Abarbanel on Guide for the Perplexed, Introduction, Prefatory Remarks

הודיעני דרך זו אלך. ר"ל דרך פשוטי התורה או דרך החקירה והעיון הפשוט:

אליכם אישים אקרא. ר"ל לאישים המיוחדים אקרא בעצם, עם היות שקולי והיא ההברה הפשוטה לבני אדם:

הט אזנך כו'. ר"ל שמע דברי חכמים אשר אביא בספר הזה אבל לא תאמין כי אם דעתי, או יאמר שראשונה ישמע דברי חכמים והם ספרי החכמות אח"כ יבין דעתי:

המאמר הזה כו'. קרא הספר הזה מאמר להיותו מקושר כלו. ואמר עניני שמות, לומר שאין כוונתו לבאר השמות כדרך המדקדקים כי אם עניני השמות. ואמר שכוונתו הראשונה לבאר השמות המשותפים, והמושאלים, והמסופקים, ונתן הסבה ואמר שהוא יבארם מפני הספק אשר בכל מין מהשמות האלו כמו שיהיו ויקחום הפתאים. ולא הביא המוסכמים ולא הנרדפים, לפי שאין בהם ספק כלל. והכוונה השנית היא ביאור המשלים שיזכור. והנה עשה ביאור השמות כוונה ראשונה, ובאור המשלים כוונה השנית, לפי שבאור השמות קודם לבאור המשלים, ולא יתבארו המשלים כי אם בביאור השמות אשר בהם לא יתהפך. האמנם למה אמר הרב על הכוונה הראשונה שהיא מהשמות, שאין ראוי להבינם כלם להמון, ולא אמר זה במשלים וגם לא אמרו על שניהם יחד. לפי שהמשלים מבואר הוא שאינם ללמד ההמון ושלא יחוברו אליהם, אבל ביאור השמות שיחשוב אדם שהוא מיוחס אליהם, ושהוא ראוי שילמדהו ההמון, נצטרך הרב להודיע שלא חברו להם:

ר"ל תלמודה כו'. אמרו כי ענין המאמר הזה הוא התנצלות למה נצטרך לומר ר"ל תלמודה. ואמר שראוי היה להבדיל זה כיון שחכמת התורה לא נאמר לבד על התלמוד, כי גם יקרא האלהיות כן:

להעיר איש כו'. ר"ל כי ספק השמות אינו לפילוסופים בהחלט, כי אין להם תורה ולא ירגישו בספקותיה, אבל הוא לבעל דת, וגם אינו לבא לאמונת הדת כגרי הצדק בלי הרגל, כי זה לא ירגיש בספק ויכחיש התורה אבל הוא לאשר הורגל באמונת ה':

הביא עליו כו' בתורתו. הי' לו לומר בשכלו, אבל שבהיותו נוטה מהשכל נראה לו שלא די אליו שהוא נוטה משכלו אבל גם בתורתו מביא עליו נזק:

ולא יבקש כו'. ר"ל לא יבקש זה בספרו ולא יקוה להמציאו שמה רצוני לומר הסכמת ביאור הסודות:

כשאזכור ענין כו'. אמר הרב ענין מן הענינים ביאור השמות שהיא הכונה הראשונה, ואמר משל מן המשלים שהוא הכונה השניה:

וביארנו אמרם ולא במרכבה ביחיד. [ראוי שנעורר בזה הלשון ו' דברים: הא' מה הכריח את הרב לבאר המבואר מעצמו] והמשנה מקושרת והדרוש מדובק. הב', באמרו א"כ לא תבקש ממני הנה זולת ראשי פרקים, והיה ראוי שיאמר זה אחר מה שיזכור מעשה בראשית שעל שניהם יצדק. הג', מה ראה להביא עוד בזה אשר שמה האמתות וכו' סוד ה' ליראיו. הד', למה אמר אח"כ ודע כי הענינים הטבעיים, שכבר כולל במה שאמר למעלה, ולמה הבדיל ביניהם. הה', באמרו ואילו ביאר כל הענינים ההם, וכבר נאמר זה למעלה במה שאמר שלא ישוב מטרה וכו'. הו', באמרו ולזה הביא הענינים ההם, וזה אין לו ענין בקשור הדברים. ופי' המאמר וכוונתי הרב הוא שהרב רצה להכריח שבמעשה מרכבה ומעשה בראשית ושאר סודות התורה ראוי לדבר ברמזים ולא בביאור. והנה במעשה מרכבה מצא הרב הדבר מבואר לפי שהמשנה במסכת חגיגה פרק אין דורשים (דף י"א ע"ב) אמרו אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו, והמשנה לא אמר עוד, והנה בגמ' בעריות ובמעשה בראשית לא דברו כלל מראשי פרקים, אבל במעשה מרכבה לבד אמר הגמרא (שם דף י"ג ע"א) ולא במרכבה ביחיד ואמר ר' חייא אלא מוסרים ממנו ראשי פרקים, ושכך נאמר ג"כ אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג עליו, והוא יועץ וחכם חרשים ונבון לחש. והנה הרב למה שמצא הדבר מפורש במעשה מרכבה ביאר הענין בו לבדו, ולזה אמר כאן וביארנו אמרם ולא במרכבה ביחיד אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ממנו ראשי פרקים. ולפי שבמרכבה גזרו חכמינו ז"ל זה ר"ל ביאור ראשי הפרקים, לכן דבר הרב בה לבדה ועליה לבד באמרו א"כ לא תבקש ממני הנה זולת ראשי פרקים. ואמרו הנה אין כוונתו בספר המורה כלו, אבל כיון בעניני האלהות שקרא מרכבה, ועליה אמר לא תבקש ממני הנה באלהות כי אם ראשי פרקים מסכים לדברי ר' חייא בגמ'. ולפי ששם אחרי מה שדברו במרכבה הביאו אותו המאמר אין מוסרין סתרי תורה, שיורה שזכרו בזה בסתרי מעשה מרכבה ולא מעשה בראשית, אמר עוד הרב אשר שמה האמתות המיוחדות בהשגתו נעלמות כו', והביא סוד ה' ליראיו, כי הוא רמז על שהסודות האלהיות עם שאינם מרכבה לא יאותו כי אם ליראיו, והוא למי שלבו דואג בקרבו ויועץ וחכם חרשים. ואחר שהביא המרכבה להיות הדבר מבואר בה, וזכר שאר הסודות לפי מה שמצא בגמ' הדברים מדובקים במאמר רבי חייא, הביא אחר זה ענין מעשה בראשית, ואמר ודע שהענינים הטבעיים, רצה לומר לא נחשוב שבאלהות והסודות האלהיות לבד הם הנמנעים מההמון, כי גם הדברים הטבעיים עם היות שקצת התחלותיהם יוכלו להגלות ולבארם, הנה הם א"א שיתבארו בלמוד קצת התחלותיהם וכו', כי החומר הראשון לא יוכל האדם לגלות טבעו הרוחני וגם הצורה הגשמית מה טבעה ומהותה, ואמר הרב על שהם בביאור כי מציאותם יודע, ומהותם בביאור, ואמת לא יושג. והנה לבאר זה במעשה בראשית עם היות שלא מצא בתלמוד בביאור שימסר ממנו ראשי פרקים, הנה הביא המשנה שאמר ולא במעשה בראשית בשנים, ומזה הוליד הרב שאין ראוי לגלותו, כי אם היו מגלים זה היה א"כ כאלו דרשם לאלפים ולמאות והיה א"כ עובר נגד פסק המשנה, ולזה המשיך ממנו ואמר, ואילו ביאר שום אדם הענינים ההם בספר היה כאלו דרשם לאלפים מבני אדם ר"ל והוא בחלוף מה שצותה המשנה שלא ידרשו מעשה בראשית בשנים. ולפי שיאמר אומר לרב, וא"כ אין לך ג"כ רשות לגלותו לא ברמז ולא בביאור, לכן הביא הרב עוד אמרו לזה הביאו הענינים ההם ג"כ בספר הנבואה במשלים ודברו בהם חכמים בחידות, ר"ל כי הנביאים וגם חז"ל דברו במעשה בראשית במשלים וחידות, וא"כ מקום הניחו לנו לדבר בהם ברמז ומשל, ונתן הטעם למה עשו זה הנביאים וחז"ל, ואמר לפי שמעשה בראשית יש לו קורבה גדולה עם החכמה האלהית:

ולא נחשוב שהסודות העצומות וכו'. גם בלשון הזה ראיתי ספקות. א', אם הרב מדבר בעצמו והוא אינו נביא איך אמר והמשיל עצמו לנביאים רואים הברקים. ב', איך אחרי שזכר מדרגת משה ומדרגת ויתנבאו ולא יספו, הוסיף לומר עוד ומהם מי שיהיה לו בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים, והנה היא עצמה החלוקה השנית. ג', למה אמר כאן הפרשים רבים או מעטים ובשנית אמר הפרש רב. הד', למה בכלם אמר ברק כי אם בזאת שאמר בריקה. והיתר זה הוא שאמר הרב שלא יחשוב אדם שהדברים האלהיים ידועים לו ולחכמים עד תכליתם ונמנע מלמדם כרצונם, אינו כן, כי יציצו אליהם ויתעלמו, ואמר שיקרה להם כמו שיקרה לנביאים הרואים אור הברק בלילה, שהלילה רמז לחיים הגופניים ולחמריותם, והברק יאמר על ההשגה הנבואיית וזה הוא אמרו ונהיה כמי שיברק עליו הברק רצה לומר ונהיה בזה כנביאים הרואים הברקים, ואם להם נתעלמה ההלכה כ"ש אלינו. ואז הביא מדרגות הנביאים קצה השלמות כמדרגת משה, וקצה האחרון כאלדד ומידד שנבאו פעם אחת כל ימיהם ואין עוד, והאמצעיים ביניהם והם שאר הנביאים, שבין ברק וברק הפרש רב, ר"ל בין נבואה לנבואה זמן הרבה. והנה אמר הפרש רב לומר שכל הנביאים היה בין נבואותיהם זמן רב והפרש גדול זולת משה ע"ה שהיו ברקיו קרובים וביניהם הפרש מעט. ואחרי שהביא כל מיני הנבואה הביא מעלת רוח הקדש שאינה נבואה, ועליה אמר ומהם מי שיהיה לו בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים, ר"ל שהם אינם נביאים ולא תגיע מדרגתם לברק בהיר, כי אם לבריקה שהיא מדרגה חלושה מרוח הקדש, ובהם הפרשים רבים או מעטים, כי דוד ושלמה עד"מ היה הרוח הקדש בהם בריקה, ובין בריקה לבריקה בהם הפרשים מעטים, ואחרים יהיו בהפרשים רבים כזכריה הנזכר בדברי הימים ואחרים והותרו בזה הספקות כלם. ואחרי שהביא מדרגת הנביאים ומדרגת המדברים ברוח הקדש, הביא מדרגות חכמים, ועליהם אמר ויש מי שלא יגיע למדרגה שיאיר חשכו כברק. ומה שהביא מלהט החרב המתהפכת הוא אצלי להמשיל האבן או הדבר המאיר שאין אורו תדיר. עם היות שהנרבוני כתב שרמז בזה למעשה בראשית לאמרו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת (בראשית ג' כ"ה), וכמו שאפרש בפ"ב ח"א:

ודע כו'. אמר השלמים לכלול כל המדרגות נביאים ומדברים ברוח הקדש וחכמים, שכלם קרא הרב למעלה בשם שלמים. והנה צורך הלשון הזה אצלי הוא לבאר, שמפני היות הלמוד ברמז מחוייב, לכן לקחו השלמים הדבור במשלים כי הם ממיני הרמז, וז"ש ובעבור זה כשכיון כל חכם אלהי רבני בעל האמת. ואין פירושו לדעתי האדם המתואר בכל זה כמו שפי' האפודי, וגם אין פירוש בעל האמת כנרבוני שהוא להבדיל התלמודי כו', אבל כיון הרב לומר שהשלמים כלם והם החכם ר"ל בחכמת הטבע, והאלהי בחכמת האלהות, או הרבני ר"ל התלמודי או בעל האמת שהוא הכולל נביאים ומדברים ברוח הקדש, כי כלם הם בעלי האמת לגודל השפעתם, כל אלה וכל א' מאלה לא ידברו בדברים האלה, כי אם במשלים וחידות:

והרבו המשלים. ר"ל שבדבר וענין אחד ידברו המשלים הרבים בכמותם יתחלפו ג"כ באיכותם:

כי ישימום התחלפות במין ואף בסוג כו', האמנם מה שאמר עוד הרב והושם הענין אשר יכוין ללמדו מפוזר במשלים רבים מרוחקים, יראה שאין ענין לו, כי כבר אמר זה והוא הוא מה שכבר זכר. אבל פירושו לדעתי שהוא כלל ותולדה ממ"ש שאחרי שזכר שבענין אחד ישימו משלים רבים בכמות ומחולפים באיכות, אמר והושם הענין ר"ל והושם א"כ לפי זה הענין האחד מפוזר במשלים רבים מרוחקים, וכל זה הוא ענין אחד. אחר זה אמר הענין השני, והוא היותר עמוק מזה היות המשל האחד משל לענינים רבים יורה קצתו לענין אחד וקצתו לענין אחר, או לא יורה קצת המשל על דבר, אבל המשל כלו יורה על שני ענינים. ואמר בחלוקה הזאת קרובים במין החכמה ההיא לפי שזה יוחד למשל האחד שכלו יורה על שני ענינים, כי זה א"א אם לא לקרבת הענינים ההם כיון שהוא עצמו מורה על שניהם:

הלא תראה כי הש"י כשרצה להשלימנו. יש לעיין בלשון זה מה היא גזרת המאמר. ועוד למה הביא שלמותנו והמצות המעשיות והטבע והאלהות וכל אותו האריכות, והיה די שיאמר הלא תראה כי הש"י זכרו כשרצה לדבר במעשה בראשית שזכר בו במשלים וחידות. אבל האמת הוא שהרב רצה להכריח שמעשה בראשית יש בו משלים, והיה לאומר שיאמר שאינו כן, אבל שהוא כלו כפשוטו, ושהוא ספור המשך המציאות ויוצא עליו. שאם היה משל לחכמת הטבע, למה הושם זה בתחלת התורה. ואין ראוי שהתורה שגדרה המצות המעשיות תתחיל בחכמת הטבע אשר אין יחס לה עמה. הנה להשיב לזה השתדל הרב לבאר שהחכמה הטבעית ראוי שתקדים לתורה וזהו אמר כשרצה ית' לתתנו שלמים, ר"ל שזה הוא התכלית האחרון, ולתקן עניני המונינו בתורותיו המעשיות, ירצה שהמצות השמעיות הם לשלמים, והמעשיות להמון, להיישירם בהם בפנות האמתיות, והיה שלא יתכן זה כי אם אחר דעות שכליות והעמוד [מעמד הר סיני], והסוד בהם הוא השגתו ית' כפי יכלתנו, והיה שלא יתכן זה כי אם בחכמה האלהית, ותקדם אליה הטבעית, אשר מפני זה הושם מעשה בראשית בתחלת התורה מיישרת המעשים, וגזרת המאמר הוא אמרו רז"ל כי דבר לנו בו ר"ל הלא תראה הש"י זכרו במעשה בראשית שהוצרך להניחו בתחלת התורה מהסבה שזכר כי דבר לנו בו לעומק המושג וקוצר המשיג, באותם הענינים העמוקים שהביא, הכרח החכמה האלהית להעירם, דבר לנו בו במשלים וחידות, והנה חזק זה, ר"ל שבמעשה בראשית דבר הש"י במשלים ממאמר חז"ל שאמר להגיד כח מעשה בראשית לכל א"א לפיכך סתם לך. והנה דקדק הרב מה שאמר, לפיכך סתם לך, שבזה הוא רמז שאין פרשה בראשית כלה כמשמעה, אבל היא במשל ודברים סתומים, וכמ"ש הנרבוני:

ואני אחשוב שאין הענין כדברי הרב ושפרשת בראשית היא כפשוטה, יספר המשך המציאות כמו שבא עד עתות התורה, ולכן הושם בהתחלה. ומה שארז"ל לפיכך סתם לך, לא כוונו לזה, כי אם לומר שהיה אי אפשר להגיד לכולם כח הבריאה איך היה, ובאיזה אופן ברא האל יתברך את עולמו, ולמה לא בראו קודם, והיה באותו זמן, ולכן לא אמרו כי אם בראשי דברים והם בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, זכר שברא השם שמים וארץ ולא זכר איך בראם, וזהו סתם לך:

וכבר ידעת כו'. ושם הדברים וכו', הנרבוני אמר רחוק מה שהיה הוא מעשה שהיה בהתחלה ועמוק עמוק הוא מעשה מרכבה וחכמת האלהות. אמנם ראוי לדעת למה הביאו הרב כאן וחזר למעשה בראשית ואמר ושם הדברים בכל זה בשמות המשותפים. והאמת הוא שחז"ל סמכו המאמר הזה לפיכך סתם לך לאותו פסוק, רחוק מה שהיה, ולכן הביאו הרב להכריח ממנו שהסתימה שאמרו חכמים ז"ל היא בעומק הענין והיותו משל לא דבר אחר. ולכן המשיך הלשון עוד במעשה בראשית ואמר ושם הדברים בכל זה בשמות משותפים, רצה לומר שהאל יתברך הביא הדברים במעשה בראשית בשמות משתתפים:

ואנחנו אמנם השתדלנו כו'. אל תטעה בחשבך שיאמר ויספר הרב מה שקרה לו ושהשתדל לבאר עניני הדרשות, כי הוא הפך מה שאמר, אבל כוונתו לפי שאמר ואם נבאר מה שצריך לבארו יהיה זה השתדלותנו בלתי נאות בהמון העם אמר הרב עוד שאז יהיה כאלו השתדל לבאר עניני הדרשות וגלוי הנבואה להמון והוא ענין מגונה, וז"ש ואנחנו אמנם השתדלנו רצה לומר ואנחנו נהיה כאלו אמנם השתדלנו לבאר עניני הדרשות שהוא בלתי ראוי:

ואמנם ענין הנבואה כו'. ר"ל וא"ת א"כ היה לו לרב שלא יבאר בזה הספר עניני הנבואה. הנה להשיב לזה אמר שעניני הנבואה שהאדם לא יעבור עליהם כעברו על דברי הדרשות, ושלא נוכל לחשוב רע באומר כמו שעושים בדרשות, הוכרח לדבר בהם, אבל יהיה באופן אחר מהביאור, ר"ל שיגלה טפח ויכסה טפחים כמו שיזכיר:

ואחר שהזכרתי המשלים נקדים הקדמה. הלשון הזה יקשה הבנתו לפי שיראה שמה שדבר הרב עד עתה הוא במשלים, וההקדמה שיביא היא ג"כ במשלים ואין ביניהם הפרש. אבל אחשוב שבמה שעבר הזכיר ההכרח המביא הנביאים לדבר במשלים, והוא להעלים הענינים ולדבר ברמזות, ועתה בהקדמה ידבר במיני המשלים ואופניהם. ויתחיל להודיע שמפתח הבנת דברי הנביאים הוא הבנת המשלים כדי לעמוד על ביאור אופניהם:

דע כו'. הפי', יאמר הרב שעם היות בדברי הנביאים ספורים, ותוכחות והגדת העתידות, הנה מפתח הבנת כל מה שאמרוהו וכל מה שכוונו לומר בדבריהם, הנה הוא בג' דברים. הא' הוא הבנת המשלים ר"ל פשוטם. הב' הוא וענינם ר"ל ידיעת הנמשל והמכוון בהם. הג' ופי' מלותיהם ר"ל שידעו פירוש מלות המשל כדי שנכריח ונדע שהם יורו על אותו הנמשל ולא על נמשל ודבר אחר, כי המלות יורו ע"ז בשיתופיהם. והיה זה מפתח להבנת דברי הנביאים כלם, כי איך נדע אמתת הספורים אם לא נדע קודם אם הם משל או כפשוטם. וגם כן ייעוד העתידות והתוכחות לא נדע אמתתם כי אם אחר הידיעה אם יש שם משל:

כבר ידעת אמרו וביד הנביאים אדמה. השתכל בדברי הרב שהביא ד' פסוקים ושני מאמרי חכמים ז"ל. א', וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב י"א). ב' חוד חידה ומשול משל (יחזקאל י"ז ב'). ג', המה אומרים הלא ממשל משלים הוא (שם כ' מ"ט). ד', להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם (משלי א' ו'). והביא מאמר המדרש למה היו דומים דברי תורה עד שלא עמד שלמה ומאמר שני ושם נאמר זה שהוא מאבד סלע. וראוי שתרגיש למה הביא הרב כל הראיות האלה והיה די בא' או שתים מהם כי על פי שנים עדים יקום דבר. ולמה בכל א' מהד' פסוקים אמר וידעת או כבר ידעת ובב' המאמרים לא אמר כן. ואחשוב שהרב הביא הפסוק הראשון להעיר שהנבואה הבאה מאת השם לנביאים היה במשלים מפאת המקבל, שהוא הכח המדמה שיגשים ההשפעה, וימשיל השפע שיקבל והוא אמרו, ודברתי על הנביאים, ואנכי חזון הרביתי, וביד הנביאים אדמה, ר"ל שמפאת הפועל יבוא השפע ברור וזך, אבל ביד הנביאים ומפאת כחם הדמיוני המקבל השפע מפאת זה יבאר המשלים שמפניהם יבא השפע להיות במשלים דמיונות. והביא עוד הפסוק השני להעיר שגם הנביא בספרו הדברים לעם, היה מדבר במשלים, והוא ענין אחר, שמלבד היות הקבול מהם במשלים, היה הדבור מהנביא לעם ג"כ במשלים, והוא אמרו חוד חידה ומשול משל לבני ישראל, ולפי שיוכל האומר לומר שזה יורה במקומות שפי' הכתוב שהוא משל, והם מעטים, אבל לא ימשך שהיה עושה כן תמיד, הנה לזה הביא הפסוק הג', וז"ש וידעת כי מרוב עשות הנביאים המשלים אמר המה אומרים הלא ממשל משלים הוא, הנה הביא זה להעיר שהיה זה הרבה ותמיד ר"ל הדיבור במשלים והביא הפסוק הרביעי שפתח שלמה בו ספר משלי והוא להבין משל ומליצה, כדי להעיר עוד שלא יאמר אומר שהמשלים היו אומרים הנביאים בעת למדם לעם, כדרך החכם המסדר בלשונו משל, לשומעים כדי שיבינוהו, אבל לא ימשך מזה שנכתבו אותם המשלים בספרי הנבואה כי אם פשט הדברים, לזה הביא להבין משל ומליצה, שכתב שלמה, והוא ממה שיורה שיש בספרים משלים שצוה את האדם שיבינם כמו שציוהו ג"כ על חכמת הספרים, באמרו לדעת חכמה ומוסר. הנה התבאר שהביא הרב ד' הפסוקים לתת בזה ד' הודעות, ולכן אמר בכל אחד מהם לשון ידיעה, וכבר ידעת, וידעת אמרו, וידעת כי מרוב עשות, וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה המלך ע"ה. האמנם ראה הרב ספק בזה, שיאמר המעיין שהמשלים שזכר שלמה ע"ה, אינם כדברי התורה והנביאים כי אם מעניני החכמה וספרי החוקרים, ולכן לא זכר בדבריו תורה אבל אמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, ולזה הוצרך הרב להביא מאמר המדרש, שיחסו משלי שלמה לעניני התורה, באמרם למה היו דברי תורה דומים עד שעמד שלמה וכו', כך היה שלמה יורד ממשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על בוריה של תורה. ולפי שדברי חכמים ז"ל אלה הם תשלום לראיה שהביא מדברי שלמה, לא הביא הרב עליה וכבר ידעת כמו שהביא בשאר הראיות, אבל אמר לבד, ואמרו במדרש, שהוא להשלים המופת שהביא מפסוק להבין משל ומליצה. ולפי שגם שנודה היות משלי שלמה להבין דברי תורה, אולי יחשב שהוא לבאר מצות התורה לא הסודות וסתרי תורה, הנה לזה אמר הרב ואיני רואה שאחד משלימי הדעות יחשוב שהם משפטי עשיית סוכה ולולב, והנה דייק הרב זה ממה שאמר באותו מאמר לבאר שמימיה עמוקים וצוננים, והרי לא יאמר על המצות המעשיות שפשוטם נגלה, כי אם על הסודות העמוקות, ולכן אמר הרב, אבל הכוונה היא הבנת העמוק בלא ספק, לקח מלות עמוק ממאמרם עמוקים וצוננים. ואמנם המאמר השני שהביא הרב באמרו, ושם נאמר זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו וכו' יראה שהביאו ללא צורך, וגם אמרו ושם נאמר, ואמר אחרי זכרון המאמר זה הוא דברם ג"כ, יראה מיותר והיה די כשיביא המאמר לא יאמר עוד זה הוא דברם ג"כ, גם מה שאמר הרב אחרי המאמר והתבונן ביאורם כי תוכות דברי תורה הם המרגלית, יראה שאין ענין לו, ושלא אמר כי אם מה שהביא מדברי המאמר עצמו. ומה שאחשוב אני בזה הוא, כי הרב לפי שמצא במדרש משל המאמרים האלה סמוכים, כי הראשון הוא מאמר ר' חנינא ואחריו רבנן אמרי, ולא היו חכמים חולקים בדבר, אבל כל אחד ואחד מהם עשה משל מסכים לנמשל, וראה בדברי רבנן ג' ספקות נגד כוונתו שזכר, לכן הביא אותו מאמר, ולכן אמר ושם נאמר רבנן אמרי רצה לומר ושם נאמר. דבר יראה סותר לזה שאמרתי, והוא מאמר רבנן, והסתירה שיצאה ממנו לדעת הרב, והוא כי יראה מדבריהם שהמשל שזכרו שעליו כל אחד מהם הביאה למה הוא דומה, הוא המשל שיעשה המלמד להדריך השומע לשיבין והוא דבר לשוני, ואינו משל נכתב בספר, ולא כוונו על משלים יראו בדברי הנביאים. והנה יראה זה מג' מקומות מאותו מאמר. האחד, מאשר אמר ועל ידי המשל אתה רואה את דברי תורה, וזה ממה שיורה שהמשל אינו דברי תורה, אבל שהוא אשר יעשה החכם בפיו ובשפתיו לבאר דברי תורה שהם בלבד פשט, כי כן הם דברי המדרש באמרו אתה רואה דברי תורה. המקום הב' מאמרם כך המשל הזה אינו כלום, ואם היה כוונתו על המשל האמור בתורה, איך יאמר שאינו כלום, והנה בתוכו הנמשל, ואיך יאמר על המשל כלו עם חכמת תוכו שאינו כלום. אבל זה יורה שהמשל הוא אשר יעשה המלמד בפיו להבין הספר ואותו אינו כלום. המקום השלישי מאמר יראה שהמשילו המשל והנמשל לפתילה ולמרגלית, וידוע שאין המרגלית בתוך הנר או בתוך הפתילה, אבל הנר הוא דבר מחוץ, יעשה אותו האדם לשבאמצעותו יבא לראות המרגלית באשר היא שם, ושכן הוא המשל הוא דבר מחוץ יעשה המעיין כדי להבין דברי הספר. הנה הרב יען ראה המאמר הזה סותר דעתו אמר אחרי שזכרו, זהו דברם ג"כ, ר"ל הנה אלה ג"כ הם דברי חכמים ז"ל כמו האמורות למעלה, ולכן כמו שהוא נסתייע מהמאמר הקודם, כך ראוי שירגיש בסתירה המאמר השני כי אין ראוי שנחשוב שיהיו דבריהם ז"ל בזה סותרים זה בזה מאחר שבמקום אחד נאמרו. ומפני זה הוצרך להתיר הספקות האלה ואמר והתבונן ביאורם כי תוכות דברי תורה הם המרגלית, הנה בזה התיר הספק הראשון, ור"ל שמה שאמר אתה רואה דברי תורה, לא אמרו כי אם על התוך והסתר שבדברי תורה, ויהיה הכונה באמרם אתה רואה דברי תורה, אתה רואה אותם לדעת ולראות מה הוא התוך שבהם, דומה למה שנאמר במאמר הראשון בוריה של תורה. והשיב עוד לספק השני באמרו ופשוטו של כל משל אינו כלום, ר"ל שבאמרם כך המשל הזה אינו כלום, לא כוונו כי אם על פשטיות המשל מאשר הוא משל לא על הנמשל אשר בתוכו. והשיב לספק הג' באמרו ודמותם הסתר הענין הנמשל בפשוטו של משל כמי שנפלה מרגלית ר"ל שלא תנועה (צ"ל תטעה) בחשבך שהנר הוא דמיון המשל בדבריהם ז"ל והמרגלית הוא דמיון הנמשל, אינו כן, כי הם כוונו לומר שהמרגלית הוא הנמשל, והבית הוא המשל אשר המרגלית בתוכו, והביא הדמיונות שיתדמה הבית למשל מאמרו והוא בית אפל שיש בו כלים, במשל שהוא אפל להבנה, ויש בו כלים ר"ל דברים רבים ומלות הרבה יבלבל הכוונה, והנה המרגלית היא בבית, ר"ל הנמשל שהוא במשל, אבל לא יראנה, ר"ל שלא יבין אותה. ואמנם הנר או הפתילה שזכרו רבותינו ז"ל אינו דמיון למשל ולא לנמשל, כי אם להבנה ושכל המעיין, שבו יראה המרגלית אשר בבית, וזהו שאמר הרב עד שידליק כמו שזכר אשר דומה לו הבנת עניין המשל. הנה א"כ כאן מרגלית שהיא דמיון הנמשל, ובית שהוא דמיון המשל, ופתילה שהיא ההבנה והעיון, והמשיל הנר בהבנה, לפי שנר ה' נשמת אדם. זהו הפי' שעשה הרב למאמר הזה. האמנם ישאר לעיין איך יכריח הרב פירושו זה מדברי חכמים ז"ל. ואומר שהמאמר יורה עליו, שאמר זהו מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו, ומאמרם בתוך ביתו הוציא הרב שהבית הוא דמיון המשל לא הנר, שאם לא כן היה מיותר אמרם בתוך ביתו, כי גם בחוץ וברחוב העיר, וכן הדמיון בהיותו באישון לילה ואפילה. ואמר עוד עד שהוא מדליק פתילה כבאיסר הוא מוצא את המרגלית, יראה שהפתילה הוא דבר המאיר והמבדיל הדברים ומוצא את המרגלית באמצעותו בתוך הבית, והאור ההוא הוא משל לעיון ולהבנה השכלית. האמנם רבנן אחרי הנחתם הדמיון הזה, לא חששו עוד לדבר בפתילה, כי אם במשל ובנמשל שדמו במרגלית ובבית, ולכן אמר, כך המשל הזה אינו כלום והוא אשר דמו בבית. ועל ידי המשל אתה רואה דברי תורה, ר"ל שהבית אשר נשארה המרגלית שמה היא שמרה אותה ועל ידה נמצאת, ויראו תוכות דברי תורה. זה הוא מה שיראה לומר כפי דעת הרב, אבל לא כפי דעתי, שאחשוב תמיד שהמשל הוא שעושה המלמד והוא אשר המשילו בנר כמו שבמאמר רבי חנינא המשילו בחבל ובמשיחה, שעל ידה יוציאו המים מהבאר. והמשלים שעשו רבי חנינא ורבנן דומים הם בענין הזה, והרב הלך לשיטתו והאמת יעשה דרכו:

אמר החכם תפוחי זהב כו'. במשכיות כסף וגו', לא ידעתי למה הביא הרב עוד הפסוק הזה. האם יביא כל הדברים שידברו במשלים בכל ספרי הקדש. ואחשוב שהביאו לומר שלפי שחז"ל אמרו במאמר הקודם כך המשל הזה אינו כלום, שלא נחשוב שהיה דעתם שהמשל אינו כלום, כי הנה המשל תמיד יש בו חכמה מדינית ומעשית מועלת, אבל אמרו אינו כלום ר"ל לענין הנמשל, ולכן הביא הפסוק הזה ופירשו להגיד מעלת המשל שהוא ככסף ומעלת הנמשל שהוא כזהב. עוד הביאו הרב להסכים ולהוכיח מה שפירש במאמר הקודם, מאשר הנר והאור הוא דמיון ההבנה, והכריח זה מאמרו תפוחי זהב שהוא רמז לנמשל, והכסף הוא רמז למשל, והמשכיות הם הפתוחים, שבהם יראה המעיין הזהב אשר בתוכו והוא רמז להבנה ולעיון שזכר:

והנה סולם כו' ענין רביעי וכו'. הנה כיון הרב שבאו ז' הודעות במראה הזאת, הא', והנה סולם ר"ל שיש השגה אפשרית לאדם להתדבק בעליונים בהשגתו. ב', מוצב ארצה ר"ל שהתחלתה ראוי שתהיה מעולם ההויה וההפסד. ג', מגיע השמימה ר"ל שמכח ההויה וההפסד יבא להשיג עולם הגלגלים המתנועעים. ה', והנה מלאכי אלהים ר"ל שמפאת הגלגל המתנועע ישיג מציאות המניעים והם השכלים הנפרדים. ה', עולים ר"ל שיש בהם עלות. ו', ויורדים ר"ל שיש בהם עלולים ואין כלם שוים. ז', והנה ה' נצב עליו ר"ל שיש סיבה ראשונה, כי לא ישתלשל זה לבלתי תכלית:

והשמר מלחסר ביאור ספק. כתב הנרבוני על המאמר הזה: והשמר. מקור והכוונה בו שלא נחשוב שיהיה פי' והשמר צווי שהרב יצוה המעיין שלא יחסר ביאור ספק, והוא מגונה שהמחבר יחסר מהביא הספק הראוי ויצוה למעיין עליו, גם לשון הרב לא יסכים שאמר עוד, ולא נאמר בו דבר בזולת מקומו, ויורה שכל זה ידבר מאופן חבורו ולא יהיה צואה למעיין, ולכן אמר הנרבוני שהשמר הוא מקור והוא משמש בכל הזמנים. אמר הרב שלא נפלו הדברים בחבור הזה בהזדמן כי אם בשקידה רבה ועיון גדול ובהשמר מלחסר ביאור ספק, כי נשמר הרב מאד מלחסרו במקום הראוי: