את שתי המשניות הבאות יש לפרש יחד, שכן הן עוסקות בסוגי אנשים שונים, אלה האמורים לבוא לעיתים מזומנות אל בתי המדרש, ואלה שכבר יושבים ולומדים בהם דרך קבע.
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. ארבעה סוגי אנשים אמורים לפקוד את בית המדרש כדי להאזין לדרשותיהם של חכמים.
הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. מי שטורח והולך לבית המדרש, גם אם אין הוא מקיים את מה שהחכמים מורים בדרשותיהם לעשות, עדיין הוא זוכה לשכר בשל עצם ההליכה וההקשבה לדרשות, שאף הן בבחינת מצווה.
עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ – שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. מי שמקיים את מה שהחכמים מורים לעשות, גם אם אינו פוקד את דרשותיהם, זוכה לשכר על מעשיו.
הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה – חָסִיד. והיא כמובן מידתו של איש המעלה, החסיד (עליו ראו לעיל, משנה יג), ההולך ועושה. והיפוכו של דבר:
לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה – רָשָׁע. ובאדם כזה, בניגוד לשלושה שנזכרו קודם לכן, לא ניתן למצוא שום צד של זכות. – ומכאן לעניין קרוב, סוגי אנשים היושבים דרך קבע ולומדים בבית המדרש.