ויהי אחר הדברים וגומר. כוונת הספו' להודיע שעם היות שראה אחאב את מעשה ה' כי נורא הוא אשר עשה עמו להפליא במלחמות בן הדד, לא נמנע מחטוא בענין נבות היזרעאלי, כי הסכים על הריגתו בעצת אשתו כדי לירש את כרמו, וגם כוון שנית בזה להודיע שאחאב חמל על בן הדד כמו שחמל שאול על אגג מלך עמלק, ובזה היה מהרשע, לפי שרחמי רשעים אכזרי, ולא חמל על נבות היזרעאלי מבני ישראל שהרגו לגזול את כרמו, ובזה היה מוסיף על חטאתו פשע שהרג את הצדיק ומלט את האויב הרשע, ועל כדומה לזה אמר דוד (תלים ז' כ') אם גמלתי שולמי רע, ר"ל שהיה גומל רע לאשר היה בשלום עמו, ואחלצה צוררי ריקם, ואם חלץ הצר הצורר ריקם בלי סבה, יהיה מהעונש על זה שירדוף אויב נפשו וישג וירמוס לארץ חייו וכבודו לעפר ישכן סלה, וכל זה נתקיים באחאב. ולכוון אל קשר הספורים האלה וייחסם אמר כאן אחר הדברים האלה. וזכר שהיה לנבות כרם אחד ביזרעאל אצל היכל המלך שהיה גם כן ביזרעאל, (ב) וששאל המלך מנבות שיתן לו את כרמו לעשות בו גן ירק סמוך להיכלו, כמו שעושים המלכים פרדסים בבתיה', ושיתן לו המלך כרם אחד טוב ממנו, ואם לא ירצה כרם וירצה למכרו יתן לו כסף מחירו, (ג) ושהשיבו נבות חלילה לי' מיי' מתתי את נחלת אבותי לך, ואחשוב שהיתה כוונתו שאחרי שהתורה צותה (ויקרא כ"ה כ"ג) שהארץ לא תמכר לצמיתות ותמיד יהיה כל חלק מהארץ ביד יורשיה, כמו שבא בחלוקת הארץ לבית אבותם, שמפני זה יהיה עון פלילי בתתו את כרמו לא במחיר כסף ולא בחליפין כרם אחר, אחרי שהיה נחלת אבותיו מזמן חלוקת הארץ, וז"ש חלילה לי מיי', לפי שנבות חשב שיי' אסר זה והיה רע בעיניו להיותו נחלת אבותיו: