Akeidat Yitzchak 18:1

ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה: "And when Abram was ninety years old and nine"

רבי אלעזר בן עזריה אמר מאוסה ערלה שנתננו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים (ירמי' כ'), ואוסר והיה הפלשתי הערל הזה (שמואל א' י"ז). ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים (שם ב' א') ר' ישמעאל אומר גדולה מילה שי"ג בריתות נכרתו עליה. ר' יוסי אומר גדולה מילה שהיא דוחה שבת החמורה. ר' נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים. ר' יושע אומר גדולה מילה שלא נתלה לו למשה עליה אפי' שעה אחת. רבי מאיר אומר גדולה מילה שכר המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובניך דבר אחר גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמי' ל"ג). רבי שמעון אומר גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר (שמות כ"ד) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה (נדרים ל"ד). The Talmud Nedarim 31 relates the following. Rabbi Eleazar son of Azaryah said, "The foreskin is ugly, since evil people are characterized as having it." Jeremiah 9,25 says, "For all the nations are uncircumcised." Samuel I 17,36 describes Goliath as being an uncircumcised Philistine. In Samuel II chapter one, we read about "the daughters of the uncircumcised rejoicing." Rabbi Ishmael said, "Great is circumcision for thirteen covenants were entered into on account of it." Rabbi Yossi said, "The commandment of circumcision is great since it overrides the commandment of the Sabbath." Rabbi Nechemyah said that circumcision is great since Moses was not allowed to tarry with performing it for even one hour. Rabbi Meir said that circumcision is great since Abraham was not called "perfect" until he had circumcised himself, as is written, "Walk before Me and become perfect, and I will place My covenant between Myself and you." Another thought. Milah is great because but for it G-d would not have created the universe, as we know from Jeremiah 33,25, "If not for My covenant, neither day nor night, nor the laws of heaven and earth would I have established." Rabbi Shimon said, “Milah is great since it is of equal weight to all the other commandments in the Torah as is stated (Exodus 24,8), "This is the blood of the covenant on account of which G-d entered into a covenant with you concerning all these matters."

^*תוכן כונתו, אחרי שאמר שהפילוסופים כולם השתדלו בצדק לחקור על תכלית הבריאה כולה, כי אף שבלתי ראוי הוא לחקור על תכלית כל פרט ופרט, לשאול ד"מ מדוע נתנה מראה ותמונה זאת לפרח או צמח זה, ולא אחרת, וכדומה משאלות כאלה, כי דבר זה אף שגם סיבתו נודעת להי"ת הבורא כל, היא נעלמת מכל שכל אנושי, אבל על תכלית הכלל כולו רשאי ומחויב כל משכיל לחקור ; הוסיף לאמור, כי לפי דעת חז"ל נברא הכל בשביל האדם האמיתי המכיר בוראו ועושה רצונו, ואף שהי' ביכולת הי"ת לברוא האדם בלי הקדמת בריאת שאר הברואים על האופן שנבראו, בכל זאת בלתי ספק ראתה חכמתו העליונה היות תיקון האדם יותר נאה ויכלתו להשיג תכליתו, יותר נקלה, אחרי שנבראו שאר הברואים על תכונתם שיש להם עתה מאילו לא נבראו באופן זה, וקצת החכמים מאנו לאמר כן, כי האדם העובד את הי"ת הוא העיקר ובעבורו נברא הכל, רק בעבור חשבם, כי קצת הברואים זולתו כשמים וכל צבאם הם יותר יקרים ונכבדים ממנו, ואיך נחשוב שנבראו לתועלת הנקלה והשפל מהם ? אבל טענה זו כבר דחה הרב בשערים הקודמים. השלמות הדעת מהפילוסופים שיבקשו תכלית אחרונה לכל זאת המציאות ואין להפלא עליהם כי הוא הנכסף אצל הכל. אמנם בעיני יפלא במה שהשתדל הרב המורה לבטל זאת הבקשה בין לדעת האומרים בקדמות ובין לדעתנו אנחנו המאמינים בחדוש. כי הנה ארסטו וסיעתו כולם האומרים בקדמות הם המשתדלים לבקש סבה תכליתית לכל נמצא טבעי וזה כל פרי פילוסופותם. ואיך יתכן שכלל המציאות לא תהי' לו סבה גדולה ומעולה על כלן תהיה מדרגתה אצל שאר התכליות כמדרגת הכלל אצל החלקים. והנה קיצורם מהשגה או לאותם מהסכימם עליה לא ימנעו מציאותה ההכרחי יהי' טבע ההויה עצמה היותה על המציאות היותר משובח שאפשר או סבה אחרת זולתה. וכ"ש אצלנו המאמינים בחדוש העולם אחר שלא הי' כי זה מה שמחייב שהי' החדוש ההוא בכוונה. ואמנם הכוונה תחייב המצא שם התכלית אשר בעבורו יפעל כמו שהניח הוא שם פ' י"ג ח"ג בתחלת דבריו שחויב ג"כ בתכלית החיוב שתמצא שם סבה נפלא' בגללה עשה בלי ספק ואין לנו לפסוק השאל' במה שנאמר בכל דבר כך רצה האל ית' כי העמיד' בזה תהי' נאותה בכמו זה הגוון בזה הפרח או זאת התמונה בזה הב"ח או זה העלה ארוך וזה עגול וכיוצא אבל בתכלית המציאות כלו לא די בשיהי' ידוע אצלו ית' אלא שיהא ידוע ומפורסם או לפחות נודע אחר ההתבוננות ומהתימ' עוד ממה שערך עצמו לבא בעקיפין על האומרים שתכלית המציאות בכללו הוא מין האדם לבדו לעבוד את הש"י ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו כמו שיובן מהרבה מהכתובים ואמר שירא' טעותם במה שישאל להם אם הבורא יכול להמציא זה האדם מבלי אלו ההצעות כלם או א"א שימצא אלא אחריהם ושאחר שהמחוייב שנאמר שהוא יכול להמציאו זולתם הנה תשאר השאל' בתכלית אלו הנמצאות כלם אחר שלא חוייבו למציאות האדם. וגם כי נאמר שחוייבו כלם להמצא בעבור האדם והאדם לעבוד הש"י עדין נשאר לשאול מה בצע כי נעבוד את ה' ולמה נהיה על זה המציאות עד שנשיב בהכרח כך רצה האל ית'. וזה שהראוי להאמין זה בכל הנמצאות שכלן מכוונות לעצמן כמו שעלה ברצונו מבלי שנחשוב שהיו בעבור האדם ורצה להעזר מאומרם אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך (בתפילת נעילה) לומר שאפילו במציאות האדם לא ידעו סבה אלא שכך רצה ואין מי יאמר לו מה תפעל. והנה באמת כל זה הוא תואנה ועלילות דברים להעמיד סברתו ודעתו הגוזרת בפחיתות האדם ושפל מדרגתו אצל הנמצאות כמו שנתפרסם מדבריו ומהנמשכים אחריו בהרבה מקומות. וזה כי אנחנו נאמין כי האל ית' יכול לברוא האדם בלי שמים וכוכבים ובלא אלו הצמחים והב"ח אבל לא תהיה מציאותו כל כך נאה ומשובח כמו שהוא על האופן שנברא והוא ית' ראה להמציאו במציאות היותר שלם ומשובח כמו שברא את האדם בשתי עינים ובשתי אזנים ובשתי זרועות ושתי ידים אצבעותיהם חמש וחמש ואין ספק שיכול לברוא אותו בצדדים רבים מתחלפים אבל בראו על הצד היותר משובח וכן כל הנמצאות כלן. וכבר זכר זה החכם באלהיות והאריך בו לכף היד ממש כמו שכתבנו בפירוש בינה עולמות ומחריבן בשער הג' ואין ספק שהגרמים השמימיים נבראו לשמש בזה העולם כמו שנראה מהכתובים וכבר באה ההודאה מבעל הדין בחלק גדול מהטענה יוכרח בעדו להודות בכללה כמו שהוכחנו עליו הוכחה גמורה בשער ד' המיוחד אליו ואין טענה זו מספקת לעצמה וכ"ש לתלות בה המניעה מבקש התכלית למה שא"א זולתה. וממה שראוי להפלא עוד הפלא ופלא הוא כי במעט התבוננות נמצא כי לא מראש בסתר נדבר מזה התכלית כי באמת לפי ראות עיני כל בעל דת כל התורה כלה גם הנביאים והכתובים פה אחד דברו בו ולא בזולת ויתבאר זה בשנניח תחלה משל נאות אל הענין: The task of all philosophers is to explain the purpose underlying our universe. Enquiry into the reason the universe exists, is independent of one's belief in the eternity of matter or one's belief in creation ex nihilo. Whereas it would be foolish to enquire into the reason for each detail in the universe as we observe it, since this would be far beyond our powers of comprehension, enquiry into the overall purpose is not only permissible, but desirable. We who believe in creation ex nihilo certainly are entitled to examine reasons both for the creation and for man's place in the universe. It goes without saying that the world such as it is, is an expression of the will of the Creator; however, we may try to understand what the Creator had in mind when He so willed the universe to come into existence. Assuming that the world was created for the sake of man, and that man was made in order to serve his Creator, this still does not answer the question why the Creator has need of man. Indeed, in the ne-ilah prayer at the conclusion of the Day of Atonement, we state quite clearly that even our righteousness is quite unable to make a contribution to G-d’s completeness, His perfection,"If he is righteous, what does he give You?" Nonetheless, once aware of our own inadequacies plus the fact that He could have created man without the six phases of creation leading up to the ultimate creation of man, it still behooves us to try and comprehend G-d’s will in this matter. To understand why G-d took so much trouble before He created man may be put into better focus by the following parable.

הנה היה מלך גדול וחכם ומשל ממשל רב ויהי בונה עיר גדולה לשם ותהלה ויבן מגדל בתוכה וארמון על משפטו גדול למראה לכבוד ולתפארת על גפי מרומי קרת ויקח את בנו בכורו ויתן לו אשה בת מלך פנימה ויבאם אל תוך הארמון הלז ויתנהו להם במתנה וייחדו להם לבית מושב ודירה וישבו שם ימים רבים ואחר בא מלך עריץ ולקח מיד הבן ההוא הארמון פעמים והנה המלך הגדול ברוב כחו השיבו לו והעמיד את בנו על כנו עד שחזק יד המלך הערין על הבן והשליכו ממנו וישרוף את הארמון באש ויחר אף המלך הגדול ההוא על הדבר וישבע בחיי ראשו שלא ישב על כסא ממלכתו עד נקמו את נקמתו והשיב את הארמון לבנו כמשפטו הראשון. ועתה ראה אם נשאל על הסבה אשר בעבורה בנה המלך זאת המדינה הגדולה הוא מפורסם לכל שהיה דירת הבן ההוא וישיבתו בארמון המפואר ההוא שבנה. וכן הענין בלי ספק בבריאת העולם כי הנה התורה האלהית בתחלתה העידה בפיה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ואחר ספרה מבריאת האדם והמשך דורותיו ועד נח ומנח ועד אברהם והמשך הספור ליצחק וליעקב בנו בכורו ואיך הוא ובניו ירדו מצרים ולא זזה ידו ית' מתוך ידם עד שהוציאם ממצרים והביאם אל הר סיני וזווגם שם כלה נאה וחסודה זאת התורה וייעד להכניסם לארמון ארץ ישראל צבי היא לכל הארצות ולא עזבם עד שהושיבם שם בכח גדול וביד חזקה ויהיו שם בהשקט ובבטחה כמה שנים ואח"כ קם עליהם מלך בבל והוציאם משם והוא החזירם וכמה מלכים נתקוממו להשחיתם ויצילם מידם עד שבא טיטוס באחרונה ולקח הארמון מידם ופזרם וגרשם לארבע רוחות העולם. והנה האל יתברך אחר כלות חמתו בם נשבע שלא יהא השם שלם ולא הכסא שלם (תנחומא כי תצא) עד יקום גוי אויביו ועד תשוב הארץ לחזקת בעליה. וזה ולא אחר הוא ענין כל הנבואות העוברות וההיות והעתידות ולא נמצא בהם עסק אחר מראשן ועד סופן. והנה מכח זה המשל הרשום בכתב אמת שאי אפשר להכחישו נכיר ונדע לא לבד מה שאמר שהעולם נמצא בעבור מין האדם אבל שהכל נברא ונמצא בעבור זאת האומה שעסקי הנבואות כלם נתייחדו אצלה לבדה או בזולתה בעבורה ועל כן צדק מאמר האומר שנברא בעבור האדם כשנצרף אליו מ"ש ז"ל ישראל קרויין אדם (ב"מ קי"ד:) כי ודאי זה כל האדם הנבחר לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו ושכל מה שנעשה אמנם נעשה בגללו: A great and wise king, ruling an extensive realm, built a great and beautiful city. Inside it, he built a tower and a palace designed to inspire awe in all those who beheld its beauty. He took his eldest son, arranged for him to marry the daughter of another satellite king, brought the couple to the palace and gave it to them as a present. The couple made the palace their home. They lived there for many years until a tyrant king took the palace away from the great king's son by superior force. The king who had built the palace, restored it to the couple on two separate occasions, using his own army to defeat the tyrant king. By the third time, the tyrant king had become so powerful that he expelled the son and set fire to the palace. The great king became so angry at this, that he swore a sacred oath not to resume his own throne until he had avenged himself on the tyrant king and had restored his son to his rightful position. Having heard this story, who would enquire into the reason the great king had established his kingdom in the first place? The listener's concern would focus on the fate of the prince and on what happened to the palace. Similarly, when the Torah describes the creation of heaven and earth, this is to be understood as the setting within which man operates. There follows the story of man, his successes, his failures. From Noach-Abraham-lsaac, down to Mount Sinai when the firstborn son (Israel) was mated with the Torah (his wife), and was given the palace (the land of Israel) to live in. Twice the son has been dislodged; by the Babylonians following whom G-d restored Israel (His son) to the Holy Land. Subsequently, numerous efforts were made to dislodge Israel and to destroy the palace, until the Romans destroyed the palace and scattered the people to all parts of the globe. After G-d’s anger at His son had subsided, G-d swore an oath that His kingdom would not be complete until He had restored Israel to its homeland (Tanchuma Parshat Ki Tetze). This, and nothing else, is the subject that all prophecies past present and future deal with. From the parable it becomes clear that the universe serves man, has been created for man, but specifically for the people of Israel, who are the subject of almost all prophetic pronouncements ever made. Therefore, the statement that the world has been created for man (Baba Metzia 114) is correct, when one considers that the term "man" refers to "Israel," the only nation that on occasion has risen to the level that "man" was created for, and for whose sake the creation of the universe became a worthwhile undertaking.

^*תוכן כונתו, שאף שהי"ת לא הי' צריך לברוא האדם וכל העולם כולו לצורך ותועלת עצמותו, כי הוא שלם לבלי תכלית לא יחסר כל, ולא יצטרך לכל בכל זאת רצה רק מחשדו וטובו שיהיו בעולם השפל הזה נמצאים בעלי שכל יחידי סגולה המכירים כפי יכלתם את בוראם ומקנים בזה לעצמם שלימות נפשית ואמיתית בהכרתם אותו, וכאשר יפרסמו שמו ותאריו הנשגבים בכל העולם לשאר יושבי תבל, ולהשגת תכלית זה הנרצה בעיני הי"ת בחר לו חמשה אמצעים, והם, אברהם אשר הי' הראשון להכיר אמיתתו יתברך, וישראל עם בחירו יוצאי חלצי השלם, שמים וארץ, אשר כל רואה ובוחן אותם בהשקפ' שכלית מכיר ומבין, כי יש אלוה ממציאם ומנהיגם, והם ילמדו האמיתיות הנצחיות ממציאות הי"ת, חסדו וטובו, והשגחתו התמידית לכל באו עולם, התורה המלמדת בדבריה באר היטב את האמיתיות האלה על פי הקבל', ובית המקדש מקום משכן שמו, ואשר שם יעבדו את ה' כל הבאים להשתחוות שמה לו, שם ישפך רוח דעת ויראת ה' עליהם, ונשרשה האמונ' האמיתית, וההשפע' האלהית בקרבם, ועל חמשה אמצעים אלה שבחר הי"ת לו להשיג על ידם תכליתו הנרצ' שהוא פרסום שמו ואמונתו בעולם. אחז"ל בפ"ו ממס' אבות "ה' קנינים קנה הקב"ה במולמו וכו'," כי שם קנין זה הנאמר פה מושאל מקנין האדם, ר"ל עושר ונכסים שיש לו שהם אמצע להשגת תכליתו שהוא להמציא לו כל מחסוריו ולהנעים חיתו עלי ארץ,- האמנה שאם נחזור לשאל ומה תכלית לו יתברך שימציא זה האדם לעבדו ואם יצדק מה יתן לו והלא הוא מספיק בעצמו שאז תהיה התשובה שכן עלה ברצון חכמתו לא מפני צרכו אלא מצד חסידותו וגדולת נדבתו אשר רצה להמציא מצואים שישתלמו בהכרת מציאותו ועוצם פלאיו אשר יודו לשמו ולזכר קדשו אלא שכבר יאמר עליהם קצת צורך על דרך ההעברה בבחינת השלמתם בהן מצד חסידותו וכמו שאמרו ז"ל בפרק קנין תורה (אבות פ"ו משנה ט') ה' קנינים קנה הקב"ה בעולמו. תורה קנין אחד, שמים וארץ, אברהם, וישראל, בית המקדש, והלא כבר נאמר מנאה הארץ קניניך (תהלים ק"ד). ומה נשתנו אלו מאלו ואם תאמר לפי שנזכר בהם לשון קנין הדרא קושיא לכתובים המזכירים ועוד שבשמים וארץ ובאברהם לא הזכירו שם קנין ובישראל זכרו קנין והוצרכו לכתוב אחר. וכבר נבוכו המפרשים בענינם אלא שהכוונה להם ז"ל שאלו הה' קנינים קנאם הקב"ה להשלים בהם מדת חסידות ונדבת חכמתו בעולמו והיו ראיות הכתובים להורית שנברא כל א' מהם כדי להיות לו ולצורך כוונתו זאת. רצוני להיות כלי אומנותו בידו לקיים אמתת מציאותו ולפרסם שמו הגדול כי הוא תכלית חסידותו עמהם וזה נתבאר בתורה שנא' ה' קנני כו' (משלי ח'). כי להיות מציאות' מראש קדם מפעליו יורה שקנאה לעצמו ולשעשועיו כי הוא המורה על אמיתתו וגדולת מעשיו ועוצם מדותיו ושמים וארץ להיותם כסאו והדום רגליו יורו שהם שלו ולצורכו כי הם מורים על גדולת יושב על הכסא דכתיב השמים מספרים כבוד אל כו' (תהילים י״ט:ב׳). ואברהם גם הוא ודאי היה כהן לאל עליון ללמד בהם דעת את העם כמ"ש אצטגנינות גדולה היתה בלבו כו'. מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו כו'. (ב"ב ט"ז:) כמו שכתבנו בשער ד'. ומהידוע שזאת היא הוראה למ"ד לאל עליון (בראשית י"ד) בלי ספק. וישראל הם היו מלומדי אביהם זה ראשונה ועל ידם נתפשטה ההכרה בעולם ולזה אמר שקנאם לעצמו אמנם להשלים בם חפצו ורצונו דכתיב לקדושים כו' ואדירי כל חפצי בם (תהילים ט״ז:ג׳). ובית המקדש אשר נקרא שמו עליו הנה הכתוב הראשון אמר שהיה מכון שבתו ולצרכו כמו שאמרנו. והשני שהי' קנינו כמ"ש הר זה קנתה ימינו (שם ע"ח). ועל דרך האמת ככל להשלים ולהטיב את עולמו לא לצורך עצמו. והנה מאמר אתה הבדלת אנוש מראש כו' קיים כל זה אשר חשב הרב להעזר ממנו והנה הוא יורה בחצים נגדו שהרי אמרו כי מראש הבריאה כלה הבדיל את האדם וכוונו לתכלית האציאות בכללו. והכירו לעמוד לשרתו ולברך בשמו. אלא שאם ישאל שואל ומה תועלת יגיע לו ית' בפעולתו זאת אחר שאם יצדק לא יתן מאומה. נשיב כי אין לו תועלת אחר רק שפעל כרצונו הנדיבה מה שאפשר לעשו' שאין מי יאמר לו מה תפעל מבלי שיגיעהו תועלת מזה כענין האנשים שאם לא יפעלו לסבב הטוב או הנאה או המועיל לעצמם יחזיקום לסכלים אבל פעולותיו ית' הם בהפך שא"א שתהיינה רק לצורך הזולת והשלמתו לא לצורך עצמו כלל וכל זה הוא מבואר. When we now pursue the question of what is G-d’s goal in having man serve Him, seeing that we have established that man's efforts do not contribute to the state of G-d’s perfection, then the answer is that it is the will of G-d, not because of His need for man. Rather it is because of His generosity and kindness in affording man the opportunity to reach a level of wisdom and piety that enables him to appreciate G-d and His glory. Our sages in Avot 6,9 tell us that G-d possesses five acquisitions in this universe. They are: heaven and earth, Torah, Abraham, Israel and the holy temple. Since we have proof from scriptures that G-d owns the entire universe, i.e. "the earth is filled with Your property” (Psalms 104,24), what can be the meaning of that Mishnah? The answer cannot lie in the specific references to the word kinyan, possession, in the Mishnah. It is significant that the verses from Scripture quoted there to support the statement of the Mishnah, do not mention the term kinyan in connection with "heaven and earth." Even in the case of Israel, although one of the verses quoted mentions the term kinyan, the second verse quoted in support of the same statement does not mention kinyan. The meaning of our sages must be that G-d acquired these five possessions to serve as the instruments by means of which He can bestow His kindness and generosity on man, to let him rise to the lofty position of comprehending His greatness. G-d, as it were, "needed" these five possessions to carry out His plan for the ultimate elevation of mankind. When Solomon describes the Torah as having been "acquired by G-d" (Proverbs 8,22), this means that G-d has planned to use the Torah as a tool to implement His grand design. When Isaiah describes the function of heaven and earth as "the footstools and throne of G-d" respectively, he similarly underlines that they are merely tools in the hands of G-d. Just as acquisitions serve as a means to and end, so these five acquisitions serve as a means to the end which G-d pursued when He created man. Abraham being described as "blessed" to the supreme G-d by Malki Tzedek the king of Salem underlines the fact that, being a priest, his function was to teach the people about G-d (Maleachi 2,7; Genesis 14,18-20). We explained that in connection with the pearl that hung around Abraham's throat in chapter 4. Israel, instructed already by its forefathers who spread knowledge of G-d, is to do so in even greater measure. It will act as such tool, as will the holy temple representing the benevolent Presence of the Shechinah on this earth. Nothing could serve more directly as a tool to acquaint people with the power, generosity and splendor of G-d. Contrary to man, who is considered foolish when he fails to employ all his faculties for his own advantage, G-d is concerned with employing these five tools (faculties) to promote the advancement of His creatures rather than Himself.

והנה אחר שנתישב זה ונתברר מפאת כל הכתובים בכללם שהאומה הזאת היא תרומה לעולם כלו כאשר נתפרסמו על ידיה עקרי האמונה השלמה שהם אמתת מציאותו ועוצם השגחתו ותוקף יכלתו ואברהם היה יהי' עקר האבות אשר מצא ה' אותו כלבבו ליסד אותו עולם אמונתו כאשר הוא יסד האבן הראשה מהם ופרסמה בעולם ולא קדמהו אדם בה ולא בזולתה. כי הנה נח בדורו עם שנתפרסם בו עוצם יכלתו וגבורתו הנה לא כוונה החכמה האלהית לזכותו. רק לתת פליטה ושארית בארץ אשר א"א זולתי זה וכמו שאמר בפירוש בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני כו' (בראשית ו׳:י״ט) יראה כי הוא לבדו יותר צדיק מכל בני דורו ולזה ראוי להשאר יותר ממנו והוא אומר תמים היה בדורותיו כמו שנתבאר זה בפרשת לך לך שער ט"ז: After ample scriptural evidence that the Jewish people are to be viewed as a gift to the world by means of whom G-d’s Providence and power will be demonstrated, Abraham their patriarch was the human being who had found favor in the eyes of G-d to become that nation's founding father. Though the Torah had described the heroic nature of Noach in his time, and though he alone had been found worthy of saving the entire human race, G-d had not foreseen an active role for Noach, describing him merely as a tzaddik, i.e. better than his contemporaries. We have explained in chapter 16, that the temimut of Noach consisted of the fact that he followed the tradition of his father and grandfather meticulously, but that he lacked the intellectual drive to search for truths beyond the fact that G-d was the Creator etc.

ובמדרש (ב"ר פ' כ"ט) ^*כוונתו, כי האמונה האמיתית שנתפרסמ' ע"י האומה הישראלית כוללת ג' עקרים, האמונה במציאות הי"ת, בהשגחתו על בני אדם, ובעוצם יכלתו להרע ולהטיב לרעים ולטובים כפי גמולם ומעשה ידיהם, ושלשה בני אדם יחידי סגולה בחר הי"ת לפרסם שלש עקרים אלה, אאע"ה פרסם האמונה במציאות ה' כי כל מדרך כף רגלו למד אותה לזולתו, ויקרא שם בשם ה', ודוד המלך ע"ה פרסם ע"י שיריו הנעימים והיקרים אשר שר לכבוד הי"ת, האמונה בהשגחתו על בני אדם, וישראל עם קדושו אשר הם כאיש אחד חברים בכל התלאה אשר מצאתם מאז היו לגוי, פרסמו ע"י הנסים והנפלאות שנעשו להצלתם יכולת ותוקף הי"ת כמאה"כ, ולמען ספר שמי בכל הארץ, המורה כי רק להשגת תכלית זה נעשו האותות והמופתים למו, ואף כי שגם הצלת נח ובניו מפני מי היובול היתה נס ופלא גדול, בכל זאת לא נמצא בכתוב שהיתה תכלית הבאת המבול לפרסם האמונה הזאת בעולם. כי אם למען העניש הרשעים בהאבידם מן העולם, ואף שבאמת נראתה בזאת, וע"י הצלת נח ובניו תוקף ועוצם יכולת הי"ת להרע ולהטיב, היה כל זה רק מסובב מוכרח, ונמשך מעצמו לא התכלית בעצמו, אחרי שכל בני אדם בעלי השכלה נסחו אז מן הארץ, ונח ובניו אשר נשארו לבדם היו גם בלא זה מאמינים בהי"ת ועוצם יכלתו, וע"ז רומזים ג"כ דברי חז"ל ג' מציאות מצא הקב"ה, אברהם, דוד, וישראל, ור"ל להיות שלשתם אמצעים קרובים לפרסם שלש עקרים אלה, ועל נח אמר ר' סימון, נח מצא, אבל הי"ת לא מצא, ר"ל הוא מצא חן בעיני הי"ת, והצלתו היתה רק פעולה צדדית, לא התכלית בהבאת המבול, והוסיף הרב עוד לבאר כי ג' מציאות אלה היו על ג' דרכים ואופנים שונים, כי יש מציאה שהיא ע"פ מקרה ובלי הכנה או שום בקשה, וכן נמצאו ישראל במדבר לפני מתן תורה בלי הכנה עוד להשגת שלימותם שהשיגו רק אח"כ בהגלות כבוד ה' על הר סיני לתת להם חקים ומשפטים צדיקים, כמאה"כ כענבים במדבר מצאתי ישראל, ויש מציאה שתמצא רק אחרי ההשתדלות והבקשה למצוא ולבור את הנרצה והמבוקש בין נושאים וגופים שונים, וכן נאמר בדוד, מצאתי דוד עבדי אחרי שבקשו הי"ת עד"מ ובחרו מכל זולתו כמאה"כ בקש איש כלבבו, ושם מציאה יאמר גם כן לפעמים רק על התגלות מהות ואיכות דבר מה שהי' נסתר מתחילה ובלתי נודע כלל כאברהם שנתגלה רק אחרי הנסיון תום לבבו ועוצם אמונתו בה' מה שהיה בתחילה נסתר ונעלם מבני אדם, וע"כ נאמר בו, ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ולפ"ז יתכן גם בבחינה זאת לאמר ג' מציאות וכו'.- אמר רבי סימון ג' מציאות מצא הקב"ה בעולם. אחת ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט׳:ח׳). שנית מצאתי דוד עבדי (תהלים פ"ט). ג' כענבים במדבר מצאתי ישראל (הושע ט׳:י׳). מתיבין חבריא ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית ו') אמר ליה ר' סימון נח מצא אבל הקב"ה לא מצא. ראה כי ייחד ג' מציאות לג' עקרים אלו כי אברהם מצאו לפרסם אמתת מציאותו ובו הוא עקר נאמנותו כמו שהוכיח ראש הכתוב (נחמי' שם) והוצאתו מאור כשדים. אמנם על אמונת השכר והעונש מצא לדוד כי הוא פרסמו יותר מכל אשר היו לפניו ולאחריו כי לא נמצא מי שדבר בשכר העולם הרוחני כמוהו כמו שנתבאר במזמור מכתם לדוד (תהילים ט״ז:א׳) שכתבנו בשער שקדם וברבים אשר עמו. ואולם היכולת המוחלט נמצאו אליו ישראל שעל ידם נתפרסמה גבורתו בעולם אם במצרים ואם על הים ואם בכבוש ארץ שלשים ואחד מלכים וזולתם. ולזה אמר כענבים במדבר מצאתי ישראל כלומר שנמצאו לו בהסח הדעת כאלו היה נואש מהם שיזכו לכל הגדולות האלה כענין וימצא דודאים (בראשית ל׳:י״ד). אמנם מציאות דוד נאמרה בו כענין המציאה שבאה אחר הבקשה כי בקש ומצא שנא' בקש ה' לו איש כלבבו (שמואל א י״ג:י״ד). אמנם מציאת אברהם היתה כמציאה הבאה אחר הצירוף כמאמר צרפתני בל תמצא (תהילים י״ז:ג׳). והרי ג' מיני מציאות לג' ענינים מחחלפים. מתיבין חבריא ונח מצא חן כו'. והכוונה שגם על ידי נח נתפרסם יכלתו ית' בגבורות הגרמים והצלתם מהם והרי קדם זה הענין לו ולמה ייחסו לישראל. והשיב שאעפ"כ הנה לא כוון הש"י בהצלתו להראות את כחו רק לתת לעולם שארית אלא שמצא חן שיהי' הוא מזולתו אבל הקב"ה לא מצאו לזה להודיע גבורתו כמו שנא' בישראל ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי כו' (שמות ז׳:ג׳). כי אני הכבדתי כו' למען שתי אותותי אלה בקרבו כו' ולמען תספר כו' (שם י'). ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי כו' (שם ט'). וחזקתי את לב מצרים כו'. ואכבדה בפרעה כר (שם י"ד). יורה בכלם שכבר היה אפשר להצילם בזולת זה ולא רצה כי אם להתכבד בהם ולהראות גבורתו בעולם הוא שנתבאר שאברהם אבינו הוא האדם הראשון שהקדים פני בוראו במעשה שלם וחשוב שראוי לישא פניו בו. ולזה חוייב שיהיה הוא אצל זאת האומה המיוחדת לו לפחות כנח בדורו אצל שאר העולם וזה כי כמו שהעמיד לנח ברית הקשת לקיומו ולקיום הנמצאים בכלל כן יעמיד ברית חדשה אל זה האיתן הנבחר לקיים בכל תוקף אותו השלמות המיוחד לו ולאומתו מיתר העמים והוא אשר יעמידם בטבעו באותו מצב מהשלמות כמו שהיה ברית הקשת על האופן ההוא כמו שביארנו שער י"ד. ואולם איך יהיה זה ביארו אותו חז"ל במאמרים מיוחדים לזה אשר אזכרם אחרי הודיע מה שראוי שיובן תחלה. ^*וזה כי הוא מהידוע וכו', ר"ל כי ג' כשרונות נתן הי"ת לאדם למען יקנה לו שלימותו על ידם, הא' כשרון השמיע', ר"ל הלימוד והקבל' מזולתו לדעת הנסיונות שנסו מי שקדמוהו, המחשבות והמושכלות שחשבו והשכילו הם בשכלם, למען יוכל לעשותן ליסודות בחינת שכלו ומחשבותיו, והב' כשרון שכלו לחשוב מחשבות חדשות ולהמציא מושכלים חדשים בנוים על הקדמות נשמעות ומקובלות מזולתו, וכל עוד אשר תהי' פעולת הכשרון הזה רק בדברים גופנים יקרא שכל המעשיי, או כח הדבריי, כי רק בעבור כשרון האדם לחשוב מחשבות יש לו גם כשרון הדבור, כמ"ש למעל' סוף שער י'. והג', הוא כשרון האדם לחשוב גם מחשבות חדשות בדברים רוחניים ואלהיים, וכשרון זה נקרא שכל עיוני, והנה לכל כשרון מג' כשרונות אלה מיוחד אבר אחד ידוע באדם, האוזן לשמוע, והלב לחשוב מחשבות עיוניות, ואם יהי' האדם שלם כראוי צריך להשתלם בג' אלה הכשרונות יחד, כי התיקון הפרטי רק באחד מהם מלבד שלא יסבב שלימותם הכללית לא יועיל גם כראוי לאותו הכשרון בעצמו, בעבור היותם מחוברים ומקבילים יחד כאיש אל אחיו, ורק בתיקון שלשתם כאחד יוכל כל אחד לפעול פעולתו המיוחדת לו בשלימות, והנה ידוע כי עורקי ועצבי כל האיברים, מתאחדים יחד בעורקי ועצבי אבר ההולדה אשר ע"כ יהי' המסורס חלוש גם בכל שאר איבריו, ע"כ ברצות הי"ת לשום אות התיקון המוסרי והשלימות בעם אשר בחר לו לנחל' ולהגול' מכל העמים צוה למול בשר ערלתם, כי התיקון הנעש' בו יחשב כאילו נעשה בכל שאר האיברים, מה שלא הי' כן, אלו נעשה תיקון כזה באחד משאר האיברים וע"ז רומז מאמר המדרש מהיכן ימול, אם מהאוזן אינו יכול לשמוע (ר"ל אעפ"כ לא הי' יכול לשמוע בשלימות כראוי, ולא הועיל התיקון הפרטי הזה לו כראוי) אם מהפה אינו יכול לדבד, אם מהלב אינו יכול לחשוב, מהיכן ימול, וישמע וידבר ויחשוב (ר"ל איך הי' האפשרות לעשות תיקון כללי לכל שלש כשרונות האדם האלה, ולאיבריהם הפרטים המיוחדים להם) הוי אומר זו ערלת הגוף.- וזה כי הוא מהידוע כי שלמות האדם ימצא בג' ענינים הכרחיים. הראשון הוא התחלת כל שלמות והוא הנטיה והרצון לשמוע דברי דעת ומוסר מהמלמדים אותו כי דברי חכם הם בתחלת ספר המדות אמר אשר מעצמו לא ידע ולא ישמע לקול מורים זה האיש אשר לא יועיל. והשני שיהיה לו השכל הראשון שקראוהו החכמים הכח הדברי אשר בעבורו יתואר לחי מדבר רצוני השכל המעשי כי קחת עצה ודבר דבר א' הוא כמ"ש החכם בתחלת המאמר הז' לספר הנזכר וכבר זכרנוהו בתחלת שער י"א. והשלישי בשלמות השכל המוחלט והוא העיוני כי שלמותו הוא האחרון. ולא ישתלם האדם רק בהיות שלשתן נאגדין אגודה אחת כמ"ש החכם והחוט המשלש לא במהרה ינתק (קהלת ד׳:י״ב) וקרוב לזה נתבאר ממנו בשער ההוא. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ומדרכו לפרוע פרעות בכל אחת מאלה כמו שנודע מטבעו ומדברי הנביאים המתלוננים מהעם על כל אחת מהנה זיל קרי, היה מהחסד האלהי לתקן בהתחלתו מה שעוותו זה הטבע לתת כח ממשלה בידו להכריע קמיו תחתיו לאזרו חיל במלחמת שלמותו בתת לו זאת אות הברית אשר יהיה לו תקון לשלשתן יחד כי זהו הפועל השלם אשר במעשה אחד ימשכו תועלות רבות אשר התיקון בכל אחד וא' יהיה קשה המציאה ואחר המאמרים אשר יאמר זהו מה שנמצא במדרש (ויקרא רבה פרשת כ"ה) נגדא אומר כתיב ובן שמונת ימים ימול מהיכן ימול אם מהאזן אינו יכול לשמוע אם מהפה אינו יכול לדבר אם מהלב אינו יכול לחשוב מהיכן ימול וישמע וידבר ויחשוב הוי אומר זו ערלת הגוף. רבי תנחומא אומר מסתברא דנגדא שנאמר וערל זכר. וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שהוא נכר אם הוא זכר או נקבה. ומהנגלה ששאלות אלה אין להם שום טעם קצתן בלתי אמתיות וקצתן הם נמנעות. ואם הוא אפשר ליעשות יעשו שלשתן ולא תקשי ליה מידי. אלא שזה החכם אזן וחקר ולמד דעת לאמר לאלדים מה נורא מעשהו בהיות המעשה הזה כולל כל שלמיות האדם ההכרחי לפי שאם נניח שיושם התקון הזה בשום א' מכחות האדם העקריים כמו השמיעה והדבור והמחשבה השכלית שזכרנו כי זה כל האדם הנה יהיה התקון מעט מזער מצד היותו בלתי כולל ולא עוד אלא שאפילו לאותו חלק עצמו לא יועיל כי כשיתוקן כח השמיעה לבדו מה ישמע אשר לא ידבר ולא יבין כראוי והיה אם יתוקן הדבור מה ידבר מי שלא שומע ולא מבין וגם בתיקון המחשבה מה יחשוב הבלתי שומע ובלתי מדבר. וזה מהפלגת המליצה לומר שאם החלק המתוקן עצמו לא קבל מזה תועלת איך יעבור התועלת לזולתו. וזהו המום שהזכירו שם במדרש שיפסול כהונתו של אברהם אבינו אם ימול מהאזן או מהפה או הלב כי המילה כנוי אל התקון בכל אלו החלקים ואם כן מהיכן יתוקן שיהא התקון כולל לכל חלקיו ימול מהגוף שהוא נושא כל הכחות כלם ובתקונו יתוקנו השמיעה והמחשבה והדבור וכל הפעילות המסתעפים מהם. והיות הברית הזה זה ענינו הוא מבואר ממקומו המיוחד אשר הוא גוף האילן ועקרו מצד היותו אבר עקרי הנקרא ראש הגויה עומד במקום חזקו ותקפו של אדם ואליו שפכו כל עורקי הגוף כמו שראוי שיהיה למלאכת ההולדה כי הטפה הזרעית נקבצת ממיטב הגוף כל נתח טוב ירך וכתף וע"ד שאז"ל שעפרו של אדם הראשון היה מכונס מכל העולם (סנהדרין ל"ח.). ומזה יתחייב שהנוגע בו כנוגע בכל חלקי האדם וכחותיו והמחסר את כחו התיש כח כלם. הלא נראה שהמסורס או המחותך פניו משתנות ושערו נופלת וקולו גם כל פעולותיו מתדלדלות וכל תאותיו מתמעטות מה שלא יהיה כן אם יחתך שוקו ידו או זרועו והוא מבואר. ולזה מה שאמר ר' תנחומא מסתברא נאמר וערל זכר כי הראוי שימול ממקום שיספיק להעמידו על הבדל הראוי והנאות אשר בין הזכר לנקבה כי בזה ודאי יש כח באדם לעמוד על כח אנושתו לבלתי היות לו דרך נשים להתפתות אל הכח החמרי כי על זה אמרו אוי לו מי שבניו נקבות (ב"ב ט"ז:) והוא אומרו ממקום שהוא נכר אם זכר אם נקבה. ודוגמת זה הענין בעצמו אמר בגמרא שבת (ק"ח.). ומנין למילה שהיא מאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו את פריו (ויקרא י״ט:כ״ג). מה להלן מקום שעושה פרי אף כאן מקום שעושה פרי. ואימא מלבו דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם (דברים ו') ואימה מאזנו דכתיב הנה ערלה ?? ולא יוכלו להקשיב (ירמיהו ו׳:י׳). דנין ערלה תמה מערלה תמה ואין דנין ערלה תמה מערלה שאינה תמה ?? יראה באמת שכוונו בזה אל מה שאמרנו במאמר הראשון ללמד ולהודיע כי באה המילה בזה המקום ?מה שהוא האבר העושה פרי במה שיגיע תועלת לכל חלקי הגוף ועושה פרי גם לזולתו שיהיה ? האילן הזה שרש למטה ועושה פרי למעלה בכל חלקי פעולותיו. ולזה אמר ואימא מלבו ואזנו שהם אברים חלקים ויהיה למוד הגזירה שוה משום ערלה לבד ולאו דוקא מערלתו את פריו והיתה התשובה דמן ערלה תמה כו', כי הכתוב הקפיד למלת ערלתו ממש ולא ילפינן אלא מערלתו את פריו שהיא מילה תמה ושלמה בעינה לפי שיובן ממנה ענין מעשה הפרי אשר יתפשט תועלתו אל הלב ואל האזן שהם אברים ראשיים בפעולותיהם הנכבדות שיש להם מבוא גדול בשלמותו מה שלא יהיה כן בתקון כל אחד מהם כמו שאמרנו. ומזה הטעם עצמו היה תועלת גדול שתקדם המצוה הזאת ותנתן לאברהם אבינו קודם שיהיה לו הבן הטהור אשר בו יקרא לו זרע שהוא השרש והעקר לכל האומה הקדושה כמו שנאמר הביטו אל צור חצבתם כו' (ישעיהו נ״א:א׳). כדי שיתפשט התקון והשלמות בטבע בכללה: Bereshit Rabbah 29 states that Rabbi Shimon said, "G-d made three finds in this world. One is Abraham, ‘You have found his heart true before You’ (Nechemyah 9,8). The second one is David, ‘I have found My servant David.’ (Psalms 89,21). The third one is Israel, ‘Like grapes in the desert, I have found Israel’ (Hoseah 9,10).” Rabbi Shimon was questioned by his colleagues who asked, “Does not the Torah also mention Noach as having been a find of G-d, seeing it says "Noach found favor in the eyes of G-d?" (Genesis 6,8). Rabbi Shimon answered "Noach found, G-d did not find." Upon examination, you will find that the three finds represented three profound principles. Abraham primarily expounded the existence of G-d. David propounded the truth of the reward and punishment principle, composing many hymns on the subject. Israel propounded the Power of G-d, be it in Egypt or many subsequent historic events involving Israel. When the prophet describes the finding of Israel as like the finding of grapes in the desert, he draws attention to the unexpected nature of the find. The emergence of Israel was almost as if it had already been despaired of ever coming about. When it did finally happen, it was unexpected. Not so David, who emerged as the result of a diligent search for just such a person (Samuel I chapter 13). Abraham, on the other hand, was like the result one obtains after refining an orebody waiting for the precious metal to distil and crystallize in the crucible. The objection of Rabbi Shimon's colleagues was, "Did not Noach also demonstrate the Power and glory of G-d through the deluge and his being saved?" The answer was that this had not been G-d’s purpose when He saved Noach; in fact, there had been no one left to prove G-d’s Power to who had not already been aware of it though personal experience. When Israel appeared on the stage of history, however, G-d proclaims that He will demonstrate His Power by punishing Egypt for its treatment of Israel (Exodus chapters 7,9,10 and 14). All these quotes prove that Israel could have been saved by many other means, but that it served as a tool for G-d to demonstrate His Power through them. Since Abraham had become the founding father of this nation, it is only proper that he should be no less vis a vis Israel than Noach had been vis a vis the human race. Since G-d had made a covenant with Noach, promising to keep the human race going forever, G-d had to make a covenant with Abraham, promising to keep Israel going forever, and for Abraham to maintain his distinctive lifestyle and to transmit it to his descendants. G-d has granted man three faculties with which to achieve the level of perfection he is capable of achieving. 1) Willingness to listen to and absorb words of wisdom by those who teach him. 2) A basic intelligence characterized by his ability to communicate his thoughts by speech. 3) The ability to reason speculatively and to arrive at ideas not presented to him by outsiders in a finalized form. Unless man possesses all these three faculties, he cannot attain his purpose. When he does possess them, he is well equipped to advance towards his perfect state. Since man is inclined towards evil from his early youth, "for the inclination of man's heart is evil from his youth on" (Genesis 8,21), and this is an impediment to his achieving his goal, G-d in His great kindness equipped Abraham/Israel with a tool to counteract this impediment by legislating circumcision of the male on the eighth day of his life. Vayikra Rabbah 25 writes, “It says ‘at eight days old.’ Where does he have to be circumcised? If at the ear, he does not hear properly yet; if at the mouth, he does not speak yet; if at the heart, he cannot think yet. So where shall he be circiumcised? Clearly it must be from part of his body. Rabbi Tanchum remarked that since there is no foreskin which is exclusive to the female of the species, the foreskin referred to must be that of the male organ.” When viewed objectively, these questions posed in the Midrash can hardly be taken at face value, since all the other areas mentioned could have been subjected to a surgical procedure. However, since a surgical procedure of the mouth for instance, would also affect the ear's ability to hear and the heart's ability to understand, the effect of such surgery would have been self-defeating. The three organs are needed to be fully operative to help man achieve his goals. Moreover, unless the organ circumcised does itself benefit through that procedure, how can it hope to improve the function of the remaining organs? This is the reason that the Midrash which describes Abraham as a High Priest, could not conceive of the same person becoming a baal mum, physically defective. Such a defect would nullify his priestly status. All of this is true despite the fact that we have scriptural proof for also the other above mentioned organs being described as arel, uncircumcised. Since the male organ is also described as "the body's summit," the point at which all the body's forces coalesce, whoever touches that area is as if he had touched the whole body, the whole person. Whoever reduces its power is as if he had weakened the whole body. We observe that surgery in the face results in a loss of hairgrowth; frequently one's voice is affected also. Similarly, surgery on the male organ leaves its mark on the whole person. When the Talmud (Baba Batra 16) states, "Woe to the person whose children are female," the meaning is that it is shameful to have children who allow the physical to dominate them like women. Surgery on the male organ then inhibits the owner from being too preoccupied with his body, makes it easier for him to concentrate on the development of mind and soul. It is clear then why this mitzvah had to be given to Abraham prior to Isaac having been conceived.

ובמדרש עוד, אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה (ב"ר פ' מ"ח). וזה כי בתקון הראשון של מילה ובתקון אחרון של תורה יהיו נצולין מדינו של גיהנם בלי ספק כמו שחוייבה הירידה לשם לכל הגויים אשר לא טהרו לא בשמיעה ולא בדבור ולא בהשכל כי לגלות חרפתם בזה א"ר אלעזר בן עזריה באותו מאמר שזכרנו בתחלה (נדרים ל"א:) מאוסה הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים והוא פחיתות הכח הדברי הנמצא בכללו ואומר והיה הפלשתי הערל הזה כו', והוא פחיתות הכח השכלי כי אם שלא היה חסר בדבור היה חסר מהשכיל והבנה אל האל ית' כי על כן בא לחרף מערכותיו ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים והוא פחיתות הסירוב והמיאון לשמוע לקול מורי מוסר ודעת. כי הוא המיוחד לבנות עכו"ם לפי האמת. ומזה הטעם היתה הערלה מום גדול בגוף האדם אשר בעודה בו אי אפשר להגיע אל שלימותיו המיוחדות שלא תשרה עליו שכינה בשלמות כמו שאמרנו כי כמו שהמרגלית תפעל כל פעולותיה כשישמר בה התנאים הראוים למקום מושבה אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב כן הנפש הזכה תמנע מפעולותיה והיא לא תצלח רק בהיות מושבה אל מבחר הגופים הנעשים בחכמה בתבונה ובדעת כי על כן אמרו שנמלך הקב"ה בפמליא שלו על כל אבר ואבר (ב"ר פ' ייב) שנאמר הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳). ומאמר שאם יסתם אחד מהם. או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים (ברכות ס':) יוכיח על זה שזהו תואר המלאכה הדקה הנעשית מעוצם החכמה שעמידתה תלויה בכל חלקיה וכמו שאמר ראשונה (שם) אשר יצר את האדם בחכמה שאם יחסר ואם יגרע כמלוא נימא יחסר מכוונתה ויתבטל התכלית. ומטעם זה נפסל הבעל מום מכהן ליי' כי המום ההוא אשר בגופו יפגום הנפש ואין ראוי להיות אמצעי להשפיע הטוב העניון על האומה הנבחרת אמנם מקדש הקדשים ומן הקדשים יאכל כי לא נדחה לסבת עון אשר חטא ולא היתה בו התחלת פחיתותו כמו שיבא במקומו. והנה באמת הערלה הבשריית היא חרפה וגנאי ומום באדם ופוסלת בכהונה כאחד האברים השרועים והרי היא בכל אדם כזולתה מהמותרות המוטלות עליו לתקן עצמו מהם כמעי הטבור וגדול השער והצפרנים שיש בהם מהזוהמא והלכלוך מה שנודע וזה הדבר ביארו על השלמות רבי עקיבא האלהי (תנחומא פ' תזריע). שאל טורנוסרופוס את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של בשר ודם או של הקב"ה אמר לו של בשר ודם אמר לו השמים והארץ אתה יכול לעשות אמר לו ר' עקיבא לא תאמר בדבר שהוא למעלה ואין הבריות שולטות עליו אלא בדברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו למה אתם מוהלים אמר לו אני הייתי יודע כי על דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי לך שמעשה בשר ודם נאים הביא לו גלוסקאות ושבולים אמר לו אלה מעשה הקב"ה ואלה מעשה בשר ודם מי מאלו יותר נאים. אמר ליה הואיל והוא חפץ במילה למה לא נולד הוולד כשהוא מהול ממעי אמו אמר ליה ר' עקיבא למה שוררו יוצא לו תחתיו ואמו חותכתו ועוד שלא נתן הקב"ה המצות לישראל אלא לצרפן בהם שנאמר כל אמרת אלוה צרופה כו' (משלי ל׳:ה׳). ראה כי תשובתו הראשונה היא עצמה מה שאמרנו מהיות הערלה עצמה כטבור או איזה דבר שרוע הנולד ממותרי החמר שהוא גנאי באדם והוטל עליו לסלקו להסיר חרפתו ממנו וכמו שאמרו השלמים עליה כי חרפה היא לנו (בראשית ל״ד:י״ד). ובזה נדחה לגמרי מה שכתב הרב המורה פרק מ"ט חלק ג' זה לשונו. וכבר תשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון היצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים על שיצטרכו להשלמה מחון עם מה שיתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון היצירה רק להשלים חסרון המדות ע"כ. הנה באמת במ"ש שיש בה תועלת המדות הישרות הוא מבואר מכל מה שאמרנו כי בהסיר חרפת הערלה מעליו יתוקנו המדות כלם והוא מה שרצהו ר' עקיבא בתשובה שנית שאמר ועוד לא נתן הקב"ה כו' ירצה להיותה מום חוייבה הסרתה עכ"פ ובמה שאמרת שישלימהו הטבע תדע כי מדרך הטבע הוא בכך ועוד שאם נולד מהול לא ימשך החועלת המגיע בהסרת' אחר שנולד בהחליש האבר ההוא ולזה חויב שיהי' מעשהו בידי אדם כשאר המצות אשר נתנו לצרף בהם הבריות. אמנם במ"ש שלא נתנה מילה להשלים היציר' אנחנו נשמע לדברי רבי עקיבא דאמר מלתא בטעמא ולדברי ר' אליעזר בן עזריה שאמר מאוסה ערלה שלא אמר שהיא רעה לבד אלא שהיא מאוסה עד שתלוי גנאי הרשעים בה כהתלות נתלות ביתר המומים עד שיהי' שוה אימר הפלשתי הערל הזה לאומר הפלשתי המאוס וכדומה. והנה אל הקישוט והנוי המגיע בהסרתה א"ר מאיר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם כי אם עליה שנאמר התהלך לפני והיה תמים (נדרים ל"א:) והוא מבואר כי התמים הפך הבעל מום כי בהיותו בעל מום לא היה כח בנפש לפעול פעולותיה בשלמות מצד פיסול מקום מושבה כמו שהיכחנו אמנם מכאן ואילך יזדכך הכח הנפשיי לעלות אל מעלת הנבוא' הגמור' כמו שיבא: When Bereshit Rabbah 48 tells us that Abraham sits at the entrance of purgatory and prevents any circumcised Jew from being consigned to that detination, the meaning is that between the combined effects of circumcision, (physical) and Torah (spiritual), the fate that is reserved for the uncircumcised could not possibly be in store for circumcised Jews. Rabbi Eleazar in the opening statement quoted refers to the triple effect of speech, mind, and hearing, and that is the reason he quotes the three verses from scripture. The first verse refers to the lack of power of speech, someone who boasts of the wrong attributes (Jeremiah 9,22). The second, Goliath, lacks brains or he would not blaspheme (Samuel I chapter 17). The third are the daughters of the uncircumcised who refuse to listen to the voice of mussar, moral instruction, and who rejoice when they hear that the representative of moral values (Saul) has been slain (Samuel II chapter 1). As a diamond sparkles best when in a suitable setting, so the purest soul unless placed in a superior body cannot perform at optimal ability. This is why a baal mum, a physically blemished person must not perform temple service. Otherwise, his physical blemish might affect his soul, thus preventing him from drawing down from on high all the blessings that the priest ought to channel to his people. Because it is the purpose of the commandments to refine those who perform them, man was not born circumcised, so as not to deny him the effects performance of that mitzvah would have on the development of his personality.

אמנם יש ויש תועלות אחרות גדולים מצדדים אחרים אשר מצד מציאותה ואם מצד מהותה ואם מצד זמנה ואם מצד עשייתה ומקומה יהיו כלם שבעה יעלו בין כלם למספר הז'. והראשון הנה בא. אמנם התועלת השני אשר מצד מציאותה באשר בו כל בני ברית אשר יהיה להם בו אות ורושם נפלא בכללם להתקשר כלם בקשר אהבה נוספת על כל זולתם בו יעזרו זה מזה לכל צרכי חייהם אשר זהו הטוב וההכרחי לאדם בכל כחותיהם כמו שנתבאר במאמר הט' מספר המדות, אם לעשירים לשומרם מפחד מקנאים ורגשת המדנים. ואם לדלים להצילם משוד עניים מאנקת אביונים. ולנערים להוציאם מסכלות הינקות וחטאת הנעורים. ולזקנים לעזרם ולסמכם בחולשת הישישות וצער הזקונים. והנה לפי שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ולהרבות להם תורה ומצות אשר לקיומם צריכין מאד להעזר אלו מאלו נוסף על יתר הענינים היה מהחכמה האלהית לסקרם בסקרא אחת אלהית תהיה סבה עצומה להוסיף האהבה ולתווך השלום ביניהם להיות לב אחד לקרוא כלם בשם אלהיהם אשר הוא בעל בריתם ונושאים חותמו וישמרו ברית שלום זה לזה ולא יבגדו זה בזה כמו שאמר הנביא ע"ה הלא אב אחד לכלנו ומדוע נבגד איש באחיו (מלאכי ב'). והיות הדמיון והיחס מהוה האהבה וכ"ש שומרה כבר דברנו הראוי בשער השמיני בפרק החבור. ומזה הענין כבר דבר הרב המורה בפ' ההוא שזכרנו אלא שהוספנו על דבריו. ^*ועל זה התועלת, ר"ל כי אחת מתועליות מצות המילה היא שתתהוה ותתחזק על ידה האהב' בין כל בני ישראל יחד, השוים כולם באות זה, אשר הושם בבשרם להבדילם מכל זולתם כנודע שמוסדות כל האהב' בנויות רק על השווי שבין האוהבים יחד (ולהורות על זה אפשר שכונו גם בני יעקב באמרם אל יושבי שכם "אך בזאת נאות לכם, אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר" ומאמר חז"ל גדול' מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, מלבד כונתו הפשוטית, שנזכר בפרשת מילה י"ג פעמים שם ברית רומז גם בכונתו הפנימית על גודל האהב' וברית האחוה והרעות אשר יסובבו על ידה בין בני ישראל יחד.- ועל זה התועלת המיוחד רמז רבי ישמעאל באומרו גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות שעם שהמספר הזה הנמצא בה הזכרת הברית בפרשת מילה יפליג להורות לכל בעל שכל כי להיותו דבר שכל הבנין תלוי עליו הרבה לחזק יתדותיו בי"ג מסמרים חזקים כבר יורמז בלשון הזה שנמצא בו מתועלת האהבה והשלום בין כורתי ברית זה עלי זבח שיעור שראוי שיאמר עליה שנכרתו עמה י"ג בריתות והוא הפלגת האהבה הנוספת ביניהם יותר מזולתם. אמנם התועלת השלישי והוא מצד מהותה וזה כי העור המותר ההוא מרבה מאד התאוה ?ומעורר בעליו בהפלגה אל פועל הזמה אם מצדו ואם מצד הנקבה וכמו שאז"ל שנבעלת לעכו"ם קשה לפרוש (סוטה ג':). ואחריה ימשוך כל התאות החמריות כלן אמנם כשיוסר זה העור המותר ישאר הכח על שוויו אם מצדו ואם מצד הנקב' ויועיל ולא יזיק והוא מה שרמז אליו ר' יוסי (נדרי' ל"א): באומרו גדולה מילה שהיא דוחה שבת החמורה כי עם היות שהדין הוא כן שלגודל מעלתה מילה בזמנ' דוחה את השבת מ"מ רמז ביופי מליצתו שהמילה דוחה ריבוי הכוסף והערבות לתאוות החמריות ובפרט אל תאות המשגל ובאמרו שבת החמורה ירצה העונג והתאוה הנוספת כי השבת יום העונג הוא ודכוותה אמרו שבת ותשמיש מעין העוה"ב (ברכות נ"ז:) התועלת הד' מצד המהות עצמה וזה כי עם היות שהעור הזה יועיל תועלת מה לשמירת האבר ההוא כמו שזכר הרב מ"מ הוא סבה גדולה לבוא בו אל האיכול וההפסד לסבת החמום המופלג ועפוש הזרע המתקבץ בו עד שכמה פעמים הוצרכו לימול הרבה ערלים שלא לשמה ומילה בזמנה בלי ספק מצלת מכל נגע ומחלה. והוא מה שרמזו ר' נחמי' (נדרים שם) באומרו גדולה מילה שדוחה את הנגעים עם היות שהדין כן הוא שהצרעת הפורחת בערלה קוצצה ואינו חושש ללאו האמור בה באומרו השמר בנגע הצרעת (דברים כ"ד) ואז"ל שלא תקוץ בהרתו (שבת קל"ב:) ועכ"פ בכלל דבריו דברינו והרי מצד אחר עצמו היו אלו השני תועלות כי מהצד שסרה תוספת התאוה נדחו ג"כ הנגעים. התועלת החמישי הוא לקוח מצד זמנה והוא מה שאמרנו למעלה שנתנה לאברהם אבינו קודם שיוליד את יצחק כדי שיהא תקונה מושרש ומוטבע בקדימות כל הדורות ההם כדי שיהיו הבאים אחריו כלם אמונים בחיק שלמותו ולזה לא נתנה מצוה זו בכלל כל המצות שנתנו בסיני. וזהו מה שהמריץ דבריו ר' יהושע (נדרים שם) באומרו גדול' מילה שלא נתלה לו למשה רבינו עליה אפי' שעה אחת ועם היות שכבר נודע מה שקרה לו למשה עליה לולי זריזות צפורה אשתו מ"מ יומלץ מכלל דבריו שלא המתין שתנתן על ידו כשאר המצות אלא מיד כאשר הגיע עת הולדת את יצחק מיד נתנה לי בלי שום איחור כי משם התחילה הקדושה: ומהטעם הזה עצמו היותה מצותה בשמיני שהוא היום הראשון להוייתו שבו יצא מכלל ריסוק אברים כדי שיקדימהו זה התקון כל ימי חייו מלבד שיגיעהו אז ממיעוט הצער למיעוט ההרגש כמ"ש הרב ז"ל (מ"נ ח"ג פ' מ"ט). התועלת הששי הוא בבחינת עשייתת וזה כי מבלעדי כל התועלות המיוחדי' שנזכרו יש תועלת גדול מצד היותה נעשית במצות הבורא כאחד מכל המצות אשר הורה בה שלא נעשית לתכלית מהתכליות האנושיות אשר יעשם האדם לרצון שכלו או בחירתו כי אע"פ שנמשכו ממנה כל התועלות הנזכרים לא מפני זה יתעורר האדם כלל לעשותה אם לא מפני היותה מצוה אלהית אשר לזה נאמר בה התהלך לפני והיה תמים כמו שיבא. והוא מה שאמר בו (נדרי' שם) גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו לומר שהיא בבחינת עשייתה מכלל המצות אשר היו סבה לבריאת שמים וארן דכתיב אם לא בריתי יומם כו'. ואמר אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו כו' (שבת פ"ח.). והוא בכלל מאמר ר' עקיבא לצורף את הבריות: ואולם התועלת הז' יגיע מצד מקומה והוא מה שנתבאר מהמאמרים הראשונים מצד שהתקון הנעשה בשרש הגוף יועיל לתקן כל הכתות הגופיו' כי מן הבאר ההוא ישקו כלם ומשם עדר הכחו' הנפשיו' ונמצא עם זה שהמצוה הזאת סבת קיום כל המצות האלהיות כי היא מכינה אותו להיותו נשמע לכלן וזה עצמו מה שאמר ר' שמעון (נדרים שם) גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שנא' הנה דם הברית אשר כרת יי' עמכם על כל הדברים האלה. ואע"פ שפשוטו בדם הזבחים הנזרק עליהם שם הכתוב מדבר מכל מקום כיון שהדבר נכון ואמת דרשו על דם הברית הזה וסמכו אליו, ומכאן ומכל הדומה לו תשובה למי שישיב עלינו ע"פ כוונת אלו החכמים באלו המאמרים שכיון שהוא דבר נכון והגון ראוי הוא שנסמכהו אליהם כל שכן שכבר יאמן שכוונו לזה במליצותיהם הנעימות ולא להרבות דברים אלו על אלו מבלי טעם מחודש. ואני הנה ראיתי כל שבעה התועלות האלו מסודרות אחד לאחד בברכת אשר קדש ידיד מבטן (שבת קל"ז:) אם יגלו לעיניך בהערה זו דרוש וקבל שכר. והנה אחר שבאנו עד הנה בביאור צורך המילה ותועלותיה ולמדנו שמי שאינו נמול עכ"פ צריך תקון והשלמה וכבר התרנו לפי דרכנו ד' שאלות שנופלות עליה האחת מעקר מצותה. והשניה ממקומה. והשלישית מקדימתה מזמן אברהם. והרביעית מהתאחרה עד ימי זקוניו: The fact that Rabbi Ishmael draws attention to the thirteen times the word brit, covenant, is mentioned suggests that there are additional fringe benefits accruing to those who experience circumcision.

ועוד אוסיף לעורר שאר הספקות הנופלות בחלק הספור כמנהגנו ואחר נבא אל ביאורו בעזר העוזר. הארבעה כבר באו: ה לומר לו בן תשעים ותשע שנה ואחר שמצא את לבבו נאמן לפניו וכרות עמו ברית בין הבתרים התהלך לפני והיה תמים. ועם שכבר דברנו בו עוד תתבאר כוונתו: ו אומרו ויפול על פניו ב' פעמים בספור הזה מה שלא נזכר כן בשום מקום. וכבר נדבר בזה אבל ידובר עוד: ז באומרו אני הנה בריתי אתך והיית לאב כו' שהוא לשון מיותר אחר שאמר ואתנה בריתי כו'. ובלתי מובן שלא יתבאר ממנו מה כוונתו שלא דבר אלא בהווה וכ"ש במה שחוזר ומשלש והקימותי את בריתי כו': ח אומרו תחלה והיית לאב המון גוים ואחר אמר והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך כי נפל בו הכפל הוראה: ט אומר ולא יקרא עוד את שמך אברם כו'. למה אמרו שהקורא את אברהם אברם עובר בלאו ועשה ולא כן אמרו ביעקב אלא שלא יעקר ממקומו כדאיתא בברכות (י"ג.). ועוד איך יתכן להיות זה השנוי אם היה לו להקהיל עם ולשנות את שמו או באיזה אופן: י מה שירא' הכפל והמותר המופלג בכתובים הבאים אחריהם אמר קודם שיזכור את הברית ואתה את בריתי תשמור ואחר שאמר זאת בריתי אשר תשמרו כו'. חזר ואמר ונמלתם את בשר ערלתכם כו'. ושוב יאמר המול ימול כו' והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם כו' ועוד וערל זכר אשר לא ימול כו'. אין ספק שהיה יכול לצמצם זה הענין בשלוש הלשון לפי הנרא': יא אומרו כי שרה שמה ומנין היה שרה שמה אם לא שיקראה כן עכשו: יב מאומרו ויפול אברהם על פניו כו'. היפלא מיי' דבר כו' והיותר קשה בזה שלא הקפיד עליו השם ית' כמו שהקפיד על שרה. ולא עוד אלא שאמר וקראת את שמו יצחק כאלו היה הצחוק דבר הגון או שום זכות. ודברי המבדילים (תרגום אונקלוס) בין צחוק אברהם לצחוק שרה אינם נכנסים באזני כי לא נראה ששינה הכתוב בספור דבריהם כלל כי אם בדברי התוכחה לבד: יג אומרו הלבן מאה שנה יולד והנה בדורות ההם אין פלא כזה והלא עוד מעט בשנים שהוליד מהגר וקרוב לארבעים שנה מלא אשפתו מבני קטורה ולא הוזכר לפלא: יד אומרו לו ישמעאל יחיה לפניך ומי אמר לו שימות: טו מה טעם יאריך הכתוב בזכרון הצלחת ישמעאל וזרעו: טז טעם אומרו ויכל לדבר אתו ויעל אלהים כו': Some problems in the text: 1) Why would a ninety-nine year-old who has spent a lifetime being pious, have to be commanded, "Be perfect, walk before Me?" What else had Abraham been doing all his life? 2) Why is the fact that "he fell on his face" mentioned twice in the story? 3) The statement "As far as I am concerned, My covenant is with you...you will be a father of many nations etc.," after the statement "I will give My covenant between Me and you" also the third mention of "I will maintain My covenant etc." seems completely unnecessary! 4) Why do our sages say that anyone calling Abraham by his former name Abram is guilty of a transgression, whereas anyone calling Israel Jacob, is not guilty of a transgression? 5) Why is Sarah referred to by her new name even before we have been informed that she would be given a new name? 6) Why did G-d not seem to take offence when Abraham considered it unlikely for a hundred year-old man to sire a child, whereas when Sarah at ninety considered it unlikely that she would become a mother, G-d responds "is anything too wonderful for G-d?" 7) The very idea of one-hundred year-old people begetting seemed quite commonplace in those days, seeing that we find Abraham siring six more children from Keturah over forty years later. 8) Why would Abraham ask for Ishmael to live? Who had endangered his life? 9) Why do we have to be told the details of Ishmael's future successes and his descendants? 10) Why do we need the statement about "G-d finished speaking to Abraham and rose up?"

ויהי אברם בן תשעים שנה עם היות שכבר היה אברהם קרוב למאה מהשנים אשר הלך בהם מהלך השלמות ממדרגה אל מדרגה עד שעוררו במחזה להגיעו אל מה שלא הגיע מתחלה כמו שאמרנו הנה באמת עדין היה חסר העקר (התר ספק ה') והיא מה שלא הורגל לעשות בהשפעת בוראו על שכלו רק הדברים אשר יציירם השכל האנושי: אמנם היוצא מההקש השכלי הנה הוא עדין עליו על מנהג הפילוסופים החושבים שלא יושפע מאתו יתברך דבר כנגד שכלם והיא המחוייב להם אמותו מדעתם הגוזר היות המציאות על דרך החיוב כמו שכתבנו בשער רביעי, וכבר התחיל בספור שקדם להוציאו מאצטגנינות זה כמו שנתבאר שם. ועתה הוסיף שנית ידו במה שיצוה לו על מצות המילה כי הוא דבר אשר לא יגזור עליו ההקש השכלי כלל וכ"ש במה שישלש לו מענין העקידה כי יהיה בבחינת השכל האנושי סכלות גמורה כמו שיבא שם. כי כל זה מה שקיים היות העולם מחודש ברצון מוחלט והיות היכולת בידו ית' להטיב ולהרע לאדם על פי מדותיו כפי מה שיתחייב מהשמע אליו או עבור על רצונו כי הדעת הזה הוא שיתמים את האדם עם אלהיו וזולתו אי אפשר להשתלם והוא מה שאמר לו עכשו אני אל שדי התהלך לפני שהוא שם מורה על המכון כי שדי מצאנוהו שגיא כח על המערכות הטבעיות לחונן ולרחם כאומרו ואל שדי יתן לכם רחמים כו' (בראשית מ״ג:י״ד). אני אל שדי פרה ורבה כו' (שם ל"ה). והיא טעם וארא אל אברהם כו' באל שדי (שמות ו׳:ג׳). כי בשם זה הצילם והיה עמם בכל אשר התהלכו עם שהיו נסיהם נסתרים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שם. וגם ליסר ולהעניש. כי חצי שדי עמדי (איוב ו׳:ד׳). ושדי הרע לי (רות א׳:כ״א) וזולתם מזה ומזה. והכוונה תדע שאני אל שדי לכן התהלך לפני ותתנהג לפני הישרתי והיה תמים עמי ואל תתחכם יותר להשען על חכמתך ולסמוך על חקירתך כמו שבא טעם זה בשער הקודם. ואתנה בריתי ביני ובינך כו'. (ו) והנה באמת לפי שבאו בכאן פנים חדשות ויתרון מעלה במעלות הנבואה וחסרון ערלתו איננו מניח לו לעמוד בפני שכינה בהשגה זו כמו בראשונות נאמר ויפול אברהם על פניו שתי פעמים בתחלה ובסוף כמו שיראה כי נכנע ונרתע מפני הכבוד הגדול אשר לא היתה כזאת אתמול שלשום. או שנאמר שנפל כן בכל פעם אלא שנאמר כאן לסמוך מה שנזכר אחרי המולו וירא אליו ה' כו' והוא יושב. כמו שבא ויבא: (1) Although Abraham had lived a life of ever increasing dedication to G-d and His presumed laws, all of this had been achieved by him employing his mental faculties and natural good traits. Specific commands enabling Abraham to demonstrate that his actions were motivated by obedience to G-d’s will had been lacking. Until this point, Abraham had assumed that G-d’s laws would not conflict with the human mind, i.e. that when such commands would be issued, they would automatically be comprehensible and make sense to him. At the covenant between the pieces, G-d had first removed Abraham's philosophy from the restrictions imposed upon it while one implicitly accepts the laws of astrology. Now, with the commandment of circumcision, He also removed the element of logic, a factor which determines true and false values. This fact is demonstrated in an even greater degree when Abraham later on will be commanded to sacrifice Isaac. This is the principle of Shaddai, that G-d tells Moses as having sufficed to secure the unquestioning co-operation of Abraham. G-d told Moses that in Abraham's generation He did not need to justify His demands on His chosen, not like Moses who had demanded that G-d justify His treatment of the Jewish people. (2) G-d, so to speak, said, "Because I am ‘Shaddai,’ do not be too sure of your philosophical convictions, but obey Me unequivocally." Seeing that Abraham still had to undergo physical changes in order to become "perfect," Abraham was overcome by a new sense of reverence. He expressed this by twice prostrating himself before the glory of G-d. He felt inadequate to stand upright before G-d until after the sign of the covenant had been performed on him.

ובמדרש (ב"ר פ' מ"ז) רבי פנחס בשם רבי לוי אומר שתי פעמים נפל אברהם על פניו וכנגדן נטלה מילה מבניו אחת במצרים ואחת במדבר. במצרים בא משה ומלן. במדבר בא יהושע ומלן. הנה הורו שהנפילה סימן ורמז להעדר המילה. שלא נזכר נפילה אלא כנגד הפעמים שבטלה מישראל ונסתלקה שכינה עד שמלו והוא נכון. ולזה מה שחזר לדבר אתו בשובה ונחת וא"ל אני הנה בריתי אתך כו'. (ז) ירצה אני הנה יש לי ברית אתך ממראת בין הבתרים (ח) ובעבור הברית ההיא תהי' לאב המון גוים בלי ספק כמו שהבטחתיך שם אמנם עכשו בגדולה מזו אני בא אליך ומעלה יתירה ממנה אני מבשרך וזהו לא יקרא עוד את שמך אברם כו'. כי מעתה תהפך לאיש אחר במעלה וכבוד. (ט) ואפשר ששם הש"י בפי הבריות לסימן והנכון כי משם למד מה שנעתק משם אחר המילה ארצה הנגב כמו שיבא שם. ועכ"פ זה השנוי יורה על תוספת הגדול' מבראשונה שנאמר והפרתי אותך במאד מאד ממה שהיה בברית הראשונה ולא תהי' לאב המון לבד אבל נתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו. (ט"ו) ולזה מה שנ' בישמעאל שנים עשר נשיאים יוליד לומר שלא היו בהם נושאים הוד מלכות כמו שהיה בזרע יצחק (ז) והקימותי את בריתי אתך מחדש לא כברית הראשונ' אשר היתה ביני וביניך לבד אבל זאת תהי' ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית. עולם לא לבד לענינים הזמניים כי אם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כי זה יהי' באמת השלמות הנפשיי. אמנם לא יהי' זה חסר מהטובות הזמניות עד שיהי' הגדלת השם בלי מתנה חשובה כמנהג מלכי האדמה שמגדילין שם השרים מבלי שום מתנה אחרת אבל לך יהיה גדולה עם מתנה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך כו'. ומ"מ שנוי השם הזה הוא צורך המילה אשר יצוהו כי בשתים יתחתן לו היום להיות לפניו גר צדק באמת. והנה המעלות האחרונות פוסלות את הראשונות בלי ספק. כי השם הראשון היה שם ערליותו ואין ראוי לזכרו עתה. (ט) ולזה היה הקורא אותו בו עובר בלאו ועשה (ברכות י"ג.) מה שאינו כן ביעקב שעם ששם ישראל היה עקר לא נעקר הראשון ממקומו כי שניהם כאחד טובים ושוים ביהדות אלא שהשני מורה על השררה הנוספת כמו שיבא במקומו. ואולם אחר שהקדים לו את כל זה בא להודיעו מהות הברית שזכר וכלל בהודעתו כל התועלות ההנה אשר זכרנו. והנה על תועלת הקדימה בה מזמנו שעליה אמרו שלא נתלה לו למשה עליה כו'. אמר ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך כו'. (י) ירצה ואתה בעצמך אע"פ שזקנת ושבת תשמור את הברית הזאת כדי שיהי' התקון מוטבע בזרע הבא אחריך לדורותם. ובאומרו זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם כו' המול לכם כל זכר הודיעו מהות הברית ההיא שהוא להסיר הערלה ההיא אשר בזכרות אשר היותר ידוע מענינה הוא החליש כח התאוה אל פעולתו המיוחדת ואל שאר הענינים החמריים שהוא דחיית השבת החמורה ברמזינו. ובאומרו ונמלתם את בשר ערלתכם כוון להודיע גנאי הערלה בשהיא מום באדם ודבר חרפה להסירו מפאת גויתו וכמה שכתב מאוסה ערלה כו'. ושאברהם לא נשלם עד שנמול ונקרא תמים כלומר מבלי מום. ובאומרו והיה לאות ביני וביניכם כוון לומר כי במה שיסורו הגנאי הזה מהם ימשך להם תועלת שני שהסרתו ע"פ מצותו יהי' לאות זכות בנו כאחת המצות הנתונות בברית התורה והמצוה. שבבחינה זו אמר שאלמלא היא לא נבראו שמים וארץ. ובאומרו ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר כו' כון אל כוללת תועלתה אשר בתקונה יתוקן הדבור והשמיעה והמחשבה ומשם כל הכחות הטבעיות. הנרמזים יפה בכל יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא והוא מה שנאמר עליה שהיא שקולה כנגד כל המצות. ובאומרו והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם כוון אל תועלת האהבה ותיווך הבראת המוטבע בין כורת הברית הזאת עד שתהיה בין מקיימיה תמיד ברית שלום לעולם כי זה נרמז באומרו שנכרתו עליה י"ג בריתות. ובאומרו וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו כו'. כוון אל התועלת המגיע ממנה בהרחיק הנזק המגיע לבעלי הערלה מערלתם מהאיכול והנגעים עד כי יקרה להם כי אשר לא ימול לשם רפואה ונכרת מעמיו בלא עתו כי על זה אמרנו שנדחה כאומרם שדוחה את הנגעים. ולזה הועד הכנת הגופיי והנפשיי על המילה דתרויהו איתינהו בלי ספק דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה משני העמים אשר בשני העולמות. והנה בזה הושלמו כל החמשה תועלות הנזכרות והלשון מתישב בהם יפה: (3) Bereshit Rabbah 47 discusses that the two occasions on which Abraham fell down correspond to the two mass circumcisions performed, one by Moses in Egypt prior to the Exodus, the other by Joshua after crossing the river Jordan. Absence of circumcision necessitates nefilah, a fall. Temporary absence of the Shechinah, Divine Presence, follows if absence of circumcision becomes a conscious shortcoming. This is why we have the re-introduction "as for Me, here My covenant is with you." This resumes the former relationship which had been interrupted by the awareness that one was still blemished and hence unworthy. The reference is to the covenant between the pieces which is still in effect. Because of that covenant, you will become the founder of many nations. Since you will now become transformed into a still more worthy and superior human being, your name will reflect the change in your status. The difference between the descendants through the son yet to be born and the ones from the son already alive (Ishmael), may have been hinted at in the promise that the latter would sire princes and a great nation, whereas Isaac would produce "kings of nations." This new covenant that "I will maintain," refers to an agreement embracing also the descendants of Abraham, not only Abraham himself, as in the previous covenant. The promise that G-d will remain accepted as G-d by Abraham's descendants throughout the generations, is the covenant of the enduring nature of the spiritual salvation granted to Abraham's descendants. As such it is the implementation of Abraham's own spiritual perfection. This would remain accompanied by material blessings until such time as the very multitude of descendants would prove the value of G-d’s promise and covenant by their very existence. Just as the granting of a title without the accompaniment of material reward becomes significant if both the recipient of the title and the one bestowing it are well known personages, so some generations, hence, that condition would apply to Jacob's descendants. 4) Meanwhile, however, the material blessings bestowed by G-d on Abraham and his descendants serve to illustrate the existence of the covenant between G-d and them. The new name of Abraham, embodying far greater blessings than the ones promised while he had still been uncircumcised, make the previous name pale by comparison, and reference to Abraham by his previous name is therefore tantamount to denial of his role in history. (3) The repeated references "you shall observe My covenant," stresses that Abraham's advanced age notwithstanding, the performance of circumcision on Abraham's body will enable Isaac to be born of hallowed seed. The statement following "this is My covenant" explains the exact nature of circumcision for now and all subsequent generations of Jewish males. The fact that the retention of the foreskin is a blemish, and therefore a voluntary blemish, has to be emphasized also; therefore, in Genesis 17,14, the negative commandment concerning Jews who refuse to remove this blemish on their bodies. The words "You shall circumcise the flesh of your foreskin," emphasize the fact that retaining it is something degrading. The early age at which this has to be performed emphasizes that all the senses of a person are enhanced and liable to come closer to perfection the sooner the foreskin is removed. The "eternal covenant" which is promised as a result of observance of the commandment of circumcision is an assurance of the intimate relationship between G-d and Israel, hinted at in the words of our sages who speak of thirteen covenants as included in the act of circumcision. The negative commandment, and the exclusion from the Jewish people of those who transgress it, underlines the advantages to be gained by observing this mitzvah. The choice of the expression me-amme-ha, from its people (plural), refers to the loss of both worlds for those who wilfully neglect performance of this commandment.

אמנם אחרי הודיעו את כל אלה חזר הדבור אליו באותה מדה עצמה ואמר לו כי כל הטוב ההוא הנוסף עליו מעתה יהיה בשיתוף אשתו הצדקת שאף היא עתידה להתחדש כמותו ושלזה לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה כי מיד עולה היא עמך בגדולה כמו שקרה לאחד מהנסיכים להקימותו למלך שקמה אשתו עמו לשתקרא מלכה מה שלא יהיה כן בהשתרר האשה בעד עצמה אם קרה שהיה כן הנה מצינו שאמר הנביא ואקרב אל הנביאה (ישעיהו ח׳:ג׳) ולא נמצא שיקרא בעל חולדה הנביאה ונזכר זולתה נביא: (5) After all these instructions, Abraham is advised that all the blessings in store for him will be shared by his wife in equal measure; therefore, her name also is to be changed. Just as a prince's wife becomes a queen when her husband becomes king, so Abraham's change of status brought in its wake a similar change of status for his wife. Interestingly, changes of status of the wife do not automatically confer a higher status on the husband, since we do not find that the prophetess Hulda's husband became a prophet (Isaiah chapter 8).

ובמדרש (ב"ר פרשת מ"ז) לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. כתיב אשת חיל עטרת בעלה (משלי י"ב). א"ר אחא בעלה מתעטר בה והיא אינה מתעטרת בבעלה. והכוונה כי האיש הוא עצם הזווג ועקרו אמנם האשה כלי צריך לגמר תקונו וכשהיא הגונה חוייב מה שאמר הכתוב כי בגדולת האיש תגדל העטרה מעצמה. מה שלא היתה כן אם היתה היא משתררת לפי שאין האיש נמשך עמה עד שתהיה היא העקר והוא העטרה שיתגדל עמה. והוא עצמו מה שרצינו עם היות כי לכאורה נראה ההפך מדבריהם: וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן והיתה לגוים כו'. הודיעו שאותם ההבטחות המיוחדות אשר הזכיר למעלה מתוספת הזרע בהוד מלכות לא יהיו אלא ממנה: ויפול אברהם על פניו. כבר פירשנו הסבה יפה: ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה כו', אם באנו בעקבות הראשונים להפריש בין צחוק לצחוק אולי אמציא קצת טעם לדבריהם ממה שאמר הלבן ולא אמר הבן מאה שנה יוליד וגם ממה שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך ומאן אמר לו שימות אלא שיראה כמודה על רוב הטובה והוא שמחכה ואמר האם כבר היה אפשר להוליד לבן מאה שנה זרע רב ע"י ישמעאל בני לקיים מה שנאמר אב המון גוים נתתיך למה זה מצאתי חן בגדולות ונפלאות מהמנהג הטבעי עד ששרה בת תשעים שנה תלד שמא הוא ידוע לפניו שישמעאל לא יחיה ולא יאריך ימים ולזה הוצרך לבקש ממקום אחר (יז) ולזה אמר לו ישמעאל יחיה לפניך. אבל שרה היא בעצמה פירשה דבריה שהיה הדבר זר ונפלא בעיניה כמו שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה כו' (בראשית י"ח): אמנם לדעתי אין לדחוק בכל זה רק שיפורשו הכתובים כפשטן ובדבר הזה נמצא בו ג"כ ע"ה שמץ עון ומיעוט אמונה על דרך שאמר מרע"ה הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במדבר י"א) כפי דעת המדרשים (תנחומא פ' ואתחנן) היה לו להוכיחו בפניו אלא שהיום ההוא יום בשורה הוא לא יום תוכחה ופקודת עון כי בו נתנה לו מצוה רבה של מילה לו ולבניו אחריו לדורותם שהיא שקולה כנגד יום מתן תורה. ואמרו חכמינו ז"ל (שבת ק"ל.) מצוה שקבלוה ישראל בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך (תהלים קי"ט) וכבר אירע כענין הזה ביום מתן תורה עצמו שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שמות כ"ד). ואז"ל מכלל דהוו בני שליחות יד אלא כדי שלא לערבב שמחתם וסלקה ליום אחר כו' (ויקרא רבה פ' כ'). (י"ב) וכן הדבר בכאן בשוה כי לא רצה הש"י להעציבו ולהחרידו בדברי תוכחות ביום חתונתו ושמרו לו ליום ג' למילתו יום פקודת שרה כי גלוי ידוע לפניו כי כמקרה הזקן גם היא יקרה ודי לו אז גערה במבין במה שהוכיחה על ידו כמו שנאמר ויאמר יי' אל אברהם למה זה צחקה כו'. היפלא מיי' כו' (בראשית י"ח). ובלאו הכי למה לא יוכיחה על פניה בינו לבינה והלא גערה בפני בעלה בדבר יותר מגונה ממה שאמרו שנזהר בחלוף הדברים מפני דרכי שלום (ב"מ פ"ז.) וזו היא דרך ישרה וסלולה נדחו בה כמה ספקות משתי פרשיות אלו. הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בשער הבא אחרי זה ב"ה. (י"ג) והנה לפ"ז תהיה הכוונת הלבן מאה שנה יולד ויסבול זה טבע המציאות ואם שרה הבת תשעים שנה תלד שהוא יותר רחוק ונפלא והן הנה דברי עצמה אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדוני זקן (בראשית י"ח). והיתה תשובתו יתב' אבל שרה אשתך יולדת לך בן כי היא ראויה שתשתתף בטובות הגדולות שהבטחתיך והזרע ההוא ששמתיהו בעל בריתי לדורות עולם היא אמו. וקראת את שמו יצחק. (יב) לזכרון שצחקת עליו להיות דבר נפלא בעיניך וזו היא תחלת תוכחה. ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו בשתהיה אב המון גוים ושנים עשר נשיאים יוליד כמו שאמרנו. אמנם את בריתי החדש אקים את יצחק אשר תלד לך שרה כו': (ט"ז) ויכל לדבר אתו כו'. זה יורה הוראה גמורה מה שאמרנו מהיות זאת הנבואה ממדרגה עליונה מהראשונות אשר לא נזכר כן בהם כי זה היה גלוי שכינה כמנהג הנביאים הגמורים וכמו שהיה לו אחרי כן רק שהפעם הזאת נפל על פניו ואחרי כן לא נפל כמו שאמרנו פעמים, וכן נאמר להלן וילך יי' כאשר כלה לדבר (שם) כמו שאמרנו ולזה היה מהירות אברהם אבינו לעשות אותה בעצה היום ההוא כי בהרגישו תוספת המעלה והחסרון אשר הוא עומד עליו אצלה לא איחר הזקן אפילו רגע אחד. ועם זה נתבאר שהספור הזה מכלל סדרי בראשית הוא כי עד הנה לא נשלמה תמונת האדם ולא נגמרה עשייתו לעשותו הגון להוליד זרע כשר. ועם נברא יהלל יה. וכמו שאמר רבי ברכיה ואשימך ואתנך לגוי גדול לא נאמר אלא ואעשך כשאני בוראך בריאה חדשה תהיה פרה ורבה (ב"ר פ' ל"ט) וכבר היה הברית הזאת בקשתו של אברהם אבינו וזרעו אחריו תקון מוסיף על ברית הקשת הנתן לנח על קיום העולם בכללו כמו שהיה ברית הקשת ההוא תקון נוסף על ברית העולם אשר עליו נאמר לנח והקימותי את בריתי אתך (בראשית ו') כי הוא אשר בו שם גבול לים כמו שפירשנו שם. ועל בריתות אלו אמר ירמי' כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וככבים כו' אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל כו' (ירמי' ל"א). והנה על חק הבריאה הראשונה אמר נותן שמש לאור יומם חקות ירח וככבים לאור לילה כי הם עקר הבריאות הראשונות אשר נתן להם חק וטבע קיים ועל הבריאה השנייה הנעשית בימי נח על הדרך שזכרנו אמר רגע הים ויהמו גליו (שם) כי בצאת טבע המים מגבולו היה הענין הנפלא ההוא אשר בעבורו הוטבע באדם טבע יותר נכון ומזג חדש, ואמר כי כאשר לא ימושו שני החקים והבריתות האלה מלפניו מהיות כל אחד מהם מעמיד ומקיים המכוון ממנו כן יהיה ענין הברית השלישי הזה אשר כרת עמם להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלהים קיים לעולם ולא ישבתו מהיות גוי מסויים בעולם כל הימים כי לא יספיקו חטאתם מעתה להשליכם כלה מעל פניו והוא אשר אמר אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל נאם ה' (שם). ירצה כמו שהשמים והארץ ואם הם בעלי תכלית ושיעור כמו שבא המופת על המנע מציאות גשם בלתי ב"ת אמנם אין ממנהגם וטבעם להיות נמדדים ומשוערים בפועל משום מודד ומשער בעולם כן אע"פ שטבעם לא ימנעם מחטוא לגמרי שכבר נשארו בבחירתם ובאפשרותם לחטוא אבל כבר תהיה נטייתם במעשיהם על אופן שתתכן להם המחילה אחרי התוכחות והייסורין באופן שלא אמאס ולא תגעל נפשי אותם על כל אשר עשו והוא ממש ענין ברית הקשת אלא שהוא בתוספת טובה וקורבה אל האלהים עד יבא ויגיע הייעוד הנאמן שייעד אדון הנביאים, והביאך ה' אלהיך אל הארץ כו'. ומל ה' אלהיך את לבבך כו' (דברים ל'). כי אז תהיה הנטייה אל הטוב בכח חזק כאלו סרה הבחירה מהרע לגמרי וזה לפי שהתקון יהיה במקום הצורך עצמו ולא יגיע אליו על דרך ההמשך מאחר כמו שאמרו מהיכן ימול כו', ונאמן הוא בעל מלאכתנו שיקיים לנו דברו הטוב וזהו מה שרצינו בזה החלק מהספור: (8) According to some, the promise that Abraham and Sarah would sire a child, made Abraham wonder if perchance Ishmael was destined to die, since otherwise his existence would have enabled G-d to fulfil His promise to Abraham to become the ancestor of a multitude of nations in a far more natural way. This consideration prompted Abraham to pray for Ishmael's continued existence. (6) When Abraham questioned G-d’s promise, his concern was legitimate, whereas when Sarah did so she had no such legitimate concern. Therefore, G-d criticized Sarah without criticizing Abraham. However, it is more likely that Abraham's remark was just as unseemly as Sarah's later, just as was that of Moses when he questioned G-d’s ability to feed all of Israel meat in the desert (Numbers 11,21). Since however, it was a day of glad tidings, a day on which Abraham had cheerfully accepted the commandment to circumcise himself, G-d did not want to spoil the occasion by criticizing him. Similarly, on the day the Torah was given, the leaders of Israel were not punished, although their conduct was deserving of punishment (Exodus 24, see Vayikra Rabbah 20). When G-d did criticize Sarah eventually for her similar lack of belief, He did so via Abraham. "Why does Sarah laugh?" (Genesis 18,13). He could have criticized Sarah without addressing Abraham on the subject. However, G-d wanted Abraham to get the message that he, too, had erred in a similar fashion on the same subject. (9) As it was, G-d’s answer was only meant to emphasize that Sarah deserved to bear a son. Ishmael's future was not in doubt at all. Abraham was to call the new son Isaac, as a reminder that he had considered his conception and birth as too amusing a flight of fancy to entertain seriously. G-d would let Ishmael become great, but the new covenant under discussion would be maintained with Isaac. (10) The statement that "G-d had finished speaking with Abraham" proves, that this whole vision had been of a superior nature compared to previous ones. This vision was more like the ones Abraham would enjoy from this point on, though in this instance we still find Abraham falling down due to the overwhelming impact of G-d’s Presence. The promptness with which Abraham carried out G-d’s commandment reflects the newly won awareness that he was as yet incomplete as a human being. Rabbi Berechya points out in Bereshit Rabbah 39 that in promising Isaac, G-d did not say, "I will place you," but rather "I will make you." This indicates a direct action on G-d’s part, similar to such actions by G-d during the creation of man. The meaning is "When I make a new creature out of you, be fruitful and multiply!" When G-d had made a covenant with Noach, the sign of which was the rainbow, He limited the power of the forces of water and assured the continued existence of man. He promised that the future of a nation based on Abraham and Isaac would be assured just as the future of mankind had been assured through the covenant with Noach. No matter what sins will call for retribution, the nation as a whole will not perish. This implies that Israel's character even amid persecutions due to its infidelity vis a vis the Almighty, will exhibit traits that will qualitfy it for eventual redemption.