יבאר עד היכן יד החריצות צריכה להשתדל בקירוב המועיל ודחוית הנזק. ושהחסרון בזה יביא חסרון בחוק ההשגח' האלהית עליו: ON THE NEED TO EXHAUST ALL MEANS OF SELF-HELP BEFORE LEAVING THINGS TO DIVINE INTERVENTION.

במדרש (ב"ר פרש' ע"ו) אמר ר' פנחס בשם רבי איבו שני בני אדם הבטיחם הקב"ה ונתיראו בחור שבאבות ובחור שבנביאים, בחור שבאבות זה יעקב דכתיב (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה והבטיחו הקב"ה דכתיב (בראשית כ״ח:ט״ו) והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו' ונתירא דכתיב וירא יעקב מאד וכו'. בחור שבנביאים זה משה דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ג) לולי משה בחירו וכתיב (שמות ג׳:י״ב) כי אהיה עמך. ונתירא שנאמר (במדבר כ״א:ל״ד) ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו למי אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתירא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה: Bereshit Rabbah 76 (summary) relates that we find two outstanding people, each of whom had received specific assurances from G-d, display fear of the outcome of encounters concerning which G-d had promised His guidance. The two are Moses, when he confronted Og, and Jacob, when he confronted Esau. Moses had to be reminded by G-d concerning Og "do not be afraid of him;" Jacob, though promised G-d’s help against Esau, still displays fear immediately before the encounter is to take place. This teaches us that G-d’s promises to individuals are not to be considered as ironclad guarantees, as valid under all circumstances.

^*תוכן דעתו, כי השכל האנושי והתור' האלקית, והנסיון התמידי, שלשתן יחייבונו להאמין שהפעולות אשר יפעול האדם ומנת גורלו אשר תגיע לו על ידן בהצלח' הזמנית, אינן מוכרחות ותלויות לבד מהשגח' האלקית הפרטית, גם לא ממצב הכוכבים, ומערכתם זה לעומת זה הפועלת בשינוי האויר וטבעי הדברים והגופים אשר תחת השמש, לבד (כעין מה שיאמינו הישמעאלים אמונת הפאטאליסמוס, ר"ל בגזיר' עלאה מכרחת אשר אין צד לנטות ממנה ימין ושמאל), גם אינן נתונות לצמיתות ביד בחירת האדם והשתדלותו ככל העולה על רוחו וחפצו לעשות אף לא במקרה והזדמנות לבד, כי אם תלויות במקצת ובבחינה מה בכל אחת מאלה, כי השכל ישפוט במשפטו הצדק שהי"ת אשר הוא שליט בכל, בלתי ספק ישלוט גם בבחינה מה על רצון ומעשה בני אדם, ומצד אחר ישפוט ג"כ בצדק, כי הבחיר' החפשית נתונה לאדם, כי זולת זה הלא לשוא נתן השכל בלב אדם, וללא הועיל נפלינו אנחנו בעלי השכל מכל החי אשר על פני האדמה, גם הדת שהיא האמונה בתורה האלקית ומקראי קדש, תחויב שתי אלה יחד, כי פעם יאמרו, כי ד' לוכד חכמים בערמם (איוב ה׳:י״ג) וכן "אין חכמה ואין תבונה נגד ה'" ומצד אחר מורים כל מצותיה ואזהרותיה על היות הבחיר' ביד האדם, כי לו הי' מוכרח בכל מעשיו, איך יצוה על מה שיעש' או יחדל מעשותה ? גם בתתה לפעמים עצה טובה להנצל מהפגעים הרעים, כמאה"כ "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" לבלתי הנגף ג"כ במכת בכורי מצרים, ומצות עשית מעקה לגג, לבל יפול הנופל ממנה, הלא תורה למדי, כי האדם חפשי, כי העצה לא תועץ כ"א למי שהחופש בידו לעשות או לחדול מעשות מה שירצה, גם הנסיון יורה לפעמים שהחריצות וההשתדלות תועיל לאדם להרבות הצלחתו, כמו שיורה לפעמים בהיפך, כי שוא יגיעת האדם, ואם ה' לא ירצה דרכו לבצע מזימתו, יעמול לשוא ולריק יכלה כחו, גם זאת לא נוכל לחשוב, כי המקרה וההזדמנות תנהיג את כל, כמו שהאריך הרב כבר בשער הראשון לסתור ולהכחיש זאת, ולבאר כל זה אמר הרב, כי הענין כן הוא, בהיות פעולות האדם ומעשיו הבחיריים טובים ונכוחים, אז יהי' בלתי ספק איש מוצלח מאוד בקניני הזמן, אם הוא ג"כ בעל מזל טוב, כי אז תתחבר ההשגח' האלקית אליו. לחזק מזלו הטוב, לשלם לו אך טוב לפי פעלו, וגם בהיות מזלו רע או בינוני, תספיק יד זכות מעלליו הטובים להמציא לו עזר אלקים ממרומים, להטיב במקצת גורלו הרע הקצוב לו ע"פ מזלו לבד, כמאמר הכ' הנה עין ה' אל יראיו להציל ממות נפשם וכו', וכן אמרו חז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אשר לפי טבעו ומזלו לא הי' עוד ראוי להוליד בן משרה. "צא מאצטגנינות שלך" ולאיש כזה ר"ל בעל מזל רע או בינוני המטיב פעלו תועיל גם חריצותו והשתדלותו, והוא מצווה ג"כ עליה, כמשאחז"ל "יברכך ה' בכל אשר תעשה" אה"כ, לא שיהיה יושב ובטל".-
ובהיות פעולות האדם הבחיריות בינוניות וגורל מזלו ג"כ בינוני או רע, יותר הוא מצטרך לחריצות ולהשתדלות, כי מעשיו לבד לא יספיקו להטיב גורלו ומנת כוסו, ורק לאנשים כאלה הכרחיות כל עצות הכ' מעשית המעק' והכנת המלחמה ודומיהם, כי בלעדם יוכלו על נקלה להיות נכונים לפגעי הזמן הרעים ע"פ מזלם, אשר לא יוכלו במעשיהם הבינוניים להפוך לטובה, ע"כ רק בחריצות והשתדלות יתירה יוכלו לקנות קצת טוב, אבל לא בהיותם מתעצלים ונרפים מעשות מאומה, לשחר טובם ואשרם הזמני, ובהיות מעשי איש ומעלליו רעים בהחלט, אף מזלו הטוב לא יצילנו מעונש אלקי אשר ישדד אשרו, וישליך נזר הצלחתו ארצה, כי הי"ת מפר אותות בדים אשר רק ע"פ מצב המזלות יגידו האותיות לאחור, גם כל השתדלותם לריק תהי' ועצת חכמיהם ויועציהם לא תועיל למו, כי ה' יסבב שלא ישמעו עליהם למען הדיח עליהם הרעה בענשם המגיע להם, ואבשלום אשר לא שמע לעצת אחיתופל הטובה לעד על זה. ונמשך מזה, אשר יוכל להיות שני אנשים השוים במזלם, ובכל זאת שונים בהצלחתם הזמנית, אם בעבור השתנות מעשיהם הטובים הם או רעים "או בעבור חלוף חריצותם והשתדלותם, ומחובת כל איש לחשוב נפשו כבינוני ע"פ מעשיו, ומזלו רע, וע"כ יהי' תמיד חרוץ במלאכתו, והולך בדרך הישר' למען סבב לעצמו הצלחה זמנית על יד שתי אלה, כי אז ישגיח אלקים עליו לטובה ויצליח חריצותו האנושית, אך תמיד ישים אל לבו, כי חריצותו בלי עזר אלקים היא ללא הועיל כמאמר הכ' "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ובזה דחה דעת הרמב"ן החושב שאף שנתן רשות לרופא לרפאות לא נתן רשות לחולה לקבל רפואתו, אלא יקוה אל הי"ת כי הוא ירפאהו, כי אחרי שנמצא בהרבה מקומות בתנ"ך שחריצות והשתדלות האדם להסיר הנזק ולסבב לו טובה מותרת לו, ואת שמואל צוה הי"ת לקחת עגלת בקר ולאמר "לזבוח לה' באתי" בלכתו למשוח את דוד למלך, למען הנצל מכף שאול אשר בלתי ספק רדף אחריו, אלו ידע סבת לכתו אל בית לחם, ומדוע לא יותר לחולה לקבל רפואה מרופאו אם רק יבטח בה' ג"כ שיאיר עיני הרופא לתת לו הרפוא' המועלת. ורק זה הי' עוץ אסא המלך כי בטח בחליו לבד ברופאים ומן ה' סר לבו, וכן נהגו תמיד גם אבותינו הקדושים כי לא הרפו ידיהם מעשות חיל לשחר טובם ואשרם במעש' ידיהם כפי יכלתם, אף שהיו יודעים כי מושגחים הם מהי"ת. כי ראו בעיניהם, שכמו שבעבור היות הגוף והנפש קשורים ואחוזים זה בזה יחלש כח השכל בחלות הגוף, ובהפקד אחד מחושי האדם הגופניים יחסר ויפקד ג"כ כת מושכלים אחת, אשר מקורם השגת החוש הנחסר ההוא, ורק בשלימות הגוף וכחותיו הטבעיים משתלם גם פעולת השכל בהשגותיו, וזה שכ' הרב "שהצור' ההיולנית וכחותיה היא בסיס [בסיס, באזיס בל' יון Basic גרונדלאגע.] ובית מושב אל הצורה השכליית, ר"ל ששכל האדם לא יוכל להשיג מושגיו, רק ע"י השתמשו בהשגותיו החושויות הנקראים בכלל "הצורה החומרית או ההיולנית" כן לא תנוח ההשגח' האלקית הפרטית בתכלית השלימות, כי אם על מי שהשלים צורתו השכלית (כמו שאחז"ל כעין זה על הנבוא' שאינה שורה אלא על חכם עשיר וגבור שפי' הרמב"ם ביסודי התורה פ"ז על מי שהשלים נפשו במעלות שכליות ומדות יקרות) ע"כ השתדלו אבותינו הקדושים להשלים ע"י חריצותם כפי יכלתם לא לבד ידיעתם והשגתם, כ"א גם לא הרפו ידיהם מהטיב עניניהם הגופניים והצלחתם הזמניות כפי היכולת, למען יוכלו אח"כ להיות בטוחים יותר שהי"ת יהי' בעזרם להטיב גורלם בהשגחתו הפרטית עליהם, ואחרי ההקדמה הזאת נבין ג"כ יותר לדעת הרב מדוע לפעמים נראה צדיקים ורע להם בבחינת הצלחתם הזמנית, כי מלבד סבות אחרות אשר יש לזאת, נוכל ג"כ לתלותם ברוע מזלם וחסרון השתדלותם וחריצותם, עד שגם זכות מעשיהם אינה גדול' כל כך להספיק לבד להשלים החסרון הזה, ולהפוך מזלם הרע לטוב, כמו שנרא' בהיפך, רשעים שלוי עולם, בעבור שרשעתם אינה גדולה כ"כ להפוך מזלם הטוב הנעזר והנשען עוד מחריצותם, לרע, גם נבין עי"ז הרבה כתובים בתנ"ך המורים כי טוב ונרצה לפני אלקים שישתדל החכם ההולך מישרים במעשיו ותחבולותיו לסבב לנפשו טובה זמנית או להתרחק מרעה וסכנ', וכן נרא' גם בפרשתנו איך הרבה יעקב תחבולות להתרצות אל עשו אחיו להסיר חרון אפו ולכפר פניו במנח', אחרי אשר התפלל תחלה אל אלקיו ושם בו כסלו ומבטחו, כמו שראינו בפ' ויצא חריצות מפעליו לקנות עושר ונכסים בעזר אלקים ובחמלת ה' עליו.- אחר שהפעולות האנושיות לא ימלטו משתהיינה. אם מההשגחה האלהית האישיית או מפאת המערכת השמימיית. או ע"י השתדלות אינושי או על צד ההזדמן והשכל והדת והנסיון כולם יחייבו שלא יהיו בדרך אחד מהם לבד הנה א"כ יחוייב. שתיעשינה ע"י כולן. אמנם השכל כי עם שהוא יראה שהיכולת האלהי הוא ראוי ומחוייב שיהא שליט על כל המעשים לעשות בהם כרצונו הנה מ"מ יגזור כי לשוא יהיה השכל נתון באדם אם לא תהיה בידו בחירתו וחלילה ליחס בפעולות האל ית' שוא ותפל. אמנם הדת שאם התפארה בכמה מקומות שהוא ית' לוכד חכמים בערמם ומבטל את דעתם ומהפך כוונתם אל כל אשר יחפוץ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחטיא ממנו כחוט השערה הנה היא גם כן שמה הבחירה לעקר בכל מה שצותה על אנשיה ובני בריתה כל מצות עשה ולא תעשה אשר הטילה שכר ועונש עליהם ואם האדם אינו מושל על מעשיו אבל מעשיו מושלים עליו הכל הוא עול' בחקו ית' חלילה. מלבד מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כענין שנאמר (דברים כ"ב) ועשית מעקה וכו' (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. ופרשת שוטרים וזולתם רבים כמו שיבא. וכבר התבאר בפלוסופיא המדינית שהעצה לא תועיל רק בדברים שהם בידו לעשות והוא מבואר. אמנם הנסיון אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל (נדה ע':) הרבה עשו ולא הועילו ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם. וכמ"ש (סוכה נ"ג.) רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו'. הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה. ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים כמ"ש (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וכו'. וכמ"ש (שם י') יד חרוצים תעשיר. וכמשפט הזה יעשה בין ההשתדלות האינושי והגזרה השמימיית כי שלשה העדים הנזכרים כלם כאחד יעידון יגידון כי עם שיש בה ממשלה גדולה בענייני המציאות מ"מ הבחירה האינושית תשאר רשאה ושלטת עליה להרע או להטיב כמו שביאר זה הפילוסוף מטעמים שכליים הכרחיים בפרק העשירי מהמאמר השלישי מהמדות. וכבר ביארנו זה משלם בשער כ"ב מה שיתברר בו אמיתת זה מטעם העדים שלשתן. ואין צריך לומר שכלם יודו הודאה גמור' שההזדמן אין בו כח לפרנס הנהגת המציאות כי מציאותו במקרה ועל המעט כמו שנתבאר בשער הראשון. הנה א"כ חוייב הנמשך והוא שישמשו כל ארבעת מיני הפעולות האלו בפעולות האנשים ועניניהם אבל איך יהיה זה אמנם הוא כפי מה שאומר וזה שלא ימלט אם שיהיה האדם אצל עניניו במולד טוב ובמזל מצליח או שיהיה בהפך או בענין בינוני. ובכל אחד מאלי הצדדים לא ימלט משתהיינה פעולותיו הבחיריות בינו לבין אלהיו טובות או רעות או בינוניות. והנה כשיהיה מזל האיש טוב ומוצלח והפעולות טובות ונכוחות הנה אז ודאי תתחבר אליו ההשגחה האלהית לחזק טוב מזלו ולהעלותו אל שישכיל ויצלח בדברים גדולים מאד וכמעט שאיש כזה אינו צריך אל חריצות ההשתדלות אבל עניניו כאלו נעשו מעצמן על דרך שאמר המשורר (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. וכן כשתהיינה פעולותיו הבחיריות רעות ומקולקלות הנה באמת לא יעמוד לו טוב מזלו כי יד ה' היה על העליונה ליתן פניו בו לשבור את גאון עוזו ולשדד את תוקפו וגם להפכו כנגדו וגם כי ישתדל להעזר מחריצותו הנה הוא יהיה בעכריו ותם לריק כחו כמ"ש (ישעיה מ"ד) מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ויי' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה (שמואל ב י״ז:י״ד) וכן כל כיוצא בזה המעיד כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו כי באמת דרך רשעים יעות להפילם במהמורות בל יקומו. וכמ"ש (תהילים ה׳:י״א) ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך. ומה גם עתה אם היה מזלו בינוני או רעוע לגמרי כי משמים נלחמו ואין עוזר. אמנם כשיהיה ענינם במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב או אל הרע וטוב המזל הלא הוא מסור ביד פעולות בחירתו כאשר נתבאר הנה אז באמת יועיל טוב ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים כי כל אשר יתישרו אל נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו ע"ד שאמר ויד חרוצים תעשיר וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו יחלש כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד שיקלקלו אותו כמו שעל כיוצא בזה נאמר (משלי י״ט:ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכ"ש שיהיה זה בשיעור יותר חזק אם יהיה המזל רעוע או בינוני והוא מבואר. ואולם בהיות המזל כן רעוע או בינוני ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד הנה באמת ג"כ תספיק יד הזכות לשתהיה יד אלהיו עמו והוא יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע ההוא ולהדיח רעותיו מעליו בהוציאו מאיצטגנינותו ולהחזיק טובותיו אצלו כמו שהיה הענין עם אברהם אבינו וזולתו מהאנשים אשר מזלם ינגדו אותם לגזור עליהם צרות ותלאות כמ"ש (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב. אבל באלו כבר יועיל יותר ההשתדלות וטוב החריצות כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עון אשר חטא כמו שיבא וכמו שביארו ז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) באומרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך בכל אשר תעשה (דברים ט״ו:י״ח) כי לא יאמר אגרה בשינה וכו' ויי' הטוב בעיניו יעשה וזה ביותר שלם שבאנשים כאבות והנביאים ודומיהם, ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כ"ש להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצתם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וה' לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלהית בעצות טובות ונכונות ע"ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר ראה מה כתיב (שם כ"ב) ולא תשים דמים וכו'. לפי שהנפילה היא איפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים האלו נאמר (תהלים ל"ז) כי יפול לא יועל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא, הנה שיועיל ההשתדלות לכמו אלו הענינים כשהמזל הוא רעוע אצל האדם והזכות אינו מספיק לתקנו לגמרי כמו שהונח. והנה על זה האופן יתכן שימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם. וזה יהיה לחלוף זכיותיהם וגם השתדלותם כמו שימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא (מו"ק כ"ח.) כאשר ביארנו בשער הכ"ב שזכרנו. ועל זה הענין יש חלוקים רבים אשר הם מבוארים מהכרח החלוקה מכל הצדדים. אמנם העצה היעוצ' על כל איש לבוב ובעל דעת להחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע כי אז צריך להחזיק בשני הענינים יחד אם בכוין מעשיו ולישרם לרצון תמיד לפני ה' ואם במה שיפקח בעניניו תכלית מה שאיפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות אי כמתיאש אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקוה אשר יגיעו לו מאויי נפשו כ"א ע"י החפץ האלהיי אשר בידו הכל והכל בו וכמ"ש החכם (משלי ט״ז:ט׳) לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. והוא מה שלמדו מרע"ה אל עם תורתו בלבם (דברים ח׳:י״ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל כיון שהצלחת כללותם רצוני איש איש מהם היא תלויה בשני דברים. האחד בשיתעורר אל ההתחלות התלויות בהשתדלות כפי כחו. והשני בשהוא ית' יהיה עמו לעוזרו ולסמכו על דרך יושר המעשים ותכן התפלה והתחנה בבקשה מאתו כי זה מה שיועיל לכל אדם מאיזו כת שיהיה מהחלוקות הנזכרות. והנה כאשר יעשה כל אשר בידו א"א על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו. ואם אולי שכר לא היה לו גם חכמתו לא עמדה לו בעת צרתו הנה כבר עלה בידו דעה ובינה כי הדין דין שמים אם על דרך העונש או הייסורין או הנסיון אי זה מהאופנים אשר ישפוט שהוא יותר קרוב לעצמו לפי מדותיו ואיך שיהיה מהם יסבלהו ברצון ויקבל בסבר פנים. אמנם אם מתחלה פתיותו או סכליתו ושפלות ידיו יעזבוהו וימסרוהו ביד הפגע ההוא אשר מצד המקרה או המזל על בלי התאמץ למחות בו בכל מה שבידו למחות איפשר הוא שהרע מידו היה לי ויי' לא צוה הלא ידעת כי אם איש יבא ושאלך לאמר תן לי הנפש או תאסר בבית משמרתי בכלי ברזל הנה ודאי תמאן ולא תשמע אליו ותשמט ממנו במאמצי כחך. ואם יאספו אליו אנשי חיל לעוזרו הנה תמהר להסתר מפניו ותבא בחדריך ותסגור בעדך ואם הוא ואנשיו יחזקו כנגדך ויגישו לשבור דלתיך יצא תצא במחתרת או בעד חלון להמלט על נפשך אל בית מבצר אחד משרי העיר אשר הקדמת עבודתו ואם האיש ההוא בוא יבוא אחריך שאל ישאל האיש אדוני הבית לאמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבוא לקחתו מבית מקלטו אשר לא כדת. ואם כה יאמר כי הוא שונא לו ובאיבה יהדפנו להרוג אותו או לקחתו לעבד עולם הנה ודאי יחזיק בידך ולא ירפך ולא יעזבך בידו אבל יגרשהו משם וילך בפחי נפש ואם כה יאמר אני שר צבא המלך שלוח מאתו לתופשו וחותמו בידו, השר ההוא היכול יוכל דבר מאומה באשר דבר מלך שלטון הלא הוא יקחך בציצת ראשך ויסגירך אליו ולא תמלט מידו. ועתה ראה שכבר תתישב נפשך ולא ריבך לבך לפי שכבר עמדה פקחותך והשתדלותך כנגד כל משטין ומעיק זולתי מאותו אשר הסבל אליו הוא מחוייב וההכנעות אליו הוא הכרחי עכ"פ ואשר ההשתדלות על המלט וברוח מפניו הוא מרד ואשמה וסכלות גמורה. וכן הוא הענין בכל אחד מהתלאות הבאות על האדם מפאת המערכת או משליח משלוחיו דרך משל אם רואה אדם דבר בא לעיר ח"ו כי ראוי לו לבא אל ביתו להחבא בחדריו וכמ"ש ז"ל (ב"ק ס':) דבר בעיר כנוס רגליך כי למה יעמוד בחוץ והמלאך עומד בתוך רחובות לרצח ואם ראה יראה שהרע הולך ומתחזק בעיר ימהר לצאת משם אל מקום שוקט ובוטח ואם בא יבא אחריו והכהו שם בעיר מקלטו לא ישקוט האיש מעמוד על נפשו בכל מיני התרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו ועל הרוב יועילו אלו ההשתדליות ויעמדו לפניו להצילו מרעתו. ואם אולי זה וזה לא יעמדו לפניו כבר יצא ידי חובתו להנצל מכל מה שההצלה היתה איפשרית לו על ידו וידע בלי ספק די אלהיה שלח מלאכים למשקל ערבוניה מיניה ואין מנוס ומה לעשות לו כי אם להצדיק דין שמים ולמהר לנפשו מנות הזכות והקישוט הראויות לתת לה מלפניה להשיבה אל אלהים אשר נתנה. והקש על זה בכל המקרים והפגעים המתרגשים לבא בעולם הן כלליות או פרטיות. וזה הדרך ישכון אור צדיקים ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו והוא המסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות כאשר ידעו נאמנה כי לא יד המקרה ומדת הרישול נגעה בה זולתי רצון הבורא אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא וכמו שהפליג לומר ע"ז המשורר רצונך אשאלה רגע ואגוע ומי יתן ותבא שאלתי. ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל שאם נתנה רשות לרופא לרפאת דכתיב ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו אלא שיקוה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו' כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל (שמואל א ט״ז:ב׳) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ"ב) ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלהית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה':) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב'.) וזולת זה, וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחוייב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש ביי' וימיתהו (שם א' י) כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו. ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם כבר אפשר שעל ידו יחלש כח הבטחון ההוא וזה כי כאשר בשלום תגוף ובריאותו ותכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות ובהפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת עד שיושלמו כל עניניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלהי גם הוא מהגיע עדיו כי טבע המדרגות האלו לבא בזו אחר זו עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלהית האישיית כמו שהצורה ההיולאניית וכחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכנית ומי לנו גדול ומשוח מלך ואהוב לאלהיו כדוד אדונינו אשר היה מובטח מפי נביא נאמן לה' ולכל ישראל ועכ"ז לא סר מהשתדל בכל מאמצי כחו להנצל מכף כל אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו כי ידע כי ישועת הש"י והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעוליתיו האנושיות כל אשר תספיק שכלו וכאשר יחסר ממנו כבר יפול בו מום העצלה והרישול ויותש כחו מלקבל העזר והתשועה האלהית והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו להתעולל ולהוריד רירו על זקנו (ש"א כ"א). כי עם שהוא ענין של מיאוס ובזיון ורחוק אצל הנפש כיון שהיה באיפשרותו לעשוחו והוא אופן מאופני ההצלה ואם הוא מגונה אם לא יעשה כבר יהי' חסרון בחק השתדלותו ויגרוס להדיח מעליו תשועת ההשגח' האלהית וכמ"ש שם דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני (תהילים ל״ד:ה׳). יאמר כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו דרש את הש"י על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו מה שלא היה ראוי שיעשה כן אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבחקו לעשות והוא עצמו מה שביארו בהיותו במערה בכל דברי תפלתו ובפרט בסוף דבריו הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני וכו' זעקתי אליך ה' אמרתי וכו' (שם קמ"ב). אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להעזר בשום השתדלות מהמעשים האינושיים ולא מצא לא על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע כי אין לו מכיר ולא להמלט את נפשו כי אבד מנוס ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו וכאשר כלתה אליו איפשרות ההשתדלות מה נשאר לו רק צעקתו ותפלתו. ולזה אמר (שם) הקשיבה אל רנתי וכו'. הוציאה ממסגר נפשי וכו'. והוא מבואר ג"כ משאר דבריו ותפילותיו באומרו (שם ל"א) ואני אמרתי בחפזי נגרזתי וכו'. כי שמעתי דבת רבים וכו'. ואני עליך בטחתי ה'. וזולת זה מכל צרותיו. ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עלו למלחמה כי עם שאול מלכו ונזמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישעך באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שנגשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה ולא עוד אלא שהשלים עמו עוד במה שהעיר את לב העמלקי לבא על צקלג להשחיתה ולשורפה ולבוז את כל שללה והנשים והטף כדי שיהיה לו במה שיתעסק בעוד הפלשתים נלחמים בישראל ויהיה עמהם בצרה צרורה כמו שאמר הכתוב (שמואל א ל׳:ו׳) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. ומעתה טרדה זו תצילהו מהתפס למה שלא בא לעזרת ה' מאויביו נוסף על מה שנמשך מהענין ההוא לצאת דבר מלכות מלפניו להביא לב כל ישראל להמליכו עליהם כאשר יעץ ה'. וזה מג' פנים. הראשון במה שהציל הכל כמ"ש (שם) ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד וכבר היה זה דבר גדול ונפלא מפרסם השגחתו ית' עליו. והשני במה שהביא מהמלחמה ההיא שלל גדול מהמקנה בקר וצאן כמו שאמר (שם) ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד אשר בו ישלמו לו שני ענינים מפרסמים מעלותיו לפני הכל. הראשון מה שנצטדק בחלוקת השלל בין יוצא המלחמה ובין שומר הכלים כי ישר הדבר בעיני אלהים ואדם ולזה נאמר וישימה לחק מן היום ההוא ומעלה (שם) והרי הוא דת וחק מלכם. והשני במה שנתכבד ונתגדל בשלחו מהשלל בכל גבול יהודה כיד המלך לשלש עשרה ערים (שם) שפרסם בזה מעלתו ונדבת לבבו הראויה למלך. והנה בזה נודעה יד ה' את עבדיו ונתבאר לענין המאורע ההוא וטעמו וסוף דבר זה מנהג השמים האלה בענין ההשגחה וקל וחומר לכל אשר הוא למטה ממדרגותיהם כי יש לו להזהר מגרוע את חקו בכל כיוצא בזה וכל שכן אם אולי בפתייתו וסכלותו יבא הרעה על עצמו שאין להתלונן מזולתו וכמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט). כי ההתרשלות במה שיש לו להשתדל בו ודאי חטאת הוא בידו כמו שאמרנו. והנה באמת השקפת אלו הענינים שכתבנו מלבד מה שתועיל להנעת האדם אל מבוקשיו הנה באמת תשקוט מאד הנפש בה ותנוח מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי יש לתלות בקיצור ההשתדלות וחסרון ההשתכלות ובהצלחת המזל וגריעותו כמו שאמרנו. ובדבר הזה הפליא עצה הגדיל תושיה החכם שלמה בספר קהלת (ח') במה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו'. אני פי מלך שמור וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וכו' את כל זה ראיתי ונתון את לבי וכו'. כשיובן כמו שנתבאר בפירושינו אל הספר ההוא. וכמה תתבאר הפנה הזאת האמיתית מזה הסיפור אשר אנו בביאורו בכל מה שהשתדל השלם יעקב אבינו להנצל מיד אחיו מיד עשיו השוטם והמשטין אותו באופן שלא ישאר עליו שום ערעור ופקפוק להבטחות הש"י אשר הבטיחו מפאת התרשלותו כי ודאי כל מעשיו ועשתנותיו מסודרות על זה היסוד האמיתי כמו שיבא וחלילה לנו מדבר ביעקב רק טוב כי הנה ה' נצב עליו להעיד על שלימותו כמו שאמרנו בשערים הקודמים ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר אותה ולישבה בהסכמת זאת ההנחה בזכרון הספקות הנופלות בחלק הזה כמנהג ראשונה ולסוף נבאר המאמר ב"ה: Human achievement may me due to G-d’s personal intervention on our behalf known as hashgachah pertatit; it can also be due to favorable horoscopic constellations or environmental factors, commonly called hashgachah klallit; finally, it can be due to personal endurance, intelligence, energy, and skill. It is reasonable to assume that none of the factors listed account exclusively for the success or failure of our endeavors. Allowing that the Almighty's omnipotence allows Him to determine the outcome of all our endeavors, human intelligence and willpower would be utterly meaningless were they not to play a significant part in determining the success or failure of our endeavors. This statement is not, of course, intended to minimize the value of G-d’s contribution to the result of such endeavors. Although theologians claim that the Almighty can mislead the wise and impair their judgment to the point that they will act contrary to their original intentions, the same theologians do not deny that man possesses freedom of choice, without which the whole concept of reward or punishment for compliance or non compliance with G-d’s wishes would be meaningless. There are numerous instances when the Torah legislates an action designed to protect the life or property of a third party. Consider the example of the law to erect a protective fence around one's roof. The reason stated is that unless such a fence is erected, a fatal fall from such a roof would be considered as an act of bloodshed committed by the owner of the house in question. Obviously, mentioning the latter possibility assumes that there is a free choice of whether to comply with the legislation or not. If there were no choice, how could there be negative results for the owner or the victim if the owner had failed to erect the fence? But not every one walking around an unfenced roof will fall off it with fatal consequences. The ultimate result of the fate of such an individual then is the result of more than one of the factors we have listed (Deut. 22,8). Consider also that the Talmud when discussing the digging of a hole that an animal might fall into, does not hold the digger responsible if a human being had come to harm by reason of that hole. The reason is that human beings are expected to have their wits about them, are meant to use the intelligence they have been granted. We see clearly that human behavior is at least one of the criterion determining his ultimate fate. The nature of the legislation to erect a fence, then, is more of the "good advice" variety that the Talmud often refers to when citing Rabbinic strictures. On the other hand, we know from experience that even the most diligent endeavors of man to attain certain objectives, are often doomed to failure. The attempt by Joseph's brothers to thwart realization of his dreams by selling him to a caravan of Midianites travelling to Egypt, is just one such example. The Talmud (Niddah 60) elaborates on our theme, explaining that even if one follows all the advice concerning the acquisition of wisdom meticulously, the desired result may not be achieved unless such efforts are accompanied by an appeal to the One who grants wisdom, and by G-d’s positive response to such an appeal. Nevertheless, history is full of examples of brilliant men who were successful without turning to G-d for help; also, what point would there be in the selection of brilliant advisors to heads of states, if their advice would not have positive results? In Proverbs 22,29, Solomon tells us, "Seest thou a man diligent in his business? He shall stand in front of kings! (10,4) he will become poor who deals with a sick hand, but the hand of the diligent makes rich." We must conclude then that success of human efforts is assured if the individual in question is also favored by astrological influences, mazzal and if due to his own merit he receives Divine guidance at the personal level. Philosophers agree that one must not base one's lifestyle on hope for success due to fortuitous circumstances. Lucky breaks cannot be depended on. The interplay of the four causes for success in worldly matters may be understood in the following manner. A person born under favorable conditions who also lives the life of the righteous, qualifies for hashgachah peratit and will therefore require relatively little personal exertion to achieve his objectives. "Man's steps are guided by the Lord, when the latter approves of his path" (Psalms 37,23). Conversely, should such a person lead the wrong kind of life, even the favorable conditions he was born under, will not altogether protect him, as G-d’s hand will prove more powerful than his natural good fortune and will thwart him despite his best efforts. See the example of Achitofel (Samuel II Chapter 7). To quote Isaiah 44,25, "He turns wise men backwards and makes their knowledge foolish." The same holds true, of course, if one's natural mazzal is only average or worse. If, however, one is endowed with average skills and intelligence, and one's actions are the outgrowth of one's own free will, such a person does not qualify for Divine intervention in his affairs. His successes in wordly matters are due in overwhelming measure to his own efforts or lack thereof. Any slackening of his efforts is apt to put his success in jeopardy. If such a person had been born under unfavorable conditions, his chances to succeed would be minimal indeed. If a person born under negative environmental, hereditary, and horoscopic influences lives a life of piety, then his efforts combined with the merit he has accumulated will qualify him for Divine intervention on his behalf, and enable him to neutralize the negative factors under which he had been born. Abraham overcame the negative mazzal of sterility (Psalm 33,18). "The eye of the Lord is on those who fear Him and wait patiently for His kindness to save them from death and to keep them alive during times of famine." In all these instances, personal effort and perseverance contribute the major part to eventual success. In fact, any negligence or laziness is rated as sinful when circumstances seem to have called for exertion of self (Deuteronomy 16,10, promising success in return for kind and generous behaviour towards the poor, does so on the assumption that one's efforts will be crowned with success). The Torah does not promise windfalls. Since the majority of people are of average or below average endowments, the need for them to exert themselves on their own behalf is beyond question, since their merit or natural mazzal cannot be depended upon. The advice given by the Torah is addressed precisely to this large group of people, who by following it can hope to battle adverse conditions successfully. Man's lack of success is called nefilah when it occurs independent of G-d’s intervention; it is called happalah when due to G-d’s active intervention in the affairs of that individual. Psalm 37,24 tells us, "Even though a man may fall, he shall not be cast down, for the Lord upholds his hand." When someone walks on a roof protected by a railing, this railing will prove a protection if the Lord had not intended for that person to fall off that roof. However, if the Lord had intended for that person to fall off that roof, the best railing in the world cannot save him. Sometimes, two people born under identical circumstances can have a widely different range of success due to their different merits (The Talmud Moed Katan 28 discusses this problem in connection with Rav Chisdah and Rabbah). Many fine distinctions apply in ascertaining the relative success of individuals in apparently similar circumstances. Suffice it to say that it behooves a person to view himself at all times as average in deeds (merits) and as below average in natural endowments. This will give him the incentive to acquire merits and to strive to overcome handicaps. In all matters of "worldly affairs," we have to make the first move, and the Lord has to assist us to assure us of success in carrying out our designs. Our prayers must be directed towards obtaining His help to overcome our respective handicaps. Should one fail to succeed in spite of having complied with all the above, the cause may be heavenly judgment acting as punishment. It could be trials to test our faith in Him. It could also be an affliction designed to enhance the ultimate achievement of our aims in our own eyes when it does finally occur. If one gives up prematurely in the face of obstacles, and does not strive mightily to overcome such impediments, the chances are that one is the architect of one's own misfortune and that such failure had not been decreed by G-d at all. Suppose we had been given the choice between immediate execution or life imprisonment, without time off for good behavior, we would certainly refuse to acquiesce in either alternative. We would make strenuous efforts to escape either of these two calamities. We would leave no stone unturned as long as the efforts to improve our own situation would not be at the expense of some innocent third party. Similarly, our own efforts to escape misfortune must be pursued up to the point where continued insistence would constitute rebellion against G-d. If pestilence rages in a city, one does not stay around, but one isolates oneself (Baba Kama 60). One employs every known medication to ward off infection. Should all efforts have failed and one appears doomed, one must declare one's faith in the justice of the Lord, reconcile oneself to His superior wisdom, and prepare to meet one's judgment. Although Ramban disagrees with the approach we have outlined in the case of the need to call a doctor, he would not disagree with the approach outlined in other areas of life (Ramban holds that whereas a doctor may treat the sick, the sick must not ask to be treated, as this would indicate lack of faith in G-d as the ultimate Healer). When G-d sent Samuel to anoint David, who had a price on his head, Samuel had to expose himself to danger, in order to perform this mission. G-d did not expect Samuel to rely on miracles, but told him to use subterfuge in the shape of a calf, so that if intercepted, he could claim to be on the way to Bethlehem to offer the calf as a sacrifice. G-d instructs, "During the meal, you will proceed according to My instructions" (Samuel I 15,1 -6). King Assa's reliance on a doctor is criticized only because it had not been preceded by prayer, not because the patient had no right to consult doctors (Chronicles II 16,12). One of the best examples of the extent to which one has to go to ensure one's survival, is found in Samuel I 21,14, when David, while at the court of Achish, deliberately acts like a demented halfwit to mollify those of Achish's advisors who did not trust his loyalty. When David recalls that episode in Psalm 34, he credits G-d with helping him, though when reading the account of this event it seems wholly due to David's own initiative. His problem had been that he had to choose between actively fighting against his own people to prove his loyalty to the Philistines and to qualify for refuge from Saul in Cat, or to forfeit his life by refusing to join an attack against his own people. In this unusual situation, a course of inaction coupled with an appeal to G-d seemed the only way out. The classic example for proper conduct is found in the account of the encounter between Jacob and Esau. Since Jacob's delegation to Esau had been prompted by fear, and some of our sages even castigate Jacob for having "taken hold of the dog's ear" (Bereshit Rabbah 75), we must ask why G-d did not take Jacob aside and say to him "do not be afraid, I will be your shield," as He had done for Abraham after the latter had returned from defeating Kedorleomer and liberating Lot (Genesis Chapter 15). Similarly, G-d had told Isaac not to go to Egypt, to rely on Him. Even Jacob himself, before setting out on his last journey to Egypt, had been personally reassured by G-d. No doubt, the impending encounter with Esau called for more reassurance than any of the other examples mentioned. So why was this reassurance not forthcoming?

א אחר שהיה השליחות מתוך פחד ומורך לבב כי על זה תפשו עליו קצת חז"ל (ב"ר פ' ע"ה) ואמרו מחזיק באזני כלב וכו' (משלי כ״ו:י״ז) למה לא החזיק השם בידו לומר אל תירא יעקב כי אתך אני כמו שהבטיחו לאברהם ואמר לו (בראשית ט״ו:א׳) אל תירא אברם אנכי מגן לך וכו'. וכן ליצחק בעת הרעב אמר לו (שם כ"ו) אנ תרד מצרימה שכן בארץ וכו'. וגם אל יעקב עצמו ברדתו למצרים אמר ליה (שם מ"ו) אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד וכו'. ואין ספק שהצורך בשעה הזאת היה גדול מכלן וכל שכן שיצא לדרך הזה על פי מאמרו ואמר לו (שם ל"א) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. וקשה עוד מזה כי אף אחרי כן בהצר לו מאד והפיל תחנוניו לפניו במר נפשו לא ענהו לא בחלום ולא בהקיץ ולא בפנים אחרים. וכבר דברנו בסבת היראה והפחד בזה השער ובשער הקודם בפנים שונים: ב בדקדוק דברי השליחות אומר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב כי היא הכנעה יתירה שלא בפניו ומה טעם הגדת עם לבן גרתי ועוד אומרו למצוא חן בעיניך מוטב שיאמר למען ייטב לך: ג למה לא ספר הכתוב איך עשו המלאכים שליחותם ומה ראו על ככה שאמרו וגם הולך לקראתך כי הליכת איש לקראת רעהו הוא דבר שבלב ומה טעם החלוק שבין החכמים אם היו מלאכים ממש או לא (ב"ר שם): ד טעם מחצת המחנות והלא לסוף הראשונים שקדמו פניו היו הנשים וילדיהם. ועוד במאמר והיה המחנה הנשאר לפלטה לפי מה שפרש"י ז"ל כי אלחם עמו התקין עצמו וכו'. והלא גבורה גדולה היא זו לכל המורא הגדול שהיה עמו ואם היה בידו להלחם עמו למה לא ילחם על הכל: ה למה חלק דבר תפלותיו בהזכרת שתי שמות באומרו אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ואחר כך אמר ה' האומר אלי וכו'. עם שדברי רש"י ז"ל טובים ונכוחים. ואומר ועתה הייתי לשתי מחנות והלא ע"י הצורך חצאם כמו כן יכול לחלקם לעשרה או מאה מחנות: ו למה חצה הזכרת הבטחותיו לב' מחנות כי ראשונה אמר ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה וכו'. והמשיך שאלתו ובקשתו באומרו קטנתי מכל החסדים וכו'. הצילני נא מיד אחי מיד עשו וכו'. ואחר כך חזר ואמר ואתה אמרת הטיב אטיב עמך למה לא סדרם תחלה כלם כאחד. ז מאי קא סבר בהבטחות הללו אי קסבר שיש בכללן הצלתו מיד עשו יראתו למה. ואי קסבר שאינם בכלל מה תועלת בהזכרתה. ועוד למה לא זכר בכאן מה שהבטיחו במראה הסולם שהיו הבטחות גדולות שהוא נדר עליהם ואמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וכו' ושבתי בשלום אל בית אבי והאבן הזאת וכו' (בראשית כ״ח:כ״א). והיה לו לעשות עקר מהם וכבר הותר זה בשער הקודם: ח אומרו וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו וכו'. מה ענין הלינה אצל הדורון או למה לא עשה זה קודם שילין. ולמה סדר הדורון בכיון הזכרים לעומת הנקבות בכל מין ומין וכי להחיות מהם זרע על פני הארץ היה צריך: ט אומרו ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך מאין ידע שישאל לו כן כי סדר תשובותיו על פי הדברים האלה. ולמה חלק צואותיו אל עבדיו לגזרים לומר ויצו את הראשון וכו' ויצו גם את השני גם את הג' היה לו לומר ויצו את עבדיו ההולכים וכו'. ולמה חזר ואמר ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו שכבר אמר לראשון והנה גם הוא אחרינו. ולמה לא שם מאמר כי אמר אולי אכפרה פניו וכו' בפי הראשונים: י אומרו וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב וכו'. הנה נראה כאומר וירא כי לא יכול לו והרגו. ועוד מה טעם שלחני כי עלה השחר לא אשלחך כי אם וכו'. לאיש אשר היה נגוע ומוכה ממנו: יא מה טעם המלאך שאמר שלחני כי עלה השחר וכי גנב הוא וכו' כמ"ש ז"ל (חולין צ"א:) וטעם שירה שלו (שם). ומה טעם שישאל על שמו של יעקב שהיה לו לומר לא יעקב יאמר עוד שמך וכו'. כמו שאמר לו הש"י אחרי כן. וגם שאלת יעקב שם המלאך והסתירו ממנו: יב אומרם ז"ל (ב"ר פ' ע"ח) ויזרח לו השמש לצרכו כמו דאת אמר (מלאכי ג׳:כ׳) שמש צדקה ומרפא והכתוב הכחיש זה כמו שאמר ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו: יג באומרו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי באמת מה שפרש"י ז"ל אתה לא טרחת עליה אני טרחתי בהבאתה אינו לא מוסר ולא ריצוי: יד בעיון דברי יעקב ועשו זה אומר יש לי וכו'. וזה אומר כי חנני אלהים וכי יש לי כל. כי מה ענין דברים אלו אצל נתינת הדורון וקבלתו. ומאמר נסעה ונלכה וכו'. ותשובתו אדני יודע כי הילדים וכו'. יעבר נא אדוני וכו'. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הביאור: Some difficulties in the text of our Parshah: 1) Why did Jacob salute Esau with such excessive humility? Why the repeated obsequious references to "to find favor in your eyes?" 2) Why is the Torah silent about the manner in which Jacob's messengers carried out their mission? Why do the sages disagree as to the identity of those messengers? 3) What was the point of dividing the camps when Jacob's own family was part of the first camp? 4) If Jacob believed that the promises made to him by G-d on previous occasions were valid now, why did he fear the encounter? 5) When Jacob listed G-d’s promises, why did he not mention the promise in the dream with the ladder? 6) Why did Jacob instruct each of the gift-bearers to Esau separately? 7) Why did the angel that wrestled with Jacob insist on being released? 8) If the sun "shone for him," why would Jacob's limp be mentioned at this juncture? 9) What is the difference between "I have everything" (Jacob), and "I have a great deal" (Esau)? What is Esau's offer to accompany Jacob, and Jacob's polite refusal, all about?

וישלח יעקב מלאכים לפי שהספק היותר עצום שבמעש' זה הספור הוא מה שהסתיר הש"י פניו מבית יעקב בעת צרתו אחר שיצא על פיו מבית חמיו כמו שזכרנו אמרו קצת הראשונים (ב"ר פ' ע"ה) דלא עביד קב"ה בלא דינא ובקשו ולא מצאו בידו רק בדבר זה השליחות כי אמרו שאין רוח המקום נוחה הימנו אם מצד שיש בזה צד קוטן אמונה ואם שהוא טעות בעסק הענין עצמו כי למה לו להחזיק באזני כלב לעורר למי שאינו נותן אל לבו ואמרו (שם) משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר חד ושרי מעיר ליה אמר ליה קום דבישא שכיחא הכא קם שרי מקפח ביה אמר ליה נער בישא אמר ליה דמיך היא ועוררתיה כך אמר הב"ה לדרכו היה הולך וכו'. נרא' שזה ראה ה' וירע בעיניו והסתיר פנים ממנו עד שיענש אם בגופו ואם בממונו אמנם לפי מה שכתבנו בדרוש אשר בשער וביררנו אמותו וטעמו מכמה ראיות אין למובטח בשום בטחון אלהים להעזב מכל מיני השתדלות ועוצם החריצות אשר יראה אותו השכל האנושי בשום צד כמו שלא יספיק להבטיח הגבור לזולתו שיעזרהו במלחמה ויצילהו לשיבא שמה ערום מכלי מלחמתו והוא מבואר גם הוא נגלה לכל בעל שכל כי הבלתי גלות מסוה הבושה מעל פני השונא הנסתר אשר בידו להרע לו הוא עצה נכונה כי על הסירו אמר לבן (בראשית ל״א:כ״ח) עתה הסכלת עשה כמו שביארנו שם בעדים אחרים נאמנים ולזה שליחותו אצלו לקדם בדברי שלום להראות שאינו שונא לו מתמול שלשום כמו שיראה מהסתר פניהם כל השנים שעברו ולהודיעו הסבה אשר בעבורה לא הקדים שלומותיו הנה היא עצה שלימ' מאד כי מעתה אם יעבור בארצו או סמוך לו לא ינתן חרב השנאה והסתר דרכו בידו לרדפו בו: Since Jacob's return to Eretz Yisrael was initiated at the request of G-d, and G-d had not yet given any hint of His assistance in the forthcoming confrontation with Esau, we can understand why some commentators look for something in Jacob's conduct which caused G-d’s displeasure. These conflicting views are even reflected in the Midrash Rabbah. According to the opinion that the messengers sent by Jacob were angels, one cannot fault Jacob's conduct, else angels would not have been placed at his disposal.

ובמדרש (ב"ר שם) פתח ר' יהודה ברבי סימון מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש (ירמי' י"ג) אמר הקב"ה עשו לדרכו הוא הולך ואתה שולח לו כה אמר עבדך יעקב לא מלאכים היו אלא שלוחי בשר ודם ורבנן אמרו מלאכים ממש היו ומה אליעזר עבד אברהם נזדווגו לו בדרך כמה מלאכים יעקב אהובו של בית על אחת כמה וכמה. הנה שר' יהוד' ברבי סימון הוא מהדעת הראשון ולזה אמרו כי המלאכים היו בשר ודם כלומר שאין רוח המקום נוחה בשליחותם ולכן נענש עד שהיה בנין אב לאותם שנאמר עליהם זה הכתוב. אמנם רבנן אמרין שהית' עצה נכונה לו ליעקב בזה המקום מעצותיו של אליעזר בדרך ההוא אשר הלך. ושלזה ודאי השליחות ההוא כדאי ליעשות ע"י מלאכי אלהים וברוח אלהין קדישין והנה דעתנו מסכמת אל דעת הרבים מהטעמים הנזכרים (התר ספק א') אמנם לפי דרכנו יתבאר למה לא נרא' אליו הש"י ולא שלח מלאכו עד ליל המחרת ויהי' הענין הזה עדות ברורה למה שאמרנו מצורך החריצות וההשתדלות. כה תאמרו לאדני לעשו וכו'. (ב) נרא' שדבר עם עבדיו על זה האופן להורות להם שיש לו עליו אדנות טבעי כמשפט האח הגדול ושהיא הית' הסבה אשר קדמו בשלומותיו וזה כדי שלא ירגישו מורך לבבו ממנו כי ראוי היה להסתיר הדבר מכל בני ביתו בעוד שאין צורך: עם לבן גרתי וכו'. (ב) ראה שיאמרו לו כן להודיעו שלא היה הסתר פניהם עד עתה בענין בריחה ממנו והמלט אל מקום שלא תשיג ידו אותו שהרי כל הזמן ההוא היה מתגורר בבית לבן אחי אמם והוא שוה לשניהם כמו שהוא יכול לבא שמה כמו שירצה והוא מה שרצה באומרו בעת ההליכה ולך פדנה ארם וכו' אחי רבקה אם יעקב ועשו (בראשית כ"ח). ולפי שכבר ימשך מהסבה הזאת דבר שבשבילו היה ראוי לו מן המוסר שלא לשאול בשלומו ולהתקרב אליו כי לא לכבוד היה לו להיות אח לאיש כזה אשר היה כל זה הזמן כתושב כשכיר אצל לבן לזה צוה שיאמרו לו ויהי לי שור וחמור וכו'. והכונה שכבר קנה מהקנינים המדומים שיעור שאין ראוי להרחיקו עוד ולהתנכר אליו וזה אומרו ואשלחה להגיד לאדוני (ב) למצוא חן בעיניך שתחפוץ באחוותי ויש במשמע שזו היא הסבה שאחר דברי שלומותיו עד הנה: וישובו המלאכים וכו'. לדעתי מכאן ראו חז"ל שהיו מלאכים ממש שהם שבו מעצמם קודם הגיעם אליו וגם שהיו יודעים את אשר עם לבבו וכי הוא הולך לקראתו וכיוונו לעורר את יעקב למלאת ידו בכל מה שצריך מהתפלה והדורון. וכיוצא בזה אמרו במדרש (שוח"ט תהלים י"ח) ומלאך בא אל שאול (ש"א כ"ג) ר' אומר מלאך מן השמים היה שנאמר (שם ב' כ"ב) ישלח ממרום יקחני. רבי יודן אומר שליח היה א"ל רבי פנחס וכי שליח יועץ הוא שאמר ליה (ש"א שם) מהרה ולכה כי פשטו פלשתים על הארץ הנה שלא נתנה עצה לשלוחים אלא למלאכים ומזה הטעם אמרו (ב"ר פ' כ"ד) שהאיש אשר נזדמן ליוסף היה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו שנסעו מן האחוה לפי דבריהם (שם) ואם בני אדם כבר הערה עליהם רוח מרום לדעת את אשר יעשון: According to Rabbi Yehudah, who states that the messengers were of the flesh and blood variety, Jacob may have displeaesd G-d in some manner. The fact that no help was forthcoming from G-d until the night following the return of the messengers supports our view that until Jacob had exhausetd all means at his disposal to ensure that the encounter would be successful, Providence would not manifest itself. Only after the successful struggle with the "man," concluding Jacob's preparations for the fateful encounter, would G-d offer His reassurance. From this we learn the importance of doing all one can to ensure one's success. (1) Jacob instructed the servants in a manner that would show that he was treating Esau with the courtesy due an older brother. (6) Calling all the giftbearers together would have revealed inner fear both to them and to members of his family. He told Esau that he had stayed with Laban all these years, in order to show Esau that he had not felt the need to run away from Laban. He indicated that he could understand Esau's reluctance to welcome a brother who had hired himself out for wages; since by now, however, he had acquired a fortune, Esau need not be ashamed of his poor brother. (2) The fact that the messengers returned without actually having met Esau proves they must have been angels; who else would have arrogated to himself the right to return "mission unaccomplished?" Moreover, who else would have offered gratuitous advice to Jacob? They did so in order to give Jacob time enough to arrange the gifts and to send them ahead. When Joseph encountered the "man" while he is searching for his brothers, he is also given gratuitous advice. In that case also, we assume it was an angel who proffered that advice (Genesis 37,16-18).

ובמדרש (שם פ' ע"ד) ויקרא את שם המקום ההוא מחנים. א"ר איבו נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הדא הוא דכתיב וישלח יעקב מלאכים יראה שהם מסכימים לשנצנצה רוח אלהים בשלוחיו ועם זה היו מאלו ומאלו כמו שכתבנו למעלה שמלת מחנים תרמוז אל שני המחנות ועל כל פנים יראה מפשט הכתוב שהוא לא העירו לצאת אליו כי טרם הגיעו אליו המלאכים יצא לקראתו כי שמע שמעו. וכבר הועילה השתדלותו לדעת את אשר יעשה בפגעו בו. והתופשים עליו לומר לדרכו היה הולך וכו'. הוצרכו לומר כי השלוחים עשו שליחותם ואם לא נזכר ושהם עוררוהו לצאת לקראתו וזה אומרם באנו אל אחיך אל עשו ודברנו לו את אשר צויתנו ולא די שלא נתפייס בדברינו אלא שנתעורר לשנאתך וגם הולך לקראתך. והרמב"ן ז"ל פירש שכונתם באומרם וגם הולך לקראתך כשם שאתה הולך אליו כן הוא הולך ומהר תפגשו זה בזה או שבאו עדיו ויחפרו כי לא נתן לב אליהם מרוב גאונו וזדונו והם שאלו במחנה וידעו כי לקראתו הוא הולך ולפי דרכינו אין צורך לכל זה: ויירא יעקב מאד וכו'. בהיותו שם עם כל מחנהו ונשיו ובניו אשר מסר נפשו עליהם מאין הובטח לו שלא יפול משערת ראש אחד מהם ארצה שהרי אפשר שיפלו קצתם ועצת ה' לעולם תעמוד והוא מה שביארו היטב אחר כך באומרו פן יבא והכני אם אל בנים. וכבר כתבנו בשער הקודם טעם נכון למה שלא סמך על ההבטחות שהובטח מעמו ית' באומרו (בראשית כ״ח:ט״ו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכו'. וגם למה שלא זכרן הנה: ויחץ אח העם אשר אתו (ד) כדי שלא להטיל מום הרישול והעצלה במעשיו שיהיה סבה שלא תחול עליו ההשגחה האלהית כאשר אמרנו ראה הצדיק הזה תחלת כל דבר לחצות העם אשר עמו רצוני עקר העם שיכלול בו נשיו ובניו וקצת אנשי המלחמה אל מחנה אחת ומקנה הבקר והצאן עם הרועים ומקצת אנשי המלחמה במחנה שנייה והיא ההולכת ראשונה. והכוונה אם יבא עשו אל המחנה האחת כלומר שלא יהא בדעתו להכות רק מחנה אחת לשכך חמתו הנה באמת בתנאי הזה (ד) ודאי יהיה המחנה האחת לפליטה ואם היו כלם יחד יכם במחנה אחת וכבר היתה לו עצה עמוקה להשאיר לו פליטה אמנם לא סמך על זה אבל כשהשלים לעשות זה התחיל לשפוך שיחו לפני אלהיו: ויאמר יעקב אלהי אבי וכו'. ה' האומר אלי וכו'. כבר כתב רש"י ז"ל שסדר תפלתו בשני התארים האלו להזכיר סימני הבטחותיו והוא נכון. (ה) ואפשר שירמוז כי מצד זכות אבותיו היה מבקש קרוב לצד הדין כי אין ראוי שהאבות אשר התהלכו לפניו אברהם ויצחק ילדו לריק ויגעו לבהלה. אמנם מצד עצמו היה מבקש מצד החסד הגמור והוא מדת ה' האומר אלי וכו' והוא מה שסמך קטנתי מכל החסדים וכו'. ירצה כי הוא מעצמו קטון מהכיל שיבקש משורת הדין כי זכור היה כי במקלו עבר את הירדן הזה ולרש אין כל לולי חסדי השם והשגחתו אשר היה עליו עד שהיה לשני מחנות והם מחנה הנשים והבנים שהם עצמו ובשרו כי רב הוא ומחנה העבדים והמקנה שהם קנינו. ואולי רמז אל מה שכתבנו במלת מחנים כי לא יתכן שיאמר כן על מה שחצה אותם לשני מחנות כמו שאמרנו בספקות. ואם עליהם אמר יתכן שיהא מאמר זה תחלת הבקשה יאמר קטנתי בעיני לשאהיה ראוי לקבל כל הטובות אשר עשית את עבדך וענין הקטן הוא כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה ה' אלהי כבר עשיתי מה שעלי לעשות (ה) וחציתי את העם אשר אתי לשתי מחנות לשמא יבא עשו אל המחנה וכו'. ומעתה עשה אתה בחמלתך מה שבידך לעשות: (ו) הצילני נא וכו'. ירצה כי מצד היותי כאן שטוח על פני השדה כאם על בנים אי איפשר אם נבוא לידי מלחמה שלא יפקד אחד מהם או יותר ולא ימנעו מלהתקיים הבטחותיך בנשארים: (ז) ואתה אמרת היטב אטיב עמך וכו'. ירצה ואתה התרת רסן היראה על פני הבטחותיך כי לא אמרת שלא יגיעני שום רע אלא שתטיב עמי גם שלא הבטחתני כי אם בלשון עמך שהוא כינוי יחידי כאלו עמי לבדי אתה מדבר כי בבית אל אמרת והנה אנכי עמך ושמרתיך וכו' (בראשית כ״ח:ט״ו). ובחרן שוב אל ארץ אבותיך ואל מולדתך ואטיבה עמך (שם ל"א). ולכן תחוייב לי היראה על הנשים והטף ואף על פי שאמרת ושמתי את זרעך כחול הים כבר אפשר שאשאר אני לבדי או קצת הבנים ויתקיים זה על דרך שאמר (שמות ל״ב:י׳) ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך וכו'. והנה כאשר כלו תפלותיו חשב בלבו שיענהו השם בעת ובצרה ההיא במראה או בחזיון לילה ויחזקהו ויגיד לו את אשר יעשה. (ח) ולזה ספר הכתוב וילן שם בלילה ההוא שהכין עצמו אל שיראה אליו שם במראות הלילה כמו שעשה ביציאתו מבית אביו. (ח) אמנם לא נגלה עליו ולא חזק אותו לפי שעדיין לא השלים מה שבידו לעשות מההשתדלות כי עד עתה הכל היה מבלי חסרון כיס והוא יתברך הסתיר פניו ממנו עד שישים אל לבו ויעשה, גם שרצה שיפרע יעקב בעד הבכורה דבר חשוב כדי שיודה בה בסבר פנים יפות. כי עד עתה לא נתן אליו אלא לחם ונזיד עדשים. (ח) ומזה נתעורר הזקן אל מה שהשכים בבקר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו כי זה מה שיגזרהו השכל שיועיל מאד לבטל השנאה מעליו: עזים מאתים וכו'. (ח) זווג הזכרים עם הנקבות כמספרם ומשפטם היה לו לחכמה עצומה והיא כדי שיראה עשו זה וירצה שיהיה הדורון תמיד בפני עצמו לכבוד ולתפארת כי לא יצטרך לערבו עם מקנהו ומתוך כך יהיה לרצון לפניו תמיד לאות ולזכרון ברית אחים כי יסתרו איש מעל אחיו. ואיפשר כי מה שצוה את עבדיו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר כיוון אל שיהיה לו שהות להתבונן בזווג ההוא כדי שתמשך כוונתו מה שלא יהיה כן אם יהיו כלם בערבוביא מצטרף למה שישנן על האופן ההוא כדי שביעת עין (ב"ר פ' ע"ו): ויצו את הראשון וכו'. ושאלך לאמר למי אתה וכו' (ט) הנה הוא בחכמתו שם בפיהם דברים שיסבלו היותם תשובה לאיזו שאלה שישאלו מהם על זה הענין. וזה שאם ישאלם למי אתה תהיה התשובה מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. וכן אם ישאלהו אנה תלך. וכן אם ישאל למי וכו'. שהם השאלות הקרובות שיושאלו בזה. והכוונה שידע כן עשו עכ"פ טרם שיראו פנים ויהיו וא"ו ואנה תלך ולמי אלה לפניך כוא"ו ומקלל אביו ואמו (שמות כ״א:י״ז) והדומה שהיא מושכת הפועל עמה ומקלל אביו ומקלל אמו. וכן ושאלך למי אתה ושאלך אנה תלך וכו': והנה גם הוא אחרינו. אמר אל הראשון שיאמר זה כדי להגדיל את הדורון שכבר יחשוב שהדורון יהיה זה לבד. וכאשר יראה העבד השני יהיה לו למנחה חדשה. וכן השלישי וכן כלם יהיו לי לתוספות וחדושין והוא אומרו ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים וכו'. ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו (ט) כי כל אחד ואחד מהם יזהר על שני ענינים אם על היות התשובה מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו והוא מה שכיוון באומרו כדבר הזה תדברון אל עשו וכו'. ואם אל מאמר והנה גם הוא אחרינו שזכר ראשונה. ולפי שבאה הקפדה הגדולה בסדר הדורון ובדברי המוליכים אותו הוצרך הכתוב לגלות את טעמו ולומר כי הקפיד כל זה השיעור למה שראה שהוא צריך לכך ועדין כוליה האי ואולי (ט) והוא אומרו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני בטרם נתראה פנים ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני כי הרגיש שהמשטמה רבה עליו וכל זה לזכור חסדי השם כי רבו להביאו בכפל רסנו להשיב אפו ממנו: ותעבור המנחה על פניו וכו'. כיוון שיקדים הדורון הזמן ההוא לסבה שקדמה וכמו שנאמר בסוף מי לך כל המחנה וכו'. ויאמר למצוא חן בעיני אדוני. ויקם בלילה הוא. ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק ויקחם ויעבירם את הנחל. אמר שהוא בעצמו עבר את הנחל עמהם שלקחם והעבירם אחד לאחד או שנים שנים ואחר חזר להעביר את אשר לו במאמר כי הוא צוה ויעבורו ואז נותר יעקב לבדו: ויאבק איש עמו עד עלות השחר ראה נפלאות מרמיזות סיפורי תורתינו כי הנה בהטרד יעקב אבינו אחר הטפל יותר מדאי כמו שאמרו ז"ל (חולין צ"א.) שחזר על פכים קטנים הנה נשאר לו שם יעקב לבדו והוא המורה על כחניות שלימותו כמו ששאר השמות יורו על פועליותו כאשר יתבאר בפרשת ויחי ב"ה. ומצד זה ויאבק איש עמו עד עלות השחר והוא שרו של עשו המקטרגו והמנגדו (ב"ר פרש' ע"ז). (י) אמנם הוא לא יכול לו כי זכותו עמדה לו גם כי מיד ישוב לאיתנו אבל זה הענין עצמו הוא שהספיק ליגע בנחשלים אחריו מיוצאי ירכו אשר חטאו בזה לגמרי כמו שהיה בעמלק ובכל דורות החרבן והשמדות והוא מה שאמר ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו כי בפועל נתקיים בהם והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואריך (בראשית כ"ז) ונפל זרעו ביד בני עשיו: ויאמר שלחני כי עלה השחר. (יא) לפי הפשט אמר ליה כן למה שכבר הגיעה שעה ליעקב ללכת לדרכו עם מחנהו אחרי מוליכי המנחה ועצה טובה השיאו שלא יתעכב עוד והוא השיב אליו עכ"פ לא אשלחך כי אם ברכתני: So far then Jacob's efforts provided him with useful information about how to approach Esau when he would meet him. Jacob's fear did not concern his own death at the hands of Esau, but he was concerned about the possible death of members of his family, concerning whom no promise from G-d had been received. The wording of the promise at Bet El in the dream of the ladder, had been directed only at Jacob alone. (3) Jacob divided the camp so that he could not be faulted for having neglected a chance to ensure partial survival. No doubt, the camp mentioned last, was positioned in such a way that Esau would encounter it first. Should Esau want to vent his rage by destroying Jacob's camp, and his anger could be assuaged by such a pogrom, Jacob's stratagem would have worked since that camp contained no one especially dear to him. If there had been only one camp and that had been attacked, all might have been lost. Jacob's prayer at that point acknowledged both the assistance received thus far and the promises made; it made the point however that all G-d’s promises made to Abraham and Isaac would come to nought if he and his family were not saved at this time. Jacob indicated that he did not think that he personally had any merit to entitle him to ask for favors for himself, seeing that when he had first set out on his quest he had only had a walking staff to call his own, and he had received so many favors from G-d that he was a wealthy man by now. He appealed for help, since, though assured of victory, in a battle involving so many, even victory might involve heavy casualties. G-d had not yet promised that no harm would come to any of them. Jacob was certainly entitled to feel alarmed at that point in his life. At the conclusion of his prayer, he looked for a sign that his prayer had received a favorable hearing. This is why he chose to spend the night at the site where he had offered his prayer. Since Jacob's efforts to save himself had not yet included a financial sacrifice, G-d withheld reassurance until he had done his share in that respect. It was the absence of a response from G-d then that galvanized Jacob into rising early on the following morning to arrange for the gifts to be sent to Esau. There are times when preoccupation with worldly matters-- which are after all only our second most important concerns-- exceeds what is reasonable and is apt to be misinterpreted. Jacob's encounter with the spiritual counterpart of Esau is an example of this. Since Jacob had risen during the night in order to carry insignificant belongings across the river Yabbok, this had been misinterpreted by Esau's guardian angel as evidence that Jacob was excessively concerned with worldly goods. This provided said angel with the opportunity to challenge Jaob's moral superiority over Esau (Chullin 91). Jacob recovered quickly enough from this momentary lapse, and the angel had to acknowledge Jacob's claim to morally high standards, by revealing to him that he would henceforth be known as "Israel." Nonetheless, the momentary weakness displayed and referred to by the Torah euphemistically as "dislocation of the hip joint," is frequently found among Jacob's descendants, and gives Esau/Amalek opportunities to attack the Jewish people's claim to moral leadership. Already Isaac had warned against this weakness in his blessing to Esau, when he told the latter, that he, Esau, would be able to shake off the yoke of his younger brother whenever the latter would fail to live up to his standards (Genesis 27,41). (7) The angel's request to let him go, is simply another way of saying to Jacob, "Why do you waste your time detaining me, when you should be busy preparing gifts for Esau."

ובמדרש (שם פ' ע"ח) אמר ליה הגיע זמן קילוסין לקלס אמר ליה יקלסון חבריך. אמר ליה איני יכול. למחר אני בא לקלס והם אומרים לי כשם שלא קלסת אתמול כך לא תקלס היום. יש לקבל לפי זה מ"ש שפקודת כל ימי השנה נמסרה ביד מלאכים ממונים עליהם איש יומו ובראש השנה נמסר לכל א' מלאכת ימיו וכאלו הם מקבלין הריון לילד המעשה ההוא דבר בעתו. כי על זה תקנו היום הרת עולם. והנה המלאכים הממונים על הימים כל אחד קרוי יום הדא הוא דאמר (משלי כ״ז:א׳-ב׳) כי לא תדע מה ילד יום. והמלאכים הממונים על הלילות כל א' מהם קרוי לילה. כמו שאמרו (נדה פ"ב דף ט"ז ע"ב) המלאך הממונה על ההריון לילה שמו דכתיב (איוב ג׳:ג׳) והלילה אמר הורה גבר. ואין פקודה נוגעת בחברתה כמלא נימא. ומכאן אמרו (ברכות י"ט. וע"ש) אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה. כי חזקה על חכם שיודע סתרי הענינים האלו ולא ירצה ששר היום או הלילה יכתוב עליו שטנה כי קשה הדבר אח"כ לתקן את אשר עוותו. וזה טעם יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ובו ביום ואפילו בשבת (שבת י"א.). (יא) והנה לפי שעשה זה המלאך מה שמוטל עליו לעשות בלילה ההוא שמכללו ההתאבקות שזכר אמר שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה כי כן משפטם שמשרתי הלילה אומרים שירה ביום כמה שאמר (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד ככבי בקר וכו'. ומשרתי היום אומרים שירה בלילה. וע"ד שאמר (תהילים מ״ב:ט׳) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וכנגדן אמר (שם קל"ד) ברכו את ה' כל עבדי ה' וכו'. ואם לא יקלס ביומו הנה בטל קרבנו. וכבר תתחלף שיטתו ולא יהיה לא מהמשרתים ולא מהמשוררים (י) ואולם באומרו שלחני כי עלה השחר גלה לו כי לא היה יכול לזוז מהאבקו עמו כי אם ע"פ רצונו כי כן צווה מאת שולחו. והוא ההכרח שסמך עליו באומרו לא אשלחך כי אם ברכתני ודומה לזה (שמות ל״ב:י׳) ועתה הניחה לי וגו' ואז"ל (ש"ר פ' מ"ב) וכי תופס הייתי בך וכו'. ויאמר אליו מה שמך וכו'. ויאמר לו יעקב כו'. למה שתקף עליו על זה האופן ברצון האלהי ומאמרו לזה שאל לו מה שמך (יא) כלומר מה שמך ותארך אשר בו נצחתני. והוא השיב שלא הרגיש בעצמו שום מעלה אחרת זולתי מצד מה שהוא יעקב כמו שאמרנו כדרך החסידים להמעיט את עצמם. והמלאך השיב לו לא יעקב כו' כלומר גם אני כך חשבתי מתחלה שמך כי על כן יצאתי לקראתך דכתיב ויותר יעקב לבדו וכו'. וכאשר נתבאר. אבל עתה כאשר נפתלתי עמך נפתולי אלהים ולא יכולתי הוי יודע כי לא יעקב לבדו יאמר עוד שמך כי אם ישראל המורה על הוצאת שלמותך אל הפועל כי בזה שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. ובזה נתבשר על הבטחון הגמור ועל ההצלה השלימה: וישאל יעקב כו'. הנה יעקב שאל למלאך גם הוא את שמו. כדי שידע כח מי שנגע בכף ירכו מצד עצמו ומהותו. והשיב למה זה תשאל לשמי שהרי אין אני כחני על מעשה כמוך. (יא) ואחר שידעת שאני מלאך ומנעוריך היו לך מהלכים בין העומדים האלה הנה לא נעלם ממך כי שם המלאך המיוחד הוא נסתם ומכוסה תחת שם מלאכת שליחותו המפורסם. כי הוא שם גדול במעלה ומסתיר את הקטון כמו שיהיה שם העצם של שאול ודוד וחזקיה וזולתם מהשמות אשר יקראו בהם גם כן ההדיוטים נסתר ומכוסה תחת שם תואר המלכות עד שרבים לא ידעו מהם שם אחר זולתי מלך. והכוונה בזה שאין ליחס שום פועל מאלו הפעולות לשליח כי אם למשלח. ולפ"ז אין להם שום חניכה זולתי מלאך. ולהיות כל זה נודע אצלו לסבה שקדמה לא אמר ליה רק למה זה תשאל לשמי בדרך תמיה. אמנם למנוח כי לא ידע כי מלאך ה' הוא וגם לא היה מורגל באלו הענינים כמ"ש שם ומפליא לעשות הוצרך לומר לו למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים י״ג:י״ח) כי באה לו שאלה בהודעת מניעתה: ויברך אותו שם. כענין קח נא את ברכתי והוא בשורת גדולתו לפני ה'. וחז"ל אמרו (ב"ר פ' ע"ח) שהודה לו על הברכות והוא הוא. ועתה ראה אמתת מה שאמרנו ראשונה כי הנה אחר שהשלים כל מה שבידו לעשות מההשתדלות מענין הדורון מיד גמרו על ידו מן השמים ונזדווג אליו מלאך האלהים. ואם היות שמתחלה צערו הנה לסוף חזקו ובשרו וקיים ברכותיו בידו. והוא עד נאמן לכל מה שאמרנו: ויזרח לו השמש כו' והוא צולע כו'. (יב) ירמוז כי לעצמו זרח שמש צדקה ומרפא. אבל שנשאר צולע על ירכו מצד שיוצאי ירכו נשארו עלולים מזה ההתאבקות כאשר אמרנו וכמו שיאמר עוד. וע"ד הפשט אמר כי כשזרח השמש כבר היה יכול ללכת על ירכו והוא צלע כי עד עתה לא היה יכול לזוז ממקומו כדרך מי שנתקעקעה ירכו הוא מ"ש ז"ל (שם) ויזרח לו השמש לצרכו כד"א (מלאכי ג׳:כ׳) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה: על כן לא יאכלו בני ישראל כו'. לפי שהמקטרג הזה שרו של עשו לא מצא בו מקום להזיקו רק משם נתאמת שהחלק ההוא נוטה לצד חטא ושמץ טומאה. ולכן נזהרו ממנו בני ישראל והרחיקוהו ואסרוהו בהנאה והשומן שלו ג"כ אז"ל (חולין צ"א.) ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור וכל זה להודיע שאין מזיק גורם אלא חטא גורם. ושראוי להרחיק קושי הלב וחוזק העורף כמ"ש (ישעיה מ"ח) מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה. וכל הדברים הנלוים והמחטיאים כדי שלא יתקיים בהם מה שנאמר ותקע כף ירך יעקב כו'. וגם אחר שנתקיים יועיל מאד להעלות ארוכה למחלתו ומרפא לצלעותו הוא מש"ה (מיכה ד׳:ו׳-ז׳) ביום ההוא נאם ה' אספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי. ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה' צבאות בהר ציון כו'. ושמעתי מפי רבים שנמצא במדרש הנעלם (זוהר פ' וישלח) מאמר זה לשונו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כו' את לרבות תשעה באב. ותמהו ממנו כי לא נודע להם טעמו ונשאלתי עליו והשתוממתי בשעה וקפץ לפני ענין נאות. אז אמרתי אם המאמר הזה ישנו במציאות. הנה הוא מפואר מאד וזהו פירושו. כי בכתוב הזה נרמזו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה ומלת הנשה כמו הפוך השנה כלומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד השנה ג' ג' בתשרי. י' עשרה בטבת. גי"ד כלו שבעה עשר בתמוז. את לרבות תשעה באב. והם עצמם. אשר אמר הנביא (זכריה ח׳:י״ט) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום הה' וצום השביעי וצום העשירי יהי' לבית יהוד' לששון כו' וישא יעקב עיניו וירא והכה עשו בא כו'. כיון שנתבשר על הצלתו הוסיף אומן ושנה את הסדר שחשב ראשונ' ולקח לו שטה אחרת והוא שישאר כל המחנה במקומו גם הצאן והבקר וכל המקנה יוצג שם כדי שלא ישלוט בו עינו של רשע. ורב כופר אל יטוהו להרע לו. ויחץ את הילדים על אמותם כדי לפזר מהם עיני ההבטה. והקדים הוא עייהם להראות לו אחר הדורון כי ראה כי הוא הנכון: Jacob's request to know the angel's name means that he wants to know who has the power to inflict this damage on his hip joint. The angel tells him that it is not the name that matters, since the ability to inflict damage was not rooted in the personality (name) of the angel, but rather it is an angel's mission that is of importance. Just as to many people the names of individual kings such as Saul or Hezzekiah or even David become blurred, and all they remember is that all these were Kings of Israel, so the individuality of an angel pales into insignificance when compared to his respective function. It had been Jacob's name (the crooked one) which had misled the angel into thinking that he was possessed of a fatal character flaw, and this is why he rectified his error by admitting that Jacob was indeed an Israel, a fighter for spiritual values. In consonance with the Rabbis' maxim that a hint to the wise is sufficient, the angel did not elaborate on the theme. Now that Jacob had done everything humanly possible on his own and his family's behalf, the first signs of Divine assistance become evident, commencing with the sun "shining for him," i.e. healing the physical affliction to the point where he could at least limp. (8) Apparently, up to that point he had been unable to move at all, and the dislocation of his hip joint had left him rooted to the spot of the nocturnal encounter. Since Esau's spiritual counterpart had not been able to find any other weakness in Jacob, the Jewish people, ever mindful of this weakness and convinced that this part of the body was more prone to sinfulness than any other part, abstained from eating that part of an animal, and even extended the prohibition to include use of the sinew for any purpose other than eating. Isaiah 48,4 uses the hyperbole of the sinew to describe sinful obstinacy per se. So does the prophet Micha in Chapter 4 verse 6. When Jacob experienced Divine assistance, he felt so reassured that he proceeded to face Esau without bothering to actually divide the camps. He was certain that now everyone could face Esau.

ובמדרש (ב"ר שם) אמר רבי לוי הארי כעס על הבהמה ועל החיה אמרי מאן אזיל ויפייס יתיה אמר ליהון הדין תעלה איתון לי דאנא ידענא תלת מאה מתלין ואפייס יתי' אמרי ליה אגמיה אזיל צבחר וקם ליה אמרי ליה מה דין אמר לון אנשיית מאה אמרה ליה אית במאתן ברכן הלך צבחר וקם ליה אמרי ליה מה דין אמר להו אנשיית אף מאה אמרה ליה אית במאה ברכן כיון דמטן אמר אנשיית כולהון אלא כל חד וחד יפייס את נפשיה כך אמר יעקב אבינו יש בי כח לסדר את התפלה יש בי כח לערוך את המלחמה כיון דמטא ויחץ את הילדים אמר כל איניש ואיניש זכותיה תקים ליה. וכמה מסכים זה המאמר הנכבד לכל מה שנתבאר בזה הסיפור והוא עבר לפניהם וישתחו כו'. כי ראה להקדים ראיית פניו ראשונ' ואח"כ ישא עיניו ויראה אותם: ותגשנה השפחות כו' ותגש גם לאה כו'. ואתר נגש יוסף ורחל כי'. סימנא מילתא היא שכל השבטים השתחוו זולתי בנימן שלא היה עדין מצוי והיא אשר נתיחד להיות בית המקדש בחלקו שנאמר (דברים ל״ג:י״ב) ובין כתיפיו שכן. כי מהצד ההוא נשארה השרר' ליעקב לשלוט בהצלתה הנפשית ולא ימשול בה זר לעולם. וכבר היה סימן זה לשיהיו מפלות עשו וזרעו על ידו כמו שהיה על יד שאול שהחרים את עמלק במטאטא השמד רק בדבר אגג אשר חטא (שמואל א ט״ו:א׳) ומרדכי היהודי שב כבוצר על סלסלות להשמיד להרוג ולאבד הזרע ההוא הרע והוא מ"ש לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו וכו' (אסתר ו׳:י״ג). והכונה אם מרדכי הוא מאותו זרע של היהודים אשר כבר החילות לנפול לפניו בשנים קדמוניות והוא שבט בנימין שהיה שאול מזרעו לא תוכל לי כי נפל תפול לפניו בלי ספק שהרי לא נכנע בקטנותו מפני זקנך כשאר השבטים שהשתחוו לי ביום המעשה: מי לך כל המחנה הזה וכו'. לא ראה ממחנותיו עדיין רק הדורון וסבור כי כל אשר לאיש יתן כפר נפשו ולמצוא חן בעיניו ולזה השיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך וכו'. הודיעו כי לא כאשר יחשוב שהמנח' ההיא חלק מאשר לו היא ושכבר נשא נפשו לעבדו בה בראיית פניו כמנהג בראות פני אלהים בעולת ראייה וכמ"ש (חגיג' ב'.) הראיון שתי כסף. ולזה אמר ותרצני שיתרצה במעט וישע' אל מנחתו כדי שיהי' לו סימן טוב לשלומו ואהבתו וכפי זה נאמר קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל. (יג) ירצה אל תמנע מקחת ברכתי אשר הובאת לך למנחה כי זולת זה חנני אלהים וכי יש לי כל. (יד) והוא שכבר יש לי מכל מין ומין העדר הכללי אשר ממנו לוקח החלק ההוא אשר ראית. ובבחינה זאת ודאי יאמר שיש לו ליעקב הכל ולעשו החלק ונתפצר ולקח. ואפשר שאמר אשר הובאת לך לפי שלא הביא אותה לביתו כמנהג בדורונות אבל הוא נותן אותה בידו שיביאה אל ביתו וכבר ימצא מקום להשיב את פניו. לזה אמר כי גם מתמול גם משלשום הית' מוכנת ושלוחה וכבר הובאת לך מדרך יום כה. ואם קרה מקרה שפגעת בה אינה טענה שתשיב את פניה. ויתכן גם כן שבמצפוני לבו כיוון להבדיל בין הקדש ובין החול והוא כי מאמר קח נא את ברכתי יובן זאת אשר הובאת לך עכשיו לא הברכה אשר לקחתי מאבי כי אותה אשר בחר לנחלה לו. ועליה אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל. והיא עצמה ברכת אברהם שנאמר (בראשית ט"ז) ויי' ברך את אברהם בכל ואמרו (ב"ב ט"ז:) בת הית' לו לאברהם ובכל שמה. ויפצר בו ויקח. כי ראה לקנות ממנו במנא דכשר למקניא. ויאמר נסעה ונלכה כו' ויאמר אליו אדוני יודע וכו'. אחרי שהודיעו שיש לו כל ידבר עליהם כאלו ראם. ואפשר שכבר הגיעו מחנותיו. ועכ"ז בקש שיעבר לפניו משום אל תלך בדרך אתם (משלי א׳:ט״ו) ואין ספק שסוף הספור הזה מוכיח ומפלש עד אחרית הימים והוא כשא"ל נסעה ונלכה ואלכה לנגדך הראה מדבריו שכבר היה איפשר שיהי' ענינם על מצב שוה או קרוב אליו והוא הטעות שטעה בעת הברכות כמו שכתבנו והוא רמז בתשובתו אל פתרון העקר אשר היו מתרוצצים עליו מבטן אמם ואמר אדני יודע כי הילדים רכים מאד עדין לגבי הגעת תכליתם כי גדול הוא ורחוק מהשיג והנהגת צאנם ובקרם מוטלת עלי שאין גדולם במקרה וכאשר יזדמן כשאר מקנה גויי הארץ. וכמ"ש הכתוב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואמז"ל (יבמות ס"א.) אתם קרויין אדם וכו'. ואם ידפקום יום א' למהר את הקץ טרם יחפץ ומתו כל הצאן. כמו שקרה לכל העמים אשר מהרו למצוא להם מנוחה מאשר מצאו ועברו על השבועות האמורות בקבלה (שיר השירים ב׳:ז׳). השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תעירו ואם תעוררו את האהב' עד שתחפץ. ולזה יעבר נא אדני בענין ההצלחות הזמניות והגדולות והשררות לפני עבדו ויקבלם ראשונה כענין שנאמר בסוף ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. מלבד רוב השרים והאלופים שנזכר לפניהם. ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכ' הרבה אשר לפני ולרגל הילדים אשר לא יגיעו להשלמתם רק בשלמיות שכליות ופעולות אלהיות ובבואם בכור הנסיונות ומצרף הייסורין והגליות פעמים שלש עד תזדכך נפשם לקבל הטוב הרוחני. ולהיותם סגולה מכל העמים. להיות לעד שקטים ושלוים ואין מחריד אשר ימשך בזה מהזמן שעור רב מאד. והוא עד אשר אבא אל אדוני שעירה. דכתיב (עובדי') ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והית' לה' המלוכה. ושם ישפט מכל החמס אשר בכפיו והשיב את הגזלות אשר גזל מהדורונות והמסים והארנוניות אשר לקח. ובמדרש (ב"ר פ' ע"ח) חד עמא דארעא א"ל לר' אושעיא אין אימא לך מלה טבא אמרת לה משמי בצבור א"ל מאי היא אמר ליה כל אותן דורונות ששלח יעקב אבינו לעשו עתידים אומות העולם להחזירן לימות המשיח שנאמר (תהילים ע״ב:י׳) מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו יביאו לא נאמר אגא ישיבו א"ל מלה טבא קאמרת אנא אמינא לך משמך: ויאמר עשו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי: נזרקה בפיו דברי הנבוא' שנתנבא זכרי' הנביא באומרו (זכריה ח׳:כ״ג) כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו י' אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם. והוא השיב כענין למה זה אמצא חן בעיני אדני והוא מה שנתבאר מפי שלמה באומרו (שיר השירים ו׳:א׳) אנא הלך דודך היפה בנשים אנא פנה דודך ונבקשנו עמך מה כתוב אחריו אני לדודי ודודי לי כו'. כי כאשר ישוב הש"י לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו לא יתערב זר בשמחתינו. ואף בימים הראשונים אז"ל (יבמות כ"ד:) לא קבלו ישראל גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה ואמר מר (קדושין ע':) קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי דכתיב ונספחו על בית יעקב ואף ע"פ שנאמר (צפני' ג') כ" אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ?הי לעבדו שכם אחד. מדרגות מדרגות יהיו שמה בלי ספק כמ"ש הנביא כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים (ישעיהו ס״א:י״א). ירצה כמו שיש הבדל עצום בין הצמחים שתצמיח מאליה הארץ אשר לא עובד בה ולא יזרע לזרעים הגדלים בגנה הנעבד' והנזרעת כן יהיה השפע והטוב מאשר יצמיח השם צדקה ותהלה על עמו זה נגד כל הגוים. הנה נתבאר זה הסיפור לרגל המלאכה אשר לפנינו הוא הסכמת מה שהקדמנו בדברים אשר בשער ממה שהוא ראוי לכל בעל שכל להתנהג בכל מעשיו באותו שיעור מהשלמות שיספיק להוריד עליו השפע האלהי. ונתבאר שלא טעה יעקב אבינו לא בשליחות ולא ביראה ולא בדורון כלל. והעד הנאמן כי לא נראה אליו האלהים לבשרו עד שהתקין עצמו לכל זה. ולזה שבחו חז"ל במאמר שזכרנו פתח השער לשני גדולי עולם אל הבחור שבאבות והבחור שבנביאים שהובטחו ונתיראו לומר כי לא מצד קוצר בטחון וחסרון אמנה באו עד הנה כי אם מפני שחוייב משלימות פעולותיהם לעשות כן. ותמה אני ממה שלא שלשום בבחור שבמלכים שנאמר (תהילים ע״ח:ע׳) ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. כי ידענו שהיה ירא תמיד מכלם. ובודאי הוא מה שזכרנו ממנו להחשבו מכלם. ואולי שהיה זה לפי שלא הובטח מפי הגבורה כמותם רק מפי נביא ומצד שמשחו למלך. איך שיהיה הנה הוא שלימות ומעלה בהם. ומכאן נמנו וגמרו שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה כי מתנאי הצדיק שלא יפילהו הבטחון בחטא העצלות ובפשע הרישול. כי בזה יחסר חקו מקבל את הטוב מאת האלהים. הלא תראה נאמר למשה (שמות ג׳:י״ב) כי אהיה עמך וזה לך האות כו'. ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שם ד'). ולולי חריצות צפורה אשתו שלקחה צור ותכרות את ערלת בנה כמעט שכנה דומה נפשו. וכאשר עשתה כן וירף ממנו (שם) וכן כל כיוצא בזה ודי בזה עם מה שהקדמנו בדברים אשר בשער: It is interesting that the temple in later years was to be erected in the territory of Benjamin, the only one of the brothers who had not bowed down to Esau. (he had not been born yet) The defeats inflicted in times to come on the descendants of Esau were likewise administered by descendants of Benjamin, i.e. Saul, and Mordechai. Even Haman's wife realised that if Mordechai was descended from the tribe that had defeated Amalek once, there was little hope of Haman being able to overcome him. Esau, believing that anyone trying to atone for a capital offense would at least offer all his worldly goods, thought that in coming face to face with the gifts, he had actually seen all of Jacob's wealth. (9) Therefore, he said, "I have lots, keep what is yours." In this manner he wanted to show that he was in a generous mood. Jacob then had to correct Esau's mistaken impression by announcing that what Esau had just seen was merely a gift as is befitting when one meets a superior person. Jacob himself, however, had retained so much of his own wealth that he was able to say, "I have all that a person could wish for." Esau's offer to travel with Jacob, demonstrates his error in believing that the time had already come when no more basic differences in their respective outlooks on life existed between them. Jacob is at pains to explain that the Jewish attitude to material values is such that the slightest overemphasis leads to negative spiritual results. In alluding to this, he says that if one pushes the sheep too much even for a single day, the flock will die (Genesis 33,13). In conclusion, it is clear that Divine help had been forthcoming only after every effort had been made to exhaust natural means.