה למצרים לומר כי הם המספידים ועליהם יהפך וע"כ קרא אותה יושב הארץ אבל מצרים עד היום הזה עם היותם בארצם ונחלתם ולא הקפידו שתקרא על שמם: וישאו אותו ברו ארצה כנען וכו'. ירצה כי משם והלאה נשאוהו בניו על שכמם כסדר אשר צוה להם אביהם: ויקברו אותי במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם וכו'. יראה שהזכיר כן לומר שהוצרך מה שהודיע להם מזכותו במקום ההוא. וכבר האריכו חז"ל (סוטה י"ג.) לזכור ערעורו של עשו. אבל בכתוב הנה לא נרמז רק מפאת אנשי הארץ. ואולי שסמכו דבריהם לדבריו של זקן כי לא היו לבעלה: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וכו'. יאמר כי אחר שמת אביהם ראו שהיו מעותדים לקבל תגמולם מאת יוסף אחיהם כי מעתה לא יסמכו על אור פני הזקן כי יהל עליהם. ובשאתם ובתתם בענין ראו במחשבתם כי על דרך האמת לא הרעו עמו אדרבא היו סבה אל הגיעו אל כל הגדולה אשר גדלו הש"י. (יב) ולזה אמר מי יתן והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו כלומר שלא ישיב עלינו רק טוב כמו שסבבנו לו. (יג) ולזה מה שאמרו אי צוו לאמר לו בשם אביו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. אמנם בשם עצמם אמרו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך שאנחנו היינו כלנו משרתיו ועושי רצונו לסבב מה שיעץ עליך טובה כלומר שהיה ראוי שיחזיק להם טובה. ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה כי מיראה באו על אלו העניינים וירך לבבו עליהם. גם המה נתפעלו לבכיתו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים מכל מקום. ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני. (יד) אמר להם ודאי אין אתם צריכים מחילתי והבטחתי ואין אתם ראויין לקבל שכר ממני כי התחת אלהים אני שאחזיק לכם טובה במה שסייעתם לבצוע את מעשהו ואתם חשבתם עלי רעה ולא כיוונתם כי אם להזיקני, אלהים חשבה לטובה, לא למעני לבד, כי אם למען הטוב הכללי, למען עשה כיום הזה עמכם ולהחיות עם רב מבלעדי. והנה אתם חייבים משני הצדדים. ומכל מקום ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אחכם ואת טפכם כאלו אתם ראויים לקבל שכר. ולפי שדבר אליהם כדברים האלה הוצרך לנחם אותם ולדבר על לבם דברים טובים לחזור ולישב את דעתם עמו: וירא יוסף לאפרים בני שלשים וכו'. (טו) כבר אמרנו בשער הקודם כי זה נזכר בכאן להראות שמאמר הנביא באומרו ומילדתך אשר הולדת אחריהם לא שבו ריקם כמו שחשבו המפרשים ז"ל: הנה אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד אתכם. ירצה אע"פ שאני מת אל תעצבו להתיאש מטוב התוחלת כי אל חי בקרבכם לא להעמיד ולקיים אתכם בכאן בלבד כי אף להעלות אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאבותיכם ואחר כן השביע אותם כי בפקוד אלהים אותם יעלו עצמותיו אתם וימת יוסף ויחנטו וכו', לא היה חניטתו כחניטת אביו ועל כן יאמר בו שמת לפי מה שכתבנו בראשונה כי לפי שלא היה בלבם להעלותו מיד רק לשומו בארון שם לזה הספיקה לו אותה חנטה, וגם שלא היה ספק בידם לעשות כמו שהיה ביד יוסף: ויישם בארון במצרים וכו'. כבר אמרנו שעל זה אמר אנכי אעשה כדבריך. ועד כאן הוא ספור הנמשך מאלו האחים עד שבאו הם ובניהם. ונאחזו במקום מוכן ומזומן למלאת שם את דבר ה' אשר דבר לאברהם אבינו בין הבתרים (בראשית ט״ו:א׳) אך על הדרך אשר כתבנו תכן הדברים האלה בשער כ"ח: (1) When calling in his sons concerning the events in the distant future, Jacob had in mind what happens to the souls after death. The second call concerned happenings during Messianic times, on this earth. Concerning Reuben, the statement yeter se-eyt refers to additional responsibilities which Reuben should have shouldered being a firstborn, instead of assuming an additional portion of negative virtues. Since the nature of his error was such that it could not be undone, like water which, if it has once hit the ground, cannot be retrieved, Reuben's sin of entering his father's bedroom constituted an irreversible desecration. This deprived him of the birthright, which was transferred to Joseph. Possibly, the hastiness and lack of mature judgment criticized here in Reuben's character may account for the equally hasty decision of the tribe of Reuben later in claiming their part of the ancestral inheritance in the territory formerly belonging to Sichon. It was the tribe of Reuben who was the first to experience exile and dispersion in later years. (2) Shimon and Levi are bracketed together because of the similarity of their actions. Their error was the opposite of that of Reuben. Reuben had acted hastily, without mature judgment. Shimon and Levi's action against Shechem was reprehensible precisely because it was preceded by careful planning. Aristo in Ethics 7, Section 9, already discusses the relative merit of impetuosity versus the person who is in perfect control of his actions who, though carrying out carefully planned deeds, has given no thought to the possibility that he may be wrong. At Shechem, Shimon and Levi sinned because they had planned. When it came to the violence done to Joseph, they could not even claim that their action had been thoroughly thought out. Concerning the first action, Jacob condemns an anger of the aph variety, something that would not evaporate until they had taken collective revenge. In the case of their treatment of Joseph, their action was the result of ratzon, free will, impetuous behavior. When both of these characteristics are found side by side, they spell too much danger for society. Jacob did not want to be associated with this. Therefore, the two have to be separated to reduce their potential for causing harm. Although anger is a negative virtue, it can on occasion be most helpful, since it awakens people to their duty who would otherwise have remained inactive, on the sidelines. Having Levi scattered throughout Israel would ensure that when the occasion would demand it, there would be people that would galvanize the rest of the population into taking action. When Isaiah (63,5) says, "My arm brought me salvation, and my fury upheld me," he refers to exactly such instances of the usefulness of fury. Similarly, the Talmud in Ketuvot 103 reports how Rabbi Yehudah taught his son Rabbi Gamliel how to conduct himself in the office of the President. He told him, "Conduct your office among the exalted and strike fear into the students." (3) Yehudah is the first of the sons whose heroic deeds did not manifest themselves in turning against his own flesh and blood when angered; rather, "Your hand was against the neck of your enemy." Therefore, it is fitting that his brothers pay homage to him. "A young lion;" subsequently he is described as a fully grown lion (both in verse 9). This suggests that Yehudah's personality development proceeded according to accepted norms. He develops from strength to strength, unlike other crowned heads, many of whom experience their greatest moment of glory at the moment they are crowned and ascend the throne. Miteref beni aleeta, you overcame, surmounted the confused thinking of my other sons. Even though you were young in years, you showed mature judgment at the moment it was called for ("What profit is there in killing our brother" 37,26). Jacob proceeds to assure Yehudah that royalty will be hereditary in his descendants throughout the ages. However, just as the lion may crouch ready to pounce, but lacks the power, so the royal descendants of Yehudah will similarly be found lacking in strength on occasion. Such weakness will reflect Yehudah's lack of religious observance during such periods. The Talmud (in Sanhedrin 5) tells us that the term "king" is not used here for Yehudah to convey the idea that in the long years of exile when there will be no Jewish king, leadership functions will still devolve upon the descendants of Yehudah; "The sceptre will not depart," "the lawgiver," refer to such men as the Exilarch, i.e. the leader of the Jews in the Babylonian exile who were members of the tribe of Yehudah, often in a direct line from David. Once the era of Shilo commences, the condition of Yehudah being merely kore-a, crouching, will be over, and the whole world will pay homage to him. The reference then is to Yehudah's restricted leadership role in the interval, not the cessation of such status. The reason that Zevulun in this blessing is mentioned ahead of Issachar is that since the former provides the funding for the latter's sacred vocation, that of devoting himself to Torah, the former is the prime mover, and deserves to be recognized first. Issachar who is like a beast of burden weighed down under its load, represents the qualities without which Torah study devoid of ulterior motives cannot be undertaken successfully. A donkey accepts ever greater burdens without protest, is undemanding in manner, and modest in upkeep. (4) The reason that both sons of Zilpah are mentioned in between the sons of Bilhah, is to prove that Zilpah really was supposed to have become pregnant before Bilhah. Only Laban's trickery had prevented this at the time he tricked Jacob into marrying the wrong girl. (5) Issachar realized the kind of menuchah, rest, that is "good." The reference is to the serenity attainable only through the diligent study of Torah, which ensures that one will reap the ultimate "good" at the end of one's endeavours. (6) After having mentioned the sons of Leah in the order of their birth, Jacob addresses himself to the oldest son of the maids. Samson, descendant of Dan would achieve the position of leader amongst his people, and become the first one to begin and shake off the yoke of the Philistines. Samson's activities were not accompanied by the glory and pomp of a royal Court, but like a snake, a loner, were simply acts of revenge perpetrated as acts of terror from ambush. This is just like the action of a snake which always seems unconcerned about its own fate. Samson died at the site of his greatest triumph, just as a snake presumably gets killed when the horse and rider it has bitten fatally kills the snake near the site of their own death. Since a victory in which the pursuer dies himself is hardly a true victory, the victor not surviving to enjoy the fruits of his deed, Jacob adds the words, "In Your help I trust," expressing the hope that the defender of his people will be spared by Divine intervention. "Gad will form units of troops," even though Gad will be the first of the tribes to be led into captivity (Kings II 10,33), he will eventually re-emerge at the time of redemption. Asher is blessed by being promised material blessings that are rarely found side by side, namely both grain and fruit. Perhaps during the reign of Solomon, he was called upon to supply the royal palace. "He will supply the delicacies for the king." The comparison of Naftali to "a hind let loose," i.e. fleet-footedness, may hint at the climatic conditions in his territory giving rise to earlier harvests than elsewhere in Israel. Possibly, Naftali had silver-tongued men, bearers of good tidings who would lead Israel in thanksgiving to the Lord. (7) Because Joseph was like a beautiful fruit, flourishing by a fountain, attracting admiration from all sides, he also attracted jealousy and envy. As a result, he was quarrelled with and persecuted. He himself, however, kept his ammunition in check instead of fighting back. Thus, he proved himself stronger than his adversaries. His hands were strengthened by the same G-d who had proven His might when aiding Jacob. Therefore, he possessed the merit to become the provider (ro-eh) for his family, his clan. "May you receive your reward from the G-d of your father, may it be stored with the G-d Shadday, and may you receive the bountiful blessings from the heavens above and the depths that lie below, which are typified by the blessings of the breasts and the womb. The blessings of your father (Jacob) are greater than those of my parents (Isaac) in that I may select one of my sons for a special blessing, though all of them deserve blessings.” Each one of the sons of Jacob had a morally justifiable claim to givaut olam, high positions in the world; Joseph, however, had proven outstanding. Therefore, "on his skull more than on that of his brothers," the special blessing. Since the tribe of Levi had not yet been given its special designation replacing the firstborn, and the number of tribes was not to exceed twelve, the blessings for Menashe and Ephrayim are here incorporated in the blessings pronounced on their father Joseph. At the time when Moses blessed the nation, singling out Levi for its share of recognition, Ephrayim and Menashe are once again not mentioned separately, to avoid exceeding the number twelve. Moses therefore only alludes to them by stating that bechor shoro, the firstborn, his ox, are the tens of thousands of Ephrayim and the thousands of Menashe. The importance of Benjamin is alluded to by the fact that he rates the opening of a new paragraph (the paragraph could easily have ended at verse twenty-nine). Just as the word "Yehudah" is usually found at the beginning of a "page," so both of the brothers in whose territory the holy temple was to stand later, share the distinctive treatment in the manner in which their blessings are recorded in the Torah. Since the Priests and Levites will constantly be found in Jerusalem, it is reasonable to expect the members of those tribes to pursue the wisdom obtainable by keeping company with the priests, like wolves that rob in the morning and share the booty at night. Benjaminites will share in the knowledge obtained through close association with the tribe of Levi, and will teach others. Since in this manner they will both learn and teach, they are privy to the essence of all blessings. After all, success in any endeavor is based on study and dissemination of knowledge. The verse "the tribes of Israel are twelve," means that "although Joseph was divided into two tribes, the total still does not exceed twelve tribes, rather Levi is to be regarded as in a class by himself." This is what is meant by the words (verse 28), "Which their father said to them" (perhaps for this reason the scattering of Levi's cities was of quite a different nature than the dispersal of Shimon who had contiguous tribal territory, though it was an enclave within Yehudah). Since seventeen years had elapsed since Jacob and his family had left Canaan, Jacob was concerned lest any claim against the burial place of Abraham should have been registered during the family's absence from the country. Therefore, Jacob repeated all the details of his justified claim to the lands in question. Should any claim originate with the Canaanites, the fact that Ephron had sold to Abraham was essential; should the descendants of Ishmael claim the cave as theirs, the fact that Isaac had been buried there would prove that they had no valid claim thereto. To forestall any claim of Esau to be buried there, the fact that Leah had already been buried there, would attest to its ownership by the family of Jacob. Should the argument be used that the sale by an individual such as Ephron was invalid, since he was merely an individual and it was not in the national interest to sell off land to outsiders, the fact that the beney chet, a national group had approved the sale to Abraham, would invalidate any such claim in the future. (4) We have explained when Abraham died, that geviyah is the failure of one's faculties to function (clinical death), whereas meetah is the destruction and decay of the body's whole structure. Assiphah refers to the return of the soul to its hidden origin. Meetah is not mentioned in connection with Jacob. The reason our Rabbis may not have quoted this passage when they made the statement that "Jacob did not die," is so as not to allow the misconception that the elaborate measures taken to embalm Jacob's body were what is meant by the absence of the term meetah. The impression could easily have been formed that preventing decay of the body is equivalent to preventing meetah, i.e. death. Joseph appears to have had his own royal embalmers, and instead of the standard thirty-day procedure, Jacob was given the royal treatment, i.e. seventy days. This made the removal of the intestines and brain unnecessary (possibly). It appears that during the mourning Joseph observed for his father for seventy days, he did not permit himself to communicate with anyone at the royal court, and spoke to Pharaoh only through intermediaries (50,4). (5) It seems that as soon as Jacob had passed on, his sons were ready to return to the land of Canaan with their families and livestock, but were prevented by the Egyptians who were already planning to eventually enslave Jacob's entire offspring (Midrash Rabbah Tzav). We are told therefore, that the reason the Parshah dealing with Jacob's "death" is closed, i.e. is not separated from the preceding Parshah by a paragraph or line, is to indicate that true independence was lost as soon as Jacob closed his eyes for the last time. The Jews already felt that their freedom of movement had become subject to restrictions, and that is why even a Joseph on his deathbed had to invoke the time when G-d would lead the Jews out of Egypt as the time when his own remains should be transferred to the holy land (50,24). (6) The words va-ya-al immo in 50,9 may refer to the Shechinah leaving Egypt, having accompanied Jacob on his journey to Egypt seventeen years earlier (compare "I will go up with you," 46,4). The Canaanites saw a bad omen in all of this; they emphasized to their deities that this was an Egyptian affair, no business of theirs, and that any harmful fallout should befall Egypt. From then on, the brothers carried Jacob on their shoulders, just as their father had instructed. (7) The brothers had convinced themselves by and by that Joseph's rise to greatness was due entirely to their own action against him, and that because of that he owed them good treatment (as compensation). Their reasoning ran thus: "If only Joseph would hate us and pay us back for the kind of harm (may it happen so to all Jewish children) we have done him." They hoped to receive good in return for evil as a matter of right, not as a gesture of generosity. (8) When speaking in the name of Jacob then, they referred to their treatment of Joseph as evil (50,17), but they referred to themselves as "servants of the G-d of your father," who had acted presumably in consonance with G-d’s will, hence such eminently successful outcome of their actions. (9) Joseph realized that all this convoluted reasoning was the result of his brothers' fear, and he wept at their fear and discomfort. However, Joseph, answering his brothers along the line of their own argument, said, "I am not in place of G-d, so you need no forgiveness from me since your intention was indeed wicked. However, it was G-d who arranged for the outcome to be good not just for me alone but for everyone concerned. Despite your moral guilt however, do not worry, I will look after your needs.” (10) Joseph's raising Ephrayim's grandchildren on his knees is reported to show that Jacob's blessing concerning such grandchildren had been fulfilled. Since Joseph died at a younger age than his brothers, his reassuring remarks on his deathbed concerning the Providence of the Lord are of prime importance. Since his embalming was different from the method employed for his father, his physical death is mentioned. Since his remains were going to be interred in Egypt immediately, the treatment described would be quite adequate.
ובזה נשלם זה הספר הנפלא המתחיל בספור פלאי מעשה בראשית ונמשך בספוריו אל מה שהוא יסוד והתחלה ובמדרגת יצירה לכל מה שיבא אחריו מהענינים הפרטיים המסופרים מאומתנו ואשר יכלול גם כן מספור הדרושים היקרים אשר הם כמו הקדמות והכנות לכל הדרושים הבאים אשר אליהם תיוחד כוונת תכלית התורה האלהית וברוך אלהי ישראל אשר עזרנו עד הנה ועוד לא יסיר תפלתי וחסדו מאתי לגמור ולהשלים את אשר הוחל לעשות. כי אין דבר זולתי העין רואה והלב חומד ועל הכל אורו ואמתו המה ינחוני בדרך אמת: