וזכר שהנזמים ההם היו משקלם אלף ושבע מאות זהב לבד מתכשיטי המלכים שלכד גדעון שלקחם לעצמו, כי אליו היו ראוים כפי הדין. והנה שאל גדעון זה לאיש ישראל כפי מה שאחשוב לא לחמדתו, כי אלו היה רוצה היה לוקח מכל השלל החלק הראוי לשר הצבא על פי המשפט, אבל לפי שהם אמרו לו משול בנו גם אתה וגם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מכף מדין והוא השיבם דברים טובים, רצה שיתנו כל אחד נזם זהב להיותו המחובר אל הפה, (כז) ולעשות ממנו אפוד (והיא חגורה או מלבוש זהב) שילבוש לכבודו ולאות מעלתו ויצג אותו בעירו לזכר תשועותיו, כי יהיה אותו הלבוש מנזמי הזהב אשר לקחו במלחמה אשר נתן ה' בידו את מלכי מדין, וגם כדי שלא תשכח מפי זרעו שישראל נדרו ושלמו להיות גדעון ובניו מושלים עליהם, ולכן עשה הלבוש יורה על הממשלה עשוי מכלי הזהב ההולך על הפה, זכר למה שדברו בני ישראל בפיהם. ורלב"ג כתב שעשה זה לזכר הנס שהפליא הקב"ה לעשות עמו. ואמנם מה שאמר ויזנו כל ישראל אחריו אינו בימי גדעון ולא שעשה גדעון האפוד לעבוד ע"ז (חלילה לו מעשות כדבר הזה) אבל הוא עשאו לזכרון תשועותיו ודברי ישראל עליו ונפלאות האל ית', ואחרי מותו לקחו ישראל הדבר והעתיקוהו לכוונה אחרת רעה ויזנו אחר ע"ז עם אותו האפוד. וזכר הכתוב שבמקום שחשב גדעון שהיה עושה זכר שישראל ימשילו תמיד את בניו, בזכרם מה שנדבו ונדרו לו באמצעות אותו האפוד שעשה לסימן, הנה היה בהפך שנמשך אחריו חטא ע"ז, ובעבור זה היה לגדעון ולבניו למוקש, כי נהרגו כלם על אבן אחד כמו שיזכור ונענשו באותו חטא, והיה א"כ מאשמת גדעון שלא שם בטחונו באלהים וחשב באותו דרך להמשיל בניו וממנו נמשך מה שנמשך, ועליו אמר הנביא (ירמיהו י"ז ה') ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומה' יסור לבו, והותרה השאלה הששית עם מה שאמרתי: