עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם עַד נֹחַ. והם מנויים בהרחבה בבראשית פרק ה: אדם, שת, אנוש (ובזכותו קרויים אנו בני אנוש), קינן, מהללאל, ירד, חנוך (שנלקח לשמים בהיותו צעיר לימים מבלי שמת), מתושלח (הזקן מכל בני האדם שחיו אי פעם), למך ונח. ומדוע טרחה התורה לפרט כל זאת? כדי
לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. הפירוט בא להצביע על סבלנותו הרבה של האלוהים, שלמרות חטאיהם הרבים של כל הדורות האלה, אשר שבו והכעיסו אותו עוד ועוד, המתין להם שמא יחזרו בתשובה, עד שקץ בהם והביא עליהם את המבול כעונש. נצלו ממנו רק נח (שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו" [בראשית ו, ט]) ובני משפחתו. דברי המסכת מסתמכים על מסורות שונות הנזכרות בספרות חז"ל, אף שאין להן יסוד ברור במקרא, ושעל פיהן היו כל הדורות שבין אדם לנח דורות של רשעים (כגון בראשית רבה כג, ז). ובאותו אופן:
עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם. והם מנויים בבראשית פרק יא, החל בשֵם (בנו של נח) וכלה בתרח ובאברהם בנו.
לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ וְקִבֵּל שְׂכַר כֻּלָּם. גם בדורות אלו היו אנשים רבים שטופים בחטא, אלא שזכותו הגדולה של אברהם אבינו מנעה את השמדתם. צדיקותו של נח אפשרה רק את הצלתו שלו, ואילו אברהם הציל במעשיו את העולם כולו, את דורו שלו ואת הדורות שקדמו לו, לקיים מה שנאמר במשנה א: "ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם". על אברהם ראו גם במשנה הבאה.
נח ואותנפישתים
באפוס הבבלי המפורסם "עלילות גִלְגָמֵש", שזמנו מן האלף השלישי לפני הספירה, מסופר שקול שאונם של בני התמותה הפריע את מנוחתם של האלים, ועקב כך החליטה מועצת האלים להביא מבול על העולם. האל אֶאָה, אשר חשש שמעתה לא יישאר מי שיספק את צורכיהם הפיזיים של האלים, מגלה את החלטת המועצה לאדם בשם אוּתְנַפִּישְתִּים ומצווה עליו לבנות ספינה כדי להינצל בה מן המבול. אל תוך הספינה, שצורתה היתה כצורת קובייה ונחלקה ל־63 תאים, העמיס אותנפישתים את אוצרותיו, את משפחתו ובעלי חיים מכל המינים. המבול השחית את הארץ לבלי היכר, ובחלוף שבעה ימים נרגעה הסערה, והספינה נחה על אחד ההרים. לאחר המתנה של שישה ימים, שילח אותנפישתים ביום השביעי שלושה עופות (יונה, סנונית ועורב) כדי לדעת אם יבשו המים מעל פני האדמה. בסיום הסיפור, עם צאתו מן הספינה, הקריב אותנפישתים קרבן תודה לאלים.
בצד הדמיון הרב שבין עלילת הסיפור הזה ובין סיפור המבול המקראי – עדות לשימוש שעשתה התורה גם במסורות שקדמו לעליית עם ישראל על הבמה ההיסטורית – מזדקרים לעין גם הבדלים חשובים. כך, למשל, בעוד שבסיפור המסופוטמי הסיבה למבול נעוצה ברעש אשר הפריע לאלים לישון, בסיפור התורה ההנמקה היא מוסרית: "ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא). גזירת המבול לפי זה היא בבחינת משפט צדק: האל מביא על החוטאים את העונש הראוי להם, מידה כנגד מידה, כאשר ההשחתה המוסרית היא זו שהובילה להשחתה הפיזית. זאת ועוד: הצלתו של נח לא נבעה מתלותו של האל בשירותיו, אלא בשל צדקתו, ולא ראוי שצדיק ייספה בעוונם של רשעים. קביעתה של המשנה, הרואה בהתנהלותו של הקב"ה סביב אירועי המבול ביטוי לדרכו המוסרית, הענשת הרשעים והצלת עושי הטוב, עולה, כמובן, מן הסיפור המקראי, אך היא מתחדדת יותר לאור השוואתו אל מקבילתו המסופוטמית.
אכילה, שתייה, ומה עוד?
בין מעלותיו של אברהם (שהוא גיבורה הבלעדי של המשנה הבאה) יש למנות את הכנסת האורחים שנהג בה. במדרש מסופר על אברהם ושרה ש"היה ביתם פתוח לרווחה ומפרנסין וזנין כל עובר ושב" (בראשית רבתי, עמ' 215). מסתבר כי מצוות הכנסת אורחים היא, על פי חז"ל, אחת מחמש המצוות המבטיחות לאדם שכר רב בעולם הזה ובעולם הבא: "כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה ..." (בבלי, קידושין לט ע"ב), ואברהם – ראשון מכניסי האורחים בסיפור המקראי (בראשית יח) – הוא הדוגמא שאותה יש לחקות. ובדומה לו נהג איוב, ש"עשה ארבעה פתחים לביתו. ולמה עשה איוב ארבעה פתחים לביתו? כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית. הבא מן הצפון ייכנס כדרכו, הבא מן הדרום ייכנס כדרכו, וכן לכל רוח [=כיוון], לכך עשה איוב ארבעה פתחים לביתו" (אבות דרבי נתן נוסח א, ז).
אברהם גם נטע אשל בבאר שבע (בראשית כא, לג), וכבר קדמונים פירשו את שמו של אותו עץ כראשי התיבות "אכילה, שתייה, לוויה" (מדרש תהילים לז, א). הלוויה שבה מדובר היא חובתו של מארח נדיב ללוות את אורחיו בצאתם מביתו כברת דרך כלשהי, כפי שעשה אברהם עם המלאכים שביקרוהו (בראשית יח, טז). בחיבור מן המאה העשירית לערך (אלפא ביתא דבן סירא) מפרשים "אשל": "אכילה שתיה לוויה. ויש אומרים לינה", וכך התגלגל הביטוי גם אל לשוננו: "החזר הוצאות המשולם לעובד בגין עבודה שמחוץ לתחום הישוב שבו מצוי מקום מגוריו ומחוץ לתחום הישוב שבו מצוי מקום עבודתו" (זו הגדרת נציבות שירות המדינה למונח אש"ל).
מה אורך אפך?
בדיונים המוקדשים לניתוחים פלסטיים נמצא עיסוק מרובה בשאלת "אורך האף" האנושי הסביר והרצוי, תוך דיון באפשרויות לקצר או לשנות את צורת האף ואורכו במקרה הצורך.
לפי פשוטו של הביטוי "ארך אפיים", אורך אפו של האדם הוא הקובע את מידת סבלנותו ואת משך הזמן שהוא ממתין לפני עשיית מעשה כלשהו: "טוב ארך אפיים מגיבור / ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז, לב [פסוק המצוטט לעיל ד, א]). בהשאלה מצוי ביטוי זה במקרא גם לגבי האלוהים (כגון בשמות לד, ו), וכך הוא גם במשנתנו. אך מה הקשר שבין אורך האף לבין אופן ההתנהגות? האף, כידוע, הוא אבר הנשימה, וגם המקום שבו מצויה לפי המקרא רוח החיים (כנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב, ז]), ולפי זה זיהו הקדמונים את הנשימה ואת האף זה עם זה (וכשמדובר בשני הנחיריים, אפשר לדבר גם על "אפיים"). והנה, נשימתו של האדם הכועס היא מהירה וקולנית, בעוד שהאדם הרגוע והסבלני נושם באיטיות וקול נשימתו כמעט ואיננו נשמע. ארך אפיים הוא אפוא האדם המתון שנשימתו איטית, בעוד שבעל "חרון אף" הוא הכועס, כגון "ויחר אף יעקב ברחל" (בראשית ל, ב) או "חרון אף ה'" (במדבר לב, יד). מבחינה זו גם "ארך רוח" (קהלת ז, ח) משמעו אדם סבלני ושקול בתגובותיו, ואילו אש הקודחת באפו של האלוהים היא ביטוי לזעמו הגדול (דברים לב, כב ועוד).
המבקשים לשנות את אורך אפם מתבקשים אפוא להמתין באורך רוח עד שיגיעו לגיל המתאים ועד שימצאו את המנתח הנכון שיציע להם את הגודל והאורך הראוי לאפם.