אבות ב, ו - מידה כנגד מידה

(ו) אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אָמַר לָהּ, עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן (על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף):

(6) Moreover he saw a skull floating on the face of the water. He said to it: because you drowned others, they drowned you. And in the end, they that drowned you will be drowned.

(יב) "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך" (בראשית ט, ו), "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן..." (ויקרא כד, יט), "במידה שאדם מודד – בה מודדים לו" (משנה, סוטה א, ז), "שמשון הלך אחרי עיניו ולפיכך ניקרו פלשתים את עיניו" (שם א, ח) – אלה רק דוגמאות בודדות, מן המקרא ומספרות חז"ל, לעיקרון מוסרי ומשפטי ראשון במעלה במחשבה הדתית היהודית (ואף מחוץ לה). ההנחה היא שהאלוהים מתנהג עם בני האדם וגומל להם כדרך שהם מתנהגים, וראוי שאף בית הדין יאמץ לו כלל זה. במאמרו של הלל בא הדבר לביטוי בולט מתוך אמונה מלאה בהגשמת העיקרון הזה: אם האדם טבע, וודאי שנענש בדרך זו דווקא משום שהטביע אחרים, אך עם זאת גם ברור כי גורלם של מי שהטביעוהו כבר נגזר לטבוע אף הם במים.

(יג) מן הצד השני נמצא גם פן חיובי לעיקרון זה, במתן שכר ראוי על פי ההתנהגות הראויה. כגון האמור במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, פתיחתא): משה טיפל בקבורת עצמות יוסף, "שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יח), ולכן זכה שבקבורתו שלו נתעסק לא פחות ולא יותר מאשר הקב"ה עצמו (דברים לד, ו), ועוד דוגמאות רבות כגון אלה.

(יד) עם זאת צריך להודות כי בהסתכלנו סביב לנו, או בתולדות העולם בכלל, פעמים רבות עד מאוד אין אנו מוצאים את התממשותה של אמונה זו. יש "צדיק ורע לו" ויש "רשע וטוב לו" ולא פעם "דרך רשעים צלחה" (כדברי הנביא: ירמיה יב, א). גם חז"ל עמדו על עובדה זו, אך לא ראו לנכון לסור מעמדתם הנחושה באשר לעיקרון "מידה כנגד מידה" והפעלתו בעולם. דומה שבשל כך העבירו פעמים רבות את קבלת השכר/העונש הראוי אל העתיד לבוא, אל צאצאיו של האדם או אל קיומו בעולם הבא.

אברהם אבינו מגלה את הבורא ואת סדרי היקום, אך לא מוצא את סודות הגמול האלהי

(ג) כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַטִּפְּשִׁים וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוּא עוֹבֵד עִמָּהֶם וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ. וְיָדַע שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעִים וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים.

(3) As soon as this giant was weaned he commenced to busy his mind, in his infancy he commenced to think by day and by night, and would encounter this enigma: How is it possible that this planet should continuously be in motion and have no leader—and who, indeed, causes it to revolve, it being impossible that it should revolve itself? Moreover, he neither had a teacher nor one to impart aught to him, for he was sunk in Ur of the Chaldeans among the foolish worshipers of stars, and his father, and his mother, like all the people, worshiped stars, and he, although following them in their worship, busies his heart and reflects until he attains the path of truth, and, by his correct thinking, he understood when he finally saw the line of righteousness. He knew that there is One God; He leads the planet; He created everything; and in all that is there is no god save He. He knew that the whole world was in error, and that the thing which caused them to err was, that their worshiping the stars and the images brought about the loss of the truth from their consciousness. And, when Abraham was forty years old he recognized his Creator. After he came to this comprehension and knowledge he started to confute the sons of Ur of the Chaldeans, and to organize disputations with them, cautioning them, saying: "This is not the true path that you are following", and he destroyed the images, and commenced preaching to the people warning them that it is not right to worship any save the God of the universe, and unto Him alone it is right to bow down, to offer sacrifices, and compound offerings, so that the creatures of the future shall recognize Him.

(כג) וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃ (כד) אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃ (כה) חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃

(23) Abraham came forward and said, “Will You sweep away the innocent along with the guilty? (24) What if there should be fifty innocent within the city; will You then wipe out the place and not forgive it for the sake of the innocent fifty who are in it? (25) Far be it from You to do such a thing, to bring death upon the innocent as well as the guilty, so that innocent and guilty fare alike. Far be it from You! Shall not the Judge of all the earth deal justly?”

6. לעתים קרובות עולה בדמיון ההמון שהרעות בעולם מרובות מן הטובות; עד כדי כך שברבים מנאומי כל האומות ובשיריהם הם כוללים נושׂא זה ואומרים שהמפליא הוא שיימצא טוב בזמן, ואילו רעות הזמן רבות ותמידיות. אין זאת טעות של ההמון בלבד, אלא גם של מי שטוען שלמד משהו. [...] סיבתה של טעות זאת כולה היא [ש]... ההמון מתבוננים במציאות רק מנקודת-ראותו של פרט אחד מבני-האדם ולא יותר. כל בור מדמה שהמציאות כולה היא למענו כפרט. כביכול אין מציאות אלא הוא לבדו. וכאשר קורה לו דבר מנוגד לרצונו הוא מחליט בפסקנות שהמציאות כולה רע. לו התבונן האדם במציאות, ותפש אותה, וידע שחלקו בה זעום, היתה מתבררת ומתחוורת לו האמת, כי זאת ההויה, הממושכת שהוזים בני-האדם בדבר ריבוי רעות העולם, אין הם אומרים שזה כך לגבי ... הגלגלים והכוכבים, ולא לגבי היסודות והמחצבים והצמחים המורכבים מהם, ואף לא לגבי מיני בעלי-החיים. אלא כל מחשבתם נתונה לכמה פרטים ממין האדם.

(1) MEN frequently think that the evils in the world are more numerous than the good things; many sayings and songs of the nations dwell on this idea. They say that a good thing is found only exceptionally, whilst evil things are numerous and lasting. Not only common people make this mistake, but even many who believe that they are wise... Al-Razi wrote a well-known book On Metaphysics [or Theology]. Among other mad and foolish things, it contains also the idea, discovered by him, that there exists more evil than good. For if the happiness of man and his pleasure in the times of prosperity be compared with the mishaps that befall him,--such as grief, acute pain, defects, paralysis of the limbs, fears, anxieties, and troubles,--it would seem as if the existence of man is a punishment and a great evil for him. This author commenced to verify his opinion by counting all the evils one by one; by this means he opposed those who hold the correct view of the benefits bestowed by God and His evident kindness, viz., that God is perfect goodness, and that all that comes from Him is absolutely good. The origin of the error is to be found in the circumstance that this ignorant man, and his party among the common people, judge the whole universe by examining one single person. For an ignorant man believes that the whole universe only exists for him; as if nothing else required any consideration. If, therefore, anything happens to him contrary to his expectation, he at once concludes that the whole universe is evil. If, however, he would take into consideration the whole universe, form an idea of it, and comprehend what a small portion he is of the Universe, he will find the truth. For it is clear that persons who have fallen into this widespread error as regards the multitude of evils in the world, do not find the evils among the angels, the spheres and stars, the elements, and that which is formed of them, viz., minerals and plants, or in the various species of living beings, but only in some individual instances of mankind. They wonder that a person, who became leprous in consequence of bad food, should be afflicted with so great an illness and suffer such a misfortune; or that he who indulges so much in sensuality as to weaken his sight, should be struck With blindness! and the like. What we have, in truth, to consider is this:--The whole mankind at present in existence, and a fortiori, every other species of animals, form an infinitesimal portion of the permanent universe. Comp. "Man is like to vanity" (Ps. 144:4); "How much less man, that is a worm; and the son of man, which is a worm" (Job 25:6); "How much less in them who dwell in houses of clay" (ibid. 4:19); "Behold, the nations are as a drop of the bucket" (Isa. 40:15). There are many other passages in the books of the prophets expressing the same idea. It is of great advantage that man should know his station, and not erroneously imagine that the whole universe exists only for him. We hold that the universe exists because the Creator wills it so; that mankind is low in rank as compared with the uppermost portion of the universe, viz., with the spheres and the stars: but, as regards the angels, there cannot be any real comparison between man and angels, although man is the highest of all beings on earth; i.e., of all beings formed of the four elements. Man's existence is nevertheless a great boon to him, and his distinction and perfection is a divine gift. The numerous evils to which individual persons are exposed are due to the defects existing in the persons themselves. We complain and seek relief from our own faults: we suffer from the evils which we, by our own free will, inflict on ourselves and ascribe them to God, who is far from being connected with them! Comp. "Is destruction his [work]? No. Ye [who call yourselves] wrongly his sons, you who are a perverse and crooked generation" (Deut. 32:5). This is explained by Solomon, who says, "The foolishness of man perverteth his way, and his heart fretteth against the Lord" (Prov. 19:3).

(ז) הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר, מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם. קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

(7) He used to say: The more flesh, the more worms; The more property, the more anxiety; The more wives, the more witchcraft; The more female slaves, the more lewdness; The more slaves, the more robbery; [But] the more Torah, the more life; The more sitting [in the company of scholars], the more wisdom; The more counsel, the more understanding; The more charity, the more peace. If one acquires a good name, he has acquired something for himself; If one acquires for himself knowledge of Torah, he has acquired life in the world to come.

הרב אורי שרקי

נראה שהלל הזקן אמר את זה בעקבות מקרה שהוא ראה. שהרי נאמר "אף הוא ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים", גלגלת איננה צפה, גולגולת שוקעת. אלא שיש כאן משל. הלל צפה ברוח הקודש את אחריתה של מלכות בית חשמונאי, שבימי מלכיה האחרונים הוא חי, והוא ניסה להסביר מה היתה סיבת נפילתה של מלכות בית חשמונאי. ריבוי שפיכות דמים שנכשלה בה אותה שושלת - הביא עליה הטבעה על ידי בית הורדוס. ויש להניח שכך גם הכוונה של המשנה שממשיכה את דבריו של הלל, כשהוא אומר: "הוא היה אומר מרבה בשר, מרבה רמה" וכו' וכו'. כל הרשימה הארוכה היא, כנראה, מנין של מגרעות שאפשר למצוא בבית חשמונאי. "מרבה בשר מרבה רימה" - בשלב מסוים, בית חשמונאי הצדיקים, נטו יתר על המידה אל תענוגות העולם הזה. "מרבה נכסים - מרבה דאגה. מרבה נשים - מרבה כשפים. מרבה שפחות - מרבה זמה". כל אלה נמצאו בבית חשמונאי. אף על פי שבשר, נכסים, נשים, שפחות, כל הדברים האלו אינם רעים מצד עצמם. אבל כאשר האדם מרבה בהם, בהכרח הוא נופל בסופו של דבר אל הרע. "מרבה עבדים, מרבה גזל". כך היתה נפילתה של מלכות בית חשמונאי, ע"י אחד מעבדיה - הורדוס הרשע שהשתלט בסופו של דבר על המלכות וגזל את המלכות מבית חשמונאי.

לעומת זה, דאג הלל החל מזמן נפילתם של בית חשמונאי בידי הורדוס הרשע, להקים את מוסד התורה על יסודות אחרים לגמרי, וכאן נוסדה שושלת בית הלל. שקיימה בתוכה: "מרבה תורה - מרבה חיים. מרבה ישיבה - מרבה חכמה. מרבה עצה - מרבה תבונה. מרבה צדקה - מרבה שלום". כל אלה המידות מצאנו בבית הנשיאות של בית הלל שהאריך ימים הרבה יותר מבית חשמונאי, והיה לתפארת לעם ישראל. וכך הוא מסיים: "קנה שם טוב, קנה לעצמו" - כך היה שמם של בית חשמונאי הראשונים. אבל בית הלל, כלומר הנשיאים של בית הלל - עליהם נאמר: "קנה לו דברי תורה - קנה לו חיי העולם הבא". גם אחרי העלמותה של שושלת הנשיאות של בית הלל - בכל זאת שמם נשאר לתפארת לעולמי עולמים. כל זאת הבין כבר הלל בראשית דרכו, כשראה את נפילתו של בית חשמונאי ועליהם אמר "על דאטפת, אטפוך. וסוף מטיפיך יטופון".

רמב"ם, 'מורה נבוכים', חלק ג' פרק י"ב
6. לעתים קרובות עולה בדמיון ההמון שהרעות בעולם מרובות מן הטובות; עד כדי כך שברבים מנאומי כל האומות ובשיריהם הם כוללים נושׂא זה ואומרים שהמפליא הוא שיימצא טוב בזמן, ואילו רעות הזמן רבות ותמידיות. אין זאת טעות של ההמון בלבד, אלא גם של מי שטוען שלמד משהו. [...] סיבתה של טעות זאת כולה היא [ש]... ההמון מתבוננים במציאות רק מנקודת-ראותו של פרט אחד מבני-האדם ולא יותר. כל בור מדמה שהמציאות כולה היא למענו כפרט. כביכול אין מציאות אלא הוא לבדו. וכאשר קורה לו דבר מנוגד לרצונו הוא מחליט בפסקנות שהמציאות כולה רע. לו התבונן האדם במציאות, ותפש אותה, וידע שחלקו בה זעום, היתה מתבררת ומתחוורת לו האמת, כי זאת ההויה, הממושכת שהוזים בני-האדם בדבר ריבוי רעות העולם, אין הם אומרים שזה כך לגבי ... הגלגלים והכוכבים, ולא לגבי היסודות והמחצבים והצמחים המורכבים מהם, ואף לא לגבי מיני בעלי-החיים. אלא כל מחשבתם נתונה לכמה פרטים ממין האדם. הם מתפלאים על מי שאכל מאכלים גרועים עד שנצטרע, כיצד ירד עליו הפגע הגדול הזה, וכיצד הרעה הזאת באה לידי מציאות. כן מתפלאים הם על מי שהרבה במשגל עד שנתעוור. חמור בעיניהם שאותו אדם הוכה בעיוורון. וכיוצא בזה. [...] רוב הרעות הפוגעות בבני-אדם הן מידיהם, כוונתי מידי בני-אדם לקויים. בשל הליקויים שלנו אנו צועקים ומשוועים לעזרה, ובגלל רעות שאנו עושׂים בעצמנו ובבחירתנו אנו סובלים, ומייחסים זאת לאל [...] הביאור לזאת הוא שכּל רע הפוגע בבן-אדם הוא מאחד משלושה מינים:

המין הראשון של הרע הוא מה שפוגע באדם מצד טבע ההתהוות והכליון, כלומר, מבחינת שהוא בעל חומר...

המין השני של הרעות הוא מה שפוגעים בני-אדם זה בזה, כגון שהם משתלטים זה על זה. רעות אלה רבות מהרעות מן המין הראשון...

המין השלישי של הרעות הוא מה שפוגע באדם מבינינו בשל מעשׂה של עצמו. זה הרוב...

מושגים

  • הרמב"ם - רבי משה בן מימון, מגדולי ישראל שבכל הדורות, נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד"א תתצ"ח (1138) ונפטר בשנת ד"א תתקס"ה (1204) בפוסטט (קהיר העתיקה) שבמצרים. פילוסוף ורופא. ספריו הם מהמרכזיים בתחומי היהדות השונים: פרשנות - פירוש למשנה, הלכה - משנה תורה לרמב"ם, פילוסופיה יהודית - מורה נבוכים. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".
  • מורה הנבוכים - ספרו של רמב"ם "מורה הַנְבוּכִים" נחשב ל"פירוש הפילוסופי הסמכותי ביותר ליהדות", "יצירת מופת" המציינת "עידן חדש בפילוסופיה היהודית". הספר נכתב בערבית-יהודית וכתיבתו הסתיימה בשנת 1190 (בערך). "מורה הנבוכים" מציג את פרשנותו הרציונליסטית, השכלתנית, של רמב"ם בנושאים אמוניים מרכזיים, ובהם - בריאת העולם, נבואה, השגחה - במגמה להוכיח את ההתאמה בין הפילוסופיה ובין התורה. רמב"ם כתב את הספר עבור הנבוכים - אלו שלמדו גם את התורה כולה וגם את המדעים והגיעו לכלל מבוכה בשל הסתירות לכאורה בין האמונה למדע. "מורה הנבוכים" קנה לו עם פרסומו תומכים נלהבים לצד מתנגדים חריפים.