הפרשה הראשונה בנבואה הראשונה שבאה אל יהושע (אחרי מיתת משה) על העברת הירדן ובואם לארץ כנען. תחלתה ויהי אחרי מות משה וגומר, עד ויצו יהושע, ויש בפרשה הזאת לשאול שש שאלות:
השאלה הראשונה מה ענין אמרו בכאן משה עבדי מת? והנה ההודעה הזאת היתה בלתי הכרחית ליהושע משרתו שכבר ידעה, וגם אינה מענין המאמר הזה כפי צורך הדברים:
השאלה השנית אמרו אל הארץ אשר אנכי נותן להם לבני ישראל, למה לא אמר אשר אנכי נותן לכם שיכלול יהושע גם כן? כמו שאמר אחר כך לכם נתתיו וגומר, והנה יהושע היה עובר אל הארץ ומנחיל אותה לישראל ולוקח לעצמו חלק ממנה כמו שיתבאר? השאלה השלישית במה ששנה ושלש באזהרת החוזק והאומץ? אמר ראשונה חזק ואמץ כי אתה תנחיל וגומר, ואמר שנית רק חזק ואמץ וגומר, ואמר שלישי הלא צויתיך חזק ואמץ, והיה די באחד מהם? השאלה הרביעית למה באו הדבורים באופנים מתחלפים באזהרות החוזק? כי בראשונה אמר חזק ואמץ לבד, ובשנית אמר רק חזק ואמץ מאד, הוסיף רק והוסיף מאד, ובשלישית אמר הלא צויתיך, והלשון הזה לא אמר בשנים הראשונים, ולא אמר רק ולא מאד בזה? השאלה החמישית בהכפל אזהרתו על שמירת התורה וקיומה? כי הוא אמר רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וגומר, אל תסור ממנו וגומר, ומלבד זה הוסיף לומר עוד לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', למען תשמור לעשות, והוא אם כן כפל ומותר? השאלה הששית במה שאמר שתי פעמים למען תשכיל, כי הנה אמר בראשונה למען תשכיל בכל אשר תלך, ואמר פעם שנית כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, עד שמפני זה חשבו המפרשים שתשכיל הראשון היה כדברי המתרגם תצליח, והשני מענין ההשכל, וכפי הפשט שניהם אחד? והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן שיותרו השאלות כלם:
ויהי אחרי מות משה עבד ה' וגו'. הנה התחיל הספור הזה בוי"ו, לא להיותו כן מנהג הלשון (כמו שכתבו המפרשים) כי אם להוסיף ולחבר עם מה שהשלימה התורה האלקית בו, כי בסוף תורת משה תספר ענין מיתת משה, ושסמך ידו על יהושע, ועתה הזכיר שמיד אחר מותו בא הדבור ליהושע. והנה הודיענו עוד בזה, שכל ימי משה ע"ה לא נתיחד הדיבור ליהושע, אבל אחרי מותו בא לו הדבור, וגם אז לא באהו כי אם מפאת ההכנה אשר קבלה בהיותו משרת משה, כי מאותו הצד זכה למעלת הנבואה, וזהו שאמר ויהי אחרי מות משה וגו', ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר, משה עבדי מת ועתה קום עבור וגומר. וכתב הרלב"ג, שאמר זה להגיד, שאין מלכות אחת נוגע בחברתה ואפילו כמלוא נימה. ואני אחשוב שכלל בזה המאמר שני ענינים. האחד שהם נתעכבו מאד בהעברת הירדן, לפי שהיה עמהם משה אדוננו ע"ה אשר נגזר עליו שלא יבא אל הארץ ולא יעבור את הירדן, ומפני זה הוצרכו להתעכב קרוב לירדן עד יום מותו, אבל עתה אחרי שמת משה והוסר אותו המונע שהיה בהעברם, אין ראוי שיתאחרו בה עוד, וזהו אומרו (ב) משה עבדי מת ועתה קום עבור. והענין השני הוא שיהושע היה יושב בין תנור וכירים, הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע מתאבל על מות משה רבו, והאל ית' הודיעו שאין ראוי לעשות כן לשתי סבות. הא' להיות משה עבד ה' ונפשו בטוב תלין, והוא ע"ד (דברים י"ד א') בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. והשנית הוא שאין ראוי להתאבל על המתים יותר מדאי, וכמו שאמר דוד ע"ה (שמואל ב' י"ב כ"ג) האוכל להשיבו אלי אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי, ומפני שתי הבחינות האלה צוהו שלא יוסיף לשבת עוד באבלות, אבל יקום משם ויתעסק בהעברת הירדן, וז"ש משה עבדי מת ועתה קום עבור וגו', כי באמרו משה עבדי, רמז לבחינה הראשונה, היותו עבדו דבק בו נהנה מזיו השכינה, ולמה יתאבל יהושע על מותו, אם היה שישמח משה במתנת חלקו? ובאמרו מת, רמז לבחינה השנית, והיה סוף המאמר ועתה קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה. והנה אמר אל הארץ אשר אנכי נותן להם, לא למעט את יהושע, כי אם לומר שאין ראוי שיתרעם למה לא נטל משה חלק בארץ ולא עבר הוא בה? לפי שהארץ לא נתנה אליו בייחוד, כי אם להם לבני ישראל, ובהעברתם משם יתקיים השבועה, ולזה אמר להם לבני ישראל, רצה לומר ולא למשה בפרט, ואמר להם, לבני ישראל, בשתי הודעות, לומר שגם לדור הזה לא היה מחוייב לתת אותה אם לא יהיה זכאי, כי אם לבני ישראל יהיה הדור שיהיה, ועם זה הותרו השאלות ראשונה ושנית: