משנתנו מביאה כעת סיפור מעשה – היחיד המצוי במסכת אבות – המדגים את העקרונות שנידונו עד כה במה שנוגע ליחס הראוי אל התורה ולומדיה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא. חכם ארץ ישראלי שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה.
פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע. [=פגש]
בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם. אָמַר לִי: רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי. הסופרים לא היו רק כותבי ספרי תורה, אלא גם מלמדיה ברבים.
אָמַר לִי: רַבִּי, רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת? אָמַרְתִּי לוֹ: אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה. והשוו לעיל ד, יח: "הווה גולה למקום תורה". וממשיך ר' יוסי ומנמק את החלטתו לוותר על העושר המופלג שהוצע לו:
לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁלָּאָדָם אֵין מְלַוִּים לוֹ לָאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד. בערבו של יום, כשהולך האדם לבית עולמו (וכדברי קהלת: "כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא" [ה, יד]), מתברר לו כי התורה היא בת הלוויה היחידה שראוי ללכת עמה במהלך החיים ואף לאחריהם, ור' יוסי מביא ראיה לדבריו מדרשת פסוק העוסק בחכמה־תורה:
שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ" (משלי ו, כב). "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ" – בָּעוֹלָם הַזֶּה. "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" – בַּקֶּבֶר. "וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ" – לָעוֹלָם הַבָּא. התורה מנחה את האדם בדרכו בעולם הזה ("בהתהלכך"), שומרת עליו בהיותו בקבר ("בשכבך") וממשיכה "לשוחח" עמו ולגלות בפניו את צפונותיה גם עם תחייתו מן המתים ("והקיצות"). ועוד ממשיך ר' יוסי ומביא שני פסוקים שמהם הוא למד כי טובה התורה מכל אוצרות תבל, כי האלוהים יכול לתת לאדם הרבה יותר ממה שיכולים בני אדם להעניק לו:
וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וזאת על יסוד המסורת שדוד הוא מחברו של ספר זה (ראו לעיל ג, ח).
"טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהילים קיט, כב), וְאוֹמֵר: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב, ח).