אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מגדולי אמוראי ארץ ישראל שבדור הראשון לאחר חתימת המשנה.
בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה. בכל עת ועת נשמע מהר סיני (הוא חורב [ראו למשל שמות ג, א]) קול המכריז כי רע ומר יהיה גורלם של האנשים שאינם עוסקים כיאות בתורה, ובכך הריהם פוגעים ועולבים בה.
שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב). התורה כמוה כתכשיט מפואר ("נזם זהב"), אך מי שאיננו יודע להעריך אותה, ועל כן גם איננו עוסק בה כראוי, הריהו כאותו בעל חיים משוקץ ששמים נזם באפו, דבר המביא לביזויו של הנזם, או (להבדיל) כאישה יפה אך חסרת דעת, שאין ליופיה כל ערך וטעם. וברקע הדברים משחק מילים בין "נזם זהב באף" ובין "נזוף". וממשיך ר' יהושע בן לוי ומדבר בשבחה של התורה ובמעלת לומדיה, ברוח מה שנאמר בשם ר' מאיר במשנה הקודמת,
וְאוֹמֵר: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז), אַל תִּקְרָא "חָרוּת" אֶלָּא "חֵרוּת", שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. על יסוד משחק מילים המשנה את ניקודה של התיבה "חרות", הנזכרת בקשר ללוחות הברית שניתנו בסיני, לומד ר' יהושע כי חוקי התורה ומצוותיה הם המאפשרים לאדם להיות בן חורין, אדם חופשי של ממש, שאיננו כפוף ליצריו הרעים ולתאוותיו. ובכלל:
וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָדִיר, הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" (במדבר כא, יט). כל העוסק בתורה דרך קבע מתקדם ועולה במעמדו, והראיה מובאת מדרשת פסוק הכולל על פניו רק שמות מקומות שעברו בהם בני ישראל בדרכם לארץ. לפי דרשה זו, העיסוק בתורה שניתנה בסיני (היא ה"מתנה") הופך את האדם כביכול לנחלתו של האלוהים ("נחליאל"), דבר המעלה אותו בסופו של דבר אל דרגה נשגבת ("במות"), שכן התורה "מרוממתו על כל המעשים" (כאמור בסוף משנה א בפרק זה). קישור הפסוק מספר במדבר אל עניין לימוד התורה נעשה ככל הנראה בהשפעת הפסוק הקודם לו ("במחוקק במשענותם וממדבר מתנה") הנדרש כעוסק בענייני חוקים שניתנו במדבר.