יבאר בו חלוק כתות חיי האדם והפרדתם כפי רשעתם וצדקתם גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם אשר על פיהם העולם נידון:
במדרש (שו"ט תהילים א׳:א׳) אשרי האיש אשר לא הלך זה נח. בעצת רשעים זה דור אנוש. ובדרך חטאים לא עמד זה דור המבול. ובמושב לצים לא ישב זה דור הפלגה. כי אם בתורת ה' חפצו. אלו שבע מצות שנתנו לו. ובתורתו יהגה יומם ולילה שהבין דבר מתוך דבר. אמר למה צוה הקב"ה להביא מן הטהורות ז' ז' אלא להביא מהם קרבן. והיה כעץ שתול על פלגי מים. ששתלו הקב"ה בתבה על פני המים. אשר פריו יתן בעתו זה שם. ועלהו לא יבול זה חם. וכל אשר יעשה יצליח זה יפת. לא כן הרשעים זה דור המבול. כההיא דתנינן דור המבול אין להם חלק לעולם הבא. כי יודע ה' דרך צדיקים אלו נח ובניו. Midrash Shocher tov on the first Psalm, writes as follows. "The words ‘Hail to the man who did not walk...’ refer to Noach; ‘According to the counsel of the wicked,’ refers to the generation of Enosh; ‘Who did not stand next to the wicked,’ refers to the generation of the deluge; ‘Who did not reside among the scoffers,’ refers to the generation of the tower of Babel; but ‘Whose striving is toward the teaching of the Lord,; refers to the 7 Noachide laws; ‘Who meditates on His law by day and by night,’ refers to those who appreciate the inner cohesion within Torah. He said (Noach), "Why did G-d command to bring seven pairs of the pure species into the ark? So as to offer sacrifices to G-d from among them. ‘He will be like a tree planted in well irrigated land,’ refers to the fact that G-d had set the ark on the waters; ‘Who will produce its fruit at the proper time,’ refers to Shem (Noach's son); ‘Whose leaves will not shrivel,’ refers to Cham; ‘Whose every action will be crowned with success,’ refers to Yephet; ‘Not the sinners,’ refers to the generation of the deluge, as we have learned from a Baraita. ‘The people of the generation of the deluge do not qualify for a share in the hereafter.’ ‘For the Lord knows the way of the righteous,’ refers to Noach and his sons.”
*תוכן כוונתו, כי בני אדם יתחלקו לשתי מחלקות, האחת אשר כל אנשיה יכונו בפעולותיהם להשיג תכלית ידוע אשר יבחרו להם, והם מתפרדים לג' ראשים. הראש האחד יפנה רק אל הטוב המוחלט והאמיתי הנרצה בעיני ה'. ואנשיי מעטים ומתי מספר המה, ומהם אמרו חז"ל, ראיתי בני עליה והמה מעטים". הראש השני הוא ההפך מן הראשון, כי הוא יפנה תמיד רק אל הטוב הגופני והחומרי לבחור תמיד את הערב אל החושים, אף כי רע מוסרי ומר באחריתו ואנשיו רבים מאנשי הראש האחד, והם נקראים בהמיים. יען כי נטייתם הבהמית גוברת על שכלם אשר היה מהראוי לשלוט עליהם. (ועליהם נוכל לאמר מאה"כ "הן רבים עתה העבדים המתפרצים מפני אדוניהם.") והראש השלישי ישים לו לתכלית בכל מפעליו חבור הטוב עם הערב וישתדל לשחר כפי יכלתו הטוב המוסרי עם טובתו הגופנית, והוא הנקרא המועיל. והנה בלקיחת איש אשה מחוברים שלש אלה יחד, השגת התכלית והטוב המוחלט הנרצה בעיני ה' והוא השארת המין, המועיל, בתיקון חברת בני אדם יחד אשר לא יתכן זולת הזיווג הזה שהוא מקור ויסוד לבני משפחה אחת, אשר יעזרו איש את רעהו בכל צרכי גופם, ומקיבוץ משפחות כאלה תולד החבר' האנושית בכלל המתוקנת כראוי בהנהגת' הביתית והמדינית, ומחכמת השי"ת חבר עם הזיווג הזה הנרצה בעיניו בעבור השגת הטוב המוסכי והמועיל הזה, גם עריבות והנאת החושים, למען יבחר כל איש גם האחוז רק בחבלי הנאות הגופניות לבד, לקחת אשה ולהושיב בית, ועל חבור שלש אלה מיני הטוב, המוסרי, המועיל, והערב, אה"כ "מצא אשה מצא טוב, "והמחלק' השנית כוללת כל בני אדם אשר בחשיכ' יתהלכו בכל מעשיהם מבלי השקפ' אל שום תכלית ידוע, ונוטים רק אחרי הרע בשרירות לבם, ורצונם החפץ רק בשלוח והפקרא, וע"כ הם בוחרים פעם אחר פעם בשני הפכים וב' הקצוות אשר שניהם רעים, המשל בזה פעם נוטים אל הכילות, ופעם אל הפיזור למען עשות רק מזמתם הרעה, אף שב' אלה המידות מתנגדות יחד, ומהם אה"כ "השמחים לעשות רע, יגילו בתהפוכות רע" ואנשי המחלקה הזאת יתפרדו ג"כ להרבה כיתות כמו שהולך ומבאר הרב דברי יותם הרומזים עליהם, ולתאר המחלקה הראשונה עם שלשה ראשיה ולהורות להם איך יתנהגו, אחז"ל "איו תשוקת אשה אלא לבעלה" שמו בזה גדר וגבול חל תשיקת הערב שלא תפרוץ גדר השיווי, ועל תשוקת המועיל לישוב העולם ותיקון החברה אמרו "ואין תשוקת שמים אלא לארץ" להמטיר מים עליה להצמיח חציר לבהמה, ולחם לבני אדם, ועל התשוקה אל הטוב המוחלט אמרו "אין תשוקת הקב"ה אלא לישראל" שהכוונה גם בהיפך, שישראל משתוקקים להתקרבות אלהים בעשותם הטוב הנרצה בעיניו, ועל המחלקה השנית המשתוקקת רק אל הרע אשר מיניו רבים כמספר הפעולות הרעות השונות אשר יעשו אנשי המחלקה הזאת, אמרו ד"מ "ואין תשוקת יצה"ר רק לקין וחביריו," אח"כ אמר, כי בעבור התאחדות הטובים בזה הענין שישקיפו תמיד אל תכנית אחד, אף כי יבחירו באמצעים שונים להשיגו, הם גם אוהבים זה נזה, כי שיווי התכלית, . תסבב אהבתם כמשפט כל אהבה הנוסדת תמיד על שווי אמיתי בענין מה חסר בין האוהבים, וידמו בשינוי פעולותיהם האמצעיות להשגת תכליתם, רק לשני אנשים אשר האחד מהם מבני קדם והשני מיושבי אייראפא אשר בבואם יחד לראות פני מלך ושר אשר ירצו שניהם לכבדו ולהראות כניעתם לפניו, יכסה הראשון את ראשו, והשני יסיר מצנפתו מעליו, שהם מתאחדים בבקשת התכלית לכבד המלך והשר, אף כי שונים הם בבחירת האמצעי לזה. ולרמוז על שינוי בחירת האמצעים המסבב בתחילה פירוד לבותם, והתאחדות התכלית ופעולות הטובים המסבבת באחרונה אהבה אמיתית ביניהם, אחז"ל ד"מ "אפילו האב ובנו שעוסקים בתורה נעשו אויבים זה לזה, ואינם זזין משם עד שנעשו אוהבים וכו'," ואמרו "הללו מטהרין והללו מטמאין וכו' אלו ואלו דברי אלהים חיים," אפס הרעים בעלי מחלקה שניה, אשר רק כפי העולה על רוחם ישתדלו לעשות רע, בלי השקפה אל שום תכלית ידוע הם גם בלתי מתאחדים יחד ושונאים זה את זה כמאה"כ "אין שלום אמר ה' לרשעים," ואה"כ "נפש רשע אותה רע ובכל זאת לא יותן בעיניו רעהו, ואחז"ל "אוי לרשע אוי לשכנו," כי אין אהבה בינותם, ואמרו "כנוס רשעים רע להם ורע לעולם."- פעולות האנשים כפי חלוקת הרכבת המין הראשונ' יתחלקו אל שני מינים. המין הא' הוא אשר ימשך אל צורתו והם הדברים אשר יפנו בהם אל איזה תכלית מהתכליות שיראה להם טוב ואם לא יקפידו אם כן הוא ע"ד האמת. והמין השני הוא אשר ימשך אל חמרם והם אשר לא יפנו בפעולותיהם לשום תכלית ידוע ומוגבל רק למה שיגיעם רצונם פעם אל דבר ופעם אל הפכו כמנהג הב"ח. אמנם אלה אשר יפנו אל תכלית יתחלקו תכליותיהן ג"כ לפי טבע החלוקה המחוייבת מהרכבתם כי חוייב שימצא בו האפשרות באופני פעולותיו על ג' פנים. הא' אשר הוא חי חיי החלק השכלי בהחלט והם האנשים האלהיים אשר יתמעט מציאותם כמאמר החכם ראיתי בני עלייה והנם מועטים (סנהדרין צ"ז:). והשני ההפכיים להם והם אשר יחיו חיי החלק החמרי בהחלט והם אשר יקראו בהמיים כמ"ש החכם בראשון מהמאמר הז' מהמדות. אמר ובעבור העדפת רשע בקצת אנשים נקראים כן בהמיים. ואם שמדרכם להמצא על המעט כמין הראשון המקביל אליו להתפשטות הרשע הן רבים עתה. והג' הם אשר יחיו חיים מורכבים משני החלקים האלה והם חיי הרצון והשכל מחוברים יחד והוא הפעל אשר יפעלהו המתעורר עם השמעות השכלי הנקרא פעל בחיריי קראהו החכם שכל רצוני אי רצון שכלי. וזאת תורת האדם. רצוני שהמין הזה מהפעולות יתיחד אליו על הרוב מצד שהוא אדם. וכשתתבונן באלו החלוקים הנה הנם הטוב והערב והמועיל אשר זכרו הפלוסופים המדיניים כי הנה הטוב הוא פועל החלק הראשון והערב פועל השני אשר כנגדו והמועיל המורכב משניהם. ושלשתם כאחד טובים ונכספים כי עם היות שהכוונה האלדית בבריאת האדם הוא שיפנה אל הטוב המוחלט כמו שבו נאמר והנה טוב מאד כאשר ביארנוהו שם. וכן לא יעשה כי אם בהנזר מעסקי העולם וחמודותיו כי על כן פי' האלדי והנה טוב מאד והנה טוב מות (ב"ר פ"ט) עד שאמר שאם ימות יחיה (שם ח') מ"מ לא מנע מהמציא אליו עסקי הערב והמועיל להעזר מהם להוצאת הטוב המיוחד ההוא אל הפעל עד שכבר יהיו לו שלשתן למנה. ושלשתן נזכרו בעצי העדן כי במקום שנאמר עץ החיים ועץ הדעת טוב שם נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כי האחד הוא הערב והשני הוא המועיל וחסרונן ודאי יכנס בכלל לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. כי האשה שהיא הזוג הנגלה שם טבע ענינה לכלול את שלשתן כמ"ש החכם בפ' י"ב מה"ח מהמדות אמר אמנם יראה כי אהבת האיש והאשה וכו' וחתם דבריו באמרו ובעבור זה ירצה בזאת האהבה המהנה והמועיל ותהיה ג"כ בעבור מעלה אם הם חסידים כי תהיה מעלת שניהם וישישו בה ע"כ. ואל שלשת התועלות האלו כיון החכם באומרו מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי' (משלי י״ח:כ״ב) ולכלול את שלשתן אמר האוהב הנאמן נפלאת' אהבתך לי מאהבת נשים (שמואל ב א׳:כ״ו) דכלהו איתנהו ביה דעם זה לא יחלוק חלק מחלקו באהבתו כי יאהבהו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו והחוט המשולש לא במהרה ינתק כאשר כתבנו אצל הזווג שער ח' והכוונה שחוזר למה שאמר ראשונ' על שאול בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן (שם). וזה שכל הנשים יתנו יקר לשאול בעבור המהנה והמועיל שמגיעים ממנו אליהם ויספדו עליו שכבר אבדו. אבל שנפלאתה עוד אהבתו ליונתן מאהבת הנשים לשאול שתכלול ג"כ הטוב שהוא יסוד האהבות ועקרו: Mankind can be divided into two categories. The first category consists of people who have a goal and purpose in life. These people can be subdivided into three groups. Group One is totally spiritually oriented, pursues only Divinely approved goals. This group is miniscule in numbers, due to the fact that man is made up of both physical and spiritual components, each of which exerts pressure on him. Group Two is oriented towards the physical and material only, numerically, alas, a very strong group, preferring the beast in man. Group Three combines both the physical and the spiritual elements in its orientation towards life, desiring the esthetically beautiful, the useful, the expedient which is morally good at the same time. Marriage combines the three objectives striven for by this third group. Gratification of the sex urge is channelled into the effort to reproduce the species, excessive indulgence in physical urges is curbed by the legal confines of the marriage contract. Choice of the esthetically pleasing is part of the process leading to marriage. The latter is what David describes as Torat ha-adam, (Samuel II 7,19), the teaching of mankind. Average man, due to his composition, is liable to act like the members of this third group. Combining the three objectives is not only acceptable, but is desirable in the eyes of G-d. When Solomon says, "He who has found a woman, has found goodness," what he means is that these objectives can be achieved by means of life in wedlock. If Jonathan nonetheless preferred the friendship of a man to the love of a woman, this is because woman always weighs in her mind considerations of expediency, of what is functionally sound. (Samuel II 1) We find that women are described there as needing to mourn Sauls's death because of the beautiful garments they had received during his reign due to his valour in battle. The practical is important to women.
אמנם המין השני הבהמי אשר מצד החומר הנה הוא אינו מקבל שום חלוקה מוגבלת. כי הוא נחלק מצד עצמו ובלתי מקבל שום הגבלה וגדר יען כי לא יתנועעו אל תכלית ידוע טוב או רע כי אם אל כל מין הפסד ופחיתות שידומ' להם ואף כי יפלו פעם אל קצה אחד מהפחיתות ופעם אל קצהו האחרון ולא יזוזו כמו שעליהם אמר החכם השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע (משלי ב') ירצה שהשמחים אל הרע במה שהוא רע יגילו בו אפילו בהפכו שלא יקוץ הכילי בפיזור אע"פ שהוא הפך טבעו אבל יגיל בשני ההפכים מצד ששניהם רע כמוהו ואלה הם האנשים אשר לא יועילו למו וכ"ש שלא יועילו ליישוב העולם כי הם לא יעזרו זה מזה גם לא יעזרו בעצמם כי הם בתכלית הרוע והרע מפסיד את עצמו דכתיב יגמר נא רע רשעים (תהילים ז׳:י׳). ומזה התאר הנפסד המליץ יותם בן ירובעל עם אנשי שכם באותו מעמד שאמר להם הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך (שופטים ט׳:ז׳-ח׳) כי באמת הוא היה איש חכם ונבון לפי מה שיראה מאומץ לבבו וקיום גזרתו עליהם וכשתדקדק על דבריו יראו שאינם נכונים מצד שהמשל אינו דומה לנמשל כי הם לא הלכו לבקש מלך וגם לא נמצא איש שסרב מהיות להם למלך. אדרבה אבימלך הוא שהשתדל והתנכל למלוך עליהם. והנה לא צדק מהמשל רק מ"ש בסוף דבריו ועתה אם באמת ובתמים כו'. ולזה אני אומר כי כוונת האיש לפי חכמתו וגודל לבבו לא היתה רק לתאר אותם במשל הזה באותה החלוקה מהאנשים הפחותה אשר זכרנו עד שלפחיתותם ומיעוט תועלתם לא ימצא מי שירצה בחברתם ויקבל שררתם אלא אם יהיה נבזה וחדל אישים כמותם. מצורף למה שכיון להמשיך לב העם בדברי מליצותיו כדי שלא יבהלו להשיב לו דבר או לרדוף אחריו עד תומם. ועל הכת הזאת הפחיתה אמר הלוך הלכו וכו' כי דרך הכתוב להמשיל האנשים בעצים כי האדם עץ השדה (דברים כ׳:י״ט). הן אני עץ יבש (ישעיה נ"ח). הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש (יחזקאל י״ז:כ״ד) וזולתם. אמנם לא כוון אל עץ עושה פרי אשר בו נמשל האדם שיש בו קצת שלמות כמ"ש כתפוח בעצי היער כו' (ש"ה ב'). רק אל עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא בלי ספק והזית והתאנה והגפן לעדים כי לא היו בתוכן. ולזה לא מצאו להם מנוח עד באם אל גרן האטד כי הוא ממינם. ואמר כי הכת הזאת הנפסדת ונעדרת משום תשוקה אל עניו מוגבל כמו שאמרנו בקשו להם ראש וקצין ינהיגום על פי שגעונם כי בזה יהיה כח הצדק גדול מאד. כי אפילו הנשחתים במעשיהם וילכו הלוך על כל הר וגבעה לגנוב ולרצוח יבקשו להם דבר צדק מה כמו שנמצא זה במאמרי הפילוסופים. גם שלמה אמר לכה אתנו נארבה לדם כו' גורלך תפיל בתוכנו כו' (משלי א׳:י״א). ואמר כי הלכו ראשונה אל הזית והם כת רודפי השררה והכבוד המבקשים שתהיה להם בין האנשים סגולת השמן המגביהי לשבת על כל המשקין גם כי בעל השררה והכבוד נמשח בשמן המשחה. והיתה התשובה להם החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים כו'. ראה כמה הפליג המליצה בדבריו אלה אמר שעם היות שתשוקתו זאת אינה אהובה אצל החכמים והשלמים לראותם שאינה עד"ה תכלית החיים האנושים כמו שנתבאר בפלוסופיא המדינית עכ"ז להמצא להם תכלית ידוע ומונבל אשר ידומה היותו היותר נכבד שבתכליות המדומים מצד מה שנראה שנשתתפו בה אלהים ואנשים והן הנה פני הראות בעלי הדעת הזה כמו שביארוהו שם שמפני זה אין ראוי להעזב מהפועל הזה ללכת לנוע כשכור על העצים היבשים הנעדרים משום פרי. והנה כאשר מיאנה זאת הכת להתחבר בהם נטו להם אצל הכת אשר למטה ממנה במדרגה ולזה ויאמרו העצים לתאנה כו'. והם רודפי תאוות המאכל והמשקה למלא בטנם והיתה תשובתה להם החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי כו'. ירצה כי עם היות שאינו התכלית המוסכם לחכמים כנזכר עכ"ז אחר שנמצא בו דבר כזב והוא היותו מתוק לחך וערב לגוף ודברים כאלו נדרשים לעצמם כי לא נשאל מפני מה נתענג שאין להם להעזב ממנו לנוע ולחוג כסכלים על לא תכלית כלל. ואחריהם החזיקו ביד רודפי התענוגים הבשריים המתאוים ללכת אחרי שרירות לבם ואחרי מראית עיניהם. כי למה שהוא התכלית היותר גרוע חשבו שלא ישיבו פניהם ולזה ויאמרי העצים לגפן כו'. כי הגפן הוא משל אל כל התענוגים אשר מזה המין כי זנות יין ותירוש ינובב האנשים וירגילם לערוה ואל כל מיני התענוגים הנלוים אליה וכמבואר מכמה מקומות. והיתה תשובתו החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. וזה כי עם היות אינה תכלית מעולה אצל המעולים מ"מ נמצא בה דבר משותף לאלהים ואנשים שהשמחה נתייחסה לו ית' כאומרו שהשמח' במעונו (כתובות ח'.) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז) גם האנשים ירדפוה והוא פני ההראות אשר בה ולזה שלא יעזב ממנה ללכת לנוע על העצים אשר אין להם פרי ולא ריח כלל. והנה לבלתי השמע להם שום בעל פועל מוגבל הלכו להם אל האטד אשר הוא נעדר הפרי והנה עלה כלו קמשונים ואדם יגע בהם ימלא ברזל וכאשר יסמוך איש עליו ובא בכפו ונקבה והוא ג"כ בליעל לפחיתותו קבל עליו זאת החבר' הפחותה אף כי לא יאמין בה עד שאמר אם באמת ובתמים וגו' באו חסו בצלי. כי באמת החוסה בצלו בצל הקצף הוא חוסה. ואם אין תצא אש מן האטד כו'. כי הנזק וההפסד קרובים לבא אל הפחותים כשמתחברים זה לזה. והכוונה לפי מגמתו מובנת מעצמ' כי אמר כזה וכזה אירע לכם בלי שום חלוף כי אם שאתם במדרג' הזאת הפחות' שבמדרגות מי האיש מכל רודפי שאר המבוקשים המדומים יעזוב דרכו מלכת אחריהם להתחבר אליכם להיות לכם לראש ולזה הטיבותם אשר עשיתם כאשר בחרתם באיש נעור ורק מכל שלמות כי הוא הראוי לכם ואתם לו, ואם באמת ובתמים כוונתם אל פרנס שינהיג אתכם לשום תכלית אע"פ שלא מצאתם טוב ממנו בואו חסו בצלו אולי תקבלו ממנו צד תועלת. ואם אין אתם פונים אל תכלית רק לעשות העולה על רוחכם טוב או רע סוף שבהתחבר רעה אל רעה בערה כאש ואין מכבה. והנה זאת הכת הפרוצ' והפחותה כבר עלתה רעתה להרוס שאר הכתות בהתפשט בהם השלוח לבלתי השמר בתשוקתם היחס המכוון אבל ירדפו בכל לבבם ובכל נפשם אחר המועיל והערב כאלו כל א' מהם הוא הטוב המוחלט גם הטוב כשיבוקש מקצתם אינו מוגבל בעצמו רק יבוקש לתכליות אחרות כמו שאמרו חכמינו ז"ל הריני למד תורה על מנת שאקרא כו' (ספרי פ' עקב). או שיהרסו בעיון ברב או במעט עד שנוכל להמליץ על ענין הכתות האלה דוגמת מה שאמר גוברין תלתא רמינא לגו נורא מכפתין והא אנא חזי גוברין ארבע' שריין מהלכין כו' (דניאל ג׳:כ״ד). כי הכוונה האלהית היתה להמציא שלש מיני תשוקות לבד שהיו כפותין ומוגבלין הגבלה חזקה לבל יעברו את חוקם ואנחנו רואים בעינינו שמשתמשין בני האדם בארבעה וכלם בלי שום קשר של הגבלה וצמצום. ברם ריויה די רביעאה הוא בתכלית השלוח והקלקול. וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להראות זה הענין בעינו במה שאמרו בהגדה (ב"ר פ' כ') ארבעה תשוקות הן אין תשוקת אשה אלא לבעלה שנאמר ואל אישך תשוקתך (בראשית נ'). ואין תשוקת גשמים אלא לארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה (תהילים ס״ה:י׳). ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל שנאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (ש"ה ז') ואין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו שנאמר ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו (בראשית ד׳:ז׳) ועתה ראה איך כוונו לגלות אופן השמוש הנאות בשלשה התשוקות האלו מהטוב והמועיל והערב וצורך הגבלתו ופיסול הענין הרביעי לגמרי אשר כלו או מקצתו פגול הוא לא ירצה. והנה על תשוקת הערב אמרו אין תשוקת אשה אלא לבעלה. ירצה שהגבלת התשוקה הזאת להשיג המכוון ממנה היא בשלא תתפשט אלא במה שצריך לקיום האדם לבד. כי הוא צורך זווג אשה לבעלה לא בניאוף ובאופנים אחרים מהמותריים והקש על כל מיני הערבות של משלים באשה בכל מקום כמו שאמר ואל אישך תשוקתך. ועל תשוקת המועיל אמר ואין תשוקת הגשמים אלא לארץ כלומר כי כמו שתשוקת הגשמים וצורכן אינה אלא לארץ כמו שנאמר והולידה והצמיח' (ישעיהו נ״ה:י׳) וכמו שאמר פקדת הארץ ותשוקק' כן ההצלחות המדומות מקניני העושר הנמשלות אל גשמי השמים כמ"ש מטל השמים מעל וכו' (בראשית כ״ז:כ״ח) אין תועלתם לאדם רק להתפרנס מהם כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה. והנה המתעסק בהם לזולת הכוונה הזאת הנה הוא הורס ההגבלה המחוייבת ונמצא טורח על עולם שאינו שלו. אמנם על תשוקת הטוב אמר ואין תשוקת הקב"ה אלא לישראל והיא תשוקת הקב"ה באמת לא נתנה רק לישראל אשר הישירם בתורה האלהית על הטוב והישר במה שהוא טוב וישר. לא שיבחרו הנראה טוב והוא רע בבחינת דברים אחרים כמו שנוהגין שאר האומות. כי לזה אמר אני לדודי ועלי תשוקתו כי עלי לקבל אופן תשוקתו המוגבלת אל הטוב מצד עצמו ולא על דרך השלוח. ואחר שהגבילו שלשה מיני התשוקות האלו על השערתם וגבולם האמתי אמרו על הענין הרביעי הבלתי מקבל ההגבלה אין תשוקת יצר הרע אלא לקין וחביריו כי קין לא בא אל המעשה ההוא בתשוקה מוגבלת אל דבר רק ברצון מוחלט ובבולמוס משולח. כן האנשים הנמשכים אחריו אין כוונתם לבחור בדבר ולא למאוס בדבר. רק שמטבעם הוא השלוח והעדר ההגבלה והיא תשוקת יצר הרע כמ"ש ואליך תשוקתו. והיא כוונה טובה להם בזה הענין. ועם זה שאמרנו נודע איפה טעם החלוף הנמרץ הנמצא בין רעים וטובים והוא שכבר נשאל בין הפילוסופים בשיאמרו אחר שהדמיון יוליד האהבה בנאהבים כמו שנתברר לנו בפרק החבור אשר בשער השמיני אשר לזה היו הטובים והישרים כלם אהובים להשתתפם והדמותם בטוב וביושר הנדרשים מהם. והרשעים עם היותם דומים ושוים בתשוקת חיי התאוות הרעות אין שלום אמר יי' לרשעים אבל תמיד הם שונאים זה לזה ומתגרים זה עם זה. והיה זה הענין כפי מה שאמרנו. וזה כי הצדיקים והישרים הם מתאחדים בדבר מוגבל ביושר וסדר. כי הגבלת היושר ההוא תיחדם ותשים אותם שותפים ודומים אשר מזה תמשך אהבה ואחוה ביניהם מבלי פרוד עצמי. ואם יראה לפעמים ביניהם מחלוקת הסברות ושמי דעות הנה לא יצאו מההגבל' ההיא אשר בה השתוף. אבל הם ענינים נכנסים בתוכה ומקיימים אותה מצדדים מתחלפים כל אחד לפי סברתו. לא יספיק החלוף ההוא החלקי להפרידם אדרבה יוסיפו אומץ בהתאחדם אל עצם ההגבלה ההיא. משל לשני חכמים העוברים לפני המלך. האחד יכסה את ראשו. והשני יסיר את מצנפתו. כי עם שנתחלפו במעשיהם החלקיים כפי מה שחשב כל אחד מהם כי הוא דרך הכבוד. הנה נשתתפו בהסכמה אחת כי החלוק הכבוד למלך הוא הראוי והנאות וכמה הפליגו חכמינו ז"ל להורות זה במה שאמרו פרק קמא דקדושין (ל':) מאי כי ידברו את אויבים בשער אמר רבי חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד נעשו אויבים זה לזה ואינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה שנאמר את והב בסופה אהבה בסוף. וזה כי בהתחלה כשיעשו דברים מתחלפים או יאמרו דעות מקבילות יראה שהם מתנגדים לגמרי כמו שיהיה הענין באלו האנשים שאמרנו. שלכאורה יראה שהא' חפץ ביקרו של מלך והשני לא כן ירצה. אמנם כשישאו ויתנו בדבר ויודע טעם כל אחד מהם ימצא לסוף כי הכבוד אשר ידרוש האחד הוא עצמו מה שידרוש השני והוא הדבר אשר ייחדם. והוא טעם אמרם ז"ל הללו מטהרין והללו מטמאין הללו מכשירין והללו פוסלין הללו מזכין והללו מחייבין ואלו ואלו דברי אלהים חיים (חגיגה ג':) כי כוונת כלם להעמיד התורה והמצוה על הצד היותר שלם שאפשר ולהפיק רצון האלהים שהנחילה לנו. ולזה היו כל הסברות ההם נכנסות תחת גדר ההגבלה ההיא ומקיימין אותה כמו שאמר על זה כלם נתנו מרועה א' (קהלת י״ב:י״א). ומזה הטעם אמרו כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו' (אבות פ"ה). והוא כאשר יהיה כמחלוקת בית שמאי ובית הלל. שהוא מזה האופן שהענין הכללי אשר ירצה האחד הוא אשר ירצה חברו ולא יתחלפו כי אם בענינים החלקיים הפרטיים. הלא תראה דבר זה מפורש במקרא והוא כשבנו בני גד ובני ראובן את המזבח אל גלילות הירדן אל עבר בני ישראל (יהושע כ״ב:י״א). כי הנה בתחלה כאשר חשבו שכוונתם למרוד בה' עלו עליהם לצבא ואמרו להם מה המעל הזה אשר מעלתם כו'. אמנם כשהשיבו להם דבר לאמר חליל' לנו ממנו למרוד ביי' ונאמר נעשה נא לנו לבנות את המזבח לא לעולה ולא לזבח (שם). והכוונה כי אדרבה הית' כוונתם להרחיק שמץ ההסרה מעל השם בהיות המזבח ההוא שם יושב ובטל מהקריב עליו עולה וזבח כי זה יהי' עדות מפורסם שהביטול ההוא יהי' לקיים מה שנאמר בתורת משה השמר לך פן תעל' עולותיך כו' כי אם אל המקום כו' (דברים י״ב:י״ט). כי בזה יקרא שם ה' עליהם וזכרו לא יסוף מזרעם. ויהי' אומר לא לעולה ולא לזבח כמו ללא עולה וללא זבח כמו שפירשוהו באומרם בסמוך כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דורותינו אחרינו לעבוד את ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו. הנה שהודו שהמזבח הזה בהיותו בטל היא מורה על מצות ה' עליהם שלא תהי' העבודה בקרבנות רק לפניו בבית המיוחד אשר נקרא שמו עליו והוא מה שפירשוהו עוד לגמרי והיה כי יאמרו אלינו ואל דורותינו מחר ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה' אשר עשו אבותינו לא לעולה ולא לזבח כי עד הוא בינינו וביניכם. מ"מ כשגלו את דעתם הנה אז נהפכה להם המלחמ' לשלום ולאהב' רבה כי נמצאו כלם נכנסים תחת כוונה אחת וכמו שאמרו היום ידענו כי בתוכנו ה'. שכולם נתכוונו לעבדו שכם אחד ונעשו אוהבים ולא אמרו לעלות עליהם למלחמה. וכן היה הענין עם משה רבינו ע"ה עמהם בתחלת ענינם כאשר יתבאר במקומו בפרשת מטות ב"ה. לא כן הרשעים כי למה שתכליתם הוא הרע והרע היא בלתי מוגבל אבל הוא נפרץ על דרכים רבים אין שום דבר שישתפם כי אפי' הרע ההוא שיכללם אינו אחד משותף לכל כי כל אחד הולך לבצעו זה ירדוף אחר שלוח תאות המאכלות וזה אחר הזמה וזה אחר העושק והמרוצה וכאלה רבות בלתי בעלות מספר עד שלא ימצא רשע דומה לחברו. לזה א"א שתמצא אהב' קיימת ביניהם רק קצת רצון וחברה הכרחית להגיע אל מבוקשיהם הפחותים הוא מה שאמר החכם נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיני רעהו (משלי כ״א:י׳) ירצ' שאע"פ שישתתף רשע עם רשע בסוג הרשע בכלל עם כל זה לא יוחן בעיניו רעהו להיות לו עמו שום אהב' לפי שלא נשתתפו בדבר מיוחד יגבילם אחר שאין רשעו של זה כרשעו של זה ועל זה ימצאו ביניהם תמיד המריבות והקטטות ויופסד קבוצם ויתפשט ההפסד לקרובים אליהם כי אוי להם ואוי לשכניהם. ומזה חוייב מ"ש בסנהדרין פרק בן סורר ומור' (ע"א:) כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, כי כל כנסיה שאינה לשם שמים אין שום דבר יקיפה ויקבצה להיות אחד אבל רוב תכליותיהם או פחיתיותם יפרידום ויחלקום לכמה פאות ואין מקבץ כמו כנוס הצדיקים שהוא מקובץ ועומד: However, there is a second group of people, those who lead a life totally lacking in direction and purpose, imposing no restraint on the bestial part of their nature. These people are described by Solomon (Proverbs 2,14) as "enjoying doing evil." Such people can cheer tightfistedness at the same time as they cheer wastefulness, as long as the objective of both is wicked and evil. Yotam in chapter nine of the book of Judges, describes these people when he lambasts the citizens of Shechem in the famous parable of the thornbush being elected as king of the trees. Although this category of people is united by a common denominator, they do not share unity of purpose and are therefore at odds with one another. Their apparent common purpose masks the diversity of their personal lust and depravity. The opposite is true when one observes apparent dissension among pious people, whose dissension does not concern fundamental objectives, but merely the methods to be employed in order to achieve their common objectives. Just as an oriental would honour a king by not appearing in the king's presence with his head uncovered, whereas an occidental would not appear before a king until he had first removed his headgear, the common denominator being that both desire to pay homage to the king, so pious Jews may sometimes disagree on the means of honouring G-d, but their disagreement stems from their desire to honour G-d. What unites them therefore, is far more formidable than what divides them. The opposite is true of wicked people, who are only interested in themselves, and whose union when there is such is merely organizational, not organic. Compare the discussion on “eylu ve-eylu divrey elokim chayim,” both versions are words of the living G-d and are true (Chagigah 3). This is why the Mishna in Avot 5,20 teaches that all disagreements which have as their objective the promotion of matters spiritual, will endure, meaning both parties involved will achieve their purpose. Hillel and Shammai's arguments were all centred on the desire to perform the will of G-d. This is also demonstrated in Joshua Chapter 22 after the tribes residing on the East bank of the Jordan had erected an altar. After it had become clear to the other tribes that their motivation had been pure, not divisive or idolatrous, not only was civil war averted, but good relations were restored.
*יאמר כי תכונות ג' בני נח היו מקבילות לג' ראשי מחלקה ראשונה, ויורו ע"ז ג"כ שמותם. שם. אשר ממנו נולדו האבות הקדושים, ועם בני ישראל מאמיני האחדות ומקבלים תורת אל חי, נקרא כן בעבור השקפתו תמיד אל הטוב המוחלמ הנרצ' בעיני הש"י ולקנות שם טוב על פי מדותיו ופעולותיו הישרות. חם, אבי כנען ומצרים ושכניהם יושבי אפריקא אשר תועבותיהם בימי קדם נודעות לרועו וגם עתה יתמכרו רק לפעולות בהמיות ודבר אין להם עם מלאכת מחשבת ועיון שכלי, נקרא כן בעבור חום טבעי ורתיחת דמו המסבבים לו נטיתו אחר החומר להשקיף תמיד אל הנאות גופו ותשוקותיו הבהמיות. ויפת. אבי יון ושאר יושבי אייראפא המשקיפים תמיד אל המועיל ומשתדלים בתיקון החבר' על צד היותר טוב להתנהג תמיד בכל מעשיהם על פי הרגש היופי והנועם כנודע מיושבי ארץ יון והרומיים הקדמונים, נקרא בשם יפת משרש יפה כמח"ל "יפיפיתו של יפת" מלשון יון היפה והערב להשמעות אזנים. גם המעשה אשר קרה לנח עם בניו רומז לדעת הרב אל מה שיקר' בכל העתים, כי רק חם, ר"ל התשודך אל החומר בעבור חום הדם היא תמיד סבת הרע, ורק שם ויפת, ר"ל התשוקות אל המועיל, והטוב הנרצה מונעות תמיד עשות הרע מן האדם בשומם עול הירא' והמוסר על שכמם, ומאז ועד עתה נועד חם וכנען שרומזים על התשוק' החמרית, אף שהיא הכרחית לקיום העולם להיות עבד עבדים ונכנע תמיד אל אחיו שם ויפת, ר"ל תחת יד תשוקות המועיל והטוב המוחלט הנרמזות במלות שם ויפת. ועתה אחר שנתישב זה וזכרנו מעט מהרב' מהתכונות הנכללות בינינו ומהפעולית הנקבצות בקבוצנו בצירוף מה שנזכר בפילוסופיא המדינית באלו הענינים המועילים מאד לידיעתנו. הנה בכל מה שכתבנוהו בשערים שעברו בכל מה שסופר מאבינו הראשון ושלשת בניו שהם היו תחלת יישובו של העולם הכולל וחקוי צורתו של קין יודע איפוא כי הוא עצמו אשר נעתק במה שסופר מנח ושלשת בניו אשר מהם הושתתו ב' העולמים שנית. כי הנה באמת נח הוא האדם שנמנו וגמרו עליו החכמים לאמר נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וי"א ימשמש במעשיו (עירובין י"ג.). כמו שביארנו כוונתם בשער שמיני. אמנם המעשים אשר ראוי שנפשפש בהם או שנמשמש בהם הם אותם אשר יורו עליהם שלש הבנים לפי מה שקראו בשמותם כל אחד ואחד על ענינו המיוחד לו. כי שם. הבכור למעלה זה שמו אשר יקראו יור' עליו שכתר שם טוב עלה עליו והיא אשר נמשח בשם ושמן טוב תחת שת הנברא בצלם אלהים. לאחוז בחלק השכלי הרודף אחר הטוב בהחלט אשר עליו נאמר טוב שם משמן טוב (קהלת ז'). אמנם חם והוא הצעיר במדרגה שמו מוכיח עליו שהוא הממלא מקום קין אשר חם לבבו ויותר מדאי אחר הערב בתאות הבהמיות אשר לאהבתם יבער כמעט אפו להרוג את הרועה המנהיג אותו והמגבילו בהם. והנה יפת הנה שמו יורה עליו שהיא אוחז בפעולת הראשון אבל שמיפה אותה בעצת השני והנהגתו והוא הוא ענין המועיל בעצמו. וכאלו חזר מעש' הבל לאיתנו. והנה נמצאו ב' החלקים האלה זה אצל זה להאחז יחד לתקן את אשר עותו החלק הג' ההוא הנוטה מהם אל קצה תאותיו. כמו שהיה הענין בעצי הגן שנמצאו עץ הדעת ועץ החיים סמוכים ומצרנים זה לזה כמו שאמרנו שם כי על הבחינ' הזאת אפשר שיכוין החכם באומרו טובים השנים מן הא' אשר יש להם שכר טוב בעמלם (שם ד') במה שיעזרו זה לזה בכל אותן ג' הענינים שזכרן שם באומרו כי אם יפולו וכו'. גם אם ישכבו שנים כו': גם אם יתקפו כו' (שם). והאחד יהי' זה הנפרד מהם המיוחס אל חם. והפירוש על זה האופן מובן במעט התבוננות אלא שמה שאמרנו בו בשער הקודם היא היותר ראוי מצד ויכוחו עם החלק הגדול שבהם אשר הוא ראוי לתוכחה עם סמיכותו אל מאמר יש אחד ואין שני כו'. כי הוא הבכור בלי ספק והנה זה הענין הנפלא מהעזר משני כחות אלו האחים והתחברם יחד להנצל מפחיתות האח הקטן והנבזה יורה על אמתתו וההישרה אל הודעתו מה שסופר ממעש' שהיה להם עם אביהם בזה. נאמר ויחל נח איש האדמ' ויטע כרם וישת מן היין וישכר כו'. וירא חם כו'. ויקח שם ויפת את השמלה כו'. ואמר כי כאשר נח איש האדמ' כלומר הנכנס תחת האדם הראשון חטא כאביו לנטות אחר חמרו ויטע כרם ושתה מיינו וישכר ויתגל בתוך אהלו. כי הנה חם בנו בא וראה אותו כי טוב הוא ובוחר בו ורוצ' להשתקע בענינו כי הראיות המוזכרות בענין הם על דרך ראיתי אני בלבי (שם ב' וה') רואה אני את דבריו (ראש השנה כ"ה.). ואמר כי בהשתוקקו לזה יצא חוץ למחיצתו ויגד לשני אחיו הנכבדים ממנו והוא ענין הפתוי. כי כמוהו יטעמו מכוס התרעלה גם שמריה ימצו ישתו. והם שומרים משמרתם ואומרים לא נשתה. ועתה ראה כמה הישיר הכתוב בהזכיר איך דקדקו מאד לעשות מעשה זה על דרך הצניעות תכלית מה שאפשר. דכתיב ויקחו את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו. וזה שהם שמו השמלה על שכמם והלכו כל גופם אחורנית אך כדי שיוכלו לכוין לכסות ערותו חזרו פניהם אחורנית כלפי אביהם לראות קצת גופו. וזה אופן מההבטה המצומצמת למה שרצו בה שאע"פ שירצו לפשט הראייה לכל מקום לא יכולו. ועל זה האופן יכלו לכסות ערות אביהם מבלי ראות ערות דבר. וכל זה הישרה עצומה למה שראו שיעשה מהפרישות המופלג כשירגיש אדם עצמו נוטה אל הקצה מהרוע כי אז טוב לו לישא על שכמו ועל חלקת צואריו עול הפרישות והסייג אשר הוא מסך מבדיל בינו ובין ערות אביו וינזר אחור ממה שכבר היתה בו ההתחלה. אמנם לפעמים יחזיר פניו לבד אל רצונו המאוה. אפס קצהו יראה לצורך החי וללקיחת קצת תענוג עד שימצא נהנה ונשכר וערות אביו לא יראה. והנה זה א"א לעשותו כי אם בהסכמת שני האחים קטן וגדול כי חבורם והסכמתם יחד הוא מה שנתיחד בכאן אל יפת כאשר אמרנו ולזה כאשר הקיץ נח מתרדמתו ונתעורר אל העצה הנכונה היוצאת מהסכמת שניהם אמר ארור כנען עבד עבדים יהי' לאחיו כי עם שהכח ההוא המיוחס אליו הוא הכרחי לחיי האדם לכדי חיותו אבל שראוי לו שיהי' כעבד נכנע משרת לעבודת אחיו ולשירותם ובמקום שקלל את הרשע ברך את ה' אלהי שם שהוא החשוב ונתנו לו גביר וכאלו אמר כי היותו על זה האופן מהעבודה והשירות בעצת השכל ותועלתו הוא עצמו מה שנתיחס אל יפת. ולזה אמר יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם. אמנם זה לא יהיה רק בשיהיה כנען עבד למו: Considering that Adam and his three sons founded a civilization that failed, even Noach and his three sons did not fare much better. In fact, we pointed out that in the absence of the words "he died" in their genealogies, there is a hint that their respective deaths did not leave behind a void that needed to be filled. When the sages debated whether it "is more comfortable for man to have been born, than it would have been if he had never seen the light of the world" (Eyruvin 13), they concluded that from that point of view it would indeed have been preferable not to have been born at all (see chapter 8). The names of Noach's three sons indicate how they should act and which character traits they were supposed to cultivate meticulously. Shem, who replaced Shet, Adam's third son, who had been born in the image of the Lord, was supposed to wear the crown of the good name ("Better a good name than good oil," Kohelet 7,1). It was to be his task to concentrate on the spiritual aspects of life. Cham, the least illustrious, would replace Cain who had been hotblooded, had followed his baser urges inordinately. Yephet, as his name indicates, was to strive after the esthetically acceptable, influenced by the spirit of Shem, thus representing the functional and useful in life, almost like what Hevel had represented in his time. Actually, it was the duty of those three sons to atone for and rectify the errors of their respective forefathers. When Noach became a man dedicated to the soil and became drunk, his son Cham decided to follow his father's example in emphasizing the earthy, material, and in indulging his senses (Genesis 9,19). Just as Adam had failed in his time, so Noach too had failed to uphold the highest standards of which man is capable. Cham invited his brothers to drink and get drunk, but they refused. Putting the blanket over their shoulders was merely a way of using clothing to restrain one's urges; their approaching their father backward is symbolic of the way one approaches a dangerous situation with caution by keeping one's head facing the danger, but keeping one's body facing the other way. In this manner they were able to pinpoint the exact location of their father, without viewing his indecently exposed body. The repetition of the word "backwards" suggests this interpretation. The nature of Noach's curse clearly demonstrates that Noach realized that the material instinct in man is undeniable-- for the multitude-- but must be harnessed so that it does not exercise unbridled power. Therefore, he decreed for Cham a state of servitude to the other two brothers, each of whom represented higher attributes of man. The blessing that G-d would feel at home in the tents of Shem is made dependent on Cham and what he stands for being held in check, in a state of servitude to the former.
והנה אחר הדברים האלה במעט עיון תתבאר כוונת חז"ל באותו מאמר ששמעו פתח השער אמרו אשרי האיש זה נח. כי האושר נתן לנחלה אל השם הזה הכולל והמקיף אלו הענינים בכלל כענין שם האדם שאמרנו ולהיותו שלם בכח השכלי המכונה בכאן אל שם הנה לא אחז דרכו בעצת דור אנוש שנשתבש שכלם אצל האלהות ועבדו ע"א אבל בחר בטוב במה שהוא טוב ומטובו ייטיב לכל יתברך שמו. ובהיותו שלם בכח המכונה אל חם הגבול עצמו אצל הערב ולא עמד במנהג דור המבול אשר השחיתו את דרכם בזה עד לכלה. גם בהיותו על מתכונתו בכח ההוא המכונה ליפת לא ישב בלצנות בוני המגדל שלא היה ענינם רק חושבם שחיי התועלת הם עקר החיים כמו שיבא שער י"ד ב"ה. כי אם בתורת ה' חפצו אלו שבע מצות כו' זכרו שלמות החלק המעשי. ובתורתו יהגה כו' שהבין דבר מתוך דבר כו'. זכרו החלק העיוני שכל עצמו הוא להפליא העיון ולהגדיל התושיה בהכרת מעלתו יתב' וטובתו על כל נמצאיו והתיחד אליו בתפלות ורוב ההודאות כי הוא ענין הדבקות האלהי אשר לשכל הזה כמו שעיין הוא מטעם הבאת הב"ח והביא קרבן וירח ה' את ריח הניחוח. והיה כעץ כו' ששתלו הקב"ה בתבה כו' הוא ענין מתן שכרו בצדו. אשר פריו יתן בעתו כו'. יאמר כי איש שלם כזה אשר כן נשרש בשלשת השרשים האלו יחוייב שיצאו תחתיו משפחותיו לתולדותיו כיוצא בהם ויהיה שם עקר. הוא עקר הפרי אשר בכחו זה לא הלך אחר עצת דורו של אנוש. ועלהו לא יבול. הוא חם אשר הוא אצל האדם כעלים אצל הפרי ובכחו לא עמד כדרך אנשי המבול: וכל אשר יעשה יצליח. זה יפת המורכב משניהם אשר בעבורו לא היה בדור הפלגה אשר עשו ולא הצליחו כי הוא עושה ויי' מצליח: לא כן הרשעים. זה דור המבול כי בשלשתן נפסדו ובשלשתן לקו כי השחתת בשרם ושארם שהוא נושא הערבות וכל קניניהם שהם כלי המועיל כלם ספו תמו מהכתוב האומר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה כו'. אמנם החלק השכלי שבהם שלא נתבאר בביאור תנינן דור המבול אין להם חלק בעולם הבא והרי הן נשחתין לגמרי: כי יודע יי' דרך צדיקים. אלו נח ובניו הפליגו להורות בזה על מה שכתבנו בסוף השער הקודם אצל וינחם יי' כי עשה את האדם כי הכל היה ידוע אצלו מתחלה ועד סוף ועל מנת כן ברא העולם ועשאן וגדלן אע"פ שעתידין ליאבד כל הדורות האלו כי היה יודע יי' דרך צדיקים אלו נח ובניו כי הם אשר ישארו לסוף אלו הדורות לחדש בהם העולם. כי כן יאות לפי טבע הענין דוגמת המשל שהמשלנו והוא ענין נכון מאד כשתצרפהו יחד וזה שיעור מה שרצינו אליו הנה. אמנם כשנוסיף לחבר אליו עוד פרק נפרד לאות מאד למה שיסופר בזה החלק מהספור. קראתיו: The opening Midrash then must be viewed in the following sense. The complimentary ashrey, hail, goes to the "Man" i.e. a term used for the species, including all its attributes, much like "Adam" was used as a term describing the human species, describing him who is representative of his species. Noach is praised for not following the wicked ways of the age of Enosh, but for choosing to serve his Maker. Neither did he make common cause with the people of the generation of the deluge. He did not join the excesses of the generation who built the tower of Babel. Rather, he followed the teachings of G-d, i.e. the seven Noachide laws that apply universally. By following these commandments, he reached an understanding of how things interrelate in this world. A practical example of this is that when G-d commanded him to take seven pairs each of the pure species, Noach realized that they must be meant to serve as offerings. “He was like a tree planted on the water divide,” G-d planted the ark on the waters. "Whose fruit will appear at the right time" refers to his son Shem. "Whose leaf will not wither" refers to his son Cham. Shem who had appreciated the way his father's conduct had been rewarded by G-d, was bound to beget at least some outstanding issue. Cham is naught but the leaf, compared to the "fruit" which is Shem. "Successful" refers to Yephet, who combines the traits of spirituality with esthetics and the functional. That G-d never again destroyed the species, was due to the presence of such people as Yephet. "Not so the wicked," i.e. the generation of the deluge who have no share in the world to come." Because G-d knows the way of the righteous" refers to Noach.