יבאר איך יהי' הקשת הנראה בענן ביום הגשם לפי טבעו נאמן בבריתו וקיים במאמרו שלא להביא עוד מבול וכל מעשה תקפו וענין דור הפלגה:
וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר כו' את קשתי נתתי כו': "HE SMELLED THE SWEET ODOR OF THE SACRIFICE AND SAID ‘I HAVE PLACED MY RAINBOW IN THE SKY ETC.’"
במדרש (ב"ר פרק ל"ה) והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה בין אלהים זו מדת הדין של מעלה ובין כל נפש חיה זו מדת הדין של מטה מדת הדין של מעלה קשה ומדת הדין של מטה רפה (במס' ברכות נ"ט.) א"ר אליכסנדרי אריב"ל הרואה הקשת צריך שיפול על פניו שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב כו' ואראה ואפול על פני (יחזקאל א׳:כ״ח) לייטי עלה במערבא משום דמתחזי כמאן דסגיד לקשתא אבל ברוכי ודאי מברך מאי מברך בא"י זוכר הברית. במתניתא תאנא רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר נאמן בבריתו וקיים במאמרו: Bereshit Rabbah 35 states that the rainbow in the sky is a sign between G-d and all living creatures. This refers to the quality of justice in the heavens (the hard one) and the quality of justice on earth (the soft one) (Berachot 59). Rabbi Alexandri quoting Rabbi Yehudah ben Levi says that anyone who sees the rainbow needs to prostrate himself, since Ezekiel 1 compares the brilliance of the rainbow to the brilliance of the celestial entourage and we read there that the prophet prostrated himself when he had that vision. The sages in the land of Israel rejected that argument, since it would appear as if such a person were worshipping the rainbow. They agreed however, that the recital of a benediction is in order. The formula is the one we retain until this day, "Who remembers the covenant and keeps His word."
*תוכן כוונתו בקוצר הוא, תחילה הניח ליסוד מוסד, כי כמו שיתנגד רעיון התגשם הי"ת אל אמיתת גדר עצמותו האלהית, כן יתנגד רעיון עשותו עול חלילה לזולתו, לשלימותו הבלתי בעלת תכלית, וע"ז רומז מאה"כ "כי ה' אלהיכם וכו' האל הגדול וכו' אשר לא ישא פנים וכו'." ואח"כ אמר, כי א"כ הדבר, יקשה עלינו להבין מדוע הבטיח לבני אדם אחר המבול שלא יוסיף עוד לקלל וכו' כי אחרי שהי"ת לא ישתנה לעולם, א"כ יקשה אחת משתי אלה, אם עונש בני אדם בכלל מתנגד לצדקתו מדוע הענישם כן תחילה, ואם איני מתנגד, מדוע הבטיחם שלא יענישם כן לעולם וע"ז השיב הרב ז"ל באמרו, שאף שמצמות וצדקת הי"ת לא תשתנה לעולם בבחינת עצמותם, בכל זאת לפי השתנות המקבלים ישתנו פעולותיו, וע"כ רק לפני המבול בהשחית כל בשר את דרכו על הארץ בכלל, הי' גם ענשם הכללי להחבידם לצמיתות, מסכים אל משפטו הצדק, אפס אחר המבול אשר מצד אחד השאיר אחריו רושם חזק בלב כל אדם להשביע בקרבם, תכונה נפשית יותר טובה ומוסרית מבראשונה, עד שלא יוכלו עוד לשוב לכסלה בדרך כלל כלפנים, ומצד אחר הי' תולדות כל בני אדם אחר המבול מג' בני נח אשר היו שונים מאד במרותם ואיכותם הנפשית כמש"כ למעל', ומזאת נסיבה כי גם בניהם יתפרדו תמיד בכל הזמנים והמקומות לג' ראשים, בעלי טבעים ותכונות שונות אשר יתכוונו תמיד בעבור זה גם לתכליות שונות, עד שאין עוד באפשרותם להתחבר יחד ולהיות לאגודה אחת להרע באופן כללי כמו קודם המבול, אשר יחדיו נאלחו, ואין עושה טוב אין גם אחד, ועל שנוי טבעם זה לטובה אחר המבול, אה"כ ד"מ "וירח ה' את ריח הניחוח," וע"כ אמר אל לבו "לא אוסיף עוד לקלל וכו'." וע"ז מורה לדעתו גם אות הקשת, כי כמו שאין אפשרות להראותו בענן, רק בהיות חלק אחד מהאויר צח וחלקו האחר שכנגדו מעונן (אשר ע"כ אחז"ל בשבח רשב"י וריב"ל ושאר חסידים [אשר בזכותם גושמה כל הארץ תמיד, מבלי היות חלקה אחת אשר לא תמטר אליה] "כי לא נראת' קשת בימיהם") כן יהי' תמיד, מזמן המבול והלאה מאז החלו בני אדם להטיב דרכיהם כמשכ"ל, קדרות שכל בני אדם, וחשכת בערותם המוסרית רק בחלק פרטי מהעולם, כמו שנמצא אח"כ בסדום ובנותיה ודומיהן, לא בכלל העולם, לחייב כבראשונ' ע"י זה גם העונש הכללי במבול מים או שאר מקרים כאלה המשחיתים כל הארץ, וע"ז רומז גם מאה"כ "כי מי נח זאת לי וכו'," שהכוונה כי מעתה ברית כרותה למין האנושי, ואף כי לאומה הישראלית, שלא ישחיתו עוד דרכם בדרך כללי בעבור זכרם תמיד עונש המבול אשר הי' בדרך נסיי ויוצא ממנהג הטבע ושומם תמיד על לב הנשים והמופתים שנעשו בארץ, ויהי להפך, כי האמונ' האמיתית וההליכ' בדרכי הי"ת תהיינה נמצאות תמיד עלי ארץ לפחות בקצת יחידי סגולה זעיר שם זעיר שם, ע"כ כמו שנשבע לבלתי הביא עוד מי מבול נשבע ג"כ שלא לקצוף ולגעור עוד לעולם, כי בהסרת הסבה, והיא ההשחתה הכללית בבחינה מוסרית, יושר מעצמו ע"פ משפטי הצדק גם המסובב, והוא העונש הכללי על ידי המבול ודומיהו, וקצפו התמידי. ובעבור היות הקשת האות המעיר כל משכיל להחזיק בתמותי, ולהשאר תמיד על טבע אנושתו לבלתי השחית דרכו לצמיתות כאנשי דור המבול. אמרו חז"ל כל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא נברא זה המסתכל בקשת," ר"ל אם אינו חס על כבוד קונו אף שהוא מסתכל בקשת המזכירו תמיד בחובת האדם ותעודתו עלי ארץ, ובכל זאת סר כולו ואין צד טוב בדרכיו הבלתי מכוסה בענן השכלות והבערות ובעב החטא והעון נח לו שלא נברא, כי העדר איש כמוהו הנפסד לצמיתות בבחינה מוסרית טוב ממציאותו. כמי שלא יתואר האל ית' בשהוא יכול להתגשם או לברוא כמותי כי לא יסבלהו כלל ענין אלהותו כן לא יתואר בשהוא יכול לעשות עושק ונלוז לשום נמצא מנמצאיו כי לא יסבלהו חק שלמותו. כי כמו שהענין הראשון יהיה סותר ומכחיש טבע האלהות כן הענין השני יהיה סותר ומבטל חק השלמות. הוא מה שביארו אדון הנביאים בשלמות באומרו כי ה' אלהיכם היא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט גר יתום כו' (דברים י'). יורה כי כמו שמאמתת עצמיותו שהוא היותו ית' ה' אלהיכם יחוייב להיות אלהי האלהים ירצה סבת הסבות כלם מה שכבר נתבאר שזה א"א שיהיה גשם ולא כח בו וא"כ נמנע בחקו להתגשם על כן יחוייב משם שהוא אדוני האדונים. אשר זה מה שיקיים הנמנע להיות אחר כמותו ושוה לו. כן מהיותו ית' בעל שלמיות אשר יזכר קצתן באומרו האל הגדול הגבור והנורא חוייב שלא ישא פנים ולא יקח שוחד לעשות שום עול בהנהגתו העליונה אבל הוא עושה משפט גר יתום ואלמנה בלי שום נטיה מהיושר כלל. וזהו חוזק מאמרו של אברהם אבינו חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה וכו' (בראשית י"ח). כמו שיתבאר במקומו ב"ה כי ידע כי הוא נמנע מנד חק שלמותו. ולזה נמשך איוב באומרו חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב ל״ד:י׳). והוא מאמר ירמיהו באומרו צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע כו' (ירמיהו י״ב:א׳). יאמר שהוא יניח צדקתו ויושרו ליסוד מונח וקיים אמנם שהוא שואל כתלמיד לדעת דרכיו בהם. וזה הדרוש מהצדק והרחקת העול יתבאר עוד אצל קושי לב פרעה שער ל"ו ב"ה. והנה כמו שהיה העול המסולק והמרוחק ממנו ית' הוא אשר יוכלל בצדיק ורע לו רשע וטוב לו להיותו עול מפורסם אשר צעקו ממנו שלמים וכן רבים כן לא יתואר הוא יתב' בשימנע משום נמצא כל אותו הטוב שאפשר לקבל מאתו ית' ואפילו על צד החסד הגמור כי אחר שיש ספק בידו לעשות הנה אם יגרע טוב ממנו הלא יהיה הכילות בחוקו ית' חלילה. ולזה אמר המשורר צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמ"ה). ירצה עם שהוא ית' הניח מדת הדין לנהוג בו העולם אלו עם אלו עם כל זה בכל מעשיו אשר יעשה הוא עמם הוא מחזיק במדת החסידות לעשות עם כל נמצא ונמצא לפנים משורת הדין בכל מה שיוכל לקבל מן הטוב כפי טבעו וחוקו ולכן השואלין למה לא עשה מהנמלה נשר או מהנשר גמל וכיוצא הנה הנם כשואלים למה לא עשה מרגל האדם ראש או מהשער עינים כי כלם יחד יבערו ויכסלו כי הוא ית' חנן לכל בריה ובריה הצורה היותר שלמה שהיה אפשר לקבל בחוקה וזה צודק אפילו ביותר חסרה והוא מאמר הנביא באומרו הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו נותן ליעף כח כו' (ישעיהו מ׳:כ״ח-כ״ט) כמו שכתבנו בשער ג' ויבא שלמותו בפרשת שמיני שער ס'. וכן הוא בהטבת האנשים אם להיטיב אותם במדת החסד יותר ממה שהם זכאין בו או להאריך להם כל מה שיסבול טבע העון ההוא או החוטא בו הכל הוא בא ונמשך ממידת החסידות אשר לא סרה מחק אלהותו ית' ולא תסור לעולם וכמו שפירשו הוא ית' ע"י הנביא ירמיהו לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם (ירמיהו ג׳:י״ב). ומה נאריך עוד בראיות ושלש עשרה מדותיו יוכיחו. ועתה הנה מכל זה יצאו לנו שאלות חזקות במה שיכללהו זה החלק מהספור אשר אנו בביאורו מענין קרבן נח והריחו אותו וההבטחות הבאות בעבורו שלא להוסיף עוד לקלל את האדמה כאשר עשה ובברית הקשת הבא על זה לאות ברית כמו שאסדר אותם בזו אחר זו עם שאר הספקות אשר ראוי לעורר על הבנת הכתובים כדרכנו. האמנה כי מה שראוי שיאמר במאמר ומוראכם וחתכם עם הפסוקים הנמשכים אליו איחד אותו לשער מיוחד אחרי זה כמו שייעדתי אותו בשער הג' מאמר ח' כי הוא ענין נכבד מאד ראוי להחשב בפני עצמו: Just as it is inconceivable for G-d to create a creature and endow such a being with all the Divine qualities, since the image of Divinity itself would suffer thereby, so it is impossible to imagine that the Almighty in His capacity of absolute perfection would act unfairly or unjustly towards anyone or anything in His universe. Were He to do so, our concepts of what constitutes absolute perfection would be shattered. This thought is expressed by Moses (Deuteronomy 10,17-18), "For the Lord your G-d is the Lord of all lords, Master of masters; the great Power, the mighty and awesome One, who does not show favor or accept bribes. Rather, He does justice with the orphan and the widow, loves the stranger and gives him food and clothing." This teaches that the very essence of being "the Lord of lords" makes it impossible for Him to be reduced to the physical. His very perfection makes it impossible for Him to be unjust. Abraham understood quite correctly when he asked, "It is obviously impossible for the Lord of the universe not to do justice and kill the good together wih the wicked!" (Genesis 18,25). Similar thoughts are expressed in Job chapter 34 and Jeremiah chapter 12. This subject will be discussed in connection with the "induced" obstinacy of Pharaoh. Because man is frequently perplexed by the seeming paradox of the suffering endured by the righteous and the success of the wicked, David proclaims in Psalms 145,17, "The Lord is righteous in all His ways, and full of kindness in all His deeds." Despite the rule of justice-- a general guideline—chessed, kindness is employed in all His actions whenever possible (whenever the recipients benefit thereby). Some serious problems in our Parshah:
א אומרו וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל כו'. וכי החפץ ליי' בעולות ולריח ניחוחם נתעורר עכשיו לדעת את לבות האדם אשר יצרם רע מנעוריהם ושמעתה הוא ראוי לישא להם באופן שלא יאבדו כלה עוד ולמה לא חשב כזאת על עם ה' בתחלה ואם כדין הענישם למה לא יעניש כן בכל עת וזמן בלי שום ויתור כאומרם ז"ל כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעיו (תנחומא פ' כי תשא). ואם ראה להגין עליהם במדת חסידותו למה לא עמדה מדה זו לראשונים וחלילה לו ממנוע מהם טובו וחסידותו כמו שאמרנו. 1) If the kind of offerings brought by Noach results in an apparent change of G-d’s attitude towards man, so much so that a promise never to bring another deluge, i.e. all encompassing collective punishment is elicited, why had such information been withheld from man until that time? 2) If, on the other hand, the punishment had been just and fair, why did G-d decide to change His strategy in the future? If chessed, kindness i.e. a system making allowance for man's weakness was to be employed from now on, why had it not been employed previously?
ב איזה זכות עמדה להם שהוזקק בעבורו לתת להם אות ברית הקשת הנפלא אשר ייעד וזכותו של נח לא הספיק להגין על דורו ואיך יספיק להגין על הדורות הבאים עד סוף העולם גם לא ראינו שהוחזק לו על זה שום טובה בפי האנשים כלל: 3) What special merit existed from now on which prompted G-d to conclude a covenant to make no more deluge? If Noach's merit had been inadequate to protect his own generation from destruction, how could it be adequate to protect all future generations? Besides, we do not find that mankind holds Noach in high esteem for this accomplishment!
ג מענין ברית הקשת הזאת כי חכמי הטבע צווחים ואומרים שהוא דבר טבעי מתהוה מהפוך ניצוץ השמש באויר הלח כמו שראינו אותו מתהוה כאשר הוא מזלוף המים על ניצוץ השמש כעגולו ומראיו כלם גם הנביא אמר בפי' כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כו' (יחזקאל א׳:כ״ח). הנה אם כן אין כאן חדוש ברית: 4) The fact that, scientifically speaking, the rainbow is a perfectly natural phenomenon surely does not make it something that reminds G-d of a special relationship with mankind.
ד אומרו וראיתיה לזכור ברית עולם חלילה שיצטרך אל סימן שיזכירנו שום דבר שהרי אין שכחה לפני כבודו. וכמה תמוהין דברי הרמב"ן ז"ל שכתב שהיה הקמת זאת הברית דומה לעד הגל הזה ועדה המצבה (בראשית ל״א:נ״ב). וכמו את שבע כבשות תקח מידי (שם כ"א) כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכיר דבר נדור ביניהם יקרא אות וכן במילה אמר והיה לאות ברית (שם י"ז) ע"כ. כי לפי הנראה ענין הקמת ברית בכל מקום אינו אלא שהיא מבטיח ומאמת לקיים דבר לא שיזכירנו הנשכח ועוד אפלא לשומו אות ברית מילה שוה לאותן שזכר כי הנה הברית בעצמו הוא הזכות העומד לנו לפניו והוא ענין הזכרון כמו שתקנו ז"ל על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה כו' (שבת קל"ז:) ומ"ש הכתוב והיה הדם לכם לאות (שמות י״ב:י״ב-י״ג) כבר אמרו שדם הפסח ודם המילה שהיו מתבוססים בהם (מכילתא פ"ב) הם הם הזכרון והזכות ולזה אמרו לכם לאות ולא לאחרים לאות מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים (שם בא פ"ו) וכן הוא מאמר ותקעתם בחצוצרות כו' והיו לכם לזכרון כו' (במדבר י׳:י׳). כי זכרון המצות והעבודות הוא הזכות העומד להם בהם. והכא מאי זכות איכא: 5) When G-d refers to "when I see it... I will remember," this is strange. Surely He does not require these memory joggers in all His perfection.
ה כי לפי זאת ההנחה הנה לא היה האות הזה נכון ולא בטוח כי אחר שטעמו הוא לזכור דבר אמת ושבועה בין שנים שכאשר ישכח הדבר מאחד מהם יד העדים תהיה בו להזכירו כלומר חזור בך א"כ הוא, היה מהמחוייב שיראה בעת וזמן שיהיה העולם ירא וחרד על הדבר אמנם מהידוע שהקשת אין מענינו להראות רק בזמנים שבני העולם בטוחים מאד מהיות מבול על הארץ והוא בהענין ענן על קצת הארץ ועל קצת יזרח השמש כמו שיבא וא"כ מה נעשה כשילבשו השמים קדרות בכללם ושק הושת כסותם ועל הארץ כלה תשכן עננם כי אז נירא בהמיר ארץ ואותותינו לא ראינו: 6) If the rainbow does indeed serve as a warning of impending doom, and reminds either party of the covenant that this doom must not be allowed to occur, the frequent appearance of the rainbow surely is psychologically counter productive? Man will not believe that he is in any immediate danger when the rainbow appears too often!
ו טעם אומרו ויאמר יי' אל לבו לא אוסיף וכו' ולמה לא יוציאנו בדבור אל נח ואל בני והעומדים בבריתו והבוטחים בו: 7) Why does the Torah say "G-d said in His heart"? Why did He not communicate this thought to Noach audibly?
ז ממה שאמר הנביא אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעיה נ"ד) ואנחנו ברית ראינו אבל שבועה לא מצינו. והנה חז"ל למדו מכאן דתרי זמני הן או תרי זמני לאו הוה שבועה (שבועת ל"ו.) והוא דרך חומרא אלו הן הספקות הנופלות בזה הענין. ואחריהם נזכור מה שראוי לעורר מהספקות העומדות בספור בוני המגדל אשר הוא ענין שראוי שיצורף אל הבטחת העולם ואל ברית הקשת אשר נתנה להם כמו שיבא: 8) The prophet Isaiah 54,10 refers to an oath by G-d rather than to a covenant. What is the difference, and why are different terms used for the same event? We also have a number of questions in connection with the building of the tower of Babel that require clarification:
א בכוונתם בבנין ההוא וכי שוטים היו לבנות מגדל לעלות שמים להלחם בם כמ"ש קצת (סנהדרין ק"ט.) ואם לא היתה כונתם רק למה שפרסמה אותו התורה האלהית באומרם ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ מאי איכפת ליה להקב"ה ומה נמצא בהם עון אשר חטא בזה: 1) On the one hand, it seems inconceivable that people could be foolish enough to try and conquer heaven, as implied in Sanhedrin 109. On the other hand, if their entire purpose had been to "let us make a name for ourselves," as reported in the text, why would G-d mind all that much? The desire to avoid being dispersed all over the globe seems a harmless enough objective!
ב ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים כו'. ותהי להם הלבנה לאבן והחמר כו'. מה בא להודיענו בכל זה ידענו גם ידענו כי הבונים חרבות למו יכינו החמרים המזדמנים להם ועכ"פ הוא דברי מותר דמאי דהוה הוה: 2) Why does the Torah need to tell us in Genesis 11,3 for what purpose the clay that was fired would be used?
ג כי יש להשתומם ממאמר הש"י הן עם אחד ושפה כו'. ועתה לא יבצר מהם כו'. כאלו היה פחד אלהים נגד עיניו ומצטער על הדבר חלילה: 3) G-d appears almost reluctant when He says "now that they are one people and one language, must We not prevent them from carrying out all their designs?"
ד כי אין סופו מסכים עם תחלתו באומרו הבה נרדה ונבלה שם שפתם כו'. הנה היתה החרדה גדולה והתקלה נקלה מאד: 4) The actual interference with the people's plans seems far more radical than the original intent indicated in verse 6!
ה אם אלו האנשים חטאו ביוצרם ופשטו ידם בעקר כמו שאמרו ז"ל (שם) למה לא נענשו על זה עונש עצום כבני סדום וכדומה. אמנם היה עונשם לטובתם וקלקלתם תקנתם. ומעתה נבא אל הביאור: 5) If these people sinned against their Creator, as our sages understand this, why were they not punished in a manner similar to the people of Sodom?
וירח יי' את ריח הניחח וכו'. עתה אתה המעיין ברוך יי' תראה נפלאות בקיום כל מה שכתבנו עד הנה מענין בריאת האדם ותדע ותשכיל כי בכל מה שסיפר עד הנה לא השיב ידו מספר ממלאכת יצירתו והוא מעיד שלא שלמה ולא עלתה בידו עד הנה. וזה כי בהביא המבול על העולם לעיני אלו האנשים הרואים נתקן ונגמר טבע המין האנושי ויצא מההפסד השלוח שהיה בו מתחלה משני פנים זולת מה שכתבנוהו בשער הקודם מטבע הנערות. האחד מצד הרושם החזק והנפלא הנשאר בזכרון האנשים מהפורענות הקשה והנורא אשר עשתה יד הבורא למכעיסיו אשר בו הוקבעה יראה והכנעה והרתעה טבעית בהם ובתולדותיהם לדורי דורות לדעת כי כל האיש ההולך בשרירות לבו השמידו ה' מפניו. והשני מצד היות הדורות והמשפחות מכאן ולהבא מסתעפות מג' ראשים אלו השוים במראה הגדול ההוא אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד ההתחלפות והעדר ההסכמה על ענין אחד אם טוב ואם רע ולזה יהיה מהנמנע שיתיחדו כלם להיות על השיעור ההוא מהרוע שהיו עליו בני האדם כי אב אחד היה לכלם ושרש פורה ראש אחת להם. (א) והנה באמת התקון הזה המוטבע בהם מצורף אל הקודם הוא הריח ניחח אשר בא לפניו ית' ובעבורו אמר אל לבו לא אוסיף לקללם כי גלוי וידוע לפניו טבע תכונות האדם ומה שקבלו בזה מההכנעה וההרתעה הטבעית והמוסר המוטבע ביצירתם עד שיספיק זה לשלא יבאו עוד להפסד כולל כמו הראשונים אשר אחזו מעשי אבותיהם בידיהם ונמחו מעל פני האדמה. ולזה ידע כי לא יקלל עוד את האדמה בכלל בעבור האדם ונתן הטעם ואמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והכוונה כי יצר לב האדם הכולל לסבת חטאו של אדם הראשון היה רע ומר בתחלת העולם ובנעוריו כמו שקדם. ומעתה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי שכבר נתחדש להם מזג חדש ורוח נכון בלתי מקבל ההפסד הכולל. ויתכן שירצה כי ידע יצר לב האדם מכאן ולהבא לא יהיה רע רק מה שיחוייב לו מנעוריו רצוני להעדר השלמות בו לפי שניו ושלא יתחבר אליו עון אבותיו ורוע טבעם ומזגם הנטפלים עמו עד עכשיו עד יום מותם אבל כשיושלם האדם בזמן הראוי לו יתקן עצמו לחיות חיים אנושיים על הרוב הפך ממה שנאמר על הדורות הראשונים וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ויצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו׳:ה׳). (ז) ואין ברית של שבועה גדולה מזו וראה כי כנגד מה שאמר (שם) ויתעצב אל לבו לפי שלא הגיע עדין מעשה יצירה זו אל שלמותו ואמר אמחה את האדם כנגד זה אמר עכשיו ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד כו'. (ז) כי אין זה דבר שראוי שיאמר לזולתו שאין הכוונה לו רק לומר שכבר נתקררה דעתו במלאכה ההיא ועלתה בידו כמו שהיה בלבו לעשותה וכמ"ש בלבו נמלך (ב"ר פ' ח') וכאשר פירשנו שם וגם מפני שהגזירה הזאת היא לקוחה מטבע דעות האנשים ויצר מחשבות לבבם שהוא ענין בלתי גלוי וידוע רק לו לבדו ית' הנותן נשמות לפגרים כמאמר המשורר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהילים ל״ג:ט״ו). כי זהו מ"ש הנביא עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב כי' (ירמיהו י״ז:ט׳-י׳). ירצה כי אחר שמחשבות האדם ותחבולותיו יש להם התחלות הפכיות כי מצד חמרו הוא עקוב מכל על דרך שנאמר והנחש היה ערום מכל (בראשית ג׳:א׳) ומזה הצד כל עניניו הם נשחתים אמנם מצד שכלו הוא אנוש וחזק ההכרה ויהיו עניניו מתוקנים מגזרת אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיהו נ״ו:ב׳). והבחירה היא בידו להכריע לאחד מהנה מי ידענו זולתי שאני חוקר כו'. וכן אמר המשורר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר כו' (תהילים מ״ד:כ״א-כ״ב.) ירצה כי כאשר היה נגלה האדם ענין אחד ונסתרו דבר אחר אין מי שידע זה זולתו והוא מה שידע שלא שכחנו שמו בלבנו עם היות שבנגלה פירשנו כפינו לאל זר וכמ"ש לא נסוג אחור לבנו כו' (שם) שהכוונה עם שנטתה אשורנו מני ארחך בפועל. ושלמה ביאר זה בתכלית הביאור כשאמר בתפלתו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם (מלכים א ח׳:ל״ט) והנה להיות ההנהגה ההשגחיית נמשכת אל הכרה זו בלי ספק יוחדה לו יתברך גם כן כמי שהוא מבואר בכל מקום כמו שבאלו המקומות כלל שני הענינים יחד אני ה' חוקר לב כו' לתת לאיש כדרכיו כו' ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. וירמיהו גם הוא אמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם כו' (ירמיהו ל״ב:י״ט). סוף דבר יש הנה שתי סבות למה שנאמר בכאן ויאמר ה' אל לבו כו'. מצד שהיא גזרה לא יסבול ענינה לשתף בה זולתו, כולל רק הענין, לומר שעתה נגמר תקון עיסתם באופן שלא יקבלו עוד בטבעם הפסד כולל והוא אומרו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. והנה כדי שלא יובן הבטחון הזה על דרך החלקיות גם כן. ביאר ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו. ירצה שלא יובן מאומרו להכות את כל חי שום חי כמו לא תעשה כל מלאכה (שמות כ׳:י׳) וכדומה. אמנם הכוונה שלא יתבטלו עוד סדרי העולם בכללו כיון שהסבה המחייבת ההפסד כבר בטלה. אמנם אם ירעו וישחיתו השחתה קצתית שזה אינו מהנמנע אבל הוא אפשר שיסכימו עיר או ממלכה על רוע הסדור והפסד ההנהגה כענין סדום ובנותיה וזולתם, ודאי ענוש יענשו כמו שיבא עדות המקרא בענינם. והנה הביאור הזה יתאמת לגמרי כאשר נעמוד על כוונת ברית הקשת והבנת ענינו והתר ספקותיו גם הוא כי הוא הדבר הראוי לסמוך לזה. וזה כי אחר שבירך את נח ואת בניו והשליטם על כל הנמצאות והתיר להם הבשר וצוה עליהם שבע מצות כמו שיתבאר בשער בפני עצמו אחרי זה בעזרת האל. הנה חזר לענין הבטחתו זאת ולפרש ענינה בטוב. ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם כו' ואת כל נפש החיה אשר אתכם כו' והקימותי את בריתי אתכם כו' ולא יהיה עוד מבול כו'. זכר שהיה הדבור אל נח ואל שלשת בניו לפי שהאחד מעקרי ההבטחה הוא להיות מעתה הדורות משתלשלים מג' ראשים אלו כמו שאמרנו. ולזה אמר ואני הנני כו' ואת זרעכם אחריכם. כי מעתה אי אפשר גם כן להתיחד כולכם על קלקול הטבע כראשונים וזכר להם מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ לזכור העקר השני כי כדאי היה ההמצא בפורענות הגדול ההוא להכניע הלב ולחדש מזג אחר. (התר ספק ספק א' וב') ולזה אחר שכבר נתקן מזגכם וטבעכם בשיעור שא"א לכם להשחית דרככם עוד דרך כלל גם אני אתחייב להקים ולקיים לכם ברית עולם באופן שלא יכרת כל בשר דרך כלל עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לעולם כולו. כי מדת הדין היא שלא להביא עונש כולל כשלא יהיה החטא כולל. ונתן דוגמת הדבר להם ולדורות ואמר זאת אות הברית, את קשתי נתתי בענן כי'. הנה הרמב"ן ז"ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז"ל. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה עכ"ל. הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א׳:כ״ח) כמו שאמרנו בספקות והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה. ולזה אחר שאין בזה נדנוד עבירה כי הכתוב לא הניח זה לאות נפלא גם לא לבריאה חדשה. אלא ששם אותו לאות שלא יביא עוד מבול. מוטב שיפורש באופן שיהיו האות והברית הזאת יותר קיימים ובטוחים לשמור בהם המכוון. ואז יהיה הפירוש יותר שלם. והנה קודם שנבא אל פי' הכתוב. אכתוב הנמצא אצל הדעת בהסכמת קצת החכמים במהותו וסבת הוייתו. ואומר כי הוא מה שיתהוה מחיוב ג' הקדמות: (1+2) The survivors of the deluge and their descendants were chastened by the occurrence of the deluge, and it was impressed upon them for many generations that corruption in man does not go unpunished. Also, henceforth, man would no longer have a common origin, but would be descended from one of the three sons of Noach, thus making complete unanimity of purpose and lifestyle among the various tribes almost impossible. (3) When G-d refers to having smelled the fragrance of Noach's sacrifice, this very improvement in man's potential is what He means. Complete agreement amongst all of mankind to act against their Creator has become genetically and environmentally almost impossible. This in turn guarantees that there will never again be a need for a deluge, i.e. simultaneous destruction of the species. (2) The reason given "that the heart of man is evil, stems from its youthfulness" (Genesis 8,21) means that the nature of man prior to the deluge was different, could all be traced to a single cause, his common ancestor. This cause had been changed dramatically. From now on, only his personal immaturity could account for man's wickedness, but he would not be weighed down by the collective wickedness of earlier generations and its hereditary impact. In other words, the burden of "the original sin" had now been removed from the post Noachide generations. Inasmuch as the creation of man as a species was not really complete until this change had occurred, we understand that G-d felt "sad" before the deluge that He had to proceed in this manner to bring about the transformation of man. (7) It is not appropriate for the Creator to "voice" that sentiment to someone else, therefore He is described as having said it "in His heart." Moreover, since G-d had referred to the inner thoughts of man, i.e. "the images produced in the heart of man," His response also would not be revealed openly. The principle of midah keneged midah, measure for measure, is at work here. Creator and creature each do their own separate planning. In order that the promise not to destroy mankind (earth) again, would not be misinterpreted to mean that there would no longer be a destruction of man, the Torah continues by saying that the seasons, planetary orbits, etc. would continue to function regularly, i.e. the laws of nature would not be suspended as such, but local destructions such as the destruction of the wicked society of Sodom etc. will continue to be possible. G-d proceeds to tell Noach and his sons the positive aspects of the new world order, implying that the deluge had been worthwhile, in view of this new development. (Chapter 9,9-17) The fact G-d addressed all of them, supports our view that each one of them represented the source of the future of mankind. He includes in the covenant the animals to make it clear that they too will not again be subject to mass destruction as had been experienced during the deluge. (4+5) G-d re-interprets the meaning of the midat hadin, the attribute of justice, to mean that collective punishment from now on is applicable only when the wicked have acted collectively rather than individually, separately. Since such conduct from now on is practically impossible due to the diversity of man's ancestry, He can reassure man by a visible sign of this state of affairs. The reference "I have given My bow in the cloud," indicates that the rainbow is not a new phenomenon. The fact that it refracts light into different colors, is parallel to the fact that from now on man, though descended from Noach, refracts into different types through the simultaneous experiences of Noach's three sons during the deluge. Each one of them will bequeathe a slightly different outlook to his respective offspring. To explain the significance of the rainbow, we must appreciate three facts.
האחת שכל גשם מלוטש משולל הגוונים מקבל תמונת כל דבר העומד אל נכחו: 1) Every polished object reflects the image of another object nearby.
השנית כי כשהגשם ההוא יהיה אורו ובהירותו מתפלש מעבר אל עבר הנה אז לא יראה בו דבר וזה הוא דבר ברור ומפורסם: 2) If such object happens to be transparent, it does not reflect anything.
[הקדמה] השלישית כי כמו שעל הרוב מי שהוא בריא הראות יראה יותר מהחלוש כן יקרה לפעמים שהחלוש יראה מה שלא יראה הבריא רצוני מאלו התמונות הנראות דרך המאורות וזה מבואר מסובלי חולי העינים שרואין סביבות הנר בלילה תמונות אשר לא יראו לבריאים כי לסבות הלחות המותרי אשר בעיניהם תתהוה להם נגדם ענן לח ובלטישת האור המכה בו נעשה כעין מראה מלוטשת יתחקו בו התמונות ההם ומזה חוייב שהענינים ההם הנראים להם, על הרוב אינם ענינים אמתיים. רצוני שימצאו חוץ לנפש כמותם כמו שנמצא בצקת חולי העינים שיראו תמונת צורתם כאלו הוא איש הולך לפניהם תמיד אבל הם ענינים שמתהוים ומתרכבים שם מהפוך הניצוצית לשם עם חולשת ראותם כמו שנראה מבואר באותה תמונה שאמרנו שנראית להם סביב הנר שהיא תמונת עגולה שלמה בעלת גוונים כמראה הקשת עצמה בדמותם עצמם כמו שכתב אלו הענינים החכם בספר האותות ואין חכם כבעל הנסיון ואני כאחד מהם ראיתי אותה על כרחי פעמים רבות: 3) Generally speaking, a person with normal vision sees better than a person whose eyesight is impaired. Yet there are certain types of diseases of the eye which cause the person afflicted to see shapes and images not visible to people with normal eyesight. These shapes and images are, of course, not real, and therefore not true, yet the owner of the diseased eye is not aware that his eyes are deceiving him.
ואחר זכרון אלו השלש הקדמות אומר כי להכרח ההקדמה הראשונה חוייב כי בהתיצב נכח השמש אויר עב מעונן ומזולף כי אז יהיה האויר ההוא במדרגת מראה מלוטשת ויקבל מתמונת השמש מה שאפשר שתתחקה בה מהרשמים לעיני המביטים כמו שיבא. אמנם תהיה קבלת התמונה באותה העגולה מהאויר המקבלת לאותה אשר בה תעמוד תמונת השמש עצמה בעת ההיא אשר עגולתה כעין גלגל המישור הגדולה מפרשת ביניהם. ולזה נראה כי כשנראתה הקשת קרוב לחצי היום כשעה וחצי או שתי שעות אז תהיה מראה הקשת גדולה מאד לפי שתתחקה דמות השמש נכחו כעגולה הקויית אשר תהיה אחותה תאומה לאותה עגולה הגדולה שמרשם גרם השמש בכדור השמים בעת ההיא. וכאשר יתרחק המקרה הזה מחצות היום יותר ויתקרב השמש אל האופק תהיה הקשת יותר קטנה לפי שאז תתחקה התמונה ההיא נחכו באותה העגולה השוה אל העגולה אשר תתרשם מגוף השמש במקום ההיא השפל אשר הוא שם עד שכאשר נראתה בהיות קצת השמש שוקע במערב יהיה אז מראהו קטנה מאד בקצה המזרח וכבר ראינוהו בעינינו קרוב מאד לחצות היום בזמן החורף והיה השלג פושר והגשם דק והשמש מתחזק והאויר עב ומזולף והיה הקשת נראה על פני הארץ באותו אויר העב המקביל אל גוף השמש בעת ההיא והיה מבריח מקצה המרחק אל קצהו לרחבו וכאלו נוכל לאחוז מקצותיו מהחלונות וכל מראיו זולתי הארגווני. והיה זה לפי שהאויר המקבל לא היה על פני רקיע השמים כי אולי מהבטת העין בזוהר הרקיע יתילד זה הגוון. ואחשוב שעל כיוצא בזה כתב החוקר בטבעיות. ופעמים לא יראה המראה הממוצע וקראו ממוצע בבחינת המראות החיצונות והנה מפני שאין דרכו בכך לא נמצא כן בדברי ארסטו כמו שכתב הנרבוני ורבים ראו ותמהו מהמראה ואני ראיתי ושמחתי כי נחברר לי הלא כה דברי כי לסבה שזכרתי בהיות השמש קרוב לרומו שאז הוא מקבל לשטח הארץ אין לו שום ענין להראות על פני הרקיע כאשר הודו בו כל הטבעיים. אמנם אפשר שיראה במקומות הלחים כאשר תזדמנה הסבות כלם והנה לא תראה כל העגולה השלימה כמו שאנו רואין כל גוף השמש מפני שהתמונה ההיא מתחקה ונרשמת בכללות שטח העננים האויריים הקרובים אלינו וכאשר זה השטח בלתי נראה לעינינו רק מה שנראה ממנו על עגולת האופק יחוייב שיסתר ממנו החלק השפל מהקשת כמו שיהיה הענין בעצמו במראה הזכוכית אם יהיה קצתה נסתרת ומכוסה שתראה המראות המחקות בה לחצאין. ומזה יתבאר שא"א שתהיה הקשת קצותיה למעלה בהיותו נראה על פני הרקיע וזה מבואר בעצמו. אמנם מההקדמה השנית חוייב שלא תתחקה ולא תראה תמונה זו כלל רק בקצוות האויר ההוא הלח הנמצא אצל יסוד האש החשוך אשר אצל הרקיע אשר נכחו לפי שהאמצע ספירי מפולש עד זוהר הרקיע ולזה א"א לקבל בו צורה מהצורות רק הצורה הרקיעית ההיא. אמנם נראית אל סביבותיו הרחוקות מקום אשר שלט עליהם חשכת היסוד ונסתבך באויר הלח שהקדרות ההוא לשם הוא כעין העופרת אשר באחורי הזכוכית או בעובי עצם הברזל והנחשת הממורט כמו שנראה לחולי העינים או לאבוקה שזכר ארסטו עגולה שלימה כמראה הקשת סביבות הנר מרחוק אבל לא לפניו. וזה לפי שהאויר ההוא אשר יתמצע בינו ובין הנר או בין האבוקה הוא מפולש לאורו ולא מקבל שום צורה אחרת אולי נדחו המראות ההם אל האויר הראשון החשוך אשר אצלו כי בו ובלחות המותרי אשר בעיניו יושלם ענין המראה כמו שאמרנו. ומזה יראה שאין שום ענין לקשת שתראה באויר אשר בינינו אל השמש כמו שהוא בעגולת הירח לפי שא"א קבלת הצורה על אופן המראה רק בשימצע דבר ממשיי יסתבך בספיריי בו יכו נצוצי קוי הדבר הנראה על הדרך שאמרנו. אמנם עגולת הלבנה הנראית אל הצד ההוא עצמו לא זה ולא אותו. שהדבר ההוא אינו רק כמי שיראה דבר בהיר אחרי המסך וענין גודלה הוא אם מראיית הקבול אל סביבותיה לסבה שאמרנו או להיות הקויי זה יותר קרוב אלינו ונראה כמו שהיא שם כי הוא גם כן טעם גודל הקשת למראה עינינו מגוף השמש. וגם תראה שהאויר אשר ימצע בינינו ובין גוף הירח ממש אינו מקבל זאת התמונה אבל הוא נראה כמין עגולה סביבה וזה שאמרנו בירח הוא טעם קרוב ממה שכתב החכם בטבעיות ויותר מקובל אל הדעת. אולם מה שכתב ארסטו שענין הראות הקשת בצד ההוא בחלוף עגולת הירח הוא על דרך הקבלה אל האויר הקרוב ההוא אשר בו נראה ראשונה כענין שתי המראות המקבילות זו לזו אלא ששם לא נראה אלינו מפני הזוהר הנראה שם בינינו לשמש אבל נראה באויר המקבל כענין שתי מראות. והביא ראיה מכלי המים שנראה בהם הקשת בהיותו נוכח השמש ואם אינו נראה לעינים. הנה באמת פעמים רבות באנו על גבים ועל כל כלי המים ובדקנו הדבר ולא מצאנו והדבר רחוק מאד שיתרשם באויר הנכחי התמונה שלא נראית לשם למראה העינים. האמנה כי מציאות שתי הקשתות יתכן שהם על זה האופן ולפי דברינו אין שום טעם שתמצא רק ע"ד מציאותה בלי ספק. אמנם הגוונים אשר יראו בקצוות התמונה ההיא הן מחיוב ההקדמה השלישית והוא לחולשת הכח הרואה המביט בדיוקנו של שמש כענין שאמרנו בסובלי חולי העינים הרואים אותם בדמותם כי כל בני העולם הם חולים לגבי ההסתכלות בדיוקנו של שמש ואין ספק שיתהוו מהרכבת הענינים המשתתפים מהאור והאויר והלחות. וכבר דברו החכמים בהם ולא העלו דבר שיש ערבות על אמתתו. והנה החכם שם בטבעיות כתב ויסתבך אותו האור באיד הלח ויולד ממנו קשת קזח ר"ל בעל דרכים ולו ג' מראים כו'. ולא גלה טעמם נראה שסמך על הנסיונות המראים אמתת מציאותם ולא רצה להאריך על הצדדים אשר בהם היה אפשרותם כי הם רבים ומסופקים. ועכ"פ נתברר בלי שום ספק כי מראה הקשת הוא ענין טבעי נכר ומפורסם לעינינו בהזדמן הסבות, אשר א"א לספק בו בשום פנים. ואומרם ז"ל שהיה מהדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות (אבות פ' ה' משנה ו') יתבאר טעמו אצל אילו של יצחק שער נ"א ב"ה. (ג) ועתה ראה את מעשה ה' כי נורא הוא בתתו אות אמת וברית קיימת לא יעבור לעד לעולם כעין הדבר והענין עצמו שעליו ינתן וכאלו ימנע אפשרות ביטולו בשום פנים. וזה שמהידוע שהקשת הזה בל יראה ובל ימצא לעולם רק בהיות העננים על הארץ חלושים וחלק העולם מעונן ובקצתו השמש הולך ואור בגבורתו עד כי לזה אמרו הטבעיים שהראות הקשת אחרי הגשם הוא סימן להפסק המטר ואם אחר היום הצח הוא סימן להתחלת המטר. וזה הענין ודאי יתחייב להתחלפות טבע המקומות ההם כי בחלק הראשון מהארץ היו מזומנות הסבות ההנה המולידות האידים והעננים אשר בהם יתהווה המטר ועל החלק האחר לא תתפשט הסבה ההיא ולזה נמשך להם הענין מפאת מעלה גם כן חלקי והוא שחלקה אחת תמטר וחלקה לא תמטר והוא דוגמת הענין אשר יהיה מכאן והלאה לכל הבאים אחריהם מתולדותיהם שכבר אפשר מתוך מה שקנו מהמוסר וההכנעה שלא יבאו לידי צורך העונשים הכוללים לא כלל העולם ולא חלקיו ואם אמנם לא יהיה זה עכ"פ לא יגיע ענינם אל שיתפשטו ענני חטאתם וקדרות רעתם בכל העולם כמו שהיה בדור המבול אמנם כבר יהיה קלקולם ועונשם חלקי באקלים או ממלכה או עיר כמו שזכרנו מסדום ובנותיה וזולתה. כי אז ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ואורח צדיקים כאור נוגה ולא עליהם יהיה גשם שוטף. ואין אות ברית גדולה מזו כי ברית כרותה לעולם עם שופט כל הארץ יעשה משפט אמת. וכי לא ירעו ולא ישחיתו בכללם לא ישלחם כלה מעל פניו אמנם משמים יביט ה' מי אשר חטא לו איש או אשה משפחה או שבט וימחנו מספרו והנשארים יקיימם ויחיו לפניו. (ה) והנה עם זה ענין האות והברית הזאת ומהותו הוא עצום ונפלא ומחוייב לסמוך בנאמנותו בלי שום פקפוק כי הענין הטבעי הוא קיים מאד בענינו ולא יושאל אות רק בבוא הייעוד כנגד הטבע וזה מבואר. וכבר כתבנו כדומה לזה על מאמר וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו (בראשית ד׳:ט״ו) והענינים מסכימים וצודקים יחדיו. והוא אומרו את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ביני ובין הארץ ואמר כי ענין טבע הקשת אשר נתן בענן הוא יהיה ממש דוגמת אות הברית אשר בינו ובין הארץ. ופירש הענין ואמר והיה בענני ענן על הארץ ונראתה כו'. ירצה בענני ענן קצתי על הארץ אשר אז נראתה הקשת בענן מה שא"א זה בהיות כל הארץ מעוננת. וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם כו'. (ד) כי לפי שיהיה הענין אצלכם על זה האופן. רצוני לבלתי הענן עליכם ענן חטאתיכם בעת תאשמו דרך כלל. הוא יהיה הברית אשר אזכור אתכם ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וחזר ואמר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר כו' לפרש טעם הברית נאמר. כי מה שתהיה הקשת בענן הקצתי על האופן הנזכר הוא מה שיראה לאות ולזכרון של זכות אשר זה יהיה ברית מלח עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ כי הוא הברית החזקה מאת השופט האמתי כמ"ש. ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימתי כו' חזר והודיעו שאין הבטחת זאת הברית כי אם אל הכלל לא על הפרט דומה למ"ש למעלה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו': זהו מה שנראה לי הטוב והישר בברית הנפלא הזה ביישוב הכתובים והתר כל הספיקות הנופלות בו. וכשתתבונן היטב הברית הזה אינו אלא חזוק וקיום הברית הראשונה שהיתה מתחלת הבריאה לעולם אלא שהיתה חלושה מצד האפשרות אשר היה להם להשחתת דרכם דרך כל. אמנם בהתחזק טבעם והתאמץ אנושותם עד שכבר היה להם זה בחק הנמנע נתחזק זה הברית ונתקיים קיום חזק א"א להבטל. ואולי שאל הערבות הזה נתכוונו חז"ל כשאמרו על המסתכל בקשת כל מי שלא חס על כבוד קונו נוח לו שלא נברא (חגיגה ט"ז.) כי מי שאינו עומד על טבע אנושותו למען היות מאותן שהבטיח הש"י עליהם שלא יהרסו עוד מצבם עד שכבר ישים לאל מלתו כנגד חלקו הנה הוא נוח לו שלא נברא והעדרו טוב ממציאותו. ולא תקשה עלינו מאומרם ז"ל (כתובות ע"ז:) כי בדורו של רשב"י ורבי יהושע בן לוי ושאר חסידים לא נראתה הקשת כי זה אפשר משני פנים. האחד להורות כי בימיהם לא ניצל העולם מטעם התקון הכללי שאמרנו לבד כי אף שיהיו על רשעתם הראשונה היו ראויין להגין על דורם כלומר שזכו הם בדורם למה שלא זכה נח בדורו. ולהורות זה נעשה נס שלא נראתה כל ימותם. והשני, כי אחר שאין מטבעה להראות כ"א כאשר יבאו הגשמים מהסבות הטבעיות לפי מה שהוכנו במקומות בחלוף מקומות כמו שאמרנו עד שכבר יהיה זה המקרה סימן למעוט ההשגחה כמו שעל זה אמר הנביא חלקה אחת תמטר (עמוס ד׳:ז׳) וחלקה לא תמטר ובימיהם היה העולם מתפרנס מכח ההשגחה האלהית הגמורה ובתורת חנינת האהבה הנה היו הגשמים בעתם כוללים כל הארץ ולא היה שום מבוא לשתראה אז הקשת כלל: ואל יקל בעיניך ענין הברית הזאת ומעשה תקפו על האופן אשר הנחניהו כי אין הבטחה גדולה ממנה והוא ענין יותר קוים ויותר חמור מכל שבועה ונדר שבעולם ועל זה עצמו ולא על זולת אנחנו סמוכים ובטוחים באל יתברך בכל מה שאנו מקוים ישועתו מהגליות והמשך הטובות וההצלחות הנצחיות אחרי כן. כמו ששני הענינים יחד ביארם ישעיה הנביא בפירוש באומרו באותה נבואה שמפטירין על זה הברית כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי כו' (ישעי' נ"ד). וזה כי לפי שהאשה שנתגרשה מבעלה פעמים ושלשה כשמבשרין אותה שעוד ישוב בעלה זה לקחתה לא תשמח שכבר היא מלומדה לסבול אחרי שמחה תוגה אבל תוסיף להתעצב בזכרה ימי עניה ומרודיה. ולזה כשאמר לאומה המדומה אליה רני עקרה כו' הרחיבי מקום אהלך כו' כי ימין ושמאל תפרוצי כו' (שם) שכל זה בשורת חזרתה אל אהבת בעלה ואל כבודה הראשון הוצרך לומר לה אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי ירצה להבטיחה שלא תעזב עוד לעד לעולם וירצה בבשת עלומיך בשת חטאת נעוריך ועם זה חרפת אלמנותיך כו'. ודבר לה דברים טובים דברי ניחומים ופיוסים באומרו כי בועליך עושיך כו'. כי כאשה עזובה כו'. ברגע קטון כו'. בשצף קצף כו' (שם) כמו שהוא ראוי לבארם יפה על הענין. אמנם כדי להבטיח אותה לגמרי ושלא תאמר עדין אעקרא דדינא פירכא. כי במה אדע שלא אשוב עוד לכסלה ושיתאמת מה שאמרת כי בשת עלומיך תשכחי כי הוא יתד שהכל תלוי עליו לזה הזכיר זה הענין עצמו מהבטחת העולם אחר המבול ואמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח כו' (שם) ירצה שבכל הנחמות שזכר לה אין הכוונה בהם שיוותר אצלה האל ית' שום דבר מחטאתיה אך שיהיה הענין ההוא מהטיב מחוייב מאליו ומדין היושר חיוב גמור כעין החיוב עצמו שנמשך ממי נח. וזה כי מה שנשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ אין הכוונה שמחמת השבועה אני מוותר להם שום דבר רק שחוייב כן מצד ההכנעה והיראה שהוטבעה בלב תולדות האדם ואשר פתחה אזנם משם והלאה מקולות מים רבים ואדירים אזי שטפום עד כי תמנע עוד מהם הסבה המחייבת להביא המבול כי במקום שאין חטא אין עונש וזהו ענין השבועה ההיא ואין זולתה. וכן על הדרך הזה אהיה מושבע ועומד מקצוף עליך ומגער בך. וזה כי בימים ההם ובעת ההיא מצד ההכנעה העצומה וההרתעה הנפלאת אשר יתפעלו מהם מזרם שטף התלאות ואדירים משברי ימי הצרות אשר יעברו עליהם בכל הזמן הארוך הזה אשר הם קשים ממבול עם שנאמר עליהם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם כו' ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם כו' (יחזקאל ל״ו:כ״ו.) כי מכמה הרפתקי דעדו עלי דהני. וממראה עיניהם אשר יראו מהפלגת הנסים והנפלאות וחזרת השם ית' אור פניו אליהם אחרי הורישם מפניו לאורך ימים. יוטבע טבע אמונה ויראה בלבם בשיעור שלא ישאר להם שום אפשרות אל הכרעת רוע הבחירה וכאלו בטל מהם יצר הרע וכמו שאז"ל ימים אשר אין בהם חפץ אלו ימות המשיח (שבת קנ"א:) כפי מה שפי' הרמב"ן ז"ל אצל ומל יי' אלהיך את לבבך כו' (דברים ל׳:ו׳). תהיה אז ברית כרותה חזק' ועצומה לכל טובתם והצלחתם בכללם ופרטם כמו שהיתה ברית הקשת חזקה וקיימת אצל הדבר ההוא הכולל שהוא ענין הברית הראשונה לתקון העולם כמו שהונח. כי על שני מיני הבריתות האלה אמר יחזקאל וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך כו' (יחזקאל ט״ז:ס׳). ויתאמת לך היות זאת כוונתו במה שסמך וזכרת את דרכיך ונכלמת כו'. והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני יי' למען תזכרי כו' (שם). יבאר היטב כי חוזק הברית ההוא ותקפו הוא מה שישיגה מהבושה וכלימה על מה שחטאה ושלא תחטא עוד והוא עצם הברית אשר זכר ירמיה באומרו וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית כו' (ירמיהו ל״א:ל״א-ל״ב). והנה על עוצם הבטחת הברית הזאת ועל תכלית מניעת האפשרות מהפכו אמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה כו' (ישעי' נ"ד). יאמר כי זה החסד שעשה עמם בראשונה לתקן את מזגם בכלל על ידי המבול וברית שלומי אשר חדש וייחד להם בפרט על ידי הגליות כי הם ענינים קיימים וחזקים בטבעם שלא ימושו ולא יתמוטטו לעד לעולם. ועל זה הסמך הבטיחו הנביאים ההצלחה המתמדת לעד לעולם כמאמר יחזקאל וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא כו' (יחזקאל ל״ז:כ״ה). על הדרך עצמו שאמר בברית הקשת לא אוסיף עוד להכות את כל חי כו'. אלא שהאחד היה שלמות ראשון וזה שלמות אחרון שאין למעלה ממנו והכל שריר וקיים: Rabbi Yitzchak proceeds to illustrate that the phenomenon we call eyesight, vision, at certain times and at certain angles, creates an image which, while known to us empirically, defies our ability to analyze and explain its cause. It therefore ranks with those phenomena which were created after sunset but before nightfall of the sixth day of creation (Avot 5,6). Scientists have concluded that the appearance of the rainbow after a downpour signifies immediate dispersal of rainclouds, clearing skies. This would be in line with the significance of the rainbow as described in the Torah. It also demonstrates that the concentration of disastrous rain was limited to a section of the earth, not its entire surface. Similarly, a rainbow over a relatively clear area of sky would signal approaching rainfall in other areas of the globe. (6) The whole ot brit, sign of the covenant would correspond to the moral lessons absorbed during the great flood. This in turn would make it unlikely that all of mankind would once more deserve terminal punishment at the same time. It is therefore the very naturalness of the rainbow's appearance that will recall to G-d the changed nature of man on earth. The Talmud in Ketuvot 77 states that in the generation of Rabbi Joshua ben Levi no rainbow was ever seen. This was due to two causes. 1) Reminders to G-d were not necessary, due to the righteousness of the leaders of that generation, a fact which was brought home to the people of that era by the absence of rainbows and the continued existence of the earth in spite of such absence. 2) Since the normal appearance of the phenomenon signifies rainfall due to G-d’s general Providence, in the generation of Rabbi Joshua ben Levi people were under G-d’s particular Providence, the proof of which was the absence of the rainbow. Rainfall in those days occurred simultaneously all over the earth at times which did not conflict with normal human outdoor activities. The verse in Isaiah 54,10 quoted earlier about no more deluges in the future does not constitute a promise which negates the attribute of justice, i.e. no undeserved preferential treatment was promised, rather it is a reference to the changed nature of man which makes the need for any future deluge obsolete. In the fullness of time and in accordance with prophetic visions, in the messianic age, all desire to deviate from the ways of the Lord will cease, and man observing G-d’s will in full will become a natural phenomenon at all times. This is what the Talmud (Shabbat 151) has in mind when it interprets "the days when I have no more desire" (Kohelet 12,1) as referring to the messianic age. One may then view the perfect state of man as something that existed or will exist at three distinct points in time. 1) At creation; at that time man was perfect, but that perfection was of an extremely fragile nature. 2) Immediately after the deluge, at that time, perfection was due to the personal experience that perfection was the only way to avoid disaster recurring. 3) In messianic times, when perfection will no longer be so fragile since it is the result of personality growth.
ועתה כאשר תשכיל תראה כל מה שאמרנו מזה הענין הנפלא במאמרים אשר זכרנו פתח השער וזה כי בדברי המדרש יורו כי מאמר והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה הוא מלמד על הפשרה והמיצוע אשר נעשית על ידי המבול בין מדת הדין הקשה לפי יושר בית דין של מעלה אשר אין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ובין מדת הדין של מטה אשר תאות להיות רפה וחלושה לפי פחיתות טבעם עד שתצא ממדת הצדק באמת והיו מתחלה רחוקות מאד ואי אפשר להן להזדווג ומעכשיו כבר תהיה ביניהם פשרה והסכמת ברית שאפשר לעמוד יחד וכאלו אמר כי עכשיו בזה נגמרה הויית האדם כמו שאמרנו ראשונה באומרו ויאמר יי' אל לבו כו'. אפשר כי מאמר ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב') הוא מפלש ובא עד כאן כלומר כי הויית האדם לא נגמרה עד עכשיו שנאמר והיתה הקשת בענן בין אלהים ובין כל נפש חיה: Upon further reflection it will be seen that the Midrash quoted at the outset views the rainbow as constituting a compromise between the attribute of justice as applied in heaven and vis a vis celestial beings on the one hand, and between the attribute of justice as applied on earth. The latter is weak and somewhat flexible, so that there is really no way of pairing the two naturally. Above, in the celestial regions, there is no forgetting, no favoritism etc. Down here on earth however, things are different. We now witness the completion of man's creation, so to speak, when these two qualities of justice are being merged by means of the rainbow, which serves as the outward symbol of this merger.
ואולם מאמר התלמוד יורה מאד על זה כי הנה ריב"ל אמר שהרואה הקשת צריך ליפול על פניו כי המסתכל בו ובענינו מכיר גדולתו ית' ועומק חכמתו במעשה בריאת האדם שבו נגמרה ונשלמה מלאכתו כי בו תגלה ותראה מראה כבוד יי' באשר הוא הממציא והמהוה אותו בשלמותו המספקת להוציאו מכלל תוהו ולהעמידו במציאות שלם. אמנם לייטי עלה במערבא משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא. והכוונה כי למה שהיה בענין הנפיל' ההיא סיוע לשבוש הסברא ההמונית החושבים שהוא דבר נברא בפני עצמו על דרך הפלאים המתחדשים בזמן הגלותם ושיורה על זה הנפילה ההיא אל הדבר הנברא או אל הבורא אותה לשעתה אין ראוי ליפול. אבל שיאמרו ברוך זוכר הברית לומר כי ענין מציאותו לא נתחדש עתה אבל היא אות וזכרון של זכות כמו שאמרנו. אמנם ר' ישמעאל אמר נאמן בבריתו וקיים במאמרו כלומר זאת ועוד אחרת כי הוא יתברך זוכר זכות העולם אשר לא ירעו ולא ישחיתו בכלל הנרשם על ידי הקשת כפי שנזכר ועוד מה שהוא קיים במאמרו שאמר אל לבו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כי הוא דבר שתלוי ועומד במאמרו לבד ועל דרך שאמר המשורר כי ישר דבר יי' כו' אוהב צדקה ומשפט כו' כונס כנד מי הים כו' יראו את יי' כל הארץ כו' כי הוא אמר ויהי כו' (תהילים ל״ג:ז׳). ירצה שאחר שהמים הם תלויים ועומדיך חוץ ממקומם הטבעי במאמרו יתב' המכריחם לעמוד שם בל ישובון לכסות הארץ ואין לנו עליהם שום חוזק רק אמונתו יתברך הנה הוא ראוי לירוא ממנו בתכלית היראה וכמו שאמר הנביא האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים כו' (ירמיהו ה׳:כ״ב) רצוני שלא שם עליהם שום חיל וחומה רק חול שהוא מחיצה בלתי עומדת בפני רוח מצויה כמו שכתבנו בשער הקודם. אמנם להפליג אופן האמונה וצורך היראה אמר כי הוא אמר ויהי כו'. וזה כי להמשך המציאות וקיומו צריך שיותמד מאמרו ית' שאמר יקוו המים אל מקום אחד ושיצוה עליו תמיד שיהיה על המצב ההוא. אמנם לאבד העולם ולבטלו אינו צריך לא פועל ולא דבור רק השתיקה מהמאמר לבד או העמידה מהצווי והוא מבואר כי השתיקה היא נקלה מאד מהדבור וזה ממה שיפליג הפחד והחלחלה התמידית בלי ספק וזאת היא היראה המחוייבת מאמונת החדוש הכתוב בראשית התורה כמו שכתבנו בשער הראשון ויבא עוד אצל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו' שער צ"ב ב"ה. ולזה מה שאומר וקיים במאמרו שלא ישתוק מהמאמר ההוא אשר בו אמר ויהי ולא מהצווי אשר בו צוה ויעמד. ויותר נכון שכוון אל שתי הבריתות שזכרנו ראשונה מפי הנביאים. האחד, הברית ההוא אשר בימי נח. והשני, אשר יקויים לעתיד בסוף הימים. אז יעבור על נפשנו המים הזדונים כמו שביארנו: עד כאן ראיתי לכתוב בזה הענין למה שראיתיו חדש ונפלא בעיני להוציא מלב החושבים כי מאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כו'. ולא אוסיף להכות את כל חי כו'. שהוא ויתור וחפוז מדותיו חלילה לו יתב' שיעשה כן במדת החסידות וימנע אותו מהראשונים וגם כי להצדיק דינו אין ראוי לוותר כי כל דרכיו משפט ואף שיהיה הקשת במציאותו והראותו על האופן שחשבהו על כל פנים תהיה הסבה לקיומו והעמדתו כמה שכתבנו כי לא יחשד דיין האמת להיותו בעל ברית לעולם מלא רשעים וחטאים חלילה לאל מרשע אבל בעבור נסות אותם בא ובעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו עוד כמשפט הראשון ועל הכל צדיק הוא וצדיק דינו יתברך שמו אמן: Rabbi Joshua ben Levi demands that he who sees the rainbow prostrate himself since he now acknowledges the profound wisdom of his Creator and the various stages in which He created man. In the land of Israel however, they scoffed at this idea, since the onlooker who did not know why such a person prostrates himself would think that the act of prostrating oneself was a way of worshipping the rainbow. However, there is agreement on the need for reciting an appropriate benediction. The formula for such benediction-- regardless of the various wordings suggested by different sages-- testifies to our being aware that the phenomenon is not new, but a reminder of man's merit. Describing examples of faith, David says in Psam 33,4, "For the word of the Lord is upright and all His work is performed in faithfulness.” “He stores up floods in treasure chambers" (verse 7). As a result of "who loves righteousness and faith” (verse 5), the potential destructive powers of water have been suspended (verse 7). "He who gathers the waters of the sea as a wall." The only force which keeps these walls suspended is emunah, His dependable faith,(verse 9). "For He spoke, and it came into being, He commanded and it endured." The word of G-d’s covenant decreed for things to remain the way they were (va-yehi). To allow waters on their destructive path, no word would have been needed, silence would have sufficed. (8) The prophet Isaiah has G-d not only take Israel back as a wife after He divorced her for cause, but offers additional assurance that no future divorce would occur. This is the meaning of G-d’s oath. Similarly, the rainbow is that "oath" that there will not again occur a complete break between G-d and mankind as had been the case when the deluge was decreed.
*תוכן דעתו בדור הפלגה הוא, כי בראותם שהם כולם שוי הכשרון והרצון כמאה"כ "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" חשבו כי מחובתם ג"כ להשקיף תמיד אל תכלית אחד, וטעו רק בזה שחשבו שטוב להם קבוצם המדיני בבחינה גופנית, ר"ל בשבתם יחד במקום אחד, וע"כ רצו לבנות להם עיר ומגדל, אפס לא כן יעץ הי"ת כי לתקון בני אדם המוסרי לא טוב שבתם יחד, כי אז ירב השוד החמש והזמה ושאר תועבות ביניהם, ויותר טוב להם הפרד קצתם מקצתם בבחינה גופנית ביחס אל מקומות מושבותם, והיותם בכל זאת מתאחדים בבחינה מוסרית, בהשקיפם תמיד אל התכלית האחד הנרצה בעיני ה', והוא לעשות תמיד הטוב והישר, ונמשך מזה כי כמו שהבאת המבול היתה לסבב תיקון העולם המוסרי כן גם הפיצם על פני כל הארץ הי' לשחר אשרם האמיתי כי מאתו לא תצא רע. ועוד תראה כי לא סרו פני הספור מהראות באצבע מה שהונח ממציאות זה התקון המזגי בעולם בענינים שנמשך ספורם. האחד. אמר ויהיו בני נח היוצאים מן התבה שם וחם ויפת כו' שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה. ויחל נח איש האדמה כו' וירא חם כו' ויקח שם ויפת כו'. יאמר כי אחרי צאת שלשתן מן התבה לא נמצא שהתאחדו עוד להרע שלשתן על דעת אחד אבל מהם נפצה הארץ על ענינים נפרדים ומזה היה מה שהיה אצל שכרותו של נח כי חם אבי כנען הוא ראה וישמח ויגד לאחיו בחוץ אמנם שם ויפת נפלגו ממנו וחלקו עליו והכריעו לזכות כמו שכתבנו פירוש המעשה בתחלת ענינם בשער י"ב באר היטב. אמנם ענין השני (ר"ל ענין דור הפלגה) מה שהמשיך אחר ספור תולדותיהם ואיך נפרדו משפחות אלו הבנים כל אחד לענינו וגמר בסוף דבריו אלה משפחות בני נח לתולדותם בגוייהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול. כמו שאמרנו סמך ענין מצויין. שקרה להם בימי פלג הנולד שבע וששים שנה אחר המבול כמו שהוסכמו בו כל הדעות אבל שכבר בחרו להם הטוב שבעסקים המדומים וכאשר היה להם פני הראות לטעות בו בצד מצדדי הדעת לא כמו שהוסכמו ראשונה בהשחתת מעשיהם וקלקול דרכם לגמרי כראשונים. והתחיל ספור זה באומרו ויהי כל הארץ שפה אחת כו'. ויהי בנסעם מקדם כו'. אמנם היה ענינם כמו שאבאר. והוא כי למה שהיה אחד מאופני החקירה על תכלית הנמצאות ותועלתם העמידה על הכרת תכונותיהם ופעולותיהם המיוחדות. כמו שנשפוט שתכלית מציאות יסוד האש ותועלתו למזג בו הקרירות והלחות מצד מה שנמצאו בו פעולות החום והיובש. וכן הענין ביסוד האויר ידוע למה שנמצאו בטבעי הלחות והחום וכן מתמונת הכלי וצורתו יוכר תכליתו ומעשהו. ועתה כמו כן ספר כי אנשי הדור ההוא למה שהרגישו בעצמם המצאם על שפה אחת כלם גם ברצון מוסכם על דברים וענינים אחדים. (א) גזרו בדעתם שהתכלית המיוחד להם הוא הקבוץ המדיני בשיותן הסדר בו לשתמשך ביניהם השתוף והחברה על הצד היותר נכון שאפשר ושזה המעולה שבתכליות האנושיות ומצאו סמך לדעתם במה שנשאו עיניהם השמימה והכירו כל מערכות השמים וכסיליהם כלם זריזים במעשיהם המתמידות אשר לא ימצא להם שום תכלית אחר רק שבסבובם ולכתם נותנין סדר נכון בהתמדת אלו הנמצאות ההוות והנפסדות ואמרו מה יזכה ילוד אשה כי אם בשיפליא עצת דעתו ויגדיל תושית שכלו להדמות למעולה ממנו והקרוב אליו במעלה ולזה אמר ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער כו'. יאמר שהם לא חטאו במה שחשבו זה (א) אלא במה שישבו שם וראי זה העסק תכלית לעצמו ולא שמוהו דרך אל תכלית גדול ממנו שהוא עסק ההצלחה הנפשיית כי האחד נתלה בעץ הדעת והמעולה ממנו בעץ החיים ובבנים אל שת ואל הבל או אל שם ויפת כמו שאמרנו ולזה אמרו חכמינו ז"ל בנסעם מקדם מקדמונו של עולם (ב"ר פ' ל"ח). ירצה כי בזה הסיחו דעתם מהסבה הראשונה יתב' שמו ולא הגיעו עדיו בעיונם אבל עלו אצל הגרמים השמימיים ושם עמדו ולקחו מהם ראיה כמו שאמרנו ולזה כשמצאו להם הבקעה ההיא ארץ טובה ורחבה ונאותה מאד לשבת בה בחרוה לישיב' משאר המקומות ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה כו'. (ב) הודיע הכתוב הדברים האלה להורות וללמד שכבר נזדמן להם בפעולותיהם החיצונות הענין עצמו אשר היה בפנימיות מחשבותם במעשים האלו וזה שהוא מפורסם שהבקעה ההיא אינה ארץ הרי מחצב שיוכל לחצוב מהם אבנים שלמות אבנים יקרות אבני גזית אל בנין כמוהו וכבר אמרו חכמינו ז"ל והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא (דניאל ו'). וכי יש אבנים בבבל אלא שקמתה מארץ ישראל ובאת וישבה על פי הבאר (במדבר רבה פ' י"ד). אמנם היו נמצאים שם חלוקי נחל ואבנים סלעיים אשר לא יאותו לזה הבנין אם מפני קטנם ואם מפני שאינן מקבלות הכתית' והגזיזה. ולזה הוכרח להם לעשות מהעפר לבנים ולשורפם שיהיו להם תחת האבנים ולשרוף' מהאבנים הסלעיים ההם לעשות מהם סיד והנה בעקר הבנין נזדמן להם דבר פחות ממה שהיו צריכין כמו שהוא ידוע שהאבנים היו יותר טובים להם מהלבנים אמנם בחמר אשר בו יבנו הבנין נזדמן להם יותר ממה שהיו צריכין כמו שהחמר הוא הסיד הוא יותר חזק ועז מהחמר הנעשה מהאבנים הגדולים כי על כן בחרו הבונים החמר לבנין האבנים והחומר הוא לבנין הלבנים החזק לחזק והרפה לרפה אבל הם נזדמן להם החמר החזק תחת החמר הרפה כמו שבפנימיות מחשבותם נתחלף להם התכלית העליון הנפשיי אשר הוא העקר. לתכלית פחות ממנו והוא ההצלחה המדינית וגם נשתמשו בתכלית הפחות ההוא בדבר היותר יקר שנמצא בהם שהוא השכל העיוני כי גזרו שאין לו עסק אחר זולת זה. סוף דבר שיעורו ופירושו ותהי להם בקשת המפורסמות מקום המושכלות והשכל העיוני הוה להם מקום השכל המעשי והוא מה שנאמר ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל כו'. כי ראו שעקר שלמותם הוא בהיותם בוני עיר גדולה ובה יתקיים הקבוץ המדיני והשלמתו כמו שראה קין זה הענין עצמו ויהי בונה עיר (בראשית ד') כי חשבו שהמעש' ההוא יצרפם ויקריבם לשמים במעלה כי כמו הם יעיינו תמיד בסדור אלו הנמצאים והשלמת פעולותיהם בכל מה שקצרה בו יד סדור הגרם השמימיי להשלימו עד שנמצא ראשו של זה בעקרו של זה. ולחשבם זה התכלית העליון שבתכליות אמרו ונעש' לנו שם. כי התכלית העליון מיוחס אליו כמו שהוא בשער י"ב ואמרו פן נפוץ על פני כל הארץ כי לא ראו לבקש שאר התכליות שנזכרו שם שהם תחתיו וכ"ש שמאסו להם ללכת לנוע על העצים כמו שנתבאר כי הוא ההפסד המוחלט: וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל כו'. יאמר שירד לסוף דעתם ושנגלה לפניו מקום המעדת רגליהם ופירש אותם באומרו ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם כו'. כי מהמבואר אצל החוקרים שהסבה העצמית שתספיק לחדש דבר ולהמציאו מכ"ש שתספיק להעמיד אותו ולקיימו ודומ' לזה אמרו חכמינו ז"ל מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן (סנהדרין ע"א.). (ג) ולזה אמר הן עם אחד ושפה אחת וזה הענין הוא עקר התחלתם אשר ממנה הולידו זה המשפט אשר החלו לעשות ועתה בעוד הסבה הזאת קיימת ודאי לא יבצר מהם בכל אשר יזמו נעשות כי יותר נקל הוא להתמיד והמשך הדבר שכבר נמצא מלחדשו והמציאו. מאי תקנתיהו תבטל הסבה ויסתלק המסובב. (ד) ולזה אמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם כו'. ועם זה יגזרו בדעתם ממקום שבאו שאין התכלית המיוחד לאדם הקבוץ המדיני ואם טוב הוא שכבר נתפרדה לשונם. אבל תכלית אחר נכבד ומעולה ממנו אשר התאחדו בו אע"פ שיפיצו על פני כל הארץ והוא הדבור השכלי הפנימי אשר הוא א' ושוה בכל העמים והלשונות. ולזה ויפץ ה' אותם כו' כדי שיתנו אל לבם זה התכלית המעולה המשותף לכל ולזה ויחדלו לבנות את העיר כי הרגישו בענין וחדלו להם ונפוצו בארצות. והוא מה שאמר כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' לומר כי כשבלבל להם לשונם נסתלקה התחלתם ומשם צמדו שהכוונה האלהית היתה שיהיו נפוצים על פני כל הארץ רק שיתאחדו בדבר שלא יפרידוהו הבדלי גוים וגבולות עמים. (ה) והנך רואה שלא היו חייבים אלו האנשים עונש אחר זולת זה והוא לקעקע היסוד אשר עליו היו בונים בנינם כסבורים שהיה יסוד חזק ונאמן ועם זה כבר סבב הדבר אשר אליו היתה מחשבתו הראשונה והוא א' מהשרשים אשר עליהם הושתת ברית הקשת והוא הנפוץ כאשר אמרנו. והרי ראית כי כמעט נטיו רגליהם בהסכמתם והתאחדותם הוא היה מקום המעדתם לולי ה' כי טוב וישר הוא ויורה חטאים ופושעים בדרך עיונם כמו שהוא מחוייב מדרך השלמות. ועל דרך שאמרו חכמינו ז"ל בא ליטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד.) וזה הענין גם כן הוא דורך מהלך השלמות להויית האדם ושלמות צורתו כי על כן נאמר וירד ה' לראות כו' אשר בנו בני האדם לומר שעדין לא נגמרה צורתו עד הנפוץ הזה אשר יוציאנו משבושו הראשון: (1) The story of the tower of Babel is the corollary of this newly established covenant. On the one hand, the episode of Noach getting drunk illustrated that the attitudes of his three sons had indeed not remained identical. On the other hand, the Torah seems to stress their unity of purpose which resulted in the enterprise of building the tower of Babel. Mankind believed that their goal must be a unified one, and that all of them should reside close together. Observing the order prevailing in the heavenly constellations and the fact that they all seemed arranged around a central figure, i.e. the sun, they decided to build their civilization by emulating that system. They did this once they had moved into the valley out of their mountain caves, having learned to use rainproof bricks for building.d, in His wisdom, did not intend for mankind to remain closely bunched together. Man erred in believing that their concentration was an end in itself, rather than a means to an end. When urbanization is the means to achieve moral perfection of man, then it is laudatory. (2) Granted that stones and rocks are more enduring building materials than fired bricks, the fact that they were prepared to abandon the former in favor of the latter showed that their primary objective was the policy of clustering together, as stated in Genesis 11,5, "Lest we be scattered on the face of the earth." Having thus traded a higher moral purpose for the lower political purpose of togetherness, G-d decided to interfere before further unwelcome negative manifestations had a chance to develop. Man's collective thinking had become dangerously close to the thinking of Cain, who had excelled at being a "builder of cities" (Genesis 4,17) and who also believed that this would bring him closer to heaven. (4) G-d decided that some physical dispersal, while preserving the spiritual ideal of striving towards moral perfection intact, was preferable to mere physical togetherness. In this way, parallel to the advent of the deluge, a further step was taken towards making man concentrate on the attainment of higher objectives. (5) When G-d "descended," He examined their basic reasoning. When He found that their actions were rooted in their being united, i.e. like a regiment, single-minded and of identical modes of expression, He decided to change the course of their actions and disperse them. Thus, He caused linguistic changes due to change of habitat. Unity henceforth ought to prevail in their striving to become servants of the Lord etc., not in matters pertaining to boundaries etc. Thus, their error was of a kind that did not require further corrective action (punishment). One of the basic lessons we learn is that man must employ his speculative faculties and not remain content with remaining static.
ובמדרש וכי בני חמורים או סוסים הם אלא בני דאדם קדמאה (ב"ר פ' ל"ח): אמנם עוד מעט וזרח משלשלת שם בן נח אור צדקתו של אברהם אבינו ע"ה אשר בו נשלמה ההויה האנושית לגמרי והיא האבן הראשה שממנה ועליה נתיסד העולם והנה עם זה כבר יצא אל המציאות הדמיון והחקוי אשר אמרנו בשער י"ב כי בבנים האלו הראשונים נתחקה תמונת העולם בכלל. ובמעט עיון תוכל לראות כמה יתיחסו מקרי הבנים השניים אל הראשונים בכל מקריהם ובכל אשר יעשה להם ושכבר היו ספורי פרשת נח בכללה כספורי פרשת בראשית בכללה למה שהיתה השנית מספרת חדושו של עולם אחרי חרבנו כמו שהראשונה מספרת בחדושו הראשון. ועליך לתת לב על הדבר ומצאת כי תדרשנו וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער. והנה אחר שהוזקקנו לחבר אל מאמר ויאמר יי' אל לבו לא אוסיף עוד כו'. ענין הקשת וטבעו ומעשה תקפי והנמשך אחריו מספור הבנים עד דור הפלגה למה שהם כלם דברים נמשכים זה אל זה ונאחזים זה בזה נחזור עתה לבאר ברכת הש"י לנח ובניו ומאמר ומוראכם וחתכם יהיה כו' והנלוה אליו כי למעלת מדרגתו ראיתיהו שיהיה נמנה בפני עצמו וייחדתי לו השער הסמוך בע"ה: