Akeidat Yitzchak 28:1

פרשת וישב יעקב "JACOB SETTLED DOWN."

במדרש (ב"ר פ' פ"ה) רבי שמואל בר נחמן פתח כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאם ה' (ירמי' כ"ט) השבטים עסוקים במכירתו של יוסף יעקב ויוסף עסוקים בצערם יהודה עסוק בלקוחי אשתו והקב"ה עסוק לבראת אורו של משיח הוי מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה (שם): Bereshit Rabbah 85 quotes Rabbi Shmuel son of Rabbi Nachman interpreting Jeremiah 29, 11, "For I know that My thoughts about you have been thoughts of peace, says the Lord." While the brothers were busy selling Joseph, Jacob and Joseph each were preoccupied with their respective anguish; whereas Yehudah was busy taking a wife, the Almighty was busy creating the light of the savior; these are the "Thoughts of peace, not of evil, to provide for you a future and hope."

^*תוכן דעתו, הנה אף שיתנה הבחיר' החפשית לאדם, הלא בכל ואת נודה כי לפעולות בחירתו יש קץ וגבול אשר לא יוכל לעבור, והפעולות הבחיריות מתחלקות לג' מחלקות, האחת הכרחיות, והב' האפשריות, והג' הנמנעות , המשל בזה, בקרב ביתו עירו ושכונתו הוא בהכרח שיעש' כל אדם הרבה פעולות בחיריות, למען הכין לנפשו על ידיהן כל מחסוריו ומחסורי בני ביתו, כמאכל ומשק', מלבוש ודירה, כי אם יתעצל ויטמון ידו בצלחת לבלתי עשות פעולות אלה, הלא ימות לשחת, הוא ובני משפחתו, ופעולות אלה אף שמוכרחיות הן בכל מקום, הן בחיריות, כי כל אדם יוכל לעשותן באופן ובעת שירצה, זה מתפרנס במלאכ' זו, וזה באחרת, זה בונה לו ארמון גדול ומשכן שרים, וזה בונה לו עלית קיר קטנה, כל א' וא' עושה ככל העולה על רוחו החפשי, ויש פעולות בחיריות אחרות אשר האדם אינו מוכרח לעשותם רק הם ביכלתו ואפשרותו לעשותם, המשל בזה ללכת מגבול עירו החוצה לערים אשר סביבותיו, לעשות שם מסחר וקנין או שאר מעשים הבחיריים, והם נקראים בפי הרב ז"ל אפשריים קרובים, אבל לנסוע אל ארץ אפריקא התיכון , מקום אשר שם הרים גדולים וגבוהים מאוד המחשיכים אור השמש ולא יתנוהו לרדת לעמקים אשר ביניהם, אשר ע"כ בחברת האבק הרב אשר יעלה הרוח שם, מסבבים כי חושך ואפיל' ישכנו שם (והרים אלה נקראים בפי חז"ל במס' תמיד דף ל"ב בעבור זה בשם הרי חושך לפי דעת החכם ראפאפורט) או לנסוע לאיי הים הרחוקות בים אטלאנטי או בים הודו הדרומי למען עשות שם מעשים אשר ירצה, אלה וכדומה נקראים אפשריים רחוקים, לפי שהוצאתם אל הפועל רחוקה מאוד ותלוי' בהרבה יגיעות ותלאות לאין מספר, וכת שתי מיני פעולות אלה נקראות בכלל אפשריות, והג' היא פעולות בחיריות הנמנעות לצאת אל הפועל לעולם, והמשל בזה ברצות איש לעלות השמימ' או לעוף על כנפי רוח הלא עשיית פעולות בחירתו זאת נמנעת, ואין אפשרות כלל לעשות', ובכל זאת מי זה בער ולא יבין כי בעבור זה לא נשלל' הבחיר' החפשית מבני אדם, ורק מוגבלת היא מצד מה בבחינת הפעולות הנמנעות, כן יאמר הרב לא תושלל הבחיר' החפשית, אם נאמר כי הוא רק בחלקי העולם אבל לא בכללו. ר"ל שיש לאדם רק הרשות והיכולת לשנות ע"י מעשיו הבחיריים את הדברים הפרטיים הנתונים תחת ידו מתכונה לתכונ' אחרת, לנתוש ולנתוץ לבנות ולנטוע, אבל לא באופן שיוכל לעשות בזה שינוי רצון אלקי בכלל הבריא', ולמנוע הטוב הכללי המכוון מאתו ית"ש, כי אם גם ירבה להרע במעשיו הפרטים, יהפוך ה' באחרונ' גם רעותיו הפרטיות לטובת הכלל, עד שיושג בכל זאת התכלית הטובה הנרצה מאתו יתב', ואל יחשוב אדם שאם כן הדבר, שעכ"פ יוכרח לצאת הטוב הכללי אל הפועל, הלא מוכרח האדם גם במעשיו הפרטיים לעשותם על אופן שיגיעו לטוב הכללי, וסרה א"כ בחירתו החפשית ? זה אינו, כי אחרי שהרב' שלוחים למקום, וע"י אמצעיים שונים יוכל להשיג הטוב הכללי הנרצה מאתו, הלא עוד נשאר' הבחיר' לכל בני אדם לבחור בין הפעולות והאמצעים השונים המביאים כולם אל התכלית הנרצה, המשל בזה, אם יחפוץ הי"ת שיעשיר איש ידוע הנותן מלחמו לדל ומטיב להרבה בני אדם, הלא יוכל להשיג חפצו הכללי בזה, אם על ידי שיהי' האיש ההוא חרוץ במלאכתו או במסחרו לקנות על ידו הון ועושר, או כי ילך דרך מקרה בבחירתו החפשית ברחובות קריה, במקום אשר שאר בני אדם אבדו כספם בעבור עצלותם בהעדר שמירתו וימצאהו, או כי יאכלו קרוביו העשירים יותר מדי שבעם, או ילכו בקור או חום עד כי יחלו וימותו ויעזבו חילם לירושה לאיש הזה, הלא בכל הפעולות השונות האלה פעל כל אחד רק בבחירתו החפשית ולא הי' מוכרח במעשהו, כי התכלית הנרצה מאת הי"ת הי' עכ"פ יכול להיות מושג ע"י פעולה ואמצע אחרים, וכן כאשר הי' רצון הי"ת שאברהם יקנה עושר ונכסים, לא היו עוד פרעה ואבימלך מוכרחים לקחת אשתו ולהטיב לו בעבור', כי אם גם חדלו מעשות זאת. הלא נקל הי' להי"ת להעשירו ע"י אמצע אחר, ויותר מזה חשבו קצת הפילוסופים לומר באדם אחד בעצמו, שאם גם יש לו מצד טבעו ומזלו תשוק' הכרחית אל אחת מהמעלות להשיגה, ד"מ להיות חכם בחכמת התורה או בחכמת התכונ' , ואינו עוד ברשותו שלא להיות כן, בכל זאת הוא בעל בחירה בקניית אותה המעל', לפי שיוכל לבחור באיזה אמצעי שירצה שיעזור לו להשיגה, שיוכל ד"מ לפי בחירתו החפשית ללמוד חכמה זו בעיר זו או באחרת אצל חכם זה או אצל אחר, וע"ז חלק אריסטו ואמר שאם הי' האדם מוכרח בכלל עניניו הי' מוכרח גם בפרטיים, ר"ל ד"מ אם הי' מוכרח ע"פ טבעו ומזלו להיות חכם בחכמת התכונ', הי' ג"כ נגזר עליו אצל מי ובאיזה עיר ילמדנה בהכרח, אבל הדבר בעצמו אינו כן לדעתו, שאין מזל מכריח את האדם להיות מה שיהי', ורק בבחינ' כללית, מודה אריסטו ג"כ שאף שהתכלית הנרצה בכלל העולם אין ביד כל אדם לשנות'. מ"מ הוא בעל בחירה בבחינת מעשיו הפרטים, ואמר כן ברשע הכללי, ר"ל אם נגזר ד"מ לפי הכונה הכללית שראובן יהרג, בכל זאת לא הי' שמעון מוכרח להרגו, כי יוכל להיות נהרג ע"י זולתו או לפול מגג או לנהר ולמות, אף אם לא שלח שמעון ידו בו, ובזה כתר דעת קצת הפילוסופים אשר ברצותם להצדיק טבע האדם אמרו, שהוא בוחר תמיד רק בטוב, ואם עושה לפעמים רע כגון שיהרוג רעהו, לא ברצונו עושה זאת, כ"א בהכרח לפי שנגזר שרעהו זה יהרג, ועל זה אמר שזה אינו, לפי שהי' יכול להיות נהרג גם בלעדו, ומה שהרגו הוא לדעתו ובבחירתו עשהו, (ודעת זו מוסכמת לדעת התורה הקדוש' כי לולא זאת לא הי' הדין נותן להעניש איש הורג רעהו).
והוסיף הרב לבאר יותר דבר זה, בהמשילו בחירת האדם לאיש נתן בסוהר רחב ידים אשר בו יוכל ללכת אנה ואנה לארכו ולרחבו ככל אשר תאוה נפשו, מבלי מונע ומכלים זאת ממנו, ובכל זאת אין לו רשות וחופש לצאת מקיר הסוהר וחוצה, והוא א"כ נסגר בכללו. כן יש לאדם הבחיר' החפשית לבחור רק במעשים הפרטים, אבל בכל זאת הוא מוכרח להגיע על ידם באחרונ' אל התכלית הכללית הנודעת מהי"ת, וע"פ החקיר' הזאת נבין ג"כ כי אף שגם פעולות אנשי עול מגיעות בסוף ע"פ הנהגת הי"ת בחכמתו העליונ' אל הטוב הכללי, בכל זאת ענוש יענשו עושי רשע, יען כי רק בבחינתם הרעו מעשיהם, מבלי היותם מוכרחים לזה, כי אם גם שנו פעולותיהם הפרטיות והטיבו מעלליהם, הי' בכל זאת התכלית הטובה הכללית יוצאת אל הפועל באופן אחר, והמשל בזה אחי יוסף אף שע"י קנאתם ושנאתם אותו עד שמכרוהו לעבד לישמעאלים הורד מצרימ', ויהי שם לפליטה גדולה להחיות עם רב, לא יוכלו בכל זאת להתנצל בזה, כי היו מוכרחים לעשות מעשיהם אלה, למען יצא הטוב הכללי הזה אל הפועל, כי אם גם אהבוהו כאחים נאמנים ולא הרחיקוהו מבית אבותיו, הי' הי"ת יכול להוציא התכלית היקר הזה אל הפועל לפדות ברעב ממות כל יושבי מצרים ושאר ארצות, וכעין זה אמר המדרש על המות אשר נגזר על האדם באכלו מעץ הדעת, כי גם לולא זאת, הי' הי"ת מסבב סבות אחרות, שימות האדם (יען כי רק עי"ז יושג הטוב הכללי כמאחז"ל "והנה טוב מאוד" זה המות, שר"ל שגם מיתת כל בני אדם מוכרחת, למען סבב על ידה טוב העולם בכללו) והמשיל ע"ז משל למי שבקש לגרש אשתו וכו', ותלה הדבר באופן מזיגת' את הכוס, באמור לה "הרי זה גיטך וצאי מביתי שמזגת לי כוס פשור" אף שבאמת גם לולא זאת הי' בדעתו לגרש' שהרי כתב לה גיטה קודם לזה, וכמו כן אמרו במיתת אדם "שכבר נכתב בתורה שקדמה לבריאת עולם, "אדם כי ימות באוהל" וכו'.
אח"כ אמר הרב כי פרטי הספור במכירת יוסף והורדתו למצרים לא הי' מן הצורך לספר, לולא שרומזים במצפוניהם גם על מקרי עם ישראל בכלל (אשר בשם יוסף יכונה) ביחסו אל שאר האומות, כמו שהעיר כבר המדרש ע"ז, באמרו, "כל מה שאירע ליוסף אירע לציון" (כי שם ציון רומז לפעמים על האומה הישראלית בכלל, ובאופן זה יובן לדעתי מאה"כ "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" לא לבד על המקום ר"ל עיר ציון וירושלים, כי אם גם על עם וכנסת ישראל בכלל, אשר בשם ציון וירושלים יכוני, כי הם נועדו מהי"ת להפיץ דבר ה' ואמונתו האמיתית בכל מקומות תפוצתם) כי כמו שיוסף בנערותו רעה את אחיו בצאן ואביו אהבו מכל בניו, והוא הביא את דבתם רעה אליו, כן עם ישראל בראשית היותו לעם היו רועים במדבר בגבול אחיהם בני עשו, ובעבור קבלם את התור' אהבם הי"ת מכל בניו ר"ל שאר עמים שהם ג"כ מעשי ידיו, ומזה נסיבה גם דבה רעה להם אצל אביהם הי"ת, בעבור שלא רצו לקבל האמת, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, וכמו ששנאת האחים וקנאתם את יוסף הית' בעבור יתרונו באהבת אביו ועשיית לו כתונת פסים, כן שנאו העמים הקדמונים את ישראל השוכן אתם רק בעבור היותם עם סגולה ומקבלי התורה האמיתית כמאחז"ל "למה נקרא שמו סיני שמשם ירדה שנאה לישראל" וחלום יוסף הראשון מקומת אלומתו והשתחוות שאר אלומות לה, אשר הוא בדברים ארציים וקלי הערך, רומז על גדולת ישראל בבחינ' מדינית, והכנעת העמים אשר סביבותם תחת ידם בימי דוד ושלמה, אשר עליה התנבאו גם משה אהרן יהושע ושאר נביאים הראשונים. ועל הצלחתם הזמנית הזאת חרה אף שכניהם אלה, עד שהוסיפו שנוא אותם עוד, וחלומו השני מהשמש והירח וכוכבי השמים שהם הנמצאים היקרים והיותר קיימים, רומז על גדולת ישראל המוסרית, שהיא ללמד ולהורות כל עמי הארצות הכרת הי"ת האמיתית עד כי יהפך לכולם שפה אחת ברורה לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד, מה שיהי' רק באחרית הימים בימי המשיח, גם התנכלות אחיו להמיתו, והשלכתו אל הבור רק אין בו מים, ומכירתו וירידתו למצרים רומזות על כל מה שקרה לאבותינו במצרים אשר גם ממנו אה"כ "גם אני שלחתי אסיריך מבור אין מים בו," ומאה"כ "וישבו לאכול והנה אורחת ישמעאלי' באה" רומז כי מדי יחל עם ישראל לשבת בטח בארץ אחוזתם יגלם נבוזראדן בבלה, אשר שחט הרבה משרי ישראל ושפך דמם כמים, אשר עליו יורה שחיטת האחים שעיר עזים להטביל כתנתו בדם, והיות יוסף איש מצליח בבית אדוניו, מורה על היותם גם בארץ אוביהם לפעמים מוצלחים ונכבדים בעיני המלך, כדניאל, מרדכי ונחמי' הוא התרשתא, כמו שהסתת אשת פוטיפר אותו לחטוא, ומניעתו לשמוע בקולה, והנחת בגדו אצלה רומז להמן וצוררי יון אשר בקשו להשכיח את ישראל תורת ה' ולהעבירם על חקיו, והם לא שמעו אליהם, והניחו אצליהם בגדיהם וכלי תפארתם, שהם חסידי העם אשר מסרו נפשם על דתם, ומתו תחת ידם, והיות יוסף נשכח בתחל' משר המשקים, עד אשר הוזכר לפני המלך ויתנהו לראש, רומזת גם על היות ישראל נשכחים ימים רבים בארץ גלותם, עד שיזכיר אלקים מלכם את בריתו אתם להוציאם לחפשי ולתתם עליון עד שיראה באחרונה, כי כמו שאצל יוסף היו המקריים הפרטיים הרעים, אשר קרוהו מגיעים באחרונ' ע"פ הי"ת לטובתו הכללית, לשומו אדון לבית פרעה ומושל בכל ארץ מצרים, כן גם פרטי מקרי בני ישראל הרעים בכל העתים והמקומות יגיעו בסוף בעזר עליון לטובתם הכללי, וע"ז רומז מאמר המדרש "השבטים עסוקים במכירתו של יוסף וכו' והקב"ה עסוק לברוא אורו של משיח" ר"ל אף כי כל אחד מאלה נראה עסוק בעניניו הפרטים בבחירתו החפשית, בכל זאת הי"ת חשב לסבב אותם אף שנראים רעים בתחל', לטובה, וכן יעשה גם במקרי עם ישראל הפרטים הנראים רעים, ואשר עליהם רומזים מקרי יוסף לסבב אותם לטובה, לשחר על ידם ההצלח' המוסרית בימי המשיח, וזש"א "לבראת אורו של משיח," והמאמר מורה גם על הצלח' הזמנית של יוסף גם על המוסרית של ישראל. כמו שהאדם עם שהוא רשאי ללכת כאשר יתהלך בחלקי העולם כפי רצונו הנה אין לו יכולת ורשות לצאת מכללו כן עם היות שבחירת האדם הוא משוטטת בכל חלקי המעשים כאשר עם לבבו הנה היא אינה יכולה להטות המשפט האלהי הכולל מאשר גזרה חכמתו. ביאור זה כי כמו שיש לאדם מהלכים הכרחיים כאשר הוא הענין בביתו ושכונתו ואפשריים קרובים בארץ אשר סביבותיו ואחרים אפשריים רחוקים בהרי חשך ואיי הים וזולתם נמנעים בצאת מחוג הארץ ועלות השמימה כן על זה האופן יש מעשים ופעולות הכרחיים לאדם והם הצריכין לכדי חייו ואחרים אפשריים קרובים שיחשבם ויעשם על צד הטוב והנאות וזולתם רחוקים וזולתם קרוב לנמנעים או נמנעים ממש. אמנם היותר נמנעים מכולם הם שיוכל האדם למנוע מהגיע הרצון האלהי בכל הענינים הכוללים אשר גזרה חכמתו מציאותם בעולם אשר אליהם כיוון בתחלת הוייתו וכמו שאמר המשורר בפירוש (תהלים ל"ג) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ה' הפיר עצת גוים כו'. עצת ה' לעולם תעמוד וכו'. ומכאן קצת טענה לבטל הבחירה מהאדם כי אחר שהענינים הכוללים הם הכרחיים והכוללים לא יגיעו כי אם על ידי החלקים לפי שאין בכלל אלא מה שבפרט הנה אם כן הכל הוא הכרחי וכבר חשבו רבים כן אצל הגזרות השמימיות שכבר בטלנו סברתם במה שעבר בבאר ששכל האדם הוא על הכל ושאין המזל כדאי להכריחו אדרבה המזל נמסר ביד השכל לתקן או לעות כמו שכתבנו על נכון בשער כ"ב. אמנם הספק הזה הוא רב ועצום ממנו לפי שהיכולת האלהי ורצונו הוא על כל השכלים וה' צבאות יעץ ומי יפר ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. כי הוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל כמו שכתבנו בשער כ"ו. והרי היא טענה לכל אדם לומר מה אעשה וה' גזר. אלא שבטוב ההתבוננות אינה טענה שהרי הוא מבואר שהרצון האלהי בכמו אלה הענינים אינו מכריח הרצון האנושי החלקי בשום פנים וזה שאם האלהים דרך משל גזרה חכמתו להעשיר את פלוני הנה זה יתכן שיהיה בפנים מפנים שונים אם בחריצות זה האיש או על ידי ההזדמן שימצא מציאה או מטמון או על ידי מתנות גדולות או על ידי מיתות קרובים רבים ונכבדים וזולת אלו מהסבות קרובות או רחוקות הנה באמת כל אחת מהנה אינה הכרחית על זה האיש ולא על זולתו. וכבר יהיה לו ולהם רשות לעשות מה שירצו בכל אחת מהן ואם יבחנו להם להתרחק מכלם לא תחסר סבה זולתה ולא עוד אלא שההתרחק ההוא לפעמים יהיה הסבה להגעת הכוונה האלהית כמו שהיה הענין באחי יוסף וזולתם. היתכן שנאמר כי למה שהיתה הכוונה האלהית להעשיר את אברהם אבינו שהיו פרעה ואבימלך מוכרחים לקחת אשתו להטיב לו בעבורה וחוייבו המלכים ההם לעשות מלחמה ולנפול החמשה ביד הארבעה וזולת זה ממה שסייעו בהצלחתו. או אם הונח שחפץ הש"י בהתעשר א' מסוחרי הארץ שיהיו כל הנושאים ונותנין עמו מוכרחים במעשיהם. חלילה כי כוונתו יתברך בענין הכולל אינה מכרחת חלקי המעשה הפרטיים לאנשים אבל כל אחד הולך לתומו ועושה כפי חפצו ורצונו ואם יחדלו אלה מעשות לא ימנע מפני זה הגעת התכלית על יד אחרים. וכבר חשבו קצת הפילוסופים לומר כדבר הזה באיש אחד בעצמו וזה שאף על פי שתהיה לו לאדם תשוקה טבעית והכרחית מצד טבע מזלו ומולדו אל אחת המעלת הנה הוא לא ימנע מהקרא בחיריי עליה בעבור המעשים החלקיים המביאים אליה כלומר שאם התכלית ההוא בכלל הוא טבעי אליו הנה המעשים החלקיים אשר בהם יעשה התכלית הוא בחיריי עליהם לפי שעל הרוב אלה החלקים אינם מסוג התכלית ולא ממינו. והנה ארסטו חייב זה המשפט עצמו ברשע הכללי עם המעשים החלקיים המביאים אליו עד שסתר בזה מה שיאמרו שהאדם רצוני על הפועל הטוב ובלתי רצוני על הרע. ואולם עם היות ששם גזר ארסטו שהמוכרח בכלל מעשיו הוא מוכרח בפרטיותם אלא שהוא ביאר שם שהמזל אינו מכריח לאדם כלל לא במעשים הכוללים ולא בחלקיים כמו שכתבנו בשער הנזכר. הנה באמת אין לחלוק ולפקפק במה שאמרנו שהמשפט הכולל האלהי אינו מכריח מעשה האדם החלקיים כי הוא דבר אמת בלי ספק וכבר הורגל לומר על כיוצא בזה רצוני בבחינת המערכת שהדבר אפשרי מצד עצמו הכרחי מצד סבותיו והוא באמת מאמר בטל בעיני כי הדבר המוכרח מצד סבותיו מה אפשרות נשאר לו וכי סכלות הסבות יעשה אותו אפשרי ומוטב שיאמרו עליו שהוא ענין הכרחי מוסכל הסבות וכבר כתבנו זה אצל ארדה נא ואראה שער י"ט. אמנם הראוי שיאמר הנה בבחינת הרצון האלהי שהתכלית הכולל הוא הכרחי אמנם הדברים החלקיים המביאים אליו הם איפשריים כי כלם איפשר שיהיו על אופנים רבים בלתי משיג ההכרח לשום אחד מהם כלל כמו שאמרנו. וכ"ש כשנקח הדברים יותר כוללים כמו שהוא להצלחת עיר אחת או חרבנה שזה איפשר להיות בפנים רבי המספר מאד אשר לא יכריחו את יושבי העיר בכלל לשום אחת מהנה. וכל שכן שלא יגיע ההכרח לשום איש מאישיה ואין צריך לומר אם נקח זה הכללות על אומה אחת או אל כלל האומות בכלל אשר הסבות המגיעות תהיינה בלתי בעל תכלית שאי אפשר לשער שיגיע שום הכרח לשום עם מהם ולא לרצון איש ואיש כאיש שנתן לו המלכות כלו, למאסר כי אם הוא נמנע לצאת מכללו הרי הוא מתהלך בבחירתו בכל אשר ירצה לארכו ולרחבו. והנה זה הענין הנפלא הוא מה שנתבאר תכלית הביאור בתורה האלהית על ידי ספורים רבים ובייחוד מאלו אשר החלו מענינו של יוסף אשר נתבאר בהם שעם היות כל אחד מהפועלים אצלם עושה מה שרצה על ידי חפשיות בחירתו בכל המעשים החלקיים הנעשים שם הנה נקבץ מכלל מעשיהם ענין כלל גדול ונפלא כוונו האלהים בכל כוונותיו האלהיות והגיעו לקץ ימים ושנים רבות אשר לא ישימו אליו לב הפועלים אותם ואלו לא עשו אלה האנשים אלו המעשים החלקיים לא בעבור זה תמנע הגעת התכלית ההוא ע"י זולתם מהסבות כי הרבה פתחים ושלוחים לכל ענין מהענינים אין אונס. ומטעם זה ענוש יענש כל עושי רשעה שעם היות שיגיע הרעה לסובל אותה על פי רצונו יתברך מכל מקום ישלם לעושה הרעה כרעתו כי אם חפץ שיקבל זה החוטא זה הרע איננו חפץ בעושה אותו שיעשנו כמו שהיה הענין אצל פרעה שאף על פי שגזר על ישראל שיגלו בארץ לא להם (בראשית ט״ו:י״ג) לא גזר על פרעה שיעשה כך כי הרבה צדדים יש במה שיוכל זה להתקיים זולתו וכן בכל כיוצא בזה. ומטעם זה אין שום המלט להנשים האלה בני יעקב במה ששנאו את יוסף אחיהם ויקנאו בו ומכרוהו לישמעאלים כי עם שהאלהים עשה חפצו בהם ושתק והסכים לדבריהם ולא הראה בהם מ"מ לא היו מוכרחים במעשיהם אבל היו בחיריים לגמרי בלי שום ספק. ובמדרש (תנחומא פ' וישב) אמר רבי יהושע בן קרחה מאי דכתיב (תהלים ס"ו) לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה כו' אף כשאתה עושה נוראת לי אתה בא בעלילה עלי. משל למי שבקש לגרש את אשתו יצא וכתב לה גטה ונכנס ומבקש ליתנו לה אמר לה מזוג לי את הכוס מזגתו ונתנתו לו אמר לה הרי זה גטיך וצאי מביתי שמזגת לי כוס פשור. אמרה לו וכי אתה היית יודע שאמזוג לך כוס פשור שכתבת את הגט מתחלה. כך א"ל אדם להקב"ה והלא בתורתך שקדמה לעולמך כתוב (במדבר י"ט) זאת התורה אדם כי ימות באוהל. והנה מלאך המות תחלה למעשה בראשית שנאמר (בראשית א׳:א׳-ב׳) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום זה מלאך המות שמחשיך פניהם של בריות ואתה תולה העלילה בי וכן במרגלים כו' (במדבר י"ד) וכן ביוסף איפשר שבשביל לשון של ארגמן שהוסיף לו אביו על שאר אחיו גזר הקב"ה הגלות על זרעו אלא בקש הקב"ה לקיים מה שאמר ליה לאברהם בין הבתרים (בראשית ט״ו:י״ג) ידוע תדע כי גר וכו' ותלה העלילה בהם הוי! נורא עלילה על בני אדם. הנה נתבאר במדרש היקר הזה ענין נפלא זה מנפלאות תמים דעים והוא כי אפילו המחשבות הנוראות הכוללות אשר גזרה חכמתו שיהיו בעולם על כל פנים דוגמת אלו הג' שהזכיר הנה הוא תלה אותם במעשה בני אדם כלומר שמעשיהם סבבו אותם עד שזה ממה שיביא לטעות ולומר שכשם שהענינים ההם היו הכרחיים כן סבותיהם היו מוכרחות כמשפט כל דבר הכרחי שאי איפשר לתלותו באיפשרי. והנה יהיה האדם אם כן מוכרח במעשיו. ולזה אמר האל יתברך בנעימות אזהרת: לכו וראו מפעלות אלהים כלומר שאו לבכם קדש ולא תטעו בזה כי זה היחס שהוא מיחס אלו הענינים אל פעולות האדם דרך עלילה בעלמא הוא שהמחשבות האלהיות ההן עכ"פ בוא יבאו ולא יסבו בלכתם מבלי שיוכרחו מחמתן האנשים בחלקי פרטי מעשיהם כלל כמו שהאשה ההיא לא הוכרחה למזוג בפושר או צונן מפאת מחשבת בעלה שכון לגרשה וענין מזיגתה בפושר היתה עלילה ממנו לבד שאם לא נזדמן כך לא תחסר סבה אחרת או הרבה וכלן היא אפשרי' עליהן כמו שאמרנו. והנה היה זה הענין מבואר ביותר מירידת יעקב ובניו מצרימה כי הנה היא היתה מחשבה קדומה מכוונת מאתו ית' מאז דבר אותה אל אברהם אבינו בין הבתרים אל כוונה שיבא זכרונה בתחלת ביאור פרשת ואלה שמות ב"ה. והנה לא הוכרחו השבטים בדבר ממה שעשו אצל יוסף אבל הכל עשו ברצון נפשם וחפשיות בחירתם וכפי מה שעלה מעצתם נכוין פרטי כל מעשיהם אל תכלית מה חשבוה לטוב בעיניהם כמו שיבא מבלי שיצורף להם שום אונס והכרח מפאת הענין הכולל כלל. ומה שאמר איפשר שבשביל לשון של ארגמן וכו' אין הכונה לומר שלא היתה זאת הסבה שהרי עינינו ראו שעל דבר זה נתגלגלו הדברים וירדו למצרים אלא שלא היו הם הכרחיים עליה וגם לא הספיקה אלמלא לא היה כן בחפץ האלהי. כן בכל א' מהג' ענינים שזכר. וכל זה מטוב ה' ורוב חסדיו שהוא יושב ומשמר מציאיות הדברים האלו הנוראים ההכרחים שיצאו אל המציאות על ידי הפעולות האנושיות הנאותות להם מבלי שיוכרחו הפעולות ההם לצאת מידי תנאי אנושותם והוא חפשיות הבחירה כמו שגדולה מזאת יש לנו לקבל אבל בתורת אמונה מוחלטת בידיעתו יתברך בדבר הפרטי העתיד להיות אם מכרחת אותו אם לאו כמו שהתחלנו ענינו בשער י"ט ויעדנו תשלומו לפרש יעתה כתבו לכם וכו' שער ק"ג בע"ה. ותקטן עוד זאת בעיניו וידבר אל בית עבדיו למרחוק כי מעתה גלה כוונתו העמוקה שהיא משוטטת ומפלשת במעשים האלה עד סוף כל הדורות וכאלו היה הספור הזה הוא השאור לכל העיסות אשר תעוגינה אחרי כן לעיני כל העמים גם אל העיסה הכוללת כל האומות אשר על פני האדמה לפי מה שנתאמת זה אצל חכמינו ז"ל (תנחומא פ' לך לך) באומרם כל מה שאירע לאבות סימן הוא לבנים ועינינו ראו ולא זר אמות המשפט הזה בכל מה שעבר עלינו עד הנה. וכמה השתדל הרמב"ן ז"ל מכלל ששת ימי בראשית לברר הענין הזה בכל ספורי האבות או רובם כי חשבו לסבה נכונה לזכירתם ולא יאות זולת זה לפי מעלת התורה האלהית. גם אנכי הנה ראיתי המשך זה הענין הכללי בכל מה שסופר בפרשה זו ממקרי יוסף ותלאותיו ממה שישפטהו הדעת על חלומותיו ועל דבריו מצערו ומכירתו על ידי אחיו והיותו בבית אדוניו ומעשהי עם אשתו ועם סריסי המלך חלומותיהם ופתרונם כי עם שהיו הספורים האלה מועילים מאד להודיע השגחה האלהית על עבדיו נאמניו מכל מקום כבר נמצאו בהם דברים רבים אשר מצד ייתורם מכריזים ואומרים למתבוננים בהם דרשונו וחיו. כי מה בצע בהזכיר שני חלומותיו אחר שענינם אחד או שיאמר וישלחהו מעמק חברון או שטעה בדרך וימצאהו איש וכו' ואם מצאם בשכם או בדותן וכי אמרו הנה בעל החלומות וכו' ועתה לכו וכו' וטענות ראובן ויהודה ומה היו הגמלים נושאים וכיוצא באלו הדברים אשר נתנו לעלות ולקצר וכמו שהוא הענין במעשה יהודה ותמר ודברי פשרותם ובירור ערבונם ויתר הדברים אשר לא יועיל זכרונם רק להמתיק שנת הקורא בהם חלילה לבא כל דברים אלה בלי כוונה גמורה כמו שחוייב לתורה האלהית אשר כל שמותיה קדש קדשים. ולזה אני אומר שכל העניינים האלו מתחלה ועד סוף דורכים מהלך הרמז והסימן לזכור ימות עולם וראשונות הנה באו עדותיהם נאמנו מאד על אמתת האחרונות אשר עליהם נקוה בלי ספק ואעבור עליה על הדרך הזה אך בשתתיחם האומה הכללית על שמו של יוסף כמה שאמר (תהילים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. אולי יחנן ה' אלהים צבאות שארית יוסף (עמוס ה׳:ט״ו), ולא נחלו על שבר יוסף (שם ו'), עדות ביהוסף שמו (תהלים פ"א). כי היה זה למה שנמשכו העשרת שבטים אחרי ירבעם שהיה מבניו. (מ"א י"ב). והנה בהמשך הספור הזה על הדרך שאמרנו ישמש על זה הענין כי על כן יאמר אלה תולדות יעקב יוסף כי אין בכלל רק מה שבפרט ויהיו אחיו במקום שנאתם וקנאתם ורודפם אותו מקום יתר האומות אשר שנאונו ורדפונו עד הנה וכמו שאמר (שיר השירים א׳:ו׳) בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים: Just as man, despite his freedom to move within the confines of the earth, cannot move outside of it, so he cannot interfere with the laws of nature G-d has established, despite the free will that has been granted to him. Man's limitations are evident in three areas. Let us illustrate this. There are many necessary activities without which man would perish, i.e. provision of food, shelter, and clothing, all of which man pursues by choice, though his failure to pursue them would result in irreparable harm to himself. Secondly, there are activities which are undertaken under the influence of varying degrees of pressure, such as business trips to foreign countries, which though freely decided upon, have not really been initiated by the traveller's own free will. Thirdly, there are activities which man wishes to initiate but is prevented from executing due to the limitations placed upon him by the will of the Creator. Were man to aspire to travel to heaven, for instance, this is clearly impossible due to the nature of man and the universe, respectively. The limitation placed on man is consistent with the words of David in Psalms 33,10-11, "G-d destroys the counsel of nations, whereas the counsel of the Almighty prevails forever." This teaches that the limitations placed on human freedom aim at ensuring that G-d’s universe should not be tampered with unduly by any of His creatures. Superficial consideration of these limitations might lead one to conclude that freedom of choice does not exist in reality. If one assumes that the whole is nothing more than the sum total of its parts, it follows that if the whole is to remain inviolate, so must the parts remain inviolate. We have discussed this in Chapter twenty-two and twenty-six, and have demonstrated that G-d’s will does not impose itself on human will. A prisoner who has the run of his prison, is free and responsible for his actions, though he cannot escape from the walls of the prison. The Torah illustrates the limits of such freedom by many stories, the Joseph story being a classic example in which all participants play their parts, executing their own designs, without G-d’s overall design becoming thwarted. On the other hand, the freedom of choice of none of the participants is interfered with in any way. This is the basis for the whole system of reward and punishment. Rabbi Yoshua ben Korcha in Tanchuma Vayeshev explains the verse, "Go and see G-d’s accomplishment. He is terrifying in His acts above the sons of man" (Psalms 66,4) to mean that man has a habit of blaming his mistakes on G-d. A husband who wants to divorce his wife, for instance, asks her to pour him a cup of wine. She complies, whereupon he gives her a bill of divorce claiming that the wine had been lukewarm. The wife queries, "How did you know beforehand that I was going to give you lukewarm wine?" Similarly, we say to G-d, "You have predetermined our death, since it says in Your Torah, which had been written prior to the creation of man "this is the law of the Torah; when man dies in a tent etc" (Numbers 19,2). This clearly means that death is part of the scheme of things. The truth is, of course, the reverse. Although, in the final analysis G-d’s plan will prevail, no one has been forced to play a particular part on the stage of history. Is it conceivable that because of an extra strand of dyed wool in Joseph's garment a whole people should have become condemned to exile in Egypt? G-d wanted to carry out the prophecy made to Abraham at the covenant between the pieces. The chain of events in which the jealousy of Joseph's brothers played a prominent part ultimately proves to have become the instrument for carrying out G-d’s design. However, G-d could have found many other means to achieve the same end. Therefore, the brothers cannot claim exoneration by saying that what they had done, helped G-d to achieve His aim. The Bible is full of similar such lessons. The Joseph story with all its details would be completely superfluous were it not for the fact that it foreshadowed Jewish experiences in general.

ובמדרש (תנחומא סוף פ' ויגש) כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב וישראל אהב את יוסף. ובציון אוהב ה' שערי ציון (תהלים פ"ז). ביוסף כתיב וישנאו אותו. ובציון נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיהו י״ב:ח׳). ביוסף והנה אנחנו מאלמים וכו' בציון נושא אלומותיו (תהלים קכ"ו). ביוסף המלוך כו' ביוסף ויחלום כו' ביוסף להשתחוות לך ארצה. בציון אפים ארץ ישתחוו לך כו' (ישעיהו מ״ט:כ״ג). ביוסף ויפשיטו את יוסף כו'. בציון והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כ״ג:כ״ו): וכתבו שם מאלה הדמיונים הרבה וקצרתי למה שלא היתה הכוונה בזכרונו רק להודיע שכבר נדרש על זה הענין לחכמי ההגדה מלפנים גם שמו את שני השבטים משל בגוים. ומעתה אין כל חדש: יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה כו'. כך היה מעשה לתולדותם בכלל כי בזמן נערותן ובתחלת לכתם אחריו במדבר היו רועים שם קרוב לגבול אחיהם בני עשו ושם קבלו התורה שנאמר (דברים ל״ג:ב׳) וזרח משעיר למו. ובזה הביא דבת כל שאר האומות רעה אל אביהם שבשמים שחזר עליהם ולא קבלו כמו שדרשו ז"ל (ע"א ב':) על ה' מסיני בא אבל ישראל שעמדו על הר סיני היו אהובים לפניו שנאמר (הושע י״א:א׳) כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני. זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך כו' (ירמיה ב') הוא מה שנאמר וישראל אהב את יוסף מכל בניו כו'. ולו מסר מסורות התורה והחכמה ועשה לו כתונת פסים כי בחר לו לעם סגולה לעשית לפניו משכן וכלי שרת ובגדי כהונה ולעמוד כהן לשרת בכתנת בד קדש בעבודת יום הכפורים: ויראו אחיו כו' וישנאו אותו הוא עצמו מה שאמרו ז"ל (שבת פ"ט:) למה נקרא שמו סיני שבו ירדה שנאה לאומות העולם כי סבת כל שנאתן עלינו הוא התורה והמצות שנתנו לנו שם וכמה שאמר משה (במדבר ל״א:ג׳) לתת נקמת ה' במדין על פי חז"ל (תנחומא פ' מטות): ולא יכלו דברו לשלום. על דרך שאמר המשורר (תהילים ל״ה:כ׳) כי לא שלום ידברו, רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום כו' (שם ק"כ): ויחלום יוסף כו'. החלום אחד מששים בנבואה (ברכות נ"ז:) וירמוז שבזמן נערותם ובהמשך חוזק אהבת אביהם היתה יד ה' תמיד על נביאיהם והנבואה היתה מצוי בהם וחזון נפרץ בשרידיהם ואז יהיו נביאיהם הראשונים והם משה ואהרן ויהושע והזקנים אשר האריכו ימים אחריו אשר התנבאו בהצלחותיהם הראשונות הרמוזות באומרו והנה אנחנו מאלמים אלומים כו'. שהכוונה שיעשו ויצליחו על כל האומות אשר ישמעו את שמעם וישתחוו להם איש ממקומו וכן היה הענין כל זמנם עד המשך ימי דוד ושלמה עד שהיה דבר קשה בעיני האומות ומלכיהם לאמר המלוך ימלוך עלינו אם משול כו' כמו שעשו העמלקי והכנעני ואדום וסיחון ועוג וכל מלכי כנען ויוסיפו שנאה יום יום. ויחלום עוד חלום אחר כו'. ירמוז בזה הנבואות האחרונות הקיימות אשר אין להם הפסק כי לזה בא חלומו על הנמצאים הנכבדים הקיימים ואמר והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים כו'. והוא סוף הישועות וההצלחות כלם אשר עליו נאמר (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו' כי המאורות הגדולות שהם רמז למלכות אדום וישמעאל שהאחד מונה לשמש והאחד מונה לירח וכל י"א מזלות שהם ממשלות כל האומות זולת מזל ישראל הם משתחוים וכורעים לפניו והוא מאמר הנביא בעצמו (ישעיה כ"ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה כו'. ועל הממשלה הגדולה הזאת אשר תהיה אז לאומה הנבחרת ואת דוד מלכם ^*אחז"ל מי אתה הר הגדול, זה משיח וכו' תחלה דחה הרב פי' בן בונט שאמר שר"ל שמשיח יהי' גדול מדרבנן (הנקראים בעבור עשותם פה עלי ארץ רצון הי"ת ופקודתו בשם מלאכי שרת) במעלת העיון, וממשה בסיפוק צרכי עמו, ומאברהם בנדבת לבו, על זה אמר הרב והמאמרים פחות יאמנו מהפעולות, ר"ל כי כל התוארים הנאמרים מאיש ידוע צריכים עכ"פ שיאמנו ע"י פעולותיו, והמשל בזה כי לא נוכל לקרוא איש ידוע, גבור, עניו או נדיב, אם לא הראה לנו כבר בפעולותיו שיש לו כל המדות הטובות האלה, וא"כ אחרי שלא נמצא מפורש בכתובים שיפעול פעולות אלה איך נאמר שהכ' רומז ע"ז, ע"כ פי' הרב המדרש הזה, כי רומז על האומה הישראלית בכלל, אשר באחרית הימים בימי המשיח ועל ידו תרום ותגבה על כל שאר העמים, בג' מעלות היותר יקרות והם האמונ' האמיתית, השגת התורה האלקית, והצלחת' המדינית, כי שלש אלה כבר היו לה מתחל', מדת האמונה בד' כמאה"כ "ויאמן העם" "ויאמינו בד' ובמשה עבדו" וזאת היתה להם למורשה מאברהם ראש המאמינים, כמו שאמר "הרימותי ידי וכו'" שהרא' בו אמונתו ובטחונו בד' ומאסו כל קניני הזמן אם לא מיד עליון יהיו לי למנה, אשר ע"כ לא רצה לקחת מאומה מהון ועושר ורכוש מלך סדום, ובימי המשיח תגדל עוד מדת אמונתם, כי תחת אשר בתחלה נמול רק ע"פ מצות הי"ת לאברהם בשר ערלתם, להכחיש בזה תאותם ולעשותם עי"ז יותר מוכשרים לבטוח בד' בכל מצבי ועניני חייהם, כי לפי קוטן התאוה והחמד' לקניני העולם באדם המאמין בד', כן יגדל בטחונו בו, עתה באחרית הימים, ימול ד' לבבם, ויברא להם לב טהור בלי שום אמצעי , אשר הוא יותר שלם ממה שיעשה רק ע"י אמצעי , ואף כי ע"י אמצעים רבים, וכן המדה השנית שהיא קבלת התורה והשגתם האמיתית שהית' להם בתחלה ע"י משה שלמד אותם והורה להם את הדרך ילכו בה, תהי' להם אז ג"כ בלי אמצעי, כי הי"ת בעצמו יאיר עיניהם בתורתו, כמאה"כ "נתתי תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה," ותחת כי הצלחתם, המדינית והזמנית, היתה להם בתחל' לרוב רק ע"י כחות הטבע והמלאכים הנצבים עליהם בפקודת הי"ת להנהיגם, ורק לפעמים ולפי שעה יצאו בהצלחתם מגדר הטבע וסדור מערכת השמים, יהי' באחרית הימים רוב הצלחתם בעניניהם הכוללים והפרטיים יוצא חוץ לגדר וגבול הטבע כמאה"כ "הנני בורא שמים חדשים" ולהורות על השתלמות שלש מדות אלה בימי משיח אחז"ל על המשיח בעצמו אשר על ידו יסובבו כל אלה "ירום מאברהם ונשא ממשה, וגבה ממלאכי השרת." - אמרו חכמים ז"ל (תנחומא פ' תולדות) מי אתה הר הגדול (זכרי' ג') זה משיח ולמה נקרא שמו גדול שיהיה גדול מהאבות דכתיב (ישעיהו נ״ב:י״ג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא. ירום מאברהם, דכתיב ביה (בראשית י״ד:כ״ב) הרימותי ידי אל ה' אל עליון וכו'. ונשא ממשה. דכתיב ביה (במדבר י״א:י״ב) כי תאמר אלי שאהו בחיקיך וכו'. וגבה מאוד ממלאכי השרת, דכתיב בהו (יחזקאל א׳:י״ח) וגובה להם ויראה להם. והמאמרים פחות יאמנו מהפעולות כמו שכתב החוקר פרק א' מהי' מהמדות וזו תהיה תשובה כוללת לכל המאמרים. הנה כוונת המאמר עצמו היא רחוקה מאד מהענין ההוא כאשר תובן כראוי: וכבר ביאר אותו החכם ן' בונט ז"ל ואמר, מאן מלאכי השרת רבנן ופירוש שיגבה מהם במעלת העיון. וממשה בספוק הצרכים. ומאברהם. בנדיבות. ואין סמך לדבריו אלו לא מן הכתובים ולא מן הסברא כי הראוי שיוחס לכל אחד מהם הדבר שנתיחד אליו מצד התורה ופרסום ענינם וגם כי הכתוב האומר וגובה להם ויראה להם בצבא השמים ממש הוא מדבר אמנם המכוון מהם לפי דעתי להורות על הרוממות וההתנשאות והגובה שיהיו לאומה הזאת בזמן ההוא בכל אחת מהמעלות המפורסמות שנתעלו בהן מכל שאר האומות שהם ג' ראשים: Joseph is selected here as the stereotype of a Jew. Jacob's typical issue is described as "these are the generations of Jacob, Joseph..." (Genesis 37,2). Many other verses throughout the Bible express the same theme. Tanchuma at the end of Parshat Vayigash writes that whatever befell Joseph sooner or later befell Zion etc. Just as Joseph was tending the sheep near his brothers at the beginning of his historic career, so the Jewish people were close to the land of Edom their cousins at the beginning of its historic career when they received the Torah. By its acceptance of G-d’s law, Israel, so to speak, brought "evil" reports about other nations who had failed to accept the Torah when it was offered to them. When G-d says in Jeremiah 2,2, "I remember your love and kindness in your youth when you followed Me into the desert etc," this corresponds to Joseph being loved by his father more than his brothers. G-d gave Israel the Torah, accorded it special status, just as Jacob chose Joseph, gave him the colored coat and assigned him priestly duties (as Rachel's eldest). When the cousins (gentile nations) perceived this, they hated Israel just as the brothers had hated Joseph. Our sages point out that the reason the mountain on which the Torah was given was called Sinai, was because the word is reminiscent of hatred, i.e. events on that mountain accounted for the hatred of the Jewish people and Judaism by the gentile nations. Joseph's dreaming of the homage paid him reflects the homage paid the Jewish people during the early generations of their conquest of the land of Canaan, when most nations acknowledged Jewish achievements from afar in their respective countries. A time came when the nations became resentful of Israel's pre-eminence, and just as in Joseph's dream they challenged, "Do you want to rule over us or reign amongst us?" Joseph had dreamed of the more influential celestial bodies, since he foresaw Ishmael's and Esau's opposition, one of whom uses the lunar calendar whereas the other uses the solar system as basis for its calendar plus all the other eleven constellations excluding the constellation of Israel which does not revolve around the other constellations. The future will reveal that all these rival nations and destinies will submit to Joseph (Israel), resulting in shame and derision for sun and moon respectively, as we read in Isaiah 24,23, "And the moon will be ashamed, while the sun will feel disgrace."

האחת האמונה האמיתית בה' כמה שאמר (שמות ד׳:ל״א) ויאמן העם וכו'. (שם י"ד) ויאמינו בה' וכו'. ובדברי תוכחה (דברים ל״ב:כ׳) בנים לא אמון בם. לומר שחסר מהם הענין אשר עליו נקראו בנים אם שישיגם כן במשמע מה שדרשו חכמינו ז"ל (ספרי פרשת האזינו) מכל מקום בנים הם כלומר קוטן אמות הבנים רחבה ונסבה למעלה מאמונת היותר מאמינים שבזולתם. ומהידוע שראש האמונה להם והאב שהמציאה ופרסמה לעולם היה אברהם אבינו וכמו שאמר (בראשית ט״ו:ו׳) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ועל האמונה הזאת כרת אתו ברית המילה שנאמר (שם י"ז) והקמותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך כו': When that time comes, Israel will excel on three fronts: true faith, willing acceptance of Torah laws, understanding same, as well as success in the political arena.

ובמדרש (ב"ר פ' פ"ה) אמר רבי יוחנן בקש לעבור זימן לו המלאך הממונה על התאוה אמר לו היכן אתה הולך יהודה מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים. והוא הדבר שהכריחו לומר הבה נא אבא אליך עם היותם דברים זרים לאיש כמוהו לאשה חשבה לזונה. והיא גם היא עם שכבר כוונה לכך מתחלה פיה פתחה בחכמה ורוח הקדש על לשונה לברר וללבן התועלת המגיע מהמעשה ההוא והוא אומרה מה תתן לי כי תבא אלי. והנה נצנצה בפיו רוח הקדש ואמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן והכוונה כי מהזרע ההוא יצא מושל ורועה את צאן ה' אשר ירעה אותו דעה ובינה ויגרש ממשלת האיש השעיר מצאנו והוא נפילת זרעו של עשו האדמוני כלו כאדרת שער (בראשית כ״ה:כ״ה) ביד האדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל א ט״ז:י״ב): ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך. הנה היא שמחה בדבריו שהם מכוונים אל חפץ תכליתה אמנם השיבה כענין ואמרה שהשלוח והגירוש ההוא לא יתכן לו היכולת עליו רק ברצות ה' דרכיו והוא יחזיק במעוזו לעשות כן ושלזה צריך ערבון עד שלחו והוא צורך קדימת שתי המעלות הנזכרות משלמות האמונה וקבלת התורה ומצותיה כמו שכתב בפרשת המלך (דברים י״ז:י״ט) וכתב לו את משנה התורה וכו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' וכו' וחתם ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וכו'. יבאר ששבט המלכות וקיומו הוא תלוי בקדימת יראת האל יתברך שהיא האמונה ושמירת המצות כמו שאמרה הצדקת והוא מה שביארה באומרה חותמך ופתילך ומטך אשר בידך על שלמות האמונה אמרה חותמך שעליה קבל ראש המאמינים חותם ברית בשר כמו שאמרנו, ועל שמירת התורה ומצותיה אמרה ופתילך כד"א (במדבר ט״ו:ל״ח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ואמרו ז"ל (מנחות מ"ג:) ששקולה ציצית כנגד כל המצות שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כי אחר שתושלם בשתים הראשונות תוכל להשתרר בשבט מישור ומלכות אשר בידך שבו תגרש השעיר שאמרת. ויתכן שתאמר שגם כן הוא צריך להמסר אל האלהים ולעבדו תחלה במטה אשר בידו כי מזה ימשך אליו העוז והחוזק האלהי כמו שהיה כן הענין ההוא בדוד כי בתחלת הצלחתו נותן עוז למלכו ונתן נפשו בכפו במלחמת הפלשתי וזולתה ואחר כך הרים קרן משיחו: The author explains how future events are hinted at in the encounter between Yehudah and Tamar, especially events involving the tribe of Yehudah, the house of David etc.

ובמדרש (ב"ר שם) נצנצה בה רוח הקדש חותמך, זה מלכות, דכתיב (ירמיהו כ״ב:כ״ד) כי אם יהיה כניהו בן יהויקים ?לך יהודה חותם על יד ימיני. ופתילך, אלי סנהדרין, דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ומטך, זה משיח, דכתיב (תהילים ק״י:ב׳) מטה עוזך וכו'. שרצו מה שרצינו אלא דמדידן עדיפא. ובהסכמת רוח הקדש נאמר ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. ולהיות הערבון יקר הערך מאד החזיקה בו ולא מצאה רעהו לקחתו ממנה כי אין חפצה בגדי העזים. ולזה נזרקה האמת בפי אנשי המקום שאמרו לא היתה בזה קדשה כלומר לא היה במעשה הזה שום קדשות ולא שום נדנוד עבירה וגם יהודה אמר תקח לה לקיים כל דבר. אמנם בעכוב קבלת הגדי נרמז עכוב שלוח איש השעיר עד שישולח ביד שעיר בניו המקווה שיבא בשני ולסוף כיון בעומק מחשבתה וכיון דבריה כאשר אמרה הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה כלומר למי הם למנה שלשת הדברים האלה ומהענינם זה אצל זה ולהכרתו האמיתית נאמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי אז הרגיש מה היה תחת מאמרו אשר דבר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן וכי הם דברים צדיקים נצנצו בפיו אמנם שצדקה היא ממנו במה שאמרה שצריך שיתן ערבון עד שלחו וגם במה שפירשה ענין הערבון וגזר בדעתו כי למעלת הענין ההוא היתה נסבה מאת ה' לבלתי תת אותה לשלה בנו כי חפץ בו, ואחרי הדברים והאמת תראה ותכיר למי החותמת והפתילים והמטה האלה על האופן היותר שלם שאפשר כי אם למלך המשיח אשר קוינו לו ויושיענו במלאכות ה'. וכנגד שלשתן אמרו שירום מאברהם ונשא ממשה וגבה ממלאכי השרת ^*והכונה וכו', ר"ל כי כמו שבמדות ותכונות נפשיות תהי' אותה מדה אשר תוכל להיות מושגת בלי אמצעי, או במעט אמצעי, יותר יקרה ונכבדת מהמושגת רק ע"י אמצעיים רבים, ולפי רבות או מעוט האמצעיים אשר תושג על ידם, כן יגדל וכן יקטן יקרה ומעלת', כמו שביאר בזה הרב תחלה מאמר המדרש על המשיח "ירום מאברהם" וכו' כן הדבר גם במושכלות ר"ל השגת שכליות, כי אותה ההשגה אשר תושג בלי צורך הקדמות רבות לה, היא היותר יקרה והיותר אמיתיית, ועי"כ המושכלות הראשונות הנטבעות בלב ושכל כל אדם מדי יחל לבחון בין טוב לרע הן היותר אמיתיות והיותר קלות להבין, והיותר קשות לאבדן, ד"מ המושכל הראשון, כי הכל גדול מהחלק, הוא אמת בלי ספק עד שאין חולק עליו וקל להבין מכל בן דעת, וקשה גם לאבד ממנו, כי כל עוד שכל אדם בריא בקרבו לא ישכח מושכל זה, גם לא יכחישנו, אבל כל מושכל אשר לאמתו, נצטרך תחלה להקדמות, הוא במעלתו ובמדרגת אמיתתו למטה מהמושכל הראשון המוטבע כבר בשכל כל אדם, כי לפי רבות ההקדמות וחילופן המצטרכות להשגת משפט מה, כן תקטן מדרגת מעלתו ואמיתתו, וכן אמר החוקר, כי המופת המחייב יותר יקר מהמופת השולל, ד"מ אמרנו "כל אדם חי, כל חי מרגיש, א"כ כל אדם מרגיש, הוא מופת מחייב, והוא יותר אמיתי, ונוח להבין, בעבור כי ב' הקדמותיו מאיכות אחת, ר"ל ששתיהן מחייבות ומתחלפות רק בכמות, כי ההקדמ' הגדולה "כל חי מרגיש" אשר בו יובנו כל בעלי חיים. כוללת אישים ופרטים יותר הרבה מההקדמ' הקטנה "כל אדם חי" הכולל רק אישי בני אדם לבד, אפס אמרנו "כל נברא אינו מחויב המציאות" , ד"ה כל גשם נברא, א"כ אין גשם מחויב המציאות "הוא מופת שולל, ושתי הקדמותיו מתחלפות בכמות ובאיכות, כי ההקדמ' הגדולה "כל נברא אינו מחויב המציאות" היא שוללת, וכוללת כל אישי הנבראים יחד, וההקדמ' הקטנ' "כל גשם נברא" היא מחייבת וכוללת רק אישים גשמים לא המלאכים שהם עצמים רוחניים ונבראים ג"כ ע"כ הוא לדעת החוקר במדרגת אמיתתו פחות מהמופת המחייב אשר ב' הקדמותיו שוות באיכות החיוב, ואינו ג"כ נח להבין כמהו בעבור זה. והכוונה להם נכונה מאד לבאר מה שיגיעו העקרים ההם בתכלית שלימותם בעת ההיא וזה כי הוא מבואר כי כל טוב ושלמות שיגיע לשום נמצא בלי אמצעי הנה הוא יותר חזק ויותר קיים מאשר יגיע על יד אמצעי וגם כל מה שירבו האמצעיים יותר יחלש חוזק הטוב ההוא ויהי' נוח לאבד והנה הלב והאברים הקרובים אליו בענין החיות יוכיחו על זה הוכחה שלמה כי הלב למה שממנו תוצאות חיים הוא יותר חזק בחיות והוא היותר מאוחר במיתה ויתר הדברים כל הקרב הקרב ידמה אליו בזה וכל אשר יתרחק יהי' הענין בהפך והוא מבואר וכן הוא הענין בתכונות הנפשיות כי בהיות הנפש שלמה בהן מעצמה יהי' השלמות ההוא חזק וקשה ההסרה אמנם בהיות מגיע שלמותה על ידי הכנות מענינים חוצה לה הנה יהי' שלמותה יותר חלוש וקשה לעמוד. ותהי' החולשה והקושי לפי רבוי האמצעיים או מעוטם. והנה לפי שהחותם ההוא אשר קבל אברהם אבינו לאות ברית היה ענינו צד תחבולה ותקון באבר ההוא בהתיש והחליש הכח התאוה הנמצא באותו אבר אשר באמצעות זה יגיע תועלת גדול אל הכח המתעורר בכלל אשר מושבו הוא בלב כמו שהוא מבואר ואע"פ שכבר הגיע מתקון האבר ההוא תועלת אל הלב הראשיי בענין האמונה מה שהספיק להבדיל זרעו בו משאר האומות דרך כלל אבל להיות התועלת ההוא מגיע ללבם על ידי אחר נמצא שהיה תמיד עקר האמונ' הזה רופף בידם מתחלתם ועד סופם עד שסבלו בעבור רפיונם וחולשתם בו כל מה שסבלו מהרעות והגליות. אמנם בזמן מלך המשיח תהי' הברית הזאת יותר חזקה וקיימת לעת כי תהי' האמונה קבועה בלב עצמו קביעות נמרץ ותהי' ברית המילה בו ממש מבלי אמצעי כמו שאמר בפירוש (דברים ל׳:ג׳) ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך וכו' אם יהי' נדחך בקצה השמים וכו' ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יי' אלהיך וכו'. והנה רוממות הברית הזאת על זה העקר הוא נכר ונגלה על מה שהיה בידם בתחלה על ידי אברהם אבינו הנאמר בו הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארן. ועל הפתילים אמרו ונשא ממשה. והכונה כי הענין שאמרנו אצל הכחות והתכונות הנפשיות הנה הוא מבואר הצדקו אצל המושכלות והוא כי כל דבר שיושג ויושכל במעט מההקדמות אמנם הוא יותר חזק האמתות ויותר נוח להשיג ויותר קשה לאבד ולזה המושכלות הראשונות או ההקדמות הידועות בטבע תסוגלנה בשלשה הענינים האלה כמבואר בספר המופת אמנם כל מה שירבו ההקדמות ויתמצעו הלמודים להגיע אל הדרוש או המושכל יהי' הדבר בהפך. רצוני שיהי' חלוש האמתות וקשה להשיג ונוח לאבד. והפלא שעל זה החליט החכם שם שהמופת המחייב יקר מהשולל. וזה שהמופת השולל יבנה על ההקדמות מתחלפות בכמה ובאיך. והמופת המחייב לא יבנה כי אם על חלוף הכמה והוא מספר הקדמותיו. אמנם כבר היו שתיהן מאיכות אחד והוא החיוב וענין היוקר שלו הוא במה שיתן האמת יותר ממנו כמבואר שם. ^*וזה הטעם שהמשפטים וכו', ע' מלת הגיון שער ז' עם הביאור שם, והדברים ארוכים אין צורך להביאם פה, אחרי שכונת הרב ז"ל בכלל נודעת מלבד זה. וזה הטעם שהמשפטים אשר מהתמונה הראשונ' מההקשים הם יותר חזקי האמות מזולתם כי אין צריך להחזירם אל זולתה מן התמונות כמה שהן צריכין לשוב אליה וזה מבואר. והנה לפי שמשה קבל תורה מסיני כתובה על שתי לוחות אבן והתור' כלה נתנה ליכתב על הגוילים ותורה שבעל פה לא היתר רק למסור אותה פה אל פה לאנשים הראויים לקבל אותה ולהמשיך השלשלת מדור אל דור וגם סודותיה ומצפוניה לא נתנו כי אם לבני עליה שבהם ואם היו מועטים בערך אל כללות' והיה בזה מהקושי המבואר ללמוד וללמד עד שנמשכו זמנים רבים שוטטי רבים לבקש את דבר ה' ולא מצאו וגם מה שמצאו להיותו תלוי בכמה אמצעיים ומפה אל פה כבר יחלש האמות וירבו הספקות וכל זה מה שיחייב השכחה והעזיבה מהם אשר לסבתם היה מה שהיה וכו'. אמנם בזמן המוצלח יוסרו כל אלו האמצעיים ויהי' הלמוד האלהי מושפע בשכלם מבלי מסך מבדיל בינו לבינם כמו שאמר הנביא (ירמיהו ל״א:ל״א) בפירוש הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה'. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה כו'. ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו' דעו את ה' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה' כו': He also explains how the Messiah as leader will outshine all previous leaders such as Abraham, Moses, and even the angels.

ובמדרש חזית (שיר א') אמר ר' יודן בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך (שמות כ') נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדין ולא היו משתכחין באו להם אצל משה ואמרו משה רבינו תעש' אתה שליח ופרוזבין בינותינו. דבר אתה עמנו ונשמעה כו' ועתה למה נמות וכו' (שם). ומה הנאה יש באבדה שלנו חזרו להיות למדין ושוכחין אמרו מה משה רבינו עובר אף תלמודו עובר חזרו ובאו להם אצל משה אמרו לו משה רבינו ולואי שיגלה עלינו פעם שנית הלואי ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א') הלואי יתקע תלמודו בלבנו כמו שהיה אמר להם אין זו עכשיו אבל יהי' לעתיד לבא שנאמר נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. ירצה כי בהיות לבם שלם לא יהיו כמו עד עכשיו כי להיות למודם מזולתם כמו שיבחרו להם המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם נאם ה' כלומר הכרחתי אותם בכח אדנות ולזה לא נתקיימו אבל מאותה שעה ואילך יחזרו למה שהית' אליו כוונת האל יתעל' ראשונה ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו' כי כלם ידעו אתי כו' וכמ"ש במקום אחר אבל לעתיד לבא נאמר (ישעי' כ"ה) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו כו' כמו שיתבאר זה יפה סוף שער ל"ט ב"ה. ובמקום אחר (תנחומא ס"פ אחרי) אבל לעתיד לבא אני בכבודי ובעצמי אושיע אתכם ושוב אין אתם חוזרין ומשתעבדין דכתיב (ישעי' מ"ה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים כמו שיתבאר זה יפה בשער מ"ב בכמה צדדין אחרים דרוש משם כי קרוב הוא ונאות מאד למה שעמדנו עליו. ראה כמה כלל זה המאמר הנכבד כל מה שאמרנו בזה הדרוש וכמה שרצינו ממנו בכאן. גם בדרוש אשר לפניו נמצא שם בסמוך (חזי' שם) ר' נחמיה אומר בשעה ששמעו ישראל לא יהי' לך (שמות כ') נעקר מלבם יצר הרע באו אצל משה וכו' מיד חזר יצר הרע למקומו חזרו אצל משה ואמרו משה רבינו יגלה עלינו פעם שנית ולואי ישקני מנשיקות פיהו כי טובים וכו'. אמר להם אין זו עכשו אבל יהי' לעתיד לבא הוא דכתיב (יחזקאל ל"ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם. ראה דברים נפלאים ומבוארים משני הענינים שקדמו ועל המעיין למלא ביאורם כפי דקדוקם. ומזה נודע טוב כונת רבי יוחנן בן זכאי (אבות פ"ב) באומרו רואה אני את דברי ר' אלעזר מדבריכם כי בכלל דבריו דבריכם. כי ודאי במה שאמר לב טוב יכלול כל דעת חביריו שהיו סיוע והכנה להטיב הלב והוא מבואר. מ"מ נתבאר מה שכוונו חז"ל באמרם ונשא ממשה כי הוא ענין נפלא מאד ביארוהו מאומרו כי תאמר אלי שאהו בחיקך וכו'. וזה שהוקשה להם כי הכתוב ההוא לאו רישי' סיפי' היה לו לומר האנכי הריתי וכו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא איש את בנו ולמה יתחיל באב וסיים באומן אלא שלא על ספוק צרכי המאכל והמשק' כוונתו כמו שחשב מבאר ההגדות רק אל המשל אל ההוראה והלמוד המיוחדים לו כמו מלמד תורה לעמו ושיעור הכתוב כך הוא האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילידתיהו הוא שתאמר אלי שאהו בחיקך ללמד להם תורה ולהנהיגם במצותיה כאשר ישא האומן את היונק כלומר את מי אורה דעה כגמולי מחלב ואת מי אבין שמועה כעתיקי משדים החרשתי שאם הוא דבר קשה הנה יכולני לסבול. אמנם להטיל עלי טורח ומשא האב על הבנים לכדי פרנסתם זה לא אוכל שאתו כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה. הנה זה הפירוש הוא כמחוייב ועליו נמשך זה המדרש לסמוך אליו למוד התורה והמצוה המיוחד למשה רבינו. וגם איפשר שלא כוונו רק למצוא לשון שבו תפול מלת ונשא על משה כמנהגם כי די הדבר שיובן מעצמו בלי ספק. ואומר כי על זה השלמות המקווה אלינו מהגלות לנו סתרי תורת משה ומצפוניה אשר נעלמו מבעליה לסבות הנזכרות הוא מה שבאה עליו הגדת תאנא דבי אליהו (סנהדרין צ"ז.) שתא אלפי שני הוי עלמא. שני אלפים תהו. שני אלפים תורה. שני אלפים משיח. ובעונותינו שרבו יצא מהם מה שיצאו. כי נבוכו רבים בפירושו וגם נלחצו בו מבעלי מחלקתם ביום תוכחה ונאצה באמרם כי לדעת בעל הגדה זו כבר בא הגואל מיום שהתחילו שני אלפי משיח. ועד"ה מה שכוונוהו לא זה ולא אותו ומליצינו פשעו בו כי לא מצאו ידיהם ביום קרב ועם שכבר אמרנו ראשונה שהוא סכלות גמורה נבקש עזר הדת מדברי מי שהוא כופר בה במעשיו ולא יחיה עליה. וכבר תהיה זאת תשובה כוללת לכל המאמרים. אמנם לא נמנע מבאר כוונתם הנכונה בזה על הדרך שאמרנו וזה שהם כוונו אל זה השיעור הנפלא משפע החכמה והצלחתה המקוה לבוא לאומה הזאת על ידי איש שלם מאד ודבק לאלהיו בימיו יותר ללמד את הרבים סתרי תורת משה וסדור פרשיותיו וטעמי מצותיה והפלגת סודותיה כמסורת קבלת מצפוני השמות הקדושים והצרופים הנוראים שהיו בהם גדולי הנביאים וחסידי החכמים אשר מעולם משני סדרי בראשית כיד אלהיהם הטובה עליהם ושיהיה הלמוד ההוא חזק וקיים בהם לא ינתק לעולם. והיו משערים שכמו שהמשך זמן אלפים שנה שהיו מבריאת עולם עד שנתנה תורה על דרך קירוב כי הם האלפים שנה שאמרו (ש"ר פ"ח) שקדמה התורה לבריאת עולם מפני שכלם נחשבו לתהו כמו שכתבנו בשער הה' הספיק להכין את זרע אברהם לקבלתה ולהוציא העולם מכלל תהו כך יספיקו אלפים אחרים מלמודה והרגלה להכין בעליה לקבל זה השפע האלהי ע"י זה המשיח המקווה אשר יתקיים זה הייעוד על ידו. ולזה אמר כי אחר שני אלפים תורה ראוי שיבאו אחריהם שני אלפים משיח לתשלום השבוע אלא שכבר היה דואג האומר הזה ממה שלא צדקה השערתו זאת ממה שראה שכבר עברו בימיו יותר משלש מאות שנה מהאלף החמישי ועדיין לא ראה שנתפשט זה האור השכלי המקווה בעולם. ומעתה לא כוונו בענין זה המשיח אל הגואל העתיד להשתלח לפדות אותנו מגלותנו ולקחת לו גוי מקרב גוי כמו שחשבו: The study of, and retention in memory of, Torah in that future will be far superior to what it is at present, since it is a well known fact that whatever is experienced personally, without the help of intermediaries, leaves a lasting impact, is impressed on one's memory indelibly. When the Jewish people begged Moses at Mount Sinai to act as the intermediary between them and the voice of G-d, they found out that what is learned from the lips of the intermediary is subject to being forgotten.

תדע כי להיות המלך חזקיהו איש שלם מאד ואהוב לאלהיו ואוהב התורה והחכמה מכל אשר היו לפניו כי על כן נקרא פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום (ישעיהו ט׳:ה׳). וחז"ל הפליגו להרבות בשבחו ואמרו (סנהדרין צ"ד:) שהמון בני דורו ונשיהם וטפם כולם היו בקיאים באיסור והיתר וטומאה וטהרה בקיאות נפלאה לזה אמר רבי הלל בגמרא (שם צ"ח:) אין להם משיח שכבר אכלוהו בימי חזקיהו כסבור שעליו נאמר (ישעיהו י״א:ב׳) ויצא חוטר מגזע ישי וכו'. ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה' וכי על בני דורו נאמר (ישעיהו י״א:ב׳-ג׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ואינו כן כי לפי דעת החכמים כלם לא נתפשט האור האלהי ההוא ולא נמשך כמו שיקוה על מלך המשיח העתיד כמו שאמרנו אמנם על הקירוב או הדמיון ההוא אמרו (סנהדרין צ"ד.) בקש הקב"ה לעשות משיח לחזקיהו אלא שאכלתו פגה כלומר שעם שהיה הוא שלם על זה השיעור הנה הדור עדיין לא היה ראוי לכך. ועתה ישמעו החרשים ועורי לב יביעו לראות שלא כוונו החכמים במאמרים האלה אל המשיח המיועד מפי הנביאים להוציא אותנו משעבוד מלכיות שהרי בימי חזקיהו לא נעקרו מעל אדמתם ולא היה לישראל אז פה לאכלו. ואם על עשרת השבטים אמר הרי לא אכלוהו מעולם. אבל הכוונה בלי ספק אל מה שאמרנו: והנה אחר שרבו כמו רבו השנים ויצאו כמה שיצאו מהזמנים ולא די שלא הספיקה זכותנו להביא אותנו אל זה השלמות אלא שנתחייבנו אחרי כן גלות שלמה והתערבנו בגוים הרבים ולמדנו ממעשיהם אשר כל זה סבה עצומה להתרחק השלמות הזה ממנו יום יום. ואי אפשר לקבל זה השיעור מן ההצלחה הנפשית הרוחנית מבלתי שתוקדם אליה גאולת הגופים ושחרורם גם הזמנת צרכיהם וספיקם על הדרך היותר נאות הוצרכנו שיבא המשיח המקווה ג"כ להושיענו תחלה מאלו השעבודים והוא מה שייעדו עליו כל הנביאים אשר דברו בגלות ובגאולה מהם וכן אז"ל (ברכות ל"ב:) כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו'. וזה כדי שנוכל לקבל אחרי כן ההצלחה הנפשיי' אשר כוונו בשלשה המאמרים שזכרנו ויחדו אותו אל המשיח הוא מה שביאר ויעד אדון הנביאים היטב באומרו ראשונה (דברים ל׳:ג׳) ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך: ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. והוא עצמו מה שאמר ירמיה (ל"ב) הנני מקבצם מכל הארצות אשר הדחתי' שם באפי ובחמתי ובקצף גדול והשיבותים אל המקום הזה והושבתים לבטח והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי. ויחזקאל הנביא (ל"ו) לא נטה מהדרך הזה באומרו ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. וישעיהו (נ"ו) גם כן מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך וכו'. כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל. וסמוך ליה הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. והנת כל הנביאים האלו וזולתם מאשר לא זכרנו כלם פה אחד יעידון על הכרח שתי אלו הישועות ושגאולת הגופים תחוייב להיות ראשונ' אמנם סוף כל ההצלחות היא אותה שחתמו בה בכל מאמריהם ואשר כיונו אליה בזה שאמרו עליו ונשא ממשה: The reader is referred to the original for study of this part of the chapter in which the author deals with many Midrashim on the subject.

הספק א' הוא אשר זכרנוהו כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים. וגם לא בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכב. עם היות עיקר בידנו דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין (גיטין נ"ב.): ב' שאחר שעלה בלבם לעשות הרע הזה ליראתם מלוך ימלוך עליהם או משול ימשול בם איך סוכלה עצתם והוסג דעתם אחור לתת לו שארית בארץ בהשתאר אפשרות מגורותם במקומה הרי זה באמת רשע כסיל בענין אחד: ג' למה הוצרכו להמיתו בתחבולות וערמומיות שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו ועתה לכו ונהרגהו באחד הבורות. ואמרנו חיה רעה וכו'. היה להם להמיתו בסתר ולקוברו. ולא עוד אלא שנראים קלי הדעת וקרובים לקבל כל טענה. בתחלה אמרו ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו ונשליכהו ונשליכהו באחד הבורות וכו'. ותוך כדי דבור קבלו עצת ראובן שאמר אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. עוד מעט שמעו בקול יהודה שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו ולכו ונמכרנו לישמעאלים וכו'. ועוד מה בצע יבקשו מזה רק להנצל ממגורתם: ד' וגדולה היא אלי בכל כיוצא באלו העניינים והיא שלא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחוייב מפרסומו. ולא עוד אלא שכבר אמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) שהוא יתעלה סייע על ידם ושלח מלאך להכין לו הדרך להגיעו לידם. וגם הפליגו לומר (תנחומא וישב) שכללוהו עמהם בחרם כביכול וכסה עליהם. וכבר נתקיים בהם אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אשרי אדם לא יחשוב יי' לו עון וכו' (תהילים ל״ב:א׳-ב׳.) ולא עוד אלא שנתגלגל להם מזה הרבה ריוח והצלה כמה שאמר (בראשית מ״ה:ז׳) וישלחני ה' לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. והנה נמצאו חוטאים נשכרים. וזה ממה שיביא לטעות ולומר שהיו מוכרחים במעשיהם להגיע הכוונה הכוללת כמו שאמרנו אלא שכבר נתבאר שלא יפול שום הכרח בכמו אלו הענינים והוא מבואר שאם יחשב כן יתבטל הבחירה לגמרי בכל פעולות האנשים בהבטל הבחירה ותבעל מהות האדם ואנושיתיו שאינו זולתה. אלו הן הספקות הכוללות הטפלות בעקרו של מעשה. ומעתה נזכור הפרטיות על סדר הכתובים המספר: ה' אומרו אלה תולדות יעקב וכו', והוא ספק מפורסם אשר דברו בו רבים. ועוד איך היה רועה את אחיו בצאן אם הוא בן זקונים לו מצוי אצלו תמיד ולומד לפניו ולזה שנתו לראות את שלום אחיו. גם הכתוב יורה שהיתה זאת הפעם ראשונה ותעייתו בדרך ראיה: ו' אומרו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. אם את אשר יראה יגיד כפרש"י ז"ל למה אמרו ז"ל (ב"ר שם) שנענש על זה. באמת היה לו לקבל שכר כי גלה אזן אביהם שירחיקם מהגנאי ומהעבירה ואם לא חטאו בהנה היה לו לומר ויוצא יוסף את דבתם רעה: ז' אומרו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום כי הזכיר השנאה זה שלש רגלים. אחת תחת אהבת אביו. ושנים על החלום הראשון ועל שברו. והנה על החלום השני ופתרונו שהוא העקר לא נזכרה השנאה רק ויקנאו בו אחיו. גם אומרם אם מלך תמלוך אם משול תמשול הוא כפל ענין בדברים קרובים: ח' הנה אחיך רועים בשכם לך וכו'. מה היום מימים שישלח לבקרם. ולמה יזכיר הכתוב מה שתעה בשדה ומה ששאלו האיש ומה שהשיבו דמאי דהוה הוה: ט' מה היתה כוונתם במה שחשבו לומר חיה רעה אכלתהו ישליכוהו על פני השדה ויאמרו לסטים הרגוהו ויקברוהו. ומכל מקום לא צוה יעקב אח"כ לחפש אחריו אם ימצא עצם מעצמיו ובשר מבשרו ויזכה לקבורה: י' מה היתה כונת ראובן אצל אחיו באומרו אל תשפכו דם השליכו אותו וכו'. כי מ"מ לא יצאו משפיכות דמים. ואיך אמר באזניהם הילד איננו ואני אנה אני בא שכבר גלה בזה שדעתו היה להצילו מידם להשיבו אל אביו ומה היתה כונת רש"י ז"ל באומרו רוח הקדש אומרת כן פשיטא ופשיטא. וגם בעצת יהודה היה להם לדעת שאם יחיוהו הישמעאלים הנה בעל החלומות הלזה יעמד חי ואם ימיתוהו לא יצאו מכלל שופכי דמים. ובלבול השמות פעם יקראם ישמעאלים פעם מדינים: יא אומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני וכו'. והלא הסירוב בהתנחמות עון פלילי ויש בו משום קריאת תגר ורז"ל אמרו (מו"ת כ"ז:) אין מתקשין על המת יותר מדאי וחלילה לו כי היה לו לומר ולא יכול להתנחם שנראה המר גדול: יב למה הפסיק הסיפור במעשה יהודה ותמר. ומה ענין אומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני וכו'. ולמה נזכר שם אביה. ומה טעם בשמות ער ואונן ושלה. והיותר קשה אומרו והיה בכזיב בלדתה וכו': יג במה שנראה שבני יהודה נכרתו בעון השחתת הזרע והלא בן נח אינו נזהר בכך ובמקום שאין אזהרה אין מיתה. ומה ידיעה היה יודע אונן כי לא לו יהיה הזרע אשר בעבורה שחת ארצה: יד אומרו עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא והלא מטעם זה היה לו לדחותה לגמרי ולמה יתן לה לשלה אף אחר שיגדל: טו מה ראתה תמר כי עשתה כן ומנא ידעה שיתבענה יהודה והלא אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה. ואחר שכוונה לכך איך נתיקרה אליו כל השיעור ההוא בענין המחיר ובערבון ממנו כי קרוב היה שיקשה בעיניו זדון מאמריה וילך לו ויהיו מעשיה בטלים. טעם היות תאומים בבטנה. וזכרון שנתן האחד יד ראשונה ואחרי כן יצא וכו': טז מה זה שהפליגו חכמינו ז"ל (סוטה ז':) בשבח יהודה במה שהכיר ואמר צדקה ממני שאמרו הודה ולא בוש וגם אונקלוס תרגם (בראשית מ"ט ח') את אודיתא ולא בהיתתא. וזה שאם היתה הקדשה מותרת בימים ההם כאשתו של אדם אחר מתן תורה כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ט חלק ג' או אם הותרה לו מדין יבום כאשת את אחר מתן תורה מאי רבותיה שיודיע שבא על אשתו וקיים את המצוה ואם היתה לו אסורה כאחר מתן תורה היה לו חרפה גדולה שבא על הקדשה מדעתו או על הערוה שלא מדעתו מיפטר את תמר מן השריפה שחטאה והחטיאה את חמיה אם הוא שגג הנה היא חטאה במזיד הגמור. גם יש לדעת מי עשאו שר ושופט בדבר הזה שצוה מהר הוציאוה ותשרף והרי גם כן אין קרוב נעשה דיין וכל שכן שיעשה דין לעצמו: יז במעשה יוסף עם אשת אדוניו כי מי הכריחה לפרסם הדבר ולפגום את עצמה היה לה לשתוק ואם לא מצאה אז עת דודים שמא ליום אחר תשוב תפתנו ולכל אשר תחפוץ תטנו. וטעם הנחת בגדו אצלה ויתר הדברים. ואחר זכרון אלו הספקות נשוב אל הביאור: Some problems in the text of our story: 1) Since the brothers were all superior people who would neither ruin their father's old age nor heap guilt upon themselves, why did they treat Joseph as they did? This is especially puzzling since we know from Gittin 52, that dreams as a way of foretelling future events may be discounted, disregarded even? 2) Since the brothers appear to have feared that Joseph would rule over them, why did they reverse their intention and allowed Joseph to live? Surely this kept the chance of his dreams coming true alive? 3) Why did the brothers have to resort to subterfuge to get rid of Joseph? Why did they not simply kill him and bury him? Why did they so readily consent to changes in plan, such as Reuben's suggestion to throw him into the pit, and Yehudah's suggestion to sell him to the caravan of Midianites? From their entire behavior, it seems they wanted to avoid bloodshed and were only afraid of what Joseph could do to them if he remained alive and free at the same time. 4) Why did the Torah not report explicitly how the brothers were punished for their treatment of Joseph? In fact, it appears that they had heavenly assistance in carrying out their plan (Bereshit Rabbah 84). They appear to have been beneficiaries of their misdeed, getting the V.I.P. treatment in Egypt during the famine in later years, ensuring their own and their families' survival and well being. We seem to find here a classic case of the chote veniskar, the sinner who is rewarded for his sin. All these arguments lead one to believe that their actions might have been involuntary, pre-ordained and therefore not culpable, if we had not already explained previously that this was not the case. 5) If Joseph's reports to his father about his brothers' wrongdoing had been factual, he should have received a reward for alerting his father to actions which their father would not have been able to correct unless someone had told him about them. Why was he punished for this? If, on the other hand, his reports were not factual, the Torah should have written, "He made up evil reports," not "He brought home evil reports" (37,2)! 6) Hatred by the brothers is mentioned three times. We hear the word "jealousy" only in connection with the second dream, when there is no mention of the word "hatred." Why is this? Why are the words "to rule" and "to reign" used separately? What is the difference between them? 7) What prompted Jacob to send out Joseph to check on the welfare of the brothers on this of all days? Why did Joseph get lost? Why did the man whom he encountered tell Joseph about his brothers' plans to relocate? 8) Why did the brothers select a wild beast as their alibi instead of claiming that robbers had killed Joseph and that they had buried his remains? Why did Jacob not send a search party to find Joesph's bones to bury what was left? 9) What had been in Reuben's mind when he said "Do not shed blood?" His plan too would have resulted in Joseph's blood being spilled. Why did he say in his brothers' presence, "What will happen to me since the lad is gone!" Surely, this statement revealed to the brothers that he had intended to rescue Joseph? What is Rashi trying to say when he writes, "The holy spirit spoke here?" Even Yehudah's advice allowed for the chance of Joseph surviving and ultimately revenging himself. Why the confusing statements about the Midianites and the Ishmaelites? 10) Why did Jacob refuse to be comforted (see Moed Katan 27, that one must not grieve for the dead excessively)? The statement should have read, "Jacob was unable to accept comfort." 11) Why is the sequence of the story interrupted by the affairs of Yehudah and Tamar? Why does the Torah have to tell us the name of Yehudah's first father-in -law? What do the names of his three sons denote, and why are we interested in reading about Yehudah's whereabouts at the time Sheylah was born? 12) Since Yehudah's two older sons seem to have died for sins that gentiles are not culpable for, namely the deliberate wasting of semen, how could they have been guilty of the death penalty not even having been aware that there was a prohibition? What did Onan mean by saying that the issue would not be his? 13) Why did Yehudah delay marrying off Sheylah seeing that the reason he gave, "Maybe he will die too,” would apply for the remainder of his entire life? 14) How did Tamar know that Yehudah would want relations with her even if he did encounter her at a place where harlots customarily stationed themselves? Having encountered him, why did she set such a high price on her favors that she endangered her whole plan? Why did she become pregnant with twins? Why does the Torah give such a detailed report about the strange behavior of the infants during their birth? 15) What do our sages in Sotah 7 mean when they heap praise on Yehudah for his honesty in saying, "She is more righteous than I" i.e. that he publicly confessed without considering that by doing so he degraded himself in public? Either a harlot had been permitted for a man to lie with before the Torah had been given, or he could have married her as a partner in a levirate marriage. In either case, what was the great admission he made? How did he expose himself to public disgrace by admitting to conduct which was perfectly legal? If on the other hand, Tamar was legally as out of bounds to him at that time as she would be after the Torah legislation had been revealed to the Jewish people, he had committed a shameful act by living knowingly with a harlot, or he had engaged unknowingly in a forbidden incestuous relationship with his daughter-in-law, and a continuation of such relations was certainly out of the question? Besides, who had appointed Yehudah both judge and jury in the case of his daughter-in-law, that he had the right to execute her? Since when does a judge preside over a case in which he has a personal interest? 16) It is strange that Potiphar's wife should make a public issue of her involvement with Joseph, a revelation which would reflect discredit upon her regardless of the appearance of her having been wronged. She could have waited for Joseph to weaken at a later date. Why did Joseph leave his clothing behind when he ran out of the house?

וישב יעקב וכו'. מה שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם וכו' שהרי יעקב אבינו בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. תתבאר כוונתם בתחלת שער שלשים בע"ה. אמנם לפי פשיטו למה שזכר למעלה שנתישבו עשו ובניו ואלופים בהר שעיר הוא אדום אמר הנה דרך כלל כי נתיישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען שאליה נשא את נפשו בכל עמלו כי באה נחלתו אליו מברכת אברהם ויצחק גם לענין שזכר למעלה תולדות עשו וקצת טבעם ותכונותיהם ומעשיהם ואשר מצא להם אמר עכשו אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. (ה) כלומר אלה הם בתכונותיהם וענייניהם יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'. ותראה מה שנמשך ממעשיהם ומקריהם. ותהיה מלת אלה בכאן מורה על האיכות לא על המציאות. וכן מבנות חת כאלה (בראשית כ"ז). לא כאלה חלק יעקב (ירמיהו י׳:ט״ז) וזולת רבים כמו אלה. ומזה הענין דרשו חכמינו ז"ל (ב"ב קי"ז.) לאלה תחלק הארץ: היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו וכו'. כמו (במדבר י״ד:ל״ג) ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה. יאמר כי מצד שהוא נער ורך לפני אביו לא הטיל עליו משא משמרת הצאן כאחד מבניו (ה) אמנם הוא מעצמו היה רועה עמם במדבר כשהיו קרובים לעיר על דרך הטיול והשעשוע ושם משמרתו על בני בלהה ועל בני זלפה ישימו עיניהם עליו מידי צאתו ובואו. ומתוך שהיה רגיל עמהם על זה האופן נאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (י) מה שיראה לפי פשט הפסוק הוא שאנשי הארץ נתנו עיניהם בכת של בחורים נחמדים אשר כאלו ויקנאו מהם ויזהרו בהם מנשותיהם וידברו עליהם כזבים כנוהג שבעולם ומתוך העתירם דבריהם יעלילום ומתוך אומנותם ודקדקו עליהם בהנהגתם עם אחיהם והיו מרננין כך ביניהם ומושכין קול דברו במחנותם. והנה יוסף לא די שלא השתיקם והכחישם אלא שהיה מביא הדבה ההיא שהיא מתפשטת ביניהם אל אביו כאלו הוא מאמת אותה: Bereshit Rabbah's comment in Section 84, that as soon as the righteous wish to enjoy this world, Satan interferes, claiming it should be enough for them to know that they enjoy eternity in the world to come, will be explained in Chapter 30. The plain meaning of vayeshev Yaakov is that Jacob settled down. Since the Torah had previously reported the settling down of Esau in the mountains of Seir, the Torah now proceeds to describe Jacob as settling in Canaan, the home of his fathers, the land for which he had longed and toiled for so long to return to. The word "these" in this case means "such" or "thus," describing the character and condition of Jacob's descendants, and the developments which resulted from these conditions. Compare Genesis 27,46, "From the daughters of Chet such as these," or Numbers 26,53, "To these the land shall be divided," meaning to "people such as these." (5) Since Joseph was young and delicate, he had not yet assumed the task of tending sheep with his brothers as a regular duty, but rather did so as a pastime whenever the brothers grazed their flocks near his home. At such times, the sons of Bilhah and Zilpah would watch over his well being. Since he was close to them, he would carry tales of their doings to his father. The surrounding population, observing handsome people like the sons of Jacob, were jealous and accused the brothers of all kinds of misdeeds in order to discourage their respective wives from getting involved with them. The brothers would discuss such matters among themselves, and Joseph, instead of trying to suppress the fact that he had overheard these conversations, repeated them at home. In this way, he created the impression that the subject matters of the conversations he had overheard should be taken at face value, and reflected on the lifestyle of his brothers.

ובמדרש (ב"ר פ' פ"ד) ויבא יוסף את דבתם רעה וכו' ר' מאיר אומר חשודין בניך על אבר מן החי. רבי יהודה אומר מזלזלין בני השפחות וקוראין אותם עבדים. רבי שמעון אומר תולין עיניהם בבנות הארץ. ולא אחד בהם שיאמר שיוסף העיד עליהם כך אלא שהיו חשודין על אלו הדברים כמו שאמרנו ולא ידעתי מאין לו לרש"י ז"ל מה שכתב כל רעה שהיה רואה וכו': וישראל אהב את יוסף וכו'. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וכו'. הכתובים האלו מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסבת כל המעשה ההוא אשר עשו. וזה כי יעידו שאף על פי שהיו נוהג עמהם במדת נערות ומביא דבתם אל אביהם לא על זה שנאוהו כי ידעו שהיא מדת של נערות וכי יזקין יסור ממנה אבל כאשר ראו כי אותו אהב אביהם לבדו מכל בניו (א) שהכוונה שלדעתם אינו אוהב מכלן אלא אותו לבד כי מ"ם מכל בניו כמ"ם מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳). הנה עלה על לבם כי הוא היה העקר אצלו ולו משפט הבכורה והברכה כי הוא הבן הבכור לאהובה ושאחיו כלם אצלו כבני הפלגשים וכבר חשבו שיקרה להם כמו שקרה לישמעאל ובני קטורה עם יצחק ולעשו עם יעקב וכל הימים אשר הוא חי על האדמה לא יהיה להם חלק באלהי ישראל ולא להם יהיה הזרע אשר נאמר עליו ברכת אברהם ויצחק להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וכו' (שם י"ז). ונתאמתה להם מחשבה זאת כי ראו עד עתה לא זכה בברכה זו כי אם אחד מבני האבות לבד וגזרו כי זאת היא סבת האהבה אשר אהבו והכבוד אשר כבדו במה שעשה לו כתונת פסים וכו'. ועם מה שאמרו ז"ל (שם) שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. והנה באמת אם היה הדבר כפי אשר חשבוהו היתה שנאתם וקנאתם אותו מצוה או זכות מחוייבים על זה והיה להם להתנכל בכל יכלתם עמו ועם אביהם לתת עליהם ברכה כמו שהשתדל יעקב ורבקה עם עשו ויצחק כי הענין היתה להם אחד כמה שאמרו ז"ל (שם) זה נשטם וזה נשטם זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו וכו'. כי הסבה אחת בעינה כפי מה שחשבוהו. והנה עם זה נתן הטעם למה שהותר ביניהם קשר אהבת האחים וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום וכו'. והנה עם זה יהיה מאמר ולא יכלו דברו נשנום פירוש וישנאו אותו כלומר שהשנאה ההיא הראשונה לא היתה שנאה גמורה אלא שלא יכלו דברו באותו שלום המחוייב לאחוותם אבל עדין לא הופרה ביניהם אהבת עולם אשר עליה נאמר (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך: ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו (א) כשהוסיפו להתחזק במחשבתם זאת מזריזות שכלו ואופן מחשבותיו בחלומותיו אלו הוסיפו עוד השנאה ובטלו מדרגה שנייה מהאהבה. וכאשר אמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו וכו' בראותם אומן לבו וחוזק דבריו אלה לא נשאר אצלה שום ספק על מה שחשבוהו ממנו ואז הוסיפו לשנא אותו תכלית השנאה ומעתה לא נזכרה עוד שנאה בספור אבל נאמר ויקנאו בו אחיו וכו'. (י) והוא שנתנו את לבם להרע עמו בכל אשר יכלו להדיח מעליהם הרעה כי כל לשון קנאה הוא כאדם המתחרה לנקום נקמת דבר. וכבר קרה להם בזה מה שקרה לשאול עם דוד בראותו אותו מצליח בהריגת הפלשתי שנתיירא ממנו שימלוך תחתיו (ש"א י"ח): והנה אנחנו מאלמים וכו'. ראה בחלומו כי על ידי תבואה ישתחוו לו ואולם באומרו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי נרמז מה שהיה כי בפעם הראשונה גם בשנית הם לא השתחוו לו כי לא הכירוהו אבל השתחוו לאלומתו ולצורך התבואה אשר הביאם שמה אבל אחר שהכירוהו כבר השתחוו לו כמו שנרמז בחלום השני שאמר משחחוים לי: המלוך תמלוך עלינו וכו'. למה שהתחזק עליהם באומרו שמעו נא החלום הזה וכו' כאלו הכריחם לשמוע בחוזק (ז) אמרו לו המלוך תמלוך עלינו כמו שאתה חושב מענין חלומך הנה זה יהיה לעתים רחוקים כי לא יתכן הכרת מלכות עד אשר נרבה ותמלוך ברוב עם אבל בין כך אם משול תמשול בנו בעצמנו שתכריחנו לשמוע הבלי חלומותך על כרחנו וזה טעם ויוסיפו עיד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. ואיפשר שישאלו ממנו בדרך לעג אם יהיה פתרון החלום שמלך ימלוך עליהם ממש או אם יהיה המשל והדמיון בהם לרמוז על ממשלת אחרים ותהיה תשובתו להם דבר המוסיף רעה ולתרגום אנקלוס שאמר המלכו את מדמי לממלך עלנא כו'. יראה שיאשימוהו על דמיונותיו המשובשות והנסות שמביאות אותו לחלום כך כמו שאמרו (ברכות נ"ו.) הרהר וחזא: ויחלום עוד וכו'. בהשנות החלום נתבאר עקר הנדולה כמו שאמרנו (ו) ומשם ואילך ויקנאו בו אחיו: וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם וכו'. כיון שהותר להם להרע עמו או שחוייבו בכך כמו שאמרנו חשבו מחשבה בהמסר בידם במקום רחוק מאביו ויעשו בו כרצונם והיא מה שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם כדרך יום ביניהם כי ידעו שילך שם יוסף כמנהגו שהיה רועה את אחיו והוא מה שדקדקו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מנקודות מלת את ואמרו לרעות את עצמן כי זאת עיקר כוונתם והוא מה שאמר הזקן הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם וכו'. (ח) שנרא' שנתחדש אז הענין ההוא שלא הורגל ביניהם אמנם לרצונו שלא יתעכב לשם רק שישוב ליומו או מחרתו להיות עמו זרזו שישיבהו דבר גם לוה אותו עד עמק חברון ושלחו בשלום: וימצאהו איש והנה תועה וכו' (ד) לא רצה האל יתעל' לדחות זה המעשה ולהרחיק תקלתו מעליהם אדרבא הזמינו לפניהם אם זה האיש כמדרשו (שם) או נתנו לעשות אם הוא כפשוטו להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך בכל מה שכתבנו בעניינם אשר בשער והוא כי הענינים הכוללים אשר חשבם חכמת האל יתברך לא יסבו בשום פנים ואף כי ישתדלו האנשים לנגדם ולדחותם בכל יכולתם לא יוכלו שאפי' המעשים המנגדים וסייעו הגעתם וכמה שאמר (בראשית נ׳:כ׳) ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה כאשר פירשנו. ולפי שהיה ענין התעיה שהיה יוצא מהדרך הסלולה לבקש אותם אחר ההרים כמשפט הרואים שאלו האיש מה תבקש כי דרך מבקש לו ומשם חשב יוסף שהאיש ההוא היה מכירו והשיב את אחי אנכי מבקש שמק"ו היה מכיר את אחיו הגדולים ממנו והמפורסמים במלאכתם ואמר הגידה נא לי איפה הם רועים כי לרוב מקניה' והתפשטות העדרים חשב שאי איפשר שלא יראה בבואו אצל שום הר או גבעה: נסעו מזה וכו'. אמר לו אחשוב שאותם שאתה מבקש כבר נסעו מזה הגבול כי שמעתי רועים אומרים נלכה דותינה ודאי הם אחיך אשר אתה מבקש. ולדעתי למה שתלה הנסיעה משם בהליכתן לשום מקום וכן לא יעשה וכל שכן בייחוד מקום מצויין והוא ידוע שכל מקום שיתנועעו אליו זולתו יהיה סבת הנסיעה מאשר הם שם. לזה אמרו חכמינו ז"ל (רש"י וכ' רא"מ מב"ר ולפנינו ליתא) הסיעו עצמן מן האחוה: כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וכו'. כי הנה בזה נתלה המסובב בסבתו העצמית ומזה שהיה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו סודותיהם. והרמב"ן ז"ל נתן טעם לדבריהם ואמר שכיון שהוא מלאך למה ידבר כמסתפק ואין טעם לדבריו כי ידבר דרך גבר בעלמא כי כן נראה לו וכמו ששאלו מה תבקש: ויראו אותו מרחוק וכו'. ויתנכלו אותו וכו' הנה כל האחים היו מסכימים לדעת אחד להשתדל בכל עוז לדחות מעליהם הרעה ההיא אשר חשבוה אמנם בענין ההשתדלות היה ביניהם חלוק דעות (ג) מהם היה דבר קשה בעיניהם להרגו מפני אביהם כי ישמע ויעש' רעה גדולה ומרה ולא ישקוט כל הימים מרדוף אחר בקשת ההורגים לקחת נקמתו מהם ויכריח אותם לזה קל וחומר ממה שעשו במעשה דינה. וקצתם היו מפקפקים ויראים לנפשם אולי הית' דעת עליון מסכמת עם דעת אביהם במה שחשבו ממנו ויתחייבו לשמים (ב) והיה רובם חושבים מחשבות ונכלים להמיתו באופן שיצאו מזה ומזה ודוגמת זה נאמר בירמיהו (י"ח) לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא. לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו. ירצה נחשוב מחשבות איך נוכל אליו מבלי שיבוקש דמו מידנו מפני היותו כהן ותורה יבקשו מפיהו ומבלי שיאבד עצה מחכם ודבר מנביא אם נצטרך אל שום דבר מאלו ממנו. ועתה הנכון בזה הוא שנלך ונכנו בלשון. ירצה נשים עליו דופי מצד לשונו ונאמר שהוא איש טמא שפתים מוציא דבה על האנשים ומדבר עליהם רעה ועם זה יתבזה בעיני ההמון ולא ישמעו אליו ואנחנו חשבנוהו להקשיב ממני מה שיישר בעינינו ומה שלא נרצה בו גם בעיניהם לא יאמן והוא מה שאמר (שם) הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי הישולם תחת טובה רעה כי כרו שיחה לנפשי זכר עמדי לפניך לדבר עליהם טובה. ירצה כחסדך זכר לי אתה שאין מדרכי לומר לך רע מהרשעים כמותם כ"ש מזולתם. וכן בכאן אחר התיעצם והתנכלם אליו מאלו הצדדים אמרו ועתה לכו ונהרגהו וכו'. אמר שיצאו מעצתם זו שלשה עניינים כל אחד מכוין אל השקפת תכליתו מאלו השלשה דברים שזכרנו. וזה כי למלט נפשם מאשר יזמו הסכימו בהריגתו ולצאת מידי אביהם אמרו ונשליכהו באחד הבורות וכו': כי זה מה שיכריחהו להתנחם ממנו ולהתייאש מהנקמה כי אחר שלא נמצא ממנו דבר רק הכתנת בידוע שלא הרגוהו לסטים שא"כ היו נוטלים הכתונת הפסים אשר עליו ועוזבים את הנבלה (ט) אלא חיה רעה באה ובלעתהו כמות שהוא רק הכתונת שנפלה מעליו בטרפה אותו ומעתה אין דורש ואין מבקש והנה בזה כוונו היטב כי כר עלה בלבו של אביו שנאמר ואומר אך ערף עורף ולא ראיתיו עד הנה. והנה לצאת מידי שמים אמרו ונרא' מה יהיו חלומותיו וכו'. ירצה וגם לפי דרכנו (י) נראה אם יש ממשות בחלומותיו אם לא כי אם מאת אלהים המה הנה אין מעצור לו להושיעו מידנו ומיד חזקים ממנו על ידי סבות וגלגולים מדעתנו ושלא מדעתנו וכדבר שנאמר (תהילים כ״ב:ט׳) גול אל ה' יפלטהו וכו'. והלא יתכן לו יתברך לעשות כן למנוע אותנו מבוא בדמים אחר שאין אנו מכוונין להכעיסו ואם אינו מושיע הנה אין בחלומותיו ממש ואהבת אבינו אתו ורצותו בו על השיעור ההוא הנה הוא חמס אלינו והוא גם הוא סבב על עצמו הרעה ודמו בראשו ואנחנו נקיים והנה בזה גם כן לא נטו מאד ממה שהיה וכבר דחה הרמב"ן ז"ל זה הפירוש מפני מאמר חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) רוח הקדש אומרת וכו'. אמנם לדעתי זה היה העקר ועל דא סלקי ונחתי ככל אשר יתיעצו מכאן ואילך למען אשר לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם: וישמע ראובן ויצילהו וכו'. כבר ביאר הכתוב כונת ראובן שהית' להצילו ולהשיבו אל אביו (י) ואולי היה בדעתו לדבר עמו על הענין ההוא כי הוא יסיר המשטמה והשנאה מביניהם אמנם הוכרח לדבר עמהם לפי דרכם ואמר אחר שרצונכם לראות מה יהיו חלומותיו אין לכם להכותו נפש בידים כי אם אתם בוחרים לשפוך דם נקי ליתנו עליכם מי ימנע אתכם מבוא בדמים הנה הוא באסונו ימות ואת דמו מידכם יבקש כהורגים במקדש כהן ונביא ולאו בכל שעתא מתרחיש ניסא ליתן כעפר חרב ההורג או לעשות שיש צואר הנהרג אמנם הראוי לכם לעשות כדי שתתנו מקום לשום הצלה אם תזדמן מאת השם יתברך שתשליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר אשר אין בו מים לא אל הבורות ההמה אשר אמרתם שהם עמוקים מרפש וטיט הרבה מאד ויד אל תשלחו בו כי בזה תהי' ההצלה אע"פ שהיא רחוקה אינה נמנעת מצדו ומצדיכם: למען הציל אותו וכו'. (י) כתב רש"י ז"ל רוח הקדש אומר כן והכונה לו שדברי רוח הקדש נמשכין מתחלת הפסוק לסופו אמר להם ראובן אל תשפכו דם השלוכי אותו וכו'. למען הציל אותו כי אין בכתוב רק הדבר וסבתו שאם הי' הדברים הראשונים ספור המעש' היה לו לומר ואחרי כן למען הציל אותו וכו'. והוא מבואר אם יושם אליו לב. ואולי שרצה לדידי אידי ואידי שפיכות דמים הוא אבל אם על כל פנים לא תרצו להסתלק מוטב שתשליכו אותו אל הבור וכו'. והוא אשר אמר אחרי כן (בראשית מ״ב:כ״ב) הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם: וישאו עיניהם וכו'. (י) יאמר שמצד משאם הכירו מרחוק שהיו ישמעאלים דרך כללי שכן היה דרכם להוריד הסחור' ההיא למצרים ומצד זה הית' עצת יהוד' לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמנם כשהגיעו אליהם הוסיפו בם ידיע' מיוחדת שהיו מדינים שהית' משפחה מיוחדת או במקום מיוחד מהם והם ישמעאלים ומדינים. ולזה יצדקו הכתובים כלם ולא נצטרך לפשרת הרמב"ן ז"ל שהיו הסחורות מהמדינים והגמלים מהישמעאלים כי הוא דבר זר וגם שלא נתן ליכתב בספור: מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו (ג) אחר שהסיע אותם ראובן מההריגה בידים ויהודה לא ידע שכונתו להשיבו אל אביו יעצם לפי דרכם ואמר כיון שהשלכנו אותו במקום שימות בלי ספק מה בצע במה שנהרוג אותו על זה האופן וכסינו את דמו כלומר שנכסה את דמו שלא ישפך לעינינו סוף סוף אנו הורגים אותו בידים ולא יצאתם מידי שמים. אמנם אשר אראהו אני לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כלל כי אחינו בשרנו הוא. ואין לגלגל עליו המיתה בשום פנים. ומעתה אם מאת ה' היו חלומותיו הרבה ריוח והצלה לפניו והטוב בעיניו יעשה. ואם רוע יצרו הסיתו בנו כבר יתהפך דמיון ממשלתו ומלכותו לשפלות ועבדות עולם אשר הוא תכלית ההרחקה. וישמעו אחיו כי היתה עצה הגונה ויעברו אנשים וימכרו וכו'. וכבר עמדו על העצה הראשונה כענין אביהם כמו שאמר ויקחו את כתונת יוסף וישחטו וכו': וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו (י) לפי שהמוסכם מדעת כלם לתת לו שארית ופליטה מה. ויעבור והנה איננו חרד בפניהם חרדה גדולה שמא בפתע נאכל מחיות רעות ואולי שחשדם עליו. וישלחו את הכתונת וכו' ויכירה ויאמר וכו' יעיד כי כאשר חשבו כן נתדמה אליו וגזר כתונת בני זה מה שיחייב שחיה רעה אכלתהו וכו' כמו שאמרנו. (ט) ולזה נתייאש מהבקשה והחפוש אחריו כמו שרצו. הוא דכתיב ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ומים רבים דמאימתי מתאבלים על ההרוגים משנתייאשו מהם (שמחות פ"ב ה' י"א) ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וכו' למה שנתרחק זה המעשה ממה שיסדו דוד באומרו (שמואל ב י״ב:כ״ג) ועתה מת למה זה אני צם וכו' כמו שביארנוהו בשער הקודם לזה אמרו ז"ל (תנחומא ויגש) שלא היה מתאבל אלא על עצמו שהיתה קבלה בידו שאם ימות אחד מבניו בחייו שירד לגיהנם. ועל זה אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ומזה הענין וצורך מציאות כל השבטים יחד להיות בנין בית ישראל על מכונו ידובר בשער ל"א ב"ה: ויש שאמרו (ב"ר פ' פ"ד) שלא נגזרה גזירה שישתכח מהלב רק המת ממש. אבל לא על החי כסבור שהוא מת. (יא) והנכון בעיני גם כן כי מצד יראת שמים לא קבל התנחמות ממנו. כי ראה שבעונו מת בנו ואם יתאפק מצערו ויסירנו מלב יצטרך להוסיף לו מכה רבה על זאת כדרך שעושים למי שמכין אותו מכת מרדות ולא יוסר בא' שמכין אותו עוד. והוא מה שפירש הכתוב באומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ירצה כי מיאונו להתנחם היה לפי שרצה לרדת באבלות בנו זה שאולה ולא יצטרך לחדש עליו אבל אחר בטרם ימות. וזה אינו קריאת תגר אבל היא כוונה רצויה ומדה שלמה והעושה בהפך זה הוא כפורע שטרו ואינו קורעו וכו'. וזה עצמו אמר איוב אם אמרי אשכחה שיחי אעזבה פני ואבליגה יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני (איוב ט'). והכוונה רצויה והפירוש מבואר: והמדנים מכרו אותו וכו'. יאמר שכבר נגמרה כוונתם במה שהורידוהו למצרים מקום מלא כשפים שאין עבד יוצא משם לעולם. אמנם שכבר היתה עליו שם יד ה' במה שבא אל יד פוטיפר סריס פרעה וכו' אשר היתה סבה ראשונה למלאת דבר ה' בחלומותיו אשר סיפר להם. אמנם לפי שעברו עליו ימים ולא שמעו ממנו דבר נתייאשו ממנו ולא היה עוד דעתם אליו. וגם כי באו אחר כך מצרים מפני הרעב לא זכרו ולא שתו לבם שחשבו שהישמעאלים מכרוהו או הוליכוהו לארץ רחוקה מאד וה' העלים מהם למען הקימו מזימות לבו להורידם לצורך הצירוף והזקוק להיות ראויין לעבוד את ה' בצאתם משם כמי שכתב בתורה האלהית בראש עשרת הדברים (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו' כי הוא היה המקום הראוי והנאות לכל האותות והמופתים אשר יעשו שם לפרסם שמו ית' בעולם. (ד) וזהו מה שכוונו ז"ל באומרם (תנחומא וישב) שכללו האל יתברך עמם בזה המעשה ושנכנס בחרמותם כביכול שאלמלא לא החרימו הם על הסוד היה לו יתברך להחרים לקיים עצתו הנפלאה עם היות שלא היה מהכרח שתעשה על ידם ועל האופן ההוא כמו שאמרנו והנה לזה שכונתם לשם שמים לא היו ראויין לעונש כלל אבל היה להם שכר טוב בעמלם. ויהי בעת ההיא וירד יהודה וכו' (יב) אחר שהראה בספור הראשון זה השיעור מזה הענין הנפלא רצוני מהגיע הכוונות הכוללות ממפעלות אלהים עם שלוח הבחירה האנושית לגמרי סמך זה הספור השני אשר יתבאר זה ממנו ביאור יותר חזק ומבואר וזה שאין ספק שהיתה מחשבה כוללת אצלו יתברך להוציא מיהודה ותמר הזרע אשר יצליח לעשות מלוכה בישראל כי היא היתה הגונה לזה אם מצד עצמה ואם מצד היותה בתו של שם כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ה). והנה בעת שרצה יהודה להפרד מאחיו כי לא יוכל לראות ברעה אשר ימצא את אביו בימי אבלו הניע לבו אותו לנטות עד איש עדולמי ושמו חירה וכבר נתחדשה בזה סיבה קרובה לקחת לו את תמר לאשה כי שם ביתה. (יב) אמנם נתרחק הענין לנטות יהודה אחר רצונו ביופי ובממון כמו שמשמע באומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה ויבא אליה כי ראה אותה יפה ובת איש מיוחס מסוחרי הארץ ולזה היה מה שהיה מהיות בניה רעים וחטאים לה' מכל מקום כבר חזרה מחשבת הש"י להקרב כשראה יהודה ליקח אשה לער בכורו ושמה תמר אמנם מחשבתו של ער ובחירתו הרעה התנגדה לזה אשר מנע ממנה פרי בטן בצד מהצדדים כמו שיובן מהענין עצמו וכמו שקיימו חכמינו ז"ל (יבמות ל"ד:) (יג) והנה בן נח המבטל פריה ורביה חייב מיתה שהרי היו מצווין על פריה ורביה ואזהרתם זו היא מיתתם ולזה וימיתהו ה' ועם היות שכבר נתרחקה בזה מחשבתו יתברך לא הקפיד ולא נשאו פנים וכבר חזרה המחשבה האלהית להקרב כשאמר יהודה לאונן בוא אל אשת אחיך ויבם אותה וחזרה ונדחת לבחירת אונן הרעה גם הוא דכתיב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו כו'. (ג) ואחשוב שענין שבושו היה שחשב שלא חלה מצות פריה ורביה על זקיקת יבמים כיון שהזרע אינו לעצמם אלא להקים שם לאחיו ושהוא אינו מצוה לפרות לזולתו ולזה שלא ימות גם הוא כאחיו שהשחית הזרע שהיה לו והנה טעה בזה. ועוד שכבר היה לו אשת אח שלא במקום מצוה וחייב מיתה מדינם שהיו מצווין על העריות. (יד) ומעתה נדחית מחשבה זו מדעת יהודה עד יגדל שלה ואין כונתו לשיהיו לו שלשה עשר שנים ויום אחד רק שיגדל ויבא בימים ויקנה דעת ויראת שמים לבלתי יחטא במה שחטאו אחיו וימות כהם וזאת היתה דחיה שאין לה גבול דסבר כיון שנדחית נדחית והרי היא השטאה בטענה. והנה שמות הבנים האלו הוכיחו על סופן. ער. כלומר כתבנו את האיש הזה ערירי גבר. אונן כי נפשו עליו תתאונן ותאבל. (יב) ושלה גם המקום אשר ילדתו אמו בו מסכימים למה שבו השלה וכזב יהודה אביו בתמר באומרו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני והיה בכזיב כמו שאמרנו. ובמדרש (ב"ר פ' פ"ה) ער שהיער מן העולם. אונן שהביא אנינה לעולם. שלה פסקת. ואשר אמרנו הוא הנכון. והנה עם זה כבר היתה יושבת תמר שוממה בית אביה עד שנאמר וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה כו' ויוגד לתמר כו' ותסר בגדי אלמנותה כו' לפי שלא הבינה תמר ממה שאמר לה יהודה עד יגדל שלה בני רק הענין הראשון וראתה שכבר הגיע זמן ולא נשאו וחשבה שמא שכחה מלבו (טו) לזה הסכימה בדעתה להסיר בגדי אלמנותה מעליה ולהתכסות בצעיף נאה ולהתקשט ולהזדמן לו במקום קרוב לעירה שהוא על דרך תמנתה כדי להתראה לפניו ביום נחמתם ושמחתם אולי תשא חן וחסד לפניו ויצוה אותה ללכת עמהם ומתוך מזמוטי השמחה יתננה לו לאשה. והנה זאת באמת היתה עצה טובה והגונה אלא שנמשכה באופן אחר שנאמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה לא שכסתה פניה לשם זנות כי כאשה צנועה ועצובת רוח באה לשם והנה היא כסתה פניה כמנהג הנשים הכשרות כסבורה שכשיבא שם יהודה או אתר מהבאים עמו יגשו אליה וישאלו אותה מי את או אנה תלכי ואז תשיב אמריה לו ויכירוה וימשך מה שעלה על לבה אמנם כסוי פניה זה היה סבה שלא הכירה וחשבה לזונה מצד מקומה ובלי שום שאלה וחקירה מיהר לומר אליה הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו היא והנה היא בשומעה את דבריו שנשתנה הענין אל מה שלא עלה על לבה ראשונה ולפי שכבר היה הדבר ההוא מותר בימיהם למצות ייבום בחרה בודאי של חמיה יותר מספק של בנו והשיבה לו דבר על פי דבריו ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי כדי לקבוע בלבו מה שחשבה לזונה ולא יתן לב להכרתה וגם להמציא סימנים נזכרים ונעשים ביניהם להיות עדות בידה לעת הצורך והוא כי לכל זונות יתנו שכרה לאחר מעשה וזו שאלה קודם ולא עוד אלא שלא האמינה בו בשישלח הגדי בלא ערבון ועוד העזה פניה לקחת מאתו החותם והפתילים והמטה וכל זה ממה שיורה ספורו שלא היתה כונתה רק מצות הייבום ולהקים זרע מהאיש החשוב ההוא ולבנות ממנו בית מלכות בישראל וכמו שנאמר ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. וכבר דברנו בראשונה ברמזים הנוראים שהכניסה רוח הקדש תחת דברי פשרתה וכבר השתדל יהודה הערבון מיד האשה כדי שלא ימצאו כלי תשמישיו בידה מפני הגנאי וכשלא מצא אמר תקח לה פן נהיה לבוז מצד פרסום הבקשה ואם מצד אמות דברו כבר שלחתי הגדי הזה שהוא טוב ובידך שאתה איש חשוב ולא מצאתה ומה יש לי עוד: ויהי כמשלש חדשים וכו'. לפי שהיתה שומרת יבם היתה במיתה אצלם ואולי שהיה מנהגם להחמיר על האשה בשריפה והודיעו הדבר ליהודה אם אולי בא אליה הוא או שלה בנו כי לשניהם הותרה בזמנם ונפטרה מהמיתה. והוא אמר הוציאוה ותשרף (טז) כלומר אנחנו לא קיימנו בה מצות יבום לפיכך עשו מה שתרצו ולזה היא מוצאת וכו'. והראשונים (רמב"ן וישב) למדו מכאן שהיה יהודה שר ושופט בארץ. ואין צורך. אלא שכיון שאמר יהודה שלא היתה ידם בה היו מוציאים אותה לשריפה בדינם ורבותינו ז"ל אמרו כי היתה בתו של שם והיה כהן לאל עליון ודינה בשרפה כמו שאמר הכתוב את אביה היא מחללת באש תשרף. ואיפשר כי היה זה בדינם כמה שאמרו המושלים מי שאש התאוה להבתו מהר תעבירו באש וטהר: והיא שלחה אל חמיה מצד אחר שלא ידעו השופטים לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה וכו' הכר נא וכו' וכשהכיר הדבר והודה שהיה ממנו פטרו אותה מדינה כי לה הצדקה ולו בושת הפנים אם במה שכבר שאלו את פיה וכחשה ואם במה שנתפרסם שכיון בה לביאת הפקר כאחד הרקים. וזה שאמר צדקה ממנו (טז) ירצה אף על פי שצדקתי במעשה הזה כיון שנזדמנה לי אשתי אבל היא צדקה יותר שנתכונה לשם שמים וכמו שאמר רב חייא בר אשי אנא מיהא לאיסורא איכווני (קדושין פ"א.) ולזה נחשבה לו הודאה זו למצוה כמה שאמרו ז"ל בכמה מקומות (סוטה י':). והנה על צדקת האשה הזאת ויושר לבבה במעשה הזה שהיה ברגלה ממנו שמץ דבה אמרו הזקנים בשער בית דינו של יהודה כאשר לקח לו בועז את רות המואביה לאשה אחרי אשר באת אליו אל הגורן בעוד לילה ושכבה בחיק ואמרה (רות ג׳:ט׳) ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה כסבורים שיש לו עליה שום חשד של פריצות אמרו לו יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וכו' ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה וכו' (שם ד'). ירצה לא תחשוב עליה שום דופי על זה כי מאת הש"י היתה זאת ויתן ה' אותה עם שהיא מעצמה באה אל ביתך לשכב בחיקך כרחל וכלאה אשר יצאו גם כן בצד מה מדרך י:צניעות לקיים זרע מהצדיק זאת אומרת (בראשית ל׳:א׳) הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וזאת אומרת (שם) אלי תבא כי שכר שכרתיך והיתה צדקתם עומדת לפניו יתברך עד שבנו שתיהן את בית ישראל ועוד יהיה ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה ע"י שישבה בפתח עינים על הדרך ומסרה עצמה לחמיה כסבור שהיתה זונה וכבר רוח הקדש העידה שממנו יתברך יצאו הדברים (מכות כ"ג:) שנאמר צדקה ממני. והנה הביאו דוגמתה אם במעשה ואם ביחס שכלן היו ראשונות לקרבתם תחת כנפי השכינה וכבר כתבנו זה בפירוש המגלה ההיא. ולא יסף עוד לדעתה לפי שיהיה עול אצל שלה בנו שמנעה ממנו ולקחה לעצמו: ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה (טו) גם זה נראה מהשגחת הש"י במעשה הזה שתתעבר בביאה ההיא משני בנים להקים שם לשני אנשיה המתים ואע"פ שזקיקת יבם אחד אמרה תורה ולא זקיקת שני יבמים (יבמות ל"א:) אפשר דבמקום יבום האב וזמנו שאני. והעד המוכיח על זה מה שתחשוב התורה בכל מקום (במדבר כ"ו) בני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען כי מה תועלת בזכרון המתים שכבר מתו זה כמה שנים מבלי שהיה בזכרונם שום טעם כבני אהרן שהיו נזכרים (שם) לפי שהגיע לכלל כהונה ולהודיע למה נתכהן אלעזר תחת אביו והוא כי מתו נדב ואביהו ובנים לא היו להם והפלא מה שכתב בפר' פנחס בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם לשלה משפחת השלני לפרץ וכו' הורה שעקר בני יהודה ותולדותיו היו ער ואונן והוא בסוד הייבום. ואולי שלסבה זו נתרוצצו הבנים בעת לדתה כי לכל אחד מן המתים היה דין קדימה אל הייבום בצד מה כי ער הבכור כבר זכה ראשונה אלא שנתרוקנה זכותו אחרי כן לאונן להיותו אחרון. ואצל בכירת יעקב כתבנו שמשם ואילך לא היתה בכורה בלי שום תגר. והנה קשרה המילדת השני על ידי זרח כסבורה שהיא נותנת סימן על הבכור כדי שלא יתערבו ואחר היה סימן לקטון: The author wonders why Rashi accepts as facts matters that even the Midrash only voices as a suspicion. (1) "Israel loved Joseph because he was a ben zekunim, son of his old age. When the brothers saw this they hated him." Here we find that the real reason for their hatred was not related to his tale bearing, something they recognized as being due simply to his immaturity. They believed that Jacob's love for Joseph precluded Jacob from loving them. The letter mem in the words mikol banav, is to be understood like the letter mem in the words ma-asser mikol meaning "a tenth of all." Here too the meaning would bem "The brothers saw that of all his sons, Jacob loved Joseph." They all felt relegated to the status of sons of concubines vis a vis Joseph. Being aware of the status of Ishmael in Abraham's household and Jacob's own status in Isaac's household when compared to Esau, his father's favorite, the brothers concluded that they themselves were to be excluded, and that the colored coat was evidence that Joseph had been selected to be the carrier of the tradition. Had they been right, they could have attempted to obtain a blessing by deceit, just like their father Jacob had done. In that case, they would have concealed their feelings towards Joseph. In fact, however, their hatred was confined, at least initially, to their inability to talk to Joseph peaceably. (6) When Joseph started having dreams and revealed the nature of his thinking by prattling on about them, the hatred intensified and brotherly love receded still further, until finally no more is said about hatred, but we hear only about jealousy. Thus a plan was formed to take action against the object of their jealousy. We find something similar in the relationship between Saul and David. Saul's jealousy was stirred into action by the growing success of David (Samuel I 18,14-16). The dream in which Joseph saw his brothers' sheaves of grain bowing down to his own sheaf reflected the fact that when later on the brothers encounter Joseph on their first trip to Egypt, they paid homage to him since they were in need of obtaining grain from him. At that time, they did not bow down to Joseph per se, since they were unaware of Joseph's identity at that time. In the second dream, reference is made to the time when they would pay homage to him as a ruler over them. Perhaps they ridiculed him when they said, "Do you want to be king over us?" meaning that such a thing could never be until their descendants had increased sufficiently to warrant establishing a nation and a monarchy. Or, they asked, "Do you wish to rule amongst us?" As Onkelos suggests, they accused Joseph's dreams as reflecting his fantasies during his waking hours. Once the brothers had convinced themselves that they were permitted to dispose of Joseph, or were even duty-bound to do so, they planned to do it far away from home so as to have a free hand and not be inhibited by the proximity of their father. Nablus is approximately a day's journey from Hebron, and they knew that Joseph would visit from time to time. Midrash Rabbah's suggestion is that from the word et, it is clear that the brothers' primary concern was to "tend to themselves." A new element into the frequent visits by Joseph of his brothers is introduced. Previously, due to the brothers grazing their sheep in the vicinity of Hebron, Joseph would visit by day and be back home by evening. This was no longer the case. No doubt, Joseph had not planned to stay away longer than necessary and to report back to his father. Since G-d did not want lo postpone His plan, He assisted Joseph when Joseph left the beaten trail not having found his brothers in Nablus and went to look for them. Joseph imagined that the man whom he encountered who seemed to know who he was, would certainly know where his far more famous brothers were. This is why he said merely, "I seek my brothers," without bothering to identify the brothers further. Sometimes G-d uses the very efforts man makes to thwart His plans as instruments to advance His plans. This is what Joseph had in mind when he said at a much later stage, "G-d intended for the good what you had intended for evil." The apparently superfluous words of the angel, "They have moved from here," give rise to the comment of our sages that they had severed brotherly relations with Joseph, and that their very departure from Shechem (Nablus) was proof of this. What the man meant to tell Joseph was that the brothers' departure itself was far more relevant than the place they had moved to. (2) The brothers' attitude towards Joseph was unanimous, though they disagreed on the method of implementation. Each of them considered how to rid themselves of the evil forces that they felt Joseph represented. In Jeremiah 18,18, we find a similar dilemma facing those who wanted to silence the prophet. Their course of action was "let us go and bad-mouth him, then we will no longer have to listen to his rebukes.” They too wanted to avoid laying a hand on him directly. (3) The brothers had intended that disposing of Joseph should not bring any further consequences. Had they given the impression that robbers had attacked him, surely the robbers would have taken the colored coat, but would have left the body. This would have set off a hunt after the robbers. The idea of putting him in a pit and preserving the coat would explain that no remains were found, and would prevent a search being instituted. In this way they would escape retribution by their father. They hoped to escape retribution by G-d by saying, "Let us see what will happen to his dreams!" What they meant was that if his dreams had indeed been Divine messages, they were anyways powerless to prevent their realization. If Joseph's dreams would be realized, at least they would know that they were meant to be realized. In that event, G-d Himself would prevent them from actually becoming guilty of bloodshed. If, on the other hand, G-d would not save Joseph, the brothers would feel at ease for having opposed their father whose love of Joseph they considered misplaced, and it would have proved to Joseph they considered misplaced, and it would have proved to them that Joseph had deserved his fate. (7) Jacob may have chosen that day since he had heard the brothers had decided to graze their flocks so much further from home. (9) Reuben may have hoped to dissuade Joseph from his mode of behavior and to save him in that manner, although in order to get his way with his brothers, he had to use more devious language to conceal his plan. Reuben explained to his brothers that they must make allowance for the possibility of a natural means of Joseph surviving, if they wanted to escape responsibility for having murdered him. Relying on G-d performing a miracle to save Joseph is not enough to claim that not only the brothers' will but also G-d’s will had been done, should Joseph die as a result of their actions. Rashi's comment that verse twenty-two had been said by the holy spirit, means that the second part of the verse is a report to us, the readers, not of the conversation that took place between Reuben and his brothers, but that the Torah added this line as evidence that Reuben was not lying when he said to the brothers in 42,22, "I told you not to sin against the lad!" The caravan looked like a typical Ishmaelite caravan from the distance, but on closer inspection turned out to be a group of Midianites. Since the former usually carried merchandise down to Egypt, Yehudah suggested they sell Joseph to the Ishmaelites. Later they recognised the Midianites, a special branch of the tribe of Ishmaelites. Since Yehudah had not been aware of everything Reuben had in mind, namely to bring Joseph back to their father, he advised in keeping with the expressed intention of Reuben, that they refrain from laying a hand on Joseph themselves, and that they merely sell him. Since Joseph was their flesh and blood, they did not want to become guilty of murder, did not even want indirect guilt on their conscience. (8) In order to forestall any search or further inquiries, they then treated Joseph's colored coat in such a way that the impression would be created that he had fallen victim to a ferocious beast. Jacob's mourning was indicative of his despair to ever see Joseph again. The contrast between Jacob's behavior and that of David, when the latter lost his first son by Bat Sheva, is explained in Midrash Tanchuma Parshat Vayigash (compare Samuel II 11,12). (10) Jacob mourned himself, having a tradition that should a son of his die during his lifetime, he, Jacob, would end up in purgatory. This accounts for his reference, "For I will go down to my son to she-ol," the latter word meaning gehinnom, i.e purgatory. This subject and the need for all of his twelve sons to play their part in the founding of the Jewish nation is discussed in Chapter 31. Jacob hoped that this would be the last and only mourning he would have to observe before his death. In this way, his refusal to be comforted was not a complaint against what fate had decreed against him. Since Jacob was aware that his son must have died because of a sin he had committed, and that this in turn reflected on the manner in which he had raised him, acceptance without further mourning would indicate that he, Jacob, had not been sufficiently chastened by what he had suffered, and that just as in the case of makkat mardut, lashes imposed by Rabbinic tribunal for a person's obstinacy in not submitting to the Rabbis' decision, a further series of lashes is administered until the victim changes his attitude. Jacob was afraid then that if he did not mourn sufficiently he might be in line for further chastisement. This is similar to what Job says (Job 9,27-28), "Should I say I will forget my complaint and comfort myself, I am afraid of all my sorrows, I know that You will not acquit me." Anyone acting differently would be like someone whose I.O.U. had been paid off, but had not been destroyed by the creditor. The brothers' intention had been fulfilled as soon as Joseph was sold to Egypt, a country from which slaves could not escape. Thus the brothers were no longer worried about Joseph's dreams becoming realized. Even when they came to Egypt during the famine, they never thought of him in that connection. G-d had to put in motion all these events in order for Israel eventually to become fit to become G-d’s chosen nation once they would leave Egypt. If the brothers were not punished, it is not because they were not free to do otherwise, but because they acted freely, convinced that their conduct was justified. (4) Midrash Tanchuma, which pictures G-d as having been involved in the brothers' plan, wishes to direct our attention to the fact that the ultimate benefit which accrued to the brothers from their action, is proof that it enjoyed Divine sanction, and that if the brothers had not done what they did, G-d would have been forced to seek other means to set in motion a chain of events leading to similar results. After the lesson we have learned from the first story about events showing a dovetailing of G-d’s plans with the freely executed actions of man, the second is even more impressive. (11) It demonstrates that G-d wanted the founder of Jewish royalty to be born from a union of Yehudah and Tamar. The latter was a fit mother for royalty both because of her conduct and because she was a descendant of Shem, the king of Salem (Bereshit Rabbah 85). Yehudah, being unable to watch the grief of his father, had moved away and befriended Chirom. This association led to the selection of Bat Shua as his wife, Yehudah's motivation apparently being a combination of financial and esthetic considerations. Since Bat Shua was from a distinguished family, her ancestry is mentioned in spite of her own name not being revealed. (12) Had Yehudah paid more attention to the personality of his wife, his sons would presumably have turned out better. When he got around to selecting a wife for his oldest son Er, he chose better than for himself. This, however, failed to inspire his son, and that is the reason the latter avoided procreation with Tamar. Since the duty to procreate is universal, and since there is no need to spell out the penalty as a warning, Er died for his sin of omission. In this way, what appears to have been G-d’s plan, namely to produce the source of Jewish monarchy through the union of Yehudah and Tamar, seems to have suffered a setback. Onan also refused to have children with Tamar, being aware that any offspring from her would not really be considered as his own. G-d’s plan thus appeared to have suffered a further setback. The participants' free choice was the cause of these delays in carrying out G-d’s plan. If Onan felt that children with Tamar would not be counted as his children, seeing they would be from a levirate union, having relations with his sister-in-law for purposes other than procreation would be incestuous and thus punishable by death. (13) Now Yehudah's plan for a union between his remaining son and Tamar was postponed due to Sheylah's tender age. He wanted to wait for Sheylah to attain both physical and spiritual maturity so that when he would eventually marry Tamar, he would perform his marital duties properly. As far as Yehudah was concerned there was no specific time-limit for the postponement of the marriage between Sheylah and Tamar. Tamar did not feel that she needed to accept such delay silently. The names Er and Onan are suggestive of their respective deaths, arirut meaning barrenness, whereas aninut conveys the pain and anguish caused one's progenitors through one's untimely death. The name Sheylah suggests the disappointment in store already at his birth in a disappointing, illboding place (38,5). Meanwhile Tamar was waiting, widowed, for Sheylah to attain manhood and for her to become his wife. (14) She had not been aware that Yehudah had had a different timetable in mind for her marriage to Sheylah than had applied when she had been married to Onan. In removing her widow's garments, Tamar had planned to remind Yehudah of his promise in the event he had forgotten same. Covering herself with a veil, adorning herself, and placing herself at a site where she hoped to encounter her father-in-law on the way to Timnah, she hoped to find favor in his eyes so that she would be given to Sheylah. Her plan was sound, and she had no reason to think that Yehudah would suspect her of being a harlot, seeing that both her garments and her veil indicated her chastity. It had not occurred to her that Yehudah would suggest a sexual relationship without even inquiring after her name, i.e. who she was. Since according to the laws existing at that time, a union with one's father-in-law was permissible, Tamar preferred the certainty of the union offered now to the uncertainty of a union with Sheylah in the future. She asked Yehudah for a proper token of his esteem so as to have future evidence of the validity of the union now taking place between them. Since it was customary to pay off harlots after they had performed their part of the bargain, Tamar's insistence on a pledge before the union, marked her as different. Her insistence on receiving personalized items as a pledge, made it obvious that she was only concerned with the performance of the levirate act of marriage to produce offspring from this distinguished man. Yehudah's endeavors to retrieve his ring and staff to avoid being involved in a scandal and his desisting eventually to avoid drawing too much attention to himself petered out since he had made a sincere attempt to pay the promised young goat. The statement by the townspeople nearby that there had not been a harlot in their neighborhood proves that it had been Yehudah who had jumped to the wrong conclusion about the veil Tamar had covered her face with. Since Tamar's status was one of shomeret yibbum, waiting for consummation of the levirate marriage, her pregnancy led to her death sentence in accordance with the laws of infidelity governing that region. (15) Possibly, both Yehudah and Sheylah had been informed, since they were the only ones with whom Tamar would have been permitted to have sexual relations, and whose admission to such relations would have saved her from being burned. Yehudah's statement "Take her out and let her be burned," means "We did not have relations with her, therefore we cannot save her from her penalty.” Tamar did not send her pledge to Yehudah via the judge so as not to embarass him in case he wanted to own up and declare his being responsible for her pregnancy. Yehudah's statement "She is more righteous than I," reflects that what he had done to her had been quite legal, since she had been fit to become his wife, that Tamar also had acted with the proper intention so that not only the act had happened to be legally in order. This is the reason then that his admission was so praiseworthy. The praiseworthy conduct of Tamar was commented upon many hundreds of years later, when Boaz had become the father of Ruth's child, the latter having invoked the same kind of right Tamar had once invoked (Ruth 4,12). Both are portrayed as having been motivated by the purest and most noble intentions. The fact that both of these women played a major role in the founding of the davidic dynasty can only reflect Divine intervention. Our sages, in their deep insight, comment when interpreting the words "She is more righteous than I" that this comment was made by heaven to show that the turn of events was not haphazard, but the outcome of heavenly planning. Yehudah did not continue to live with Tamar, seeing that he would thereby commit an injustice against his son Sheylah whom he had denied Tamar only to take her for himself. The twins Tamar gave birth to reflect heavenly planning at work also, since through a single act of union Tamar produced seed for both her deceased husbands. If, whenever the Torah mentions Yehudah's offspring, the two sons who had died prematurely are mentioned, we may infer that there is a reason for this. True, Aaron's two sons Nadav and Avihu are also mentioned on frequent occasions after they had died, but in their case the reason is to explain why Aaron's younger son became High Priest after him. Their names being mentioned is not as strange, therefore, as the repeated references to Er and Onan. To have these two long deceased sons mentioned in the census taken in Numbers 26,19 may therefore be explained by their having lived on in the persons of Peretz and Zerach respectively. Perhaps the struggle described about each of the babies wanting to be the first to be born suggests that each one wanted to replace Er and Onan vicariously, both of whom had had to wait a long time to be re-incarnated in this fashion. We have explained earlier that ever since Jacob's time, natural birthright was something that has been fought over. The midwife who thought that she was earmarking the firstborn when she tied the string on his hand, stood corrected when the firstborn turned out to be the younger one after all.

ובמדרש (ב"ר פ' פ"ו) ויהי ה' את יוסף אמר ר' יהודה משל לבהמי שהיו לפניו שתים עשר בהמות טעונות יין נכנסה אחת מהן לחנותו של עכו"ם הניח אחד עשר והלך אחריה אמרה ליה מה אתה מניח י"א והולך אחר אחת אמר ליה אלו ברשות הרבים הם איני חושש שלא יעשה יין נסך אבל זו שנכנסה לחנותו של עכו"ם אני חושש שיעשה יין נסך כך אלו גדולים וברשות עצמם אבל זה הוא קטן וברשותו של עכו"ם לפיכך ויהי ה' את יוסף. וברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מאת כל איש כפי מה שיאות לו. וכבר קפץ עליו ענין מנגד אשר היתה סבה להסירו מגדולתו ולהשפילו והוא נמשך מהרצון הנפסד של אשת אדוניו ומטוב בחירתו שהכל היו רשאין עליהם כי היא נצחה מיופיו ואמרה לו שכבה עמי והוא עומד בתומתו ותשב באיתן קשתו וימאן ויאמר וכו' הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי איננו גדול בבית הזה ממני וכו'. ירצה אין איש בארץ אשר יחטא בכדומה לזה רק למלא נפשו באי זה דבר מהמועיל או הכבוד או הערב ואני לאיזה מהם אתכוין אם אל המועיל הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכו' ואם אל הכבוד איננו גדול בבית הזה ממני וכו' ואם אל הערב ולא חשך ממני מאומה מכל אשר יתאוה כי אם אותך ובאשר את אשתו לבד ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. ירצה אם ימשך שום תכלית מאלו הנה יהיה המעשה מכוון אליו בעצם וימשך החטא במקרה ואע"פ שיהיה פועל רע לא יהיה רע בהחלט אבל כשלא ימשך שום תכלית מהפועל זולתי החטא לאלהים הנה היא רעה גדולה שאין לה שום טענה של מחילה ואין להסכים עליה בשום פנים. הנה הוא השיב אמרים נכוחים וישרים אבל לא ערבו לחכה כי עזה כמות אהבה: ויהי כדברה אליו יום יום ולא שמע אליה קרה מקרה שבאחד הימים שהיתה מפתתו בבואו אל הבית לעשות מלאכתו לא היה איש מאנשי הבית שם בבית המיוחד אשר היו שניהם וכאשר נתייחדו שניהם תפשתהו בבגדו והחזיקה בו כדי שלא תצא ריקה מאתו והנה הוא לא ראה צד אחר להמלט רק להשמט עצמו מן הלבוש ולהניחו בידה ולצאת החוצה במקום אשר יראוהו אנשי הבית ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה משולל מבגדו העליון שלא כמנהגו (יו) חשבה בלבה שהוא יגיד הדבר לתת טעם לצאתו כדמות בורח ולזה קדמה וקראה בקול לאנשי הבית ואומרה ראו הביא לנו וכו'. והנה מפני שמציאות הבגד בידה היא ראיה גדולה אל האמת לזה נתנה אמתלא לדבר באומרה ויהי כהרימי קולי ואקרא וכו'. הטעימה בדבריה כי בעבור שיהיה קל לנוס עזב בגדו אצלה אבל לא אמרה ויעזוב בגדו בידה כי אם היתה היא האנוסה בגדו בידה מאי בעי: ותנח בגדו אצלה וכו' כי רצתה לטעון עליו מהטענה עצמה שהיא בבגדה וזו היתה ערמימות מאתה וגם להטעים טענתה לאנשי ביתה תחלה כי אחרי כן יהיו לה לראיה ולזה נאמר ויהי כשמוע אדוניו את דברי אשתו וכו' ויחר אפו ויקח אדני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסהר וגו'. ועם שזה הענין היה מנגד לגדולתו של יוסף. לסוף לא הספיק למנוע הטוב כי מבית הסורים יצא למלוך כי קרה גם כן מהפעולות האנושיית אשר יעשה אדם לחטוא בהנה אם מפאת הרצון או רוע הבחירה שחטאו משקה מלך מצרים והאופה וכו' ויפקד שר הטבחים את יוסף אתם וכו' ויחלמו חלום וכו'. וכבר הגיע משלמות שירותו וזריזותו שהיה מסכים לבקר אותם בבקר בבקר לדעת מה יעשה להם עד שהיום ההוא ראה והנם זועפים ושאל להם מדוע פניכם רעים היום ולהיות דעתם קרובה אליו לסבה שנזכרה החשיבוהו לומר לו את אשר בלבבם ולהודיעו את צערם. ויאמרו אליו חלום חלמנו ופותר אין אותו כלומר שבעבור היותם אסורים שם אין פותר מצוי להם כמו שהיה אם היו ברשותם שהיו מבקשים מחכמי מצרים וחרטומיהם. ואז נמצא מקום לחזור הכוונה האלהית למעמדה ולעמוד לו בעת צרתו להושיבו עם נדיבים עם נדיבי עמו. וזה שעור מה שרצינו אליו בזה החלק אשר בו נתבאר הדרוש האלהיי שזכרנו. ואחר זה נבוא אל מה שנעזר מהשפע האלהי בענין החלומות ופתרונם ונכלול בחלק אחד חלומות הסריסים ופתרונם וחלומות של פרעה ופתרונו שהעניינים נמשכים זה לזה ולגבי יוסף חלום אחד הוא גם כי מה שיחקר מהם ראוי להיות דרוש אחד כמו שיבוא: In discussing the care G-d took to make Joseph successful in Potiphar's household, Bereshit Rabbah 86 quotes the parable of a wine trader who had twelve animals all loaded with wine, one of which had entered a store. Since he did not have any assistants, the trader entered the store, leaving the other eleven beasts unattended. When asked how he could leave eleven animals and their loads unsupervised, he replied that the eleven in the public domain were unlikely to become contaminated, whereas the one animal which had entered private quarters was in greater danger of becoming contaminated. This is the reason G-d displayed more supervision of the life of Joseph. His surroundings were more likely to influence him negatively. The fact that Potiphar employed Joseph inside the house brought Joseph's talents to his attention more quickly, and impressed upon his master that he had secured himself a servant whose success reflected Divine guidance. Joseph's good looks endangered his chastity, since his master's wife desired an immoral involvement and Joseph must have been flattered by her attentions. In resisting her advances, Joseph made several points. Firstly, he argued that committing such a sin, unless one benefitted from it, would be inexcusable. There are three areas in which compliance with Mrs Potiphar's suggestion could be advantageous to Joseph: 1) He might advance his career. 2) He might be elevated in status within the household. 3) He would indulge his sexual appetites. In refusing to comply, Joseph pointed out that none of these three benefits would apply to him (38,8-10) since 1) his master had not withheld anything from him and had entrusted everything in the house to him, his career could hardly be advanced any further. 2) There was no one more honored than he in that household. 3) His master had not denied him any outlet for his sexual needs, his legitimate physical desires. For these reasons, compliance with the immoral suggestion of Mrs. Potiphar would be a sin against G-d which could not even be excused on the basis of someone not being able to cope with his carnal urges. In fact, there was no greater wrong a person could commit. How could he allow himself to become so guilty in the eyes of the Lord? Joseph's answers, based on philosophy, theology, did not end the matter. Since the power of love is strong, the day came when the fact that the two were alone together in the house gave Mrs. Potiphar a chance to press her advances on Joseph. (16) This left Joseph no choice but to leave his clothing in her hands, instead of himself. Leaving the house in his underwear, in full view of other members of the household, created a stir. Since Mrs. Potiphar did not trust Joseph's discretion, feared him telling his part of the story first, she tried to forestall him by twisting the truth to suit her purpose, using Joseph's garments as incriminating evidence. She claimed Joseph had left his garments to flee faster, since he had reason to believe that her cries would bring people to the house to assist Mrs. Potiphar fight off her alleged rapist. Though this episode again resulted in Joseph's fall from grace, even his stay in jail could not prevent him from realizing his ultimate destiny of becoming royalty. His sincerity, his dedication to any task entrusted to him, quickly advanced him even within the jail, until two ex-ministers consulted him about their dreams. This again afforded G-d an opportunity to advance Joseph by natural means, and to put him in a position to execute His Master Plan. We have tried to show how the freedom exercised by all the players in our drama nevertheless contributed to the realization of the Master Plan G-d has for historic developments.