הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אַחַת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִּבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת – צָרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד. לאחר שתי משניות שעסקו בעיקר במעלת לימוד התורה ובחשיבות העיסוק בה, עוסקות המשניות הבאות בדרך הראויה ללומד התורה, וראשית לכול בחובה לחלוק כבוד למי שלימד את האדם דבר מה, אפילו מועט: פרק או הלכה (בתורה שבעל־פה), פסוק, דיבור (כנראה: ביטוי) או אפילו אות אחת (בתורה שבכתב). והראיה מובאת מדוד המלך:
שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד. במסכת כלה רבתי (ה, ד) מסופר כי אחיתופל, יועץ דוד (שמואל ב טז, כג), לימד אותו שאין טעם רב בלימוד תורה ביחידות, וראוי לעשות זאת בחברותא, וכי יש להתפלל בדביקות גדולה. בזכות דברים אלה
קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי" (תהילים נה, יד). הפסוק במזמור, שנאמר מפי דוד, נדרש גם במקורות נוספים (מדרש תהילים ג, ד ועוד) כפנייה אל אחיתופל בכינויים מכובדים.
וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבַד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד, אוֹ הֲלָכָה אַחַת, אוֹ פָּסוּק אֶחָד, אוֹ דִבּוּר אֶחָד, אוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד. וממשיכה המשנה וקובעת כי אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (משלי ג, לה), "וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב" (שם כח, י), וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (שם ד, ב). הכבוד שדובר בו עד כאן הוא הכבוד שיש לחלוק לחכמים הלומדים ומלמדים את התורה, המכונה בשני הפסוקים מספר משלי בכינוי "טוב".