רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר. ומאמרו, הספוג מונחים מתחום הדת, מורכב משני חלקים המשלימים זה את זה.
הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְּרַקְלִיט אֶחָד. על ידי כל מצוה שעושה האדם כאילו רכש לו פרקליט המגן עליו בשעה שהוא נותן דין וחשבון על מעשיו (יום יום? ביום הדין השנתי, הוא ראש השנה? לאחר מותו?). והיפוכו של דבר:
וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּגוֹר אֶחָד. כל עבירה שעושה האדם מתריסה כנגדו כאותו קטגור בבית המשפט המבקש להרשיע את האדם בדין. אבל, ממשיך ר' אליעזר ואומר, גם מי שחטא חטאים רבים, וקטגוריו רבים מפרקליטיו, אינו צריך להתייאש, שכן
תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. מעשים טובים וחזרה בתשובה, היינו תיקון אורח חיים פגום, הם המגן (הוא התריס) כנגד עונש העשוי לבוא ממרומים על האדם (על "פורענות" במשמעות זאת ראו א, ז). על התשובה וחשיבותה בספרות חז"ל ראו עוד להלן ד, כב.
על ר' אליעזר בן יעקב
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל במחצית המאה השנייה לספירה. הוא היה מתלמידיו האחרונים של ר' עקיבא (ירושלמי, חגיגה ג, א) וכנראה גם העביר מתורת רבו לבן דורו הצעיר ממנו, ר' מאיר (בבלי, יבמות צג ע"א). בספרות חז"ל נזכר חכם נוסף שנקרא ר' אליעזר בן יעקב, אשר חי עוד בימי הבית השני והעיד על דברים שראו עיניו במקדש, ועל כן לא תמיד ניתן לקבוע בוודאות איזה "אליעזר בן יעקב" עומד לפנינו. כיוון שבפרק ד' של מסכת אבות עוסקים אנו בחכמים מן המאה השנייה, סביר לומר שהמאמר שלפנינו איננו מפרי מחשבתו של התנא הקדום יותר. אחד משני חכמים אלו – כנראה הראשון שבהם, אך אולי שניהם – מכונה במקורות בכינוי המכובד "קב ונקי", ביטוי שמשמעו: מי שתורתו מועטת אך היא מדויקת ונכונה ואין בה כל פגם (בבלי, יבמות מט ע"ב; אבות דרבי נתן נוסח א, יח).
פרקליט, קטגור וסנגור
הפרקליט מגן על האדם ואילו הקטגור עומד למולו – כך עולה מדברי ר' אליעזר, וכפירוש הרמב"ם למשנה: "פרקליט הוא המליץ טוב על האדם לשלטון, וקטיגור הוא הפך זה, והוא המלשין על האדם לפני המלך ומשתדל להמיתו". ואכן, פרקליט בלשון המשנה ובתוספתא הוא מה שאנו נוהגים לקרוא היום בשם סנגור: "מניין שהצדקה וגמילות חסדים [עושים, מביאים] שלום גדול ופרקליט גדול בין ישראל לאביהם שבשמים?" (תוספתא, פאה ד, כא), וכן "אמר ר' לוי אמר הקב"ה לישראל: בני, אותן הקרבנות שהכתבתי לכם בתורה היו זהירין בהן [=מקפידים לשמור עליהם], שאין פרקליט טוב לירידת הגשמים יותר מן הקרבנות" (פסיקתא דרב כהנא כח, ג). גם תיבת סנגור מצויה בלשון חז"ל, למשל: "למה מיכאל וסמאל [=שני המלאכים] דומין? לסניגור וקטיגור עומדין בדין" (שמות רבה יח, ה). ובאמת סנגור ופרקליט מלכתחילה הם היינו הך. שלוש המילים האלה – פרקליט, סנגור וקטגור – הגיעו אל השפה העברית מן היוונית בתקופת חז"ל, מתוך התבוננות בנוהלי המשפט בחברה היוונית־רומית, אלא שהמילים סנגור וקטגור נקלטו יפה בשפה ואף נוצרו מהן פעלים: לסנגר ולקטרג. עם הזמן הועדפה תיבת "סנגור" כדי לציין את "המליץ טוב" (כנראה בשל החריזה עם תיבת "קטגור" ההפוכה ממנה במשמעותה) ותיבת "פרקליט" החלה לסמל כל עורך דין, ללא קשר לצד שהוא מייצג במשפט. גם במוסדות המדינה מתרוצצים שני המושגים האלה: "פרקליטות המדינה" "מייצגת את מדינת ישראל ואת רשויות השלטון בפני בתי המשפט ובתי הדין השונים, על כל ערכאותיהם...", ואילו "הסנגוריה הציבורית" "...הוקמה כדי להעניק ייצוג משפטי איכותי ומקצועי לחשודים, לעצורים, לנאשמים ולנידונים הזכאים לכך..." (הציטוטים מתוך אתר משרד המשפטים). הקטגור במשפטים בשם המדינה קרוי דרך כלל "התובע" ולצידו של הנאשם עומד "פרקליט", "עורך דין" או "סנגור" – הכול על פי התחושה הלשונית של המשתמש במושגים אלו.
אגב כך נזכיר גם את הביטוי "פרקליטו של השטן" שהוא כינוי לאדם המייצג במודע עמדה המנוגדת לעמדה העיקרית העומדת לדיון, גם אם לא זו דעתו האישית, וכל זאת כדי לחדד את הסוגיה הנדונה ולבדוק אפשרויות לערער על הדעה המקובלת. מושג זה לקוח מעולם הכנסייה הנוצרית. במסגרת דיונים על הענקת תואר קדוש למועמדים שונים, נהוג היה (עד לפני שנים לא רבות) למנות את אחד מן המשתתפים כדי שייצג לכאורה את השטן, המערער על ההצעה להעניק תואר של קדושה לאדם, ולהעלות טיעונים שונים כנגדה.
מה הם מעשים טובים?
הביטוי "מעשים טובים" מצוי חמש פעמים במשנה וארבע מהן במסכת אבות (ג, טו; ד, כב ועוד), ובטכס ברית המילה מברכים את הורי התינוק שיזכו לגדלו "לתורה לחופה ולמעשים טובים". אך מה הם בדיוק "מעשים טובים"? רק מעט מקורות מציעים תשובה מפורשת לשאלה זו. לפי מדרש שמואל (יז, ד) זכה שאול למלוכה בזכות "מעשים טובים", שהם: "שהיה ענו, שפל רוח, ירא חטא, שהיה מבזבז נכסיו וחס על נכסיהן של ישראל [היינו עושה שימוש בכספו ולא בכספי ציבור] ... שהיה בן תורה". בתלמוד הירושלמי (תענית ג, יא) מפרט אחד החכמים מה הם "המעשים הטובים" שבזכותם נענתה תפילתו להבאת גשמים: "מימיי לא קידמני אדם לבית הכנסת [ותמיד הגיע ראשון] ... ולא שמחתי בתקלת [=בכישלון] חבריי ... ולא הקפדתי בתוך ביתי...", ועוד. ולפי מקור אחר שלחו חכמים אל אישה בשם קמחית, שזכתה לראות את כל בניה משמשים בכהונה גדולה, ושאלוה: "מה מעשים טובים יש בידך?" וכתשובה היא מצביעה על צניעותה המופלגת, שאפילו קורות ביתה לא ראו את שערות ראשה, משום שכיסתה אותן דרך קבע (בבלי, יומא מז ע"א). מעטות אפוא הן התשובות לשאלה מה הם "מעשים טובים", אך הן מגוונות ומצביעות על תחומי חיים שונים.
התריסים שבמרפסת ובלוטת התריס
אנו מוקפים בתריסים. דומה שאין בית בישראל שאין בו תריסים ובוודאי שאין לך אדם בריא בלא בלוטת התריס (thyroid בלעז), אותה בלוטה בצוואר האחראית להפרשה תקינה של הורמונים שונים, בלוטה הקרויה גם בשם "בלוטת המגן", כנראה על שם צורתה. וזה אכן משמעה הראשון של התיבה "תריס", הלקוחה מן השפה היוונית: thureos, מגן. התריס הוא אחד מכלי המלחמה, ועל כן אומרת המשנה (שבת ו, ד) כי "לא יצא האיש [בשבת לרשות הרבים] לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח", ובתיאור קרב מזכירה המשנה (סוטה ח, א) "צהלת סוסים וצחצוח חרבות ... הגפת תריסין ... קול קרנות" וכדומה. עם זאת כבר במשנה מצאנו "תריס" במשמעות של כיסוי המגן על פתחה של חנות (כגון ביצה א, ה), ומכאן בוודאי התריסים שבלשוננו שלנו. ועוד ראוי להצביע על הביטוי "בעלי תריסין", המצוי אמנם רק מעט בספרות חז"ל (בבלי, ברכות כז ע"ב), המשמש ככינוי לתלמידי חכמים, וזאת בשל המלחמה־לכאורה שהם נלחמים זה בזה בשעת לימוד תורה, או כלשונו של רש"י בפירושו לתלמוד: "תלמידי חכמים המנצחים [=המתנצחים] זה עם זה בהלכה".
רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם. כל אסיפה, התאגדות או התכנסות (וזה פירוש "כנסייה" כאן, כמו גם לעיל ג, יד) אשר מטרתם למלא את רצון האלוהים ותוכניתו בעולם (על הביטוי "לשם שמים" ראו לעיל ב, יז).
סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. כנסייה כזו עתידה להתבסס, להחלטותיה יהיה קיום והיא אף תשיג את מטרותיה. והיפוכו של דבר: כנסייה
שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. חייה קצרים יהיו והיא לא תותיר רושם של ממש על תולדות עם ישראל או תרבותו. במדרש אבות דרבי נתן (נוסח א, מ) מביאים כדוגמא: "אי זו כנסייה שהיא לשם שמים? כגון כנסת ישראל לפני הר סיני. ושאינה לשם שמים? כגון כנסייה של דור הפלגה", היינו התאספותם של דור בוני מגדל בבל (בראשית פרק יא). עם זאת יש לשאול האם ייתכן שר' יוחנן מכוון בדבריו אל כנסייה מסוימת שהיה עֵד לה בזמנו. על כך אין בידינו בשלב זה של המחקר להשיב.
על ר' יוחנן הסנדלר
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל באמצע המאה השנייה לספירה. הוא נולד באלכסנדריה שבמצרים (ירושלמי חגיגה ג, א), והיה תלמידו ושמשו של ר' עקיבא (בבלי, ברכות כב ע"א). כשנאסר ר' עקיבא בידי הרומאים מצא ר' יוחנן דרך להגיע אליו אל בית הסוהר ולבקש את דעתו בסוגיות הלכתיות שונות (ירושלמי יבמות יב, ה). בשל המצב המדיני והכלכלי ששרר בארץ אחרי מרד בר כוכבא ביקש ר' יוחנן, יחד עם חכמים אחרים, לרדת לבבל, אך בעומדו על גבול ארץ ישראל התחרט ונותר בארץ (וראו לעיל ד, יא). רק מעט מתורתו מצוטט בספרות חז"ל, ובמשנה כולה הוא נזכר רק עוד שלוש פעמים. על פי מסורת מימי הביניים מצוי קברו במירון, בסמוך לקברו של ר' שמעון בר יוחאי. ובאשר לכינויו "הסנדלר": יש הסבורים שמדובר במלאכה שהתפרנס ממנה, עשיית סנדלים, אך יש הסבורים כי שיבוש הוא מתיבת "האלכסנדרוני", על שם מוצאו.
בית כנסת, כנסייה וכינוסים
"כנסייה" בלשון חז"ל איננה "בית כנסת" אלא כינוס, אסיפה (וכן הוא לעיל ג, יד). "כנסייה" כזו ניתן לקיים בכל מקום, בפינת הרחוב או בבניין המיוחד לכך. "כנסייה" בלשון חז"ל גם איננה קשורה כלל למוסד הנוצרי המוכר כיום בשם זה (ובמדרש שמות רבה כא, ד אף נאמר: "בשעה שישראל מתפללין אין אתה מוצא שכולן מתפללין כאחד [=יחד], אלא כל כנסייה וכנסייה מתפללת בפני עצמה").
"בית הכנסת" קשור בלשוננו ובמחשבתנו למקום שבו מתכנסים לתפילה או לקיום אירועים אחרים שהם בעלי אופי דתי, כגון שיעורי תורה, טכסי בר ובת מצווה, ברית מילה ועוד. אך לאמיתו של דבר, השם "בית כנסת" מעיד על כך שמטרתו הראשונית היתה שונה: מקום של התכנסות, שבו נתקיימו כל המוסדות אשר כל ציבור, בכל זמן ומקום, צריך להם: מפגשים לצורך דיון בצורכי ציבור, מושב בית הדין, מכירת מזוזות ותפילין, סעודות חגיגיות, בית ספר לתינוקות, בית מדרש למבוגרים, הלנת אורחים חסרי ממון, וגם – ולאו דווקא כדבר הראשון במעלה – מקום שהתקיימו בו תפילות הציבור. ניתן להגדיר את בית הכנסת הקדום כמעין בית עם, מרכז תרבות, מתנ"ס של היום. אחת הכתובות הראשונות המעידות על קיומו של בית כנסת היא "כתובת תיאודוטוס" הכתובה יוונית והמעידה על קיום בית כנסת ("סינגוגֵי" [=התכנסות]) בירושלים, אשר נועד למפגשים שבהם קרא הציבור בתורה, למד את המצוות והלין אורחים שעלו לרגל מן הנכר. התפילה לא נזכרת כאן כלל, כנראה משום שכל עוד עמד בית המקדש על תילו, התמצתה עיקר הפעילות הדתית בהקרבת קרבנות. רק לאחר חורבן המקדש עלתה מאוד חשיבותו ומרכזיותו של מוסד התפילה, ובית הכנסת הפך מדרך הטבע להיות המקום שבו התקיימה. הארכיאולוגים גילו בתי כנסת במרחבי ארץ ישראל ובעולם היהודי כולו, ועד היום קשה לדמות קהילה יהודית שאין מוסד זה מצוי בה. ומעניין שברוב הקהילות היהודיות בתפוצות (ובמקצת מבתי הכנסת שבארץ) חזר בית הכנסת למלא הרבה מתפקידיה של "הכנסייה" הקדומה: יש בו בית ספר, מרכז ספורט, אולם שמחות, גן ילדים, חנות לתשמישי קדושה, וכן – אל נשכח – גם מקום לתפילה...
חכם שהוא סנדלר?
בהחלט כן!! אם נפרש את הכינוי "הסנדלר" על מקצועו של ר' יוחנן (ולא על מוצאו [ראו לעיל]) הרי שלפנינו דוגמא נוספת של חכם שהתפרנס ממעשה ידיו. לעיל שמענו על יחסם האוהד מאוד של חכמים אל המלאכה (א, י), ומסתבר שלא רק נאה דרשו אלא גם נאה קיימו. הם קבעו שהאב לא רק חייב ללמד את בנו תורה, אלא שמוטל עליו אף ללמדו מלאכה (בבלי, קידושין כט ע"א). ומוסיפים החכמים (שם) ואומרים, שאב שאינו מלמד את בנו מלאכה כאילו לימדו "ליסטות", היינו את מלאכת הגנבים והשודדים. ואכן, המקורות מלמדים על חכמים רבים שהכנסתם באה להם מעמל ידיהם: חלקם היו חייטים (כגון ר' יהודה [בבלי, בבא בתרא קסד ע"ב]) או עובדי אדמה (כגון אבא חלקיה [בבלי, תענית כג ע"ב]) וכן מצאנו ביניהם גם נחתום (ר' יהודה [בבלי, בבא בתרא קלב ע"א]), נפח (ר' יצחק [בבלי, סנהדרין צו ע"א]) ובורסקאי, כלומר מעבד עורות (בן חלפתא [בבלי, שבת מט ע"ב]). על ר' יהושע בן חנניה (ראו לעיל ב, טז) מסופר שקירות ביתו שחורים היו ומכוסים בפיח בשל עמלו בנפחות או בעשיית פחמים (בבלי, ברכות כח ע"א). דמות מפורסמת אחרת, שאמנם אינה נזכרת במסכת אבות, הלוא הוא חוני המעגל, נקראה בשם זה ככל הנראה על שם מקצועה: הידוק טיט על גגות בתים באמצעות כלי הקרוי מעגילה (משנה, מועד קטן א, י). הקביעה כי חוני כונה בשם "המעגל" תודות לעיגול ששרטט סביבו על הקרקע (בלשון המשנה: "עג עוגה"), בשעה שתבע בתפילתו שירדו גשמים (משנה, תענית ג, ח), נראית כדרשה על כינויו זה. ובאשר ל"סנדלר", הוא עושה הסנדלים, ראוי להזכיר כי הוספת רי"ש לשמו של בעל מלאכה מצאנו גם בקשר ל"נחתומר" (ירושלמי, בבא בתרא ב, ג) הוא הנחתום, האופה.
סנדל מה הוא?
המילה "סנדל" היא מן המילים ששאלה העברית מן היוונית (sandalon), והוא מנעל שעיקרו סוליית עור עבה (או סוליית עץ) שנקשרה אל כף הרגל בחבל או בקש וכדומה. המשנה מכירה גם "סנדל המסומר" (שבת ו, ב) וכן סנדלים שיש להם עקב וכאלה בלא עקב (יבמות יב, א), ללמדנו שגם בתקופה הקדומה היו סנדלים מסוגים שונים, איש איש (וכן אישה אישה [יומא ח, א]) לפי טעמו וצרכיו. בשל צורתו של הסנדל ניתן שם זה גם לאחד מסוגי הדגים, וכן מכונה בשם "סנדל" נפל של עוּבר בשלבים ראשונים של התפתחותו (משנה, בכורות ח, א). עושה הסנדלים הוא, כמובן, הסנדלר, אלא שעם הזמן נעשה זה לכינויו של בעל מלאכה העוסק בייצור ובתיקון נעליים בכלל, על כל צורותיהן, וגם במוצרי עור אחרים, כגון תיקים. מקצוע זה הולך ונעלם מנוף חיינו, הרבה בשל עליית רמת החיים, ואת מקום הסנדלר תפס המסַנדל, מי שכובל מכוניות החונות במקומות אסורים על ידי חיבור מתקן מיוחד לגלגליהן.