יבאר ספור תולדות בני אדם ומלאכותיהם וכל הקורות אותם והתכת השמות המונחות לו ראשונה ודרך אבדון:
והאדם ידע את חוה וכו' "AND ADAM KNEW HIS WIFE.”
במדרש א"ר אלעזר ב"ע שלשה פלאים נעשו בו ביום, בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות א"ר יהושע בן קרחה עלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותאומתו והבל ושתי תאומותיו (ב"ר פרש' כ"ב): Bereshit Rabbah 22 quotes Rabbi Eleazar ben Aroch saying, "Three wonderful things occurred on that day. On that day they were created; on the same day they mated; and on the same day they produced offspring." Rabbi Yoshua ben Korcha said, "Two climbed into bed, and seven climbed out of it. Cain and his twin sister, Abel and his two twin sisters."
*תוכן דבריו בקוצר הוא, כי בכל מלאכת מחשבת, אם תהיה נגמרת בשלימות צריכין הפעולות השייכין אליה, להיות בלי תוספת ובלי מגרעת, כי שניהם יחד אינם מביאים אל התכלית הנרצ'. וע"כ פוסל בקרבן מום יתרון אבר כחסרונו, וכן אחז"ל גם בטרפות "כל יתר כנטול דמי." וכן השתדלו החוקרים לתת לכל נמצא אשר ירצו לבאר, גדרו המייחד אשר עליו איך להוסיף וממנו אין לגרוע אם לא ישוב לעצם אחר, והמשל בזה לבאר גדר החי אמרו שהוא עצם נזון ומרגיש, ואם תחסר ממנו תאר ההרגש' לא יהי' עוד בגדר בע"ח, כי אם צומח שהוא עצם נזון לבד, ואם תוסיף עליו מהות הדבור, ישוב להיות אדם, שגדרו בשלימות עצם נזון חי מדבר, וכן בחכמת ההנדסה גדר הנקודה הוא להיות בלי אורך ורוחב מוגבל והשטח, בעל אורך ורוחב, והקו ממוצע בין שניהם, כי הוא אורך בלי רוחב ואם תשלול ממנו גם האורך ישוב להיות נקודה, ואם תוסיף עליו הרוחב ישוב להיות שטח, והגשם נוסף על שלשתם, כי הוא בעל ג' מרחקים ר"ל אורך ורוחב ועובה, וכן גדר האדם לפי דעת הרב בשעריו הקודמים הוא אדם, איש, אשה או נחש, ור"ל כי בעבור חלק הגשמיות שבו שהוא גופו וחמרו יכונה בשם אשה בכלל, או חוה בפרט בעבור הצטרכות ותשוקת החומר תמיד אל הצור' כתשוקת האשה לבעל' או בשם נחש בעבור דמיונו לנחש הקדמוני בבחינת הסתתו את האדם לרעה, כנודע שרק התשוק' החומרית והגופנית תסבב כל חטאת האדם, ובעבור חלקו השכלי אשר יעשהו מכשר לעשות כל פעולותיו בהשכל ובדעת ולהודיע מחשבותיו לזולתו בדבור פיו יקרא איש ביחוד להבדילו משאר בע"ח חסרי השכל המעשיי הזה אשר כל פעולותיהם רק על פי חוקי הטבע שהוטבעו בקרבם, ורק ע"צ העברה והשאלה יאמר עליהם (בראשית ז׳:ב׳) איש ואשתו: ובעבור מעלתו הרוחנית ושכלו העיוני אשר לו הכשרון לעיין ולחשוב במושכלים אלהיים ורוחניים יקרא אדם בבחינה אמיתית, אפם מעלתו זאת נסתרת ובלתי מושגת מההמון, גם הרבה חכמים לא הזכירוה ושמו לגדר האדם רק המלות "חי מדבר" שתואר מדבר יאות לו גם לפי שכלו המעשיי לבד, ורק אריסטו העיד עליה, באמרו שנקש האדם מתחלקת לשני חלקים, הא' יודע, ר"ל משיג המושכלים הרוחניים האלהיים, והב' מדבר, ר"ל הוא רק בעל כשרון הדבור ושכל המעשיי, ועל היות רק חבור ג' אלה, ר"ל החומר, השכל המעשיי, והשכל העיוני ברוחניים יחד טוב ונעים תחת כי לא טוב היות השכל המעשיי, ואף כי הנפש הבהמית באדם לבד, רמז קהלת באמרו "יש אחד, ואין שני לו וכו', טובים השנים וכו', והחוט המשולש וכו'", כמו שהולך ומבאר הרב ז"ל. גם על כל זאת רומז לדעתו סיפור קורות קין והבל והנולדים מהם, כי מקורותם הפרטיות אשר קרו באמת, יודעו ג"כ קורות כל בני אדם בכלל בכל המקומות והזמנים, ויאומת הענין הנכבד הזה, כי מה טוב ומה נעים חבור ושבת הגוף השכל המעשיי והעיוני באדם כאחים גם יחד, והפרדס רק רע ומר כל היום. - אח"כ אמר כי השכל המעשיי המצטרך לאדם להנהגתו הגופנית, והביתית והמדינית, מתחלק גם כן לב' כוחות. כח המקבץ קניני העולם, ועליו רומז עד"מ שם קין, וכח השומר הקנינים האלה הנקבצים כבר, ועליו רומז בשם הבל, שהיה רועה ושומר הצאן, שהזכיר הכ' תחילה באמרו ויהי הבל רועה צאן וכו' בעבור מעלתו על המקבץ, אף שהוא הראשון וקודם אל השומר, כמו שהרועה נכבד מהצאן אף שלהם תיוחס פעולתו ומשמרת עבודת.- מצורך איזו מלאכה שתהיה ושלמותה שיהיו כל פעולותיה משוערות ומוגבנות בלתי מקבלות לא התוספות ולא החסרון. כי כמו שהחסרון מהצורך הוא מבואר הנזק כך התוספת עליו הוא מבואר המום. וסמני המומים הנזכרים בקרבנות ובמקריבים יוכיחו. וכמ"ש חז"ל כל יתר כנטול דמי (חולין נ"ח:). והנה להיות הטבע הוא אבי אבות כל המלאכות אשר תעשנה השתדלו החוקרים להעמיק בעיונם ולעמוד על כל החלקים המקובצים בנמצא נמצא מהטבעיים להכניסם בעצמיותו ועקרי מהותו והוא ענין הסכמת הגדרים המורים על מהות הדברים ועצמיותיהן כי הנה הקו דרך משל שמוהו בעל ארך שאם לא כן יהי' נקודה וכן השטח בעל ארך ורוחב כי זולת זה יהי' קו והגשם בעל ג' הרחקים שזולתם יהי' שטח וכן גדרו הצומח בשהוא גשם נזון כי בזולת ההבדל יהי' אבן או מחצב וכן החי בניזון מרגיש להוציאו מכלל צומח לבד ועל זה האופן גדרו האדם בשהוא חי מדבר כי בזולת הדבור יהי' כאחד הב"ח. וכן על זה הדרך ראו כל הענינים המקובצים בנמצא נמצא מהם שהם עקר עצמיותו לשום אותם בגדרו לפי שאם יחסר אחד מהם או נוסף עליו כבר יצא מכללו ויכנס לכלל אחר זולתו והוא מבואר. ואחר שנתבאר בשערים שעברו שבעצמות האדם יחוברו ג' ענינים אשר במקום אחד נקראו בשם אדם. איש, אשה, ובמקום אחר אדם. אשה. נחש. כמו שנתבאר היה מהראוי שיודע איפה איך הוכרח מציאות שלשתן בחבורו בבחינת כל אחד מהם וענינו הראוי לו להשלמתו ושזולת כל אחד מהם אי אפשר להתקיים כי בזה יודע שלמות חכמת האומן ומעלת מלאכתו. גם יכיר וידע כל פעול מה השם נותן את לבו ובמה ימלא את ידו יהי' צורך ההודעה בזה לפי עוצם השבושים הנופלים בה וגודל הסכנ' הנמשכת מהעדרה. וזה כי החלק הנקרא אשה או חוה או נחש כמו שהקדמנו בשערי ח' ט' הוא מאד ידוע ונכר נכל כי הוא הגוף הניזון המרגיש אשר לא נכחד עצמו מעיניהם גם החלק הנקרא איש לא נעלם מציאותו כי הוא הבדלו וצורתו המיוחדת באשר הוא מדבר ותועלתו מבוארת מאד אשר בה נבדל מכל ב"ח בבקשת ודרישת הענינים האנושיים בדרך מעולה ורמה ממה שיבקשוה כולם מלבד בקשת הטובות האנושיות כעושר והגבורה והחכמה והכבוד וכיוצא אשר לא ישתתף בהם זולתם כלל. אמנם החלק המעול' באשר הוא הנקרא אדם שהוא השכלי בהחלט והוא ודאי למעלה ממדבר הלא הוא כמוס במציאותו ונסתרה תועלתו מהפרסום עד אשר יכחישוהו רבים מעמי הארץ ויאמרו לא הוא ולא עוד אלא שהחכמי' עצמם העלימוהו בתתם גדר האדם חי מדבר עם הודאתם יש חלק מעול' ממדבר במעלה כמ"ש החוקר פרק א' מאמר ו' מספר המדות ז"ל אמנם יאמר כי מחלקי הנפש האחד הוא יודע והאחד אמנם מדבר כי קחת עצה ודבר דבר אחד הוא, הנה ביאר בפירוש כי החלק המעולה מהנפש הוא אשר יעיין בענינים המושכלים ההכרחיים כי הוא הראוי להקרא יודע בהחלט אמנם יש חלק אחר נקרא מדבר והוא השכל המעשי המתעסק בדברים האפשריים בעצת זה השכל העליון כי לזה נקרא מדבר כי קחת עצה ודבר דבר א' הוא. וכן אמר שם ראשונ' ונניח שנים אשר להם השכל אחד אשר בו יעיין הדברים אשר לנמצאים אשר התחלתם מהם הם הכרחיים לא כפי ההזדמן והאחד אשר בו יעיין הדברים אשר להווים הם האפשריים כפי ההזדמן. גם פרק ה' מאמר ראשון אמר על שני אלו החלקים ואם פועל האדם הוא פועל בהשכל או אינו שלא בהשכל הנה כי הם מודים על מציאותו אשר א"א זולתו ולא הזכירוהו בגדרו מפני העלמו. והנה להיות עוצה התנועה אל בקשת הדברים כפי עוצם התשוק' אליהם ועוצם התשוקה כפי הכרת התועלת כאשר כתבנו בשער הששי היה מה שהי' מרפיון בני האדם מלכת אחריו כי לא ידעו מה הוא והאנשים רדפו מהר אחרי דרך השנים הראשונים כתות כתות כפי מה שהכירו בהם ואשר ישרו בעיניהם ודרך הג' שמוהו שומם. וראה כי על זה הענין עצמו הפליג שלמה התלונה והרב' בתוכחת מגולה במשל מבואר על ענין שלשתם כאלו הם ג' ילדים נפרדים במהותם וידבר מטבעם וסגולתם ואיך יתנהגו האנשים עם כל אחד מהם ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם וזה בספר קהלת (ד') באומרו ושבתי אני וארא' הבל תחת השמש יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו גם עינו לא תשבע עושר וכו' טובים השנים מן האחד וכולי. כי אם יפלו. גם אם ישכבו שנים. ואם יתקפו האחד. טוב ילד מסכן וכו'. כי מבית האסורים. ראיתי את כל החיים. אין קץ לכל העם וכו'. להיות מציאות השני חלקים הראשונים וחברתם יחד גלוי' ומפורסמת ולהיות האחד נפרד מהם במהותו ונעלם מעיני רואים הפריד אותו בשכלו ואמר שהיה רוא' הבל תחת השמש והוא כי יש חלק אחד במהות האדם ואין שני שיצורף אליו בטבעו והכל נתנו לו לעבדים גם בן ואח אין לו שהקורבה מהאחים והבנים איננ' רק מצד השנים החלקים הראשונים והיה ענין ההבל בשל אשר יעמול זה האחד בתת כל עיוניו על קבוץ הממון ולבסוף שכר אין לו מכל עמלו כי הוא מצד עצמותו לא יהנ' ממנו גם יורש אין לו ולזה חוזר להוכיח לנפשו ואומר ולמי אני עמל בחלק העקרי שבו ומחסר את נפשי מטובת' המיוחדת גם זה הבל וענין רע היא בלי ספק. ואחר שזכר החטא העצים הנופל על זה החלק המיוחד התחיל להתאונן עליו ולהרבות אשמתו בהצדיקו השנים הראשונים הפחיתים ממנו הנמסרים אליו עבודת מתנה ואמר טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם מה שלא הגיע לו מעמלו כנזכר. והשכר היא בג' ענינים גלוים שיבארם בזה אחר זה, האחד כי אם יפולו מטוב מצבם ובריאותם הנה באמת כל אחד מהם יקים את חבירו כי הנפש הטבעית תסייע לחיונית והחיונית לטבעית בפעולותיהם המיוחדות כאשר יקר' שום פגע ומחלה בהן ויעזרו זה לזה עד שישובו לבורים. ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו כי אחר שהוא יחיד אין שני ממינו אם יפול לא יוטל כי אין עוזר וכמ"ש אם אין אני לי מי לי (אבות פ"א). והשני כי יעזרו זה בזה בהוציא פעונותיהם כמו שיהי' בהשארת מינם ויתר דברי תשוקתם שהיא מבואר הענין בהם והוא אומרו (קהלת שם) גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם כי אין שני עומד לצדו ואיך יחם לבדו. ועל הג' אמר ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו, ירא' כי גם אם יקרה שזה האחד והמיוחד שבהם יכוף פעם אל השנים לנטות אליו בענין התבודדות העיון או אל פרישות עניני העולם וכדומ' השנים יעמדו כנגדו כל אחד בטענותיו המיוחדות לו מצד טבעו וינצחוהו בלי ספק. והחוט המשולש במה שיעזרו זה מזה בשלשה פנים אלו לא במהרה ינתק להפר האחוה מביניהם ולשום אותה עם זה האחד. או ירצ' כי מה שיקר' מהחולשה והרפיון בשלמות האדם הוא לסבת זה החלוק וההפרדה אשר ביניהם. אמנם אם יתחברו יחד להעזר שלשתם זה מזה כאשר הית' כוונת מחברם באמת לא במהרה ינתק. ואם תאמר ואיך יוכל האחד לעמוד נגד שניהם ואם הוא רך ויחיד ביניהם לזה אמר טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. אמר שאם הוא ילד מצד איחורו להתעורר בזמן ומסכן כי הוא כעני זה היושב לבדו הנה הוא טוב מהם כי חכמתו עמדה לו לנצח חבור השנים אשר יתקבצו בו הזקנה והסכלות הזקנ' מצד הכח הבשרי הנולד תחלה והכסיל הוא הכח המתעורר אשר יבא אחרי כן אשר לא ידע להזהר ופי' טעם פחיתותו ואמר כי מבית האסורים יצא למלוך כי גם במלכותו נולד רש (שם). וזה כי ענין הטבע החמרי הזה בשני חלקיו לא היה ולא נברא כי אם להיותו עבד בעבודת אדוניו שהוא הראשון הנזכר אלא שהוא ברשעו מרד במלכו ויצא למלוך תחתיו ולזה לא נמצא אתו דעת מלך כי אם הרגש העבד ולא עוד אלא שגם במלכותו הם הדברים הפחותים אשר בטבעו למלוך עליהם ממלכה שפלה נולד רש מהדעת בהם אלא אם ישכילהו האחד כי על זה אמר החכם שנקרא מדבר על לקיחת העצה כמו שאמרנו. ואחר שזכר טבע ג' בנים אלו ומעלת האחד על השנים על זה האופן אמר כי היה רואה כלל האנשים שבעולם נחלקים למחלקות. החיים שבהם כלומר הפקחים מצד מה שמכירים פחיתות הכח הבשרי ובהמיותו הנה הם אינם רודפים אחריו כמו שגם כן הם נעזבים מהילד הג' המיוחד למה שאין מכירין אותו אבל הם נמצאים אצל הילד השני אשר יעמוד תחתיו והוא החלק המעשי המסדר עניניהם האנושיות בהשמעות השכל ועמוד תחתיו בהנהגתם כי זה אשר חשבום לתכלית להם ולא זולת והוא אומרו ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו. אמנם שראה שאין קץ למספר שאר העם אשר בחייהם קרואים מתים הנמשכים אחר הכח הראשון הבהמי הפחות ממנו אשר היו לפני שתי הכחות וקודם להם בזמן כי על כן קראו זקן כמו שקדם. והוא אומרו אין קץ לכל העם אשר היה לפניהם וסוף אלו הוא ידוע כי הוא לבלע ולהשחית. אמנם על ההולכים אחר השני שזכר אמר גם האחרונים לא ישמחו בו כי גם זה הבל ורעיון רוח. כי עם שהראשונים רדפו אחרי ההבל. בענין האחרונים גם כן יש הבל ולא נתוסף להם עליהם רק במה שיש בהשתדלותם רעיון רוח שיש בו ממש. מה שאינו כן אחר שחשבו העסק ההוא לתכלית ראשיי ועד השלישי לא באו. ועתה אחי. שנתישב כל זה נשכיל ונדע ממוצא דבר צורך פרשה זו ושיעור תועלת' המשלחת אמרי' ומארכת ספורי' בהגדת לידת קין והבל ומלאכתם ומנחתם וששעה ה' אל הבל לא אל קין וחרונו ופיוסו והריגת איש אחיו ותוכחתו ותשובתו ופחדתו והבטחתו והאות אשר נעשה לו ותולדותם בשמותם וענין למך ונשיו ובני עדה יבל יובל ובני צלה תובל קין ואחותו נעמה וזכרון אבות המלאכות ותוכחת למך לנשיו וכל דבריו כי ספורים כאלו לא תספיק אמתת מציאותם בהוייתם להיות נזכרים ונשמעים מפי התורה האלהית, אשר כל דבריה ואותיותי' שמות הקדש וקדש הקדשים, כ"ש שיושמו עטרה לראשה, אם לא שיהיו כהקדמות והצעות הכרחיות לקבלת שרשיה ולהמשך כוונותי' ותועלותי'. וכ"ש למה שהיו כל הדורות ההמה בטלים מן העולם אשר לא נשאר להם שרש וענף. כי כל מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל נדף. ואם להודיע תארי העולם וימי חדלו לאמות חדושו די במה שתספר מהעשר' דורות מאדם ועד נח בשלשלת האנשים המיוחדים ההם ומספר ימי חייהם. אמנם ממה שנתבאר מצורך הודעת ענין עצמות המלאכ' האלהית בכל חלקיה אשר חוברו בה, מצורף למה שחוייב להאמין מהיות ספורי התור' האלהית כענין הלבוש והגוף והנשמ'. כאשר השרישו בידנו האלהי רשב"י, והוא שתספר בענינים אמתיים מפורסמים ותכוין אל ענינים רוחניים מושכלים. ואלו ואלו דברי אלהים חיים (מדרש הנעלם) כמו שנתבאר בתחלת השער הז'. ולזה הוא מבואר כי כמו שעם חוזק התאמתות מציאות האדם ואשתו וגן עדן וארבע נהרות וכל המוצאות אותם בפרטיותן. הנה לא סופק מכל בעל דת שירמזו אל דברים נכבדים כוללים אל המין בכלל. שכן הדין עצמו בזה, שלא מפני היות כל מה שסופר מקין והבל ותולדותיו עד הילד הג' הנברא בצלם. הכל על הויתו בצביונו ובקומתו ישאר רק ממה שבעצם ויחדל לרמוז אל ענינים נכבדים מועילים מאד להמשיך המתבונן בהם אל התכלית העליון המכוון ממנה. והמשכילים יזהירו לזולתם אשר לא ישימו לב אליהם, עד שיתפשט התועלת אל הכלל כמו שאמרנו שהיה הענין בהרבה מספורי האבות. שעליהם אחז"ל שהיו סימן לבנים (ב"ר פ' מ"א.) וכמו שנראה מכל דבריהם דברי האמת והצדק. וזה עצמו מה שתראה כוונת האלהי ר' אלעזר ב"ע במאמרו אשר כתבנו ראשונה שאמר ג' פלאים נעשו בו ביום כו', כי יש לדקדק עליו מה צורך שיעשו פלאים אלו והלא כבר שלמו מעשה בראשית דכתיב ויכלו השמים והארץ כו'. ומכאן ואילך לכל זמן ועת דכתיב אשר ברא אלהים לעשות כאשר נתבאר שם. ועוד שפשט הכתוב לא יורה על זה כלל. כי אמר ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי כו' ותוסף ללדת כו'. שנראה כל אחד בזמנו ובימי עבורו ומה ראו על ככה. אמנם הכוונה לו ע"ה לומר שהספור הזה הוא מטבע הספור שקדם והכל הוא בכללו. והוא כי כמו שכל הענינים ההם המסופרים בו כלן נבראו בצביונן ובקומתן וככחן אז בעת הבריאה כחן עתה אחרי כן בכל מה שנרמז בהם להמשך הימים ואחריתם. כמו שנתבאר מבריאת אדם וחוה והנחש וכל הדברים הנלוים עמם, כן הוא הענין בהויית הבנים האלו. אם בענין עבורם ואם בהוצאת תולדותיהם כי הכל היה לבו ביום כענין בריאתם, כלומר שתולדותיהם כיוצא בהם מכלל פלאי מעשה בראשית המה ופירושו של ויברא אלהים את האדם כו' כמו שביאר באומרו זה ספר תולדות אדם כמו שיבא. כי כלם הם ענינים מעולים שמגידים על מציאות הבנים ומכוונים להשיב לב על האבות. והוא עצמו נראה שכוונו גם רבי יהושע בן קרחה באומרו שנים עלו למטה וירדו שבעה כי האמת דכלהו איתנהו בהו כי הם השרש לכל אשר נמשך מהם לתולדותם למשפתותם, ומה שהחלו לעשות הוא המוטבע חקת עולם לדורותם. ומעתה נבא אל הביאור בהראות הצורך הנפלא בכל הדברים אשר זכרנו. ועוד יודע טעם הזכיר בלדת קין והבל שם אשתו חוה ובילד הג' הס כי לא להזכיר. גם טעם מה שחזר בסוף לימר זה ספר תולדות אדם זכר ונקבה בראם כו' וטעם הזכיר מיתה בכל האנשים הרשומים ההם ושאר ענינים אשר יבאו לפי דרכנו. ובכל זה יהיה מה שיאמר מדבר בספור הנגלה אשר הוא הלבוש לפי המשל המונח. ורומז אל מה שתחתיו מגופו של ענין. כי מה שיאמר באחד הוא נאות לחברו וקרוב לענינו אין הפרש ביניהם, רק במה שזה יצדק לפי חבור החלקים המחוברים בקבון האישיי הנקרא בפי החכם עיר קטנה (קהלת ט׳:י״ד) וזה יצדק לפי אנשים נפרדים הנמצאים בקבוץ הכולל המפורסם היא העיר הגדולה ויהיה ההבדל לבד כפי המחשבה. ויוכלל בזה החלק מה שנזכר בסוף הפרשה מענין הנפילים אשר היו בארץ וחטאם וגזר דינם לק"כ שנה. וטוב טעם מאמר וינחם ה' כי עשה את האדם גם ענין ויתעצב אל לבו. הכל עד ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית ו׳:ח׳). כי כל זה הוא דבר אחד בעצמו מגופו של ספור ראשון וחתומו: והאדם ידע את חוה כו' אמר כי כשידע את חוה כי הוא השם המונח לה אחרי אכלם מעטיו של נחש ילדה שני בנים הבכור מהם פנה אל עבודת האדמה והוצאת פירותיה. והיא גם היא קראה את שמו קין לאמר קניתי איש את ה'. כי גזרה בדעתה כי זה כחו לאלוהו אליו יותר מכל הב"ח כדי שיפקח לקבוץ על יד מאלו הקנינים החמריים שבהם יוכל למלא נפשו מאלו התענוגים המכונים לכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל מעצי העדן להמצא להם פני הראות בהם. זכרום החוקרים כמו שיבא בשער הבא אחר זה ב"ה. ואחריו ילדה בן שני אשר היה רועה צאן והיא מלאכה מעולה מהראשונה אם מצד בחינת הנושא וגם במה שהיא תחלה וראש. גם משל ודמיון לרעותה הטובה ממנה אשר היא ההנהגה והסדר אל החיים האנושיים כמ"ש מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו (תהלים ע"ח) ורבו כמו רבו הכתובים הממשילים העם לצאן והמנהיג לרועה עד שלא סר להכתיב לעצמו ית' כרועה עדרו ירעה בזרועו כו' (ישעיהו מ׳:י״א). וזהו החלק המעשי מהשכל הנרמז בעץ הדעת טוב ורע. ונאמר בו ותוסף ללדת את אחיו את הבל. כי הוא דבר נודע וניכר שהוצרך תוספת האח הזה להשלים חסרון הראשון בסדרו והנהגתו ע"פ עצתו. וראה נפלאות בענין השם הזה כי כוונה בו כוונה אמתית שלא לשמה. וזה כי אחר שענינו של קין הוא העקר בעיוניה והשני אינו אלא לשירותו לסדר עניניו ולהתמידם הנה הוא להבל דמה בעיניהם. והוא השם שהסכימה עליו הכוונה האלדית. אך במה שהוא אינו נראה לעצמו כ"א להיותו דרך ומבוא לאותה ההנהגה העליונה שזכרנו. והנה הוסכם השם הזה ולוקח בשתי בחינות לסבה אחת בעצמה, אלא שהאשה חשבתו טפלה לפחות ממנו עד"ה. והתורה לאשר הוא מעולה עליו. והנה עם שני בנים אלו יושלם לפי דעתם תכלית האדם שהוא קבוץ הקנינים והנהגת בעליהם בסדר מדיני. זה הקונה אותו ומקבצו וזה השומר אותו ומקיימו. והוא טעם ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה. והקדים הבן השני לראשון למעלתו בעצמו. כמו שהרועה הוא נכבד מהצאן עם שהצאן סבת הרועה ותכליתו מצד מה שהוא רועה: ויהי מקץ הימים ויבא קין כו'. זה מה שיורה כי כשהסתכל בעסק ההוא וראה מה שיהיה בו מעומק המלאכות וסודות העבודות גם רוב ההצלחות שראה אותו כדאי לתכלית מציאותו עד שכבר ראה לגמור ההלל לה' כי זאת תכלית חסדו אליו. ובהגדה שזרע פשתן הקריב (תנחומא פ' בראשית). אולי כוונו לזה לפי שמלאכתו קשה ועבודה רבה עד גמר שלמותו. עוד אמר שם האחד פישון שהוא מגדל פשתן (ב"ר פט"ז) וכבר אמרנו שהוא הנהר המכונה אל עץ נחמד למראה אשר ייחדנוהו למלאכת קין: והבל הביא גם הוא מבכורות כו'. ירצה שגם זה חשב מלאכתו זאת תכליתית למציאותו שכבר היה בה מקום הערה מצד מה שהיא שכלית בצד מה. וראה שמלאכתו זאת מגדלת אנשים מעולים בחכמה ושררה. ומזה הטעם אם ששתי המלאכות לא ישרו בעיניו להיותם לא אחת מהם תכלית לאדם כמו שזכרנו מפי החכם באומרו ראיתי את כל החיים כו' עד אומרו גם האחרונים לא ישמחו בו (קהלת ד׳:ט״ז) עם כל זה כבר שעה אל הבל קצת פנייה מה שלא שעה כלל אל קין ואל מנחתו: In order for a work of art to be truly successful, the input must be precise; there can be neither shortfall nor surplus. Just as the absence of a vital ingredient constitutes a blemish, so any excess is considered a blemish also. Our sages, when classifying what constitutes a blemish in an animal to be offered as a sacrifice on G-d’s altar, say "anything that is excess (such as an extra toe) is just as disqualifying as anything that is missing (Chullin 58). Naturalists have been extremely careful when defining phenomena in nature. Small tolerances and variants not allowed for in these definitions would cause us to make errors, and mistake one species for another. When defining "life," for instance, the definition is "something that feels, and consumes food and drink. If, for instance, the dimension of "feeling" were to be omitted, we would not be dealing with a form of life, but rather with some form of plant, vegetation. If the dimension of "consuming food" would be missing, we would deal with inert objects such as stones or metal. In order to define"man" correctly, we must remember that the Torah refers to man in different ways. He is called either "Adam,” "man," or "woman." Alternately, we find him referred to as "Adam-woman- serpent." It appears therefore, that unless "man" comprises all these elements, he just would not be "man." It is for us to determine the relationships that exist between the various elements mentioned. As has been demonstrated in chapters eight and nine, the terms "woman," "Eve," are well understood in their respective implications. They refer to the physical aspect of "man," the part which requires nourishment, the part that emotes. All these elements are ever present in man, are always part of our evaluation of him. Also, the term "man" is readily comprehensible inasmuch as it describes a creature equipped with the power of speech, as distinct from all other creatures. Man possesses other distinctly human qualities such as the desire for comfort, wealth, wisdom, honor etc. None of these exist among the beasts. However, the most sublime part of man, the part called "Adam," refers to his intellectual faculties which place him high above being only a "talking animal." This latter quality is one that is not readily seen or heard when we encounter a human being. Some people even deny the existence of such qualities in humans because these qualities are hidden within him. Even wise men seem at at times intent to conceal this aspect of man, such as when they describe man as "a talking living creature." Those philosophers admit only that man possesses practical intelligence, denying that he possesses speculative reason. Aristotle stands out by recognizing that man does possess both of these intellectual powers. Since speculative reason concerns itself mostly with what might be practical and expedient in order for man to achieve comfort, wealth etc., we find the tendency of man to put his highest faculty in the service of his lowest faculty, i.e. his body's requirements. It is this fact which is lamented by Solomon in Kohelet chapter 4. When there is at least some co-operation between human beings, though it may be motivated by far from lofty motivations, Solomon sees some merit in this (see verse 9-12). Even this is not enough if one does not reach the stage of recognizing the true purpose speculative reason has been granted to man, namely to enable him to achieve ascendancy over that which is merely physical. Having established this, we understand the need of the Torah to relate the birth of Cain, Abel, the sacrifice, the murder and all the other details of the accomplishments of Cain's descendants, (though all were doomed) all of which in themselves do not deserve mention. The Torah does not report events that do not serve as a model for conveying lessons to man which are valid throughout history. If the Torah related all these details of early man's activities merely to let us know the dates and age of populated earth, the genealogy of the ten generations would have sufficed. We must follow the view of the saintly Rabbi Shimon ben Yochai who views Torah as containing soul, body, and outer garments. He sees the stories of true occurrences reported in the Torah as parables describing events of spiritual significance. Thus, though he accepts the factual occurrence of the story of Adam and Eve in the garden of Eden, the four rivers etc., he views the significance of the story as going far beyond providing a historic record of the actual events described. Rabbi Eleazar ben Aroch in the opening Midrash also has this theme in mind when he talks about three wondrous events, seeing that they occurred after the conclusion of the report of the story of Creation, after natural law had become operative. This is especially so, since the plain meaning of the text does not suggest the extraordinary nature of the events mentioned by Rabbi Eleazar. The Torah, after all, merely says, "She conceived, became pregnant, and gave birth; she continued to give birth." This sounds like a very normal version of natural events. Rabbi Eleazar's thrust is to tell us that just as everything which had occurred up until now during the period of creation had been extraordinary from the point of view of natural law, so these events did not conform to natural law either. Seeing that the parents had been part of the process of creation, not part of natural law, the potential of these kinds of births had been included in the process leading up to these events. Rabbi Yoshua ben Korcha refers to the same thought, namely that the nature of the offspring of man is itself still part of the creative process. Therefore, the potential for evil etc. is not something that entered man at birth, but at a later date, as a result of a sinful act. When Adam and Eve begat Cain, Eve named him thus to indicate that it was his task to "acquire" (from the root kanah) as much material wealth as he was able to collect. Eve felt that the main difference between man and beast was the G-d given ability to acquire things (et hashem, i.e. a quality man shares with G-d). When Eve bore Abel, he had a superior profession, one that entailed leadership and demonstration of responsibility for others. When the Psalmist compares David's elevation to leadership of men to his experiences as a shepherd (Psalms 78,71), we find that thought documented in scripture. There are many other examples of the profession of shepherd serving as a leadership course preparing those people eventually to assume positions of leadership amongst men. The reason we find Abel's birth described as "additional" is to teach that it was obvious that Cain's profession could not be the sum total of man's purpose on earth. When naming Abel Hevel, Eve unwittingly gave expression to the inherent inadequacy even in Abel's profession. Since the world needs far more people of the type of Cain, i.e. people who make the earth produce, than it needs "leaders," Cain looked down on Abel. Regrettably, at that stage Adam and Eve thought that they had produced in their respective children all that was needed to secure successful perpetuation of their species, i.e. the producer and the preserver. As a result of meeting with success in their respective endeavors, Cain and Abel offered gifts to G-d. Although neither of the two had used his talents in the manner G-d would have preferred, G-d gave preference to the type of profession chosen by Abel. After all, Abel's profession involved primarily the use of his intellect, whereas Cain's profession involved primarily the use of muscle.
ובמדרש וישע ה' אל הבל. נתפייס ממנו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לא נתפייס ממנו (שם כ"ב). וענין השעיה הוא מה שיגיע לרועה מחיי המנוחה וההדור במלאכתו יותר ממה שיגיע לעובד האדמה. וכ"ש כי בהתעסקו בתת יותר הסדר בעבודה ההיא מסודר בהשכל או אינו שלא בהשכל כמו שאמרנו. יגיעהו מהשררה והממשלה עליו מה שלא יעלם. ועל זה ויחר לקין מאד מפני הקנאה שיהא זולתו מנהיגו ומונעו מבולמוס תשוקותיו המיוחדות אליו. גם נפלו פניו מפני הבושה שיהא אחיו הקטן ממנו בעיניו הולך קוממיות והוא קודר שחות בפניו: It was this preference G-d displayed for Abel's profession which upset Cain and made him depressed. He could not stand the thought that his younger brother should be his leader, and should be able to exert a restraining influence on his lifestyle.
ובמדרש (שם) *שלשה הם וכו', כוונתו, כי רק האדם הנמשך אחר חמרו שהוא עפר מן האדמה נקרא עד"מ עובד אדמה, ר"ל עבד נמכר לה, או איש אדמה ואוהב אדמה, ורק בו תצמחנה שלש אלה מדות הרעות, הקנאה, והתאוה והכבוד, או לפחות אחת משלשתן, המוציאות בעליהן מן העולם, כמו שנראה בקין שהוציאתו הקנאה באחיו, ותאות היין את נח, ואהבת כבוד הכהונה את עזיהו משלימותם ומעלתם המוסרית הקדומה. שלשה הם שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא להם תועלת קין נח עוזיהו. קין דכתיב וקין היה עובד אדמה. נח דכתיב ויחל נח איש האדמה עוזיהו דכתיב כי אוהב אדמה היה (ד"ה ב' כ"ו): יראה שהמאמר הזה הוא מיוחד על מה שאמר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות פ"ד) כי אלו השלש תכונות רעות נתיחדו לאלו השלשה אנשים. לקין הקנאה כמו שאמרנו. לנח התאוה הגשמית כמו שנאמר וישת מן היין וישכר ויתגל כו' (בראשית ט׳:כ״א). לעוזיהו הכבוד הבלתי נאות במה שבקש לכהן בבית ה' ונאמר לו ולא לך לכבוד מה' האלהים (ד"ה ב' כ"ו). ובהיות הצד השוה שבהם היותם עובדי אדמה יראה דבכל אחד מהם איתנהו לכלהו: ויאמר ה' לקין למה חרה לך על הענין הראשון. ולמה נפלו פניך על השני. הלא אם תיטיב לעיין בעצמך ותכיר מדרגתך לא יפלו פניך מפני הבושה אבל תוכל שאתם אשר תתחבר עמו לאכול לחם בכבוד על שולחן אחד וחברת שניכם תהיה נאה ומוצלחת. ואם לא תיטיב עיוניך על זה לא די שיפלו פניך אבל תהיה אתה חטאת רובץ אל פתח ההכרה וההתבוננות בחיי האדם. באשר אתה ראשית דרכו ותחלת עסקיו. מצורף אל מה שתהיה תשוקתו מצד צרכו ההכרחי אל מלאכתך ותמשול עליו מזה הצד ויהפך לבו אליך להקל עול הנהגתו וסדרו מעליך ותאבדו שניכם מהר ודם שניכם על ראשך: ויאמר קין אל הבל אחיו. נראה דמעיקרא סבר וקביל ויאמר להבל אחיו שהדברים מתישבים בלבו והצהיב לו פני האהב' והכבוד. אמנם אח"כ בהיותם על עסקי שדה וכרם חזרה הרעה לאיתנה וימאן לקבל על הסדר וההנהגה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו וישאר הוא לבדו עושה עושר ולא במשפט: Oved adamah, a farmer, is a person so preoccupied with his own material (what his body is made of) that it makes him a slave of the earth. Hence, this word defines the nature of the farmer. The Midrash describes that three people had been obsessed with the urge to subdue the earth and possess a great deal of soil. They were Cain, Noach, and Uzziah. The statement is linked to Avot 4,21, that three things hasten man's departure from this earth, i.e. jealousy, greed, and the quest for personal glory. Apparently, Cain and the other two suffered from all three obsessions. G-d addressed Himself to Cain's jealousy when He asked him, "Why are you angry?" He addressed Himself to Cain's greed when He asked him, "Why is your face crestfallen?" He addressed Himself to Cain's quest for glory when He said to Cain, "When you are good you will be rewarded, and you will be successful." G-d meant that if Cain would examine himself, he would have no cause to feel inferior, but could elevate himself to a higher status. On the other hand, failing that, sin would always lie waiting at his doorstep. The combination of Cain's profession with his mental attitude invites moral corruption. It seems, that initially at least, G-d’s words found a ready response within Cain. This is why he spoke to Abel in a friendly manner. However, once they began to disagree about the fields and the vineyards, Cain changed his attitude and reverted to his former outlook. Thus, he simply killed Abel in order to remain Lord and Master of the earth.
ובמדרש על מה היו מדיינין אמר נבא ונחלוק את העולם אחד נטל את הקרקעות וא' נטל את המטלטלין דין אמר ארעא דאת קאים עלה דידי הוא ודין אמר לבושא דאת לביש דידי הוא דין אמר חלוץ ודין אמר פרח מתיך כך ויקם קין וכו' (שם) הפליגי להראות כי הצדק והיושר המעמידים החברה והשתוף הוא מה שחסר מביניהם וזה דבר הרוצח והנרצח: ויאמר ה' לקין אי הבל אחיך. המסדר אותך והמדריכך בדרך תלך כי מעתה תהיה כצאן אשר אין להם רועה. ויאמר השומר אחי אנכי. כאלו הוא העקר ואני השומר לבד והלא אני הוא העקר והוא אינו אלא כשומר לפרי. הכי קרא שמו הבל שאין להקפיד על אבידתו כשישמר העקר כי עדין לא ידע שמציאותו תלוי בו. ואפשר שירצה וכי חייב אני לשמוע בקולו ולשמור משמרתו על דרך ושמרתם את המצות: ויאמר קול דמי אחיך צועקים כי'. כלומר קול מיתת אחיך וחסרונו צועקים אני מפאת בני האדמ' הנואקים כי אין משפט: ועתה ארור אתה מן האדמ' כו'. כי תעביד את האדמ' כו'. ירצה עתה תראה ברע אשר ימצא אותך מהפסדו כי תקולל חלקך באדמ' אשר יחדת לעצמך אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך ולא שמרה את משמרתו כי זה וזה לא תתקיים בידיך כי תעבוד את האדמ' לא תוסף תת כחה לך כי כשלא ישמר הצדק והיושר יגיעם הרע וההפסד הכולל כמו שאמר הנביא עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו כו' (ירמיהו י״ז:י״א). כי הוא עוזב תורה כמי שכתב החוקר פרק ג' מאמר ה' מהמדות והנה עם זה נשאר קרח משני צדדיו והוא אומרי נע ונד תהיה בארץ שתתבטל ממנו מלאכתו והבטל' תביאהו לידי שעמום (כתובות נ"ט:). וסוף דבר אמר לו כי הריגת אחיו היתה לו שוה כהריגת עצמו: The Midrash describes the subject matter of the brothers' quarrel as being an attempt to divide the world between them. Cain took the soil, Abel everything mobile. Cain said to Abel that his goods were on his property. Abel replied that Cain's clothes were produced from the wool of his sheep. Cain demanded that Abel get off his ground, whereas Abel demanded that Cain shed his clothing. In this way they both demonstrated that they lacked the basic concepts of co-operation without which civilization is impossible. The ultimate outcome of their attitudes was murder. When G-d addressed Cain, He wanted to know, "Where is your brother Abel," i.e. your guide, your leader? Cain replied, "Am I my brother's keeper?" He meant, "Since I am the producer of wealth and he is merely the preserver, why does he rank above me in Your esteem? Is his name (Hevel, vanity) not already an indication that his existence is not of crucial importance in the scheme of things?" G-d replied that since Hevel's blood is complaining about Cain's earth having absorbed it, about the injustice perpetrated on him, Cain would henceforth become a fugitive on "his" earth. His future experiences would teach him that he had grossly underrated the importance of "Hevel's" functions, since his own activities would be stymied through his brother's absence. The co-operation of the adamah, earth, with the oved adamah, the tiller of the soil who had dedicated himself to the earth, in covering up the misdeed of the latter is remarkable. Carried to its logical conclusion, the thought the Torah conveys is that by destroying Hevel, Cain had in fact destroyed himself.
ובמדרש מחטא של הבל נהרג קין. משל לשני אילנות שהיו סמוכים זה לזה פכרה הרוח את אחד מהם ונפל על השני ועקרו (שם פכ"ג). והרי בכלל דבריהם כל מה שדברנו בזה: ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי כו'. יראה מפשוטו של מקרא כי באומרו נע ונד תהיה בארץ דנו דין הורג שלא בצדיה שחייב גלות ואיני שמתוך קטטה הרגו והיה הבל ראשית מדון: The Midrash which describes Cain's death as due to the death of Hevel, contains the same idea (Bereshit Rabbah 23).
ובמדרש (ב"ר פ' כ"ב) אמר רבי יוחנן הבל גבור היה מקין שאין ת"ל ויקם אלא מלמד שהיה נתון תחתיו אמר לו שנינו בעולם מה אתה הולך ואומר לאבא נתמלא עליו רחמים מיד עמד עליו והרגו: וא"כ ירצה באלו המאמרים רבון העולמים יודע אני שגדול עוני מנשוא אותו לגמרי כי ההורג נפש לא ינקה. אבל אחר שחייבתני גלות הייתי בטוח שפטרתני מן המיתה כדין הכתוב בתורה. והנה עכשיו כשאסתר מפניך והייתי נע ונד בארץ הנה כל מוצאי יהרגני והריני סובל גלות ומות ותרתי לא יכילנא וחלילה לאל. ואולם לפי דרכנו המאמר הזה ג"כ מאמץ בידינו שיורה שלא יפסד סדר ההנהגה ויושר הצדק כ"א מחמת רפיון המנהיגים וחולשתם הנותנין יד לפושעים ואחר ישוב עמלם בראשם וכן אמרו רבותינו ז"ל כל המחניף את הרשע לסוף נופל בידו (סוטה מ"א:) ויהיו נא דבריו אלה תכלית העמידה על אשר חטא ועוצם ההשקפ' על אשר דקר בהרגישו הרעה אשר ימצא אותו כי מעתה נלכד ברשתו והנה הוא מת ברעתו והוא אומרו ידעתי ה' כי גדול עוני מנשוא כי בזה גרשתני מעסקי האדמה אשר בחרתי לי וגם מפני הנהגתך אסתר והייתי נע ונד ומשובש במעשי וישיגני רוע ההנהנה והפסד סדרה עד שיתפשט השלוח בינינו להרוג איש את אחיו ואיש את קרובו. וזה הכתוב יעיד עדות ברורה שקין לעתיד ידבר שעכשיו אין איש בארץ זולתו וגם הוא לא היה ירא מאביו ואמו. ויורה בזה שכבר נברא האדם על תכונה שאע"פ שיחטא ואשם מדרכו הוא להכיר חטאו ולשוב מאליו על כנו. ולזה ויאמר ה' לכן כל הורג קין שבעתים יוקם. כי קרא ה' להורגים ואמר כמדבר אתם לכן כל הורג קין תדעו כי שבעתים יוקם. וענין ההבטחה הזאת מהפלגת הנקמה הוא עצמו מה שהגיע לו מההכרה בחטאו ושאי אפשר למדיניות בלי סדר והנהגה עליהם יחיו. לסלק הפסד השלוח מביניהם. ושחוייב שהטבע הכולל ישמר בהם שיסודרו להם ממנו פעולות המעמידות אותו. ואין הבטחה למעלה מהטבעית. והוא טעם וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. כי נקל הוא לשכל האנושי לגזור על זה אות ומופת חותך. רצוני שלא יאותו האנשים לחיות על זה השיעור מהשילוח כי על כן אמר לבלתי הכות אותו כל מוצאו ולא אמר לבלתי הכות אותו סתם. כי השלוח על המעט לא הובטח וכמה הוא דומה האות הזה לאות הברית אשר נתן לנח כמו שנבאר שם שער י"ד ב"ה. וזהו הלמוד אשר הוא הישרה ראשונ' לאדם להטותו מהדרך העקומ' לדרך הישרה ונכונה: Elsewhere (Bereshit Rabbah 22), the Midrash describes Hevel as having had the upper hand in the struggle, with Cain lying on the ground. When Cain said, "How will you explain my death to our father?" Hevel relented, whereupon Cain seized the opportunity to get up and kill him. The sign G-d gave to Cain to warn others who might take the law into their own hands, was to insure that civilization could exist in future. Without regulatory statutes governing the how, when, and by whom of the administering of punishment, everyone who had once committed a misdemeanor, even if he wanted to rehabilitate himself, would forever be forced to pit himself against all of society in sheer self-defense against mob rule.
ובמדרש *וישם ה' לקין אות וכו', כוונתו כי אות זה רומז למוסת החותך המוטבע בשכל כל אדם, כי אין שום אפשרות לבני אדם לחיות יחד אם לא ישימו רסן ומתג לזדון לבם ומחשבות אונס לבלתי הכות כל גבור ואיש זרוע מהם את החלש ממנו, וכן ינהגו באמת רוב בני אדם בכל המקומות והזמנים ע"פ חוק טבעי זה אשר יסד ה' בקרבם, ורק לפעמים מעטים ימצאו איזה בני אדם היוצאים מגדר וחוק טבעי וזה להכות באגרוף רשע, ולשפוך דם נקי, כי הבטחת הי"ת בענין שמירת החוק הטבעי הזה היתה רק על הרוב ועל הכלל לא על הפרט והמיעוט, כאות ברית של נח היתה ההבטחה בו רק דרך כלל שלא תשחת עוד כל הארץ מפני מי המבול, אף כי לפעמים ישטפו עוד המים עיר ויושביה, ואות קין זה הנטוע בשכל כל אדם ע"פ יוצרו סבותיו שונות, כי יש מבני אדם יחדול מעשות עולתה להרוג נפש בעבור אור חכמתו שתעירהו על רוע מעשה כזה, ויש אשר יחדול מעשותו בעבור יראת העונש והיסורים או בעבור הרגש המוסר והצדק, וע"כ כנו החכמים אות זה דרך משל בשמות שונים כמו שמבאר והולך.- וישם ה' לקין אות. רבי יהודה אומר הזריח לו גלגל חמה. א"ל ר' נחמיה וכי לאותו רשע הזריח גלגל חמה אלא הזריח עליו את הצרעת שנאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון (שמות ד׳:ח׳). רבי אבא אמר כלב מסר לו. אבא יוסי אמר קרן הצמיח לו. רב אמר אות לרצחנים. רב חנן אמר אות לבעלי התשובה. רבי לוי בשם רבי שמעון בן לוי אומר תלאו ברפיון ובא המבול ושיטפו (שם פ' כ"ג) ועתה ראה את שבע הסברות האלו הבאות בענין האות הזה כי הנה לפי שההערה הזאת היא התחלת אורו להגיע לסוף ההכרה והידיע' כי יש למעל' ממנו גדולות ובצורות אשר לא ידעם. המשילו רבי יהודה לזריחת אור גלגל חמה שהולך ואור עד נכון היום. ועל דרך שאמר הכתוב ונתן אליך אות או מופת (דברים י״ג:ב׳). אמנם למה שעדיין לא הגיעה השקפתו אלא למלאכת הרעייה וההנהגה המדינית אמר רב נחמיה כי אינו נכון בעודו בעוורונו יאמר עליו שזרח' לו חמה אלא שהאות הראוי לו הוא הייסורין על דרך ושבט לגו חסר לב (משלי י׳:י״ג). כי הייסורין מביאין לידי תשובה. ורבי אבא אמר שמסר לו כלב כסומא זה שממשמש ובא אחר הכלב שבידו והוא משל נמרץ מאד כי כמו שהכלב הזה עם שהוא אחוז ונקשר ביד הסומא ואינו יכול להפטר ממנו עם כל זה הוא מנהיג אותו ומוליכו הנה והנה ומזה הצד היא הנהגה פחותה וחסרה כן היתה הישרתו זאת שע"פ השכל היולאני הנקשר ונאחז בטבע חמרו ובלתי זז ממנו כלומר שהיתה בלתי נשלמת כיון שעדין לא הושפע' מהשכל העליון. ואבא יוסי אמר שהצמיח לו קרן ישועה בו יתחיל לנגח הסברות הנפסדות ולחתור מחתרת בה יוכל לראות אור. ורב ורב חנן חולקים בענין הקרן הזה ומהותו הא' אומר שהוא אות לרצחנים הנמנעים והנרתעים מפני העונש והשני אומר אות לבעלי תשובה החוזרים מפאת התשובה עצמה ויהיה לפי כוונת שניהם וישם ה' לקין אות כאומרו וישם ה' קין לאות והוא דבר נכון מאד כי באמת הוא האות והמופת לעתיד. ולפי שהשיעור הזה מההערה וההכר' היה חסר למה שלא הגיע אלא להבחין בצורך הסדר המדיני להעמיד הענינים האנושיים לא זולת כמו שאמרנו לזה א"ר לוי שתלאו ברפיון כאות הזה המונח באופן שהוא קל הנפילה והיא היתה הסבה שבא המבול ושטפו כמו שיבא בדברי למך וכל אלו הם סברות נכונות מאד: ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד כו' אמר שכבר יצא מלפני ה' בדעת אחרת ממה שהיה ראשונ' אמנם עדין הוא טועה וסר מדרך קדמת עדן במה שהוא חושב שהמדיניות הוא עקר: We find seven different interpretations in the Midrash concerning the nature of the "sign" that G-d made for Cain. The seven opinions reflect seven different considerations which may prevent man from sinning. Rabbi Yehudah describes the sign as an illumination of the sun's orbit at an unusual hour. The symbolism in this would be that Cain was taught that there are things in this world beyond tilling the soil. The "light" refers to "enlightenment." Rabbi Nechemyah, seeing that Cain at that time considered being a shepherd as the outer limit of enlightenment, felt that the light Rabbi Yehudah had talked about, would have been too advanced a message for Cain to have understood and to have an effect on him. He says, therefore, that the sign was a form of leprosy, to indicate that if acute suffering is the result of sinful behavior, such an experience would serve as a deterrent to sin in the future. We also find in the Torah that when a response to a sophisticated sign is not forthcoming, something more direct and down to earth is needed (compare Exodus chapter 3, when Moses questions whether the Israelites will accept him as their savior to be). Rabbi Abba says that Cain was given a dog, that just as the blind use the dog as a seeing eye, so Cain was given an external aid. This symbolizes man's dependence on guides which while inherently inferior to him, nonetheless assume leadership qualities for him if he does not live up to his potential. Abba Joseph says that Cain grew a horn on his forehead which would aid him in demolishing harmful philosophies, allegorically speaking. Rav says that this horn performs the function of frightening off would be murderers, i.e. the horn was to ward off physical rather than spiritual dangers. Rabbi Chanan says the horn was to serve notice that the owner was a repentant sinner. In either event, the meaning of the verse according to the last two sages would be that "G-d set Cain up as a sign," i.e. as a model for others to emulate. Rabbi Levi says that Cain's judgment was suspended pending further developments, until with the onset of the deluge this also included the penalty for the original murder. In the following verse we observe a partial rehabilitation of Cain, who founded civilization by building a city for his son Chanoch, thereby continuing the task that his murdered brother had originally set for himself.
ובמדרש ויצא קין מלפני ה'. רבי הונא בשם רבי חנינא בר יצחק אמר יצא שמח כדכתיב הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד׳:י״ד) פגע בו אדם הראשון אמר ליה מה נעשה בדינך אמר ליה עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל מטפח על פניו כו' (שם). והנה ענין הפשרה הוא מה שהודה במקצת. ומעתה וידע קין את אשתו אשר נולדה עמו ותהר ותלד בן כיוצא בו. ויהי בונה עיר. והוא באמת חזרת מלאכתו של הבל למקומה וקרא שמו חנוך כי חנך בו בנין הערים וישיבת המדינות בסדר ויושר אשר א"א זולתו. ויולד לחנוך את עירד ועירד את מחוייאל והוא את מתושאל והוא את למך:
ובמדרש (ב"ר פכ"ג) אמר ר' יהושע בן לוי כל השמות הללו לשון מרדות הן עירד עורדן אני מן העולם. מחוייאל מוחן אני מן העולם. מתושאל מתישן אני מן העולם. ועל הדרך הזה אני אומר שהשמות האלו יורו על אופן בוא המלאכות בידם בתחלה בטורח ויגיעה עד שהזמן הספיק לגמור אותם ויאמר כי לחסרון התחבולות היה להם השמוש בתחלת ענינם בטורח גדול עד שהיו יגעים בהם ותשלם המלאכה בידם ולזה ויקח לו למך שתי נשים שם האחת כו'. ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה. ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב וצלה גם היא ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחשת כו'. הנה היה למך נכבד וחכם מכל אשר לפניו ועל ידו נשלמו אלו המלאכות הנכבדות ואמר שלקח לו שתי נשים כדרך זקנו שהניח לאשתו שני שמות. אשה. חוה. כאשר פירשנו: The Midrash states that the names of the descendants of Cain which the Torah lists, indicate that these people lived a hard life, and found their existence quite exhausting. Only very gradually did they achieve a degree of creature comfort as expressed by the two wives Lemech took for himself.
ובמדרש (שם) ר' עזריה בשם ר' יהודה בר סימון אמר כך היו אנשי דור המבול עושין. אחד מהם לוקח שתי נשים אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש זו שהיא לפריה ורביה היא יושבת כאלמנה בזויה וזו שהיא לתשמיש הוא משקה אותה כוס של עקרין שלא תלד והיתה יושבת ומתקשטת כזונה הדא הוא דכתיב רועה עקרה לא תלד ואלמנ' לא ייטיב (איוב כ״ד:כ״א-כ״ב). תדע שכן דכתיב ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה. עדה נטולה מעליו. צלה שהיתה יושבת בצלו: ומהתימ' שהרי כתיב וצלה גם היא ילדה וכו'. וצריך שיאמרו ששתתה ולא הועיל. אמנם יורו שדרך האנשים ההם לקחת שתי נשים האחת מצד השארת המין כי על זה נתיחד שמה של חוה והיא עדה וסורה במדרגת'. והשנית נתייחד' לו שיהיה בצלה לכל הדברים. המיוחדים אליו מצד שהוא איש ולזאת יקרא אשה. וכבר שתתה כוס של עקרין שלא תתעסק בזולת זה. ואמר כי אותה עדה ילדה את יבל אשר היה אבי יושב אהל ומקנה ואחיו יובל היה אבי כל תופש כנור ועוגב. אשר שני העסקים האלו יתוארו בעצי העדן כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. אמנם צלה גם היא ילדה את תובל קין לוטש כל חורש וכו'. והיא מלאכה מעולה מהראשונות הפלא ופלא כי היא מלאכת הפרשות והנהגת צבא המלחמ' אשר היא ראשיית על המלאכות האינושיות כמו שנתבאר בפילוסופיא המדינית. עד ששמו כולן תחתיה ולצרכ'. ושם האומן מסכים עמהם שכל הקנינים מובאים אליו ונמשכים אחריו. וזהו החלק המעשי מהשכל אשר ייוחד לעץ הדעת טוב ורע. ומזה הפליג להורות באומרו ואחות תובל קין נעמה. כי אחותו הקרובה ומצרנית אל זה הכח הוא מה שנאמר עליו ועץ החיים בתוך הגן שהוא תכלית הנעימות וההצלחה. וכמו שאמר תודיענו אורח חיים. וסוף נעימות בימינך נצח (תהילים ט״ז:י״א). ואין ספק שהנפש המוצלחת המתעצמת בשלימות המושפע עליה כמו שאמרנו ראוי שתקרא בשם נעמה: One of these was to indulge him as her lord and master and remain purely decorative, whereas the other's function was to bear his children. The fact that Tzilah also bore him a son, was not planned, but rather a result of an attempt at sterilization which had failed. The accomplishments and inventions of the various people listed, show the gradual progress of civilization. With the birth of Lemech's children, there surfaced what promised to be an easier and more comfortable lifestyle, including music, superior tools, etc. This is the result of man having eaten from the tree of knowledge whose appeal had been to the esthetic, the sensual. This may have been the reason that the sister of Tuval Cain, inventor of weaponry, was Naamah, since the aim of warfare is to assure oneself of spoils and a life of comfort based on conquered loot.
ובמדרש (שם) א"ר חייא בר אבא נעמה אשתו של נח היתה. ובאמת היא האשה אשר הוכיח ה' לצדיק תמים כמוהו: ומה שיהיה בזה הערה גדולה הוא אומרו ושם אחיו יובל ואחות תובל קין נעמה. מבלי תלות אותם באבותם רק באחיהם כמו שעשה ביבל ותובל קין שהזכיר לידתן וזה יורה על היות כל אחד מהענינים ההם נמשך מהראשון הקודם אליו. כי עם זה יתכן להיות אחיו של יבל יובל מבלי שילדתו אמו ואחות תובל קין נעמה ושלא ילדה אותה מימיה. ומהראוי שיושם אליו לב שכל אלו הבנים נקראים בשם א' יבל ויובל ותובל שענינם ההבא' וההמשכ' מזה לזה. שבנה של עדה יבל שמוביל את השני והשני יובל אליו. ובנה של צלה תובל שתובל נעמה אחותו אצלו. ומה נכבד טעם יובל לזכר ותובל לנקבה וכל זה עולה כהוגן: ויאמר למך לנשיו עדה וצלה כו'. הנה בעת זקנתו של למך אחרי אשר כלה שנותיו באלו העסקים האנושיים התחיל לספק בעצמו אם שמא קצרה ידו בהשתדלותו על מה שראוי לך לשלמותו ושמא ישיגוהו לו ולזרעו הקללות הכתובות בקין אביו ובאדם זקנו ואחר עיונו עלה חרש בידו וראה להבטיח את עצמו ולהשען במשענת קנה רצוץ וקרא לשתי נשיו ואמר אליהן עדה וצלה וכו' כי איש הרגתי כו'. ירצה אם איש הרגתי לפצעי והוא בנה של צלה המיוחדת לו מצד שהוא איש. וילד לחבורתי והוא הילד הראשון בנה של עדה כי יחשב להם שהרגם. אם אולי יולדו להם לריק ולבהלה מצד שלא תובל להם האחות הנעימ' אשר עדין לא נולדה. הנה על זה לא יחרד לבבי ויתר ממקומו. כיון שכבר נתן אות לקין כי שבעתים יוקם והוא ההבטח' הטבעית שכתבנו. וכל שכן שיובטח למך המצרף גם כן מעשה הבל ומחזירו ליושנו כפלי כפלים מהבטחתו. והנה הוא ק"ו שאין עליו תשובה בהשקפה אל העיון הטבעי. אבל בבחינת ההשקפה האלהית אשר עליה נברא העולם הנה לא בדעת ידבר: The Midrash which tells us that Noach's wife was called Naamah, conveys a profound meaning. Interestingly, the children of both Ada and Tzilah bear names stemming from the same root, i.e. hovalah, transfer, transmission. Their names are in no way connected with their father, whereas Naamah is mentioned only as a "sister," not as someone's "daughter." Their respective characters may well have been modelled after their brother rather than after their father. This was another indication that lifestyles were changing.
ובמדרש (שם) *קין הרג וכו', כוונתו כי מיתת הבל וזרע של קין במי המבול שבאו אחר כך אף שהם מקרים קרו באמת, רומזים ג"כ ד"מ על אבדן האדם בכלל, בהיותו מתנהג ע"י תשוקת חמרו שהוא הילד הראשון, אם גם בהתחברות עם השכל המעשי שהוא הילד השני, כי חלק כל אלה רק בבית חומר, ודבר אין להם עם הרוחני והאמת הנצחי כ"א גם בחיבור העיוני המסתכל בענינים אלהיים ורוחניים ומסבב לבעליו ההליכה בדרכי ה' הישרים והנכוחים שהוא מקנה לנפש האדם ההשארה לנצח. ועליו רומז שם שת הבן השלישי, אשר בימיו החלו בני אדם כבר לקרוא בשם ה' ולפנות מהגשמי אל הרוחניי, וממנו הושתת כל העולם כלו, וע"כ רק מדי החל הכ' לספר מתולדות שת, אשר הולידו אדם כדמותו וכצלמו האלהיי הנבחר יאמר זה ספר תולדות אדם, ר"ל האמיתי תחת כי הנולדים שקדמו נקראו רק בדרך העברה בשם אדם ולהורות ג"כ, כי מן אז והלאה השקיף אדם ראשון רק אל התכלית היקר המושג, רק בהיות תשוקתו אל העיון הרוחני הבלתי נראה לחושים לא רק אל הגופני הנרא' לבד כבתחיל', וע"ז רומז המדרש באמרו לשעבר אם לא הי' רואה לא היה מתאוה, עכשיו בין רואה בין אינו רואה מתאוה, ר"ל בתחיל' התאוה רק לענינים ותענוגים חושיים הנראים, ועתה מתאוה גם לתכלית רוחני הבלתי נראה. קין הרג מזיד ונתלה לו שבעה דורות אני שלא הרגתי מזיד אינו דין שיתלה לי ע"ז דורות. רבי אומר הרי זה ק"ו של חשך א"כ מהיכן היה גובה שטר חובו. ראה כי הוא יסד הק"ו מטעם שלא הרג מזיד שכבר נאסר זה השלוח אשר הרג בו קין. אמנם בטלוהו מטעם ההשגח' הנפרעת מהמקצרים מההכרחי להם. וסוף דבר שכבר נשארו למך וכל זרעו אתו שהם משפחות קין ודורותיו בלי תכלית ואחרית רק לשטף מי המבול אשר יבא עליהם ושטף ועבר ואין מציל לקיים מה שכתב החכם על שני הילדים אשר כתבנו בשער, אין קץ לכל העם כו'. גם האחרונים לא ישמחו בו כי גם זה הבל ורעיון רוח (קהלת ד׳:ט״ז): מה כתיב אחריו וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן כו'. כי אחר שנתברר שאין די לעולם בשני הבנים שקדמו ושלא נגמרה בהם הכוונה האלהית ידע אדם עוד את אשתו המשכלת שמה' היתה לו. ואלו שם חוה לא נזכר כבראשונ' וכבר ילדה בן ג' אשר קראה שמו שת. כי ראתה שממנו יושתת העולם והוא אשר יחזיר הצלם האלדית לעולמו כמ"ש להלן ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת. הרי ששניהם הסכימו בזה השם כי ראו שעל ידו יושלם החסרון הקודם בשני הילדים במציאות הילד הג' העולה על גביהן. ואומר כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין יהיה כאומר תחת אשר הרגו קין להבל. ויותר נכון שיעיד הכתוב שעדין לא הוסכמו שניהם על ענין א' כי הנה היא כוונה להשבת מעשה ההבל והוא מלאכת הרעיי' למקומו באופן יותר חזק ממה שהושב על ידי קין בנה כאשר אמרנו. והוא אומרה כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו כו'. אמנם הוא כוון להשבת הצלם והדמות שנתמעטו על ידם. ולזה אמר ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת. והראוי שיוכללו בו שני הענינים ומה יפו דברי חז"ל כי נתעורר אדם לזה מויכוחו של למך עם נשיו שתבען לתשמיש ולא היו נשמעות אליו כי אמרו למחר המבול בא ונהיה פרות ורבות למאר' אמר איתא וניזיל גבי אדם אמר להם עשו את שלכם והקב"ה יעשה את שלו א"ל אסיא אסי חבורותיך כלום פירשת מחוה הרי ק"ל שנה אלא כדי שלא תעמיד בן ממנה. כששמע נזקק לה ויצאו מהם תולדות. הה"ד וידע אדם כו' (ב"ר שם). הנה שכוון לתקן בזה מה שלא הגיע תקונו ע"י כלם כי מעתה יולדו להם בנים בעלי שכל ודעת לכוין מעשיהם באופן שיהיה להם מצד השתדלותם שארית בארץ ופליטה גדולה מאבדן נפשם לעולם הבא מה שלא עלה על לבם עד עתה: If one follows the Midrash, Lemech appealed to his wife to have more children, the latter refused, quoting the futility of raising children who are doomed in the forthcoming destruction of the world. They based this among other reasons, on the tradition that the suspended sentence of Cain would be executed after seven generations (compare Lemech's speech). Adam realized that the two children he had sired so far could not be the foundation of mankind, therefore he decided to have more children. His intention was to reproduce himself with his spirituality intact ("in His image, in His likeness," Genesis 5,3). Eve, though no longer called Chavah, was content to have Hevel replaced, even though that in itself would not have constituted progress, since Hevel too had used his intellect only functionally, not for moral self improvement. When Lemech's wives consulted Adam about their fears, the latter told them to do their duty and to trust G-d to do His duty. The women then asked Adam about his own apparent continence, accusing him of being someone who preaches but does not practice what he preaches. This aroused desire in Adam, he rejoined his wife conjugally, and produced Shet and other children.
ובמדרש (שם) וידע אדם עוד את אשתו נתוסף לו תאוה על תאותו לשעבר אם לא היה רוא' אינו מתאוה עכשיו בין רוא' בין אינו רוא' מתאוה. ומהידוע כי טבע האנשים הם בהפך כי כל עוד שבאו בימים תאותם מתמעטות. אמנם כוונתם פליאה כי עד עתה הית' תשוקתם אל הדברים המורגשים מההנאות הגופיות והקנינים המדומים הנרא' להם בחושיהם אבל לא היו משתוקקים אל הענינים השכליים ואל ההצלחה הנפשית אשר אינם מורגשים בהרגשיהם. ומעת' כבר ישתוקקו אל הענינים המושכלים הבלתי נראים למורגש כמו שישתוקקו למורגשים כי אפשר שזה וזה יתקיימו בידם וכן ראוי שימצא זה הטבע בבן הזה שהושתת ממנו העולם כלו וממנו נשתלשלה שלשלת האנשים מוצלחי הנפש כמו שנרא' משפט הכתוב האומר ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'. יאמר כי בימים ההם כבר החלו קצת בני אדם להכיר את יוצרם ולכוין מעשיהם לשמו ולפרסמו בעולם ושזה החל בימי אנוש ומאנוש לקינן וממנו למהללאל ולירד עד שבא עדות ברורה בחנוך שפירש עצמו מעסקי העולם עד שלקחו הש"י לעצמו ואחריו מתושלח שפרסמו חכמינו ז"ל (ילקוט בראשית רמז מ"ב) צדקתו ובנו למך אשר הוליד את נח ואמר זה ינחמנו הור' בזה רוב תשוקתו להמלט מקללת עבודת האדמ' אשר נתקללו בה הדורות הראשונים ומה נמלצו דברי חכמינו ז"ל שאמרו שהכין להם כלי מחרישה (תנחומא). והכוונה שהקל עבודת משאה מעליהם שהיא ודאי נחמה שיש עמה מנוח' כמו שיאות משתי הוראת השם. ואולי שאמר כן כי ידע שעל ידם תנוח דעתם ויתנחמו מקללות המבול להשאיר להם נין ונכד. וכבר נמשך מהתפרסם מציאות השם ית' וקריאת שמו בפי השרידים האלה כמו שנזכר מה שדרשו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' כ"ג) כי אז הוחל ג"כ לשתף דבר אחר ושם שמים יחד בענינים אשר טעו בדמיונם להורות להם שום אלהות מה שלא עשו כן תחלה ולא עלה על לבם כי כחשו אלוה ממעל. והנה כאשר נולד זה הבן הג' אשר קראו שלמה ילד מסכן וחכם כבר נשלמ' הבריאה המכוונת מתחלה ושבה צורה לכוונת יוצרה ולזה מה שחתם זה הספור באומרו זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו זכר ונקבה כו': ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו כו'. יאמר כי זה הספור כלו מתחלתו ועד הנה שנולד הבן הג' הזה הוא ספר תולדות אדם ומהותו ומה שיכוין ממנו ביום ברוא אלהים אותו וראה לזווג יחד זכר ונקבה כדי שישלים זה מה שחסר זה כי הוא סוד האדם לפי מה שכוון אליו בוראם ביום הבראם וכל מה שקדמו מהתולדות הבטלות וקורותיהם והעתים אשר עברו עליהם הכל היה מהכרח שיוקדמו על האופן ההוא כדי שיהא האדם בעל נסיון והכרה שכלית לבא אל תכליתו זה אשר אי אפשר בענין אחר. ואולם מפני שרוב הבנים דומים לאחי האם. בהמה ורמש וחיתו ארץ והרב' מהם נשארים בדמוי הבן הראשון ורובם בשני ובני עליה אשר באו עד הג' מועטים מאד היה מה שהיה כי בתוך אלף קנ"ו שנים מתחלת הבריאה אשר בזמן ההוא נשתלשלו כל הדורות שזכר עד נח ובניו אשר נשארו בעולם אחר המבול במקום אדם ובניו אלה כמו שיבא במקומו. אמנם איך נפסד זרעו של שת לסבת זרעו של קין ולהדבקם בו הוא מה שאמר ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה כו'. והכוונה לפי פשוטו כי בתחלת הימים כשלא נמצא אלא נקבה אחת לזכר כמו שהיה הענין באדם וחוה וקין ותאומתו והבל הביא גם הוא שתי תאומות כדעת חז"ל מריבוי את אחיו את הבל (ב"ר כ"ב) הנה לא היו יכולים לרוב מהיכן יתחיל לרוב כשנולדו להם בנות בפני עצמם והיה כל אחד יכול לקחת הרב' נשים ואמרו זה להגיד שתחלת מפלתם היה להיותם שטופי זמה: The genealogy starts with Adam, Shet etc, since this is the line that survived the deluge, and since with the advent of Enosh religion was at least being preached again. If, as the Midrash says, Adam began to desire Chavah physically not only when he was in her presence, but even when he was away from her, this poses the question why, despite advancing years, his desire grew stronger rather than weaker. The meaning of the Midrash then may be that after the conversation with Lemech's wives, Adam became more interested in the abstract. In his imagination, spiritual values began to assume more concrete forms, just as his being drawn to his wife no longer depended on her physical presence. That this tendency was present in a reinforced version in Enosh, is documented by the words "then one began to proclaim the name of the Eternal," who of course, was and remains invisible, abstract. This trend became still stronger until in Chanoch we find a person whose withdrawal from the material and physical became absolute. Similarly, Methuselah, his son Lemech and Noach after him, were good people. The fact that Lemech wished for his son Noach to rescue mankind from its enslavement to the soil (Genesis 5,29), "This one shall comfort us from our work and from the suffering of our hands," clearly indicates that he was aware of the inherent problem of making human existence meaningful and therefore joyous. "Then one began to proclaim the name of the Lord." It is quite possible that this action by the few was a reaction to the general corruption of the concept of monotheism, and that it unfortunately had become necessary to proclaim truths which had formerly been so self-evident that nobody had needed to belabor the point. The chapter commencing with the words,"These are the generations of man," concludes with the birth of Shet. He represented the third and last type of human being, one who saw in the development of his spiritual faculties his primary function, and who superseded the totally earth oriented Cain as well as the politically oriented Abel. The latter, after all, had employed his intellect only in the service of transient values. It is true that a lifetime of over nine hundred years is difficult for us to view as something "transient." Since we know that most children take after their mother's brother, the corruption of the descendants of Shet is explained by the fact that they took as their wives offspring from the descendants of Cain, and that even Noach married Naamah. Thus it is easy to account for what happened. Only a small minority of humans forms the spiritual elite, and so, 1556 years after the creation of Adam, we come to the moment of truth, the deluge. The fact that we are told about man taking several wives, is necessary for two reasons. In order to populate the earth, more girls than boys had been born. Already Hevel is supposed to have had two twin sisters. On the other hand, the abundant supply of women led to immodesty, harlotry etc., hastening the corruption of nearly the entire species.
ובמדרש (ב"ר פ' כ"ו) וייראו בני האלהים. למה קורא אותם בני האלהים. רבי חנינא ורשב"ל תרוייהון אמרי שהרבו ימים בלא צער ובלא ייסורין. רבי יוסי בר חנינא אמר כדי לעמוד על התקופות ועל החשבונות ועל המזלות. הנה שהראשונים אמרו שקראם בני האלהים להיותם כל ימיהם שקטים כאלהים יודעי טוב ולא רע. אמנם ר' יוסי סובר לפי שהרבו ימים כאלהים כדי לעמוד על אלו החכמות האלהיות אשר אי אפשר הגעתם רק בנסיונות גדולות ועיונים ארוכים מאד כמו שנודע מספריהם כי באורך זמנם של ראשונים נתארך זמן חיי האחרונים ואם נראה שהוא קצר מאד וכמ"ש שכבר היו האחרונים כנער אשר הוא רכוב על כתפו של ענק *והוא מש"א משה וכו', ר"ל לפי מה שביאר לקמן שער נ"ט, כי עתה, אחרי שכבר נודעים לנו הנסיונות וההמצאות שנסו והמציאו הדורות הראשונים אשר האריכו ימים עלי ארץ ראה הי"ת, כי די לנו אם תהיינה שנותינו רק שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, כי אנחנו בבחינת הראשונים כננס הרוכב על גבי הענק הרואה יותר למרחוק מהענק בעצמו (כמש"כ הרמב"ם בהקדמתו לספר המצות שלו) וזש"א הכתוב ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה, ר"ל אם היו ימי חיינו עתה רבים יותר משבעים או שמונים שנה, הלא היה רק לעמל ואון לריק וללא הועיל, וכצל יעופו גם הם מהר חיש מבלי השאיר רושם מועיל לחברת בני אדם אחריהם, ופי' הרב מלת ורהבם כמו ורובם, בחילוף אותיות אהוי, ואפשר כי גם שם רהב המורה על הגאון, הוא מלשון רוב, כי המתגא' יחשוב, כי רבה מעלתו וגדול כבודו וערכו, וטעם היותנו כננס על גבי הענק הוא מפני שיסודות חקירותינו והמצאותינו בנויות על נסיונות והמצאית הראשונים.- והוא מה שאמר משה איש האלהים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ורהבם עמל ואון כו' (תהלים צ'). כי זמן זה יספיק להוצאת שלמותם על מה שהוציאו הראשונים כמו שיתבאר במזמור ההוא בפרשת שמיני שער נ"ט ב"ה. ויאמר כי גם אלה ביין סכלותם שגו ובשכר תאותם טעו ושתו ולעו ונסתכלה עצתם ונסרחה חכמתם והיו כלא היו אנשי השם שבהם במה שראו את בנות האדם כי טובות הנה. ויקחו וכולי הכונה שבחרום לטוב עצמיי ונרצה מצד עצמו כמו שהוא מתנאי הטוב המוחלט ולזה כל ישעם וכל חפץ לקחת מכל אשר בחרו אשות הזמה בעלות חן וכשפים יפיקו בם רצונם לכל אשר תבקש נפשם המתאוה מהיופי והקישוט ושאר ההזמנות וגם הנה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם מצורף אל גודל מעלתם בעושר וכבוד ולא ימאנו להם. אמנם הנכון בעיני כי האנשים החשובים מזרעו של שת הוא קורא בשם בני האלהים כי הם בני האיש הנברא בצלם אלהים וכן קרא אותנה בנות האדם להיותן מזרע בני הארור אשר כבר נתמעט בהם הצלם והדמות כמו שקדם וזה טעם ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם כי על זרעו של קין דבר זה. והנה מפני שהיו טובות ויפות למלאת תאותם כמו שנזכר או *מפני שראה אותן רמות הקומה, ר"ל שבני שת אשר אצלם היתה גוברת צורתם האלהית ומעלתם הרוחנית על חמרם, אשר ע"כ נקראו בני האלהים היו חלושי המזג ושפלי קומה, תחת כי בנות האדם הנולדות מזרע קין הנכנע לחלק אדמתו וחומרו, אשר בהן גברה יד טבע חמרם על צורתן הרוחניות היו טובות המרא' ובריאות בשר רמות הקומה וחזקות המוג, כאשר יורה גם עתה הנסיון, כי בעלי השכל והמדע הם לרוב חלושי הגוף והמזג, יען כי אצלם יד השכל הרוחני גוברת על חמרם תחת כי החזקים בטבעים וגבורי כח הגוף כמו הכפריים עובדי האדמ' ודומיהם הם לרוב קצרי השכל והמדע, יען כי בהם יד החומר וכוחותיהם הגופניות שולטת על צורתם הרוחנית וע"כ כאשר בחרו בני אלהים בבנות האדם לבוא אליהן הראו בזה כי גם הם נפלו וירדו כבר ממעלתם הרוחנית לראות בזיווגם יותר על יופי וחוזק הגוף הבהמיי שהן מעלות החומר, מעל יקרת ומעלת השכל והצור' הרוחנית וזה החילו לעשות הרע בארץ תחת כי הי' להם לבחור תמיד להזדווג עם אישות החיל יקרות המעלה המוסרית כמשאחז"ל (פסחים מ"ט:) לעולם ימכור אדם כו' וישא בת תלמיד חכם, ועליהם רומז הכתוב אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, ר"ל כי כאשר נוצרתם יעדתי אתכם להיות כאלהים ובני עליון בעלי מעלה רוחניית. אפס בימי חייכם עלי ארץ השחתם דרכיכם ואתם אשר הייתם ראויים להיות שרי הבריאה כולה בבחינה מוסרית נפלתם על ידי מעשיכם ממעלתכם היקרה הראשונה עד שבבוא עתכם למות הנכם מתים כלכם כאדם פחות הערך ושפל המדרגה.- מפני שראו אותם רמות הקומה וחזקות הבנין מזולתם ובחרום להוליד מהן ילידי הענק גדולים וחזקים וירע בעיני ה' אשר עשו מרודפם אחרי אלו התענוגים הבשריים ואם בהתחברם אל הזרע הארור ההוא אשר נגזר עליו הכליה וההפסד: ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם כו'. ירצה לא ישפוט רוחי תמיד דין של זכות באדם בטענת אשר הוא גם בשר ע"ד ויזכור כי בשר המה (שם ע"ח) כמו שעשיתי לקין אשר נשאתי לו לסבה הזאת אחר שאלו האנשים היו במדרגת אלהיים וחזרו להיותם בהמיים ומה אוחיל מהם טוד ולזה חתם גזר דינם לסוף ק"כ שנה וכאומרו אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם תמותון כו' (שם פ"ב). והיה האריכות הזה להם עד שימותו אנשי השלשלת כלם אשר נקבו בשמות מאדם ועד נח כי עם שלא היו ראויים להנצל כנח אשר היה צדיק לפניו בדור ההוא מ"מ לא היו ראויין לידון כי לא השחיתו את דרכם כהמוניהם. וזה טעם שנאמר בכל האנשים האלה ויהיו ימי פלוני כך וכך וימות מה שלא נאמר כן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם לומר שמתו כלם מיתת עצמם קודם המבול. ולזה עצמו נאמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח והמבול היה כו' (בראשית ז׳:י״א). להגיד שאפילו מתושלח שהאריך ימים יותר בא יומו בעת עון קץ וכבר אז"ל כי לימים עוד שבעה זה אבלו של מתושלח (סנהדרין ק"ח:) וברוך הנאמן בדברו שהקדים ההודאה ק"כ שנה אולי ישובו בנתים. הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם כו'. להודיע טבען של האנשים האלו וכדי שלא יטעו בהם שהם בני אלהים ממש אמר כי הם הענקים אשר היו בארץ בימים ההם. וגם אחרי המבול נמצאו בדמותם בצלמם אשר הולידו אותם האנשים הגדולים והחזקים הראויים להקרא בני האלהים כמו אלה. כי אב אחד לכלם מאשר יבאו אל בני האדם. ואפילו מהמדבריות וההריות הדומות אל הבהמות כאשר יראו אותן גסות הגופות וחזקות הבנין כאשר סופר מרבים מהם כך שהיה מנהגם להוליד גדולים ועצומים כיוצא בהם והמה הגבורים אשר מעולם שנזכרו ונודעו בשמותם בספורי התורה והנביאים וזולתם מספרי הזכרונות. וכבר נקראו בני שת בדור הפלגה בני האדם על הבחינה הזאת עצמה שאמרנו בבנות. ואפשר שיאמר הנפילים אשר היו בארץ בימים ההם על הזמן הראשון קודם שנולד שת וגם אחרי כן אשר יבאו כו' על מה שהיה מזרעו אחריו. והראשון נכון בעיני *וירא ה' וכו' כוונתו, כי לדעת החוקר האיש החוטא רק במעשיו בעבור נטות תאותו לעשות הרע, ההוא יכול עוד לשוב כאשר תגבר יד שכל הבריא אשר לא נפל עוד בפח הטעות והקשי שוא וכזב על תאותו, עד"מ לעת זקנתו כאשר יתקרר דמו וחומו הטבעי. אפס החוטא בעבור טעות שכלו אחרי הבלי שוא ומדוחים ודעות כוזבות ונפסדית' הוא לא יוכל להרפא עוד, כי יום יום הולכים ומתגברים עליו מחשבותיו הרעים ודעותיו הנפסדות כמאחז"ל על הכתוב כל באיה לא ישובון זה מינות ועל שני אלה מיני חוטאים רמז הכ' פה. כי על חטאם במעשה אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, ועל רוע המחשב' אמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ר"ל מבלי היות עוד תקוה להטבתם ולרפואתם המוסרית וע"ז רומז גם מאמר הנביא ע"ה השמן לב העם וכו' פן יראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו, ר"ל כי הפסיד בזדון פעולת שכלו וכלי הרגשותיו למען לא יהי' האפשרות עוד להשכיל ולהטיב ולרפוא מחלתו המוסרית.- וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כו'. הנה החוקר בי' מהמאמר הז' מהמדות כתב שהחוטא במעשה לבד מאחר שיש לו התחלה בריאה שהוא השכל כבר אפשר לקבל רפואה כי בו יושע. אבל הרשע שלא לבד המעשה הוא מקולקל בידו כי גם התאוה והשכל הם נפסדים שהם התחלות מעשיו אין לו עוד תקנה כי מה יושע אדרבה יוסיף רשע תמיד והוא מ"ש בכאן כי ראה השם אותם שכבר יצאו מכלל חוטאים במעשיהם לבד ובאו לכלל רשעים גמורים אשר התאוה והשכל הכל יפסד בהם. ועל הענין הראשון אמר כי רבה רעת האדם בארץ. ועל השני וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום והוא ברור. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. עם שא"א שלא להשתמש בכתוב הזה וכיוצא בו ממה שאז"ל דברה תורה כלשון בני אדם (קדושין י"ז:) מ"מ אני רואה שלשון הזה הוא יותר נאות ליחסו לו יתב' ממה שחשבוהו קצת וזה שענין התנחמות הוא שינוי המחשבה מבלי השתנות הענין אשר היתה עליו והוא שאם תדור להטיב לזולתך בחשבך עליו שיהיה נאמן אהבתך ואחר כך נהפך לך לאויב כשלא תקיים לו דברך לא תקרא חוזר בדבורך ומתנחם מנדרך שעדין לבך עליך להיטיב למי שיאהבך אבל סכלת בידיעתך מה שבלבו לעשות. אבל אם ידעת שהוא עתיד לחזור מאהבתו וע"מ כן נדרת כשמנעת ממנו הטוב בחזרו בו הנה יצאת מכלל סכלות אבל באת לכלל ההתנחמות והחזרה בדבור והוא דופי גדול באנשים כי לא לאדם להנחם וכבר יבחרו להם הסכלות למחסה ולמסתור לחסרון מעשיהם כמ"ש הידוע נדע כי יאמר הורידו כו' (בראשית מ״ג:ז׳). ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כו' (במדבר כ"ב). אמנם האל ית' א"א לתלות בו חסרון הידיעה בשום צד מהצדדים כלל שאם יחשוב אדם כן לא נשארה בידו אמונה כלל באלהיו. ולזה ראתה חכמתו להכתיב לעצמו ההתנחמות לפי שהוא מקיים הידיעה במעשה בשוה תחלה וסוף אשר בה יקויימו כל שאר השלמיות במעט התבוננות מה שלא יהיה כן בהפך וכבר כתב על זה בסוף דברי התורה פ' שלימה שזו היא לבד כוונתה והוא מה שאמר למשה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם כו' עד אומרו וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי (דברים ל״א:כ״א). כי שם ראה לקיים הדבר היותר מסוכן כמו שיבא שם ביאורו ב"ה. וענין ההתנחמות בזה הוא מה שהודיע שלא נשתנה הענין אשר עליו היתה המחשבת הראשונה חלילה אבל מה שהיה הוא מה שידע שהוא עתיד להיות בלי שום חדוש ושנוי מדע אלא שגלוי וידוע לפניו שאין בכח הבריאה הזאת אשר בעפר יסודה לבא אל השלמות המכוון ממנה אם לא בשיתגלגלו עליהם כל אלו הגלגולים וכולי האי ועדין לא נמצאו בהם אלא שנים ג' גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ אשר עליהם אז"ל (שוח"ט א') כי יודע ה' דרך צדיקים כמו שיבא בשער הבא אחרי זה ב"ה. ואין לתמוה מזה כי עינינו הרואות בכל יום אדם נוטע עץ עושה פרי ועמל בו וגדלו קצת שנים ע"מ לקצץ את כל גופו וליקח ממנו שנים או שלשה בדים קטנים להבריכם בגזעו או בגזע זולתו וכאשר עשה זה הנה לא נשתנתה מחשבתו ומדעו אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח להצמיח ולגדל ועכשיו קוצץ ומאבד ויראה כמי שתוהא על מעשיו הראשונים ואינו כן וענין זה יתבאר יותר אצל המבול ב"ה שער י"ג. וזהו עצמו ענין ההתנחמות הנאמר בכאן ובכל מקום על האל יתברך. ולזה מ"ש וינחם יי' כי עשה את האדם נחמתי כי עשיתים לא אמר שנחם על מה שברא אותם אלא על מה שעשה אותם וגדלם כי במעשה לבד יראה ענין ההתנחמות כמו שאמרנו והוא ענין נאות מאד בעיני: ויתעצב אל לבו. טעמו אצלי ויתעצב אל עצמו וכן ויאמר יי' אל לבו כמו שיתבאר בפרשה הבאה ב"ה שער י"ד והוא טעם מי שאמר בלבו נמלך (ב"ר פ"ח) כלומר עם עצמו נמלך שכבר יתרעם האדם מעצמו כמו שיתרעם מזולתו היועץ אותו. אמנם ענין העצבון עצמו הוא באמת כנוי מיוחס להפסק השפע המושפע מאתו כמו שעל המשכו והתפשטו בשפע יאמר ישמח יי' במעשיו (תהלים ק"ד) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז). ובפ' דברים שער פ"ז יתבאר כל זה ב"ה ושם תראה הפלגת מליצתם ז"ל באומרם מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו (חגיגה ה':) וכוונת מי שאמר כאן בבתי בראי כאן בבתי גואי (שם). והכל להורות איך יאמר בו ית' זה וכיוצא בו ומעתה לא תשומם באומרו ויתעצב אל לבו כי הוא כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיהו ס״ג:י׳) ואלו וכל הנלוים אליהם ענינם מה שכתבתי. אמנם אמר כי מעתה ישנה מעשיו כנגדם וימחה את כל האדם אשר ברא מעל פני האדמה מאדם עד בהמה כו' כי כלם שוים. ולא עוד אלא שהאדם באשר יש לו התחלה שכלית נפסדת הוא יותר רע מהב"ח כמו שכתב החוקר פ"ז מהמאמר הזה שזכרנו. כי נחמתי ממה שעשיתם והפרתים וחשבתי מחשבה אחרת עליהם להרוס ולאבד רק מהם אקח גזע אחד עם ג' בדים לבד להשתיל העולם על ידם אשר יחשבו זכאים לפי דורם והוא אומר ונח מצא חן בעיני יי' ורוב ההודאות לו יתברך כי מצאנו חן בעיניו לכתוב שיעור מה שרצינו אותו בפרשת האלהית הזאת והחמודה שהיא כדאי להיות ספר וחבור בפני עצמו להיותה כוללת הי"א שערים עם הקדמותיהם וקצת פרקים נפרדים: "The sons of G-d," describes people who lived an undisturbed long and good life, pampering themselves. The ready availability of women to cater to their needs, reinforced that mode of existence. The length of a lifetime in those days was necessary in order for people to begin to understand nature, based on long term observations of the phenomena, experiments etc. Later generations, having at their disposal the benefit of knowledge gathered by their ancestors, did not need such a lengthy lifespan. Moses in Psalms 90,10 already states that seventy years nowadays is enough for man to achieve the objectives G-d has set man. Since the descendants of Shet are properly called "the sons of the Divine," while the daughters of "Adam" are obviously descendants of Cain, their intermarrying was bound to lead to catastrophic consequences. When G-d reacts by saying (Genesis 6,3), "My spirit will not dwell within man ever," it means that He will not go on forever making excuses for them-- "seeing that they are made of flesh"-- as He had done in suspending sentence on their ancestor Cain. Since the people who now perpetrate all these evils are descended from a superior branch of mankind, their relapses are far less excusable. What could G-d expect from them in the future then? Therefore, G-d gave them a time limit of 120 years. This is the meaning of Psalm 82,6, "I had said that you are G-d like, but you will die like earth bound beings." The timing of the deluge was arranged so that the good people who, though not worth saving, were not as guilty as the others, would have died due to normal circumstances. The fact that the chain of descendants of Shet who are mentioned by name are all recorded as having died, is proof that their death left some void. The descendants of Noach, starting with Shem are not recorded as having died. Possibly, this is to distinguish those ten generations from the ones between Adam and Noach. The reference to the nephilim is (a) to insure that the men described as "sons of G-d" are not confused with beings that have been sired by G-d; (b) to account for the fact that we find some descendants of the generation of the deluge having survived till the era of Moses, such as the giant Og, for instance. These people encountered by Israel in the desert some 700 years later were understandably viewed as "sons of G-d" by dint of their genealogy. "When G-d saw that the evil perpetrated by man on the earth was great, and that all his thought processes were evil all day long, He regretted that He had made man" (Genesis 6,5-6). Philosophers distinguish between evil as merely an act, and evil which had been both planned and executed. The person who commits the former can reform easily, since his thought processes have remained unaffected and can be employed to help control his actions. Not so when the evil is the product of one's thought processes. What counterweight is there then for such a person to achieve rehabilitation? It is this latter evil G-d encountered in man, and which the verse in question comments upon. Although a complete comprehension of the line "G-d regretted" is impossible unless one subscribes to the theory that Torah on occasion employs a human mode of speech when describing anthropomorphous actions by G-d (Kidushin 17), we will try and explain the meaning of vayinachem here and elsewhere when G-d is the subject of that term. Hitnachmut, regrets, is not a change of viewpoint when the premise for that viewpoint has remained constant. Rather, it is a re-consideration of one's plans and attitudes based on a changed set of circumstances. If a person vows to do good to a friend because he has faith in that friend's loyalty, and the friend turns into an enemy, then the cancellation of his vow to do good does not constitute a change of mind, a breaking of one's promise. Rather, it is an admission that one had erred in one's assessment of the facts which one's promise had been based on. A changed attitude then becomes an act of wisdom, a rejection of foolishness. If, on the other hand, the eventual disloyalty of the friend to whom one had vowed assistance, is foreseen, and occurs in accordance with one's expectations, then the act of having to withhold one's assistance becomes an act of regret, reconsideration. This latter regret, i.e. going back on one's promise, is considered a major character defect in human society. Therefore, those guilty of such behavior prefer to explain their actions as being the result of their own stupidity, shortsightedness. A case in point is Bileam (Numbers 22,34). He said to the angel, "I have sinned since I have been unaware." Since one cannot presume lack of foreknowledge on the part of G-d, He chose to describe His resolution as an act of reconsideration rather than as an act resulting from lack of foreknowledge. When the Torah describes G-d as having reconsidered, it tells us that G-d continued to desire that He could carry out what He had originally planned, but what had now become impossible due to the conduct of the other half of the partnership between G-d and Man. In the same way G-d predicts in Deuteronomy 31, the Jewish people's corruption and the steps He would have to take to deal with that problem. In order to ensure the eventual production of the perfect tree, the planting of many trees is necessary, until eventually the perfect one will emerge. Should this not occur, refinement of the relatively best trees will lead to their eventually producing the perfect tree. G-d proceeded along similar lines with mankind. When no perfect specimen showed up after a lengthy period, the time had come to abandon earlier crops and retain only the relatively best and start the process of proliferation afresh with those specimen. This time only the seeds of the best trees which had been produced thus far were used. Although such contingencies had been part of His planning, the need to resort to them was a saddening experience.
ואתה המעיין אם מצאתי חן בעיניך פקח עיניך וראה את כל אשר כתבנו ועבור עיונך משער לשער באהבתך ובחמלתך על עמל זולתך ואם ישרו כן בעיניך וימתקו לחכך נעים כי תשמרם בבטנך ויכונו על לבבך ואל ימעטו לפניך תלאות שלשת הבנים האלו אשר בשער הזה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם אשר בהם למדתנו התורה האלדית תורת האדם וזולתה ותכונתו ואופני השגתו מיום ליום ומחדש לחדש מדי עלותה בסדר מדרגותיו כי בהשקפה זו תכיר ותדע כי לא לשוא ולתוהו נבראת ושלא כוון בוראך רק לטובתך ולהנאתך אחר שחכמתו המציאתך באופן שיש ויש כח והתחלה בצורתך האנושית לעשות חיל בהשגת שלמותך והצלחתך ושבכשרון המעשים וההתבוננות יאצל עליה שפע עליון בו יהיה לך מהלכים בין העומדים הקיימים והנצחיים באישיהם אשר הוא הדבר אשר יכספוהו הכל ושכאשר יעכבוך המון המונעים ורגשת המעכבים מינים ממינים שונים העומדים לנגדך למנוע הטוב מנפשך לא מפני זה יחוייב הפסדך ותוכרח מפלתך כי הזמן יספיק להוציאך מכור הברזל ולשבר נחושתך ולהקל מוטות עולו מעל צוארך ולקץ הימים הדעת והנסיון יוליכו אותך קוממיות למחוז חפצך ומלכת בכל אשר תאוה נפשך וכאשר תתן את לבך כמה חללים רבים ועצומים נפלו ביד הרפיון וברשת היאוש להמלט על נפשה לחסרון הבחינה הזאת אז יהיו דברי אלה כמוצאי שלום בעיניך ואם ארכו לי שם ואז תצליח את דרכך וחזקת והיית לאיש. והתהלה לאל אשר עזרנו. והתפלה לפניו ית' לא ימנע חסדו ואמתו עד יוציא כנוגה אור כוונתנו לגמור כל ???לום אמן: