כי תבא אל הארץ וגומר. עד לא יהיה לכהנים הלויים וגומר. עתה ידבר הכתוב מהמדרגה השלישית שהיא היותר עליונה שבמדרגו' ההנהגה האנושית והיא מדרגת המלך. וכבר חשבו אנשים שהיתה המצוה הזאת מחודשת ושלא נזכרה במה שעבר. אבל אני כבר זכרתי שהמלך הוא מין ממיני השופטים ועליון במדרגותיהם. ולכן גם הוא נכלל באמרו (פ' משפטים) עד האלדים יבא דבר שניהם. וגם נזכר באמרו אלדים לא תקלל. וכן דרשוהו רבותינו ז"ל על הורדוס המלך בריש ב"ב (ד' ג'). והנה נרמזה שימת המלך באמרו (פ' בשלח) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל. והענין כי כשיהיה מלך בישראל יושב על כסא ה'. כמו שכתוב (ד"ה א' כ"ט) וישב שלמה על כסא ה' למלך. ילחם בעמלק והוא רמז לשאול. וכן מדור אל דור לומר שכל מלך בישראל חייב להלחם בעמלק. ועל דרך הפשט נכון הוא. וגם זה דרך מדרש בגמרא שאמרו כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוא להעמיד להם מלך תחלה ואין כס ה' אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך כדאיתא בסנהדרין (דף י"ט) בפרק כהן גדול והוא פשט נכון במקרא הזה עד כאן לשון הרב. והתבאר מזה אם כפי המדרש ואם כפי דעת הרב על פי הפשט שאמרו כי יד על כס יה הוא רמז להקמת המלך. ולפי שנזכרה המצוה שמה ברמז ובקצור. הוצרך משה רבינו ע"ה לבאר כאן במצוה הזאת הדברים שיבאו בפרשה. ולפי שראיתי לחכמינו הקדושי' הראשונים והאחרונים התקוטטו בזה. בענין המצו' הזאת לתת הטעם אם היתה שאלת המלך מצות עשה. איך חרה אף שמואל הנביא על ישראל בשאלם המלך ובעיני השם יתברך רע. ראיתי להרחיב בו הדבור בדרוש הזה והתר הספק העשירי. כי בלעדיו לא נוכל לפרש כאשר עם לבבי. ועם היות שכבר כתבתי עליו בהרחבה רבה בפירושי לספר שמואל. הנה טבע הדרוש מחייב שיזכר כלותו במקום הזה. ואומר שבענין הזה נמצאו לחז"ל ולמפרשים ד' דעות:
הדעת הראשון הוא לחכמינו ז"ל בספרי אמרו לא בקשו ישראל מלך אלא להעבידם לעכו"ם. שנאמר (שמואל א' ה') והיינו גם אנחנו ככל הגוים. ואמר מיום העלותי אותם מארץ מצרים עד היום הזה ויעזבוני ויעבדו לאלדים אחרים וגו' והדעת הזה רחוק אצלי מאד לפי שאם היה כן לא היה הקדוש ברוך הוא ממלא שאלתם ולא היה מספיק בידיהם ולא יאמר כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על עמי ישראל (שם ט') והושע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי וגומר. יורה שהיתה המלכתו הכרחית ומועילה לתשועת העם. ועוד כי כאשר אמר יתברך ועתה שמע בקולם אך העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך. איך לא זכר דבר מהעכו"ם אשר יעבדון. וזה ממה שיורה שלא כוונו לענין גלולים חלילה. ומה שאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים לא אמרוהו לענין גלולים. כי אם לענין המשפט והמלחמות כמו שאמרו מיד באמרם ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו ומה שאמר ככל המעשי' אשר עשו לא היה להגיד שכוונו בזה לגלולים. כי אם להודיע שהיו עוזבים הנהגת שמואל. ושאין לתמוה על זה כי גם כן עזבו אבותיהם ההנהגה האלדית וילכו לעבוד אלדים אחרים שהיה הדבר יותר קשה:
והדעת הב' הוא גם כן לחז"ל בתוספתא דמסכת סנהדרין אמרו. זקנים שבדור כהוגן שאלו שנא' שימה לנו מלך לשופטינו ככל הגוים. ועמי הארץ שבהם קלקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים. מורה שהיה דעתם שלא חטאו בעצם השאלה כי אם באופן הדברים אשר שאלוה וידמה שלזה כוון הרמב"ם בספר שופטים הלכות מלכים פ"א. באמרו שהיה חטאם לפי ששאלוהו בתרעומת שלא לשם מצוה כי אם מפני שקצו בהנהגת שמואל וכו'. וגם זה איננו שוה לי. לפי שהתורה כשצותה בשאלת המלך ואמרה אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. ואם ישראל דברו כדברי התורה מה פשעם ומה חטאתם. ועוד שב' הפסוקים שנויים בענינם. ר"ל הראשון שיחסו לזקנים שבהם. והוא שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים. והב' שייחסו לעמי הארץ והיינו גם אנחנו ככל הגוים. ומה הקלקול שמצאו בפסוק הב' שלא יהיה כראשון שאמרו ששאלו בו כהוגן. ועוד כי הנה בשמואל אמר וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך וגו'. והוא ע"ה בהוכיחו אותם אמר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך. הנה לא אמר ככל הגוי' ולא ששאלוהו בתרעומת כי אם בשאלת מלך סתם. והוא המורה שבעצם השאלה היה החטא:
והדעת הג' הוא להרמב"ן בפי' לא יסור שבט מיהודה, שאמר שהי' החטא במה ששאלוהו בימי שמואל והיה בזה אליו קלון וחרפה רבה והיותו שופט ונביא הש"י, והיו מואסים בהנהגתו ובוחרים בהנהגת אחר בחייו:
והדעת הד' הוא להר"ן שכתב שכפי השורה היה דבר המשפט התמידי מסור לשופטים וענין המלחמות מסור למלכים שישראל חטאו במה ששאלו מלך לשפוט, כי אלו שאלוהו סתם או להלחם, לא היה רע בעיני ה' גם בעיני שמואל, ומדברי הרב רלב"ג לקחו, אבל הדעות מהרמב"ן ומהרב רלב"ג והרב ר"ן הם בלתי נכונים אצלי, לפי שעם היות שבשאלת ישראל מלך, זכרו ענין המשפט, לא היתה כונתם כפי האמת שיהיה למלך המשפט המסור לשופטי' כי יהיה בלתי אפשר שישב המלך לשפוט בין דם לדם בין דין לדין דברי ריבות כל ישראל, אבל ממשפט המלוכה כמו שבא בקבלה האמתית בפרק כהן גדול היה המשפט שלא כדין כפי צורך השעה לתקון העולם ולשבור זרועות רשעים, כמו שהביא הרמב"ם פרק ג' מהלכות מלכים, לא שנאמר שהיה זה מיוחד במלך ולא בב"ד הגדול, כי אם שהיה זה בכח בית דין הגדול גם במלך וממנוי המלך גם כן היו המלחמות עם האויב מלחמת חובה ומלחמת רשות, ואם היה כל זה מחק המלוכה מה היה חטאם באמרם ושפטנו מלכנו ונלחם מלחמותינו, כי הם לא סרו בטחונם מהש"י בענין המלחמות עם היותם שואלים מלך שיצא לפניהם ויבא לפניהם, וכן בענין המשפט לא שללו משפט השופטים, ואם היה דעתם לסור מדרכי התורה בהנהגת המלך לא היו שואלים אותו לשמואל כי היו הם ממנים אותם לרצונם, והוא ממה שיורה שלא שאלו מלך כי אם כפי מה שזכרה התורה, אבל לפי שזקן שמואל והיו חסרי' מדבר המשפט המסור לבית דין ולשופט הגדול העומד במקום המלך, לכן היתה שאלתם מלך שישפטם מאותו משפט שלא כדין לצורך השעה המיוחד למלך, לא מהמשפט המסודר והמסור לשופטי' מהערי', ועוד כי הנה בתוכחת שמואל, תמיד ייחס החטא של שאלת המלך בהחלט על שאלתם אותו בחייו, ולא לשאלה אותו לדבר המשפט כדעת הרבנים האלה, אמר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאל לכם מלך, ואמר והיום מאסתם את אלהיכם אשר הוא מושיע אתכם, ותאמרו לא כי מלך ימלוך עלינו, הנה יחס הגנות לעצם השאלה לא לדבר אחר, ומלבד כל הבטולים והספקות האלה אשר העירותי על כל אחד מהדעות האלה הנה עוד אקשה כנגדם יחד קושיא חזקה וספק עצום, כי אם היתה שאלת המלך בסתם דבר נאות ומצוה ממצות התורה ולא היה החטא כי אם באופן השאלה או תכליתה או זמנה או כונתה למה אם כן יהושע ושאר שופטי ישראל שבאו אחריו לא התעוררו להמליך מלך בישראל כיון שהיתה המצוה עליהם בהכנסתם לארץ ואיך עברו כלם על זאת המצוה בהיותם בארץ אחרי הכבוש והחלוק, ואין אחד מהמפרשים שהתעורר בזה כלל, ובפירושי לספר שמואל פרשה רביעית זכרתי בזה הדרוש גם כן דעות חכמי האומות והקשיתי כנגדם ואמנם דעתי בהתר הספק הזה וביאור פרשת המלך יתבאר אחרי שאניח שתי הקדמות:
ההקדמה האחת הנה ראוי שנדע אם המלך הוא דבר הכרחי ומחוייב בעם חיוב עצמי או אפשר בלתו, וכבר חשבו הפלוסופים שהוא כן, ושרות המלך לעם בקבוץ המדיני כיחס הלב בגוף הבעל חי שיש לו לב, וכיחס הסבה הראשונה אל העולם הכולל, ואם המעיינים האלה יסברו שהמלכות יגזור שלשה דברים, הראשון האחדות והעדר השתוף, והשני ההתמדה והעדר החלוף, והשלישי היכולת המוחלט, הנה תהיה באמת מחשבתם בחיוב המלך והכרחיותו כוזבת, לפי שאינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצי' ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט וזהו כנגד התנאי הראשון, ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעו הראשונים באמונתם ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות וזהו כנגד התנאי הב', ולמה לא יהיה גם כן יכלתם מוגבל ומסודר כפי הדתות והנמוסים הדין נותן שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב להיות הפשע באדם אחד כמו שאמר (משלי ט"ז) חמת מלך מלכי מות, משיחטאו אנשים רבים בהוסדם יחד כ"א האחד יטה מני דרך ימחו האחרים בידו, ובהיות הנהגותיהם זמניות והם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מועטים יהיה מורא בשר ודם עליהם ומה לנו להביא על זה טענות שכליות והנה הנסיון גובר על ההקש, הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי המלכים, והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם ע"י השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך אלקים עמהם, משפט נבחרה להם בסדור מוגבל, והם הרודים בעם העושים בעניני המלחמות לא יעמוד אם לשבט אם לארצו הלא ידעת אם לא שמעת כי ארץ רבה שהיתה מושלת בכל העולם אכלה כל ארעא תדושינה ותדוקינה בהיות הנהגתה ע"י הקונשולי"ש שלמים וכן רבים ובהנהגות זמניות, אמנם אחר כך היתה למס, ועוד היום שררת ויניציא"ה הגברת רבתי בגוים שרתי במדינות, ומלכות פלורי"נציאה צבי היא לכל הארצות ומלכיות אחרות גדולות וקטנות אין מלך בהם, והם מתנהגים על פי מנהגים נבחרים לימים קצובים, והנה המלכיות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועקש לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות לא להם בחכמה בתבונה ובדעת, וזה כלו ממה שיורה שמציאות המלך בעם אינו הכרחי, וכמו שהזכיר הרב המורה, והתימה מבעלי הדעת הזה המדומה שהמשילו אחדות המלך הבחיריי ברשות האנשים ורצונם לאחדות הסבה הראשונה ית' הקדמון ההכרחי, ואמנם בגוף הב"ח כבר כתבו החכמים שבו ג' אברים ראשיים בהנהגתו, ואף לדעת ראש הפלוסופים שהלב לבדו הוא הראשיי, הנה יהיה זה בהולדת הרוח אבל לא יכחישו הנהגת הגוף בכחות הנפשיות היותו מהמוח והטבעיות מהכבד, סוף דבר הענינים אשר בטבע אי אפשר שלא יהיה כן, ואשר מפועל הרצון הם מחמר האפשר מה לתבן את הבר, ואין להקשות ממאמר (שם כ"ח) בפשע ארץ רבים שריה כי שם מן השרים דבר לא מהמנהיגים והשופטים, ואנחנו איך נסכל המפורסם בכל כי אם היו המנהיגים טובי' מוטב שיהיו רבים, ואם היו רעים יותר מסוכן, ולכן אחשוב שלא נעשו המלכים בראשונה בבחינת העם, וכמו שכתוב (ישעיה ז' ו') נעלה ביהודה ונקיצנה ונמליך מלך בתוכה, וגם אלו לא נמנו כ"א בדרך אמונות לעבוד את העם, והם נעשו אדוני' כאלו נתן השם ית' להם את הארץ ומלואה ויורישוה לבניהם אחריהם ולבני בניהם עד עולם כאלו היה קרקע שקנה בממונו, וגם זה איננו שוה בכל המלכיות כי יש מה שאין למלך כל כך יכולת בהנהגתם: וזו היא ההקדמה הראשונה: First Introduction: Behold, it is fitting that we know if a king is a necessary and intrinsically obligatory thing for a nation or whether it is possible without him. And the philosophers already thought that it was [necessary] and that the dominion of a king to a politically organized nation is like the relationship of the heart to the body of a living being that has a heart, and like the relationship of the First Cause to the world more generally. And even though these analysts reason that monarchy insures three things – the first being unity and the absence of [division], the second being continuity and the lack of [instability], and the third being absolute power – [in fact], their thinking about the obligation and necessity of a king is actually false. [This] since it is not to be denied that there can be many leaders of the people that gather and unite and agree upon one policy and that the leadership and law be according to them – and this goes against the first [claim]. And why should their leadership not be [for] one year or three years like the years of an employee or less? And when the turn of other 'judges and officers' arrives, they will rise instead of them and faithfully investigate the sin of the first ones, and that which they condemn must pay all that they have done badly – and this goes against the second [claim]. And why should their power also not be limited, as with religions and mores [– and this goes against the third claim]. And logic dictates that when an individual [disagrees] with a group, the law follows the group. And it is more likely that the lapse be with one man – as it stated (Proverbs 16:14), “The king’s wrath is a messenger of death” - than it be that the many would trespass when they take counsel together. As if one strays from the path, the others will protest against him. And since their leadership is temporary and they will have to be accountable after a 'few days,' that fear of flesh and blood is upon them. And why do we need to bring theoretical claims for this, as behold, experience trumps modeling: Look and see the lands the leadership of which is with kings, and [by contrast,] today we have seen many lands the leadership of which is is with temporary judges and leaders that are chosen among them and the King God is with them. Their law is refined by ordered limits, and [their leaders] are the ones that control the people that make the matters of war; none can stand in front of them – not from a tribe, and not from his land. Did you not know, did you not hear that a great land governed over the whole world, consumed the whole earth – search it and note it – while its leadership was through the Councils, that were wholesome and many and their leadership was temporary. However, afterward they were made a tributary. And also today, the Commonwealth of Venice, that great mistress among the nations, the rulers over states; and the Country of Florence, the beauty of all the lands; and other countries small and large are run by the mouth of leaders elected for set periods of time. And behold, the elected governments have 'in them nothing perverse or crooked' – no one raises his hand or foot to [do] a wrongful thing – and they conquer lands that are not theirs with wisdom, understanding and knowledge. And all of this shows that the presence of a king is not necessary for a nation, and like the teacher of the Guide (Maimonides) mentioned. And it is a wonder about this supposed opinion, that compares the unity of a [human] king over the control and will of people to the unity of the ancient necessary First Cause, may He be blessed. However, [even] in an animal body, the sages have already written that there are three main organs in its governance. And even according to the opinion of the head of the philosophers that only the heart is the main [one], behold, this is concerning the generation of the spirit, but it does not contradict that the government of the living faculties is from the brain, and the natural ones is from the liver. In the final analysis, it is impossible for natural matters not to be like this; as from the act of [Divine] will, they are [only] from the substance of that [which] is possible - ‘how can straw be compared to grain?’ And one should not ask from the statement (Proverbs 28:2), “When there is rebellion in the land, its ministers are many,” as there it is speaking about ministers, not about leaders and judges. And how will we [miss] that which is well-known among all, that when the leaders are good, it is better that they be many; and if they are bad, it is more dangerous. And therefore, I think that the kings were not set up with the examination of the people at first, and as it is written (Isaiah 7:6), “We will march against Yehudah and invade it […], and we will set up a king in it.” And even if they were only appointed by way of trustees to serve the people, and they are made masters, as if God, may He be blessed, gave them the ‘land and its fullness’; and they bequeathed it to their sons after them forever, as if it was land that he bought with his money, this too is ‘not worthwhile (literally, the same)’ with all reigns, as there will be kings that do not have leadership abilities. And this is the First Introduction.
ההקדמה השנית היא שאף שנודה היות המלך דבר מועיל והכרחי בעם לתקן הקבוץ המדיני ושמירתו, מה שהוא, הנה בעם ישראל איננו כן כי אינו צריך ולא הכרחי להם. וביאור זה הוא שצורך המלכים בעם הנה יוכלל בג' ענינים, הא' לענין המלחמות להושיע את העם מאויביהם ולהלחם בעד ארצם, והב' הוא לסדר הנמוסים ולהניח התורות הצריכות לתקונם, והג' להכות ולהעניש פעמים שלא כדין כפי צורך השעה אשר זה יאות אל היכולת האלהי המוחלט אשר לו, והנה הג' הענינים האלה האומה הישראלית לא תצטרך אליה לא לענין המלחמות ותשועתם מאויביהם לפי שישראל נושע בה' והוא הנלחם להם, וכמ"ש (פ' הברכה) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך, גם כי השופט הזה יוצא ובא לפניהם במלחמו' כמו שמצינו ביהושע וגדעון ושמואל ושאר השופטים, וג"כ לא היו צריכים למלך להנחת התורות והנמוסים כי תורה צוה לנו משה וגו', וצוה הוא ית' (פ' ואתחנן) לא תוסיפו על הדבר וגו', ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים וגו', ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגו', ולא היה ביד מלך ישראל לחדש דבר בתורה לא לגרוע ממנה, וכמ"ש עליו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, וגם כן לא היה המלך צריך בישראל להכות ולהעניש פעמים לצורך השעה, שזה מסרו הקב"ה לב"ד הגדול מהם הסנהדרין כמו שפירשתי בפ' כי יפלא, ומלבד זה הודיענו הש"י שאם השופט כפי המשפט הצודק והמסודר יפטור אדם רשע שהוא ית' יעניש את הרשע בדינו הגדול וכמ"ש (פ' משפטי') מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע ר"ל מה שאתה לא תוכל להענישו כפי הדין אנכי אענישהו, הנה התבאר שג' הענינים האלה תשועת המלחמות והנחת התורה והמצות והענש וההכאה פעמים שלא כדין כלם יעשה הש"י לעמו, ולכן היה הש"י מלכם ולא היה להם צורך למלך לשום דבר, כבר בא זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כי מרע"ה אמר (פ' בשלח) ה' ימלוך לעולם ועד, כי בא סוס פרעה וגו' ר"ל כיון שהקב"ה נלחם להם לישראל במצרים ועל הים שטבע אויביהם אם כן הוא ימלוך לעולם ועד ואין להם צורך למלך אחר, בנביאים אמר ישעיהו (סי' ל"ג) כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו והוא יושיענו, ובזה רמז אל ג' הענינים שיעשה המלך, אם בענין המשפט לצורך השעה אמר ה' שופטנו, ואם לסדר החקים והנמוסים שכלם נקראים חק אמר ה' מחוקקנו ר"ל מסדר את החקים לנו, וכנגד המלחמות אמר ה' מלכנו והוא יושיענו, ובכתובים אמר (תהילים כ״ד:ז׳-ח׳) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה ר"ל שאין ראוי שיקרא מלך הכבוד אדם גשמי כ"א הש"י שהוא עזוז וגבור מלחמה להלחם בעד עמו, הנה התבאר מכל זה שאף שנודה היות המלך הכרחי באומות לא יצדק באומה הישראלית כ"ש שכבר הורה הנסיון בענין מלכי ישראל ומלכי יהודה שהמה היו במורדי אור, המה הסבו לבב בני ישראל אחורנית כמו שידעת מירבעם בן נבט ושאר מלכי ישראל כלם ורוב מלכי יהודה עד שבסבתם גלתה יהודה מעוני, לא כן אנחנו רואים בשופטי ישראל ונביאיהם כלם אנשים אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת, ולא היה אחד מהשופטים שנטה לבבו מאחרי ה' לעבוד אלהים אחרים בהפך המלכים שמי ומי מהם נצל, וכל זה ממה שיעיד שהנהגת השופטים טובה, והנהגת המלכים היתה רעה ומזקת ומסוכנת מאד, וכאשר תדע זה תבין באמת כונת הנביא ע"ה באמרו (הושע י״ג:י״א) אתן לך מלך באפי, שאינו כמו שפירשו הרמב"ן על מלכי ישראל לפי שלא היו מזרע בית דוד, אבל הוא בהחלט, ראה קשור הפסוקים מלמעלה הלא הם יורוך יאמרו לך אמתת דעתי, אמר שחתך ישראל כי בי בעזרך אהי מלכך איפה ויושיעך בכל עריך ושופטיך אשר אמרת תנה לי מלך ושרים אתה לך מלך באפי ואקח בעברתי, רוצה לומר אתה ישראל שחת עצמך בשאלך מלך, כי בי היה עזרתך ולא במלך ואיה מלכך איפה אשר שאלת מלך להושיעך במלחמות ועתה איפה הוא שאינו מושיע את הערים והשופטים אשר בערים, וזהו אמרו ויושיעך בכל עריך ושופטיך, שהמלך היה לו להושיע את הערים ואנשי המשפט אשר בהם וזהו אמרו אשר אמרת תנה לי מלך ושרים, כי לא נדרתי לך מלך להיותו הכרחי ולא מועיל כי אם בעבור הפצר שאלתך, וכן אמרתי אתן לך מלך באפי שהוא שאול, וכן לקחתיו בעברתי במלחמת הפלשתים:
ואחרי ב' ההקדמות האלה שהקדמתי, שמע פי' פרשת המלך וענין המצוה כפי אמתתה, הנה באמרו כי תבאו אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי אין בזה מצוה כלל כי לא צוה הש"י שיאמרו זה וישאלו מלך, אבל הנה הוא הגדת העתיד, יאמר אחרי היותכם בארץ הנבחרת, ואחרי הכבוש והמלחמות כלם ואחרי החלוק וזהו אמרו וירשתה וישבת בה אני ידעתי שתהיו כפוים טובה כשתאמרו מעצמכם אשימה עלי מלך לא מפני ההכרח להלחם עם העממים ולכבוש את הארץ כי כבר היא נכבשת לפניכם כי אם להשתוות עם האומות הממליכי' עליהם מלכים, ובזה מהסכלות כי היה לכם לשאול מלך בהכנסתכם לארץ ללחום את מלחמותיכם שאז היה הזמן הנאות לצרכו לא אחרי הכבוש והחלוק והישיבה בטח בדד בארץ, וזהו אמרו ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי רוצה לומר לא להכרח ולא לצורך כלל כי אם לעשותכם כמעשה הגוים, וזכר שכאשר יקרה זה לא ימליכו המלך ההוא כרצונם כי אם אשר יבחר ה' בו מקרב אחיהם וזהו עצם המצוה ואמתתה, רוצה לומר שום תשים עליך מלך מקרב אחיך לא שיצוה אותם שישאלוהו, כי אם שכאשר ישאלו אותם מרצונם לא יבחרוהו מעצמם כי אם אשר יבחר ה' מקרב אחיהם, ולפי זה יהיה ענין המלך מצות עשה תלויה בדבר הרשות, כאומר כאשר תרצה לעשות כן עם היותו בלתי ראוי, אל תעשה אותו כי אם בזה האופן, והוא דומה לפרשת כי תצא למלחמה על אויביך וגו' וראית בשביה שאינו מצוה שיחשוק בה ויבעלנה ולא שיקחנה ויבעלנה כמו שהיא, אבל הוא דבר הרשות ומפעל היצר הרע, והמצוה היא אחרי הבעילה הראשונ' ההיא, שאמר והבאת אל תוך ביתך וכאשר זכרו חכמינו ז"ל (בקדושין דף כ"א) פ"א, ודומה לזה גם כן פרשה כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם וגו', שאין זה מצוה כי אם עון פלילי, אבל תלוי בו המצוה שהיא ושבת עד ה' אלהיך שכאשר יהיו חטאים ישובו אל ה' וישמע בקולו, וכן בעצמו ענין המלך שאין שאלתו מצוה כי אם רשות ומפעל היצר הרע עם היות שנתלית בו המצוה שישימו המלך ההוא בבחירת הש"י מקרב אחיו ולא באופן אחר, וכבר יורו על זה ה' דברים:
הא' כי איך יצוה הש"י לישראל שישאלו המלך אם לא היתה בחירתו בידיהם ומה צורך בשאלתם אותו ויותר היה ראוי שיצום מה שהיה בידיהם לעשות שהוא לנהוג בו כבוד ושלא ימרו את פיו אבל הקמת המלך יהיה מפעל האל ית', והוא כענין הנביא שלא היה צריך לישראל שישאלו נביא כיון שאינו בידיהם אבל השם יתברך יקים אותו כרצונו:
והב' כי אם היה אמרו ואמרת אשימה עלי מלך מצוה, איך יאמר הכתוב ככל הגוים אשר סביבותי, והנה השאלה ראוי שתהיה מפני שצוה הקב"ה עליה לא להיות כן לגוים, הראית כלשון הזה בשאר המצות שיאמר עשו זה ככל הגוים אבל הוא בהפך שהזהירנו לא תעשה כמעשיהם:
והג' מאשר רז"ל במסכת סנהדרין פ' כהן גדול כשאמרו ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה, לא סמכו מצות המלך אל ואמרת אשימה עלי מלך בהיותו הפסוק הראשון, אבל סמכו לשום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, והוא המורה שאין הפסוק הראשון מצוה כי אם הגדת העתיד והמצוה היא בפסוק השני על הדרך שאמרתי, ויהיה כח המאמר שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ שכאשר ישאלו ישראל מלך שאז ישימו מי שיבחר בו הש"י ושיהיה מקרב אחיהם, לא שימנו עליהם מלך בסתם, ולזה מה שאמר שם רבי נחמיה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך, הנה כוון החכם הזה לדעתי:
והד' כי אם היתה שאלת המלך מצוה בפני עצמה שישאלו אותו, יתחייב שתהיה מצוה שנית שישימו עליהם מלך אשר יבחר בו הש"י מקרב אחיהם, שהם ב' מצות עשה מתחלפות, הא' שישאלו מלך, והב' שיהיה מקרב אחיהם אותו אשר יבחר הש"י, וזה לא קבל אחד ממיני מצות אלא שהיא מצות עשה אחת לשום מלך מקרב אחיהם, וכן כתב הרמב"ם במצוה הזאת ז"ל מצות עשה למנות מלך מישראל, אבל לא אמר למנות מלך סתם, ומצות לא תעשה היא לא תוכל לתת עליך איש נכרי, הוא מה שיורה שהעשה הוא שישימו מלך מקרב אחיהם לא שישימו מלך בסתם:
והה' שכאשר ישראל שאלו מלך לא שאלו אותו לשם מצוה כי לא אמרו תנה לנו מלך כאשר צוה ה' את משה, אבל אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, וכאשר שמואל הוכיחם על זה איך לא השיבוהו מה פשענו ומה חטאתינו הלא ה' צוה לעשותו, אם לא שהיה מקובל וידוע ביניהם ששאלת המלך איננה מצוה ושהם שאלוהו ליצרם הרע, וכאשר תדע זה תשיב אל הספק הי' הנזכר שישראל לא נצטוו בתורה על שאלת המלך, ושלא היה המלך צריך ולא הכרחי הנהגת קבוציהם כמו שבא בהקדמה שנית, כמו שבא בהקדמה ראשונה, ומפני זה כאשר שאלו המלך שהיה מנהיג מסוכן וכל שכן בערכם שהיו בלתי צריכים אליו, לכן חרה אף ה' בעם ואמר לשמואל לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ומפני זה לא הקים יהושע מלך גם לא שאר השופטים יראי ה' וחושבי שמו, להיותו דבר בלתי הגון אליהם:
והנה לאומר שיאמר אם היתה שאלת המלך רעה ובלתי הגונה אם כן כבשר שבו ישראל בתשובה ואמרו (שמואל א י״ב:י״ט) כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאל לנו מלך, למה לא עזבו החטא וחזרו מהמלכת המלך, ומה הועילה תשובתם מבלתי עזיבת החטא והיות כטובל ושרץ בידו, גם האל יתברך למה שלח אחרי כן למשוח את דוד למלך על ישראל ונתן לו ולזרעו אחריו ברית המלכות לעולם והיו אם כן תמיד בחטאם, אשיב ואומר שאם תהיה שאלת המלך חטא מפורסם שהזהירה התורה עליו יהיה התר זה ממה שיקשה, אבל אני לא אמרתי אלא שהיה הדבר דבר הרשות, ובהיותו כן לא צותה התור' עליו וגם לא צותה על עזיבתו, לפי שדברה תורה בזה כנגד היצר הרע, והוא כענין היפת תואר שלא צותה התורה שיחשוק בה ויבעלנה בנדותה וכמו שהיא באמונת' בתוך המלחמה, ולא הזהירה גם כן שלא יעשה זה לפי שחששה ליצר הרע, ומפני זה אחר שנבעלה לא צוה שיעזבנה, כי אם שיגיירה ויחזירנה יהודית, ולכן אדוננו דוד בחיר ה' עם היותו ירא אלהים וסר מרע, כאשר לקח במלחמה את מעכה בת תלמי מלך גשור שהיתה יפת תאר לא עזבה אחרי כן, והיא היא שילדה לו תמר ואבשלום, ככה היה ענין המלך ששאלתו אינה מצוה ואיננה גם כן עבירה נאסרת בתורה, ולכן אחרי ששאלו אותו ונמשח לא חזרו ממנו והיה די להם שיקיימו המצוה לשום להם אותו המלך מקרב אחיהם, ולזה מה שאמר שמואל אליהם אל תיראו וגו' אך לא תסורו מאחרי ה', ר"ל אל תיראו כי אין הדבר אסור מצד עצמו, כי אם לא תסורו מאחריו יהיה המלך כלי ומשען להצלחתכם וטובתכם, ואם לא תעשון כן גם אתם גם מלככם תספו, ולכן נמשחו המלכים ובחר ה' בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן, לפי שהיו גלוי לפניו יתברך שהיה ירא אלהים, ובמצותיו חפץ מאד, הנה התבארה הפרשה הזאת והותר הספק הזה:
והנה אמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי, להגיד שאם יעלה על רוחם להיות ממליך עליהם איש נכרי הנה לא יספיק הש"י בידם ולא יצליחו בו ולכן לא יעשו כן אבל יהיה מקרב אחיהם אשר יבחר הש"י, והנה לא ראה הש"י למסור בחירת המלכים בימיהם ביד ההמון לג' סבות, הא' לפי שהמלך היה ענין מזיק מא' להמון העם כמו שזכרתי, ולכן אין ראוי שיובחר כ"א להכרח גדול ולפי שהעם לא יבחין זמן ההכרח הזה כ"א הש"י, לכן לא היה ראוי להם לבחור מלך כ"א הש"י, והסבה הב' שאע"פ שהמון העם יבחר הזמן הראוי אל המלכת המלך, הנה אין ראוי שהעם יבחר בו לפי שהדבר קשה ועמוק להכיר את יצר לב האדם, ואע"פ שנגלהו נקי וזך וישר פעלו אולי בקרבו ישים ארבו וכמאמר הנביא (ירמי' ט"ז י"ב) עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו, ולפי שהיה ראוי למלוך מי שיהיה נקי המחשבות טהור הרעיונים ירא חטא ושפל רוח כמו שאמר ולא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים לבלתי רום לבבו, לכן לא היה ראוי לעם שהם יבחרו בו כי הם לא ידעו ולא יבינו הזה יכשר, וכמאמר הש"י לנביא (שמואל א' ט"ו) אל תביט אל מראהו וגו' כי לא את אשר יראה האדם, אבל אל הש"י היא הבחירה שהוא חוקר לב ובוחן כליות, והסבה הג' שאע"פ שהעם ידעו הכרח הזמן וצורך השעה להמליך עליהם מלך ויספיק שכלם לבחור בטוב ולמאוס ברע הנה עם כל זה אין ראוי להם לבחור המלך לפי שתהיה בחירת' אותו מחייבת דברי ריבות וקטטות עצומות ביניהם באמור כל אחד ואחד אני אמלוך, אבל בהיות הבוחר הוא יתעלה מי יאמר לו מה תעשה, והנה מפני הסבות האלה צותה התורה אשר יבחר ה' אלהיך בו:
והנה הזכיר הש"י והזהיר רק לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, לפי שהמלכי' מהם שישימו חפצם ומאויים ברבוי הסוסים מפני המעלה והכבוד והצלחת המלחמות, ומהם שלא ירצו במלחמו' כי אם לשבת בבתיהם באהבה בתענוגים וירבו נשים למלאות תאותם ומהם שתהי' יגיעתם והשתדלות' לאסוף ממון, ולפי שהמלך אשר יבחר הש"י ראוי שיהיה מרוחק ומשולל מכל התאות הגשמיות המדומות האלה הזהירו שישמר מנטות אחרי מחשבות מלכי זיי"ן האומות רעות ותאוותיהם, וכאלו אמר אף על פי שהיתה שאלתכם מלך ככל הגוים, לא ישים גבורתו בסוסים, כי תשועתו ותקותו תהיה באל חי ולא בגבורת הסוס יחפץ, וכבר בא בקבלה האמתית בפר' כ"ג ובספרי ולא ירבה לו סוסים אבל מרבה הוא לו כדי רכבו ופרשיו, וכאמרו ולא ישיב את העם מצרימה אין הכונה בו שיאסור ללכת למצרים להתעסק בסחורה ולא לקנות סוסים כי הנה איסור ההליכה למצרי' אינה כי אם לדור שמה כמו שבא בירושלמי בשלהי סנהדרין והביאו הרמב"ן, ולא יקשה אמרו ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס כיון שקנין הסוסים סחורה היא ואין הסחורה אסורה למצרי' אבל כוון הכתוב שהמלך לא ירבה לו סוסי' מארצו ומיתר הארצות ולא יבטח על רכבו כי רב הוא, ועל פרשיו כי עצמו אבל יהיה מבטחו בהש"י, ולפי שרבוי הסוסי' והבטחון יביאם ללכת מצרים בעת צרה ולבטוח בהם, לזה אמר ולא ישיב את העם מצרימה, ר"ל לשאול ממצרים עזרה כמאמר הנביא (יחזקאל כ״ט:ו׳) וידעו כל יושבי מצרים כי אני ה' יען היותם משענת קנה לבית ישראל, ואפשר לומר עוד שיהיה זה סבה אל שישובו ישראל להיות גולים למצרים ועליו אמר גם כן ולא ישיב את העם מצרימה, והזהירו עוד בענין התענוגי' שלא יטה אליהם יותר מן הראוי, ולפי שעקרן הנשי' אמר ולא ירבה לו נשים, ולפי שהתענוגים והנשים יסורו הגבורה והשכל כמאמר הנביא (הושע ד׳:י״א) זנות יין ותירוש יקח לב, לכן אמר ולא יסור את לבבו, וכבר אמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין פ"ב ששלמה המלך ע"ה טעה ועבר על המצות האלה, אם ברבוי הסוסי' אמר (מלכים א' ז') ותעל ותצא מרכבה ממצרים, ואם בענין הנשים אמר (שם י"א) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, והזהירו עוד על ענין הממון ורדיפת העושר באמרו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, ובספרי אמרו, לו הוא דאינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי ליתן אכסניא לאנשים לעבדים לחיילים ולפרשים, יאמר שלא ישים השתדלותו בעושר מפאת עצמו כי אם להוצאת מלחמותיו ולעבודת השם ית' ולכבוד עמו, ואמנם הטעם בזה לא זכרו הכתוב להיות מבואר שאם ירדוף אחר העושר יבא ענינו לקנותו שלא בדין בעשק ובחמס, והרמב"ם פ"ג מהלכות מלכים כתב כל המבזה את המלך או שיחרפהו יש למלך רשות להרגו, ויש לו לאסור ולהכות בשוטים לכבודו והמפקיר ממון הרי זה גזל, ולפי שכח המלך גדול, ואיננו משועבד אל משפטי התורה כשופט, אמר שלא יחשוב מפני זה שיהיה פטור מן התורה אבל ישתדל מאד לירא את הש"י ולבלתי סור מן המצוה, ולכן צוהו הש"י שיכתוב לו את משנה התורה וידמה שיהיה ספר אלה הדברים שרוב גופי התורה תלויים בו והוא ספר קטן הכמות שיוכל להביאו כמו קמיע. אבל חז"ל קבלו בסנהדרין פ' כ"ג שהוא הספר תורה כלו שהוא מצוה על כל ישראל להיות לו ספר תורה אחד, והמלך היה מחוייב להיות לו שנים האחד להיות עמו בבית גנזיו והאחר להיות עמו תמיד, הוא יוצא למלחמה והוא עמו. יושב בדין והוא עמו, יושב בסעודה והוא עמו, ונתן בזה שתי תכליות האחת אמרו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו והיה זה בלמדו החלק הראשון מן התורה, והוא הספורי' הנפלאים ממנה והשנית אמרו לשמור את כל דברי התורה הזאת, והיה זה בעיונו בחק השני מהתורה שהיא במצות, וזכר למה הזהיר אותו כל כך ליראה את ה' ולשמור את כל דברי התורה עם היות זה כולל בכל ישראל, ואמר שהוא הזהירו על זה לבלתי רום לבבו מאחיו, רוצה לומר כי בהיותו מלך טבע השררה והמלכות יפתוהו להתגאות, ולזה הוצרך להזהיר אותו ולצוות עליו ביחוד ליראה את ה' אלהיו ולהשפיל את יצרו כדי שלא ירום לבבו מאחיו ולא יתגאה במלכותו ובזה הדרך עצמו נתן הסבה למה צוהו ביחוד על שמירות התורה. ואמר שיהיה זה לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, רוצה לומר שאף על פי שאינו משועבד כל כך למשפטי התורה יהיה נזהר שלא יעבור ולא יסור ממנה ימין ושמאל, וכמאמר דוד שאמר (תלים י"ט) גם עבדך נזהר בהם, ואמר שמלבד מה שראוי למלך לעשות הדברים האלה מצד עצמם להיות תכלית האדם שבעבורו נברא היראה והעבודה האלהית, הנה הוא ראוי שיעשה זה גם כן לתקות השכר והוא שבזה יאריך ימים על ממלכתו כי בהיות המלך עובד את אלהיו ומכבד עמו ומנהיגו בנחת מבלי גאוה יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ויאריך ימים על ממלכתו. ואמר הוא ובניו בקרב ישראל לפי שבני המלך יורשים את ממלכתו:
ואפשר לפרש ולא ישיב את העם מצרימה שאיננו סבה נאסור ריבוי הסוסים, ולכן לא אמר למען לא ישיב שהוא הלשון המורה על הסבה אבל היה ענינו שלא ירבה לו סוסים ולא יצטרך להשיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, רוצה לומר שלא ילכו מצרימה לבקש מהם עזרה ולהשען על סוסיהם, כמאמר ישעיהו (סימן ל"ח) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו וגו', וכן אמרו בנשים ולא יסור לבבו הוא נמשך ולא סבה, ואחרי שהזהירו מרבוי הסוסים והנשים וכסף וזהב וכתיבת משנה התורה והיתה עמו ונתן הסבה לכל מה שהזהירו עליו אם שלא ירבה לו סוסים כדי שלא ישען על סוסיו ועל פרשיו אבל יבטח בה' ועל זה אמר למען ילמד ליראה את ה', ואם שלא ירבה לו נשים כדי לשמור את כל דברי התורה ואת החקים האלה לעשותם, כי בהיותו כובש יצרו יקיים דברי התורה בעריות ובנדה ובשאר הדברים מה שלא יהיה בהיותו נרדף אחרי תאותיו. וכנגד מה שהזהירו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, אמר לבלתי רום לבבו מאחיו כי הכסף והזהב יביאהו לגסות הרוח. וכדי להרבותו יסור מן המצוה ויהיה עושק וגוזל ונותן ברבית ושאר הדברים האסורים בתורה. וכנגד כתיבת ספר התורה והיותו עמו, אמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. הנה התבארו הכתובים והותרו הספקות הי"א והי"ב:
וממה שזכרתי יתבאר לך. שהמלך מחוייב בשמירת המצות יותר משאר אנשים והיה זה לג' סבות:
האחת לפי שהוא מראה מלוטשת לכל עמו שיביטו בו וילמדו ממעשיו לפי שההמון מטבעו להדמות אל גדולי המעלה בכל מה שיעשו כפי האפשר. הלא תראה שבהיות מלכי יהודה טובים וישרי' בלבותם היה העם כלו מוזהר מפיהם ובהיותם רעים וחטאים לה' היו כלם רעים וחטאים נמשכים אחריהם. וכבר אמר פלוסוף אחד. שהמלכות כל עוד שהיה יותר מיוחד יהיה יותר מעויין ומובט מכל האנשים, ולכן יהיו פעולותיו למוד כולל עמו ומפני זה יאות למלכים יותר שמירת המצות ומדת הירא' ושפלות הרוח לפי שהם יהיו קל וחומר לכל העם וכל ישראל ישמעו וייראו וכל העם יתישר במעשיו:
והסבה הב' שלהיות כתר המלכות וכבוד מעלתו גדול מכל שאר האנשים וממשלתו גדולה ועצומה. היה ראוי שישתדל ייתר בשמור המצות משיעשו שאר האנשים שאין להם גדולה וממשלה כל כך וכבר זכר הפלוסוף כי כמו שהרעשו' הרוח יגברו יותר בעצים הרמים והנשאים מאשר יגברו בעשבי הארץ. ככה רוע הזמן או פעל המערכה יהיה יותר עצום באנשים רבי המעלה והכבוד מאשר יהיה באנשים הפחותים והשפלים. וכמאמר הנביא ישעיהו ע"ה שאמר (ישעיהו ב׳:י״ב) כי יום לה' על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל. ולפי שהסבה המתדמת השומרת לכל המעלות והממשלות היא התורה והמצות, לכן היה ראוי למלך שמעלתו וכבודו וממשלתו יותר רב שיהיה יותר זריז בזה כדי לשמירתו. וזהו אמרו למען יאריך ימים על ממלכתו. ואמר דוד בצוותו לשלמה בנו מסכים לזה (מלכים א ב׳:ד׳) ושמרת את משמרת ה' אלדיך וגו'. למען יקים ה' את דברו אשר דבר וגו':
והסבה השלישי היא, כי כמו שראוי למלכים שישמרו הכבוד והמעלה שהם טובות מדומות. ככה ראוי אליהם שישתדלו יותר בקנין הטובות הנפשיות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עד אין קץ. כי בהיותו בעולם הזה נבחר וגדול על כל האנשים לא ישפיל עצמו ממעלתו בעולם הבא כיון שהעולם הזה כמו שאמרו במשנ' (אבות פ' ד') דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. ושם ימצאו הגדולה והכבוד לא יסורו ממנו לא כעולם התמור' וההפכפך הזה. וכמו שאמ' איוב (ג) קטן וגדול שם הוא הוא שרוצה לומ' כפי מה שפירשוהו חז"ל (רות רבה פ' ג) כי שם יהיה הגדול גדול ולא יקטן עוד. והקטן יהי' תמיד קטן ולא יגדל עוד. ולפי שקנין הטובו' הנפשיות הוא בעולם הזה בשמירת התור' והמצות לכן היה ראוי למלך שמעלתו וגדולתו רבה שישתדל יותר עליו וכבר אמר שיני"ק הפלוסוף שכל מלכות הוא תחת מלכות אחר גדול ממנו. ולכן ראוי שיחשוב המלך שכמו שיעשה הוא לעבדיו כן יעשה המלך אשר עליו עמו אשר הוא לו עבד עולם. ומפני הסבות השלש האלה הרבה הקדוש ברוך הוא להזהיר את המלך על היראה ושמירת המצות למען יאריך ימים על ממלכתו בעולם הזה ובעה"ב. האמנם בהיות המלך רע ובליעל צריך לחקור האם ראוי לעמו שימרדו בו ויסירוהו מהמלוכה כיון שהוא אויב חרף ה' וחומס נפשו כי הנה לא ראינו בדברי חכמי עמנו בזה דבר:
וחכמי האומות חקרו ונתנו בדרוש הזה וגזרו אומר שהוא ראוי לעשותו כמו שעשו השבטים לרחבעם. ואני דברתי בדרוש הזה לפני מלכים עם חכמיהם. והוכחתי שאינו מהראוי ושאין יכולת לעם למרוד במלכם ולהסיר ממשלתו ומלכותו אף שירשיע על כל דבר פשע. ועשיתי על זה שלש טענו':
האחת שהעם בהמליכם מלך כורתים לו ברית לשמור ולעשות דברו ומצותו. והברית והשבועה הזאת איננה בתנאי כי אם אמנה מוחלטת ולכן היה המורד במלך חייב מיתה בין שיהיה המלך צדיק או שיהיה רשע, כי אין העם ממה שיבחין צדקתו או רשעתו ולזה אמר יתברך ליהושע (סימן א') כל אשר ימרה את פיך יומת, ומזה הצד מהשבועה והברית שהעם כורתים למלכים הם מחוייבים בכבודו ואין בהם יכולת ליסרו ולא למרוד בו:
והטענה הב' היא. כי המלך בארץ הוא במקום הקב"ה בעולם. ולכן היה מסור אליו היכולת המוחלט להעניש גם שלא כדין כפי צורך השעה ולבטל הנמוס הכללי כמו שהש"י לצורך השעה מבטל הטבע. ועושה נפלאות גדולות לבדו ולכן היה יחיד במלכות כיחוד הקב"ה בעולמו. ומפני זה ארז"ל במסכת ברכות פ' הרואה הרוא' מלכי א"ה אומר ברוך שחלק מכבודו וכו'. והרוא' מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליריאיו. והנה במה שאמרו מכבודו הודו שמלכי האדמה יש אתם מכבוד הש"י ומעלתו על דרך הדמוי וההעברה. ולכן אין ראוי להמון העם שישלחו יד במלכם להסירו ממלוכה כי היה זה רב ידו לו כשולח ידו בכבוד אלהים וכבר העיד ע"ז דוד המלך עליו השלום שעם שהיה משוח מלחמה לא רצה לשלוח ידו בשאול להיותו מלך ישראל ואמר (שמואל א' כ"ז) כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה:
והטענה הג' מיוחדת לישראל והיא כי מי שאין בידו יכלת להמליך ולבחור מלך אין ראוי שיהיה בידו להסירו ממלוכה. ובהיות שבחירת המלך אינה ביד העם כי אם ביד השם יתברך כמו שנאמר שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו. לכן לא היה ראוי שהם שלא נתנו לו המלוכה יסירוה ממנו. כי אם הש"י שהוא מהקם מלכין. ולכן תמצא שאמר שמואל הנביא לישראל כי בהיות המלך איש ריב ואיש מדון לכל הארץ ופושע מבטן יצעקו אל הש"י והוא אמרו (שם א) וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם בו ולא יענה אתכם ה' ביום ההוא וגו'. הנה לא נתן להם הש"י רשות למרוד בו ולהסירו ממלוכה עם היותו בגבול הרשעה כי אם שיצעקו אל ה' די שליט עילאה במלכות אנשא למאן די יצבא יתננה: