אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. רק אלוהים (הוא ה"אחד" [שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"]) יכול להוציא לבדו משפט צדק מוחלט, אך השופט האנושי צריך תמיד להושיב עמו אנשים אחרים ולדון יחד עמם בעניין שלפניהם, כדי לשמוע דעות שונות וללבן את הסוגיה הנדונה מכל נקודת מבט. ועוד:
וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי. הדיין, אפילו הוא הבכיר שבין השופטים ומומחה מהם, אסור לו לתבוע מן היושבים עמו לדין (שני שופטים נוספים או יותר) שיקבלו את דעתו,
שֶׁהֵן רַשָּׁאִים וְלֹא אַתָּה. אך הם רשאים לתבוע ממנו שיקבל את דעתם, שנאמר "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). – גם היום ימליצו שופטים לא פעם לפנות לגישור ולעשיית פשרה (במקום דיון משפטי מייגע), בעוד שהתביעה מן השופט שיקשיב לדעות אחרות ויהיה מתון בדינו (השוו לעיל א, א) נכונה לגבי כל בית משפט ובכל זמן. ולמען האמת, גם לגבי מה שמתרחש מחוץ לכותלי בית המשפט יש בדברי ר' ישמעאל אמת גדולה.
על ר' ישמעאל בר' יוסי
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה השנייה לספירה, בנו של ר' יוסי בן חלפתא שנזכר במשנה הקודמת. על הערצתו לאביו ניתן ללמוד מכך שכמעט כל מאמריו בהלכה הם בשם אביו (למשל בבלי, יבמות סז ע"א) וכן ממאמרו: "כשם [ההבדל] שבין זהב לעפר, כך בין דורנו לדורו של אבא" (ירושלמי, גיטין ו, ז). ר' ישמעאל היה בן דורו של ר' יהודה הנשיא ורבות המסורות המתארות את קשריהם, עיסוקם המשותף בתורה והליכתם יחדיו בדרך (ויקרא רבה טו, ד; בבלי, שבת טו ע"א ועוד). מסופר שפרק זמן מסויים שימש ר' ישמעאל כלוכד גנבים מטעם השלטון הרומאי, ועל כך ננזף בידי אליהו הנביא (בבלי, בבא מציעא פד ע"א), אך בדרך כלל הוא מתואר כנוטל חלק בעולם העשייה הדתית. על פי מסורת אגדית אחרת הוא היה אדם עב כרס, אשר בשעה שעמד אל מול הדומים לו, יכול היה צמד בקר לעבור בין כרסיהם מבלי לגעת בגופם (שם). לפי מסורת מאוחרת הוא קבור ליד המושב דלתון שבגליל.
כמה יושבים בדין?
דברי ר' ישמעאל שלא לדון כשופט יחיד מייצגים באופן נאה את רוחו של המשפט העברי. ההלכה קובעת ש"אין בית דין פחות משלושה" (שולחן ערוך, חושן משפט ג, א), ופעמים רבות אף יותר מכך, כגון החובה לדון דיני נפשות בעשרים ושלושה דיינים (כשליש ממספר חברי הסנהדרין, שהוא שבעים ואחד). הרמב"ם אף קבע: "אף על פי שבית דין של שלושה בית דין שלם הוא, כל זמן שהן רבים [=היינו: במספר גדול יותר] הרי זה משובח" (הלכות סנהדרין ב, יג). מסתבר כי לא ניתן להכריע בסוגיות מורכבות וסבוכות על סמך שיקול דעתו של אדם יחיד, גדול ככל שיהיה, ובכלל: הכרעת הדין דורשת משא ומתן, ואלו אינם אפשריים כשמדובר בדיין יחיד. עם זאת, במקרים מסוימים וחריגים מתירה ההלכה לקיים את הדיון בפני שופט אחד: "דיני ממונות [=ענייני כסף ורכוש] בשלושה, ואם היה מומחה לרבים – דן אפילו יחידי" (בבלי, סנהדרין ה ע"א). אבל גם במקרה כזה מומלץ לדיין להתייעץ עם אחרים: "אמר ר' יהודה בן פזי: אף הקב"ה אין דן יחידי, שנאמר: 'וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו' (מלכים א כב, יט), אלו מטין לכף זכות ואלו מטין לכף חובה" (ירושלמי, סנהדרין א, א). עם זאת, המגמה הכללית של המשפט העברי היתה שלא לדון בהרכב שהוא פחות משלושה, וכך המציאות הרווחת בבתי הדין הרבניים עד היום.
במשפט הישראלי, לעומת זאת, הדברים שונים. כאן יושב שופט יחיד בהרבה מן התיקים האזרחיים ואף בעבירות פליליות. חוק בתי המשפט (נוסח משולב התשמ"ד – 1984, סעיף 47) קובע שבבית משפט השלום דן שופט אחד, אלא אם הוחלט להגדיל את מספר השופטים לשלושה. גם בערכאה הגבוהה יותר – בית המשפט המחוזי, המוסמך לדון במקרים חמורים יותר – נערך הדיון בדרך כלל בפני שופט יחיד, להוציא "(1) משפטים בשל עבירה שעונשה מוות או מאסר עשר שנים או יותר; (2) ערעורים על פסקי דין של בתי משפט ובתי דין שיושב בהם שופט של בית משפט שלום". מצב זה עשוי להסביר את העובדה שערעור בערכאה גבוהה על החלטות של ערכאה שיפוטית נמוכה יותר הוא דבר מקובל ורווח בחברה הישראלית. במציאות שבה השופט קובע לבדו את הכרעת הדין, נדרשת בקרה על החלטותיו, ומנגנון הערעור מאפשר דיון נוסף של הרכב מורחב יותר ומוסמך יותר בהחלטות הקודמות. לעומת זאת, המשפט העברי המבוסס, כאמור, על בית דין של שלושה ומעלה, כמעט ולא נזקק למוסד זה של הערעור.
"איזהו שוטה?"
התואר שוטה מצוי רבות בספרות חז"ל כחלק מן הביטוי "חרש שוטה וקטן", הבא להציג שלושה בני אדם שאחריותם המשפטית למעשיהם היא מוגבלת, בשל גילם הנמוך, בשל אי יכולתם להתקשר עם סביבתם (משנה, תרומות א, ב: "חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר") או בשל היותם חסרי דעת. בעניין השוטה נחלקו בתלמוד הבבלי (חגיגה ג ע"ב): "איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו", רוצה לומר מי שמכניס עצמו בלילה לתוך סכנת נפשות וכן מי שחושף עצמו בפומבי. המחלוקת המתעוררת בעקבות אמירה זו נסובה סביב השאלה אם הכוונה לאדם שעושה את שלושת הדברים האלו "בבת אחת", כלומר בו בזמן, או שמא מי שעושה רק אחד מהם. אחרי הכול אפשר למצוא הצדקה לכל אחד משלושה מעשים אלה כשלעצמו, כגון שאדם מבקש במודע שתשרה עליו רוח טומאה למטרות כישוף. בהמשך הדיון מוצע בתלמוד (שם ד ע"א) הסבר נוסף: "איזהו שוטה? זה המאבד כל מה שנותנים לו". נראה שאף אחת מן הדוגמאות האלה אינן תופסות לגבי השופט שכנגדו מדבר ר' ישמעאל, אך עצם השימוש בכינוי "שוטה" בא להדגיש בחריפות את דעתו על מי שלבו גס בהוראה.