רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. וגם מאמרו מופנה בבירור רק אל תלמידי החכמים.
הֱוֵה זָהִיר בַּתַּלְמוּד. היזהר בשעה שאתה עוסק בתורה שבכתב, לומד אותה ומסיק ממנה מסקנות מעשיות להלכה, המעצבת דרך חיים וקובעת מותר ואסור. והנימוק:
שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. מסקנה שהגעת אליה בשוגג, מתוך חוסר תשומת לב, חוסר מחשבה מספקת או אי־לימוד הנושא על מלוא היקפו ותקדימיו, גם אם אירע הדבר בשגגה, נחשבת כשמדובר בהוראת ההלכה כמעשה שנעשה במודע, בזדון (על המושגים שגגה וזדון ראו לעיל ד, ה), והעונש שבצידו קשה וחמור. – דבריו החריפים של ר' יהודה מלמדים על החשיבות הגדולה שהוא מייחס לפסיקת ההלכה, דבר שנעשה בימיו בעיקר על יסוד עיון מדוקדק בפסוקי המקרא ומיצוי העולה מהם.
על ר' יהודה
הוא ר' יהודה בר אילעי, חכם ארץ ישראלי שחי במאה השנייה והיה בין תלמידיהם של ר' טרפון ור' עקיבא. מקום מושבו העיקרי היה באושא (מזרחית לחיפה של היום, לא רחוק מן הקיבוץ הקרוי בשם זה), שבה נוסד בעקבות מרד בר כוכבא וחורבן יבנה מרכז יהודי חדש. החכמים שנתכנסו באושא חלקו כבוד לר' יהודה, על שם שהיה "בן עיר" זו (שיר השירים רבה ב, ג), והוא מכונה כמה פעמים בתואר "ראש המדברים בכל מקום" (בבלי, שבת לג ע"ב). נראה שר' יהודה זכה לכינוי זה בשל מעמדו המיוחד בעיני השלטון הרומאי, מעמד שקנה לו בזכות עמדותיו המתונות ביחס למלכות זו. בויכוח אודות טיבה של מלכות רומי אמר: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות" (שם). ר' יהודה נזכר רבות במשנה ואין לך כמעט מסכת ששמו לא מצוי בה. יש המייחסים לו גם אחד ממדרשי התנאים, מדרש על ספר ויקרא הקרוי בשם "סִפְרָא" (בבלי, שבת קלז ע"א). באשר לחייו האישיים מסופר כי היה אביון מרוד וכי הוא חלק מעיל אחד עם אשתו; היא לבשה אותו כשיצאה לרשות הרבים והוא התכסה בו כשעמד בתפילה (בבלי, נדרים מט ע"ב). מסורות שונות מתארות אותו כאדם שנהג בדרכי החסידות, כגון שהיה מבטל לימוד תורה כדי להשתתף בלוויית המת או בטכסי הכנסת כלה (בבלי, כתובות יז ע"א). על פי מסורת מאוחרת מצוי קברו סמוך לעיר צפת של היום.
יש תלמוד ויש תלמוד!
ר' יהודה מדבר על "תלמוד" ועל "שגגת תלמוד" שתוצאתה חמורה. אך למה כוונתו כשהוא אומר "תלמוד"? כל יודע ספר יתמה מן הסתם על שאלה זו וימהר להצביע על אותה יצירה רבת כרכים העומדת על מדפים רבים, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, המכונה גם "גמרא", ויניח כי בזה עוסק החכם. אך ראוי להיזהר! התלמודים – הבבלי והירושלמי (שלא נערך בירושלים אלא בגליל, אך נקרא בשם זה מתוך כבוד לעיר הקודש) – מאוחרים מאות רבות של שנים מן המשנה וממסכת אבות. הם מתבססים אמנם על המשנה, מרחיבים אותה ומבארים אותה, דנים בפרטיה ומשלימים אותה לכיוונים שונים, אך זמן עריכתם הסופית במאות הרביעית והחמישית לספירה. לעומת זאת, המושג "תלמוד" נדיר עד מאוד בתורתם של התנאים, הלוא הם חכמי שתי המאות הראשונות לספירה, יוצרי המשנה. במסכת אבות, למשל, מצאנו את הביטוי "תלמוד תורה" (כגון ב, ב), אלא שזה משמש ככינוי כללי לעיסוק אינטלקטואלי בתורה ובמסורת בכלל, ואין הוא מכוון אל ציטוט מתוך חיבור מוגדר כלשהו. פעם אחת גם פגשנו את הצירוף "תלמוד לומר", וזאת דווקא כמבוא לציטוט פסוק מן התנ"ך (לעיל ג, י) שאותו לומדים ובו עוסקים. גם בשאר חלקי המשנה נמצא מעט "תלמוד לומר" כמבוא לציטוטי פסוקים (כגון סוטה ה, ה) או "תלמוד תורה" כמונח כללי ובלתי מוגדר (כגון פאה א, א).
וחוזרת השאלה למקומה: למה התכוון ר' יהודה בדברו על "שגגת תלמוד"? מסורת קדומה מספרת על רבן יוחנן בן זכאי (בן המאה הראשונה [לעיל ב, ט]) שלמד כל מה שניתן ללמוד, ובראש ובראשונה "מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות" (בבלי, סוכה כח ע"א). משמע, שכבר בזמנו היה בצד המשנה גם עיסוק שנקרא בשם "תלמוד". ונראה לפרש שהכוונה להסקת מסקנות הלכתיות מן התורה שבכתב, דבר שנעשה בשלב זה על פה. בהקשר זה אכן עשויה שגגה לגרום לחטא ולעבירה, שהרי מדובר בעיצוב דרך חיים שיש בה מותר ואסור, ועל כן יש להיזהר בעניין זה עד מאוד.
זהירות בדרכים
דברי ר' יהודה בעניין הזהירות מ"שגגת התלמוד" חותמים שורה של הנחיות במסכת אבות בדבר חובת הזהירות. חובה זו נזכרת במסכתנו שבע פעמים, בהקשרים מגוונים (כמעט כולם במטבע של "הווי זהיר..."). תחילה נדרשת הזהירות בקשר לקיום מצוות שונות, כאשר כאן הכוונה לתשומת לב ולהקפדה יתרה, כגון: "הווי זהיר בקריאת שמע ובתפילה" (ב, יח). זהירות נתבעת גם מבעלי הסמכות בעם, כגון דברי אבטליון: "חכמים היזהרו בדבריכם" (א, יא). דבריו של אבטליון מדגישים את האחריות הגדולה המוטלת על החכמים ומורי הדור, וזו דורשת מהם הקפדה יתירה על כל היוצא מפיהם. והנה, כשני דורות לאחר אבטליון מצביע ר' אליעזר על צידה השני של המטבע וממליץ לכל אדם להיזהר ממגע קרוב יתר על המידה עם עולם החכמים: "והווי זהיר בגחלתן שלא תיכווה" (ב, טו). ואחרונה: מידת הזהירות היא מידה ראויה גם ביחסים שבין האדם לבין השלטונות בכלל, ועל כן "הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן" (ב, ג).
לזהירות ניתן מקום מרכזי בספרות המוסר היהודית לדורותיה, אשר ראתה בזהירות מידה מן התכונות הרצויות של נפש האדם ודרך להתקרב אל האלוהים. למשל, במאה השמונה־עשרה הקדיש החכם האיטלקי, ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל), שלושה פרקים מספר המוסר המפורסם שלו, "מסילת ישרים", למידת הזהירות ולדרכי קניינה. רמח"ל רואה במידת הזהירות שלב ראשוני, אך חשוב והכרחי, בסולם ההתקדמות הרוחנית של האדם, וזאת בעקבות מאמר המיוחס לר' פנחס בן יאיר (בבלי, עבודה זרה כ ע"ב): "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה וכו'". וכך כותב רמח"ל בפתיחת דבריו למידת הזהירות (פרק ב): "הנה עניין הזהירות הוא, שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו. כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא? לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס ושלום, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפילה ... וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו ודאי עצומה, ורעתו קרובה מהצלתו...".
בהזכירו דרכים והליכות התכוון רמח"ל בוודאי להתנהגות ולאורח חיים דתי ומוסרי, אך דבריו אודות הזהירות הנדרשת מן האדם מקבלים בימינו משמעות חדשה וכואבת לאור המציאות הטראגית של תאונות דרכים, המכה ללא רחם. למרבה הצער, גם מספרם ההולך וגדל של הפצועים וההרוגים לא הצליח להגביר את המודעות לזהירות הנדרשת גם בדרכים הפיסיות. הוו זהירים בלכתכם ובנסיעתכם בדרך – היתה מסכת אבות אומרת – כי שגגה בכביש תוצאותיה כזדון.
רַבִּי שִׁמְעוֹן. הוא ככל הנראה ר' שמעון בר יוחאי (ועליו ראו לעיל ג, ד)
אוֹמֵר: שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם. הכתר בכלל מסמל מעמד מורם מעם, דרגה נבחרת ומכובדת. ר' שמעון פונה בדבריו אל מנהיגי העם בדורו: חכמים, כוהנים ובית הנשיא ומודיעם כי אל להם להסתפק בכבוד אשר מקנה להם מעמדם המיוחד.
כֶּתֶר תּוֹרָה. הוא הכבוד הניתן בחברה היהודית לחכמים, המוסמכים להורות ולדון.
וְכֶתֶר כְּהֻנָּה. הוא כתרה של משפחת הכוהנים הנהנית ממעמד מיוחד ומכובד בקרב עם ישראל.
וְכֶתֶר מַלְכוּת. כפשוטו, אך ראוי לזכור כי בית הנשיא בארץ ישראל של תקופת חז"ל ראה עצמו כצאצא לבית דוד (למשל בבלי, שבת נו ע"א), ונראה שאליו מכוון ר' שמעון את דבריו.
וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶם. אך גדולים מהם המוניטין והכבוד שבהם מתעטר מי שקנה לעצמו שם טוב (וראו גם לעיל ב, ח). חכם, כהן או נשיא שלא קנו לעצמם גם "שם טוב" – על ידי משאם ומתנם עם הבריות, טבעם ואופיים – פוגעים בכבוד שראוי לחלוק להם בשל תורתם או מעמדם החברתי. – ויש מפרשים את מאמרו של ר' שמעון באופן אחר: לא כל אדם יכול להגיע, בשל כישוריו ויכולותיו, למעמד של חכם (ואין צריך לומר שמי שאיננו כהן או איננו מבית דוד לא יזכה ל"כתר כהונה" או "כתר מלכות"), אך כל אדם יכול לזכות בכתר "שם טוב", רק אם יפעל בדרך הנכונה. מאמר דומה הוא מאמרו של ר' יוחנן (בבלי, יומא עב ע"ב): "שלושה זֵרים הם [=עיטורים בדמות כתר על כלי המקדש], של מזבח ושל ארון [ובו לוחות הברית] ושל שולחן [=לקרבנות, והוא סמל לעושר כלכלי וחומרי]. של מזבח – זכה אהרן [הכהן] ונטלו, של שולחן – זכה דוד [המלך] ונטלו, של ארון – עדיין מונח הוא, וכל הרוצה ליקח יבוא ויקח". מסורת זו מניחה כי כל אדם יכול לזכות ב"זֵר של תורה", בכתר התורה, אם אך ישאף לכך.
כוהנים על קצה המזלג
הזכרתם של כוהנים ושל משפחת הכהונה במסכת אבות היא מועטת עד מאוד. כבר בפירוש למשנה הפותחת את המסכת (א, א) – המתארת את מעבר התורה מסיני עד לאנשי כנסת הגדולה – עמדנו על כך שהכוהנים חסרים מרשימת מפיצי התורה ומעביריה מדור לדור. רק שני חכמים נזכרים מפורשות כמשתייכים על משפחת הכהונה (ב, י [ר' יוסי הכהן], ג, ב [ר' חנינא סגן הכהנים]), ועוד מזכירה המסכת את מתנות הכהונה המגיעות לכוהנים על פי דין התורה (ג, טו) ופעם בחטף את הכהן הגדול (ה, ח). זאת ולא יותר!
בתקופת הבית השני הופקדה הנהגתו הרוחנית של עם ישראל בידי שני יסודות חברתיים שונים, הכהונה ומעמד החכמים, אשר התקיימו זה בצד זה, לעיתים מתוך השלמה, אבל לא מעט גם מתוך מתח ומאבק, אשר נמשכו גם במאות הראשונות של תקופת חז"ל. בראשית ימי הבית השני עמד בראש העם בדרך כלל הכהן הגדול, וזאת משום שבית המקדש והעבודה בו העמידו לרשותו כוח רב עוצמה. אך אט אט הלך ונתבסס מעמדם של החכמים, הסופרים ומלמדי התורה, אשר נטלו חלק הולך וגדל במוסדות ההנהגה. עם חורבן הבית השני ספגה הדת היהודית מכה קשה וכואבת. אובדנו של המקדש, שחלק מכריע של חיי הדת, הרוח והציבור היהודיים היו קשורים בו, אילץ את היהדות להתאים את עצמה למציאות החדשה. כחלק מהתאמה זו הוסט כובד המשקל מן הפולחן המרכזי בירושלים אל הלימוד בכל מקום ומקום, ומביטויים מוחשיים של עבודה דתית במקדש אל פעילות רוחנית ומופשטת יותר בבתי הכנסת ובבתי המדרש. במציאות זו הועם במקצת זוהרו של מעמד הכהונה, ושליטתם של החכמים ואנשי התורה בחיי הרוח של העם נעשתה עיקר. עם זאת, מקורות שונים רומזים לכך, שגם לאחר החורבן לא נתבטל לחלוטין מעמד הכהונה, והמתח בינם לבין החכמים המשיך להתקיים, גם אם בעוצמה נמוכה יותר. כך, למשל, מסופר במשנה (ראש השנה א, ז): "מעשה בטוביה הרופא, שראה את החודש [=היינו את הירח החדש, בתקופה שבה קידשו את החודש על פי ראייתו] בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר. קיבלו הכוהנים אותו ואת בנו, ופסלו את [עדותו של] עבדו; וכשבאו לבית דין, קיבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו". עולה, אם כן, שלאחר החורבן ביקשה ההנהגה הכוהנית להמשיך ולהתקיים כיסוד נפרד, ולעיתים אף נאבקה על מקומה הייחודי. מסתבר שבמאות השנים הראשונות לספירה – תקופת המשנה והתוספתא – אכן נדחקה הכהונה לשוליים, ומעמדה הרופף במסכת אבות מצביע אף הוא על כך, ואף במשנתנו מקדימים "כתר תורה" ל"כתר כהונה".
"וכתר על הראש"
כתרו של מלך (הנזכר במשנה כולה רק כאן וכן להלן ה, ד) הוא אחד מן הסממנים הבלעדיים של מלכותו, ועצם כניסתו לתפקידו מכונה בשל כך בלשוננו בשם "הכתרה". בקשר למלך נאמר כי "מלך ישראל ... אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על ספסלו ואין משמשין בכתרו ובשרביטו ולא באחד מכל משמשיו [=כליו]" (תוספתא, סנהדרין ד, ב), וברוח זו גם נקבע כי עם מותו של המלך שורפים את כסאו, כתרו ושרביטו (שם), והוא על פי פרשנות חז"ל לדברי ירמיהו למלך צדקיהו: "וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך" (לד, ה). ועוד נקבע ברוח זו כי "אין נושאין את אלמנתו" (תוספתא, שם), שכן בשל מעמדו המיוחד אי אפשר שאדם אחר יזכה במה ששייך היה למלך, כולל אשתו. עם זאת יש לזכור כי בתקופת חז"ל "אין מלך בישראל" והעיסוק בו בספרותם הוא תיאורטי ואוטופי במידה מרובה.
ימח שמו וזכרו לברכה
"טוב שם משמן טוב" אמר החכם מכל אדם (קהלת ז, א), והנביא ישעיהו הבטיח לסריסים, מי שאינם יכולים להוליד, אשר הצטרפו אל עם ישראל: "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (נו, ה). מפסוקים אלו נולד כנראה הצירוף "שם טוב". וכאשר מזכירים לטובה את שמו של אדם שכבר הלך לעולמו, יש המוסיפים "זכרו לברכה" (או "זכר צדיק לברכה"). מניין מנהג זה? ומניין המנהג ההפוך להוסיף את לשון הקללה "ימח שמו" (או: שר"י = שם רשעים ירקב) לאחר הזכרת שמו של אדם שנוּא? מנהגים אלו מוכרים כבר מספרות חז"ל (תוספתא, יומא ב, ח ועוד), ומסתבר שיסוד הדברים הוא בפסוק מספר משלי: "זכר צדיק לברכה / ושם רשעים ירקב" (י, ז). הפסוק בנוי כתקבולת ניגודית: רשע לעומת צדיק, ברכה אל מול ריקבון. לעומת זאת "זֵכר" פירושו בפשטות: שם. אפשר להוכיח שכך הוא גם מן הפסוק "זה שמי לעולם / וזה זכרי לדור דור" (שמות ג, טו) הבנוי אף הוא כתקבולת, וכן מפסוקים רבים נוספים (ראו גם דברים כה, יז־יט). מנהג נאה זה של הוספת דברי שבח לאחר הזכרת שם אדם (ולאו דווקא לאחר מותו!) אימצו להם גם חז"ל, הלוא הם: חכמינו זכרם לברכה.