יבאר ענין התשובה וסודה:
והיה כי יבאו עליך וגו' ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו. "And it shall come to pass, when all these things are come upon thee" etc. "and shalt return unto the LORD thy God, and hearken to His voice".
בפרק אין עומדין (ברכות ל"ד:) אמר רבי חייא כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים עצמם אין לא ראתה אלהים זולתך ופליגא דרבי אבהו דאמר רבי אבהו במקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אין אומדים שם שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב מתחלה לרחוק והדר לקרוב ואידך מאי רחוק רחוק מעבירה קרוב קרוב לעבירה. The Talmud in Berachot 34, discusses the relative merit of the repentant sinner and the righteous. Rabbi Chiyah says that all the prophets prophesied their rosy visions of the future only for the repentant sinner. Concerning the righteous however, (the ones who had never sinned) "no human eye has beheld the glorious future in store for them; only the Almighty Himself has envisioned that." This view differs from that of Rabbi Abahu, who said "wherever a repentant sinner stands, even the perfectly righteous are not able to stand." Scriptural proof is cited from Isaiah 57,19 : "Peace, Peace, unto the distant and unto the one close by." The "distant" is greeted first, only subsequently the "near one." How does Rabbi Chiyah interpret this verse? He says that "distant" means someone who had remained distant from sin, whereas "near one" means the ones who are close to sin.
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה כבר ידוע משערים הקודמיה, ואף כי משער ס"ז כי העולם בכללו אשר עליו האציל הי"ת מכבודו ג' ענינים, מציאות, קיום, ושלימות, נחלק לשלש מחלקות, העולם העליון הכולל השכלים הנבדלים אשר לקחו כל אלה מיד בוראם במדרגה יותר גדולה ממה שלקחום זולתם, כי מציאותם יותר יקרה ויותר קרובה למציאות הי"ת, וקיומם מתמיד ושלמותם נעלה ונשגבה מאוד, והעולם התיכון הכולל כל צבא השמים הכוכבים והגלגלים, פחות הערך ממנו בבחינת כל אלה, אבל בכל זאת הכי נכבד הוא, במדרגת מציאותו ושלמותו, כי הוא נברא לדעת הקדמונים מעצם השמים לטוהר שהוא חומר יותר זך ונקי מחומר ד' היסודות, ויש לו קיום באישיו., והעולם התחתון הוא השפל במדרגה מכולם, כי מציאות הדברים הנמצאים בו הוא רק מציאות חמרית וגשמיית המורכבת מד' היסודות השפלים וקיומם הוא רק במינם ולא באישיהם הפרטים, אשר אחרי היותם פה זמן מה יעלו בתוהו ויאבדו אח"כ, ותכלית שלימותם היא רק הצורה המחוברת בהם אל החומר אשר גם היא תאבד מהם באבדו, והנה שלש אלה מיני הנמצאים שומרים תמיד מדרגת הויתם ושלמותם, כי לא יעלו למעלה להוסיף מעלתם אף לא ירדו למטה להיות פחותי ערך עוד יותר ממה שהם כבר עפ"י טבעם ותולדותם. [ואף שהדברים החמריים והגשמיים אשר יד מלאכת חרש וחושב שלטת בהם יתיפו ויהודרו תמיד יותר ממה שהיו במעמדם הטבעי, הנה מלבד כי יפוים זה לרוב אינו בבחינת עצמותם הפנימית כי אם רק בבחינת צורתם החיצונית, הנה לא יוכלו גם הם בעצמם לסבב יפוים והטבתם זאת, כ"א יוכרחו לקבל אותם רק מחוצה להם, מיד האומן והחרש הפועל בהם,] ורק האדם לבדו מבחר כל ברואי עולם התחתון, אשר מצד גופו וחמרו הוא כאחד מברואי העולם התחתון, ומצד נפשו דמי לבר אלהין ושכלים הנבדלים לו לבדו נתנה הבחירה החפשית להתקרב יום יום יותר אל מקורו העליון בהוסיפו אומץ לקנות דעה וחכמה מדות טובות ויקרות להוסיף בהן שלמותו הנפשית. או להתרחק ממנו, ולהתקרב יותר אל העולם השפל אשר ממנו לקח גופו וחמרו, ויען כי האדם לבדו נועד להיות נעתק תמיד ממדרגה למדרגה בבחינת שלמותו נקרא גם הוא לבדו בשם "מתהלך" ביחסו אל שאר הנמצאים ברואי עולם העליון והתחתון הנקראים "עומדים", כמאה"כ "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" ולהשלמים יחידי סגולה אשר מעולם אנשי שם, כחנוך, ונח והאבות הקדושים תיוחס בעבור זה ג"כ בתורתנו הקדושה תמיד פעולת ההליכה את האלקים או לפני האלקים, כמו "ויתהלך חנוך את האלקים, "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו" ושאר כתובים רבים (עיין בפנים,) ושמירת התורה בעצמה המקרבת את בעליה ותומכיה תמיד יותר ויותר אל הי"ת נקראת ג"כ בשם "הליכה בדרך" כמאה"כ "והודעת להם את הדרך ילכו בה" ומאה"כ "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה"' ומאה"כ "כי ישרים דרכי ה' וכו', ופושעים יכשלו בם" ר"ל שימצאו תמיד בדרכי ה' אלה אבן מכשול לפניהם, באופן שלא יוכלו לעבור משם והלאה, אשר עליו רומזת גם מצות הכ' "הרימו מכשול מדרך עמי" [וברעיון זה בארתי גם אני זה כמה שנים את הכ' (בתהילים ל״ט:ו׳) "אך כל הבל כל אדם נצב סלה" ר"ל בעבור שכל אדם משתדל עלי ארץ רק בדברי הבל וריק, ע"כ הוא נצב תמיד ואינו מתקרב יותר ויותר להשגת שלמותו הנפשית, "אך בצלם יתהלך איש ר"ל ואף כי שבעבור היותו איש ובן אדם הנוצר בצלם אלקים היה ראוי לי להתהלך לקרבה תמיד יותר אל האלקים בכל זאת אך הבל יהמיון וכו' אח"ז מצאתי כעין פירוש זה גם בדברי רנה"וו בספרו יין לבנון או ברוח חן שלו, ושמחתי מאוד שכונתי לדבריו] אך יותר רעים וחטאים לה' בנפשותם, הם אותם בני אדם אשר לא לבד שלא יתהלכו בדרכי ה' הישרים לקרבה אליו תמיד יותר ויותר, כ"א הם גם פונים אליו עורף לנסוג אחור מהי"ת ולהתרחק ממנו, ולקרבה תמיד יותר אל הרע, לסבב בזה אבדן גופם ונפשם כעור ההולך חשכים, ואין נוגה לו, אשר על נקלה תגוף באבן רגלו או יפול במהמרות ומת לשחת, ומהם אח"כ "ודרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" ויען כי רבים הם האנשים העוזבים דרך המוסר והמישרים אשר על ידו היה להם לקרבה אל הי"ת, והולכים אחורנית להתרחק יום יום מני אורח הישרה, ע"כ נקראה הטבת מעלליהם "תשובה" כי בהטיבם מעשיהם הם שבים מדרכם הרעה להיות פניהם קדימה ללכת באורח חיים אשר למעלה למשכיל, ופה מצא הרב ז"ל מקום לבאר אופני התשובה לפי שינוי מדרגת בני אדם החוטאים (עיין בפנים) והנה לא לבד עשיית הטוב והישר כי אם גם מניעתו מעשות הרע תחשב לצדקה לאיש השב מרשעו כמו שנראה שמנה הנביא (ישעיהו ל״ג:י״ד) במאה"כ "מי יגור לנו אש אוכלה" וכו'. ר"ל מי יוכל לקרבה אל ה' שהוא אש אוכלה "הולך צדקות" וכו', מואס בבצע מעשקות וכו' מניעת עשיית הרע במדרגה אחת מוסרית עם עשיית הטוב, וכן אמר גם המשורר "ה' מי יגור באהליך וכו'. לא רגל על לשונו וכו"' ואמר אח"כ "עושה אלה" וכו' קרא גם מניעת הרע בשם "עשיית הטוב והישר" וכן אמרו גם חז"ל "ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה" ובזאת גדלה עוד מעלתו ממעלת הצדיקים, כי הם אחרי שלא טעמו עוד טעם החטא מלפנים, לא ימצאו גם בקרבם תשוקה ונטיה לו, ובעבור זה יוכלו ג"כ על נקלה לחדול מעשות הרע אפס האנשים אשר כבר ערבה להם עשיית הרע הלא בכל עת אשר ימצאו עוד יד ומקום לעשותו יאלצם הרגש תשוקתם ותאותם החמרית לעשותו עוד פעם אחרת ואם בכל זאת יהיו מושלים ושליטים ביצרם לכלא את רוח תאותם ויחדלו מהרע, הלוא כפלים לתושיה תחשב למו. ומשנה יקחו חלקם בתור המעלה המוסרית, ובעבור ענין זה גדלה מעלת השב מדרכו הרשעה ממעלת הצדיק גם בבחינה אחרת כי ברצות השב לעשות פעולה טובה מה, צריך להתאמץ ולהתחזק תחילה להכניע יצרו ותשוקתו הטבעית והרגלו הקדום, אשר כל אלה רוצים למנעו מזה ולהשתדל בכל תוקף ועוז לעשות בכל זאת את הטוב והישר, מה שאין כן הצדיק אשר לא יצטרך בעשותו הטוב להתאמצות ולהתחזקות כלל אחרי שמנעוריו הורגל כבר לעשות אך את הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, והנה נודע כי הפעולה אשר תעשה בחריצות והתאמצות יתירה היא יותר שלימה ממה שתעשה בלי עמל ויגיעה רבה ונמשך מזה, כי המעשה הטוב אשר יעשה השב בעמל ותלאה, היא יושר שלם ממעשה הטוב אשר יעשה הצדיק בשובה ונחת ומבלי יגיע כפים. ואחרי כי השב מוכרח תמיד להיות מתאמץ בעשיית הטוב נגד המונעים הפנימיים אשר בקרבו, לא ישוב גם מפני כל מונעים חיצונים אשר יעמדו לנגדו, תחת כי הצדיק אשר אין לו מונע פנימי המכלים בידו מעשות הטוב ואינו רגיל בעבור זה להתאמץ ולהתחזק נגד כל מונע, ע"כ מהר חיש יחדל לפעמים מעשות הטוב והתושיה בעמוד שטן ומונע חיצוני לנגדו במעשהו זה, ואם גם יחלש לפעמים כח השב עד שלא יוכל לעמוד עוד יותר נגד כל המונעים החיצונים, ולא יוכל לבצע מזמתו ומחשבתו הטובה לעשות הישר בעיני ה' בכל זאת התאמצותו והשתדלותו לבדה לעשות הטוב תחשב ג"כ לו לצדקה כמאחז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (ר"ל גם ההשתדלות לעשות הטוב אף אם לא תעצור כח לצאת אל הפועל.) תחשב לבעליה למעשה טוב, והנה בעבור כל הסבות האלה צדקו דחז"ל במאמר שהחל בו הרב ז"ל באמרם "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין עומדים שם", אפס כל זה רק במי ששב מאהב', ר"ל בעבור הכרתו את האמת ואהבתו את הטוב והמישרים אשר התעוררו בקרבו אחרי אשר הי' מלפנים שקוע ביון מצולת הסכלות והבערות ובמעמקי הרשע' כי הוא לבדו יתחזק ויתאמץ בכל מאמצי כחו ועוצם ידו להכריח טבעו, אל הטוב והישר באופן שגם כל עונותיו הראשונים בעצמם יחשבו עתה לו לצדק' יען כי לפי גודל רשעו הקדום ועוצם הרגלו עד עתה אך להרע, כן יגדל גם עתה טרחו ועמלו, לעמוד נגד טבעו ולהפוך לבו אל אהבת הצדק והמישרים, תחת כי היה מלפנים נוטה רק אל התאוה והחמדה, אשר ע"כ חדל להשכיל ולהטיב, וממנו אחז"ל בצדק "גדולה תשובה שאפי' זדונות נעשו לו כזכיות" אבל השב רק מיראת העונש ופחד הרע האחוז בעקב הרשע', הוא לא יתאמץ לעשות הטוב נגד כל המונעים אותו, כי אם יחדל מהרה רק מדאגה בדבר פן תדבקתהו הרעה בגלל עונו. ומראה בזה כי רק בשגגה ומבלי דעת חטא מלפנים, כי לו שם כבר בתחילה אל לבו, כי רק מרה תהי' לו באחרונה עקב אשר הרשיע, לא מטה מעולם אשורו מני דרך הישר' והנכוחה, וממנו אחז"ל רק "גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות" וזש"א ג"כ לבאר ההתנגדות הנראית בהשקפ' ראשונה בין שני מאמרים אלה "לא קשיא כאן מאהב' כאן מיראה". אפס כל זה הוא רק לפי דעת חכמי התורה אשר מצד אחד הם מודים ביקרת ומעלת נפש השלמים בבני אדם הטהור' בעצמותה מכל סיג וחלאה מוסרית, ומצד אחר מאמינים הם גם ביעודי התורה האלקית אשר על פיה ישולם שכר טוב לעושי הטוב, כי מזה נמשך בהכרח, כי לפי גודל טורח האדם ועמלו והתאמצותו נגד טבעו בעשותו הטוב ההוא. כן יגדל גם שכרו וגמולו, כמשאחז"ל "לפום צערא אגרא" וגדלה א"כ גם מעלת השב אשר רבת שבעה לה נפשו עמל ותלאה בעשותה את הטוב והישר ממעלת הצדיק אשר בשובה ונחת יעשהו מבלי טורח ויגיע כפים אבל לדעת הפילוסופים אשר לא יאמינו, כי ישים ה' איש פרטי לפעמים בתור במעל' המוסרית רק בעבור עשותו הטוב והישר וימלא בזה רצונו וחפצו ית' (יען כי לדעתם הנפסדה לא ישקיף ולא ירא ה' כלל על בני אדם בהשגח' פרטית כזאת, לרצות במעשיהם הטובים ולמאוס בדעותיהם, ולהשיב להם גמול טוב או רע עליהם כי אם יחשבו שהמעלה המוסרית והשלמות הנפשיית תהיינה לאדם למנה רק בהכרח טבעיי אם השלים נפשו תחילה כראוי בדעות ומדות ישרות כהכרח כל מסובב להיות אחרי שקדמה לו סבתו הראויה ) יהי' תמיד היתרון רק לאיש צדיק מנוער אשר נפשו טהורה מכל תאוה. ותשוקה רעה אשר בשם "מעולה" יקראהו החוקר, ולא לבעל תאות רעות הכובש בכל זאת את יצרו הרע, אשר בשם "כשר" יקרא אחרי שנפשו איננה טהורה מסיגי התאות, ובחבה טמונה חלאתה המוסרית כמו שיותן תמיד גם היתרון אל הכלי העשוי בתחלתו מזהב סגור ומזוקק שבעתים, ולא אל הכלי אשר רק אחרי העשותו יצטרכו להסיר בדיליו ולצרוף כבור סיגיו בעמל רב ויגיע כפים. והנה מכל האמור עד הנה נמשך, כי לפי דעת חכמי התורה נוכל לבחון מעשי בני אדם הטובים בבחינה כפולה, אם בבחינת עצמותם ומהות פעלם או בבחינת גודל העמל הטורח והתחבולה אשר היו הכרחיים לעושיהם למען הוציאם אל הפועל, כמו שבאר הרב ז"ל זאת במשל נחמד ונעים מאוד (עיין בפנים) ובזה מבאר הרב ז"ל גם שינוי דעות ר"ח ור' אבוהו במאמר שהחל בו, כי ר"ח בחן פעולות בני אדם הטובות בבחינת מהות פועליהם ע"כ נתן היתרון אל הצדיקים באמרו "אבל צדיקים עצמם" וכו' אבל ר"א בחן אותן בבחינת עצמותם, ובבחינת העמל והטורח המצטרך לפועלם בעשייתן, ע"כ אמר "במקום שבעלי תשובה וכו', אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד." מי הוא ואי זהו אשר ימצא את עצמו רחוק מבית כבודו ומקום חיותו ולא יחלץ חיש מהר ללכת אליו בהיות לאל ידו. מהמבואר כי בעל הגזירה הזאת הוא האדם לבדו וזה כי מיום שברא אלהים את העולם בכללו כאשר עלה בגזירת חכמתו והמשיך אליו מציאות ממציאותו וקיום מנצחייתו ושלמות משלמיותו כי על כן נאמר על כלו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א) משם נפצה כל חלוקת הנמצאות ומשם הבדלם להיות עליונים למעלה ותחתונים למטה ואמצעיים באמצע כל אחד לפי מעלתו הנאותה לו. והנה העליונים קבלו ג' עניני' אלו באופן יותר שלם ויותר קרוב אל מציאותם בו ית' מכל זולתם. והאמצעיי' קבלו אותם במדרגה למטה מהם. אמנם השפלים קבלום באופן ושיעור פחות מכלן למה שמציאותן מציאות היולאני אשר בעפר יסודם וקיומם ונצחיותם הוא לבד קיום במינם ותכלית שלמותם הוא הצורה ההוא המצואה בחומרם הנפסדת בהפסדם ואובדת באבדנם. וזהו לבדו ענין קירובם וריחוקם מבוראם כי כפי אשר ימצא אתם מזה השלימות יאמר עליהם שהם קרובים אליו ית' ולפי אשר יחסרו מהם יאמר שהם רחוקים ולזה נקראו תחתיים שניי' ושלישיים. ומהידוע כי טבע חלוקי שלשה מיני הנמצאות הללו להיות כל אחד מהם תמיד עומד על משמרתו ובלתי ממיר את מקומו לא למעלה ולא למטה כי העליוני' אין מטבעם לירד והאמצעיים אין מעניינם לא לרדת ולא לעלות. וכן התחתונים השפלים אין להם עוד ירידה למטה ממדרגתם ואין להם שום דרך לעלות ממנה כלל ולכן אין נדרוש ולבקש משום אחד מהם שיעתק ממקומו ויתנועע לקרב ריחוקו או למעט הבדלתו כי אין דרך לו להמיר המקום אשר נמצא בו לשום מקום זולתו. ברם איתי אינש על יבשתא אשר הוא מוצב ארצה עם הממשלה השלישית השפלה והרחוקה מכל שלמות וראשו מגיע אל זבול הממשלה היותר שלמה כאשר גזרה חכמת הבורא אשר יצר אותו עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת אלוה קדושה וטהורה לחבר בו שתי קצות היצירה ולחדש בחבורם ענין הבחירה שהוא סוד האדם ומהותו כמו שנתבאר במקומו אשר לו לבדו משפט הגזירה שהנחנוה ראשונה. כי אחר שמתחלת ענינו עיר פרא אדם יולד בטבע עצמו ובשרו הרי הוא כחרש את חרשי האדמה אשר כלם פגרים מתים ולא נותרה בהם נשמה ותכלית בריאתו הוא להחיות את עצמו בין הנמצאים החיים והקיימים היושבים במעלה ראשונה כי לזה נאמר אדם בצלמנו כדמותנו בתחילת היצירה והיה הרחוק בין שני המצבים גדול יתר מאד הנה לזה חוייב שיהיו לו מהלכים תמידים בם ירוץ בכל כחו מיום היותו לקרב ריחוקו להנצל מן המות אל מקום חיותו לא יתעצל בהליכתו ולא ייעף במרוצתו כי רב ממנו הדרך להגיע אל מחוז חפצו שם תמצא תשוקתו והיתה מנוחתו. זה דרכם של בני אדם השלמים אשר מעולם אנשי השם אם קודם מתן תורה האלהית ואם אחריו רצי כסוסים המהלך הזה איש נכחו לא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך רגליו. נאמר בחנוך ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה') העיד עליו הכתוב שהרגיש בעוצם ריחוקו מבואו אז נתעורר לזרז עצמו ללכת להתקרב אליו יום יום עד שנסתלק מבין הרחוקים ולא נמצא אתם כי לקח אותו אלהים בגשתו אליו. וכן נאמר בנח את האלהים התהלך נח (שם ו') וכן על האבות האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו וגו' (שם מ"ח) ולאברהם אבינו אמר התהלך לפני והיה תמים (שם י"ז) והוא היה הולך בכל מסעיו הלוך ונסוע להתקרב אל האלהים והוא הכין את הדרך הזה לפני בניו וכל זרעו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'. וכן נאמר ביעקב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (שם כ"ט) ויאמר אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וגו' ונקומה ונעלה בית אל (שם ל"ה) שכבר היה להם הדרך הזה דרך עלייה בלי ספק וכמו שנא' במשה על זרוזו לדרך ללכת בדרך הזה ומשה היה רעה וגו' וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורבה (שמות ג׳:א׳) ובסוף ומשה עלה אל האלהים (שם י"ט) כי לזה קרא אליו יי' מן ההר כמו שנתבאר שם. כל אלו נתפרסם ענינם בזירוזם בהליכה זו קודם מתן תורה כי על שדה איש עצל עברו ראו ולקחו מוסר הוא אבינו הראשון שנתעצל בדרך הזה מאד כמו שנראה ממנו בתחלת ענינו שנאמר וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג') כי האל יתעלה היה מתהלך אצלו והוא היה מתחבא. ואפשר כי על הדרך הזה נאמר וילך איש מבית לוי וגו' (שמות ב'). כי ודאי דרך אלהים מה שעשה על פי נבואת בתו ותולדותם תוכיח. ובמתן תורת האל ית' נתפרסם זה הדרך מאד כמו שאמר היועץ הנאמן והודעת להם את הדרך ילכו בה (שה י"ח) וכל התורה אקרי דרך כמו שאמר בה כמה פעמים והלכת בדרכיו. אחרי יי' אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳) וזה הענין לא מפי כל החכמים והנביאים. אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי' (תהילים קי״ט:א׳) דרכיה דרכי נועם וגו' (משלי ג׳:י״ז) וכמה יוכיח על זה הענין מעשה אליהו ז"ל בהעתקו ממסע למסע עד הלקחו אל האלהים (מלכים ב' ב') סוף דבר שמלאכה המיוחדת אל האדם הנלבב היא ההליכה המתמדת בדרך הזאת עד הגיעו אל מחוז חפצו למלוך בכל אות נפשו. האמנה כי לא רבים יחכמו לזרז עצמם ולהקל תנועתם ללכת בדרך הזה גם הולכי אורחותיו חדלו ואין שכר הליכה בידם ועל שתי הכתות אמר הנביא כי ישרים דרכי יי' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י״ד:י׳) כי הצדיק באמת הוא הולך בו ומתקרב לאלהיו אמנם הפושע הוא הנכשל בדרך ומתעכב בכשלונו ואינו זז ממקומו וכמו שאמר החכם אמר עצל שחל בדרך וגו' (משלי כ״ו:י״ג). ועל זה נאמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה כ"ז). ומה גם עתה בהיות רובי רובם מכוונים ברוע בחירתם לסור מני דרך ולנטות מני ארח משביתים ממגמת פניהם הקריבה אל קדוש ישראל כנזכר אבל פנו אליו עורף ולא פנים ובאותו מצב ממהרים תנועתם ומתאמצים במרוצתם עד שיתרחקו תכלית הריחוק כמו שאמר הנביא עליהם עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל וגו' (שם א') כי לא די שלא הלכו הדרך ההוא להתקרב אליו אלא שהפכו את עורפם והקלו תנועתם ליסוג אחור ממנו בכל מאמצי כחם. והנה באמת מסגולת שני הדרכים האלה להשכיר ולהעניש ההולכים בם איש לפי ענינו לא ימנע טוב מתמימי דרך ההולכים בתמים גם הדרך הרע נגמר רע ומר על ההולכים בו ומתעקשים במעגלותיו וכמו שאמר הכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעללו (ירמיהו ל״ב:י״ט) כי אורח צדיקים כאור נוגה נאמן לשלם שכר פעולתם ולהביאם אל מחוז חפצם ודרך רשעים כאפלה להביא אותם אל תכלית האבדון ואין אומר השב והוא מה שאמר הכתוב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תהילים א׳:ו׳). והכוונה כי דרך הצדיקים הוא באמת יודע את יי' ומביא ההולכים בו ' לדעת אותו ולקרבה אליו להדבק בו אמנם דרך רשעים תאבד מאליו ותפסק וישארו ההולכים בו אובדים ונדחים ממנו ית' לעולם לפי שמגמתם הוא הפכו כמו שאמרנו: When G'd created the universe, He created three levels of creatures. A) The totally abstract intelligent beings form the highest layer. B) All the bodies in outer space form the middle layer. C) The lowest layer of creatures, i.e. everything here on earth. All three layers of creations share certain basic phenomena. 1) They exist. 2) They endure. 3) They possess a degree of perfection. Naturally, the closer the creation is to its original Creator, the greater the measure of the aforementioned attributes such creations possess. We on earth on the other hand, having been fashioned out of dust, enjoy very little in the way of an enduring existence, our only claim to eternity being our continuity as a species. The degree of perfection that we do enjoy is also limited, due to the imperfect nature of the materials used in fashioning us. In spite of the best efforts of the finest craftsmen to improve, beautify and enhance whatever there is on this earth, their efforts only achieve an improvement in the external appearance vis a vis its natural state. Our basic position in the universe is not improved vis a vis the planets or the disembodied spirits. Any discussion of closeness to or distance from the Creator, can be meaningful only if one remains aware that our position in the universe will remain that of being the most remote from the Creator. Man, alone of all the creatures in the universe is found in two spheres. Physically, we undoubtedly belong to the third realm, whereas spiritually, we belong to the first realm. Man alone, thanks to being in possession of a free will, is able to anchor himself more and more firmly in the first realm, in direct ratio to his efforts to gain deeper insights. As a result, he will also improve his character, personality, and become closer to the inhabitants of the first realm. All this is possible in spite of the fact that man was last in the order of creation, and therefore furthest removed from the Essence of the Creator. "He blew a soul into man." (Genesis 2,7) By this act, the Creator established as close a relationship with man as exists between the creatures of the first realm and Himself. In this manner man became equal to both the first and the third realm of creation, simultaneously. Man alone, of all that has been created, is therefore motivated to escape death and oblivion, to seek the source of eternal life and cling to it with all his might. At least that is the path taken by man when he lives according to the wishes of his Creator. We find the expression halach, he walked, used in connection with most outstanding people, since their lives represented constant progress, movement towards a goal, an objective. "Enoch walked with the Lord." (Genesis 5,22) When one feels distant, one tries to come closer. Finally, when one has reached one's goal of closeness to G'd, we read "for the Lord took him." (ibid) Noach was a similarly motivated person. "Noach walked with G'd ." (Genesis 6,9) Of the ancestors, collectively, the Torah testifies "your forefathers walked in front of Me." (Genesis 48,15) Abraham is commanded by G'd: "walk in front of Me and become perfect," (Genesis 17,1) after he had already practiced walking for many years. Clearly, all this "walking" had been inspired by original man's (Adam) failure to move forward. In fact, when Adam heard the voice of the Lord "walking" in the garden, he "hid himself;" he did not even try to keep in step with G'd. (Genesis 3,8) When the Torah reports Amram marrying Yochebed, this is described by the words "a man from the house of Levi walked and married a daughter of Levi." (Exodus 2,1) The choice of the expression "walked" could symbolise that this act was a great movement forward in terms of the condition of the Jewish people at that time. Even Yitro appreciated the meaning of Torah when he said to Moses "you will inform them of the way they should walk." (Exodus The Torah asks us innumerable times to follow the footsteps of G'd, or to "walk" in its ways. (Torah) The prophet Elijah perhaps illustrates this quest of constant movement towards G'd, best. We always encounter him as being on the move, until finally, G'd takes him unto Him. Unfortunately, not many people appreciate their mission, and act in a way that facilitates such movement towards G'd. Even some people who have set out on the right way, get sidetracked. This is the meaning of the verse "the ways of the Lord are straight; the just walk along them, whereas the sinners will be tripped up by them." (Hoseah 14,10) There are obstacles on the path toward achieving closeness with G'd that only the righteous can overcome. (The author proves these points by more quotations)
והנה אחר ששלימות האדם ואמתת חיותו בלתי מושג כי אם בעשות חיל והחליף כח לרוץ אל המערכה אל קצה הדרך הזאת לראות באור פני מלך ועיננו רואות כל העם מקצה מדורות הראשונים והנה לא יוסיפו ללכת בדרך הזה עוד אדרבא הולכים אחורנית ופניהם נסוגי' מהחפץ יום יום וכל עוד שיתמידו בדרכה עוד יוסיפו סרה ורחוק מהחפץ האלהי המכוון ראשונה מה נאמר לאותה בושה ומה נדבר לאותה כלימה ומה נעשה להסיר חרפת הריחוק והנסיגה הזאת כי אם את אשר יעשון הולכי נתיבות עקלקלות אשר בפתיותם אוחזים דרכם הפך הפאה הנרצית להם כי כאשר נזדמן להם שיתישרו אל נכונה הם הופכים פניהם אל אחוריהם ובדרך ההוא אשר הלכו בה הם שבים ללכת והוא באמת סוד התשובה שאינה רק השבת החוטאים בדרך ההוא אשר הלכו בה הפך המגמה. האמנה כי כאשר הכינה חכמת הבורא יתעלה לאנשים הטועים מני דרך אופני הישרת בהם ישובו איש לדרכו הנאות לו כן הכין בחסדו אופנים ופנים מפנים שונים לפני העוזבים ארחות יושר בהם יתעוררו וישובו אל עקר הכוונה כל אחד לפי מה שהוא כי טוב וישר יי' על כן יורה חטאים בדרך. וזה כי יש אנשים זריזים ופקחים שנותנים תמיד לבם על דרכיהם וחושדין את עצמן בהם ומכוונים את פאת מגמתם ברוחות העולם או בזולת זה ומרגישים טעותם ושבים מעצמם אל הדרך הנכונה כמו כן יש אנשים נלבבים מרגישים בעצמם בסורם מהדרך הנכונה ויתעוררו אל התשובה והופכים פני מגמתם מאשר היו ראשונה כי ע"ז נאמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל יי' (ישעיהו נ״ה:ז׳). אם תשוב ישראל נאם יי' אלי תשוב (ירמיהו ג׳:ז׳) וזולתם מהכתובים והיא באמת המעולה שבתשובות ומזה אמר המשורר לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ (תלים י"ז) ירצה כי לפעולות שהאדם יחטא בהנה בדברי השם יתע' כלומר לעבור על דבריו כי לתקן עצמו בהם שמר ארחות הפריצות והפשע אשר הוא עובר בהם ומרשם אותם בלבו כדי לידע לשוב בדרך ההוא לתקן את אשר עוותו כמי שמרגיש שהוא טועה בדרך ומציב ציונין כדי לידע ולשוב בסוף וכדאמרי התם מחוי רב יהודה באותה אשה ובאותו מקום ובאותו פרק (יומא פ"ו:) כי עקר הבעל תשובה שיהא החוטא על כל פשעיו במקומן ושעתן ועושה אינו אותם. ויש מי שירגיש טעותו בדרך אשר הוא הולך אבל לא יספיק להתישר מעצמו אל הדרך הנכונה אמנם תולה הוא את עיניו אל הדרכים הסלולות והנתיבות המפורסמות אשר מגמתם אל הערים והמדינות הגדולות והולך בהם ויבטח בעוד שלא ידע לכוין את דרכו ממש וכן יש דרך שני לבעלי התשובה דומה לזה למטה מהראשון עליו אמר הכתוב כה אמר יי' עמדו על דרכי וראו ושאלו לנתיבות עולם אי זה דרך הטוב ולכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם ויאמרו לא נלך (ירמיהו ו׳:ט״ז) והכוונה אל הדרכים אשר שמו אותם אבירי הרועים אנשי השם אשר מעולם וכמו שאמר אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן וגו' (שיר השירים א׳:ח׳). לא שילך בענין הזה בדרכים הנכבשים לרבים כי ודאי הסכנה מצויה בהם וכמו שאמרה התינוקת לסטים כמותך כבשוה (עירובין נ"ג:) שהוא משל נכבד בכאן וכבר כתבנו ענין זה הסכנה בשער ס"ב: ויש מי שלא יספיק לישר את עצמו באחד משני הדרכים האלה והוא טורח לחזר אחרי עוברי דרכים או עובדי אדמה או הרועים אם קרובים ואם רחוקים לשאול מהם תוכן הדרך אשר צריך ללכת בה כמו כן הוכן דרך שלישי למטה מהראשונים בתשובה לאלו האנשים אשר אמרו לא נלך והוא אשר אמרו הנביא כה אמר יי' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר הן ישא איש וגו' (חגי ב׳:י״א-י״ב). והכוונה כי כאשר מעצמו לא ידע ולא יתישר אל הדרך הקודם שיתעורר לשאול דבר מפי הכהנים והנביאים אשר ידע כי הם ידעו דרך יי' ודבר אמת אתם ומפיהם יתישר בדרכו יותר ממה שיתישר על פי דרכם של ראשונים כמו שהיה הרצון בשאלה ההיא אשר צוה שיתישרו בה על ידי חגי הנביא. וגם כאשר לא ישים עובר אורח את לבו גם לזאת כבר הכין להם יתעלה הישרה מחוץ להם לגמרי במה שנתן רוח נדיבה בלב האנשים לעזוב רועה עדרו ואכר מחרשתו והלוך ויעזוב דרכו לישר האנשים כשמכירים בהם שהולכים בדרך לא טוב וכל שכן אם הם עלולים ליפול אל אחד הפחתים או למקום גדודי חיות או לסטים כי הם מתעצמים לקרוא אחריהם ולרמוז להם הדרך הישרה או להצילם מהסכנה כמו שיחוייב מטבע האהבה האנושית וכאשר כתב החכם בתחלת המאמר הח' מספר המדות וכנגדם ממש כאשר יסתר הדרך הקודם מעיני החטאים כי לא רצו לדרוש דרך יי' משפט אלהיהם הקים עליהם רועים על הדרכים וצופים על הנתיבות כמו שאמר ואתה ב"א צופה נתתיך לבית ישראל (יחזקאל ג׳:י״ז) וכל הפרשה ההיא וכן אמר ישעיהו ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו (ישעיהו ל׳:כ״א). קול קורא במדבר פנו דרך יי' קרא בגרון אל תחשך (שם נ"ח) וזולתם רבים. וגם כאשר לא תעמוד הישר' זאת להולכי דרכים אם מפני שלא שמעו לקול מורים או מפני שלא האמינו לדבריהם עדין לא ננעלה להם פתח ההצלה לגמרי וכבר יגיעו אל מקום הצער והנזק ויקבלו מקצת הרע המזומן שם ונפקחו עיניהם עליו לבלתי שוב בדרך ההוא עוד וכן לאשמת הפצר החוטאים ולרוב מרים כמ"ש עליהם והקימותי עליכם צפים לאמר הקשיבו לקול שופר ויאמרו לא נקשיב (ירמיהו ו׳:י״ז) ואע"פ שצעק ואמר החרשים שמעו והעורים הביטו לראות כמו פתן חרש שמו אזנם מאנו שמוע ולא אבו קחת מוסר אז הכין להם ייסורין ותלאות רבות כפי רשעת החוטאים אם מעט ואם הרבה באופן שישמעו על כרחם וישובו בטרם יספו בכל חטאתם והיא הפחותה שבכל דרכי התשובה שאינה אלא מחמת הדוחק כמו שכתבנו עליה בפירוש אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב (שם ג') בשער ל"ו. ועל זה אמר ישעיהו (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע וגו'. ואמר עד מתי יי' ויאמר עד אשר אם שאו ערים וגו' (שם). ראה איך הזכיר כמעט כל מיני התשובות אשר זכרנו או קרוב לענינם מאד וחתם ועוד בה עשירי' וגו' (שם). ירצה כי כאשר יהיה זה אע"פ שלא ישאר בם רק עשירית העם ישובו כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם מצד שזרע קדש מצבתה. והנה כמו שנתחלפו דרכי התשובה מצד חלופי בעליה על הדרך הנזכר כן יתחלפו דרכיה מצד חלופי החטאים אשר תהיה עליהם מצד מה שנתרחק הנפש מבוראה בקצתם יותר מקצתם אשר לפיהן צריך ההשתדלות יותר חזק להעביר כתמם להשיב הנפש אל מכונתה כמו שהורה רבי ישמעאל (יומא פ"ו.) באותם ארבעה חלוקי כפרה שזכר כמו שביארנו ענינו יפה בסדר י"ה שער ס"ג: Since man's purpose therefore cannot be achieved without valiant effort on his part, and we observe more people regressing rather than progressing, the Lord, in His infinite wisdom created the vehicle of repentance. This will give those who have erred along the way a chance to return to the proper path. Each group of people,- in accordance with their respective characteristics,- is given a chance to do repentance accordingly. The best kind of baal teshuvah, penitent sinner, is the person or group of persons who is constantly worried about having committed a sin, and who therefore repents instantly, as soon as he becomes aware of an error committed. Such people seek to prove their having repented by exposing themselves to circumstances similar to the ones in which they had previously failed. In this fashion they can prove the viability of their repentance. Another type of baal teshuvah is the sinner who is aware of errors committed, but who lacks a sense of urgency and needs to be prodded into active repentance. Such people call on the Priests and the Levites for guidance in order to find the way back to Hashem. Then there is the third group of sinners, who do not consider repentance until the consequences of their sins have caught up with them, and they have discovered that the path they had chosen for themselves was useless.
והנה אחר שכתבנו כל זה נתבאר שאין לאנשים תועי רוח ונלוזים במעגלותם שום תקוה כ"א בהפוך עיניהם ממגמתם הרעה ולהכין להם דרך אשר ייטב להם מכל אלה דרכי התשובה. אמנם כאשר תזדמן להם שום דרך מהם מה טוב חלקם ומה נעים גורלם כי לא די להם שהם נצולים ממכשולות הדרך הוא ומסכנתו אלא שגם הם נוטלים שכר ויעלו גם עלה אל המקום אשר לא עלו בו הצדיקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם וזה יחוייב מכמה פנים. האחד כי בבוא לפניו כל עבירה ועבירה שהיה רגיל בה בתעותו בדרך וככחו אז כחו עתה לעשותה והוא נלחם עם תאותו מלחמה קשה ועצומה עד רדתה כבר עשה מעשה חשוב וקיים מצות התשובה שהיא מצוה רבה הכתוב' בתורה ועל זה אמר ישב אדם וולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה (קידושין ל"ט:) כי ודאי מי שישב כבר קם לעשות ועמד וכבש וישב מעשות. וכמה הפליג להורות זה ישעיהו הנביא במה שאמר מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם ואמר הלך צדקות ודבר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמך בשחד אטם אזנו משמע דמים ועצם עיניו מראות ברע (ישעי' ל"ג) אמר שאם היות ששלמות האדם העצמי הוא בקום עשה כי בו קבעה התורה שכר במצותיה וגם החכם שם גדר האושר פועל הנפש כפי המעלה. ומזה הראוי לגור עם אלהיו ולהדבק בו עם שהוא אש אוכלה הוא אשר ילך צדקות וידבר מישרים עם כל זה כבר יזכה לפעמים בשב ואל תעשה וזה יהיה אשר קדם לו ההרגל או ההתחלה על המעשים הרעים ואחר ישב ויסירם מלבו ובפגעו בם יכבוש עצמו ויעזב' והוא מה שביאר בזכרו הענינים ההם אשר זכר שהוא מבואר שהמואס בבצע מעשקות כבר אהב וכן הנוער כפיו כבר דבק בידו מאומה וכן האוטם כבר פתח והעוצם כבר פקח. ומזה למדנו כוונת המשורר במזמור יי' מי יגור באהליך וגו' הולך תמים וגו'. ואחר כך לא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה וגו' כספו לא נתן בנשך וגו' (תהלים ט"ו). כי השלילות כלם הם המעשים החזקים בבעלי התשובה על הדרך שאמרנו ולזה לא אמר בסוף נזהר מאלה לא ימוט לעולם אלא עושה אלה שכיון שישב ולא עבר הרי הוא ודאי עשה מצוה ומעשה גמור וזה מה שיחייב שתצליח בידם הדרך הזאת אשר שבו בה ואם אחזוה בחצי ימיהם או באחריתם הצלחה שוה כמי שאחזוהו בה כל ימיהם אחר שהתעייה נחשבת להם להליכה ישרה. והשנית שהבעל תשובה אשר כזה ישיג מדרגות עצומות אצל המעשים אשר יעשה אותם מהמעלות המדותיות והמצות התוריות מה שלא ימצאו אצל הצדיקים הגמורים מה שלא יעלם וזה כי כמו שיש הפרש בין העושה בכוונה או בזולתה כן יש הבדל נכר וברור בין כוונה חלושה לכוונה חזקה ומהידוע כי העושה אי זה מעשה במקום שאין שם לא מוחה ולא מעכב כי הוא אינו צריך להתחזק במעשהו כנגד המונעים או המנגדים אבל יספיק שיעשה אותו בתום לבבו החזק הוא הרפה אמנם העושה במקום עוררים ומנגדים ודאי יתחזק במעוזו ויחם לבו בקרבו להתאמץ במעשהו ולהתקומם כנגד מעיקיו אשר זה מה שיחייב שיהיה הפועל ההוא בעוצם הכוונה וחוזק ההתעצמות וההמסר נפשו עליו וכל זה ממה שיפליג שלמות הפועל ומעשה תקפו כמו שאמר קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כ"א.) כי הקנאה היא התעוררות הלב לעשות דבר כנגד הזולת ולזה תעשה וגם תוכל וכמה תתרצה זה אצל מעשה העקידה כמו שכתבנו שם שער כ"א. והנה הבעל תשובה אי אפשר שיעשה המצוה או המעשה הטוב כי אם בחזקה וגבורת הלב למה שצריך להחלץ ולהתעורר כנגד המטריד והמוחה אשר גדל אתו בבית וכמו שאמרו מי מעכב שאור שבעיסה (ברכות י"ז.) ובקנאתו ואש עברתו בו יתחזק ויתאמץ לעשות אותו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו הפלא ופלא ממה שימצא עליו הצדיק הגמור מנעוריו עד שיעדיף עליו משלשה פנים. האחד כי מה שעשה אותו יהיה יותר שלם מצד מה שנעשה בעוצם לבו וטוהר נפשו וזכוכה בהמסרו עליו יותר מהצדיק כמו שאמרנו. והשני שהזירוז ההוא יוסיף וירבה מעשיו כי לא ידחה מפני עצלות ולא ישוב מפני כל מעיק ומונע כמו שיקרה לצדיק גם החסיד כשיחשיב לעשות מצוה וימנע משום מעכב לפי שלא קדם לו הזריזות וההתקוממות עליה. והשלישי כי אפי' מה שלא בא לידו מהמצוה או המעשה הטוב ראוי שיחשב לו כאלו עשה לפי שההתעצמות ההוא ישימהו עליהם בכח חזק והכנה עצומה קרובה אל המעשה וכגון זה אמר מחשבה עובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ'.) ועל זאת השתומם רבינו הקדוש עד שיצאת בת קול על ההוא בעל תשובה שאמר היום רבי פלוני מזומן לחיי העולם הבא ונאמר שם בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים ולא דיין לרשעים שמקבלין אותם בתשובה אלא שקורין להם רבי (ע"ז י"ז. ) וזה שלא די לבעלי תשובה שמצילים עצמם במה שעשו ממעשה התשובה בשעה קלה אלא שמחשבין להם הלימוד והמדע אשר לא למדוהו ולא ידעוהו כאלו השתדלו בו והגיעו עד תכליתו וזה לא היה רק מפני עוצם הכנתם אליו הגלויה לפניו יתברך וראוי שאותה כהיום יחשבה למעשה כמו שאמר לאברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת (בראשית כ״ב:י״ב) כי אע"פ שלא עשה נחשב כעשוי לפי התחזקו במעשה והתאמצו בו עד שכבר אמרו שאפרו של יצחק אבינו צבור לפניו יתעלה (ברכות ס"ב:) הנם שהבעל תשובה נחשב כעושה המצות תמיד על צד היותר נכון שאפשר מכל הצדדים אלא שיש בין הבעלי תשובה הבדל מהם שחוזרין בהם מפני יראת העונשים ויש מהם שחוזרים מצד טוב הכרתם בהפסד דרכם הרעה והתחרטם במה שהכעיסו בה לפני יוצרם ובושים ונכלמים מפניו ונהפך לבבם לשוב אליו בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם להדבק במלכם ולהיות עמו באהבה רבה שידעו שזולת זה הכל הבל כי באמת ענין הראשונים אינו שוה אל השניים במעלתם וכמו שנתבאר זה במסכת יומא (פ"ו:) אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך האי עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול איני והא אמר ריש לקיש גדולה תשובה שאפי' זדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חיו יחיה לא קשיא כאן מיראה כאן מאהבה. הנה שהשב מהיראה לא תספיק תשובתו רק להתחרט מעונותיו למה שישיגוהו הרעות בעונשם ודאי אם היה שם. אל לבו יראה זו מתחלה לא היה עושה והרי הוא בהם כעושה בלי דעת שלמה ולזה יחשבו אצלו כלם כשגגות להקל מהעונש. אמנם השב מאהבה שלמה הנה באמת ישיגוהו בדרך השבתו כל השלמיות ההן שזכרנו עד שבעבורם נחשבו לו העונות כזכיות ועליהם חיו יחיו מצד מה שיוסיף בהם אומץ וגבורה לעשות המזדמן לפניו והתעתדו לבלתי מזדמן באותו שיעור מלבד מה שנחשבו לו כל עונותיו בפגעו בהם זכיות חשובות כמצות שיש בה קום עשה כמו שזכרנו כי ודאי על כיוצא בזה אמר (שם פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך מקום שאין רשות לשום חכם צדיק וחסיד לגשת שם. ועתה ראה כי על פי כל הדברים האלה האמתיים צדקו מאד דברי רבי אבהו (ברכות ל"ד:) שזכרנו ראשונה במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שנאמר שלום שלום לרחוק וגומר שנתחבטו עליו רבים ורוב המפרשי' אומרי' כי ירבה שכרם ותגדל מעלתם על הצדיקים על כבשם את יצרם הרגיל בעבירות ומלחמות ה' הוא נלחם בכל יום כמו שאמר היכי דמי בעל תשובה כל שבא דבר עברה לידו פעם ראשונה ושנייה וניצל ממנה מחוי רב יהודה באותה אשה ובאותו מקום ובאותו פרק (יומא פ"ו:) כי בתרי זמני הויא חזקה שינצח במלחמתו תמיד והנה הוא אצלו נסיון עצמי תמידי וראוי לקבוע לו שכר עליו לפי גדלו וכמו שאמר לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) וכן אמרו כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב) האמנה כי סברא זו אינה מסכמת עם מה שנמצא בדברי הפילוסיף פרק א' וי"ב מהז' מספר המדות שאמר שם שהאיש הישר שאין לו תאות רעות הוא מעולה מהכשר אשר יש לו וכובש אותם ובפרק י"א מהראשון אמר והנה זה הנשמע לשכל בכשר אבל אולי יותר נשמע אליו בצדיק ובישר. והנה הרב המור' בפרק ששי מהקדמת אבות זכר זאת הסברא וקיים אותה ממאמר הכתוב נפש רשע אותה רע (משלי כ״א:ט״ו) ועוד נאמר שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און (שם) והקשה לו מאומרם ז"ל לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) ומאומרם כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב.) ועוד מאומרם חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר ובלבישת כלאים אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט) והנה הוא הסכים ביניהם בשחז"ל אינם מדברים רק בדברים האסורים מצד המצות השמעיות שאין השכל גוזר עליהם כי דברים כאלו אין על האיש השלם למאוס אותם ולהעזב מהם כי אם מפאת אזהרת הדת ויראת שמים ובאלו כל מה שתרבה התאווה אליהן יגדל השכר והראיה ממה שהזכירו בשר חזיר ובשר בחלב וכלאים ולא אמרו רצוח גנוב ונאוף ודומיהם. והנה הוא מבואר כי אחר שקבל דבריהם בכל מה שיפלו עליו התאוות הגופיות מהדברי' המגונים לפי השכל האנושי לומר שהאיש הישר משולל מהתאות ההן הוא מעולה מהכשר אשר ישנן לו וכובש אותם כ"ש שימאן במאמר הזה מזה הטעם לאמר שהאנשים אשר נוצחו מכל חטאת האדם אשר תעשנה מהרע והגנאי והדופי שיהיו גדולים במדרגתם מהצדיקים הגמורים אשר לא טעמו טעם חטא ואע"פ שלא הזכיר המאמר הזה לשם ולא הקשה ממנו אבל הזכירו והודה בו פרק שביעי מהלכות תשובה ואפשר שיעמידהו בעבירות השמעיות אלא שזה לא יספיק להעלותם אל אותה מדרגה לפי דרכו *שאם נודה וכו' ר"ל כי הרמב"ם פ"ו משמונה פרקיו כתב שרק המתאוה לפעולה אשר היא רעה גם עפ"י משפט השכל של כל אדם, כרצוח וגנוב ונאוף יגונה מאוד, ועליו אה"כ "נפש רשע אותה רע" אבל לא המתאוה לאכול רק מאכל אסור או לעשות דבר שמוזהר עליו רק עפ"י מצות התורה, והרב ז"ל חולק עליו בזה, ואומר שאף שמתחלת העיון נחשוב כן, שאין האדם חייב למאוס בדבר הנאסר רק בתורה אחרי שאינו מתנגד גם למשפט שכלו ותבונתו, בכל זאת אחרי שהוא מחוייב לשמוע בקול ה' ראוי הוא שתהי' גם עשיית כל דבר המתנגד רק למצות התורה נמאסת ומתועבת בעיניו כל כך כאלו הי' מתנגד גם למשפט שכלו ותבונתו, ואם כן איך נאמר שגם מצד עצמותו יהיה נבחר איש כזה אשר חצי ימיו או רובם עבר על מצות ה' אשר לא תעשינה כאלה מאיש צדיק אשר לא טעם טעם חטא מעולם? ועוד הרבה להשיב על דבריו (עיין בפנים). שאם נודה שבתחלת העיון אין טבע האיש השלם חייב למאוס הדברים שאסרה התור' מזה המין מ"מ אחר שאסרתם מי התיר לו לאהוב אותם ולהתאוות עליהם עד יעבור תורה ויפר חק למלא כריסו מהם חצי ימיו או רובם ולא עוד אלא שבבואו אל שערי התשובה יקשה עליו לפרוש מאכילת בשר החזיר השקץ והעכבר וזולתם מאשר שנא ה' ואין נפש רשע יתירה מזו אשר אהב את כל תועבת ה' אשר שנא ואיך יוכל לעמוד איש כזה במקום שאין רשות לעמוד הירא את ה' מנעוריו ולא מלא נפשו אותו לחטא באחת מהנה. גם לא ידעתי מאי קשיא ליה לרב מאומרם ז"ל כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו שיראה שדן אותם כאלו אמרו כל שיצרו גדול מחבירו הוא גדול ממנו הרי לא אמרו אלא שכל שלבו גדול צערו יותר גדול אצל הכבישה. וכבר פירשו קצת כי מה שכתב שבעלי תשובה עומדים במקום שאין הצדיקים גמורים יכולין לעמוד הוא משום גריעות הבעלי תשובה כאיש השנוא מכל שאינו בטוח לעמוד בהיכל המלך כי אם בפניו כי רבו המבקשים את נפשו והביאו ראיה ממנשה שנאמר ויעתר לו ה' (ד"ה ל"ג) קרי ביה ויחתר ואז"ל (סנהדרין ק"ג.) שעשה לו מחתרת ותמהתי מאלו המפרשים שא"כ באמת לא פליג ר' אבהו במאמר הזה למאמר ר' חייא דאמר אבל צדיקים עצמם עין לא ראתה ומאי קאמר ופליגא דר' אבהו והיה לו להשיב ההוא לגריעותא אתמר אלא שיראה שהם מפרשים המאמר בפ"ע מבלי דרוש מה למעלה ומה למטה כמו שנמצאו פירושים אחרים בלי השקפת ראיית הכתוב כתבנום ונמשכנו בדרכם בשער צ"ז: The Talmud in Kiddushin 39, says that if one sits still, does not commit a sin, this is equivalent to having performed a mitzvah, a commendable deed. What is meant is that if a person resists the lure of the aveyrah, the transgression, the struggle involved in resisting the temptation is the mitzvah. Isaiah 33,15, lists a number of accomplishments that consist of not doing certain things. Included are such things as refraining from accepting bribes, not oppressing the defenseless etc. Such people tower above their peers (verse 16) "they live in lofty places." This proves that one can attain a degree of perfection by simply refraining from perpetrating sinful acts one used to perpetrate. It is true, that under normal circumstances, the baal teshuvah enjoys three advantages over the perfectly righteous person. 1) His actions are more convincing, stemming as they do from an inner struggle. They are performed with deeper consciousness of their significance. 2) He acts with a greater sense of urgency, does not postpone taking action, since he is aware of the obstacles that had to be overcome to make him ready to perform the good deed. 3) Even those good deeds he has not yet performed due to lack of opportunity, are considered as good as having been performed. We are told in Kiddushin 40, that G'd gives credit for the good intention of performing the good deed, not only for the good deed itself. This means that there are occasions when the good intention alone is equal in value to the mitzvah had it been performed. The amazement expressed by Rabbi Yehudah Hanassi about this, was resolved by a Heavenly voice telling him that a baal teshuvah may earn the title "Rabbi" even posthumously. Abraham who had prepared Isaac for slaughter was also rewarded as if he had in fact carried out the deed. This is the meaning of G'd saying "now I know that you are G'd fearing; for you have not withheld your only son from Me." (Genesis 2,12) The Rabbis comment that Isaac's ashes had lain in front of G'd. (Berachot 62) It is the quality of the mitzvah which is so important when the baal teshuvah performs it. Vet there are basic distinctions in the motivation of penitence experienced by different baaley teshuvah. A sinner whose pentitence is based on fear of punishment, accomplishes through his penitence that his intentional sins are now considered as having been committed unintentionally, as having been merely errors, whereas a sinner who recognises the folly of his ways and desires true closeness to G'd, has all his erstwhile sins transformed into meritorious acts. (Resh Lakish, Yuma 86) When we read in Kiddushin 39, that a man sitting down not committing a sin is considered as having performed a mitzvah, this refers to the repentant sinner who previously would not have missed an opportunity to indulge in that transgression. "Sitting" must be considered as "sitting down again although he had already risen in order to commit that sin. Conquering his temptation is what makes this sitting down equivalent to performing a mitzvah. After listing a number of non events such as not lending money for interest, not taking bribes, not slandering, Psalm 15,4, concludes by stating "he who does these will never waver." We see that on occasion inaction can be the height of perfection. Philosophers who state that perfection attained at birth is superior to perfection attained after much effort spent on refinement, have a point; however, the Torah viewpoint is based on the concept of "the reward is in direct ratio to the effort expended and pain experienced in order to perform that particular mitzvah "G’d decides which effort deserves what degree of credit. This is what Rabi Abahu's statement is all about. He does not disagree with Rabbi Chiyah. The latter is concerned with one's distance from sin, whereas Rabbi Abahu is concerned with the effort expended in not succumbing. A parable may illustrate the point.
אמנם הנרא' אלי טוב וישר ביישוב אלו העניניה הוא כי דברי תורה לחוד ודברי פילוסופיא לחוד כי הנה באמת הפלוסופים לא יאמינו כי יש מעלה באנשים נתונה מאלוה ית' אל זה האיש הרמוז מפאת מעשיו אשר יעשה ברצון על פי מצותו יתעלה ולא שיקבע הוא יתעל' שכר עליה בשום פנים אבל יאמרו שהשלמות מגיע לכל איש בטבע כפי מה שישלים עצמו במדות ובמישכלות מבלי השקפת רצון האל יתעלה לזה כלל ולזה יחוייב להם שהמעיקים הטבעיים יחסרו מחק שלמות האדם בלי ספק ועכ"פ לא יעדיפו בטוב כי מה יועיל לאיש הכשר מה שטרח בכבישת יצרו יותר טוב הוא מי שלא הוצרך לזה אלא שהיה כבוש ועומד. משל אל כלי שהוא מזוקק מעצמו תמיד או שצריך זקוק במלאכה כבדה שידוע שאשר הוא שלמותו בטבעו הוא יותר קיים ויותר מעולה וכן אצלם הישר מעולם מהכובש כי הכובש נעשה טוב במלאכה והישר הוא בטבע:
אמנם חכמי התורה לא יכחישו בשלימות הישר מצד מעלת טבעו מעצמו אמנם יאמינו שמצד ייעודי התורה האלהית ושכר מצותיה חוייב לקבוע שכר רצוני לכל איש מהאנשים לפי טרחו ומשאו וצערו במעשה המצוה ההיא. הגע עצמך שאחד באת מצוה לידו ועשה ואחד הוציא עליה כמה טורח וכמה ממון היתכן שיהי' שכרן שוה מאת המצוה והגומל האמתי הנה באמת על זה אמר לפום צערא אגרא (אבות פ"ה). וזה טעם אל יאמר אדם אי אפשי וכו' אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כי מאחר שהניח שהש"י גזר עליו וצוה אותו לעשות כן חיייב שיגיע לו השכר בגמול המעשה לפי צערו וטרחו בלי ספק ומ"מ יש בחינות בדבר שבבחינת הענינים מצד עצמם הדעת הפילוסופי הוא הנכון כי מה טוב ומה נעים לפני אלהים אשר לא טעם טעם חטא מעולם או שטעם יותר מעט כי הוא אשר יזהיר כזוהר הרקיע אמנם בבחינת ייעוד השכר התוריי א"א שלא יושקף בו אל הטורח ואל הצער אשר יסבול העושה במעשה המצוה או בסורו מהעבירה כמו שאמרנו. והבדל ההשגות בחילוף השכר בשתי הבחינות הוא גלוי וידוע לפני יודע תעלומות המדרגות העליונות האלהיות. ונראה שבבחינות האלו בא המחלוקת בין ר' חייא ובין רבי אבהו כי הנה רבי חייא הקדים במעלה הרחוק בעבירה אל הקרוב אליה בבחינת עצמו ולזה אמר אבל צדיקים עצמם עין לא ראתה אלהים זולתך ואליו נמשך הרב המורה במה שכתב באלו הענינים כמו שאמרנו. אמנם ר' אבהו דבר מצד מה שהוא מפאת ייעודי התורה ומצותיה אשר באמת יש לדון גם כפי הטורח והצער. וזהו טעם ופליגא דר' אבהו כלומר שדברו בזה בבחינות מתחלפות ובענינים חלוקים והוא מה שקיים הרב בהלכות תשובה כנזכר וכבר נתישב הדבר לפי הפירוש אשר זכרנו בזה המאמר. אמנם לפי מה שאמרנו ראשונה הנה אין בין המאמרים האלו הפך וסתירה כלל כי הבעל תשובה שדברנו עליו אינו הכשר שדבר בו הפילוסוף אבל הוא החוטא שחזר להיות צדיק וישר ואיש כזה ראוי לשבח מאד לא מצד מה שחטא בימי חרפו ולא מצד מה שהוא עושה מהיושר בתאוות רעות אבל מצד מעשיו השלמות מכל הצדדים שזכרנו ואם בתשבותו הרמתה על כל חטא ופשע מחטאיו הראשונים כי על כן חשבום חז"ל לזכיות ואם בשמעשיו יותר חזקים ומעולים ואם במה שחוייב שיהיו יותר מרובים ואם מצד קירוב הכנתו לעשות מה שלא בא לידו שראוי שיצורף למעשה הכל כמו שנתבאר. ולהמלצת זה הענין הנכבד מכל צדדיו נזכור מה שנמצא בדברי הראשונים דבר שעם שכוונוהו לד"א ארחיבהו ואכריע אותו להיותו משל נכבד לזה הענין שהיינו עליו. אמרו כי מלך אחד הטיל על שני אומנין ציור קירות היכלו והמה קבלו עליהם וחייבו ראשם לגמור מלאכתם ליום נועד וחלקו מלאכתם לחצאין זה נוטל שתי קירות סמוכות וזה נטל שתים כנגדן והנה האחד היה איש מהיר במלאכתו נזדרז אל המלאכה וכלה אותה טרם המועד אשר יעדו. והשני היה מתעצל טומן יד הולך ושובת עד כי אפסו לו הימים עד בלתי השאיר לו תשע או עשור. ויהי בראותו כי כלאה לו הרעה מאת המלך חרד בלבו חרדה גדולה וצעק על חרפתו וכלימתו צעקה גדולה כי ראה חבירו יוצא בשם ותהלה כשם הגדולים והוא יהיה לקללה ולשנינה כאחד הנבלים ובחזקתו ותעצומו בבכיתו וצערו צלל בעומק רעיוניו ועלתה במחשבתו משיחה נפלאה מסוגלת לצחצח ולזכך האבנים עד שיהיו מזוככים ונמרקים כעין נחשת קלל וימהר לעשות אותה ויקח את המסך ויפרוש בבית מזוית לזוית להבדיל בין מלאכתו למלאכת חבירו וטח שתי קירותיו בטיח האמונות טיחה זכה ונקיה יותר נאותה לפי המלאכה ואח"כ שפשף אותם היטב וימשח אותם בשמן המשחה עד אשר היו כמראות של זכוכית המקבלות המראות קבול נאות וחזק. ויהי היום ויבא המלך אל היכלו לראות מלאכת עבודתו ויבאו עמו כל גדולי מלכותו וימצאו שתי הקירות אשר עשה האומן הראשון מעשה מפואר כל מלאכת חרש וחושב וירא והנה טוב מאד וישמח המלך עליו וצוה לתת לו שכר משלם. וישאל גם את השני לאמר מה מלאכתך ויאמר יבא אדוני המלך מעבר הוילון וביתה ויעבור וירא והנה שתי הקירות חלקות ומצוחצחות מבלי שום ציור ופתוח ויכעס עליו המלך לאמר מה עשית וימהר האומן טרם תעלה חמת המלך ויסר את המסך המבדיל בין שתי המלאכות והנה כל הפתוחים והציורים אשר עשה חבירו בשנתים ימים או שלש כלם נתחקו כמו רגע בצחצוח הקירות אשר תיקן באופן נפלא מהיופי והנעימות שאין הפה יכולה לדבר מלבד מה שהוכנו לקבל כל שאר הצורות והפתוחים אשר ישימו לפניהם מזולת פתוחי הקירות אשר כנגד' ממה שנמצאי' פה היום ומאשר יבואו אחרי כן ויוסיף המלך שמחה גדולה במלאכת הזאת האחרונה מבראשונה וכל אשר עמו נפלאו מאד מהמראה ויאהב המלך את האומן ויוסף את שכרו ויכבדהו וינשאהו מן הראשון. והנה המשל הזה יצייר יפה כל מה שאמרנו כי עם היות שהמלאכה הראשונה היא יותר שלמה בבחינת עצמיותה הנה השנית נתפארה עליה בתחבולת המלאכה עד שכל אחד ממנה היא טובה מחברתה בבחינת מה. ויהיה שכר הראשון כאומן שלם אמנם השני יהיה כממציא ומתחבל. יראו בו השלשה ענינים שאמרנו האחד שהציורים ההם היו יותר דקים וזכים מאשר כנגדם. והשני במה שנראו עוד בהם הצורות הנצבות שם זולתם. והג' במה שיש מהם כח לקבל כל מה שאינו פה היום מהענינים כשיביאום שם. ועל כל זה ישובח האומן ההוא מחבירו מלבד מה שאמרנו ראשונה מהיותו מקבל שכר עותתו כי ג"כ יצדק בזה האומן שהוא מקבל שכר על עצלתו יות' מעל עבודתו. והכל עולה כהוגן והדין דין אמת מבלי פקפוק וערעור ואולי כי בהשקפת זאת לא ערער עלי והרב המורה מזה המאמר כלל. והנה אחר שהשב בתשובה לא ימלט אם שישוב מיראה או מאהבה והראשון הוא פחות מצדיק והשני הוא טוב מצדיק לזה לא נמצא לרז"ל מאמר שישוו אותו לצדיק אבל חשבו חטאיו אם לשגגות ואם לזכיות וכבר נתבאר ויפה המאמרים שזכרנו בתחלה עם מה שהיתה כוונתינו בענין התשובה וסודה: A king commissioned two artists to decorate the walls of his throne room, setting a time limit for completion of the task. The first artist, true to his reputation, set to work immediately and completed beautiful murals in good time. The second artist allowed most of the allotted time to elapse without even commencing the work on his side of the throne room. When he finally realised that time was running out on him, and that he could not hope to match his colleague, he decided to polish and silver the walls he had been commissioned to paint so that they would reflect the images portrayed on the walls that his colleague had decorated. He hung a curtain across the room, and when the king inspected the work of the first artist he was favourably impressed and profuse in his praise. When the second artist took the king to inspect his handiwork,- the curtain still dividing the two halves of the room,- the king became noticeably angry, failing to be impressed by polished blank walls. Thereupon the artist removed the curtain, and suddenly those two walls were filled with the perfect reflection of the murals of the first artist. The king rewarded the second artist even more handsomely, having been impressed by that artist's genius and the circumstances that occasioned it. This illustrates that although the work of the first artist was undoubtedly the superior accomplishment from the standpoint of originality, the latter had required the greater effort in order to achieve a similar image. The king realised that only careful groundwork had enabled the second artist to project a major mural on to his walls instantly. The reward paid him was in recognition of his inventiveness as well as his effort to compensate for his former laxity.
*ועתה, תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי לפי מה שנתבאר עד הנה יש שלשה גבולים לאדם בבחינתו המוסרית . הא' הוא הגבול והמצב הראשון אשר בו נוצר האדם מיד הי"ת להיות עצם מורכב מגוף גשמיי ונשמה רוחנית, אשר בעבור זה הוא קרוב בבחינה מה אל העולם העליון ובבחינה אחרת רחוק ממנו וקרוב יותר אל העולם התחתון, והגבול השני הוא כאשר יסוג האדם לפעמים לאחור מאחרי ה' להתקרב תמיד יותר ויותר אל מדרגת הבהמ' המשתוקקת תמיד רק למלאות צרכיה הגופניים, והגבול השלישי הוא שכאשר יעזוב אח"כ את דרכו הרעה הזאת וישוב שנית אל אלהיו, ובשלשה מעמדים אלה היה אדה"ר, כי ביום הבראו וזמן מה אחרי כן, היה במעמד הטבעיי כאשר יורה עליו מאה"כ "ויניחהו ה' בגן עדן לעבדה ולשמרה" וכו' ואח"כ חטא והיה במעמד הנסיגה לאחור מדרך המוסר והמישרים, עד שהוצרך להתחבא הוא ואשתו מקול ה' המתהלך בגן כי קול השופט אשר בקרבו קרא אליו מקירות לבו לאמר "לא נאוה לך הכבוד להראות עוד את פני ה' אלהיך אחרי כי כבד עון הנך" וכאשר שב אח"כ אל הי"ת כמו שקבלו חז"ל היה במעמד וגבול השלישי, והיה בכל זה גם אות וסימן לכל יוצאי חלציו הבאים אחריו, כי כל בני אדם גם יחד הם מנעוריהם תמיד במעמד הטבעיי נקיי עון וחפי פשע, וכאשר יגדלו ותרבה תשוקתם החמרית וכלי תאותם הגופנית יהמו יחמרו בקרבם יחלו לפעמים לסור מני אורח הישרה ועומדים בגבול השני, וכאשר יחלו לבוא בימים, וחום טבעם ודמם יתקרר בתוכם וכח שכלם הולך וחזק וישובו אח"כ עוד שנית אל ה' הם במעמד והגבול השלישי, ומה שהוא תמיד בכל הדורות בבחינת כל אדם פרטיי יעד משה לישראל בפרשתנו שיהיה כן גם בבחינתם הכללית, כי תחילה אמר להורות על הגבול והמעמד הראשון, כי בימיו היתה האומה הישראלית עוד שלימה ותמימה בבחינת כל חלקי חברתם והיו דומים בזה לגוף אחד שלם בכל איבריו, כי כמו שאם יהיה האדם הפרטיי בריא ושלם כראוי בבחינת גופו ונפשו, צריך להיות בו תחילה הראש שהוא מושב המוח והשכל בריא, וצריך להיות בידו שבט מישור לכלכל כל דבריו ופעולותיו בצדק ובמשפט, גם צריך להיות בו מדת ההסתפקות, ונתינת מתג ורסן לכל תשוקותיו הגופניות, וכח הגבורה הכובש בחזקה כל תאוה וכל תשוקה חמרית אשר תחפוץ לעבור החוק והגבול הראוי, כן אם תהיה החברה האנושית בכללה במעמד השלימות, צריכים להיות בה ראשים בעלי חכמה ודעת יותר מכל זולתם המורים את העם ללכת בדרך המוסר והמישרים, ושופטים אשר בידם שבט מישור להנהיג את העם כלו בצדק ובמשפט, באופן שיגיע לכל אחד ואחד מהם מה שמגיע לו מבלי אשר יעשה איש עול וחמס לרעהו, גם צריך להיות ביניהם זקנים אשר בעבור קור דמם וטבעם וכבישת יצרם לבלתי הרוס גדר השיווי והראוי בכל הנאותיהם הגופניות, יהיו לאות ולמופת גם אל הצעירים בעם, כי מהם יראו וכן יעשו לתת גם הם מתג ורסן לכל תשוקותיהם החמריות, [אשר ע"כ יסד הי"ת בחכמתו ג"כ שיהיו בכל הדורות ובכל המקומות עלי ארץ בני החברה האנושית נחלקים לשתי מחלקות, מחצה זקנים ומחצה צעירים לימים, ולעולם לא תמצא אף עיר אחת קטנה אשר לא יהיו בה זקנים וישישים, למען יהיו הזקנים תמיד לנס ולמופת אל אחיהם הצעירים בהיישרת מידותיהם ותכונותיהם הנפשיות,] גם צריך להיות בתוכה אנשי חיל וגבורים אשר הם שוטרי העם להכריח בכחם ועוצם ידיהם את כל מי שיחפוץ בכל זאת לפרוץ גדר המוסר והמישרים, ולבלע ברשעתו את הצדיק החלש ממנו וכל אלה היו בימי משה בקרב ישראל, וזש"א "אתם נצבים וכו' ראשיכם, שבטיכם (ר"ל שופטיכם בעלי השבט) זקניכם ושוטריכם" ואח"כ נעתק אל הגבול השני באמרו כי ירא הוא הוא שיש בהם כבר עתה שורש פורה ראש ולענה, אשר באחרית הימים יוכל לסבב אותם שיסורו מדי הדרך הישרה, ליסוג אחור מאחרי ה', ואז יענישם על עונם ויגלם מארצם להשליכם אל ארץ אחרת במאה"כ פן יש בכם וכו' ואמר הדור האחרון וכו', ואח"כ הבטיחם שבאחרית הימים ישובו עוד שנית אל ה' בצר להם ויהיו אז במעמד וגבול השלישי במאה"כ ובקשתם משם את ה' אלקיך וכו'. ועתה נבא לבאר כוונתינו מתוך הפרשה כי הנה ראינו ששם משה אדוננו בה שלש גבולים מגבילים כל עניניה. האחד גבול ההתיצבות והעמידה במקום הראוי לפי התחלת האדם כמו שאמר באבינו הראשון ויקח יי' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ויצו ה' אלהים על האדם (בראשית ב׳:ט״ו-ט״ז). והגבול השני הוא נסיגה וההרחקה אשר על הרוב בטבעו לעשות כמו שנמשך כן אל האדם לעטיו של נחש וחוה אשר מחמתו נתחבאו שניהם ונתרחק הרחקה עצומה. והגבול השלישי הוא ענין ההתעוררות אל החזרה והתשובה מהדרך הרע ההוא כמו שנתיסר מפי חז"ל (עירובין י"ח:) שעשה תשובה אמרו אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זירוזין של תאנים מאה ושלשי' שנה. והיה שלשה מיני תשובות כנגד מה שיחסו חטאו אל הגפן ואל החטה ואל התאנה כמו שכתבנו שם במקומו. אמנם הענין הראשון הוא מה שכוונו באומרו אתם נצבים היום כלכם לפני יי' אלהיכם וגו'. כלומר הרי אני מעמידכם היום הזה לפניו יתע' במצב ההוא שהייתם ביום שנבראתם אינכם רחוקים ממנו אבל אתם צריכי' להזדרז להתקרב אליו כפי הריחוק הטבעי שביניכם לבין אלהיכם כמו שזכרנו ראשונה והרי אתם נמצאים על אופני התקון האנושי הראוי לכם כמו שנברא האדם שלם בצביונו ובקומתו עד שיהיה שלמות כללכם פונה ונגמר בכל חלקיו כשלמות האיש בכל איבריו וכחותיו וזה בהיות לכם ראשי' שבטים זקנים ושוטרים כי זהו מה שישלים הכללות הישראלי המיוחד כמו שמציאות מעלותיהם בכל איש ישלים אישיותו. הראשון מעלת ההשכל והמדע אשר בה יצליח האדם וישכיל בדרכיו כי בלא דעת נפש לא טוב ועליה אמר ראשיכ' כי המוח הוא בראש וזקן שקנה חכמ' הוא הראש. והשני הוא ההצדק במעשים לכלכל דבריו במשקולת המשפט ולא איך שיזדמנו כי על כן אמר שבטיכם כי שבט הצדק והמשפט הוא שבט מישור ביד כל איש. הג' הוא ההסתפקות שהוא רסן התאוות הבשריות שחטאו בהם רבים מהגדולים ועליה אמר זקניכם כי הזקנים באמת הם המסתפקים על הרוב באונם או ברצון. הד' מעלת הגבורה אשר בכח המתעורר עומד על מדותיו ולבלתי צאת מהשווי כי יבער כמעט אש הכעס הקנאה והנקמה וכיוצא כי הבא לכללם בא לכלל טעות ואע"פ שיהיה שלם ביתר המעלות ועליה אמר שוטריכם כי השוטר הוא הכופה את החוטאים להעמיד אותם על גבולם. ואמר כל איש ישראל שבבחינת כללות זה ראוי שיקראו כלם איש אחד כי כל הכחות והמעלות הללו ביום הבראם בו כוננו להשלמת אישיותו. ואמר טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך וגו' לרמוז אל שאר חלקי העם שהם במדרגת שאר הכחות השפלות והמשרתות אשר בהם ישתלם האישיות שאמרנו ואמר שכלם בדעתם ובצביונן היו נצבים היום לפני יי' מעותדים ומזומני' לנסוע וללכת בדרך הישרה שאמרנו אשר התהלכו בה האבות הקדושי' לקרבם אליו ולדבקה בו והוא מה שפירש באומרו לעברך בברית יי' אלהיך וגו' למען הקים וגו'. כי התורה והמצות הם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון למען הקים אותם לו לעם והוא יהיה להם לאלהים והוא ענין הקרבה והדבקות אשר בסוף הדרך ההוא. ואמר לא אתכם לבדכם וגו'. כי את אשר ישנו פה וגו'. לומר שההכנה הזאת והשלמיו' אשר נמצאו אתם לא אתם לבדם הוא נמצא כי אם להם ולבני בניהם עד עולם וכבר דברנו בעצם הענין הזה בשער הקודם: In our Parshah, Moses presents a threefold picture of the moral platform of the Jewish people, parallel to what emerged at creation. Then we had three stages. 1) Adam as he had been in Eden before the sin. 2) Adam after the sin, when he hid from G'd, having absorbed sin into his system. 3) Adam's quest for forgiveness for 130 years after having heard the penalty that had been decreed. Our Parshah begins at that point. "You are standing today upright in the presence of the Lord your G'd.” Just as Adam had stood upright in Paradise, so the Jewish people had their hour of being able to stand upright before the Lord. All man had to do at that time was to bridge the natural gap between him and G'd, since he did contain matter that came from that part of creation most remote from the pure Spirit. However, when under the guidance of "your elders, your judges, your tribal heads," the attainment of closeness to G'd would seem assured. The message is that leadership can accomplish for the nation, what virtues accomplish for the individual in this context. In this context, the word "head" refers to the intellectual leadership; "elders" refers to leadership by those who no longer allow their yetzer hara, evil urge to dominate them. "Police" refers to the ability to retain one's composure even when under provocation. (The task of the police is to maintain discipline) Moses goes on to say "every Jewish man". He means that anyone who is guided by the four principles we have listed, qualifies for the title "a Jewish man." There were also present all those that had not yet matured, i.e. "your children, your wives, your strangers;" the latter are on the threshold of attaining their perfection and are all "marching" along with the covenant of G'd. (Deut 29, 9-11)
ואחר שדבר במה שהיה מענין הגבול הראשון ומהויתם על ההתחלה הנאותה לשעה ההיא נעתק למה שהיה ירא וחרד עליהם מהשתבשות הדרך ומהלוכם בו לאחור ולא לפני' עד שתהיה הליכתם בו לרחקם מעליו תמיד ואמר כי אתם ידעתם וגו'. פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט וגו'. ללכת אחרי וגו'. אמר כי לסבת מה שהכירו והרגישו מתועבות הגוי' ההם שמא ימצאו בהם יחיד או יחידים רבים אשר יחזיקו בדרך ההפכית לדרך יי' אשר אמרנו ראשונה כי ההולך אחרי ע"א הוא הפונה אלי עורף ולא פנים שנאמר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני כי פנו אלי ערף ולא פנים (ירמיהו ב׳:כ״ז) וכבר נתבאר זה הפסוק בפרשת מסעי וסגולת הדרך הזה היא כי כל עוד שיתנועע בה יוסיף סרה וריחוק ממנו יתע' והנה היה זה הבליעל הנסוג לאחור כשמעו את דברי האלה היוצאת מפי התורה גוזר על עצמו ברית שלום מהטעם שכתבנו בשער הקודם ותהיה אמירתו זאת סבה להוסיף ולחבר רוע דרכו אשר ילך בה בנפש שבעה מהמוסר והמדע אחרי הודיעו אותו את כל אלה עם מה שהיה פושע בה בתחלה כשהיתה נפשו צמאה ממנה ולזה לא יאבה יי' סלוח לו כי אז וגו' והבדילו וגו' ואמר הדור האחרון עד וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. לומר שיוליכם השם את פועלי האון על פי דרכם כי כמו שרחקו מעליו ככה ירחיקם מארצם ומכל מאוייהם. והכוונה באומרו אלהים לא ידעום ולא חלק להם שאותו אלוה לא ידעם להטיבם בדבר ולא חלק להם אפילו אותו חליקות שקבלו עובדיהם מהם שנאמר אשר חלק יי' אלהיך אתם לכל העמים (דברי' ד') כי הש"י הוא העושה ולא הם וכלפי מ"ש למעלה למען ספות הרוה את הצמאה לפי זה הדרך אמר הנסתרות ליי' אלהינו וגו'. שירצה השגיאות והנסתרות ממנו ליי' אלהינו הרחמים והסליחות כי לא יעניש עליהם אמנם הנגלות לנו אחרי הודיע אלהים אותנו לעשות את כל דברי התורה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ליתן את הדין עליהם וכאשר תשיג לחוטאים התלאה הכתובה בספר הזה מפי עליון לא תצא. אמנם אחר שזכר אופן הפכם אל הדרך והגיעם אל תכלית הריחוק בו סדר למולו תקון התשובה הנאותה לו על הדרך שסדרנוה בהקדמה והיא התשובה הכוללת אל הכלל כמו שהנסיגה גם היא הגיעה אל הכלל ואמר והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וגו' ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו. ירצה כאשר יגיעך תכלית הריחוק מעל יי' אלהיך אשר מחמתו נתרחקת גם כן מעל אדמתך ונטל ממך כל טובותיך הנה יהיה התקון לך מה שאמרנו למעלה שהוא תקון הולכי דרכים בתעותם ללכת הפך המגמה חזרת פניהם לאחוריהם ממש עם התמדת ההליכה כי היא עצמה סוד התשובה. ולזה והשבות אל לבבך כי סבת ריחוקך לא היה רק במה שפנית עורף אל אלהיך ובמצב ההוא הרבית נסיעותיך יום יום עד הגיעך אל תכלית הרוחק ממנו ושהעצה היעוצה לישועתך שתחזור בך ושבת פניך אל יי' אלהיך ושמעת בקולו אשר יקרא אליך ותתמיד ההליכה אל קול קריאתו הלוך וקרב עד שתגיע עדיו והנה כשיסור הריחוק מבינך לבינו יסור גם כן הפיזור אשר בין קצתכם לקצתכם גם ריחוקכם מארצכם כמו שאמר ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך שם יקבצך וגו'. אם יהיה נדחך וגו' והביאך יי' אלהיך אל הארץ וגומר ומל יי' אלהיך וגו'. וזה ענין מעולה מאד מכוונת התשובה וסודה על הדרך שזכרנו ראשונה. האמנה כי בהשלמת התשובה ואופן ההגעה אל תכליתה אמר ענין נכבד מאד זכרו הפילוסוף בהשלמת המעשים האלו והדומים להם אמר בפ"ב מהמאמר הב' מספר המדות *ולא יהיה וכו' להבין דבריו אלה עיין ביאורי למעלה שמות ק"ל ע"ב ופה אוסיף רק לבאר דברי החוקר אלה בעצמם אשר הם קשי ההבנה מאוד שרצה בהם רק לאמר שלא יחשוב איש שיהיו התולדות לבד ר"ל שיהיה הכל תלוי רק בטבע ובתולדות איש, החכם יהיה ובעל מידות טובות או הכל ובעל תכונות רעות ? כי הדבר אינו כן, כי אם גם ע"י פעולות האדם והרגלו במעשים ידועים טובים או רעים תולדנה בקרבו נטיות טבעיות טובות או רעות. ולא יהיו התולדות לבד והתוספות וההפסדים מהם עצמם ומסבתם אבל הפעולות עצמם יהיו מהם כי כן יהיו בדברים יותר מפורסמים כמו בחוזק הגוף כי הוא נעשה מלקיחת מזון רב ומסבול יגיעות רבות והחזק יוכל לעשות זה יותר כן במעלות כו'. יאמר כי האיש נכאה הלבב והחלוש מאד שכל אוכל תתעב נפשו אם יעזוב למה שימשך מחולשתו ותיעוב מאכלו הנה הוא מהרה ימות אמנם העצה הנכונה לו שיתחזק ויתאמץ כפי הכח בהתחלת הטיול ומעט מעט מההתעמלות לפי שההתעמלות המעטי הזה יביאהו לידי קצת תאוה ורצון אל לקיחת המזון או להמעיט התיעוב ומעט המזון שיקח יכינהו הכנה מה אל ההתעמלות יותר ממה שהיה בראשונה וההתעמלות ההוא השני שיש לו קצת חוזק מהראשון יחזקהו אל לקיחת המזון יותר ולקיחת המזון יותר יוסיף כח אל ההתעמלות וכן ילך הדבר בסבוב הוספת הטוב ועל זה האופן יהיו המעשים סבה לעצמם בקניני המעלות כמו שכתבנו זה הדרוש הנכבד אצל נעשה ונשמע בשער מ"ז דרוש משם וכן הענין עצמו אצל כל דבר כבד העשיה וקשה ההתחלה. *וע"ז הדרך וכו' ר"ל כי אחרי שאמרנו שעשיית הטוב תחילה במדרגה עוד יותר פחותה, תרגיל את האדם בו לאט לאט עד שתקנה לו הכשרון והנטיה הטבעית לעשותו אח"כ גם במדרגה עוד יותר מעולה, הלוא נמשך כי מזה יש גם ב' מיני עשיית הטוב אשר גם בשם "דרישת ה'" תקרא, הא' אשר בה יחל האדם בהיות עוד טבעו בלתי נוטה אליה ורק הוא בעצמו ובבחירתו החפשית מכריח אותו לזה, וממנה אמר הכ' פה "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת" ר"ל שכאשר תשתדל בעצמך להתקרב אל הי"ת במעשיך הטובים ימצא לך, ויעזור אותך להפיק רצונך הטוב הזה, והב' היא עשיית הטוב בתכלית השלימות אשר תהיה ביכולת האדם רק אחרי שהרגיל כבר עצמו תחילה בפעולות טובות פחותות הערך בבחינה מה, והתקרב בזה אל הי"ת אשר יקנה לו על ידן אח"כ גם הקנין והתכונה הנפשית להטיב דרכו עוד יותר, וממנה אמר הנביא, דרשו ה' בהמצאו" וכו' ר"ל דרשו אותו בעשיית הטוב בתכלית השלימות, אחרי שכבר נמצא לכם להיטיב תכונתכם הנפשיית עד שנוטה כבר טבעכם מעצמו אל הטוב והמישרים (ועיין מזה גם ביאורי למעלה במדבר דף פ"א ע"א בסופו שער ע"ד,) וברעיון זה מבאר הרב ז"ל עוד כמה פסוקים (עיין בפנים,), ועל זה הדרך יובן מאמר ישעיהו שיראה מתחלה שהוא סותר גזרות משה רבינו ע"ה כי הנה משה אמר ובקשתם משם את יי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד') שיראה שהדרישה תחוייב שתקדם למציאה והנה ישעיהו אמר דרשו יי' בהמצאו (ישעיה נ"ה) שסדר הדרישה אחר המציאה גם משה אמר אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו בכל קראנו אליו והוא אמר קראוהו בהיותו קרוב. אלא שהענין הוא על הדרך שאמרנו כי משה רבי' הזכיר ההתחלות הקשות והפעולות הראשונות המתחדשות מציאות השניות וישעיהו זכר הפעולות המתחדשות מאותן השניות שהן יותר חזקות מהראשונות כי הדרישה שאחר המציאה ודאי חזקה ויפה מהדרישה הראשונה וכן הקריאה שאחר הקריבה והוא ענין נאות מאד וע"ד שאמר המשורר קוה אל יי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' (תהילים כ״ז:י״ד) כמו שפירשו החכם בעל העקרים ז"ל וזו הוא ממליצותיו של ישעיהו שנרא' לכאורה שהוא חולק על רבו בדבריו ואינו כן כמו שכן עשה במאמר שמעו שמים והאזיני ארץ כמו שיבא בהאזינו ב"ה. ולפי שזה עצמו ענין התשובה סמך יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל יי' וגומר. ויש לדקדק אחר שיעזוב רשע דרכו מאי וישוב אל יי' עזיבת הדרך ההיא היא עצמה עצם התשובה כמו שאמרנו אלא שהענין הראשון הוא הנעשה בהתחלה בקושי ובחולשא והשני הוא הנעשה אחר ההתחזקות וקצת ההתגברות והראשון יספיק לעזיבת הדרך הרעה והשני להתחזקו לשוב ממנה אל הפכה והוא התחלת התנועה להתקרב אליו יתעלה וזה הענין עצמו הוא שכתבו משה רבינו בכאן בענין התשובה כאשר ימצאו בה בעוצם החולשה והתיעוב שאתה מוצא שהוא הקדים התשובה באומרו ושבת עד יי' אלהיך וגומר. וסמך ליה גאולה באומרו ושב יי' אלהיך את שבותך וגו': ואחרי גאולה תשובה כמו שנאמר ואתה תשוב ושמעת בקול יי' וגו' ואחר התשובה השנית תוספת טובה גאולה במה שאמר והותירך יי' בכל מעשה ידך וגו' ואחרי כן תשובה יותר חזקה במה שאמר כי תשוב אל יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. והכוונה כי בהיותם שם בחולשתם בארצות אויביהם לא יעזבו אל הרפיון והחולשא עד שיוציאו הפעולות חלושות כפי כחם כי חולשת הפעולות על הדרך ההיא תחליש הכח יותר וחולשת הכחות יותר תחליש הפעולות עד שתאבדו לגמרי אבל התחזקו בכם בהיותכם בחולשתכם להתחיל התחלה מה מהטיול ומהעזר במה שתתעוררו לשוב אליו ולשמוע בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך לפחות תהיה השמיעה ברצון ובאות נפש עם שהמעשים לא יוכלו להיות שלמים בהיותכם תחת עול הכותי' אבל תתחזקו כפי היכולת ועוד מעט. והוא מה שיעץ אותם ישעיהו במליצה נחמדת מאד כרע בל קרס נבו היו עצביהם לחיה ולבהמה נשאתיכם עמוסות משא לעיפה (ישעיה מ"ו) אמר על הנושאים את עץ פסלם ומתפללים אל אל לא יושיע שזכר ראשונה שמה שכרע בל קורס נבו שהם עבודות מיוחדות לבני בבל ולמואב יעיד על כלם שאין בעבודת' ממש ועצביהם לא היו בהם שום תועלת אלא משא טורח הבהמות אשר ישאום ולזה הראוי והנאות הוא לפרוק עולם מעליהם אמנם בעבודת האל ית' אינו כן ואין לכם למצוא עילה ותואנה מצד משא מלך ושרים לומר איך נפסוק עלינו צדקה ונקבל עלינו ספוק התורה והתלמידים ואנחנו עמוסם מכובד התלאות ורוב המסי' כי הנה הבהמה כשהיא נושאת המשא הכבדה אם תפרוק מעליה אמתחת המספוא באמת כי תרעב בדרך המדבר ותרבץ תחת משאה ותפול ולא תוסיף קום אבל אם תכפול אז כובד אמתחת ירבו מזונותיה ממנו תאכל ותתחזק ותוכל שאת וכן כל עוד שאנחנו עמוסים מהצרות והתלאות אם נפרוק מעלינו עול התורה הראוי להיות תמיד עלינו והוא חיינו ואורך ימינו הנה ודאי כלנו מתים אמנם בכפול המשא בזה תוסף כחנו ותכפל גבורתינו כי לחמנו הם ויי' אתנו להיות בעזרתנו להקל כובד עולינו. והוא אומרו נשאתיכם עמוסות משא לעיפה כי כאשר תהיינה המשאות הנשואות עליכם עמוסות יותר מדאי אז תוסיפו משא לעיפה כי בזה ינתן ליעף כח בלי ספק אמנם הם קרסו כרעו יחדו לא יוכלו מלט משא ונפשם בשבי הלכה עד עולם ואתם לא כן אבל שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל העמסים מני בטן הנשאים מני רחם ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט (שם) אמר כי להיותם עמוסים מני בטן מעול תורה ומצוה יזכו להיותם נשואים מני רחם כאשר ישא האומן את היונק כמו שעשה להם מתחלה וגם עד זקנה ושיבה לא ייעף ולא ייגע כי הוא עשה הגליות והוא יסבול אתכם וימלטכם מהם. והנה זהו באמת התחלת התשובה שאמר עליה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יי' אלהיך שמה ושבת עד יי' אלהיך וגו' כי אפי' בהיות עולם על צוארך למשא כבד ראוי שתשיב אל לבבך אלו הטענות ותתחזק להתחיל בתשובה מעוני כי הנה אם אתה פותח כחודה של מחט הנה הוא יפתח אליך כפתחו של אולם ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו' אם יהיה נדחך וגו' והביאך וגו' כי הוא יסור עולם מעליך כי תתקרב למעלה ולמטה ואז תתחזק במעשים יותר כמו שאמר ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך והוא יהיה ענין יותר שלם מברית מילה אשר נתן לאברהם אבינו כי על זה ארז"ל (תנחומא פ' תולדות) על המשיח המקוה ירום מאברהם כמו שכתבנו אצל חלומו של יוסף שער כ"ח. ונתן יי' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך וגו' והנה כאשר יגיעוך כל אלו ההצלחות כבר תוכל להתחזק יותר על התשובה מבראשונה והוא אומרו ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום וכבר תוכל על המעשה השלם מה שלא נאמר תחלה רק השמיעה ובזה תתחזק עוד הגאולה והישועה בידך בהשלמות עניניך כמו שאמר והותירך יי' אלהיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך וגו'. כי ישוב יי' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך שיתמיד הצלחותיהם בקיום עצמם ובספוק צרכיהם בשמחה ובטוב לבב כאשר עשה לאבותיהם שהוא תכלית ההצלחות כי בזה יוסיף להם אומץ גדול עוד בהשלמת מעלתם והוא מה שפירש בסוף כי תשמע בקול יי' אלהיך לשמור מצותיו וחקתיו הכתובים בספר התורה הזה כי תשוב אל יי' בכל לבבך ובכל נפשך. והוא שכל מה שיעשו משמירת המצות והחקים התוריים תהיה כוונתם אל התשובה הנכונה אליו לא אל יראת העונשים הממיתים כמו שאמר ראשונה לאהבה את ה' אלהיך וגו' למען חייך. כי שם אמר שכבר ימול לבבם הערל לדעת ולהכיר כי אין לו חיים כי אם מידו יתברך אבל בכאן מזולת ההשקפה ההיא אלא בבחינת הטוב מצד מה שהוא טוב והוא ענין התשובה השלימה יעשו והוא תכלית שלמותם הנה שנבאר פרשה זו בתכלית הדיוק על הסכמת אלו הענינים אל השכל ואל כיוון הכתובים. ויראה שאליו כוונו חז"ל (יומא פ"ו.) באומרם א"ר נתן גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה שנאמר כה אמר שמרו משפע ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות רבי אלעזר אמר שהיא סמוכה לגאולה שנאמר ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה' כי ר' נתן הזכיר התשובה הראשונה המקרבת הגאולה ואמר כי ישמרו משפט התשובה ההיא שנזכר ראשונה באומרו יעזוב רשע דרכו כמו שפירשנו ועם זה הישועה קרובה לבא שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וגו'. ורבי אלעזר אמר שהגאולה משלמת התשובה לעשות אותה כתקנה כמו שאחר הגאולה נאמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית וגו' והוא שדייק באומרו ובא לציון גואל ולשבי פשע וגו' ואלו ואלו ודאי דברי אלהים חיים הם כמו שנתבאר. והנה לפי שמצות התשובה הזאת היא יתד שהכל תלוי בה מצד שהיא רפאות כל המחלות ותקון כל הקללות אמר עליה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה לא בשמים היא וגו' ולא מעבר לים וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. יאמר כי לפי התועלות העצומות הנמצאות בה ובפרט שבה עתידין ליגאל מאלו הגליות ראוי היה להם לעשות סולמות לעלות לשמים ליקח אותה משם אם בשמים היא ואם זה היה נמנע וכ"ש שהיה מחוייב לרכוב אניות לעבור ארחות ימים על זה שהוא אפשר ואם הוא רחוק שכל מה שאפשר לעשות לחתור בית האסורין ולצאת ראוי לעשות כ"ש וכ"ש שכבר סר הנמנע וההרחק ונתקרב לך הענין תכלית הקירוב כי הוא אינו אלא בפיך ובלבבך לעשותו כי התשובה תחלתה במה שיתאונן האדם בוידוי פיו על הראשונות ושיקבלם על לבו שלא לשוב בחטאים ההם עוד אבל שיעשה כנגדן מעשים טובים וישרים. ומעתה האריכות אשר לגליות אין עליו ית' התלונה כי אם לגולים שאינם נותנים אל לבם לצאת והרי הם מוסגרים ונמכרים ביד עצמם לא ביד זולתם. והוא מה שאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו (ישעיהו נ״ב:ג׳-ד׳) כי הנה הם לא נמכרו בדמים יקרים כמו שאמר (שם נ') או מי מנושי אשר לא תוכלו להתקבץ לתת פדיון נפשכם כי הן בעונותיכם נמכרתם וא"כ לא בכסף תגאלו כי אם בתשובתכם והוא פי' יפה וקשר נאות. אמנם חז"ל מפרשים אותה על כל התורה אמרו במדרש (דב"ר פ' נצבים) משל לבת מלכים שאין אדם מכירה והיה אוהב א' למלך והיה נכנס אצלו בכל שעה והיא עומדת לפניו אמר לו המלך ראה כמה אני מחבב אותך שאין אדם מכיר את בתי והרי היא עומדת לפניך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל ראו כמה אתם חביבין לפני שאין בפלטין שלי מכיר את תורתי ואני נותנה לכם הדא הוא דכתיב לא נפלאת היא ממך וגו' והוא ענין נכבד דוגמת הויכוח שאמרנו שהיה לו למרע"ה עם המלאכים בשעת קבלת התורה שיתבאר אצל ואתה מרבבות קדש וגו' וגם המפרשים ז"ל נמשכו אחר זאת הכוונה אבל מה שכתבנו הוא נראה עקר הפשט לעורר אותנו התעוררות חזק אל צורך התשובה אל גודל האשם המוטל על המתעצלים בה לבא בה מהר את גאולתם ולפדיון נפשם והוא הדין אל כל יחיד ויחיד במה שצריך לתקן את אשר עותו במעשיו למצוא פדיון לנפשו כי הוא עקר כל ההשתדליות ולעוררו מהעצלה והרישול בזה כמו שהשתדל מאד שלמה הע"ה בזה אבל משה רבינו ע"ה יותר מן הכל כמו שאמר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ובמדרש (דב"ר שם) רבנן אמרי שבעה עצלין הן ועצלן של משה גדול מכלן הוא שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ו:ט״ז) חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם אמר לו לעצל וגו'. כמו שכתבנוהו בפירוש בפרשת ויצא יעקב חלק ב' משער כ"ה. וזהו מה שרצינו אליו בזה החלק: Even the as yet unborn will all succeed in their allotted task, if they will heed the same principles. (verse 14) In stage number two, Moses addresses himself to the few who instead of coming closer to G'd, remove themselves further and further from Him, until He exiles them and they taste the result of their estrangement. Having described the nation in its constituent parts and state of near perfection, Moses proceeds (verse 15) to express the fear that even at this stage the odd person might suffer a relapse and return to the corrupt Egyptian ways. Such individuals might comfort themselves by the thought that by reason of their belonging to the meritorious majority, their individual misdeeds would go unheeded. Moses therefore emphasizes that such individuals will not escape the wrath of G'd, and would be dealt with in accordance with the punishments listed in the previous section of the Torah. Moses describes that if the estrangement from G'd should become wholesale and lead to banishment of the people from their land, a teshuvah movement will commence amongst the exiles. Since this represents a return to G'd, G'd in turn will reciprocate with an ingathering of the exiles to the land of our inheritance, until, eventually, G'd will be doing even more for us than He has done for our forefathers. (30,1-10) Exile from the land of Israel, is the natural consequence of wilful estrangement from G'd and His Torah. The teshuvah discussed here is that of the nation as a whole, just as the estrangement though initially comprising only a few individuals, had gradually embraced the nation as a whole, with the resultant devastation described in our chapter. Once started on the road to rapprochement with G'd, the latter will also reverse the process of physical removal from the land. A man who is desperately sick and rejects all food intake due to a feeling of revulsion, will die unless he overcomes his distaste for food, and summons up enough willpower to eat at least a little. Once he has eaten a little, the newly supplied energy will make it easier for him to eat more and thus regain more of his former strength. In this way we can understand Isaiah chapter 55, who at first glance appears to contradict Moses. In Deut. 4,29, Moses seems to make successful establishment of the bond between Israel and G'd dependent on Israel making the first move. Isaiah 55,6, on the other hand, seems to say that there are moments when G'd is approachable regardless of human input. The fact is, that there is no contradiction here at all. Moses addresses himself to the beginning of the penitence process; at that time there has to be an input by the sinner. Isaiah speaks of the continuation of the penitence process, the second stage as it were. The first stage arrests the ongoing estrangement from G'd; the second stage concerns itself with the rapprochement to G'd. Our chapter thirty in Parshat Nitzavim deals with three stages of the penitence process and the respective responses by G'd. Each stage represents a higher and more comprehensive level of penitence, followed by a correspondingly greater response from G'd. Each level of teshuva, stems from loftier motivations. Isaiah 46,2, makes the point that when a beast is loaded down with idols, it must shake off its load in order to survive. If, on the other hand, a beast is loaded with fodder, shaking off its load will expose it to death by starvation. On the contrary, the taking on of additional supplies will enable the beast to complete its trek through the desert successfully. Jews in exile who want to shake off the yoke of the Torah will only advance the day of their total destruction. However, if they increase their burden in the knowledge that they carry the seeds of their survival, they will gradually become stronger and ultimately overcome their exile. The message of our Parshah is that teshuvah has to begin due to one's feeling afflicted. It will bring redemption in its wake. Since the mitzvah of teshuvah is so powerful in its ramifications, one could have assumed that one would have to ascend to Heaven to secure it. But Moses tells us, that it is not so difficult to attain, the matter is very close at hand, "you can perform it with your mouth and with your heart." (30,11-14)