ויהי דבר ה' אלי לאמר הלוך וקראת וגומר עד סוף הנבואה. אחרי שצוה השם יתברך את ירמיהו בדבור הראשון מהנבואה הזאת שילך בשליחותו ולא ימנע מפני נערותו, והודיעו בדבור השני שאין ראוי לו שיתמהמה ויתעכב בשליחו' אבל שילך במהירות כי עת רעה היא, והודיעו בדבור השלישי מאין תבוא הרעה הזאת כל כך במהירות, ראה יתברך שהנה ישאר בלב הנביא ספק אחר והוא איך ילך להנבא ותהיה תחלת נבואתו ברעה אשר ימצא את עמו ושהיה יותר טוב שינבא ראשונה נבואה טובה איזו שתהיה ואחר כך יגיד הרעות כרצון השם באופן שלא תהיה תחלת דברי פיו ייעודים רעים, (ב) ולכן כדי להפיק רצונו בא לו הדבור האחרון על זה שילך ויקרא באזני ירושלם רוצה לומר בשווקים וברחובות בפרסום באזני כל העם הדברים הטובים והנחומים האלה שהם כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך וגומר, וענין זה המאמר שהשם יתברך היה זוכר להם שלשה זמני זכות וצדקה. האחד, הוא ימי האבות הקדושים והשבועה שנשבע להם על זרעם וזהו חסד נעוריך כלומר החסד והשבועה אשר עשיתי עמך בימי הנעורי' והם ימי האבות והוא על דרך תתן אמת ליעקב חסד לאברהם (מיכה ז, כ). והזמן השני, הוא במעמד הר סיני שקבלו את התורה ונתקדשו לגבוה ככלה שתתקדש לחתן וע"ז אמר אהבת כלולותיך כלומר האהב' שאהבתי אותך שמה ככלה. והזמן ג', הוא לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה סובלת ייסורין רבים ומשגחת בנסים ונפלאו', והיה אם כן זמנה הא' דומה לנערות האשה קודם שתנשא והזמן השני דומה לבחרות הכלה בחופתה והזמן השלישי דומה לימות האשה בהיותה בעולת בעל וגם עד זקנה ושיבה, וי"ת דכירנא לכון טבוות יומי קדם רחמת אבהתכון דקיימינן במימרי דאזלו בתר תרין שלוחי בתר משה ואהרן במדבר ארבעין שנין בארעא דלא מזדרעא, וענין הזכירה הזאת הוא שאם ישובו בתשובה יקבל אותם ויכפר בעד חטאתם, (ג) ואמנ' אומרו עוד קדש ישראל לה' הוא כדמות תולדה כאומרו ומפני חסד נעוריך ואהבת כלולותיך ולכתך אחרי במדבר היה ישראל קדש לה' דבר קדוש ונבדל לו שכל זר לא יאכל בו כ"ש שישראל הוא ראשית תבואתה כי הוא העם שחל בתוכם שכינתו לא עשה כן לכל גוי, ומפני זה כל אוכליו יאשמו כי אף על פי שהם חטאים לפני לא ינקה כל הנוגע בם ועכ"פ רעה תבא אליהם נאם ה'. וי"ת קדש ישראל על התרומה וראשית תבואתה על הקציר קודם העומר שהאוכל ממנו מתחייב. הנה התבאר למה באו הדבורים הארבעה אלה זה אחר זה ולמה נאמר בכל אחד מהם ויהי דבר ה' אלי לאמר שהוא מפני היותם מאמרים כל אחד מפני עצמו ושהיה הדבור האחרון הזה מקום התחלה וראשית לנבואותיו, והותרה בזה השאלה הששית: